מציאת הפנטסיה הלא המודעת בשעה הקלינית - סיכום הרצאתה של פרופ' קטלינה ברונסטיין

להלן סיכום הרצאתה של קטלינה ברונסטיין בכנס של המסלול הקלייניאני של התוכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב. יש חוסר דיוקים, יש אי הבנות משמיעה, בעיקר בחלקים המורכבים, אבל זה זה בגדול. 

הכנס מתהדר במכונת אספרסו רצינית, וצוות בריסטות, אבל בלי סויה. מזג האוויר צח אחרי הגשם.

ד"ר בועז שלגי מציג את ברונסטיין. הוא חש חיבור אישי למאמרה על כתבי בורחס בו כתבה שהתעלמות מהרגשות הכואבים בחיינו הם התעלמות מהמשמעות הרגשית של חלוף הזמן, של היות אנושי. ברונסטיין כותבת בהקדמה לספר על קליין שקשה לקרוא את קליין שמשתמשת בשפה קונקרטית שמתארת את החשיבה התינוקית. כך עלינו לגלות את הרעיונות מתוך הכתיבה הקשה. שלגי מציג את רוט, דורבן וגמפל כצוות המסלול הקלייניאני בתוכנית לפסיכותרפיה.

ד"ר מירב רוט במבטא ישראלי-בריטי קל מציגה את לו"ז הכנס. ברונסטיין היא פסיכיאטרית ארגנטינאית, שעשתה הכשרה בפסיכואנליזה בלונדון, פרופ' באוניברסיטה בלונדון, וערכה בעבר את הIJP בלונדון, מטפלת בבני נוער, נשים ומביאה לדיון היבטים קלייניאנים, וחברה בקרן מלאני קליין.

ברונסטיין מתחילה לדבר ויש דיסטורשן במיקרופון אז היא לוקחת אחר. היא מתארת את קליין כחלוצת חקר הנפש לא מודע. היא השפיעה רבות על פסיכואנליזה, וגילויה של הטיפול במשחק היה שווה ערך לאסוציאציות החופשיות של פרויד מבחינת טכניקה פסיכואנליטית לחקר הלא מודע. עיסוקה במשחק חלום ופנטסיה עזרו לחקור את מנגנון הפיצול, תפקוד מנטלי מוקדם, ויצירת סמלים. תיאוריותיה הן של דחפים ושל יחסי אובייקט. לפיה יש אגו שיכול לתפוס חרדה ויחסי אובייקט שמכוננים כבר מתחילת החיים. המשך פיתוחיה עסקו בהזדהות השלכתית והפנמה. תיאוריות של עמדות החליפו אצלה תיאוריות של שלבי התפתחות. מכאן ניתן להבין את החוויה של החרדות המוקדמות בעמדה הסכיזופרנואידית, ואז החשיבות של העמדה הדיכאונית. יש אצלה הקפדה על הסטינג, דגש על חרדה ופירושה, פירוש ההעברה כסוכנת לשינוי נפשי. כפי שחנה סגל מתארת: מה שחדש באנליזה הוא שהחיפוש אחר האמת הוא בעצמו מרפא, לא אמת בא' רבתי, לא אמת אחת, אלא אמת כלשהי.

משמעויות, כמו רגשות, הן עתיקות בהרבה מהדיבור. פנטסיה לא מודעת שימשה תפקיד מרכזי בחשיבה הפסיכואנליטית. ברונסטיין רוצה לבחון כיצד פנטסיות לא מודעות מתגלות בפגישה האנליטית ומשפיעות על יחסי ההעברה וההעברה הנגדית. כיצד הן משתלבות בתהליך מתן משמעות. לאט לאט הן משתלבות בשיח קוהרנטי, אך בצורתן התחילתית מושפעת מרגשות גולמיים של העמדה הסכיזופרנואידית. חנה סגל מתארת בהסכמה עם פרויד, שבאמנות התוכן אמנם בוגר, אך הצורה היא ארכאית יותר. קריסטבה עסקה בשירה במונחים סמיוטי וסימבולי. האפקט הרגשי בתקשורת בין מטופל ומטפל מוביל לביטוי פנטסיות פרימטיביות שמורגשות ונחוות דרך הגוף. במקום מעבר מפנטסיה לא מודעת לכזו שמראה יחסים סימבוליים תקינים, יש קיום בבת אחת של שני סוגי הפנטסיה, ושניהם עוברים בתקשורת למטפל. שידור למטפל של פנטסיות אלו יוצרות הדהוד חזק, שנחווה פיזית, והופכים לחלק אינטגרלי בהעברה הנגדית. הפנטסיות המוקדמות הללו קשורות בדרך היצירה של הקשר הראשוני של האובייקט, וגם בפתולוגיות ביצירת קשר עם האובייקט. כל מה שמנטלי יכול להיות קשור לפנטסיות לא מודעות. יש לחשוב על קונספט זה באופן פנומנולוגי – צורה ותוכן של הפנטסיות, וגם באופן מטה פסיכולוגי של אגו, סופר אגו, ותפיסה. לדוגמא, הפנטסיה של להיות נרדף על ידי האובייקט, יכולה לשנות את תפיסת המציאות של המטופל, וכל דבר שהמטפל עושה עשוי לתקף את תחושת הרדיפה של המטופל. מפרספקטיבה קלייניאנית, פנטסיות לא מודעות יכולות להיות מאוששות או מופרכות דרך חוויות במציאות החיצונית.

ב1897 פרויד תיאר את המונח פנטזיה. הוא השתמש בו באופן שונה בשלבי עבודתו השונים. קוספטים של משאלות, המבוססים על רגשות, שמקורם בלא מודע, שעולים כשיש תסכול של סיפוק, ונחווים בחלימה בהקיץ, ומודחקים חזרה מול המציאות. עיקרון המציאות היה פעילות חשיבה, שמדחיק את הפנטזיות. עיקרון העונג מנותק מהמציאות לעומת זאת. לחלק מהפנטזיות מקור פילוגנטי, מקור אמיתי בתקופות העתיקות של האדם. ניתן לשאול האם השפיע על קליין בכך.

אצל קליין פנטסיות הן פעילות מנטלית מוקדמת. ניתן להשתמש בה כהגנה, אך היא מילה נרדפת לחשיבה לא מודעת. היא מקיפה את כל המנגנון הלא מודע. רמות שונות של לא מודע עושות שימוש בפנטסיה. אצל קליין, דחף קשור לאובייקט מופנם, ושניהם מתחילים בתחילת החיים. ממקום זה פנטסיה לא מודעת נובעת מהחיבור בדחף ואובייקט, המולידים רגש וייצוג. יש קשר דיאלקטי של יצירת חוויה נפשית אחת על ידי הפנטסיות והרגשות לגבי האובייקטים הפנימיים, ואלו מבנים את האגו מבפנים.

קליין מתארת את הסקרנות האומניפונטנטית לגבי גוף האם. רצונו לחדור לגופה ולחקור את פנימיותה. עם התפתחות האגו, למטופל המפורסם ריצ'רד (דיק) יש סקרנות, להיות הבעלים של האם, מתוך תוקפנות וצרות עין, אך גם כבסיס לאהבה. הפנטסיות הן פנימיות, אובייקטים פנימיות. הגוף הוא תוכן הפנטסיה, ועליו מושלכות פנטסיות, ודרכו הן מגולמות, לדוגמא בפגיעה עצמית ואנורקסיה. הקשר בין אינסטינקטים לגוף יכול להיות מורכב. סטרייצ'י מתאר שפרויד טען שהדחף הוא הגבול בין הסומטי והמנטלי. בהמשך פרויד מפריד בין הדחף והייצוג המנטלי שלו. ואז רק הרעיון שמייצג את האינסטיקט יכול להיות מודחק בלא מודע. לאפקט יש מצב לא מודע. אייזיקס מדגישה את הרעיון של פרויד וקליין לגבי דחף. אייזיקס מחזקת את הקשר שפרויד דיבר עליו בין האיד הדחף והגוף. היא מדגישה כי שהסתמי הוא בקשר ישיר עם תהליכים גופניים ולוקח מהם צרכים אינסטינקטואליים ונותן להם משמעות מנטלית. הייצוג המנטלי של האינסטינקט הוא הפנטסיה. אין דחף שאינו נחווה כפנטסיה לא מודעת. בחיים המוקדמים יש צורך רב בפנטסיה, במפגש עם שחרור אנרגיה קתקטי במספר מקומות בגוף. יש קשר בין תחושה אורגאנית, חושית, ורגשית לבין תכני הפנטסיה. העמימות של המילה רגש (feeling) רומזת של שילוב בין תחושה פיזיולוגית למודעות למצב מנטלי ( affect awareness). יש ידע של העולם הפנימי והחיצוני שנתפס בבת אחת. האגו הוא קודם כל אגו של הגוף, אך האגו הוא גם סדרה של תחושות חצי גופניות וחצי מנטליות. קליין ואייזיקס טוענות שייצוג במילים (?) הוא מאוחר בהרבה מהשימוש במילים, השימוש במילים עשוי לעורר את הפנטסיה, והשימוש במילים אמנם בעל משמעות, אך לא במובן הרציונלי הבוגר. אצל אייזיקס (לפי אוגדן) הפנטסיה נותנת משמעות לא מודעת לכל הרגשות, הדחפים והתחושות הפנימיים. הפנטסיות המוקדמות ביותר קשורות ברגשות מוקדמים ותחושות גופניות. הן קשורות לתהליכים ראשוניים, כפי שכינה זאת פרויד. אין הבחנה במציאות חיצונית. החוויה של הכל או לא כלום שולטת בכל, היעדר סיפוק נחווה כרוע פוזיטיבי (החוסר נוכח). אצל קריסטבה הפנטסיות מתוארות כמטאפורות שהתגשמו (metaphor incarnate). קריסטבה מודה לקליין, על פיתוח לינגוויסטיקה של הגוף הפרה אדיפלי. היא מכנה את השיח הזה הסמיוטי. הסמיוטי והסימבולי הם שני סוגי שיח. הדיאלקטיקה ביניהם קובעת את השיח. הסמיוטי הוא פסיכוסומטי, הוא שדה רגשי שקושר דחפי חיים ומוות שמופיעים דרך הפרוזודיה של השפה, הדגש, הקונטרסט, החריזה. עבור קריסטיבה, לדחפים תפקיד סמיוטי, שמחברים ומכוונים אל האם. קצב הדיבור של המטופל, הנימה, המוזיקליות שלו, הרגישות שלו לשקט ורעש, התגובות לתנועות של המטפל הם בעלי השפעה רבה בטיפול. ברונסטיין כוללת בסמיוטי גם התייחסויות של המטופל לגמישות שלו לרעיונות של אחרים, מול הגמישות הגופנית. יש תחושות שלא ניתן להסמיל. מה התוצאה של ההזדהות ההשלכתית מתוך העצמי של תחושות שלא ניתן לסבול. לפי אייזיקס פנטסיה היא תמיד נרמזת ולעולם לא נצפית ישירות.

מקרה לדוגמא: גב' ק' באה לטיפול בגלל דיכאון והתקפי פאניקה. בעבר היו לה קשרים אירוטיים עם גברים ונשים. היה לה קשר מאוד קרוב לאמה. תמיד האמינה שידעה מה אמה רוצה וחושבת. אביה היה מרוחק יותר. באנליזה של 5 פגישות בשבוע, עיקר האסוציאציות שלה היו לגבי מצבי רוחה, היא לא סיפרה על מצבי המציאות של חייה, היא תיארה "משהו קרה בדרך לטיפול". הדיבור היה תמיד על מצבי רוח, והמטפלת הייתה צריכה לנסות להבין מה קרה במציאות. היא יצרה תחושה של ציפייה ומעקב בדריכות אחרי דיבורה. לעיתים דיברה בקול נמוך כך שהמטפלת הייתה צריכה להתאמץ להקשיב. היא הייתה משתהה בסיום משפטים והמטפלת הייתה צריכה לנחש כיצד יסתיימו מילים. (ברונסטיין מדברת נורא מהר....). המטפלת תמיד ניסתה לנחש את סוף המילה לפני שהמטופלת אמרה אותה. המטופלת מתארת חלום: בו היא בחדר ויש ביסקוויטים על השולחן. ילדה בת 12 נכנסת לחדר ויושבת ומדברת. לא ברור על מה. הילדה אומרת שהיא רעבה ויוצאת. גברת ק' אומרת לילדה לאכול ביסקוויט והילדה יוצאת בכל מקרה. גברת ק' הולכת אחרי הילדה והילדה לא שמה לב. יש גשם והילדה לא פותחת מטרייה שברשותה. גב' ק' ממשיכה לעקוב אחרי והיא נרטבת. הן נכנסות למאפייה בה יש תור, וגב' ק' מתעוררת. האסוציאציות של גב' ק' היתה שהיא דאגה שהילדה לא תעזוב את החדר. בפגישה הקודמת, גב' ק' תיארה קנאה על חלוקת אמה או המטפלת עם אנשים אחרים. בפגישה לפני כן המטפלת אמרה שהיא תיעדר לשבוע. המטופלת מספרת בפגישה שלאחר החלום שבעלה נוסע. "כשקמתי והתעוררתי לא היה לי עם מי לדבר, היה שונה, ושקט. לא דיברתי עם איש לפני שבאתי לכאן. לא ברור איך אני לא מפסיקה לחשוב על איך שאני עושה דברים בבית. הרגשתי שמישהו מביט בי כל הזמן. תהיתי אם אגיד לבעלי מה דעתך אם אכין אוכל לעצמי, מה דעתך על איך שאכין זאת. חשבתי שהוא לא יאהב את הרישול בו אגיש את האוכל. אז זה גרם לי לטפל בעצמי, חשבתי שהוא ירצה שאני ארגיש טוב. זה לא בא באופן טבעי שאכין את האוכל באופן הצגה יפה. כשלא היה בפעמים קודמים הזנחתי את עצמי ואת הבית. פעם הייתי נרדמת מול סרט. אבל הפעם לא הייתי עייפה או מותשת והספקתי לעשות הרבה דברים. ותמיד חשבתי מה היה רוצה שאעשה למען עצמי". בזמן שדיברה נראה למטפלת שהבעל היה נוכח בהיעדרו, בבית ובפגישה הטיפולית. המטפלת חשה שהבעל והמטפלת היו בעצם דמות אחת, והשאלה לגבי מה לעשות למען עצמי הופנתה גם למטפלת. "אני מודעת בחושיי שבעלי לא בבית. אני תוהה כמה זמן אוכל להחזיק בדמותו, הוא עומד לחזור הביתה". המטפלת חשבה על חרדת נטישה ועל היכולת להכין לעצמה כשהמטפלת תיעלם. אך המטפלת חשה כורח להגיד כל הכבוד. המטפלת שאלה כיצד תרגיש המטופלת כשהמטפלת תיעדר. "אני לא יודעת, יש בי פחד לדעת כמה תלויה אני בבעלי ובך". לא הייתה שאלה כמה תתגעגע בי, המטופלת רצתה שהמטפלת תגיד לה מה היא אמורה להרגיש. "זה קל, אם לא תגידי לי מה את חושבת שאני מרגישה, אני יודעת מה אני אמורה להרגיש. אם אני לא יכולה להשוות אני אבודה. אם אני לא מצליחה לתקף את רגשותיי אני אבודה. אני הולכת לעורך דין ולא מצליחה להשיג כסף מתביעה, ולא מבינה למה לא אקבל אותו, ואני אבודה". המטפלת יודעת שהכסף נועד לתשלום על האנליזה, ושהיא ביקשה להפחית את הטיפול מ5 ל4 פגישות לשבוע. המטפלת שואלת האם המטופלת רוצה שהמטפלת תגיד לה מה היא רוצה, שהיא רוצה 4 או 5 פגישות בשבוע. "כן ככה בעלי אומר לי שאני רעבה ואני אוכלת, ואת אומרת לי שאני צריכה אנליזה ואני באה לפה". המטפלת לא חשה פחד. המטופלת המשיכה עם פערים בין המילים. המטפלת חשה פחות במעקב, ושמה לב שהיא חוזרת על פירושים ישנים, היא איבדה קשב מרחף, חשה מנומנמת. חוסר הנוחות של המטפלת גרם לה לתחושה של היותה לכודה. המטפלת חשה שהיא מכריחה את עצמה לעקוב אחרי האסוציאציות הרפטטיביות וחסרות המשמעות שלה. המטפלת נזכרה בחלום, וניסתה להחזיר את המרחב המנטלי בו היא חשה בנוח, כדי להקשיב לעצמה ולמטופלת. שתיקת המטפלת לקחה רגע קצר, אך כשהמטופלת שבה לדבר, היא ביטאה פחד רב, "אני חשה קטנה מאוד, התיקרה התרחקה, התמונות זזו!". המטפלת חשה שזה נכון, הפסקת המעקב הייתה עמוקה. "חשת שהפסקתי לעקוב אחריך, שהתנתקתי ממך, כאילו הפכת לקטנה ומפוחדת כי נטשתי אותך". המטופלת בכתה, והמטפלת חשה רגש אמיתי. המטפלת חשה ערה וגם מודעת לניסיון המשותף לפתור משהו ביחד. הייתה שתיקה בעלת משמעותית. "האם יהיה זמן שבו אוכל לספר לך מה הדבר שסוגר את המוח שלי. עלה בדעתי משהו קצת מביך ומצחיק. חשבתי שאני מדברת עם הידיד שהפנה אותי לטיפול, ומספרת עליך, החזקתי את ידו ואמרתי אתה יודע כמה היא טובה? ואז שילבתי את ידך בידו". המטפלת חשה שזו ילדה המחברת את הוריה. "אם תאחדי את אותו ידיד ואותי אני לא אשתנה, ותוכלי לגמול לי על הטיפול, וחשוב לך שאת תהיי זו שמחברת בינינו, כדי לראות ששום דבר בינינו לא השתנה. סגל: הקרב בין תפיסת המציאות והכפייה האומניפוטנטית של הפנטסיה על המציאות הוא ארוך ומתקדם בצעדודים קטנטנים.

הפנטזיות התגשמו במקרה הזה, בהעברה, בחלום המטופלת בו נזכרה המטפלת, ורק אז במילים. הפנטסיות המוקדמות נחוות דרך החוויה הסומטית של התינוק בקשר שלו עם הטיפול. הרגישות שלו לקולות, מרחק, מבט, מגע, כולם קשורים לתחושות של עונג, כאב, וביטחון. כדי להיות מושפע ממשמעויות, המשמעויות הסימבוליות חייבות להיות קשורות לגופנו ולהיחוות דרכו. יש כוח מעורר אבוקטיבי בפנטסיות הלא מודעות המושלכות לתוך המטפל. החוויות הפסיכוסומטיות קשורות לתפקוד מוקדם יותר, ויש להן תפקיד חשוב בביטוי הקשר שלנו לעצמנו ולאחר. גב' ק' חיפשה קשר סימביוטי שביטל כל רגשות נפרדות. היא ניסתה לחוות כאילו דרך הלוצינציות בעלה או המטפלת לא באמת הלכו. ככה הנכיחה סופר אגו שעקב אחריה, החמיא לה על טיפול עצמי, ולא היה נפרד ממנה. היא ביטלה את החופש של המטפלת לחשוב ולהיות אובייקט נפרד. בפנטסיה המטופלת השאירה את המטופלת כאובייקט טוב אליה השליכה תכניה. המטופלת הכריחה את המטפלת לעקוב אחריה, לראות כיצד היא מתנהגת ומרגישה. במקום לצפות בילדה, המטפלת הקשיבה למטופלת. מה שגרם למטפלת לעקוב אחרי המטפלת הוא לא התוכן אלא ברירת המילים. המילים היו חפץ קונקרטי שקישר את גופות המטפלת והמטופלת. המעקב לא הפך למגע כי אז הייתה הכרה בהבדלים. בחלק הראשון המטפלת הזדהתה אמפתית עם מצוקת המטופלת, בהמשך הבינה שהתנאי הקיים הוא שאם את אוהבת אותי עליך להיות איתי בלי נפרדות. הפירוש לא נתקל בהתנגדות ולא בתובנה. כמו ביסקוויטים שהילדה סירבה לקחת. המשך בצורה זו לא גרמה לתנועה. המילים הובילו לאיחוד זו עם זו. חלק מהאיחוד הוא מהמשאלה להיות אהובה, לשלב את המטפלת בגופה. הפנטסיה כללה גם שליטה במטפלת, כאובייקט בטוח. המטופלת חששה שהמטפלת תשנא אותה או תעזוב אותה. היכולות של המטפלת נחלשו. היא לא יכלה לעקוב עוד אחרי המטופלת. המטפלת חשה ניכור, בעוד שהמטופלת דיברה על רגש, הייתה העמדת פנים. המטפלת התאמצה גם לעקוב אחרי הדיבור הגלוי, וגם להבין תוך כדי את האפקט של השימוש במילים. המטפלת לא הייתה מודעת לגמרי לתחושותיה בבת אחת. לפעמים אנחנו מפרשים את המצבים הללו מתוך מעקב אחרי המצב הנפשי של המטופל. זה בלתי נמנע, אך כשאנחנו נעשים מודעים, כמו שהמטפלת שיחזרה את היכולת האנליטית. היא הבינה גם את הניסיון של המטופלת לשלוט במיינד שלה, וגם את התחושות שלה. יש חשיבות לכך שהמטפלת נזכרה בחוויה, וחשה את המצב הנפשי של עצמה בגוף. החזרת העמדה האנליטית נתפסה היטב על ידי המטופלת. המטופלת חשה פחד. התקרה התרחקה, הקירות התרחקו, כמו תינוק המביט לתקרה מהרצפה. לא ברור אם זה שחזור של חוויה ממשית. אבל זו תפיסה של היעלמות המיכל-עצמי. זו אימה חסרת שם, שנחוויתה במקום דרך היעלמות בתוך העצמי, להתרחקות של קירות החדר.

צורת התקשורת הסמיוטית לא הגיע לרמה של משוואה סימבולית. היתה התמרה של ההזיה. היא פיצלה את המטפלת הנוטשת אל הקירות, והחזיקה מטפלת מיטיבה עימה המשיכה לתקשר במילים. אחרי שאמרה שהיא רוצה לתקשר את מה שסוגר את דעתה, הייתה חלימה בהקיץ לגבי הסצינה הראשונית. היא רצתה לחזור לביטחון עם המטפלת. היא חשה נטישה שקשורה לסצינה הראשונית. לחלומות בהקיץ יש תפקיד הגנטתי, אך הם גם מראים מעט דימיון וקונפליקט של התסביך האדיפלי. היה שם ניסיון לתיקון, וניסיון להשיב לאיזון לקראת סוף הפגישה. לא הייתה בתמונה תחושת הדרה. כשהמטפלת תהתה היכן היא, והיכן דעתה, המטופלת נחמה את עצמה, היא הציבה עצמה במקום ידיעה. היא פתאום ידעה מה המטפלת ידעה, והיא שידכה לה את הידיד שהפנה אל המטפלת. כעת כשהחזיקו שלושתם ידיים, היה ביטוי ברור יותר של הפנטסיה ברמה הסימבולית והסמיוטית. כך הקשר של המטופל למטפל הוא כמעט כולו פנסטיה לא מודעת שחשוב לאתר במימדים רבים לאורך הפגישה.

ואז דיון עם הקהל. המיקרופון האלחוטי שעל הבמה מתנגש עם המיקרופון שמחולק לקהל. הטכנאי הסלאבי מסביר לקהל שזה לא פועל ביחד. השואלת מהקהל לא מכבה את המיקרופון וברונסטיין מסבירה ומנהלת את הדלקת וכיבוי המיקרופון. אני רוצה לשאול עד כמה לעקוב אחרי המטופלת, מה הערך החיובי של זה, וכיצד ניתן לעשות אבוקציה של הפרספקטיבה האנליטית. כלומר, הכל מתואר כמשהו שקרה ספונטנית ומקבל משמעות בניתוח בהרצאה, אבל מה ניתן לעשות כדי לעקוב אחר המטופלת מספיק בגוף ראשון. ומה ניתן לעשות כדי לקבל את הפרספקטיבה הפריסקופית...

אחרי השואל השני ברונסטיין מזכירה שוב לכבות את המיקרופון של הקהל. דורבן לבוש בשחור, במבטא בריטי קל, שואל האם כל מה שקרה היה הזדהות השלכתית, ומה מתוך זה היה הזדהות ויסרלית (בטנית), וניסיון להתרחק מהרגש באמצעות המילים. הרמות השונות משחקות זו עם זו לצד זו. בנוסף דורבן מציין שבעבודה עם ילדים אוטיסטים יש חשיבות רבה להעברה נגדית גופנית, ועיבוד המשמעות שלה. ברונסטיין משיבה, אך דורבן משתהה בכיבוי המיקרופון. ברונסטיין מסבירה שיש חוויות חושיות שנחיו אך לא הגיעו לשלב הסימבולי, אלא רק מובעות ונחיות בהבעות ומחוות וצורות ודרכי חיבור. אלו לא רק תוצאה של הזדהות השלכתית אלא הן מושלכות ממש. אלו חוויות גופניות מוקדמות מאוד שאנחנו מאוד מתכווננים אליהן בלי לשים לב. אנחנו יכולים לתפוס אותן מהר ולהתכוונן אליהן, אבל מתקשים לחשוב עליהן. אחת מהן היא מחשבה על מרחב. די מהר אנחנו מתאימים לצורך של המטופל ביותר או פחות מרחב, אפילו בקצב הפרשנות. אנחנו מגיבים באופן לא מודע לחרדה של המטופל – אל תתקרב, אל תתרחק, דבר יותר חזק וכו'. זה חלק מכל למידת קשר, אך ברור ביותר באנליזה. זו הזדהות ויסרלית. ברונסטיין לא עבדה עם ילדים אוטיסטים אלא עם פסיכוטיים. הם מאוד רגישים לעצימות המבט, זה קרוב לפרנואידי. ברונסטיין חושבת שברגעים לפני הארגון של עמדה הסכיזופרנואידית, לפי בלכר, יש הכרה ראשונית בין עצמי ואחר. מה שסגל מכנה משוואה סימבולית היא כבר ארגון ראשון של הזדהות השלכתית שמכירה בכך שיש אובייקט קונקרטי הקיים, וזוהי התרחקות מחלל דפוזי שביון מתאר.

מול השאלה הבאה, ברונסטיין צוחקת על הטקס הגופני המאפשר דיבור, בכיבוי המיקרופון שמדבר את דיבור האחר במיקרופון השני. יש רמה של חוויה סנסורית שמתוקשרת, ושפוגשת את הקבוע והזמני, ושפועלת באותו זמן עם חשיבה ודיבור. לעיתים ניתן לשלבה בדיבור עם הידיים, בגוף. אבל לעיתים תכופות יש חוויות שלא ניתן לשלב ומופיעות באנליזה באופן דיסוציאטיבי, מנותק. ניתן לדבר ולהבין את הפנטסיות שמתרחשות בקשר למטופל, אבל לא לוקחים בחשבון מה קורה במקביל בבסיס החרדות של המטופל. המטופלת המתוארת חייבת להיאחז בשד כדי לשרוד. צריך לזכור זאת תוך כדי תוכן דבריה. יש לשים לב להופעת הפנטסיות המוקדמות הללו בטיפול. בתגובה שלנו היא לרוב מתוך הקאונטרטרנספרנס ומבלי משים לב לעמדה שבה הוצבנו.

השאלה הבאה היא האם הפנטסיה לאיחוי היא ריקמה מחברת של הבדל קיים. ברונסטיין אומרת שהתפיסה הפרוידיאנית למשאלה לא מודעת היא של תהליכים משניים, בעוד שברונסטיין מתייחסת דווקא לרמה של תהליכים ראשוניים. בתהליכים ראשוניים אין כשל בחיבור, אלא כמה דברים הקיימים בבת אחת.

השאלה האחרונה, האם יש חוויות טרום לידתיות שמעצבות את הפנטסיה. ברונסטיין אומרת שאינה יודעת, ואולי כדאי לפנות לביון המאוחר והדיבור שלו על הסזורה המדומה שבלידה, ועל ההמשכיות שבקרע המדומה. אולם לדידה, לא ניתן לחקור נושא זאת בהבנתנו הפסיכואנליטית הנוכחית.

בחוץ הכיבוד היה מושלם, מושלם, האוכל באירועי הפסיכולוגים הללו מתגלה כעניין בפני עצמו. התסכלתי על הפסיכולוגים, ברחוב לא היית מזהה אותם, אבל בצביר יש להם איכות מסויימת, הלבוש שלהם, שונה ממורים ומעורכי דין, אלגנטי אבל קצת מגושם, הרבה מרקמים, T, Y, פחות צורות חותכות. בעזרת מיכאל הצלחתי לגשת לשוקי דורבן וללחוץ עליו לבוא לבקר בקבוצת הקריאה שלנו, נקווה שזה יקרה. ברונסטיין עצמה הסתובבה ליד המזרקה בחוץ, לבד, מדי פעם ניגשו אליה בשאלות, מחמאות קצרות, נראה כאילו שיותר מהערה תגרור הרצאה, אז היא הייתה די לבד ופנויה, רציתי לגשת, לשאול איך עושים את זה, איך מזהים את הפנטזיה, איך עושים את הemergence מההעברה הנגדית לפרספקטיבה האנליטית, אבל לא יכולתי. מהם התנאים המאפשרים, מהן המלכודות, למה לצפות, למה להקשיב. אולי זה דורש יותר זמן לתשובה.