הערב נפגשנו לקרוא את התקפות על החיבורים של ביון בהנחיית חני בירן, היא עשתה עבודה יותר טובה ממני. כלומר, בפוסט הקודם סיכמתי את המאמר, ואז הצגתי אותו לקבוצה, והמשוב שקיבלתי היה שדיברתי יותר מדי באוויר, ברמה מופשטת, ושזה לא התחבר מספיק לטקסט, שייפתי יותר מדי את הגושישים של חוסר הבנה שהיה ראוי להתעכב עליהם. אז הערב היה יותר מוצלח. היא הציעה שנקרא, וקראנו, ועם כל פסקה היא ואנחנו העלינו הבנות ומטאפורות שמסבירות את הדברים. וקיבלנו מקום לדקסקס את הטקסט המתסכל הזה עם מומחית לעניין, כמו לדבר על באגים באייפון עם גורו, שמבין אותך, לעומק, אבל שניכם יודעים שזה אפל ואין מה לעשות. האווירה הייתה נעימה, פחות מתח פחות התקפות על החיבורים, יותר ריכוך של החיבורים.
דיברנו על דחף החיים והמוות. ביון אומר שאדם נולד עם גאווה, ואם היא מטופחת על ידי אהבה הורית היא נישאת על ידי דחף החיים להיות הערכה עצמית, אבל אם היא מונחת על ידי הורים לא קשובים היא הופכת ליהירות. וכך דחף החיים ודחף המוות עושים מודולציה לאופיינו. חני התייחסה לדחף המוות כחוסר יכולת להכיל את היופי של העולם. רותם חברי התייחס לזה כחוסר יכולת להקיף את הטוב בעצמו. כפיר שאל למה זה לא דחף החיים בעצם, כי זה ביטוי של התפעלות מיופי דווקא. חני הסבירה שהדברים שזורים והביטויים הלשוניים מבטאים את המורכבות. אני הצעתי שזו כפילות משמעות, שני צדדיו של אותו המטבע, כמו שאני משתוקק לחומוס ואוכל אותו בחיוניות עד שאני מתפוצץ ורוצה למות והביס האחרון הוא כבר הרסני. כך דחף החיים מוביל לדחף המוות ודחף המוות שומר על פני החיים מפני יתירות של דחף החיים.
דיברנו על ההבדל בין ביון לקליין. חני מספרת שקליין עשתה לביון אנליזה וניהלה עבודתו, כשאמרה לו שקבוצות לא מעניינות הוא הפסיק עם קבוצות. הרעיונות שלו יונקים ממנה לאורך השנים שהוא עובד תחתיה. לאחר מותה הוא ממשיך בדרך עצמאית יותר. היא סיפרה שביון חש תסכול מכך שהתפרסם על ספרו המוקדם בנושא קבוצות בו הגדיר מושגים כגון peering, ושאף אחד לא התעניין בעבודתו עם התפתחות החשיבה. היא מספרת שעזב את החברה הפסיכואנליטית בלונדון עבר לקראת סוף חייו לסן פרנסיסקו, "כדי לברוח מהכבוד". היא מעלה תהיה אם היה כה צנוע, או שהיה ציני כי חש שלא כיבדו את עבודתו הנוכחית. זה מזכיר לי את האופן שבו הסימינגטונים מתארים את דחיית אות העוז שרצו לתת לו במלחמת העולם הראשונה, כי לא הגיע לו הכבוד, וכי הכבוד לא הכיר בחוויה הקשה שלו. כשהגיע לסן פרנסיסקו נודע שמו בנוגע לחשיבתו המאוחרת יותר, אבל בחברה הבריטית הוא פחות פופלרי, אולי בגלל הנטישה. המאמר התקפות על החיבורים מעוגן חזק במושגים קלייניאנים כמו התקפות סדיסטיות על השד ואדיפוס מוקדם והזדהות השלכתית. הפירושים של ביון לאורך המאמר