מה עושים עם הסימפטום?

בפוסט הזה אסכם פגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' עם אבי ריבנציקי שדיבר איתנו על כתבי פרויד. הנה זה מתחיל: הקריאה בפרויד אינה היסטורית, אלא רלבנטית לקליניקה עכשווית. אבי ריבניצקי קורא אותו בגישה לאקאניאנית. לאקאן חוזר לפרויד, מתוך ההבנה של לאקאן שההתרחקות מפרויד הייתה רגרסיה אתית. הוא מבין שבהתרחקות מפרויד נלקח מפרויד וגם נלקח מהפסיכואנליזה העוקץ החתרני, והיא הפכה שיטת פסיכותרפיה – שיטה ליישר אנשים לפי איזו נורמת בריאות. מטרת הפסיכואנליזה של פרויד אינה להבריא אנשים, היא אחרת מזה. לא ניתן לתפוס את "הלא מודע" (1915) של פרויד בלי ההקשר החברתי פוליטי של היום, כי זו לא קריאה היסטורית, זה לא טיול במוזיאון, אלא משהו חי ופועם.

כשאנחנו מבקשים מריבניצקי לדבר, הוא אומר שאנחנו הופכים אותו לאנליזנד – זה שמדבר. ואז השאלה היא האם אנחנו מקשיבים. הלא מודע הפרוידיאני אינו מכאני. הוא מתקיים רק בתוך השיח. הלא מודע הוא לא מודע משום שיש מישהו ששומע. הוא לא יופיע בכל תנאי, צריך תנאים. הוא יעשה אפקט בכל תנאי, גם לבהביוריסט, והוא יקרא לזה טעויות. אבל על מנת לשמוע צריך מישהו שמוכן לשמוע. המאמר "עצות לרופא" של פרויד ממקם משהו לגבי התנאים בהם משהו מהלא מודע יכול לצוץ וגם להישמע. הלא מודע צץ ביומיום – למי שעובר אנליזה. אם אנחנו עוד לא עוברים אנליזה – למה אנחנו מחכים? לא צריך להיות משהו כדי ללכת לאנליזה, זה דווקא חוסך כסף, זו השיטה הזולה ביותר שיש. איך ללכת לאנליזה שנים רבות חוסך כסף? -הדבר הוכח במחקר של שנות ה70, שאינו ממומן על ידי חברות ביטוח ופארמה שמטות את התוצאות, ובמחקר זה גילו שאם לוקחים קריטריונים תפקודיים ועלותם, הסתבר שאנליזה היא זולה יותר. זו אמנם לא סיבה ללכת לאנליזה, אך הדעה הקדומה אינה נכונה. האנליזה לא חייבת להיות יקרה או 4 פעמים בשבוע, לא חייבת להיות ממוסדת.

ב"עצות לרופא" פרויד מתאר את האסוציאציות כצאצאים של הלא מודע שנמצאים בסף המודע. בקשה של האנליטיקאי לייצר כמה שיותר אסוציאציות מאפשרת גישה אל הלא מודע. אך מה הקשר בין הלא מודע לאסוציאציות? כיום לא חושבים על זה לעומק, אך פרויד נדרש לחשוב על כך. פציינט מגיע עם תופעה, לרוב גופנית, כמו התקף חרדה. הערת אגב, מושג הדיכאון הוא כמו פח זבל, וקוראים לכל דבר דיכאון בימנו, פשוט כי התרופה היא ל"דיכאון”. אבל אדם חש מועקה ויכול להגיע לחדר מיון כי הוא חווה אותה דרך הגוף. כך גם ביישנות נחווית בגוף. אמנם תופעה כמו "חוסר כיוון בחיים" – זה עוד לא בגוף, צריך לעבוד קשה כדי ליצור סימפטום, וזה טרום סימפטום. כך אדם בא ואומר שהוא "לא מעז”. אם היה מנסה לגשת לבחורה והייתה מתהפכת לו הבטן – יש לו כבר סימפטום. אבל מי שבא ואומר שלא בא לו כלום, יש לו בעייה באיווי, זה לא מה שבחברות הפארמה מכנים דיכאון. זה בשלב שזה עוד נגטיב של סימפטום, ועוד לא התפתח לסימפטום. פרויד היה צריך להוכיח שבאמצעות דיבור אפשר לגעת בגוף. היום זה כבר שוב לא בנאלי, כי היום רוצים להחזיר את הנפשי לגוף. הפרעה מודרנית כמו הפרעת קשב וריכוז היא ניסיון להחזיר את הנפשי למימד נטול נפשי. הפרעת קשב היא כאילו יש לך הפרעה במוח, ובעבר אכן קראו לזה minimal brain damage, עד שמצאו לזה שם יותר נחמד. זה באותו כיוון אנטי פרוידיאני.

לדוגמא יש הפרעה שנקראת "שחיקה בעבודה" – burnout – ובאירופה אתה מקבל 6 שבועות בספא טיפולי שממומן על ידי אותה חברת ביטוח, שמוביל לרגרסיה ופנסיה מוקדמת – זה פופולארי מאוד באירופה. וכך, גיל הפרישה הממוצע באוסטריה למשל, שם ריבניצקי מלמד, הפך אט אט ל57. זה אנטי פרוידיאני כי זה לא קשור לשפה, לא קשור לחברה, אלא רק לנוירון השחוק של אותו אינדיבידואל. אבל איך 70% מכיתת לימוד משתבשת באותה צורה? איך זה שהממוצע הוא burned out? אצל פרויד הסימפטום מדבר. הסימפטום הפרוידיאני הוא מסר לאחר, וזה הרעיון הפרוידיאני. מאחר והוא מסר לאחר, הוא כפוף לשפה, ונתון להשפעה של השפה. את זה פרויד היה צריך להוכיח. הלא מודע שהוא בנה מתבסס על הקליניקה הזאת.

כשאומרים לאדם תגיד כל מה שעולה בדעתך, הוא מנסה לומר מה שהוא מתכוון, אבל בדרך יוצאים לו עוד דברים, מעשי כשל, טעויות, אבל הוא לא שומע כי הוא תפוס באגו שלו. הוא תפוס בהזייה שלו שהוא שולט על דיבורו. אצל פרויד שפה זה לא קומוניקציה. ההיבט העיקרי של השפה אינו דרך של תקשורת. האדם הנוירוטי חושב שהוא אדון לשפה, כאילו הוא אדון למילים שיוצאות מפיו. אבל הסובייקט שסוע - זה מושג לקאניאני. הסובייקט אינו יחידה אחת, אלא הוא מורכב ממודע ולא מודע. כל אחד חושב שהמודע שלו שולט על מה שהוא עושה. אבל הרי כל יום כל אחד חווה שהוא לא שולט על מה שהוא עושה. כמה שנותנים לאדם לדבר יותר חופשי, הסיכוי שיצא משהו מעבר לכוונותיו הוא יותר גדול. אבל זו הזמנה מאוד מורכבת להגיד לאדם תגיד מה עולה בדעתך.

לפני שאומרים את זה יש תנאים שפרויד מפרט ב"עצות לרופא". פרויד אומר שהכלל היחיד הוא תחת כלל היסוד הפסיכואנליטי (“נסה לבטא במילים את כל מה שעובר בדעתך ובליבך מבלי סינון ועריכה”), וכל יתר הכללים כפופים לו או נגזרים ממנו. אין סטינג מעבר לזה. יש כיוון אתי בלבד. הכיוון האתי הוא לחקור את הלא מודע. מה שעוזר לכיוון הזה מועיל, מה שמפריע הוא התנגדות או העברת נגד. התנגדות זה מצד הפציינט, והעברת נגד זה מצד האנליטיקאי.

אכפת לנו מהלא מודע אך ורק כשאנחנו מקבלים את ההנחה של פרויד – הנחה שהוא מקבל בוודאות. הוא מניח שהלא מודע נושא בתוכו את הסיבתיות הנפשית. התוצאות שאנחנו נהנים או סובלים מהן אינן תוצאה של ההחלטות המודעות שלנו אלא תוצאה של הלא מודע. אנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים מה שאנחנו בוחרים. זו אמירה קשה. למרות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים, הרי שמה שאנחנו בוחרים עדיין באחריותנו. יש לציין זאת כי נעשה שימוש לא טוב בזה שהלא מודע כאילו לא באחריותך. הריפוי האנליטי מביא אדם לקחת אחריות על דברים שאינם בשליטתו.

למשל מחלה שפרויד אמר שלא כדאי לרפא אותה כי יש לה את כל הסימנים של מחלה – התאהבות – האדם לא רואה כלום, לא ישן לילות, נוהג כמסומם. אולי אין צורך לרפא התהאהבות כי זה עובר מהר לבד. אבל כשהיו שידוכים, או בעדה החרדית היום, לא הייתה יומרה של אהבה. היה רעיון לא מטופש לגמרי שזה יבוא עם הזמן, אולי. יהיו נתונים סוציולוגיים שיתאימו. אבל כרגע, החל מתקופת ההשכלה, אהבה הפכה להיות סיבה לחיבור בין שני אנשים, וגם לחתונה – חיבור ממוסד. אבל מאיפה אתה בוחר? בהיכרויות באינטרנט אנשים כותבים שהם מעדיפים דברים – מישהו רציני שסיים עם משחקים ופנוי לגדל כלבה עיוורת בפאתי גוש דן. אבל אין שום קשר בין העדפות מודעות והתאהבות. אדם יכול להגיד שהוא מעדיף בלונדיניות ויתאהב בבעלת שיער שחור. הסיבה להתאהבות לא ידועה, וכשמבררים אותה מגלים שגם עדיף שלא תהיה ידועה, כי היא לא אצילית במיוחד. זה היבט פרברטי של המציאות, הנוגע למשהו חלקי מאוד. אמנם יש לך אופי נהדר ואת יפהפיה, אבל אולי התאהבתי בך כי יש משהו ברעד הקול שלך או בתנוך האוזן הימנית שלך שהתחבר לי עם משהו לא מודע. זהו אירוע דק מדק. תו אחד מספיק להתאהבות. זה לא עובר אף פעם, זו לא ההתאהבות שפגה. אף סימפום לא השתנה כי מישהו הבין משהו, הבנה רק מרגיעה, כי אדם משלה את עצמו שיש לו חווית קוהרנטיות או שליטה, אבל לא משנה שום עמדה. באנליזה לאקאניאנית לא מבינים, אלא דווקא מפריעים להבין.

האסוציאציה החופשית אומרת שבעצם הסבל בגוף הוא רישום של מילים, של מסמנים. המסמנים הללו הולכים, ומילה קושרת, מזכירה מילה, בדרך חזרה. זו שרשרת מסמנים. אם אדם מדבר יכולים להופיע דברים. להזמין מטופל להביא אסוציאציה חופשית – כפוף לתנאי מאוד חמור שפרויד מציב ב"עצות לרופא". תנאי זה הוא הקשב המרחף. קשב מרחף אינו טכניקה כמו שאסוציאציה חופשית אינה טכניקה, אלא עמדה בפני הדיבור. הקשב המרחף הוא שאני מזמין אותך להגיד כל דבר שעולה על דעתך, כי אני מתחייב להשתדל להקשיב לכל דבר ללא שיפוט וללא כוונות. בלי החלק השני זה פסול מבחינה אנליטית להגיד למישהו להגיד כל שעולה בדעתו, זה פסול ומעביר את השיחה לחקירת שב"כ. זו מחוייבות מאוד רצינית. הכישלון שלנו בזה הוא סביר אולי, אבל חייבת להיות לנו אוריינטציה של ביטול השיפוט שלנו. יש לנו אידיאלים וכוונות וכו'. אבל צריך לעבור אנליזה. כשאנחנו מקשיבים לפציינט הדברים שלנו אינם רלבנטים. פרויד אומר שאפילו הרצון שלי לעזור למטופל מפריע. זה נכון שאני רוצה לעזור לו, אבל אם אני אקשיב לו מתוך כך זה יפריע לי. אם אקשיב כך אני אדחה בדיוק את הדחוי. אדם בא עם רצון להסיר מעצמו משהו: "דוקטור תסיר ממני שן כואבת או התקף חרדה, תחתוך את זה ואם אפשר תחתוך בלי שאני ארגיש, ושיהיה זול”. אבל הדבר הזה שאתם רוצים לחתוך יש בו את הדבר היקר ביותר להווייתכם. הסימפטום הוא הדבר היחודי ביותר שיש לכם. רק איתו תוכלו להיות בני אדם חיים ולא מתים חיים. אין לזה שום קשר לשום בהבריוריזם. לחתוך את זה, זה להפוך את האדם למפעל הקציצות של פינק פלויד בחומה. זה רציני כי זה קורה יותר ויותר ויותר.

לגבי הטבה בסימפטומים, אם זה מתחייב לפי דרישות הממונים, אז יש לזה טריק. אבל לפני שמנסים להשיג זאת, השאלה היא למה קוראים הטבה. הדבר הזה הוא המנוע לתשוקות שלכם. אתם סובלים ממנו כי אתם דוחים אותו. לכן הוא מופיע בצורה שאי אפשר לדחות ולקלוט אותו והוא מכאיב. אם אתה רוצה שלבנאדם לא ייכאב, אז אתה גם רוצה שהוא ישתוק. אבל כאנליטיקאי אני רוצה שהדבר הזה יתחיל לדבר. אבל כדי שהוא יתחיל לדבר הפציינט צריך לדבר. למרות שהוא והפציינט לא אותו דבר. עד שיתחיל לאהוב את הסימפטום הדרך ארוכה. זה לא אהבת הסבל, הסבל נובע מדחיית הסימפטום. זה סיפור לא פשוט קלינית, שאני אשאיר את האידיאלים והכוונות והרצונות שלי בצד.

למשל רוצים לרצות את הקליינט, זה כבר לא פציינט. אנליזה לא מסתדרת עם השיח הקפיטליסטי. אדם בא עם בקשה של דבר אחד, ומקבל היפוכו של דבר. אפילו לא אומרים לו. בימנו אפשר לתבוע על דבר כזה. אבל אני יכול להגיד שהצהרת האהבה של האנליטיקאי זה לא שהוא אוהב את הפציינטים שלו. לפעמים אוהבים פציינט, ואז יותר קשה לי לראותו אותו סובל ואני אעשה לו הנחות, אבל הוא ישלם עליהן. הצהרת האהבה של המטפל היא להגיד אני מוכן להקשיב לכל דבר ללא שיפוט. זו עבודה רצינית. מה שאני אוהב בפציינט זה הלא מודע שלו, לא אותו. כלומר, אני נהייתי אנליטיקאי ברגע שתפסתי שלשם אני רוצה להקשיב. זה מאפשר לי לטפל בבני אדם שאחרת לא הייתי רוצה לבלות בחברתם גם לא חמש דקות. יש אהבה לדבר שיוצא שייגע תמיד גם בהכי אינטימי שלך כמטפל. לכן מה ההבדל בין ADHD לסימפטום הפרוידיאני – הסימפטום הוא בתוך שיח. הוא מהווה מסר לאחר.

השפה שולטת בך, לא אתה בשפה. לכן היא לא כלי תקשורת. זה מדבר מתוכך כשאתה מתחיל לדבר. אתה אומר משהו ויש איזה תוספת, פלוס כלשהו מעבר למסר שלך. לכן להגיד קומוניקציה זה אומר שיש לי כוונה ואני מוסר אותה. אם זה היה ככה, בני אדם היו מבינים זה את זה. אבל מניסיוננו בני אדם לא מבינים זה את זה. לכן צריך להגיד כל דבר עשר פעמים. בני אדם לא מבינים זה את זה. כשאני אומר משהו, אתה מגיב, ואני אומר שלא הבנת אותי. זו לא תקשורת, כי משהו אחר מדבר, ומשהו אחר מקשיב – הלא מודע. פרויד אמר שכששני אנשים מדברים יש לפחות ארבעה. זו לא בדיוק תקשורת, כי אז מייחסים לזה כוונה. והשפה מדברת בלי שהיא רוצה למסור משהו. כך למשל פליטת פה או חלום הם מסר מהלא מודע, שמגיע רק כשיש מי שרוצה לשמוע.

לפעמים אדם לא ישן טוב והוא מוטרד, אז הוא הולך לרופא משפחה. רופא המשפחה ייתן לו כדור שינה. זה עובד, הוא ישן יותר טוב והוא מפסיק לחלום. אז הסימפטום מושתק, והאדם יפתח משהו אחר, הסימפטום יפתח דרך אחרת – הוא יהיה מדוכא. שוב ושוב הוא ילך לרופא ויקבל תרופה, עד שהוא יהיה חולה. להיות חולה זה כשהביקורים שלו אצל הרופא יהיו תכופים. לדבר הזה יש מסר רק כשיש מישהו שמוכן לשמוע. אי אפשר לתפוס סימפטום פרוידיאני כשאין אחר ששומע. הסימפטום הוא בתוך השפה ובתוך השיח, ולאקאן אומר שהוא תמיד פוליטי.

הסימפטום הוא פוליטי כי הלא מודע הוא תוצאה של הדחקה. אז מה מודחק? מה שבלתי נסבל לבנאדם לשמוע או לדעת על עצמו. המודחק אינו משהו שהיה מודע והפך ללא מודע. זה מה שאף פעם לא עבר להיות מודע. זה משהו שלא עבר את הסף למערכת המודע, והוא נרשם בלא מודע. התכנים הללו הם הכי אינטימיים והכי אישיים של הבנאדם והם בו זמנית גם מה שהחברה לא יכולה לשמוע. הלא מודע תמיד נושא בתוכו מסר שרלבנטי גם לאותו אדם. הוא נושא זאת באותה דרך שאין שני לה.

לכן במציאות שלנו, מישהו לוקח רובה ומתחיל לירות לתוך אוטובוס – זה קורה פה ובעוד מקומות בעולם. אם הוא ערבי אז מכירים בהקשר החברתי של הדבר וקוראים לו מחבל, יש הקשר חברתי. אפשר לקבל את זה לגנות את זה לשבח את זה. אפשר לקרוא לו לוחם חופש או מחבל, אבל זה מקבל הקשר חברתי. אם הוא יהודי, מכיוון שאנחנו היהודים לא עושים כאלה דברים, הוא עובר לרשות הפסיכיאטריה קודם כל, העו"ד שלו יגיד שהוא אדם לא שפוי. בשנות ה70 היה חייל שירה בשני פלסטינאים, אמרו שאין איש שפוי שעושה דבר כזה. אבל במציאות חברתית שמגבה את הדבר הזה כמו היום? לפרויד יש מאמר "כמה מחשבות על מלחמה ומוות" – שם פרויד אומר ששלטון זה זה שלקח על עצמו מונופול על הכוח. תחת השם של אותו מונופול הוא יכול לעשות כל פשע, שאם הפרט היה עושה את זה כפרט הוא היה נכנס לכלא, אבל תחת חסות המונופול זה לגיטימי – כמו מלחמה שבהקשר אחר היא רצח. וכך החליטו שהחייל שרצח פלסטינים בשנות ה70 לא אחראי למעשיו.

מבחינת פרויד רוצח יכול להיות גם פסיכוטי וגם אחראי למעשיו. אולי אחר כך עושים איתו משהו שונה. היום כשאומרים שמישהו עשה משהו מטירוף, ומפסיקים לשאול כל שאלה חברתית, כאילו זה שהוא מטורף זה אומר שהוא מנותק מהיבט חברתי. פרויד אומר שגם אצל האדם הכי פסיכוטי, הכי מטורף – התכנים של הטירוף שלו מעוגנים בחברה היטב. זו תיאוריה אנטי סגרגטיבית, פרויד נגד בידול. זה לא שיש את אלה שיש להם הפרעה ואלה שאין להם הפרעה והם שונים במהותם. המשוגע מבטא את הפוליטי של הנורמלי. למרות שהדרך שבה כל אחד מבטא את שלו היא לא להשוואה. הפסיכואנליזה לא עושה קבוצות, אין טיפול אנליטי קבוצתי. זה כמו "מלחמת שלום הגליל" – זה אוקסימורון, זה לא עובד ביחד. פסיכואנליזה היא קליניקה של אחד אחד לא של קבוצות. על מה שאתה עובד בפסיכואנליזה זה הניסוח הספציפי של כל אחד ואחד של הסימפטום שלו. וזה לא להכללה, זה לא עובד בקבוצות. קבוצה עובדת על הזדהות - “גם אני" – אתה אוסף את ניצולי השואה, הנאנסים והמוכים ויש בזה בעיה גדולה. אני צריך לקחת אחריות של הסימפטום שלי ולא יכול להסתתר מאחורי שום זהות קבוצתית.

לבן לניצולי שואה יש סימפטומים שקשורים לשואה. אבל אי אפשר להגיד שהסימפטומים שלו הם בגלל השואה. יש ביטוי פרברטי משוגע – "דור שני לניצולי שואה" – אפילו מקבלים כסף על זה. כל עוד שאני מסתתר מאחורי הביוגרפיה הזו, אני לא באמת אצא למקום אחרי בחי. אני אוכל לעשות הרבה ויהיו הרבה שיפורים, אבל התווית הזהותית לא מאפשרת לי לקחת אחריות על ההמצאה הספיציפית שלי של הסימפטומים שלי. כשמאגדים אנשים תחת תווית או אבחנה, זה מצמצם את האדם תחת התו הזהותי ולא התו הייחודי. המכור יהיה מכור, הנאנסת תהיה הנאנסת. תחת אמבט הקבוצה זה מנחם, זו פסיכולוגיית ההמון. הפסיכואנליזה מכירה באפקט זה, אבל היא חשדנית כלפי האפקט הזה. זה לא משנה אם הקבוצה תהיה הטרוגנית, בכל מקרה זה מרחיק אותך מהייחודי. אתה פורש נושא בפני הקבוצה וכל אחד אומר את האמירה שלו על הדבר, ואז פתאום גם אם אין לו מה להגיד זו בעיה. טיפול כזה מביא להקלה מסויימת, אבל זו הקלה שאנחנו פוחדים ממנה.

ברגע שאדם מקבל תווית משוגע, זה כאילו הוא לא קשור אלי. הוא שם, כמו שבימי הביניים שמו את המשוגעים מחוץ לעיר או שרפו אותם – כי חשבו שהם נושאים מסר וצריך להיפטר מהם. כששמו אותם מחוץ לעיר עדיין הכירו באיום שלהם. היום המצב יותר גרוע כי מרחמים על המשוגע – הוא מסכן, נדפק לו המוח, ניתן לו תרופה. אבל מכחישים את המסר, כבר לא פוחדים – המסר הפוליטי כאילו לא שייך אלי. אם נדפק למישהו המוח איפה יש פה מסר. אבל הכיוון הפרוידיאני שונה מזה.

יש קשר בין מילה וסימפטום. בצורה פשטנית ניתן לומר שסימפטום זה מילה שיש לפענח אותה. זו אמירה שנאמרת בדרכים אחרות כי היא לא מצליחה להיאמר בדרך של המילה. לדוגמא חלום. פרויד אומר שחלום הוא טקסט שמתורגם לתמונות. לדוגמא בחלום מישהו אומר משהו דו משמעי שלקוח לגמרי מהשפה בה הוא דובר. הפירוש גורם למטופל לכאב ראש. כאב הראש הוא כבר הדבר עצמו, ולא מפרשים אותו.

מהו הגורם המרפא בטיפול? זה תלוי בסובייקט שנמצא בפנינו. לדוגמא נוירוזה – הפצינט סובל מקיבעון, הוא הולך שוב ושוב על אותם מסלולי הדחף, והריפוי שלו הוא הפתיחה של הדבר הזה. פרויד לא מדבר אף פעם על סילוק סימפטום כי זהו גרעין אישיותו של האדם. הוא מדבר על גמישות הסימפטום. הנגיעה באמת, אך לא עד כדי הבנתה – כי איננו מבינים לגמרי – אבל המילה של הפירוש נגעה, ונראה מה נפתח מהלא מודע.

כשאני מזמין מישהו להגיד כל דבר שעולה על דעתו, זה גורם קודם כל לאינהיביציה על דיבור, זה מקשה על הדיבור. זה כמו מישהו שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו, ובא אליו מישהו ואומר לו אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם, זה מאוד מבהיל. זה לא כפייה, זו הזמנה. כל אחד ידבר בדרכו. אחד עם יותר גמגום, אחר עם שטף דיבור שאתה צריך לעצור. כל וריאציה של דיבור ודיבור. אני לא מבדיל בין דיבור יותר מוצלח ודיבור פחות מוצלח. השאלה איך אני מביא בנאדם שישמע גם על מה שיוצא מפיו. בפסיכואנליזה לא חושבים, מדברים. אין שום תועלת בחשיבה מבחינת אפקט אנליטי. אין את הערך העודף בדיבור כשאתה חושב. האפקט הזה לא קיים בחשיבה. דיבור אומר שזה יוצא מהפה שלי וחוזר באוזניי. אחד מדבר ושניים מקשיבים. גם הפציינט שומע ומפרש את עצמו. עד כמה אוזניו סתומות או פתוחות זה תלוי בכמה קשה לשמוע דבר מסויים. הדאגה פחות לזה שידבר, אלא לאפשר לו לשמוע את המשמעויות הנוספות של דבריו. זה עוזר אם לא מבינים את המטופל ולשמוע אותו. לשמוע את הדימיון הפונטי בין שתי מילים. צריך להשתחרר מהקומון סנס של השפה.

אם המטופל אומר שאין לו מה להגיד, זה גם בסדר, שיגיד מה שעובר בדעתו, זו גם שלילה. בנאדם יכול לבוא ולהגיד שהוא לא רוצה טיפול, וזה בסדר, שישב קצת. אם אדם נמצא במוסד סגור ואומרים עכשיו הוא מתחיל טיפול פסיכותרפויטי, זה לא יוצר פרקטיקה של דיבור. יש מספיק פציינטים שמתגברים על המכשול הזה שאנחנו שמים להם. אבל זה פועל כנגד הדיבור. במקרה זה הטיפול נקבע לא על ידי הפציינט. זו בעיה – מי רוצה מה ממי. אנליטיקאי לא מחפש אנליזנדים ברחוב. צריכה להיות העברה. זה לחלוטין אנטי העברתי. ככה המוסד קובע שהמטופל יהיה בטיפול עוד לפני שהמטופל בחר לדבר. המטפל קובע שהוא יטפל במטופל למרות שלא שמע שום מילה עליו, איך קבע זאת? המטפל במחלקה הסגורה גם קובע כמה פעמים בשבוע יפגשו במחלקה. ככה לא פותחים שדה דיבור. מי שנורא רוצה לדבר שם פס על המכשולים, אבל זה מקשה. מכשול נוסף הוא שיש למטפל כוח מוסדי והוא מאשר למטופל המאושפז יציאות הביתה. המטופל צריך להיות אוויל אם הוא מדבר את כל השיגעון שלו בחופשיות, ואז יפגע לעצמו בחופשות. התנאים האישפוזיים הכפויים הם אנטיתיזה ליצירת שדה הדיבור. יש מקומות בהם מפרידים בין קייס מנג'ר ומטפל, אם בבסיס התפיסה הטיפולית יש תפיסה אנליטית של שדה הדיבור.

היום הפציינט רוצה לראיין את האנליטיקאי בטלפון, איזה גישה יש לך, אתה מומחה לסימפטום מסוג כזה וכזה באצבע שמאל? צריך לראות במה מדובר. צריך להתחיל לדבר כדי בכלל לדעת אם אפשר להיפגש.

וחזרה לטריק של הטבה בסימפטום: אם אנחנו רוצים שמה שאנחנו עושים ייראה אפקטיבי – לעשות מחקרים של יעילות תרפויטית אחרי 4-6 חודשים מההתחלה. לא משנה מה נעשה, יהיו אפקטים חיוביים. זה אפקט סוגסטיבי בלי קשר לשיטה.

הערותיי:
אני מאוד מזדהה עם הרעיון שדיכאון או ADHD אינם רק בעיות טכניות, ושאנחנו איננו אמורים לעמוד באיזשהו סטנדרט, ושיש משמעות אישית חד פעמית לסימפטומים שלנו, וגם שיש להם משמעות פוליטית חתרנית. עם זאת, אני חושב שיש משהו שצריך להבהיר: כשאתה לא רואה עדיף לשים משקפיים, וכשאתה רגיש לחלב עדיף לא לשתות אותו, וכשיש לך סטרפטוקוקוס בגרון עדיף לקחת אנטיביוטיקה, או מה שהרופא אומר שצריך לעשות כשיש לך דיכאון. הטיפול המנרמל (מה שניתן לכנות פסיכו-היגיינה) אינו עומד בסתירה להפקת המשמעויות הלא מודעות. יש מקום להבנת המשמעות הפרטיקולרית והפוליטית של הסימפטומים, ואין זה עומד בסתירה להתייחסות לבעיות מסויימות כבעיות לפי איזשהו סטנדרט רפואי וחברתי. הדבר מזכיר לי את התקופה בה עבדתי על התיזה שלי, ושהיו בה כל מיני בעיות, ושרציתי רק להיפטר ממנה בשלב מסויים כי לא יכולתי לבלות עוד סופ"ש בדחיית מייסרת של כתיבתה. אמנם, הדחיינות היתה בעלת משמעות, והיה מקום לחקור את הסימפטום הזה, להבין כיצד אינני מוכן להמשיך בחיי, ומהם חיי בעצם. אבל מהתיזה דווקא היה מקום להיפטר - זה סימפטום שיש מקום להסירו כדי לשפר את איכות החיים.