סיכום הכנס "עקבות הזיכרון"

בפוסט הזה אנסה לסכם כנס שנכחתי בו הערב תחת הכותרת  "'עקבות זיכרון' – על תהליכי שכחה וזכירה במקרה של טראומת גילוי עריות" בהנחיית ד"ר יוסי טריאסט, ובארגון החברה הפסיכואנליטית הישראלית. כמובן שלא הקלדתי או הבנתי בקצב בו הדוברים ניסחו רעיונותיהם, ויש פה ושם אי הבנות שלי.

ד"ר יוסי טריאסט הציג את הנושא:

רסיסי זיכרון הם ביטוי של פרויד לחריטות על לוח אבן שלא ניתן למחוק. רסיסים אלו הם כמו שלט נאון כבוי בחשיכה שנדלק מאפקט עכשווי. האפקט העכשיו מאיר את השלט, שדולק גם מעבר לשלטים שהוצבו כדי להסתיר את השלט הכבוי. כיצד ניתן לדעת בקליניקה אם מאירים אירוע שקרה או לא קרה. עקבות זיכרון הוא מושג של פרויד. רוב האנליטיקאים לא עוסקים בו יותר. אבל הנושא הוטען בעצימות גבוהה מאוד בתקופה האחרונה. ככה עקבות אלו הובילו לזירת פשע של גילוי עריות, סביבה פורנזית שזרה לעבודת המטפל. במקרים של גילוי עריות לא ניתן להישאר ללא זיכרון וללא תשוקה כפי שהיינו רוצים להיות. אנחנו נקראים שוב ושוב לגלות את האמת, ולהשיב את הסדר על כנו, ולעיתים להגן על ילדים מפגיעה מתמשכת. הסערה האחרונה התחילה בגלל משפט שבו אישה הגישה תלונה כנגד אביה, על תקיפה מינית בילדותה. הזיכרונות לא היו נגישים לה עד שחלמה על כך והחלום הסיר מסך מזיכרונות אלו. השופטת סביונה רוטלוי ושופטים נוספים מצאו אותו אשם על רקע מספר טיעונים. קבוצה של חוקרים ערערה על תופעת הזיכרונות המודחקים. קלינאים הציעו את הניסיון הקליני הרב מעבודה עם נפגעות תקיפה מינית, בכלל ובילדות בפרט. העצומות עליהם חתומים פסיכולוגים שפורסמו בעיתונות לא עסקו במשפט הספציפי, אלא בשיח הפוליטי של הידע, והנאשמת הייתה הפסיכואנליזה. המטרה כאן לנהל דיון אקדמי וביקורתי עם השלכות אתיות. זאת בהמשך לסדרת הרצאות היה או לא היה במרכז וויניקוט. האתיקה האנליטית לא מתייחסת רבות למה קרה באמת, אלא בעיקר בסובייקטיבי כיצד שנצרב בזיכרון המטופל. כאן יש הסתבכות כפולה – האם ניתן לשמור על שוויון נפש אנליטי, במובן של מרחק שווה מהסתמי, האני והאני העליון, ובמקום זאת להידרש לשאלת האמת האובייקטיבית – היה או לא היה. והסתבכות נוספת: האם ניתן בכלל לדעת ולהסתמך על הזיכרון האנושי לגבי תיאור של מה שהיה במציאות. ההנחה הראשונית של פרויד הייתה שנשים היסטריות סבלו מטראומה מינית, אך תיזה לא זכתה להדים תומכים. פרויד התלונן במכתב לחברו פליס: התיזה זכתה לקבלת פנים קפואה, מהחמורים, ונאמר "זה נשמע כמו אגדה מדעית" וזה אחרי שהראיתי להם לא פחות את אחד ממקורות הנילוס. הנסיגה מהדיבור על טראומה יסדה את הפסיכואנליזה כמחקר הסובייקטיביות אך גרמה לביקורת כנגד פרויד שאישש את שלטון האב הפטריארכלי ואי ערעור עליו. גילוי עריות הוא אקט קשה לתפיסה תוך כדי התרחשותו ולא רק לזכירה. זהו בלבול שפת הילד שניסח פרנצי. בניגוד לפגיעה אלימה שברור מה קשה בה, המגע המיני שלפעמים כואב ונעים ומבלבל בין ידיד ואויב מקשה על הבנה של מה שקורה בפנים מה שקורה בחוץ. כל הקלינאים, הפסיכיארים, העובדיפם הסוציאלים, הפסיכולוגים, מוצאים את עצמם בלב ליבו של צונאמי של כוחות שיח. פרויד מעיר על הטיפול בקטרינה: נדרש אומץ להפליל אב או אם. נדרש אומץ רב לטעון לאשמת אב, וכיום אולי אומץ גם לטעון לחפותו של האב. האפשרות של השתלת זיכרון יוצרת תסבוכת לעוסקים בתחום. ברמן: הטענה שמבחינת המטפל אין זה משנה אם מדובר במציאות או פנטזיה היא מופרכת, הפנטזיה האדיפאלית שונה לגמרי מגילוי עריות במציאות. הפאנל ידון על מטפל שנדרש לשמש עד מומחה, ותפקיד השופט. חברי הפאנל: ד"ר אביגיל גולומב. אנליטיקאית מנחה ופסיכיאטרית למבוגרים וילדים, חיברה ספר על הערכת יכולות הוריות למומחים המעידים בבית משפט. פרופ' אורי הדר, מטפל אנליטי שחקר את הייצוג המוחי של עיבוד שפה, כותב בגישה לאקאנית והתייחסותית. השופטת סביונה רוטלוי ששפטה בבית משפט לנוער ובמחוזי, וגם בפסיקה האחרונה בהרכב שהרשיע את האב. ד"ר ערן רולניק, פסיכאטר, היסטוריון של הפסיכואנליזה, פסיכואנליטיקאי.

ערן רולניק מציג זוית היסטורית פסיכואנליטית:האולם מלא בצורה חשודה. משהו קורה פה. הדיון יתמקם על הטווח בין פרויד לבין מקרה קליני. נדבר על תיאורית הפיתוי ועל מקומה בתיאוריה הפסיכואנליטית ובקליניקה בת ימנו, הדחקות ופיצולים באנליזה ובפסיכואנליזה כתיאוריה וסטרוקטורה מדעית וחברתית. הפסיכואנליזה לא הייתה באה לעולם אילולא פרויד לא היה מוותר על תיאורית הפיתוי שייחסה את ההיסטריה להתנסות מינית טראומטית. ספק אם הייתה מתפתחת עוד, לולא הממשיכים של פרויד לא היו נזכרים שוב ושוב במודל הטראומה-צנטרי. אם היא תשוב למודל הטראומה-צנטרי היא תפסיק להתקיים. גדולתו של פרויד שהוא ידע מתי להדחיק חלק מסויים בתיאוריה, לא רק את האתיולוגיה המינית של הנוירוזות, ומתי להסיר חלק בהדחקה ולחפש לו שוב מקום בתיאוריה הקלינית. תיאוריה באות והולכות, מודחקות וחוזרות בהתאם לצורך. כהיסטריון, רולניק מתעניין ברגעים בהם הדיסציפלינה מסבה מבטה הצידה מפן מסויים של ההיסטוריה של התיאוריה, ומתי היא בוחרת להחזיר אלמנט מסויים למרכז השיח. כקלינאי הוא מקשיב לאסוציאציות כמו היסטוריון של התיאוריה. תיאוריות פסיכואנליטיות מתקיימות גם בלא מודע של מטופלים. אחד הפיתויים הגדולים ביותר שהאנליטיקאי צריך ללמוד לעמוד בהם, וכך דומה פסיכואנליזה ראויה לשמה ואקט פוליטי ראוי, זה הפיתוי להיות עקבי. הפסיכואנליטיקאי לא יכול להיות עקבי. הוא חייב להעדיף רדיקלית על קונסיסטנטיות, כי כזה הוא הלא מודע. הוא תמיד מתמקם בחלק הזיכרון של המטפל שהכי פרום והכי מפורר. תיאוריית הזיכרון של פרויד מאוד רדיקלית ולא קונסיסטנטית. זיכרון מחפה/זיכרון מסך הוא רעיון כזה. החיבור על זיכרונות מחפים פורסם בירחון רפואי בנוירולוגיה, ב1889, מאפשר לעקוב אחר תיאורית הזיכרון הפסיכואנליטית, והקשר שלה לאנליזה העצמית של פרויד ולתיאוריה הקלינית. זהו חיבור ספרותי שכולל דיאלוג עם מטופל דימיוני, שהוא למעשה פרויד עצמו. זיכרון מחפה הוא זיכרון ילדות שנותר חרוט בעוצמה יוצאת מן הכלל למרות תוכנו הזניח לכאורה. הזיכרון המחפה הוא פשרה בין כוחות נפשיים – השומר על הזיכרון הבנאלי, והשומר על ההדחקה של הפתולוגיה. התוצאה מעבה בתוכה את שני הזיכרונות. מעובים בתוך הזיכרון אלמנטים ילדיים מציאותיים ופנטזמטיים כאחד. פרויד יכיר בכך שהזיכרונות המחפים מייצגים את שנות הילדות הנשכחות, כמו שהחלום מייצג את הלא מודע. המאמר נסגר כך: "ואולי בכלל ספק הוא אם יש לנו זיכרונות מודעים מימי הילדות, או שיש לנו רק זיכרונות על אודות ימי הילדות. זיכרונות ילדותנו לא מעלים את תקופות חיינו לא כמו שהיו, אלא כפי שעלו בתקופות מאוחרות יותר, ועוצבו אז. כמה וכמה מניעים שכוונת נאמנות היסטורית רחוקה מהם השפיעו על עיצוב זיכרונותינו ובחירתם". ביקורת על המאמר שנה מאוחר יותר בכתב עת לפיזיולוגיה של איברי החישה מזכירה ביקורת עכשווית על הפסיכואנליזה: "מצער לגלות שמחבר אינטיליגנטי כמו פרויד נפל קורבן להערכת יתר של המיניות. פרויד רואה במיניות את חזות הכל ומחפש אותה בכל מקום. ובאותם מקומות בהם הוא מתקשה למצוא אותה, טיעוניו הופכים מרושלים ובלתי היגיוניים". אולם במקום בו המיניות נכנסת לתמונה לא רק פרויד, אלא המציאות הפנימית הופכת למרושלת ולא הגיונית. כי המיניות מכוננת ומפרקת את הסובייקט. הניסוח הפרוידיאני הקדום, לפיו הזיכרון המחפה הוא הפרוטוטיפ של כל זיכרון ילדות, עולה בקנה אחד עם מאה שנות מחקר זיכרון אמפירי שבאו אחריו. אך הוא לא מספק כשיש אפשרות של טראומה נפשית מסיבית. כך גם כשיש חשד לפשע בזיכרונות המטופל. טיפול נפשי הוא לא מעבדה היסטורית, בית דין, או מחקר זיכרון. כשחדר הטיפולים הופך לאחד משלושת אלו, צריך לפרש את ההעברה הנגדית בדחיפות. יש ערך והבדל בין התרחשות היסטורית ופנטזמטית אך הוא לא נידון בחדר הטיפולים האנליטי.

מקרה מדולל ומצונזר: דוגמה למקרה בו ספק שעולה באנליזה למאורע טראומטי זוכה לתיקוף מכיוון לא צפוי. זיכרון של התעללות עלתה במהלך האנליזה. המטופלת עמדה על כך. המטופלת לא האמינה שהמטפל מאמין, ולסירוגין הם האמינו ולא האמינו. האירוע פורש במסגרת ההעברה, וכל פעם שעלתה הובילה לאקטינג אאוט ורגרסיות פסיכוטיות. עם הזמן התרככו התכנים. המטופלת האמינה שההתעללות התרחשה ושהמטפל לא האמין לה. המטופלת השתקמה וניתקה את הקשר מהוריה, וגם מהאובייקטים המופנמים המתעללים שגרמו לאקטינג אאוט. אחרי תקופה של נתק, המטופלת פגשה את ההורים וראתה שלמעשה הם מטורפים, והבינה שהזיכרון היה סמלי בלבד להתעללות רגשית שעברה אך לא לאקט ממשי.

פרופ' אורי הדר מגיע כנציג המחקר המדעי:
מזווית של נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית. עוסק בחקר הבעיות הקוגניטיביות אחרי פגיעה מוחית. לדוגמא חקר מקרים בודדים. על קו התפר בין תיאורי המקרה הפסיכואנליטיים לבין סטטיסטיקה שמשמשת פסיכולוג חוקר. בתחום זה הפעילו כלים סטטיסטיים למקרים בודדים. במקום לקחת קבוצה של אנשים ולמצע את הדומה בינהם, לעשות השוואה שמחפשת את השונה בין שני מקרים. לנסות להכליל מהשוני ולא מהדימיון. הנוירופסיכולוגיה הניסויית מאפשרת להראות מה שונה בין מקרים. הנוירו' הקלינית לא עושה שימוש בכלים מסויימים שמקשים להבין בעיות זיכרון. מתואר מקרה של מטופל שנחבל בראשו, איבד את ההכרה, וכשהתעורר שכח מי הוא ואיפה הוא נמצא, למרות שהבין שהוא בבית חולים לפי לבוש האחיות. מאותו רגע לא היה לו שום זיכרון מלפני הפגיעה הראשית שהיה יכול לחוות אותו כשלו. סיפרו לו דברים על עצמו אך הוא לא חווה אותם כשלו. המטופל סבל מטראומות קשות בילדות של אובדן, ואחרי טראומות נוספות, פיתח קשיים ביחסים עם בת זוגו. כשעמד להיפרד מבת זוגו, נפל ונחבל בראשו. לאחר מכן סבל משיכחה של זיכרון אוטוביוגרפי, אמנזיה רטרוגרפית פוקלית, בלי פגיעה בסמנטיקה ומיומנויות וכו'. ניתן לייחס את האמנזיה לנזק המוחי, אבל לא היה אפשר לראות אותו בהדמיות. אבל בהיסטוריה של אמנזיה רטרוגרדית פוקלית, אין תיאור של מקרה בו היא נובעת מחבלה בראש. בדרך כלל מחבלה סובלים מאמנזיה מלאה, או שוכחים רק זיכרון קצר וזוכרים רק זיכרון ביוגרפי. לדוגמא אדם שזוכר שאשתו היא אשתו, אבל שכח שהיא קיימת בגלל שהזיכרון הקצר נפגע, ושמח שהיא שבה לחייו כל פעם שהיא נכנסת לחדר. וזה יותר אופייני לחבלה. אבל אמנזיה רטרוגרדית פוקלית יותר אופיינית לאמנזה פסיכוגנית, מטראומה, או איום חריף לחיי הפרט. זה מוכר מימי פייר ז'אנה בתיאורים של דיסוציאציה. בעת הטראומה, מערכת הזיכרון מאבדת חיבור עם המערכת המודעת. רק כשהזיכרון שב, ניתן לאבחן זאת, כי ההנחה כי הזיכרון נותר כפי שהוא ורק החיבור למערכת המודעת מונע ידיעה מהאדם מיהו ומהו. כמו סיפורי פוגות ממלחמת העולם הראשונה. אבל אין תיאור של אמנזיה רטרוגרדית מפגיעה מוחית. לא ברור איך חבלה בראש יוצרת תמונה קלינית של אמנזיה פסיכוגנית. לעיתים אחרי חבלה יש אמנזיה גלובאלית, לעבר ולהווה. במקרה זה המערכת האנטרוגרדית כן התחברה לתודעה, והרטרוגרדית לא התחברה. כדי לבדוק את השאלה עשו לו טסטים, הזיכרון לטווח קצר היה טוב מהממוצע. לגבי זיכרון ביוגרפי הוא לא ידע שום דבר. מקרים של הכל או לא כלום לא קיימים. בדרך כלל ללא נזק מוחי גדול, מחיקת כל הזיכרון של הביוגרפיה בלתי אפשרית. כשהראו לו תמונות של מורים מבית הספר, בהשוואה לאנשים אחרים, ושאלו אם מרגיש לו מוכר, נראה שהמורים קיבלו ניקוד נמוך יותר מאנשים שלא פגש, והייתה הרגשה שזוכר ומדחיק. אז נתנו לסטודנט קליני להעביר לו סוללת מבחנים, והיה ברור ברורשך ובTAT שיש תהליכים דיסוציאטיביים בתפקוד שלו. אבל הסוף טוב: כתבו מאמר על זה שאין חיבור הזיכרון הרטרוגרדי למודעות, והראו דברים שהנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית לא הבינה.

ד"ר אביגיל גולומב:
בודקת ילדים ומשפחות לחוות דעת. דוגלת בזה שמטפל אינו מעיד בבית משפט, ומי שהעיד לא יטפל. התפקיד שונה במהותו בהזדהויות שלו, והעירוב ביניהם עושה נזק נוראי. בתיקי גירושין יש תחום נפוץ בו יש האשמות של התעללות מינית כדי להשיג משמורת. אומרים שילדים לא משקרים וכשהם אומרים משהו זה אמת לאמיתה, אבל מי שעובד עם ילדים יש גיל שהם לא יודעים שזה שקר כשהם חוזרים על מה שמבוגר אומר להם. מצאו שבין המקרים בו שכיח שהם משקרים, זה בעיקר בתיקי גירושין כשיש האשמות של התעללות מינית שצצו רק בשלב הגירושין. אלו שמשקרים ביודעין ואומרים לילדים אם אתה רוצה להישאר איתי תגיד לשופט שככה אבא עושה לך - זה עוד נזק קטן יותר. יש נזק חמור יותר כשההורה משתכנע בעצמו מתוך עומס הגירושין, ומשכנע את הילד באותו סיפור. בהתחלה חשבו שזו אמת כי אלו העדים האידיאליים. יש תיאורים עשירים של הסיפור, חוזרים על הסיפור מילה במילה, וההורה המצדד חוזר על הסיפור באותן המילים, והאחים חוזרים על הסיפור באותן המילים. חוקרי נוער כבר יודעים כיום שכשסיפור מסופר באותן המילים זה כנראה רק סיפור. מקרה בו גבר האשים את האם שמכריחה את הבנות לאקט מיני איתה. גולומב שמעה את הסיפור, שיצא גם לעיתונות. גולומב שוחחה עם הבנות על נושאים אחרים, בי"ס וחברים, והן נעשו עצבניות, ואמרו שעוד לא ציירו את הציור ולא סיפרו את הסיפור, ואז כשנתנה להן, הן ציירו אותו הציור בדיוק שצוייר גם בתיק וסיפרו אותו סיפור בדיוק. זו דוגמא קיצונית בה קשה להאמין שהסיפור נכון. יש הרבה מקרי אמצע. במקרה הזה אין חדר טיפול יש המלצה. אם האם באה ואומרת שהן לא יכולות לישון אצל אבא כי הוא נוגע בהן, אז ליתר ביטחון אומרים בינתיים נעשה הפסקת ביקורים. לא חושבים באותו רגע שלנתק ילד מהורה בבת אחת, גם אם זה מוסבר לו, זה גורם לאשמה שזה בגללו, ובאמת זה קשור בו, אבל לא משהו שהוא יצר, אלא משהו שאמא כפתה עליו להגיד. בעתיד נותר לילד הזיכרון של הסיפור, וכמו שרוב הסיפורים שלנו על עצמנו הם דברים שההורים שלנו סיפרו שכך עשינו בגיל צעיר, קשה להבדיל בין הסיפור לבין האירוע עצמו. כשזה דברים חמודים שאמרו לך שעשית זה לא משנה, כשזה סיפור קשה, זה קשה. זה גורם לילד ליצור עיוות פנימי בתוך עולמו, כדי לשמור על ההורה המספר לו את הסיפור, הוא עושה שינוי בעולמו כדי לשמור על סיפור, הוא חוזר על הסיפור כמו תוכי, ונכנס לאי שקט אם לא נותנים לא לספר את הסיפור. לפעמים עדיף להפריד מההורה המאשים ולהעביר להורה המואשם. במקרים קשים כאלה, ילד יכול לקום בבוקר ולהגיד לאבא המואשם אתה הכית אותי אתה אנסת אותי, ומאמין שזה כך, אבל לוקח תיק לבית ספר וממשיך בחייו, כי זה ההורה שדואג לו. ההשפעה נכנסת עמוק בפנים, ומבחינת הילד זה לא שקר, זה לא המצאת סיפור, אלא כניעה למערכת משפחתית שכפתה עליו בלית ברירה את הדברים הללו. זה כמעט היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. זה לא זיכרון מושתל. גם ההורה המספר מאמין בכל ליבו, אבל זה לא אומר שזה היה. האם זה אומר שזה לא היה?

בעבר כשגננת הייתה מעלה חשד בהתעללות, היו מאשימים אותה בקנוניה. אבל היה סיפור על ילדה שמתה בגלל התעללות של דודים, וכעת גננות נדרשות לשים לב יתר על המידה. גננת שמה לב לציורים מטרידים והזמינו פסיכולוגית ופקידת סעד. הילד סיפר סיפור לא ברור, והאב ישירות נלקח למעצר ל4 שבועות. רק אז הוא בא לפגוש את הבת. לילדה אמרו שהוא חולה במחלה מדבקת. הילדה חיבקה את האב, ומכל הבדיקות לא היו סימנים לפחד או להנאת יתר (לפעמים יותר גרוע כשהילד נהנה מההתעללות ואז הוא בכלל לא מבין מה לא בסדר, לפחות אם זה כואב הוא יודע שזה דבר אסור). אז ניסו להבין מה לא קרה. עשו טסטים לשני ההורים. עשו תצפיות. הסתבר שהאמא שטופת מחשבות מיניות ועשתה תיעול להרבה עיסוקים חיוביים. אבל בהיחבא הייתה רואה סרטים כחולים, והילדים ערב אחד התגנבו לצפות בהם וחשבו שאחותם הקטנה לא רואה. ומסתבר שהילדה חזרה על הסרטים שאחיה הגדולים ראו, ומשם התכנים. הטראומה לאב הייתה קשה, אך יש מקרים בהם ניתן לברר מה קורה. אך יש מקרים רבים בהם בסוף לא יודעים. זה כשמדובר עוד בילדים בזמן אמת ולא 20 שנה בדיעבד. ילדים זוכרים אחרת, וכשבאים לבדוק הם מספרים אחרת. בגיל החיביון מספרים את מה שאתה רוצה לשמוע, לא אתה סיפור שלהם. ילד שבאים לשמוע סיפור שלו, הוא לא מספר מתוך ליבו, אלא ביחס למבוגר שלו הוא מספר.

התפקיד של מטפל בעולם המשפט: לפני שהיה משפט לענייני משפחה. בתיק אימוץ השופט אומר "למה ילד צריך הורה?". גולומב מתחילה להסביר על דמות הזדהות מהגיל הרך. השופט הסביר שחייבים לכלול ראייה כזו בפרוטוקול. אף עורך דין לא העלה זאת כראייה. כלומר השפה של בית המשפט ושל המטפלים שונה מאוד. בתחילת עבודתה כפסיכיאטרית גולומב, בת עשרה הרתה תחת השפעת סמים. היא ביקשה הפלה, וגולומב כתבה שהיא פסיכוטית. נשאלה האם זו באמת דעתה, והיא אמרה שהיא כתבה זאת כדי לאפשר לה הפלה, הפסיכיאטרית הראשית הבהירה לה, תפקידך לתת תעודה מקצועית על מצבה הרפואי, והוועדה תחליט מה לעשות, זה לא תפקידך. וחשוב לדעת תפקידנו.

השופטת סביונה רוטלוי מסבירה על הזווית של השופט:
מצטטת מחזה של אידה פינק, בו מתנהל משפט נגד פושע מלחמה והעדה לזכור פרטים על אירוע טראומטי בו נטבחו 400 יהודים בכיכר כעבור שנים. היא לא זוכרת את הפרטים ולא מבינה מה רוצים ממנה. התובע מתעצבן, החוק דורש הוכחות, ואני דורש אותן ממך, את שמות הרוצחים, את שמות הקורבנות, בלי זה אני חסר אונים. זאת בדומה למשפט אייכמן. ההתייחסות של השפה המשפטית מול הזיכרון והשכחה האנושיים היא בעיה ששופטים חווים יומיום מול נפגעי טראומה. אילו כלים יש לשופט להעריך עדויות, את רמת הזיכרון של העד, האם יש מושג של זיכרון טהור, האם עד שעבר טראומה יכול להיזכר בפרטים החשובים לצורך הכרעה משפטית, ואיך מי שחוותה מאות ואלפים של אירועים מיניים דומים זה לזה יכולה לתאר אותם כעבור שנים, אילו כלים יש לשופט להעריך את השפעת האני שלו על מתן אמון בעדויות. שופט אמור להיות אובייקטיבי כמו אלת הצדק שאמורה להיות עיוורת. אילו כלים יש לשופט לבחון חוות דעת של פסיכולוג בשפה ובמינוח שאינו חלק מכליו. איך השופט מתבסס על אינטואיציות, ואיך הוא מתקשה להחליט, וכיצד הוא לעיתים מזכה מחמת הספק באופן נוח יותר. לעיתים נאלצים לזכות כי אין ראיות נוספות, אבל השופט בתוכו יודע שהדברים התרחשו, אבל לא הביאו בפניו את הראיות המתאימות. התוצר הסופי של פסק הדין הוא אמת משפטית, האם היא צודקת? מהי האמת העובדתית? האם יש רק אחת כזו? האם האמת העובדתית והמשפטית זהות? איך יכול השופט להתמודד עם חוסר האונים שלו לשפוט אירועים כמו טבח או גילוי עריות.

תהליך השפיטה: שונה לחלוטין מהתהליך הטיפולי. מטרתו לפתור סכסוך בעזרת כלים של פרוצדורה וראיות שמשדרות יציבות ושקיפות. יש הגנה על ערכים הוגנים כמו שלמות האדם וגופו או כבודו. ההליך פומבי ולעיתים חסוי. אין קשר בין השופט לנאשם. אין יחסי אמון, יש דמויות נוספות שמשתתפות. חלות עליו מגבלות של זמן. לא יכול לנתח עדויות שמונה שנים. חייב להחליט בסוף. לא רק להמליץ. תהליך רציונלי מובנה, חיפוש אחר קוהרנטיות לעומת סתירות. האמוציות אינן חלק מהראיות. לעומת זאת, התהליך הטיפולי נועד לעזור למטופל למצוא מענה למצוקות קיומיות, שיח בין שניים, המבוסס שנים, יש בו טווח רגשות, ואין דרך אחת לסיומו ואין צורך באובייקטיביות, ואין חשיבות לדיוק בעובדות. אז איך אפשר להגיע לקישור בין העולמות?

יש כללי פרוצדורה וראיות מאוד מובנים שמאפשרים לשופט באופן שווה להתייחס לעובדות ולראיות שמובאות בפניו. הכלים מבוססים על השכל הישר. אבל גם על ניסיון קליני בנפגעות שהתקבל כבר בפסיקה. כל הרעש הציבורי לגבי המקרה שבגללו נפגשים כאן: המחלוקת בין הפסיכולוגים הקוגניטיביים ומדעי המוח לבין הפסיכולוגים הקליניים פוגעת בשורש האפשרות של מערכת המשפט לנהל ולקיים את תפקידה. אנו בנויים על שמיעת עדויות וזיכרון של אנשים. הקליניקה של העשורים האחרונות עזרה למערכת המשפט לפתח כללים של ראיות. לאחר שמוגשות הראיות השופט צריך לנתח את העובדות שבפניו והוא קובע את אמת העובדתית, אז נכנסות התרשמויות מהעדים ואז יש פרשנות והתאמה של העובדות לחוק. וכאן נכנסים אלמנטים של שונות בין שופט לשופט לגבי הפרשנות ולכן התוצר הסופי של האמת המשפטית משתנה משופט לשופט. המשפט דורש מעדים להביא עובדות, לתאר התרחשויות בדיוק רב, אחרת איך נקבע את האמת העובדתית והמשפטית. נדרשות ראיות חפציות, כמו סדין עם זרע או DNA, או צילומים. הראיות חלקן ישירות וחלק נסיבתיות ומצטברות כמו פזל כדי לאפשר בסופו של דבר להרשיע או לזכות. נסמך על זיכרונם של עדים כי אין כלי אחר. ניסיונם של מדענים לדבר על כך שלא ניתן לסמוך על זיכרון, כפי שמדובר השכם וערב, כי יש סוגים שונים של זיכרונות, והזיכרון הטראומטי כעבור שנים הוא זיכרון "משוחזר" או "מושתל", וזהו "טרנד שכיח". אבל מה עושים בגילויי עריות, כאשר המתלוננת יכולה להתלונן עד גיל 28. איך מתמודדים עם תלונות בדיעבד ככה? אין ראיות חפציות, אין תיעוד בזמן אמת, אין עדים, הילדה לא שיתפה כי לא ידעה שזו התעללות או היתה מאויימת. מה עושים עם הזיכרון שלה שאינו רציף ולא רווי בפרטים והיו כל כך הרבה מקרים רבים? מה עושים עם עדויות של מטפלים שטיפלו בילדה או באישה ולא זיהו שמדובר בגילוי עריות. יש רבים כאלה. לצורך טיפול במקרים האלה נדרשת התמקצעות כמו גם אצל חוקרי משטרה. מה עושים עם הכחשה של אב, או עם הכחשה של אם שתומכת באב. מה עושים כשמגיעה חוות דעת שקיימת אפשרות להשתיל זיכרונות בזיכרונה של אישה. ההיה או חלמתי חלום? במקרה הנידון המתלוננת ביקשה להיקרא בשמה, ורד. היא חיה במשפחה בה 3 אחיות ישנו בחדר אחד. ההורים התפרנסו ממאפיה. האב התאהב באם כשהייתה בת 4. ורד הייתה תלמידה מצטיינת שכתבה רבות. בכיתה ט' עזבה את הלימודים, והתחילו בעיות התנהגות. לאחר גיל 11 האב השפיל אותה בכינויים מיניים. לא שירתה בצבא, הלכה לטיפול והדברים לא עלו בטיפול. גם כשהעלתה מחשבות כאלה, הפסיכולוגית אמרה לה אדיפוס שמדיפוס. היא עברה לניו יורק ועבדה כנערת ליווי, חלמה שאביה מנסה לשכב איתה, ונזכרה פתאום שחלמה את החלום הזה פעמים רבות מאז גיל 13, וסיפרה אותו רק פעם אחת לבת דודתה, היא תיעדה זאת ביומן שלה, בלי תיאוריה המקרים הספציפיים אלא רק מחשבות על כך, וביומן תואר אקט מיני. היא הגישה את התלונה למשטרה בשלב זה בישראל. התיק עבר מספר גלגולים. דעת הרוב של רוטלוי עסקה בכך שהתביעה לא הגישה חוות דעת מומחים, ולא יכלה להזמין חוות דעת. לקח עוד 4 שנים של ערעור לעליון, חזרה למחוזי עם חוות דעת, ולפני חודשיים ניתנה ההחלטה. הטיעון המרכזי בדיון הנוסף ובגילויי הדעת שמילאו את העיתונות באופן לא מקובל. מגלי הדעת לא קראו את הפסיקה, לא קראו את העדויות והעימותים. הם הביעו דעה שלא בתחומם בלי להבין. הטיעון המרכזי הוא שמי ששכחה במשך שנים, הזיכרון שלה פגום. אבל כאן מוכח שלא הייתה סוגסטיה של מטפל לפני. זה לא המקרה של שכחה. הדברים היו בה והדברים נגלו בראיות מאוד מובהקות. בוודאי שהוגשו חוות דעת. התסמינים שעלו מהתנהלותה כנערה וכעדה וכאישה חיזקו את מה שהשופטת דלתה מתוך הראיות. לשמחת רוטלוי כך היה. הייתה משוכנעת שיש להרשיע. האם החלום הוא ראיה? לא, חלום לא יכול להיות ראיה, כי ניתן רק לתארו ולא להביאו. החלום היה טריגר ששיחרר דברים רבים ששינו את תגובותיה בזמן אמת לדברים שחוותה וחשבה עליהם הרבה שנים קודם. הראיות המרשיעות היו יומן בו היו מחשבות ותחושות שלה. כתיבה ביומן שוללת אפשרות להשתלת זיכרון. היא מאששת את העניין שקודם לכן זה היה. אין להשתלת זיכרון ביסוס בחומר העובדתי. היו עדויות של האם והאחות. היו עדויות על מצבה הנפשי בעת שהייתה נערה, התקפי חרדה, דלקות. היו סימפטומים שאופייניים לנפגעות ונפגעי עבירות מין בתוך המשפחה. הייתה גם "ראשית הודאה", משהו בתגובה שלו לאחותה סימן אשמה. הייתה גם הוראה של האב לבנות שהן חייבות לישון ללא תחתונים, דבר שהוא הכחיש והאחיות אישרו. זו ראייה המצטרפת לראיות נוספות. הנאשם שיקר שקרים משמעותיים שערערו אמינותו.

יש הבדל גדול בין חוות דעת מומחה, שמעיד ולא צריך אפילו לבדוק את האישה, אלא מקבל את הראיות המוצגות בפני בית המשפט. חוות הדעת אומרת על הסתברות, שבמקרה הנידון אם יש כך וכך תסמינים של תסמונת מסויימת, אז במקרה זה יתרחשו 80% מהתסמינים. אז אין קביעה שהאב ביצע את העבירה, אלא שיש סבירות גבוהה.

לעומת זאת המטפל מעיד על הטיפול. יתכן שהטיפול לא חקר בעניין ולא היה אמפתי. זה שני דברים שונים, ואסור לערבב אותם, כי זה פוגע בראיות שמוגשות לבית המשפט.

דיון:

טריאסט: החלום הוא קו פרשת המים בין ההתנהלות הפסיכואנליטית והמשפטית.

מהקהל: החיפוש הוא אחר קוהרנטיות, אבל יודעים שנפגעות התעללות וטראומות אינם קוהרנטיים למרות שהמעשים היו. תשובת רוטלוי: זה באופן כללי, לא במקרה של גילוי עריות. זה מה שעושים עורכי הדין – למצוא סתירות וקוהרנטיות.

מהקהל: יש זלזול בזיכרון המושתל. מחקר של ידין דודאי מראה שקל מאוד להשתיל זיכרון. מדברת מצד אחד על אמת ופרשנות – איך זה שהאמת ניתנת לפירוש. תשובת רוטלוי: לא מזלזלת, זה טרנד מסוכן בנפגעי עבירות מין. מכירה מחקרים שעסו בזה שלא עסקו בנפגעי תקיפה מינית. לא ניתן לבסס תיזה על בסיס הקורבנות הספציפיים. לא ניתן לעשות ניסוי או בדיקות על נפגעת. נפגעות ונפגעי עבירות יש זכויות ולא ניתן להעמידם בבדיקות של MRI בימנו. אי אפשר לזרוק את הטענות הללו, חייבים להתייחס לראיות. אם הראיות לא מאפשרות אפשרות של השתלת זיכרון, הוא לא יכול להתייחס להיפותיזות מסוג זה. הפרשנות המשפטית של החוק יכולה להיות שונה. אך הפרשנות של העובדות גם יכולה להית שונה, ואין אמת מוחלטת במשפט, כמו שאין צדק מוחלט. דוגמא מתחום הספרות: פורסמה ביוגרפיה על קפקא בה היה מפתיע במכתב שקפקא כתב לאביו ומעולם לא שלח, והכותב כותב: יש דימיון רב בין המכתב הזה בין התלונות של העלאת זיכרונות כדי להאשים הורה. אולם מדוע להטיל דופי במכתב שלא נשלח ולא שימש להתלונן? זהו טרנד. יש רגרסיה מאוד גדולה בהתנהלות של מערכת בתי המשפט בהתייחסות לנפגעות תקיפה מינית. ב30 השנים האחרונות הייתה גדילה בהבנה ושינוי בחקיקה ופסיקות המגלות הבנה למורכבות הזו. עכשיו נוח לחלק מהשופטים להיתלות באפשרות הזו ולהגיד שיש ספק, אני מאמין לה אבל יש לי ספק "אפילו שהספק מלווה בספקות".

מהקהל: שמעתי הורדת אחריות מהמטפלים. אם יש פנטזיה פסיכוטית על התעללות האם אפשר להפליג איתה ולא לשים את בוחן המציאות שם, ואם באמת הייתה התעללות ואין התייחסות למציאות, המטופל יכול לחוות טראומה שניה כשהוא מספר עליה ולא מקבל תמיכה. איפה בכל זאת צריך לבוא לידי ביטוי בוחן המציאות? רולניק: הרצון להתמקם במקום פחות אנליטי ויותר אובייקטיביסטי, האם מדובר בסיפור שבעבר הרחוק, 30 שנה ויותר, או שמדובר בפשעים שקורים בזמן הווה. אם מובא לידיעתנו שמתבצעים פשעים מוטלת חובה מסויימת. בניגוד לחיסיון עו"ד ולקוח, החיסיון בין מטופל לרופא אינו מוחלט, מחוייבים לדווח על כוונת רצח וכו'. בעבודה עם פדופילים רולניק מפסיק אנליזה כשמתואר פשע, מסיים את ההתקשרות האנליטית עם פושעים, ולא נותן רישיון לפרוורסיה באנליזה.

מהקהל, יעל דשא: לגבי האחריות שלנו כמטפלים, לרוב אין לנו לוקסוס של עובדת של ידיעה אובייקטיבית ואנחנו נמצאים במרחב ביניים בו יש לתת אפשרות גם להיה וגם ללא היה. מעירה שהרבה נפגעי גילוי עריות ופגיעה מינית מגיים לטיפול מספרים דברים שכן זכרו, והדברים לא זוכים לרישום בטיפול. הדבר קורה בגלל קושי להאמין בגילוי עריות, בגלל עמדת המטפל לגבי הקיים והבדוי, במיוחד בנושא בעל עוצמות מאיימות שאינו ניתן לחשיבה רגשית ומנטלית. יש כוחות שפועלים על המטפל באותו זמן – העברה נגדית וכו', ששוללים ממנו את המקום של ההשערה שאולי כן היה. מקריאה מכתב ממטופלת שעברה גילוי עריות וקראה מאמר על טיפול בו המטופלת נזכרה והמטפל לא האמין לה, ואמר לה "את מתנחמת באפשרות שלך להיות קורבן". בתגובתה לשאלה היה או לא היה, היא כותבת ומרשה להקריא: בתור בוגרת פגיעה מינית הידיעה שהיה כלל אינה מנחמת, יותר מנחם לחשוב שלא היה, מאשר להסכים שהיה, שנים רבות נאבקתי ברסיסי הזיכרון ולחפש אישור לכך שלא קרה. יותר קל היה לי לחשוב שהמצאתי ושאני מטורפת מאשר שהדבר התרחש. היה או לא היה הוא מאבק בחוויית החיים של קורבן. היה הוא עסקת חבילה עם אשמה בושה נגועה בחוסר אמון בחברה, דיסוציאציות שפורצות במקומות לא צפויים, ללמוד לקבל את השפעת הפגיעה, ללמוד לחיות עם הנכות,, תמיד להחזיק, הדעת לא סובלת את האפשרות שאכן היה. הגוף והנפש מתגייסים לדחיית האפשרות הזו. ומנגד יש השתוקקות למישהו שיהיה שם ויגיד היה ואת לא אשמה. גישתו ההודפת של המטפל משחזרת את הפגיעה, התחושה העמומה שהיה משהו בלי זיכרון ממשי גורמים לצונאמי בנפש, רק לאחר שניתנה לי האפשרות להאמין שהיה, התמונות הפכו לסרט כואב ומיותר, ורק אז התחילה ההחלמה, חובתו של כל מטפל עם כל ספק לאפשר זכות קיום לאפשרות שהיה."

טריאסט לסיכום: נזכר בסרט המכה ה81, אדם שבשואה הולקה 80 מלקות, וה81 הייתה שכשהוא סיפר את הסיפור לא האמינו לו.

נ.ב.
- אני מנסה לכתוב בלי לחשוף מקרים, כי אני לא בטוח מה רמת ההסוואה שנוקטים בה מרצים מהדור הישן כשהם בפני פורום מקצועי לכאורה. זה פוגע בתיאורים קריטיים אך ככה נראה לי נכון לבינתיים. כמו שאמר לו ארון בכנס שלו, יום אחד לא רק שנבקש הסכמה אלא נבקש גם התייחסות מהמטופל.

- הכנס היה מוצלח במיוחד. לא בגלל הדברים החכמים שנאמרו בו, אלא בגלל היכולת לשאת מורכבות. נוכחותה של השופטת רוטלוי שחררה את הפסיכואנליטיקאים לעסוק במלאכתם, ולא לעסוק בשיפוט. גם ד"ר גולומב שיחררה את המטפלים להתמקד במורכבויות של הסובייקטיביות, ולא לעסוק בקבלת החלטות עבור ועדות ושופטים. ניתן להשוות זאת לכנס "היה או לא היה" בו המטפל האמריקאי שהציג מקרה מתקופת ההתמחות שלו בשנות ה80, הותקף באופן נחרץ על כך שלא צידד במטופלת כמתלוננת, אלא בחר לפרש את החלום על גילוי העריות במסגרת ההעברה מולו. הכנס ההוא היה צדקני, תוקפני, והמטפל יצא ממנו נאשם ומתנצל. בכנס הזה הצליחו הדוברים לשמור על מורכבות בחיפוש המקום של הסובייקטיביות בסיפור. יעל דשא שהקריאה את המכתב של המטופלת שנכתב עבור הכנס ההוא, והוכיחה היטב את המטפל על הריחוק האנליטי שלו, הפעם נשמעה פחות מחוברת לדיון. כי היה דיון.

- כשהייתי בסמינר על טראומה מינית אצל מטפלת ותיקה שהיא ראש מכון חשוב לנפגעות טראומה מינית, היה לה חשוב מצד אחד להרחיב כל הזמן את ההגדרה של טראומה מינית, ולהסביר שמה שנראה לפעמים כבורדרליין הוא למעשה טראומה מורכבת. מצד שני היא שמרה על הקטגוריה האקסקלוסיבית של טראומה לעומת דברים אחרים כמו בורדרליין. כלומר גם אם בהווה לא רואים טראומה, אבל יש הרבה מצוקה, אז אפשר להניח שהייתה טראומה בילדות, ואם לא התעללות אז לפחות הזנחה פושעת. בעיניי זהו שיח של כוח, שנסמך על אשמה וקרבנות. יש כאן ניסיון להגיד שיש אנשים שעשו להם משהו והסבל שלהם זוכה לאהדה, ואנשים שבאו דפוקים מהבית (ועד שלא מנסחים את הסבל שלהם במונחים של טראומה נרקיסיסטית לדוגמא), לכן אין אמפתיה כלפיהם. למי שפגעו בו מבחוץ יש זכות לקבל הכרה, ועל מי שמופרע מבפנים אין שום חמלה. את הרעיון הזה ניתן לפתח עוד, אבל צריך לעשות זאת בעדינות שאין בידי כרגע, כדי לשמור על מורכבותו. ידוע שרכיב טיפולי חשוב מאוד הוא ההכרה ש"מה שקרה לך היה לא בסדר", אבל האם רכיב זה לא בא להתמודד עם ההנחה מראש של אשמה במקרה ו"אתה לא בסדר"? כלומר, "אתה לא בסדר" מרמז על אשמה של מי שסובל.