הם קלייניאניים מאוד, וחני צחקה מעט על האופן בו הוא משליך על המטופל הפסיכוטי פנטזיה של קנאה בזוג ההורי המאוחה, שזו פנטזיה קלייניאנית מאוד, ולא פלא שהמטופל לא מאשר שזו חוויתו. דיברנו על הרעיון הקלייניאני של הזוג המאוחה כחוויה אדיפלית מוקדמת. לפני שיש הכרה בנפרדות של התינוק מהאם, הוא חווה רק צרות עין, רצון לקבל את החום והאהבה, ואינו מסוגל לחוש קינאה, להבין שיש תחרות עם האב על האם. לכן הזוג האדיפלי המוקדם (האם והאב) נחווים כיחידה אחת, שבעיסוקם ההדדי הם מאוחים זה עם זה, ואין הפרדה או יחסים ביניהם, אלא רק שלילת חום ואהבה והזנה מהתינוק. בשלב האדיפלי, יש הכרה בנפקדות מהאם והאב, וניתן לזהות שהאב חושק באם, ולהתחרות בו, ולהזדהות עימו כדי להתקרב לאם, ובכך יש הרבה הכרה בנפרדות ובמוטיבציות השונות של כל סובייקט. נפרדות זו אינה אפשרית בשלב מוקדם. עוד רעיון קלייניאני הוא הזדהות השלכתית, לפיו תחושות בלתי נסבלות לגבי עצמי מופקדות אצל האחר, במניפולציה רגשית לא מילולית ניתן לגרום לאחר להרגיש את התחושות הקשות כאילו שהן שלו. לדוגמא מטופל שחש בוז כלפי עצמו ולא מסוגל לשאת את הבכיינות שלו, יתבכיין בצורה שתגרום למטופל לחוש בוז כלפיו, מבלי להיות מסוגל לשמץ של חמלה. חני: "הזדהות השלכתית זה משהו שחייבים ליפול בו כדי לצאת ממנו, אי אפשר לראות אותו תיאורטית בלבד". ואז המטפל קולט פתאום באמצעות טיפה רברי, שהבוז אינו שלו, אלא של המטופל, ושהוא התבקש לשאת אותו להחזיר אותו מרוכך. חני מסבירה שביון הוסיף למושג הזה את ההזדהות ההשלכתית הפסיכוטית שמושלכת על העולם ולא מוחזרת לתינוק ואז נותרת בעצמים מפורקים שבהם מופקדים חלקיקי עצמי, ואז הציפייה שרגשות יחזרו מסובייקט מווסת מתעוותת, ובמקום זה הרגשות מוחזרים מאובייקטים חלקיים ואובייקטים דוממים, והעולם נעשה מלא רגשות עויינים רודפים. במפגש הקודם היא נתנה דוגמא של ילד ששוכב בעריסה מתחת לעץ, ואמו אינו מולו, הוא משליך את רגשותיו אל העולם ומצפה שיעובדו ויחזרו אליו מרוככים, אך אין מי שיביט בו בחזרה, אז הוא משליך את הרגשות על עלי העץ, ושם בהם את האהבה והתסכול שלו, השנאה והתוקפנות שלו, את הציפייה שלו להכלה, ומקבל בחזרה רשרוש עלים ברוח, העלים נטענים ברגשות אנושיים והופכים רודפניים, אין ביכולתם לעבד את הרגשות הקשים, וכך הוא רואה אותם רודפים אותו עם הרגשות שלא הצליח להכיל בעצמו וניסה להשליך על האם.
יש לי מצברוח ג'ורג' הריסון, שזה קצת התקפות על החיבורים אבל במתיקות, כי לא ברור על מה הוא שר, אבל זה מתוק. אני מודה לגיא שלימד אותי שם למצברוח זה. אתמול גיליתי שאני לקטוז אינטולרנט, וזה סוג של נכות שקשה להשיג הכרה בה, כי יש "חלב" סויה, וכדורים של אנזימים מזוייפים. שתיתי קפה עם סויה היה נורא. לא קרמי כמו חלב.
בכל מקרה לגבי התקפות החיבורים, דיברנו על דוגמא שביון נותן לכך שהוא עושה חיבור של ספליט עבור מטופל, כשהוא מביע הערכה לאימו של המטופל שהכילה את עקשותו של המטופל בילדותו, והמטופל מנסה להסכים אך מגמגם ומחרחר בחנק, ובכך לא מתאפשר לו להשתמש בשפה המחברת משמעויות שאינו יכול לשאת, משום שאם אמו לא הייתה רעה אז הוא היה ילד קשה מאוד, ועליו להכיר באהבה האדירה שלקח ממנה, ולחשוש שמא יהיה לה מחיר, ושמא הלקיחה הייתה תוקפנית מצוידו ותהיה לה נקמה. לכן המטופל עשה ספליט ולא מסוגל לראות את הטוב של אמו, והחיבור מאיים עליו, ולכן אינו מסוגל לאשר אותו, אז פונקציית הדיבור מותקפת. זו כמובן דוגמא אצל לא שכיחה, אבל שממחישה היטב את הכוונה.
נ.ב.:
בהמשך לתמונה שמצאתי על רשת קונספירטיבית שמרכזה בטביסטוק, קראתי בלוג אחד מיני רבים שיוצא כנגד המזימה של טביסטוק לעשות מהפכה תרבותית סמויה דרך תרבות של מרד. לדברי הבלוג הזה, מכון טביסטוק הגה מזימות לערעור החברה האמריקאית בשם האילומינטי, תיאודור אדורנו המוזיקולוג מאסכולת פרנקפורט כתב את המילים לכל שירי הביטלס כך שיהיו מדבקות, והמילים teenager ו-cool היו טריגרים לשטיפת מוח קפדנית שנערכה תוך כדי ייצור סמי הזיות במרתפי המכון והפצתם בחינם בארה"ב.
Wah-wah, you've given me your
Wah-wah, wah-wah
Oh, you don't see me crying
Oh, you don't hear me sighing
Wah-wah
דיברנו על דחף החיים והמוות. ביון אומר שאדם נולד עם גאווה, ואם היא מטופחת על ידי אהבה הורית היא נישאת על ידי דחף החיים להיות הערכה עצמית, אבל אם היא מונחת על ידי הורים לא קשובים היא הופכת ליהירות. וכך דחף החיים ודחף המוות עושים מודולציה לאופיינו. חני התייחסה לדחף המוות כחוסר יכולת להכיל את היופי של העולם. רותם חברי התייחס לזה כחוסר יכולת להקיף את הטוב בעצמו. כפיר שאל למה זה לא דחף החיים בעצם, כי זה ביטוי של התפעלות מיופי דווקא. חני הסבירה שהדברים שזורים והביטויים הלשוניים מבטאים את המורכבות. אני הצעתי שזו כפילות משמעות, שני צדדיו של אותו המטבע, כמו שאני משתוקק לחומוס ואוכל אותו בחיוניות עד שאני מתפוצץ ורוצה למות והביס האחרון הוא כבר הרסני. כך דחף החיים מוביל לדחף המוות ודחף המוות שומר על פני החיים מפני יתירות של דחף החיים.
Now the darkness only stays the night-time
In the morning it will fade away
Daylight is good at arriving at the right time
It's not always going to be this grey
דיברנו על ההבדל בין ביון לקליין. חני מספרת שקליין עשתה לביון אנליזה וניהלה עבודתו, כשאמרה לו שקבוצות לא מעניינות הוא הפסיק עם קבוצות. הרעיונות שלו יונקים ממנה לאורך השנים שהוא עובד תחתיה. לאחר מותה הוא ממשיך בדרך עצמאית יותר. היא סיפרה שביון חש תסכול מכך שהתפרסם על ספרו המוקדם בנושא קבוצות בו הגדיר מושגים כגון peering, ושאף אחד לא התעניין בעבודתו עם התפתחות החשיבה. היא מספרת שעזב את החברה הפסיכואנליטית בלונדון עבר לקראת סוף חייו לסן פרנסיסקו, "כדי לברוח מהכבוד". היא מעלה תהיה אם היה כה צנוע, או שהיה ציני כי חש שלא כיבדו את עבודתו הנוכחית. זה מזכיר לי את האופן שבו הסימינגטונים מתארים את דחיית אות העוז שרצו לתת לו במלחמת העולם הראשונה, כי לא הגיע לו הכבוד, וכי הכבוד לא הכיר בחוויה הקשה שלו. כשהגיע לסן פרנסיסקו נודע שמו בנוגע לחשיבתו המאוחרת יותר, אבל בחברה הבריטית הוא פחות פופלרי, אולי בגלל הנטישה. המאמר התקפות על החיבורים מעוגן חזק במושגים קלייניאנים כמו התקפות סדיסטיות על השד ואדיפוס מוקדם והזדהות השלכתית. הפירושים של ביון לאורך המאמר הם קלייניאניים מאוד, וחני צחקה מעט על האופן בו הוא משליך על המטופל הפסיכוטי פנטזיה של קנאה בזוג ההורי המאוחה, שזו פנטזיה קלייניאנית מאוד, ולא פלא שהמטופל לא מאשר שזו חוויתו. דיברנו על הרעיון הקלייניאני של הזוג המאוחה כחוויה אדיפלית מוקדמת. לפני שיש הכרה בנפרדות של התינוק מהאם, הוא חווה רק צרות עין, רצון לקבל את החום והאהבה, ואינו מסוגל לחוש קינאה, להבין שיש תחרות עם האב על האם. לכן הזוג האדיפלי המוקדם (האם והאב) נחווים כיחידה אחת, שבעיסוקם ההדדי הם מאוחים זה עם זה, ואין הפרדה או יחסים ביניהם, אלא רק שלילת חום ואהבה והזנה מהתינוק. בשלב האדיפלי, יש הכרה בנפקדות מהאם והאב, וניתן לזהות שהאב חושק באם, ולהתחרות בו, ולהזדהות עימו כדי להתקרב לאם, ובכך יש הרבה הכרה בנפרדות ובמוטיבציות השונות של כל סובייקט. נפרדות זו אינה אפשרית בשלב מוקדם. עוד רעיון קלייניאני הוא הזדהות השלכתית, לפיו תחושות בלתי נסבלות לגבי עצמי מופקדות אצל האחר, במניפולציה רגשית לא מילולית ניתן לגרום לאחר להרגיש את התחושות הקשות כאילו שהן שלו. לדוגמא מטופל שחש בוז כלפי עצמו ולא מסוגל לשאת את הבכיינות שלו, יתבכיין בצורה שתגרום למטופל לחוש בוז כלפיו, מבלי להיות מסוגל לשמץ של חמלה. חני: "הזדהות השלכתית זה משהו שחייבים ליפול בו כדי לצאת ממנו, אי אפשר לראות אותו תיאורטית בלבד". ואז המטפל קולט פתאום באמצעות טיפה רברי, שהבוז אינו שלו, אלא של המטופל, ושהוא התבקש לשאת אותו להחזיר אותו מרוכך. חני מסבירה שביון הוסיף למושג הזה את ההזדהות ההשלכתית הפסיכוטית שמושלכת על העולם ולא מוחזרת לתינוק ואז נותרת בעצמים מפורקים שבהם מופקדים חלקיקי עצמי, ואז הציפייה שרגשות יחזרו מסובייקט מווסת מתעוותת, ובמקום זה הרגשות מוחזרים מאובייקטים חלקיים ואובייקטים דוממים, והעולם נעשה מלא רגשות עויינים רודפים. במפגש הקודם היא נתנה דוגמא של ילד ששוכב בעריסה מתחת לעץ, ואמו אינו מולו, הוא משליך את רגשותיו אל העולם ומצפה שיעובדו ויחזרו אליו מרוככים, אך אין מי שיביט בו בחזרה, אז הוא משליך את הרגשות על עלי העץ, ושם בהם את האהבה והתסכול שלו, השנאה והתוקפנות שלו, את הציפייה שלו להכלה, ומקבל בחזרה רשרוש עלים ברוח, העלים נטענים ברגשות אנושיים והופכים רודפניים, אין ביכולתם לעבד את הרגשות הקשים, וכך הוא רואה אותם רודפים אותו עם הרגשות שלא הצליח להכיל בעצמו וניסה להשליך על האם.
Hm, my lord (hallelujah)
My, my, my lord (hare krishna)
My sweet lord (hare krishna)
My sweet lord (krishna krishna)
My lord (hare hare)
Hm, hm (Gurur Brahma)
Hm, hm (Gurur Vishnu)
Hm, hm (Gurur Devo)
Hm, hm (Maheshwara)
My sweet lord (Gurur Sakshaat)
My sweet lord (Parabrahma)
My, my, my lord (Tasmayi Shree)
My, my, my, my lord (Guruve Namah)
My sweet lord (Hare Rama)
בכל מקרה לגבי התקפות החיבורים, דיברנו על דוגמא שביון נותן לכך שהוא עושה חיבור של ספליט עבור מטופל, כשהוא מביע הערכה לאימו של המטופל שהכילה את עקשותו של המטופל בילדותו, והמטופל מנסה להסכים אך מגמגם ומחרחר בחנק, ובכך לא מתאפשר לו להשתמש בשפה המחברת משמעויות שאינו יכול לשאת, משום שאם אמו לא הייתה רעה אז הוא היה ילד קשה מאוד, ועליו להכיר באהבה האדירה שלקח ממנה, ולחשוש שמא יהיה לה מחיר, ושמא הלקיחה הייתה תוקפנית מצוידו ותהיה לה נקמה. לכן המטופל עשה ספליט ולא מסוגל לראות את הטוב של אמו, והחיבור מאיים עליו, ולכן אינו מסוגל לאשר אותו, אז פונקציית הדיבור מותקפת. זו כמובן דוגמא אצל לא שכיחה, אבל שממחישה היטב את הכוונה.
נ.ב.:
בהמשך לתמונה שמצאתי על רשת קונספירטיבית שמרכזה בטביסטוק, קראתי בלוג אחד מיני רבים שיוצא כנגד המזימה של טביסטוק לעשות מהפכה תרבותית סמויה דרך תרבות של מרד. לדברי הבלוג הזה, מכון טביסטוק הגה מזימות לערעור החברה האמריקאית בשם האילומינטי, תיאודור אדורנו המוזיקולוג מאסכולת פרנקפורט כתב את המילים לכל שירי הביטלס כך שיהיו מדבקות, והמילים teenager ו-cool היו טריגרים לשטיפת מוח קפדנית שנערכה תוך כדי ייצור סמי הזיות במרתפי המכון והפצתם בחינם בארה"ב.
הנה ציטוט:
All the Beatles had had to do was obey Tavistock’s orders like four well-trained robots, and soon the world was swooning over them and succumbing to Beatle-inspired fads in clothing, hairstyle, and language. The Beatles also made an impression on America’s youth with lyrics, such as, “I get by with a little help from my friends,” supposedly suggesting that drug use was “cool.” These and other morally questionable influences from The Beatles often upset and disturbed older generations that were set in their conservative ways. That was, however, exactly what Tavistock wanted.
הביקורת הזו דומה לביקורת על אסכולת פרנקפורט, שכוננה את הגישה הביקורתית של התרבות. הגישה הביקורתית של התרבות טוענת שהמושגים הבסיסיים המקובלים בחברה שלנו הם הבניות חברתיות, כל מה שטבעי הוא סינתטי. הביקורת כנגד הגישה הביקורתית היא שאסכולת פרנקפורט הייתה שלוחה של פרופוגנדה סובייטית שניסתה לערער את המוסדות הדמוקרטיים של המערב. הערעור של המוסדות הערכיים הובילה לשטיפת מוח בשטויות מוסיקה וכדורגל.
לתיאוריית הקונספירציה הזו ריח של שטיפת מוח שמרנית ונשמע שהיא קונספירציה בעצמה. אבל האופן בו התיאוריה הקלייניאנית על ספליטים, וההתקפות החיבורים של ביון משתלבים בתיאוריית קונספירציה זו. לפי הרעיון של ספליט, משהו טוב הוא הכחשה של משהו רע. הדואליזם של הספליט חותר כנגד אידאליזציה, כנגד אחדות של ערכים, כנגד הגמוניה ברורה. והתקפות על החיבורים של ביון מראה איך ניתן לחתור תחת המשמעות, להפוך משמעות וחיבור רגשי לכדי טירוף פרנואידי.
לא אמשיך ואלעס זאת, כי מדובר בתכנים פרנואידיים, אבל איכשהו הצלחתי דרכם לחבר בין ג'ורג' הריסון לביון.... אז הנה הגנה מאנית כי צריך:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה