אז היום אני ביום חופש. אבל עדיין קם עצמונית בחמש וחצי. אחרי שסיימתי לראות את הסרט "ממפורד" שנרדמתי במהלכו כל השבוע ושרפתי את חצי המנוי לאוזן השלישית, התחלתי לעלעל בבלוג שלי. הכל במטרה להירדם שוב.. הנה סיכום של הפגישה האחרונה של החברה הפסיכולוגית של יום ד'. כמו שהסברתי לגבי הקבוצה בפוסט הקודם, מדובר בקבוצת קריאה פסיכואנליטית עם דגשים קליניים, של חברים מהלימודים. השבוע מעיין הציגה בחן כה רב את הטקסט "מרחב החלום והמרחב האנליטי", בו מסביר תומס ה. (הוברט) אוגדן על תפיסותיו של דונלד וו. (וודס) וויניקוט לגבי מה שכתבתי מקודם בגרשיים. אבל לא כל מה שכתוב פה מתחת הוא ציטוטים נטו של מעיין. בניגוד לשבוע שעבר שניסיתי לסכם רק את מי שמציג והיתר הציקו לי באוזן, שמתי לב בדיעבד שההערות של הקבוצה דווקא מעשירות את התבשיל.
דיסקליימער:
זה מזכיר לי את הסרט "ממפורד" בו מטפל שאינו מבין דבר בטיפול פועל מתוך ראיית האחר ונקיטת עמדה אותנטית, וזה פועל לו, אבל זה רק כי זה סרט.
אז הנה זה:
סקירת הפרקים הקודמים:
דיאלקטיקה היא תהליך שבו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות מייצרת ושוללת את האחרת. התהליך הדיאלקטי נע לקראת אינטגרציה שלעולם אינה שלמה. ברגע שנוצרת יוצרת דיאלקטיקה חדשה. סובייקטיביות היכולת לקיום רמות שונות של התבוננות עצמית. אני חושב את מחשבותיי ומרגיש את רגשותיי, לעומת תגובתיות רפלקסיביות. סובייקטיביות אינה מודעות, אינה זהה לה. היות אני סובייקטיבי מתאפשרת על ידי האחר, כפי שהתינוק מגלה את עצמו על ידי מבט האם. האחרות והאני – אני מגדיר את עצמי כנפרד מהאחר ואז היות אני והיות אחר יוצרים ומשמרים אחד את השני.
סקירת הפרקים הקודמים:
דיאלקטיקה היא תהליך שבו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות מייצרת ושוללת את האחרת. התהליך הדיאלקטי נע לקראת אינטגרציה שלעולם אינה שלמה. ברגע שנוצרת יוצרת דיאלקטיקה חדשה. סובייקטיביות היכולת לקיום רמות שונות של התבוננות עצמית. אני חושב את מחשבותיי ומרגיש את רגשותיי, לעומת תגובתיות רפלקסיביות. סובייקטיביות אינה מודעות, אינה זהה לה. היות אני סובייקטיבי מתאפשרת על ידי האחר, כפי שהתינוק מגלה את עצמו על ידי מבט האם. האחרות והאני – אני מגדיר את עצמי כנפרד מהאחר ואז היות אני והיות אחר יוצרים ומשמרים אחד את השני.
מרחב החלום:
מרחב החלום והמרחב האנליטי שניהם מרחבים פוטנציאליים. החלום הוא תקשורת פנימית. יש את מופע החלום וחווית החלום. מופע החלום נוצר על ידי היבט עצמי אחד וחווית החלום מפורשת על ידי היבט אחר של העצמי. המרחב האנליטי הוא מרחב אינטרסובייקטיבי שנוצר על ידי המטפל והמטופל בו ניתן לשחק עם משמעויות להרהר בהן ולהבינן.
המרחב האנליטי
השימוש בהזדהות השלכתית קורה כשעולה אצלך משהו שאתה לא יכול לתפוס מרחק ממנו ולעבד אותו, ואז אתה מרוקן אותו ושם אותו אצל מישהו אחר. זה קורה גם אצל נוירוטים במצבי קצה. התחושה של המטפל היא שאתה כפוי, וכלוא, כמו בנאדם בדיכאון ואין אפשרות אחרת. כשמטופל עושה שימוש בהזדהות השלכתית אפשר לראות בכך קריסה של המרחב האנליטי. קריסה זו מאיימת על יכולתו של המטפל להבין את רגשותיו ומחשבותיו כמבנים סימבוליים. העברת תחושות אלו היא בעיקר בלתי מילולית. כשמטופל מסתמך בעיקר בהזדהות השלכתית, המטפל מרגיש את עצמו מקובע בעמדה מסויימת. ההתייחסות למצב היא כמציאות ולא כמצב סובייקטיבי.
כשמטופל משתמש בהזדהות השלכתית הוא בשלב של התייחסות אובייקט. התייחסות אובייקט זה כשהאובייקט הוא בתוך השליטה האומניפוטנטית שלך. שימוש באובייקט זה אחרי הכרה בנפרדות האובייקט כלא-אני. המטפל חייב לתת להזדהות ההשלכתית לקרות. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים הבלתי מודע של המטופל. אז אין דיאלקטיקה של אני ולא-אני. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים. אצל נוירוטים הוא יהיה גם כן וגם לא.
מרחב החלום והמרחב האנליטי שניהם מרחבים פוטנציאליים. החלום הוא תקשורת פנימית. יש את מופע החלום וחווית החלום. מופע החלום נוצר על ידי היבט עצמי אחד וחווית החלום מפורשת על ידי היבט אחר של העצמי. המרחב האנליטי הוא מרחב אינטרסובייקטיבי שנוצר על ידי המטפל והמטופל בו ניתן לשחק עם משמעויות להרהר בהן ולהבינן.
מופע החלום הוא קלט חושי פנימי שעוד אינו החלום אלא רק קלט חושי חסר משמעות כשלעצמו. החלימה היא התמרה במרחב החלום שבו היבט אחד של העצמי מתבונן בקלט החושי הזה. אוגדן מקביל את הפער להקבלה של וויניקוט בין פנטזיה לדימיון – פנטזיה סטאטית בעוד שדימיון מותמר במרחב הפוטנציאלי ומקבל משמעות סימבולית עם מתח דיאלקטי.
בתהליך ראשוני של מופע החלום יש דו-קיום סטאטי של הפכים. החלימה יוצרת תהליכים דיאלקטיים ביניהם שיוצרים משמעות וכוונה. המשמעות של דו-קיום סטאטי של הפכים הוא שכל קוטב מתקיים במבודד בלי לשלול אחד את השני ובלי לסתור זה את זה. ברגע שאנחנו יוצקים לזה משמעות יש כבר שוני ויחסים דינאמיים בין ההפכים הללו.
חלימה היא תהליך הבאת החלום לתהליך דיאלקטי ויצירת חוויה. התמרה של הקלט החושי של מופע החלום לסמלים. אם לא נעשית התמרה מסוג זה החלום מותמר להזיה, כמו אצל סכיזופרן, שחלומותיו כמו של אדם נוירוטי (רגיל), אבל אין הבדל בינם לבין ההזיה. בנוירוטי (מה שנקרא, הפסיכי הנורמטיבי) החלימה מתרחשת רק כשמשעבדים את מופע החלום למשמעויות סימבוליות.
בתהליך ראשוני של מופע החלום יש דו-קיום סטאטי של הפכים. החלימה יוצרת תהליכים דיאלקטיים ביניהם שיוצרים משמעות וכוונה. המשמעות של דו-קיום סטאטי של הפכים הוא שכל קוטב מתקיים במבודד בלי לשלול אחד את השני ובלי לסתור זה את זה. ברגע שאנחנו יוצקים לזה משמעות יש כבר שוני ויחסים דינאמיים בין ההפכים הללו.
חלימה היא תהליך הבאת החלום לתהליך דיאלקטי ויצירת חוויה. התמרה של הקלט החושי של מופע החלום לסמלים. אם לא נעשית התמרה מסוג זה החלום מותמר להזיה, כמו אצל סכיזופרן, שחלומותיו כמו של אדם נוירוטי (רגיל), אבל אין הבדל בינם לבין ההזיה. בנוירוטי (מה שנקרא, הפסיכי הנורמטיבי) החלימה מתרחשת רק כשמשעבדים את מופע החלום למשמעויות סימבוליות.
פנטזיה זה ג'ורדן על הספסל, חלום זה ג'ורדן על המגרש..
רגע של רב שיח:
- איך משהו מותמר?
- מה פונטליס אומר על חוויית החלימה?
- לפעמים אתה הולך ברחוב ואוכל תות ואז נזכר שאכלת תות בחלום ולפני כן לא היה שום פירוש לחלום הזה...
- לפעמים אתה חולם משהו כל כך מבעית שאתה מתעורר, אז מישהו מעיר אותך, יש את האני שבבעתה נוראית ויש את האני הנוסף שמעיר אותך. לפעמים עצם הידיעה שזה היה רק חלום לא מרגיעה אותך...
התהיות ממשיכות ומתפצלות, עד שמעיין עושה תנועות מעגליות רחבות עם הידיים ואומרת שהיא אוספת את הרעש ומפזרת את השקט. נמשיך.
- איך משהו מותמר?
- מה פונטליס אומר על חוויית החלימה?
- לפעמים אתה הולך ברחוב ואוכל תות ואז נזכר שאכלת תות בחלום ולפני כן לא היה שום פירוש לחלום הזה...
- לפעמים אתה חולם משהו כל כך מבעית שאתה מתעורר, אז מישהו מעיר אותך, יש את האני שבבעתה נוראית ויש את האני הנוסף שמעיר אותך. לפעמים עצם הידיעה שזה היה רק חלום לא מרגיעה אותך...
התהיות ממשיכות ומתפצלות, עד שמעיין עושה תנועות מעגליות רחבות עם הידיים ואומרת שהיא אוספת את הרעש ומפזרת את השקט. נמשיך.
זוכרים אם חלמתם על תות?
המרחב האנליטי
המרחב האנליטי. מוגדר כמרחב פוטנציאלי בין המטפל והמטופל בו נוצרת החוויה האנליטית. ניתן ליצור בו משמעויות ובו קיימת ההעברה. כדי לפתוח אותו גם המטפל והמטופל צריכים להיות מסוגלים לשחק. אם המטפל לא יודע לשחק הוא לא מתאים לתפקידו. אם המטופל לא יודע לשחק יש ללמדו.
מה שמאפשר את יצירת המרחב האנליטי חוץ מהיכולת המשחק הוא קיום יחסים דיאלקטים בין פנטזיה ומציאות. ביחסים של העברה בוגרת ההעברה נחווית בבת אחת כמציאותית ולא מציאותית. אם יש קריסה לפנטזיה ההעברה נחווית כדלוזיונלית. קריסה לפנטזיה היא רק דמות הורית. אם המציאות נוכחת מדי יש אינטלקטואליזציה אובססיבית וחשיבה ביצועית וקונקרטית. לדוגמא מטופל שלא מסוגל להתנתק מכך שהמטפל מספק שירות תמורת כסף ועובד מול לקוחות. שניהם נוקשים. אבל לא מדובר בפטיש לכסף.
הזדהות השלכתית והמרחב האנליטי
המרחב האנליטי קורס כאשר יש יותר מדי הזדהות השלכתית (הזדהות השלכתית היא אמצעי הגנה המאפשר לאדם לעבד תחושות קשות על ידי זה שהוא גורם להן באחר וחווה את האחר מתמודד איתן מבחוץ, כמו תינוק המעורר את תחושות חוסר האונים שלו באם והיא מתווכת אותן עבורו). במצב בו יש יותר מדי הזדהות השלכתית בחדר הטיפול, המטפל לא יכול לראות את המחשבות והרגשות שלו באופן סימבולי, לא ניתן לשחק איתם. בהזדהות השלכתית המטופל מפקיד חלק מסויים מעצמו בך וגורם לך להבין ולפעול מתוך רגשות שלו. זה אמצעי תקשורת בסיסי. באמצעותו פסיכוטים פורקים ומקיאים תחושותיהם. ברמה אחרת, התינוק שם אצל האמא את התכנים שלו, היא מעבדת את זה, ואז הוא מקבל את זה בחזרה ממנה. לדוגמא מטופל נורא חרד בתחילת הפגישה ואז אתה יוצא נורא חרד מהטיפול והוא יוצא מרוצה ושמח. אין הכלה בלי הזדהות השלכתית.
השימוש בהזדהות השלכתית קורה כשעולה אצלך משהו שאתה לא יכול לתפוס מרחק ממנו ולעבד אותו, ואז אתה מרוקן אותו ושם אותו אצל מישהו אחר. זה קורה גם אצל נוירוטים במצבי קצה. התחושה של המטפל היא שאתה כפוי, וכלוא, כמו בנאדם בדיכאון ואין אפשרות אחרת. כשמטופל עושה שימוש בהזדהות השלכתית אפשר לראות בכך קריסה של המרחב האנליטי. קריסה זו מאיימת על יכולתו של המטפל להבין את רגשותיו ומחשבותיו כמבנים סימבוליים. העברת תחושות אלו היא בעיקר בלתי מילולית. כשמטופל מסתמך בעיקר בהזדהות השלכתית, המטפל מרגיש את עצמו מקובע בעמדה מסויימת. ההתייחסות למצב היא כמציאות ולא כמצב סובייקטיבי.
כשמטופל משתמש בהזדהות השלכתית הוא בשלב של התייחסות אובייקט. התייחסות אובייקט זה כשהאובייקט הוא בתוך השליטה האומניפוטנטית שלך. שימוש באובייקט זה אחרי הכרה בנפרדות האובייקט כלא-אני. המטפל חייב לתת להזדהות ההשלכתית לקרות. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים הבלתי מודע של המטופל. אז אין דיאלקטיקה של אני ולא-אני. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים. אצל נוירוטים הוא יהיה גם כן וגם לא.
הזדהות השלכתית קורית הרבה פעמים בסרטי אייטיז בו אב ובן / אם ובת רבים ואומרים זה לזה בבת אחת אוי החיים שלך דבש "הלוואי והיית במקומי" בבת אחת ואז מתחלפים זה בגוף זה עד שהם מגיעים לתובנה שלכל אחד קשייו. היה גם פרק סימפסונז כזה. כמו פריקי פריידיי אן פייס אוף (סרט בו שוטר ועבריין עושים ניתוח פלסטי וחווים את חיי האחר).
שוב רב שיח:
- אולי הכל מתרחש בתוך העולם הפנימי שלי אז אני שורק, לראות אם יש הד.
- הזייה היא הביטוי של הקריסה של הפנטזיה.
- הפנטזיה נמצאת על הספסל. וההזיה היא הביטוי שלה. (נראה לי ציטוט שגוי, ראו פרשנות מייקל ג'ורדן לעיל).
- לפעמים המטפל הודף את ההזדהות ההשלכתית. נגיד עם מטופל רדוף שבעצמו מתנהג באופן חודרני. המטפל עשוי להישבר ולשים גבולות, להגיד די, תשלם על הפגישות שלך ולך הביתה, אין העברה היום.
- הזייה היא הביטוי של הקריסה של הפנטזיה.
- הפנטזיה נמצאת על הספסל. וההזיה היא הביטוי שלה. (נראה לי ציטוט שגוי, ראו פרשנות מייקל ג'ורדן לעיל).
- לפעמים המטפל הודף את ההזדהות ההשלכתית. נגיד עם מטופל רדוף שבעצמו מתנהג באופן חודרני. המטפל עשוי להישבר ולשים גבולות, להגיד די, תשלם על הפגישות שלך ולך הביתה, אין העברה היום.
- אוקיי עכשיו, אני אוספת את הרעש ומפזרת את השקט...
קריסת המרחב האנליטי:
כשהמטפל משמש אובייקט להזדהות השלכתית הוא חש נדחף לעשות משהו במקום להתבונן על הנעשה. כך הוא גורם לקריסת המרחב הטיפולי. מרחב בו ניתן להבין משמעויות, ולא להפריכן. עוד דרכים לקריסת המרחב האנליטי: טיפול אנליטי מתנהל במחוז המשמעויות במרחב האנליטי בין המסמל למסומל המתווך על ידי העצמי. הדיכאוני נמנע מחווית האשמה על ידי פורקן תוך נפשי שלה. הפטישיסט מקפיא ת'חוויה הפוטנציאלית בתוך דבר מה המרגש אותו ומשמש לו תחליף לחוויה של חיים בשיתוף עם אדם אחר, כמו ציצים במקום אישה. מטופלים גבוליים רבים אינם מסוגלים להשעות ממודעותם את זה שהמטפל הוא סתם איש שרוצה להרוויח כסף. כמו שמתח מיני תמיד מוביל למין, ואורגזמה היא אכזבה.
אם המטופל יפסיק לפנטז על מה יקרה אם יפסיק לשלם אלא באמת מפסיק לשלם, זו קריסת המרחב הפוטנציאלי. המצב הוא קריסת המצב הפוטנציאלי. אבל יש משהו טוב בקריסת המרחב הפוטנציאלי, שדווקא מקדם לדעתי. אבל לא ברור מה.
רב שיח שוב:
- יש פה הערה בשוליים שמטופלים חושבים שאיבר מין קטן אצל גבר או מידות גוף גדולות אצל אישה הן סיבה ברורה, אובייקטיבית, לבושה חברתית... זה לא קצת בעייה להגיד שזה לא ככה בחברה שלנו?
- הבעיה שהמטפל עשוי לעשות התערבויות שהן הצהרת עובדות.
- המטפל צריך לעזור ליצור משמעויות אישיות שהמטופל יכול לשחק איתן. משמעויות שניתן לחשוב עליהן ולהבינן. נגיד, מה משמעות מבנה הגוף שלי עבורי.
- צריך להיות מתח דיאלקטי.
- צריך להיות מתח דיאלקטי.
- זה כמו החתול של שרודינגר.
- ס'אמא של החתול של שרדינגר.
החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי הממחיש את הרעיון בו שתי מציאויות עשויות להתקיים בבת אחת.
ציניות והמרחב האנליטי
- ומה עם ציניות?
- ומה עם ציניות?
- ציניות עשויה לפתוח דווקא.
- ציניות משתמשת באירוניה באופן עוקצני, כאילו אין לך עמדה ולא אכפת לך ממה שאתה צוחק עליו. אירוניה תמיד משמרת שני רבדים שמובנים אחרת לאנשים נפרדים. חייבת לקרוס ולהיפתח מחדש. כמו שכבות של בצק עלים בבורקס שנפרדות ומתחברות כל הזמן.
ציניקן, מהמילה היוונית לכלב, שנחשב חיית אשפתות חסרת נאמנות בתרבות העתיקה, ולאחר מכן נחשבת חברו הטוב של האדם. לפעמים כדי להיות החבר הכי טוב אתה צריך שלא יהיה אכפת לך מאנשים.
העברה מצמצמת את המרחב האנליטי
- כך העברה חייבת להתרחש ולצמצם את המרחב, ואז לקרוס ולאפשר את המרחב. היצמדות לקוטב אחד של האובייקט הטוב, או שאתה ממש אמא שלו, או שהוא מתעצבן עליך כמו שהתעצבן רק על אבא. זה צמצום מאוד גדול של החוויה שלו. ואז אפשר להתייחס לצמצום הזה. ואז המרחב האנליטי נפתח. חווית הספליט היא צמצום החוויה. בהעברה יש צמצום, אם זה נשאר שם זה קריסה או צמצום מדי.
- אחרי שההעברה קורית בסטינג, אפשר לעבוד עם זה. זה ההבדל בין פנטזיה ודימיון שהמטופל שטרם נולד על ידינו מסתובב בעולם ומגיע לטיפול ואז מגולל את הפנטזיה שלו בהעברה מולנו.
- זה תלוי איפה המטופל נמצא בזה. כשהוא מתעצבן עליך, כמו המטופל שלא רוצה לשלם ומשחק על זה בדימיון, זה עדיין במרחב האנליטי. כשהוא עצבני עליך ואתה מדבר איתו על זה שהוא כועס עליך כי יש לו פנטזיה שתאהב אותו ללא תשלום אתה פותח מרחב אנליטי בו ניתן להתייחס לכעס. ההעברה מצמצמת, אתה פחות המטפל שלו ויותר אבא שלו. הוא לא מחזיק את הכפילות של תפקידך. אם הוא לא מצליח להפריד אז זה מצטמצם. כשזה נוצר זה מתאפשר על ידי הסטינג והמרחב האנליטי.
- כל פרשנות שיותר מדי עובדתית ולא נותנת מקום ליציקת תוכן לא מאפשרת את המרחב האנליטי.
- "אף פעם לא ידעת איך לעמוד במבחנים של הוריך" לעומת "נראה שבילדותך הרגשת שמציבים לך מבחנים לא ברורים וגם היום אתה חש כך שוב במצבים דומים".
- הדגש בהתערבויות זה: במקום לקבוע עובדה, להתייחס לאיך שהמטופל מבנה את המציאות שלו. ליצור עוד אפשרויות. לעשות משהו פחות מוחלט. לשנות את זה טיפה. פותח מרחב בין ההתנהגות לסיבה המניעה אותה לפעול ככה.
- ורדה רזיאל ז'קונט מטיחה באנשים את העובדות. היא לא מטפלת. אבל לפעמים צריך לעשות את זה בטיפול.
- בהזדהות השלכתית המטופל מצמצם ת'מרחב האנליטי. אבל כשאנחנו ננגעים על ידי המטופלים אנחנו מביאים את החומר שלנו פנימה גם אנחנו מצמצמים את המרחב.
- כל פרשנות שיותר מדי עובדתית ולא נותנת מקום ליציקת תוכן לא מאפשרת את המרחב האנליטי.
- "אף פעם לא ידעת איך לעמוד במבחנים של הוריך" לעומת "נראה שבילדותך הרגשת שמציבים לך מבחנים לא ברורים וגם היום אתה חש כך שוב במצבים דומים".
- הדגש בהתערבויות זה: במקום לקבוע עובדה, להתייחס לאיך שהמטופל מבנה את המציאות שלו. ליצור עוד אפשרויות. לעשות משהו פחות מוחלט. לשנות את זה טיפה. פותח מרחב בין ההתנהגות לסיבה המניעה אותה לפעול ככה.
- ורדה רזיאל ז'קונט מטיחה באנשים את העובדות. היא לא מטפלת. אבל לפעמים צריך לעשות את זה בטיפול.
- בהזדהות השלכתית המטופל מצמצם ת'מרחב האנליטי. אבל כשאנחנו ננגעים על ידי המטופלים אנחנו מביאים את החומר שלנו פנימה גם אנחנו מצמצמים את המרחב.
דיסקליימער:
1) כשמטפלים אומרים המטפל הם מתכוונים למטפל שלהם, וכשהם אומרים המטופל, הם מתכוונים לעצמם.
2) יש משהו טוב בקריסת המרחב האנליטי. בדיבור דוגרי, בסימפטיה או בהצבת גבולות. החוזה הטיפולי והסטינג הם דברים כשלעצמם כאלה, שמאפשרים לדברים לשאת משמעות סמלית בתוכם.
2) מורתנו, נעמי קלנר, אמרה שכשמזמינים אותה להעיד במשפט היא מסרבת. הוא התכוון לרצוח את אשתו? נו בטח. וגם לשכב עם חמותו. תוך כדי שהוא משחק דוקים עם המדריך שלו מהצופים בכיתה ו'. אבל ככה זה במרחב האנליטי. הדיבור הוא אחר.
2) יש משמעויות פוליטיות לשיח דיאלקטי מסוג זה, שמטשטש את הקונרקטי ומנסה להחזיק את שני הקצוות בבת אחת. והשאלה בעיניי, מבחינת בריאות הנפש הדורשת עמדה קיומית מורכבת וגם אותנטית, היא: האם המטופל מסוגל להיות במרחב האנליטי, ואז לבקר אותו ואת משמעויותיו מבחוץ? או שמא הוא נצמד לביקורת הפוליטית כדי להימנע מטשטוש הקטגוריות השיפוטיות הנוקשות שמארגנות את חייו? האם המטפל מסוגל לקחת את השהיית הספק הביקורתי שייצר את אצל המטופל ולעשות בו שימוש לטובה, או שינצל אותו כדי לצבור כוח והשפעה על המטופל לצרכיו הנרציסטיים או הפוליטיים כנגד טובת המטופל? לא ניתן להימנע מסיכון, יחסי כוחות, ואמונה בטוב. כלומר אמונה שמה שאני קורא לו טוב, יהיה מה שאקרא לו טוב בעתיד, ומה שאחרים קוראים ויקראו לו טוב. גם אם הטוב הוא הפלורליזם עצמו. (אגב, בזאת אני מנסה להתייחס לביקורות של אורטל בן דיין בפייסבוק על הפריווילגיה ליחס אירוני אל דיכוי חברתי, ואווה אילוז ב"הארץ" על האינדיבידואליזציה של דיכוי חברתי בשיח הפסיכואנליטי).
2) ...
2) מורתנו, נעמי קלנר, אמרה שכשמזמינים אותה להעיד במשפט היא מסרבת. הוא התכוון לרצוח את אשתו? נו בטח. וגם לשכב עם חמותו. תוך כדי שהוא משחק דוקים עם המדריך שלו מהצופים בכיתה ו'. אבל ככה זה במרחב האנליטי. הדיבור הוא אחר.
2) יש משמעויות פוליטיות לשיח דיאלקטי מסוג זה, שמטשטש את הקונרקטי ומנסה להחזיק את שני הקצוות בבת אחת. והשאלה בעיניי, מבחינת בריאות הנפש הדורשת עמדה קיומית מורכבת וגם אותנטית, היא: האם המטופל מסוגל להיות במרחב האנליטי, ואז לבקר אותו ואת משמעויותיו מבחוץ? או שמא הוא נצמד לביקורת הפוליטית כדי להימנע מטשטוש הקטגוריות השיפוטיות הנוקשות שמארגנות את חייו? האם המטפל מסוגל לקחת את השהיית הספק הביקורתי שייצר את אצל המטופל ולעשות בו שימוש לטובה, או שינצל אותו כדי לצבור כוח והשפעה על המטופל לצרכיו הנרציסטיים או הפוליטיים כנגד טובת המטופל? לא ניתן להימנע מסיכון, יחסי כוחות, ואמונה בטוב. כלומר אמונה שמה שאני קורא לו טוב, יהיה מה שאקרא לו טוב בעתיד, ומה שאחרים קוראים ויקראו לו טוב. גם אם הטוב הוא הפלורליזם עצמו. (אגב, בזאת אני מנסה להתייחס לביקורות של אורטל בן דיין בפייסבוק על הפריווילגיה ליחס אירוני אל דיכוי חברתי, ואווה אילוז ב"הארץ" על האינדיבידואליזציה של דיכוי חברתי בשיח הפסיכואנליטי).
2) ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה