בסוף השבוע הייתי עם חברי חנן בסדנא של חלימה חברתית בנווה שלום שהנחו חני בירן, ורד אמיצי וביפין פטאל. פטאל היה אורח מחו"ל שבשנים האחרונות עבד הרבה עם גורדון לורנס שפיתח את המתודה של חלימה חברתית.
הסדנא הייתה בת כ24 משתתפים, ממגוון מקצועות ייעוץ וטיפול. פסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד. נערכו בה 4 סשנים של חלימה חברתית, ולאחר כל סשן נערכה סינתיזה. ו2 סשנים של ניתוח תפקיד באמצעות חלומות. בסשן של חלימה חברתית ההנחיות הן שחלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם, ומטרתה ליצור חיבורים חברתיים לגבי המשמעויות שעולות מהלא מודע האישי לגבי הלא מודע החברתי, ולצורך כך המשתתפים מוזמנים לשתף בחלומותיהם ולהעלות אסוציאציות חופשיות לגבי החלומות שהעלו, זאת מבלי לפרש את החלום או את יחסי הקבוצה, ומבלי להרחיב לגבי ההקשר הביוגרפי האינדיבידואלי. סינתיזה של חלימה חברתית היא סשן נלווה של קבוצה קטנה, בו המשתתפים מחברים את התכנים שעלו בחלימה החברתית אל עצמם ולהיבטים המודעים של חייהם, לוקחים דימויים שהתחברו אליהם מחלומות ואסוציאציות של אחרים, ומקשרים אותם להבנה החברתית והאישית שלהם. בניתוח תפקיד מבוסס חלומות יש משתתף שמעלה דילמה או קושי בתפקיד שהוא ממלא במערכת מסויימת, ואז משתף בשלושה חלומות, ולאחר מכן הקבוצה הקטנה מחפשת קשרים כדי לעזור לאדם שהציג את הדילמה לחבר בין החומר הלא מודע לתפקיד שלו במערכת בה הוא נמצא, ואז האדם שבדילמה מנסה לחבר את המחשבות החדשות שקיבל מהקבוצה להתמודדות שלו בתפקיד.
חני בירן הסבירה על החלימה החברתית:
חני סיפרה שחלימה חברתית הכתה שורש ראשון ב1988 בישראל דווקא, בכנס שנערך אז במכללת רופין, למרות שהוצגה לראשונה במכון טביסטוק בלונדון, ושמאז הכנס בישראל הגישה נפוצה למקומות רבים נוספים בעולם ומשמשת בהקשרים שונים, וכי מאז מותו של גורדון לורנס לפני שנים ספורות יש קרן לזכרו המפיצה את מורשתו בעולם. אמנם פרויד, ביון ופרום עסקו בנושא הלא מודע החברתי, אך בכל זאת הוא נדחק הצידה לעומת הלא מודע של המטופל בחדר. בחלימה חברתית נחפש את ההיבט החברתי שעולה בחלום של האינדיבידואל, ובין חלומות שונים. דרכם יוצא לאור סיפור חברתי. רובנו חיים בחברה ישראלית מרובת מלחמות, טראומטית ומקוטבת – מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים, עולים וילידים וכו'. כל אלו יוצרים תופעות רגש וחשיבה אצל האינדיבידואל הקשורות לסביבה. זה משפיע על המשפחה שלנו, על מקום העבודה שלנו, וכו'. החלימה החברתית היא כמו מיכל שלתוכו אנחנו נוסכים חלומות, ומחפשים בהם היבט חברתי. זה שונה מהמודל הטיפולי שבו מטפל ומטופל חוקרים בצמד או אף בקבוצה את הביוגרפיה האישית של המטופל או של הקבוצה הספציפית והמטופל/ים עומד/ים במרכז. במטריצה החברתית נשאל לא על החולם אלא על החלום, על מה הוא מבטא עבור החברה. ביון השתמש במושג reversible perspective , להסתכל על אותו הדבר בשני מבטים שונים זה מזה. החלום האישי והחלום החברתי הם כמו ציור הגשטאלט של כד ושני פרופילים שמרכיבים זה את זה ושוללים זה את זה. למעשה החלום האישי והחברתי לא סותרים אלא משלימים זה את זה. כל אחד שולח את החלום שלו לשימוש כל החברים בסדנא ומהחלומות יוצרים דיאלוגים זה עם זה. (כך נוצר מארג של חלומות ללא בעלות, כמו קוד פתוח המזמין הצטרפות). היכולת לחלום ולספר חלומות דורשת יכולת לאבד שליטה. למנחים ולמשתתפים אין שליטה על החלומות. צריך נכונות לקלוט את מה שניתן לתפוס, את מה שנקרה בדרכו של החלום. המשתתף במטריצה כמו תייר שעובר דרך מרחב אינסופי של חלומות, כמו אליסה בארץ הפלאות המופתעת לאורך כל מסעה בארץ הפלאות משינוי והיפוך מתמיד של הפרספקטיבה שלה. זוהי חוויה של עזיבת ידע קודם. במקום לעבור מהרציונלי ללא מודע יש מעבר מהלא מודע לרציונלי, מהמטריצה לסינתיזה שלאחריה.
לאחר מכן פטאל הרצה על נושא יצירתיות:
למעשה השימוש הארגוני והקהילתי במתודה של חלימה חברתית נועד לעודד יצירתיות. פטאל מסביר שיצירתיות היא אקט של התהוות. כדי לעבור מלהיות ללהתהוות (from being to becoming) נעשה תהליך של חקירה סקרנית (K+) של חומר ידוע שלא נחשב והפיכתו באמצעות חשיבה סימביוטית מפרה הדדית המאפיינת את מטריצת החלימה החברתית לחומר חלום. כלומר, החלימה מאפשרת להופך חומר גלם לדימויים הנגישים לנו, וליצור ידע חדש. מחשבות חדשות וידע חדש אינם גילוי מדעי כלשהו, ואינם משהו שלא ידענו קודם, אלא דרך חיה יותר להתייחס לדברים שבה אנחנו יודעים.
לורנס חשב במונחים של יחסי קבוצות כמו לא מודע חברתי, ובמקביל במושגים של חשיבה סיסטמית של סופי ואינסופי. פטאל מתאר שערך יחד עם לורנס מספר סדנאות ארוכות, לדוגמא סדנא של 9 ימים עם רקדנים בפינלנד, ושדווקא הקהלים הלא פסיכולוגיים התחברו היטב למתודה, בייחוד אמנים. לורנס חיפש כיצד ליצור שיטה נגישה יותר למערכות. הוא שאל כיצד רותמים יצירתיות של מערכות. מערכת יכולה להיות הקבוצה שמתכנסת או חברה שלמה. גורדון טען שכל המערכות האנושיות הן בעלות פוטנציאל להתעלות על המבנה של עצמן (emergence), ולכולן פוטנציאל להמשיך להתהוות (becoming). על ידי תהליך טרנספורמציה ניתן לקבל הצצה חטופה או תחושה חלקית לגבי התהוות זו. הציר המרכזי ההופך מצב של הוויה לתהליך צומח של התהוות הוא חשיבה סימביוטית, הפרייה הדדית בחשיבה. זוהי טרנספורמציה של חשיבה דרך חוויותיהם של אחרים, דרך אמפתיה. טרנספורמציה נסמכת על סימביוזה שיכולה להיות פרזיטית או הדדית. גורדון עסק בחשיבה הדדית. זהו מצב בו אנחנו חושבים יחד, עוזרים זה לזה לחשוב, התלות מזינה את שנינו, ואף אחד מאיתנו לא פרזיט כלפי האחר. בסדנא נשתמש בכלים יצירתיים, המאפשרים תהליך טרנספורמציה כזה, דרך חלימה חברתית והסינתיזה המערכתית שלה. חלימה חברתית נעשית ברמת האינסופי הלא מודע. הסינתיזה נעשית ברמה המודעת (גוזרים בה מסקנות ותובנות יותר ממוקדות להתמודדות הנראית לעין), אך היא נעשית כשהלא מודע עדיין מזמזם בראש.
כיצד ניתן להיות יצירתי בכל מערכת או להבין באופן יצירתי את התפקיד בכל מערכת וכיצד ניתן להשתמש בחלומות לשם כך? חייב להיות הקשר לחלימה חברתית – בי"ס, קהילה, מקום בו זה מיושם. היו כל מיני שימושים עד כה. החשיבה עוברת במטריצה טרנספורמציה מהווייה להתהוות. החלימה החברתית היא עבודה קשה ולא משחק. זהי חתירה לחקירת חלומות חברתיים ומשמעויות חברתיות של חלומות. השאלה היא אילו מחשבות חדשות נוצרו? האם יש תימות שניתן לראות בחלומות, או תבניות?
ולאחר מכן פטאל הסביר על סינתיזת תפקיד יצירתית (creative role synthesis):
מדובר במשולש שבו האינדיבידואל הוא בקוטב אחד, התפקיד היצירתי שלו בקוטב השני, והסינתיזה עם בעלי תפקיד אחרים היא בקוטב השלישי. כשאדם מציג תפקיד הוא בעצם אומר כיצד הוא יכול להיות יצירתי בתפקיד שלו. מה הפוטנציאל היצירתי שלו. כיצד זה נעשה באמצעות חלומות? לכל מי שמציג תפקיד במערכת יש חלומות אישיים אוטוביוגרפיים. נעבוד עם החלום ונעשה לו סינתיזה לתפקיד היצירתי של מציג החלום. שוב עוסקים באינדיבידואל ולא במערכת. המטרה היא לזהות אתגר, תהיה, ספק, בעיה קיומית, הכרוכים בתפקיד במערככת. ואז בשלב הבא לעבוד עם החלומות ולנסות לסנתז ולהבין מה קרה. (לסנתז, במילותיי זה "לעוף על החלומות", או לעשות בינהם חיבורים יצירתיים, לפרש אותם אבל במובן יצירתי ולא במובן של הסברתם). בחלק הראשון של המתודה, המציג יציג את התפקיד שהוא רוצה לחקור, לדוגמא אדם שתוהה אם עליו לעבור תפקיד בעבודה. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות להבהיר את ההצגה של הדילמה. לאחר מכן על המציג לספר 2-3 חלומות שלו. ניתן לשאול רק שאלות הבהרה עד כאן. בחלק השני המציג נשאר בשקט והאחרים מנסים לעשות סינתיזה. בשלב זה לאדם שהציג יש זכות לאשר או לא לאשר פרטים והיפותיזות ולהוסיף מידע למשתתפים שעושים סינתיזה, אך זכותו גם לשתוק. בשלב השלישי נעשית רפלקציה של החוויה והמציג חולק את חווייתו, ומה שהוא לוקח מהרמה האינסופית לרמה הסופית, מהעיסוק בלא מודע אל ההתמודדות הקונקרטית יותר עם המצב הנתון שהעלה.
אגב למי שמתעניין, חנן, חני ואני יוזמים מספר מפגשים של חלימה חברתית ואפשר ליצור איתנו קשר, לשיתוף פעולה או להשתתפות. עוד פרטים כאן.
הסדנא הייתה בת כ24 משתתפים, ממגוון מקצועות ייעוץ וטיפול. פסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד. נערכו בה 4 סשנים של חלימה חברתית, ולאחר כל סשן נערכה סינתיזה. ו2 סשנים של ניתוח תפקיד באמצעות חלומות. בסשן של חלימה חברתית ההנחיות הן שחלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם, ומטרתה ליצור חיבורים חברתיים לגבי המשמעויות שעולות מהלא מודע האישי לגבי הלא מודע החברתי, ולצורך כך המשתתפים מוזמנים לשתף בחלומותיהם ולהעלות אסוציאציות חופשיות לגבי החלומות שהעלו, זאת מבלי לפרש את החלום או את יחסי הקבוצה, ומבלי להרחיב לגבי ההקשר הביוגרפי האינדיבידואלי. סינתיזה של חלימה חברתית היא סשן נלווה של קבוצה קטנה, בו המשתתפים מחברים את התכנים שעלו בחלימה החברתית אל עצמם ולהיבטים המודעים של חייהם, לוקחים דימויים שהתחברו אליהם מחלומות ואסוציאציות של אחרים, ומקשרים אותם להבנה החברתית והאישית שלהם. בניתוח תפקיד מבוסס חלומות יש משתתף שמעלה דילמה או קושי בתפקיד שהוא ממלא במערכת מסויימת, ואז משתף בשלושה חלומות, ולאחר מכן הקבוצה הקטנה מחפשת קשרים כדי לעזור לאדם שהציג את הדילמה לחבר בין החומר הלא מודע לתפקיד שלו במערכת בה הוא נמצא, ואז האדם שבדילמה מנסה לחבר את המחשבות החדשות שקיבל מהקבוצה להתמודדות שלו בתפקיד.
חני בירן הסבירה על החלימה החברתית:
חני סיפרה שחלימה חברתית הכתה שורש ראשון ב1988 בישראל דווקא, בכנס שנערך אז במכללת רופין, למרות שהוצגה לראשונה במכון טביסטוק בלונדון, ושמאז הכנס בישראל הגישה נפוצה למקומות רבים נוספים בעולם ומשמשת בהקשרים שונים, וכי מאז מותו של גורדון לורנס לפני שנים ספורות יש קרן לזכרו המפיצה את מורשתו בעולם. אמנם פרויד, ביון ופרום עסקו בנושא הלא מודע החברתי, אך בכל זאת הוא נדחק הצידה לעומת הלא מודע של המטופל בחדר. בחלימה חברתית נחפש את ההיבט החברתי שעולה בחלום של האינדיבידואל, ובין חלומות שונים. דרכם יוצא לאור סיפור חברתי. רובנו חיים בחברה ישראלית מרובת מלחמות, טראומטית ומקוטבת – מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים, עולים וילידים וכו'. כל אלו יוצרים תופעות רגש וחשיבה אצל האינדיבידואל הקשורות לסביבה. זה משפיע על המשפחה שלנו, על מקום העבודה שלנו, וכו'. החלימה החברתית היא כמו מיכל שלתוכו אנחנו נוסכים חלומות, ומחפשים בהם היבט חברתי. זה שונה מהמודל הטיפולי שבו מטפל ומטופל חוקרים בצמד או אף בקבוצה את הביוגרפיה האישית של המטופל או של הקבוצה הספציפית והמטופל/ים עומד/ים במרכז. במטריצה החברתית נשאל לא על החולם אלא על החלום, על מה הוא מבטא עבור החברה. ביון השתמש במושג reversible perspective , להסתכל על אותו הדבר בשני מבטים שונים זה מזה. החלום האישי והחלום החברתי הם כמו ציור הגשטאלט של כד ושני פרופילים שמרכיבים זה את זה ושוללים זה את זה. למעשה החלום האישי והחברתי לא סותרים אלא משלימים זה את זה. כל אחד שולח את החלום שלו לשימוש כל החברים בסדנא ומהחלומות יוצרים דיאלוגים זה עם זה. (כך נוצר מארג של חלומות ללא בעלות, כמו קוד פתוח המזמין הצטרפות). היכולת לחלום ולספר חלומות דורשת יכולת לאבד שליטה. למנחים ולמשתתפים אין שליטה על החלומות. צריך נכונות לקלוט את מה שניתן לתפוס, את מה שנקרה בדרכו של החלום. המשתתף במטריצה כמו תייר שעובר דרך מרחב אינסופי של חלומות, כמו אליסה בארץ הפלאות המופתעת לאורך כל מסעה בארץ הפלאות משינוי והיפוך מתמיד של הפרספקטיבה שלה. זוהי חוויה של עזיבת ידע קודם. במקום לעבור מהרציונלי ללא מודע יש מעבר מהלא מודע לרציונלי, מהמטריצה לסינתיזה שלאחריה.
לאחר מכן פטאל הרצה על נושא יצירתיות:
למעשה השימוש הארגוני והקהילתי במתודה של חלימה חברתית נועד לעודד יצירתיות. פטאל מסביר שיצירתיות היא אקט של התהוות. כדי לעבור מלהיות ללהתהוות (from being to becoming) נעשה תהליך של חקירה סקרנית (K+) של חומר ידוע שלא נחשב והפיכתו באמצעות חשיבה סימביוטית מפרה הדדית המאפיינת את מטריצת החלימה החברתית לחומר חלום. כלומר, החלימה מאפשרת להופך חומר גלם לדימויים הנגישים לנו, וליצור ידע חדש. מחשבות חדשות וידע חדש אינם גילוי מדעי כלשהו, ואינם משהו שלא ידענו קודם, אלא דרך חיה יותר להתייחס לדברים שבה אנחנו יודעים.
לורנס חשב במונחים של יחסי קבוצות כמו לא מודע חברתי, ובמקביל במושגים של חשיבה סיסטמית של סופי ואינסופי. פטאל מתאר שערך יחד עם לורנס מספר סדנאות ארוכות, לדוגמא סדנא של 9 ימים עם רקדנים בפינלנד, ושדווקא הקהלים הלא פסיכולוגיים התחברו היטב למתודה, בייחוד אמנים. לורנס חיפש כיצד ליצור שיטה נגישה יותר למערכות. הוא שאל כיצד רותמים יצירתיות של מערכות. מערכת יכולה להיות הקבוצה שמתכנסת או חברה שלמה. גורדון טען שכל המערכות האנושיות הן בעלות פוטנציאל להתעלות על המבנה של עצמן (emergence), ולכולן פוטנציאל להמשיך להתהוות (becoming). על ידי תהליך טרנספורמציה ניתן לקבל הצצה חטופה או תחושה חלקית לגבי התהוות זו. הציר המרכזי ההופך מצב של הוויה לתהליך צומח של התהוות הוא חשיבה סימביוטית, הפרייה הדדית בחשיבה. זוהי טרנספורמציה של חשיבה דרך חוויותיהם של אחרים, דרך אמפתיה. טרנספורמציה נסמכת על סימביוזה שיכולה להיות פרזיטית או הדדית. גורדון עסק בחשיבה הדדית. זהו מצב בו אנחנו חושבים יחד, עוזרים זה לזה לחשוב, התלות מזינה את שנינו, ואף אחד מאיתנו לא פרזיט כלפי האחר. בסדנא נשתמש בכלים יצירתיים, המאפשרים תהליך טרנספורמציה כזה, דרך חלימה חברתית והסינתיזה המערכתית שלה. חלימה חברתית נעשית ברמת האינסופי הלא מודע. הסינתיזה נעשית ברמה המודעת (גוזרים בה מסקנות ותובנות יותר ממוקדות להתמודדות הנראית לעין), אך היא נעשית כשהלא מודע עדיין מזמזם בראש.
כיצד ניתן להיות יצירתי בכל מערכת או להבין באופן יצירתי את התפקיד בכל מערכת וכיצד ניתן להשתמש בחלומות לשם כך? חייב להיות הקשר לחלימה חברתית – בי"ס, קהילה, מקום בו זה מיושם. היו כל מיני שימושים עד כה. החשיבה עוברת במטריצה טרנספורמציה מהווייה להתהוות. החלימה החברתית היא עבודה קשה ולא משחק. זהי חתירה לחקירת חלומות חברתיים ומשמעויות חברתיות של חלומות. השאלה היא אילו מחשבות חדשות נוצרו? האם יש תימות שניתן לראות בחלומות, או תבניות?
ולאחר מכן פטאל הסביר על סינתיזת תפקיד יצירתית (creative role synthesis):
מדובר במשולש שבו האינדיבידואל הוא בקוטב אחד, התפקיד היצירתי שלו בקוטב השני, והסינתיזה עם בעלי תפקיד אחרים היא בקוטב השלישי. כשאדם מציג תפקיד הוא בעצם אומר כיצד הוא יכול להיות יצירתי בתפקיד שלו. מה הפוטנציאל היצירתי שלו. כיצד זה נעשה באמצעות חלומות? לכל מי שמציג תפקיד במערכת יש חלומות אישיים אוטוביוגרפיים. נעבוד עם החלום ונעשה לו סינתיזה לתפקיד היצירתי של מציג החלום. שוב עוסקים באינדיבידואל ולא במערכת. המטרה היא לזהות אתגר, תהיה, ספק, בעיה קיומית, הכרוכים בתפקיד במערככת. ואז בשלב הבא לעבוד עם החלומות ולנסות לסנתז ולהבין מה קרה. (לסנתז, במילותיי זה "לעוף על החלומות", או לעשות בינהם חיבורים יצירתיים, לפרש אותם אבל במובן יצירתי ולא במובן של הסברתם). בחלק הראשון של המתודה, המציג יציג את התפקיד שהוא רוצה לחקור, לדוגמא אדם שתוהה אם עליו לעבור תפקיד בעבודה. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות להבהיר את ההצגה של הדילמה. לאחר מכן על המציג לספר 2-3 חלומות שלו. ניתן לשאול רק שאלות הבהרה עד כאן. בחלק השני המציג נשאר בשקט והאחרים מנסים לעשות סינתיזה. בשלב זה לאדם שהציג יש זכות לאשר או לא לאשר פרטים והיפותיזות ולהוסיף מידע למשתתפים שעושים סינתיזה, אך זכותו גם לשתוק. בשלב השלישי נעשית רפלקציה של החוויה והמציג חולק את חווייתו, ומה שהוא לוקח מהרמה האינסופית לרמה הסופית, מהעיסוק בלא מודע אל ההתמודדות הקונקרטית יותר עם המצב הנתון שהעלה.
אגב למי שמתעניין, חנן, חני ואני יוזמים מספר מפגשים של חלימה חברתית ואפשר ליצור איתנו קשר, לשיתוף פעולה או להשתתפות. עוד פרטים כאן.
החוויה שלי:
תוך יומיים כמעט 30 איש, משתתפים ומנחים, הצליחו לבטא את עצמם באופן יצירתי, לבטא את העושר שלהם, וליצור שיח בו לשילוב הייחודי ביניהם יש ערך מוסף. לדעתי זה נסמך על המתודה שמאפשרת כזה סוג של מקום ושילוב בין קולות, וגם של האנשים שהשתתפו. השיח הזה לא אוטומטי ולא נובע באופן ישיר מהמתודה, קל מאוד לגלוש לשיח של יחסי קבוצות, לשיח פוליטי, לשיח רוחני, או לשיח ביוגרפי, או שיח הגנתי אחר כלשהו. רשימת השיחים שמניתי היא לא יצירתית במיוחד, ואין בה הפרייה הדדית. לדוגמא, במגוון חלומות הופיעו דימויים של חוויות גבוליות, כמו חי-מת או מוכר-זר וכו' (בדומה למושג "האלביתי" של פרויד). השאלה החברתית היא מה המשמעות של דימוי זה עבור החברה הישראלית, או עבור הקהילה שהקבוצה מייצגת. דימוי החי מת מוכר כבר כדימוי המערער על אתוס הגבורה הישראלי - "במותם ציוו לנו את החיים", וניתן להבינו בכיוון הזה, על רקע המלחמה האחרונה, הבחירות האחרונות, והמתחים העדכניים של החברה הישראלית. ניתחנו אותו כקשור לחיפוש זהות בקבוצה, וחיפוש אחר טראומה מכוננת בשואה וביום כיפור, בהם דימוי זה היה שזור. האלביתי מערער על זהות, מערער על נרטיב טראומה המנסה לתחום את הפורענות לאירוע והקשר מסויים, מערער על אתוסים מארגנים המכחישים את המציאות החברתית שלנו. לחלימה חברתית יש פוטנציאל רדיקלי, בעיקר בגלל שהיא מאפשרת לנו לשים בצד את ההכחשות האינדיבידואליות של המציאות הנרקמת לנגד עינינו, ומערערת את הארגונים המצמצמים של תפיסתנו.
אחד המתחים הבולטים שעלו במטריצה הוא הפער הבינדורי. היו משתתפים בכל מיני גילאים, בני 30, 40, 50, 60 ועוד. הדיבור על הדור השני לשואה, על יום כיפור, על האחריות והאשמה של כל דור לתקן, היו חלק מהעיסוק במתח הזה. לא עיסוק בדיון כמובן, אלא באסוציאציות וחלומות בעיקר. בבוקר לפני היום השני של הסדנא צצה בראשי מחשבה חדשה בהקשר זה. תמיד חשבתי על יום כיפור בתור מלחמה של דור אחר, משהו שהיה לפניי, שלא ממש קשור אלי, שאני לא אחראי עליו, שאני לא נפגעתי ממנו. פתאום מתוך החיבור וההזדהות והלקיחה של החלומות והתכנים של האחרים, חשבתי לראשונה: "אולי מלחמת יום כיפור התרחשה רק כמה שנים לפני שנולדתי, ובעצם לא כל כך רחוקה ממני". חשבתי על זה שכן חייתי במלחמת שלום הגליל, חשבתי על אנשים שלא הכירו את מלחמת המפרץ שאני כן חוויתי, על זה שבחיי חווייתי כל מיני מבצעים כמו עמוד ענן שהיו רק לאחרונה, אבל בעצם היו כבר לפני כמה שנים, חשבתי איך עמוד ענן הוא חלק מהשתלשלות האירועים הרלבנטית לחיי וכמה מוזר שמלחמת יום הכיפורים לא, חשבתי על זה שכשהייתי בצבא פתחתי איזה ארון קלסרים ודפדפתי בו וגיליתי שכל מה שקרה בתקופתי היה רק שבריר מתוך תהליך גדול יותר של תהליכים שקורים מזה עשרים שנה, וחיילים כמוני באים והולכים וחושבים שהם הבעלים של הנושא בו הם עוסקים, חשבתי על הניסיון להטיל את האחריות על הדור הקודם או על הדור הבא, שאף דור לא באמת יכול לשאת באחריות לסכסוך חוצה דורות, חשבתי על סרטי מדע בדיוני כמו "אינטרסטלר" או הפרק האחרון של "מסע בין כוכבים הדור הבא", בהם נדרש מבט משולב מהדור הקודם והדור הבא על בעיה אחת שנוצרת רק מחוסר ההבנה שאנחנו חלק מרצף, חשבתי על ההסבר ב"זינוק לאתמול" שהזמן הוא כמו חוט שאנחנו חווים כרצף לינארי אבל במסע בזמן ניתן ללפף את החוט לפקעת ולקפוץ מנקודות לנקודות לא לפי הרצף הלינארי, אבל לא צריך מכונת זמן, הבעיה נובעת מהלינאריות של התפיסה שלנו, שאנחנו מכחישים את האופן בו אנחנו משפיעים על העבר באופן בו אנחנו לומדים ממנו ומפיקים ממנו משמעויות, וההכחשה של האופן בו אנחנו משפיעים על העתיד בכך שאנחנו לא עושים שימוש בידע הרב שיש לנו כבר עליו והאחריות שלנו לגביו, וזו בעצם הכחשה של ההווה והיכולת להיות בו, חשבתי על זה שדורות אחרים מאפשרים לי להסתכל על משהו שהוא כמוני אבל לא בדיוק כמוני, וככה להסתכל מחדש על הקשר שלי לסביבה ועל עצמי, זה כמו שריפריימינג מהתמודדת עם מציאות בינאישית להתמודדת עם חלום לא מודע מאפשר לאנשים לחשוב באופן פתוח יותר, הרי חלום אינו נבואה, הוא בסך הכל עוזר לנו לדחות את הקימה לשירותים, תפקיד החלום לספק את הצרכים שלנו ברמה הנפשית כדי שנוכל להמשיך לישון, אבל מתוך תהליך הלוואי הזה, מוזיקת ההמתנה הזו, אפשר למצוא הרבה דברים שהם אני ולא אני, שאני יכול להסתכל עליהם באופן בטוח יותר, כי הם שטויות, אבל כן להבין את הקשר שלהם אלי, כי הם הגיעו מהנפש שלי, וכך גם אפשר להסתכל על מי שבא לפניי, להיעזר בו, או להסתכל על עצמי הצעיר ומה שהוא ידע בגולמיות שלו, או לזמן את עצמי המבוגר ולבקש את הידע שלו. הסרט אינטרסטלר די טוב בעיניי, אחת השורות בו אומרת: "אהבה היא החוש היחיד שלנו שמסוגל לתפוס מעבר למרחב החלל והזמן, כי אנחנו מסוגלים להתגעגע למישהו שאינו כאן ואפילו למישהו שמת, ומסוגלים להקריב את חיינו למען אהבת מישהו שכבר מת או שעוד לא נולד". זו מחשבה חדשה עבורי, פשוטה מאוד, שאני קשור למי שמבוגר או צעיר ממני, למי שהייתי ואהיה. הערתי שיש בכך פוטנציאל טרנספורמטיבי, דרך שימוש בנקודות המבט השונות הללו. פטאל ציין, בפירוש שפתח לי קצת יותר מזה, ואמר ששלושת הדורות שנכחו במטריצה הם רק שבריר מהאינסוף, הרי בני אדם חווים רק זמן קצר בחייהם, וכדי להבין את הזמן כדבר אינסופי, צריך להיות מסוגל להרחיב את המבט לעוד תקופות חיים, אבל צריך לזכור שגם כשמרחיבים את המבט ל3 דורות עדיין מדובר בחלקיק. וזה מזכיר לי את הסרט "חלום אטלס" שלא עסק בפתרון בעיה אלא יותר בהבנת משמעווית דרך הבנת הדורות כמו גילגולי נשמות.
לאורך הבלוג אני נמנע מלפרסם דברים שאנשים אמרו שלא במסגרת הרצאה, או שלא פורסמו בעבר. בכל זאת במטריצת החלום החברתי חוקי הסודיות והפרטיות אינם כמו בהקשרים טיפוליים. החלימה החברתית היא אנונימית, והתוכן שלה ציבורי. אמנם ההוצאה לאור של הדברים נעשית במרחב בטוח, ומשתרבבים בו פרטים אישיים, ואותם עלי לצנזר אם אני מפרסם משהו מתוך הדברים. לאחר הקדמה זו, הנה חלום אחד ששמעתי ואני מרשה לעצמי לצטט כאן לא במדויק ומבלי לתת זכויות יוצרים, כי הוא הופקע לטובת הקוד הפתוח של המטריצה:
"יש לי חלום חוזר שאני בונה חדרי שירותים. אני מרכיבה את החדר, את האינסטלציה, מארגנת את הסידור של החדר, שמה את האריחים, מתקינה את האסלה, צובעת את התקרה, בודקת שהמים זורמים, שהדוד מחמם, שמטהר האוויר לטעמי, תוך כדי החלום אני מתאפקת עד שאני לא יכולה יותר, נזהרת שלא יברח לי פיפי עד שהשירותים לא יהיו מוכנים, ואז כל פעם אני מתעוררת, מרגישה קצת מטופשת והולכת לשירותים".
אני חושב שהחלום הזה הוא הדוגמא הכי טובה לעבודה יצירתית. עובדים הרבה ובונים הרבה פיגומים שבסוף מסירים, עובדים באופן ממוקד מטרה ואסטרטגי, בונים תילי תילים בשיטתיות, עד שלבסוף כשמבינים מה מלכתחילה היה שגוי בפרספקטיבה, מה היה דימיוני ומה היה בעצם, ואז הפתרון פשוט והבעיה מסתברת כניסיון להגיע לפתרון בדרך אסטרטגית ולא דרך שינוי התפיסה, או התודעה.
עוד תובנה שעלתה שם, שתמיד ידעתי, אבל פתאום התחברתי אליה, זה שאי אפשר לחשוב יצירתית במכוון. הניסיון לחשוב מחשבה חדשה לא מוליד מחשבה חדשה. חייבים מתודה לינרית כדי ליצור את היפוך הפרספקטיבה, את הסינתיזה השלישית של הדיאלטיקה שנוצרת מהתנגשות בין שתי תפיסות השוללות זו את זו. אי אפשר לעשות את זה בכוח. אין משוואה שמובילה להפרכת האקסיומה. דימוי נוסף שעלה במטריצה הוא של ילד הפתוח בובת מטריושקה, בובה אחר בובה אחר בובה, עד שהוא מופתע וכועס שהבובה האחרונה אינה נפתחת כמו האחרות. כדי להגיע לדבר חדש אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר.
נ.ב.:
מחשבה חדשה שעלתה בי, הכוללת מידה של אמפתיה והבנה של השלכות מעשיי על האחר הייתה שכל תמונות הסטוק שאני משתמש בהן שייכות למישהו איפשהו. כדי להתמודד עם זה אני יכול להפסיק לשים תמונות, לקנות תמונות, או, מה שחשבתי שיהיה הכי יצירתי ומפרה, זה לצייר תמונות בעצמי, ולעמידן כאלטרנטיבה לתמונות סטוק. האילוסטרציה הראשונה שאני מצייר עבורכם היא סמל קופירייטס, בו תוכלו לעשות שימוש מבלי לתת לי זכויות יוצרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה