להלן סיכום של פרק 5 מספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון" המתאר את הפיצול בין צרכים חומריים לצרכים נפשיים באינטראקציה הראשונית בין האם לבין התינוק. ביון מנסה להסביר את התפתחותה של פסיכוזה ככשל בהסמלה והיצמדות לחומרי, אבל מה שיוצא לו זה הסבר די טוב להרבה דברים נוספים. את הסיכום כתבתי בהשראת השיר "הלב הכפול" של חבורת אטומיק!
היניקה מהשד היא המודל לכל ההתנסות האנושית מול הסביבה. השד הוא טוב כשהוא בפה מגיר חלב, השד הוא רע כשהוא חסר ואמא לא כאן. התינוק יונק כדי לשרוד, וגם כדי לקבל נחמה ואהבה. (לתינוק אין סמים, אין חברים, אין אייפון, רק את השד). הצורך הרגשי והאהבה לאם שנותנת לו את כל זה, מעורר גם פחד שאמא לא תהיה, שנאה לאמא שלא שם מספיק, יריבות עם אח שמפריע לה להניק, ולעזאזל מה אם לכל מה שהיא נותנת יהיה מחיר בסוף. במקום בו יש אפשרות לאהבה אפשרית גם השנאה. במקום בו אני מקבל כל טוב מישהו עשוי לקנא בי ולקחת ממני. התינוק נרתע. צורך חומרי בהזנה כופה עליו את המשך היניקה וכך נחפה עליו פיצול בין החומר והנפשי. הוא מכחיש את ההזנה הרגשית כדי שיוכל לקבל את ההזנה החומרית מבלי להיות מוצף ברגשות ובפנטזיות קנאה ורצח. הפחד והעויינות שהוא חש מובילים אותו להרוס מודעות לכלל הרגשות ולנטילת החיות מן החוויה. תוצאת הפיצול של החלב מהאהבה הוא המשך היניקה והסיפוק החומרי, מבלי להקיר בקיומו של סובייקט חי המאפשר טובות חומריות אלו. מבחינה רגשית, התינוק רוצח את אמו ומתאבד, משאיר רק דוממים חומריים במקומם. הפיצול בין הדבר ומה שהוא מסמל מחוזק על ידי הרעבה ופחד מפני מוות מצד אחד, ומצד שני על ידי אהבה ופחד משנאה וצרות עין רצחנית.
משם והלאה הוא תר בחמדנות אחר כל צורה של נחמה חומרית, הוא אינו יודע שובע, בלתי ניתן לריצוי בחיפוש אחר תחושת סיפוק, כי הסיפוק הוא רגש שחוסל. החיפוש נובע מעיקור הרגשות, מאי יכולת להוקיר תודה, או לדאוג לעצמי. זהו חיפוש אחר אובייקט אבוד, שנותר אבוד, משום שהוא אינו אובייקט, אלא סובייקט שרגשותיו מוכחשים באלימות. הוא צורך אובייקטים כמותית ולא סמלית, מזיין שותה אוכל, ולא אוהב. כמטופל הוא מעורר במטפל פרשנויות רבות, אך את כולן אינו מבין, מקפיד שלא להבין במשמעותה לה כוונו אלא במשמעות שטחית, צורנית בלבד.
הוא כמו מדען יוצר מגע עם עצמו בכלים שנועדו לתאר את הדומם, הדבר מבלבל אותו כאשר הוא נעשרה ער להיותו חי, כי בכל זאת חלק מהמשמעות, מהבדידות, נקלטת, גם אם אינה גואלת אותו היא מספיקה כדי לייסר אותו.
היניקה מהשד היא המודל לכל ההתנסות האנושית מול הסביבה. השד הוא טוב כשהוא בפה מגיר חלב, השד הוא רע כשהוא חסר ואמא לא כאן. התינוק יונק כדי לשרוד, וגם כדי לקבל נחמה ואהבה. (לתינוק אין סמים, אין חברים, אין אייפון, רק את השד). הצורך הרגשי והאהבה לאם שנותנת לו את כל זה, מעורר גם פחד שאמא לא תהיה, שנאה לאמא שלא שם מספיק, יריבות עם אח שמפריע לה להניק, ולעזאזל מה אם לכל מה שהיא נותנת יהיה מחיר בסוף. במקום בו יש אפשרות לאהבה אפשרית גם השנאה. במקום בו אני מקבל כל טוב מישהו עשוי לקנא בי ולקחת ממני. התינוק נרתע. צורך חומרי בהזנה כופה עליו את המשך היניקה וכך נחפה עליו פיצול בין החומר והנפשי. הוא מכחיש את ההזנה הרגשית כדי שיוכל לקבל את ההזנה החומרית מבלי להיות מוצף ברגשות ובפנטזיות קנאה ורצח. הפחד והעויינות שהוא חש מובילים אותו להרוס מודעות לכלל הרגשות ולנטילת החיות מן החוויה. תוצאת הפיצול של החלב מהאהבה הוא המשך היניקה והסיפוק החומרי, מבלי להקיר בקיומו של סובייקט חי המאפשר טובות חומריות אלו. מבחינה רגשית, התינוק רוצח את אמו ומתאבד, משאיר רק דוממים חומריים במקומם. הפיצול בין הדבר ומה שהוא מסמל מחוזק על ידי הרעבה ופחד מפני מוות מצד אחד, ומצד שני על ידי אהבה ופחד משנאה וצרות עין רצחנית.
משם והלאה הוא תר בחמדנות אחר כל צורה של נחמה חומרית, הוא אינו יודע שובע, בלתי ניתן לריצוי בחיפוש אחר תחושת סיפוק, כי הסיפוק הוא רגש שחוסל. החיפוש נובע מעיקור הרגשות, מאי יכולת להוקיר תודה, או לדאוג לעצמי. זהו חיפוש אחר אובייקט אבוד, שנותר אבוד, משום שהוא אינו אובייקט, אלא סובייקט שרגשותיו מוכחשים באלימות. הוא צורך אובייקטים כמותית ולא סמלית, מזיין שותה אוכל, ולא אוהב. כמטופל הוא מעורר במטפל פרשנויות רבות, אך את כולן אינו מבין, מקפיד שלא להבין במשמעותה לה כוונו אלא במשמעות שטחית, צורנית בלבד.
הוא כמו מדען יוצר מגע עם עצמו בכלים שנועדו לתאר את הדומם, הדבר מבלבל אותו כאשר הוא נעשרה ער להיותו חי, כי בכל זאת חלק מהמשמעות, מהבדידות, נקלטת, גם אם אינה גואלת אותו היא מספיקה כדי לייסר אותו.
הערותיי:
זהו זה קטע די קצר. יש עוד הרבה קטעים שאעלה בהמשך, שמקדימים אותו או מתבססים עליו או גם וגם. זה גורם לי לחשוב על שימוש קונקרטי במטאפורות. כשמדברים עם אנשים שרמת הארגון של אישיותם נמוכה, נתקלים הרבה פעמים בפנינים פואטיות, מטאפורות יפהפיות, ומתפעלים מרמתם היצירתית. זה רק אחרי שמשוחחים עוד קצת ונחשפים רגשות קשים שתיאור מטאפורי זה מגלם או חוסר הבנה במציאות החברתית שנובעת מהבנה מטאפורית כזו, ומבינים שהשימוש בשפה אינו מטאפורי ואינו פואטי כלל - מדובר בחוסר הבחנה בדיבור קונקרטי על עצמים ללא יכולת הבחנה סמלית ביניהם. לדוגמא, המטאפורה השחוקה לב של אבן, יכולה לשמש במשפט כמו "יש לה לב של אבן, לא אכפת לה ממני, רק מהאבן היקרה שלה".
זהו זה קטע די קצר. יש עוד הרבה קטעים שאעלה בהמשך, שמקדימים אותו או מתבססים עליו או גם וגם. זה גורם לי לחשוב על שימוש קונקרטי במטאפורות. כשמדברים עם אנשים שרמת הארגון של אישיותם נמוכה, נתקלים הרבה פעמים בפנינים פואטיות, מטאפורות יפהפיות, ומתפעלים מרמתם היצירתית. זה רק אחרי שמשוחחים עוד קצת ונחשפים רגשות קשים שתיאור מטאפורי זה מגלם או חוסר הבנה במציאות החברתית שנובעת מהבנה מטאפורית כזו, ומבינים שהשימוש בשפה אינו מטאפורי ואינו פואטי כלל - מדובר בחוסר הבחנה בדיבור קונקרטי על עצמים ללא יכולת הבחנה סמלית ביניהם. לדוגמא, המטאפורה השחוקה לב של אבן, יכולה לשמש במשפט כמו "יש לה לב של אבן, לא אכפת לה ממני, רק מהאבן היקרה שלה".
נ.ב.
הקטע עם לאכול תפוח תוך כדי קריאת ספר מזכיר לי את עץ הדעת, ואולי משם מגיעים כל הדימויים הויזואליים. ישנו עיוות סמלי מקביל בין לטרוף ספר זה ולאכול את פרי עץ הדעת. ואולי כל הפוסט הזה שכותרתו מלכתחילה ניסתה לעורר קונוטציה של החטא הקדמון, מנסה לתאר איזושהי פתוגנזיס, בריאת ההפרעה, שהיא המודעות האנושית. ספר בראשית, צלמי סטוק פוטוז, ופסיכואנליטיקאים של הטירוף - כולם מספרים אותו סיפור:איפשהו האדם נעשה מודע ואז נפרדו הגוף והנפש וגן העדן אבד. אסוציאציה - זה קשור ולא קשור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה