בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה - סיכום מאמרו של פרנצי (1933)

להלן סיכום מאמרו של שנדור פרנצי, "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה", משנת 1933. 

מאמר זה שם דגש על טראומה מציאותית שהתרחשה בילדות, ומסבירה את ההתארגנות הנפשית המופיעה בטיפול.

פרנצי:

המטופל מרצה את המטפל, מזדהה איתו. חש חוסר אונים. מרגיש שהמטפל מתעמר בו באכזריות, בחוסר רגישות. עד שהחומר משתחרר, כשמודים בכנות ובלי צביעות מקצועית וריחוק באיזשהו פרט או טעות שלא דוברו. מהחומר הילדי הזה ניתן ללמוד על חשיבות הטראומה בהתעצבות אופיו של המטופל.

מטופלים רבים של פרנצי התוודו על כך שפגעו בילדים, והוא סבור שטראומה בילדות שכיחה יותר מהנהוג לחשוב. ההתעלמות ממנה מסבירה כשלון של טיפולים המבוססים על הפרדיגמה של שחזור שפיר של פנטסיות בתנאים בטוחים.

באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות במציאות החיצונית, ומוכפף לתהליכים הראשוניים של המציאות הפנימית. הלוצינליות חיוביות או שליליות בהתאם לעיקרון העונג, מאפשרות לעצב את המציאות הפנימית, והתקיפה מפסיקה להיות מציאות חיצונית קשוחה, ומצב טראנס טראומטי, הילד מצליח לשמור על הרוך. לצד זאת מופנמת תחושת האשמה של המבוגר, ומה שהיה עד כה משחק תמים הופך להיות ראוי לעונש. 

בעקבות הטראומה חלק מהאישיות תקוע במצב שאינו מסוגל לשינוי המציאות החיצונית , ותקוע רק בשינוי המציאות הפנימית, במעין חקיינות. זהו דפוס אישיות המבוסס רק על סתמי ואני עליון ולכן אינו עומד במצוקה. כמו ילד שנותר הגנה אימהית וללא רוך.

מאחורי הכניעות והריצוי, עומדת משאלה להיפטר מהאהבה החונקת. בהסרת ההזדהות, אנחנו הודפים את ההעברה, ומאפשרים לאישיות להתפתח. 

בעקבות הטראומה, יכולות גלומות מתעוררות בילד טרם זמנם. רגשית או איטלקטואלית. מתוך פחד ממבוגר חסר מעצורים הנראה משוגע, הילד הפוך למעין-פסיכיאטר. כדי להגן על ההורה הזה ולטפל בו, עליו קודם להזדהות עימו לגמרי. 

"הטרור של הסובלים". לילד יש דחף לתקן כל טעות במשפחה. כל פגם של בן משפחה אחר הופך לעול על כתפיו הרכות. לא מתוך אלטרואיזם טהור, אלא מתוך כמיהה לשוב לשלווה האבודה. 

הפרוורסיות הן ילדיות כשהן נמצאות ברמת הרוך. כשהן מתמלאות ברגשות אשם ותשוקה, הרי שהן מצביעות כבר על גירוי חיצוני. 

מה הגורמים שמכניסים את הסבל ואת הסאדומזוכיזם לעולם הרוך המשחקי של הילד? בעולם המבוגרים, רגשות אשם הופכים את מושא התשוקה למעורר תשוקה ושנאה בבת אחת - כלומר לאמביוולנטי. בעוד שבעולם הילדים, האהבה משוחררת משסע זה. השנאה מפתיעה באופן טראומטי את הילד, מפחידה אותו בעודו נאהב על ידי המבוגר. הופכת את משחקיו התמימים לאהבה אוטומטית הממלאת רגשות אשם, המחקה את פעולות המבוגר מתוך פחד. כך מאבד הילד את עצמו. רגשות האשם והשנאה לפרטנר המפתה הופכים את מגע האהבה של המבוגר, בעיני הילד, למאבק מפחיד - סצינה ראשונית המסתיימת באורגזמה. האירוטיקה הילדית היא מעין משחק מקדים המסתיים ברוויה. בעוד האירוטיקה המבוגרת היא כרוכה בתחושת ההכחדה שבאורגזמה, ולכן האהבה הבוגרת רוויית שנאה.

הערותיי:

במקביל אני קורא מאמר של דונלד מלצר, המתאר את הבלבול בין האובייקטים המתרחש בשלב האנאלי, ולתחושה של פגיעה באובייקטים המעוררת אשמה. אני תוהה האם ניתן להבחין בין ההתארגנות הנפשית הנובעת מהטראומה הממשית לפי פרנצי, לבין העיכוב ההתפתחותי הנובע מהפנטסיה הילדית לפי מלצר.