זרם תודעה על התודעה

בסיור במקום שעושים בו חומץ בלסמי במודנה (יקב? מבשלה? מה זה?) היה כזה הסבר על איך שכל תהליך התחלת חומץ מתחיל ביין מבושל שמעורבב עם חומץ ישן, ושמשהו בחומץ הישן עושה משהו ליין החדש שהופך גם אותו לחומץ. הם קראו לחומץ הישן mother. מאיפה מגיע החומץ הישן שאלתי. המדריכה ביקב/מבשלה חייכה כאילו אני לא הראשון, וענתה לי משהו שנראה לי כמו מריחה שתיירים אוהבים. היא אמרה שבטח איזה רומאי עתיק השאיר חבית יין בחוץ. עכשיו אני לא זוכר כלום על מה האמא של החומץ עושה בשביל החומץ התינוק. אבל אני מבין שבטח יש איזו תגובה כימית שכבר קרתה אצל האמא חומץ, וקשה לזקק אותה כל פעם מחדש, ויותר קל לשים קצת מאמא שלו. אולי זה סתם שדרוג של החומץ החדש. כמו שבחמוצים ראיתי מתכון שמציע לשים את המים עם כל החיידקים מהנגלה הקודמת בנגלה הבאה, שיהיה להם יתרון במה שקורה שם בתחרות עם החיידקים השקרניקים.

בכל מקרה אני מקשיב להרצאה של ריי קורצווייל כרגע, על רשתות נוירונים שבנויות זו על גבי זו בהיררכיה, ויוצרות רמות גבוהות יותר ויותר של מורכבות וקיבולת עיבוד וזיהוי של שפה או פרצופים. קורצווייל רוצה עוד מודולות ועוד רמות כדי להגיע לנפש עם אינטליגנציה כללית שחולשת על כל המודולות האלה. במקביל אני קורא ספר של סיר פיטר פנרוז שמדבר על זה שלא יעזור כל המאמץ, ריי, התודעה האנושית אינה כוח חישוב, אלא משהו מעבר. או משהו שקורה בין לבין, בתהליך הדה קורהנטיזציה הקוואנטית. מה שבפסיכואנליזה קוראים סירוס - הקרקוע מעולם הפנטזיה בו אין שלילה בין ניגודים לעולם המודע בו עלינו לבחור ולשלם מחיר. מה שבניו אייג' קוראים התהוות - המפגש בין פנטזיה ומציאות שלא לגמרי נובע מאף אחד מהם.

בפסיכואנליזה, ביון עוסק בהתפתחות החשיבה, ושולל את האפשרות שטכנולוגיה תוכל למלא תפקיד של מטפל, הוא קורא לכל המכונות הללו סייסמוגרפים. לא משנה כמה המיפוי האובייקטיבי של הנפש יתפתח, המחשב לא רואה התהוות לנגד עיניו. ההתהוות היא מפגש בין שניים שיוצר אפשרות חדשה בלתי צפויה מראש.

ואז חוזרים לחומץ הבלסמי ההוא. אם ביון היה חי היום הוא היה אומר משהו שונה. כדי ליצור תודעה, אתה צריך לערבב יכולת עם אי יכולת. והקסם הוא הפיכת אי יכולת ליכולת. היכולת החדשה נולדת מתוך הבנת החסר. ההבנה היא היכולת היות לא מסוגל להבין. לופ. כלומר כדי לייצר תודעה צריך לאמץ יחס מסויים אל הלא ידוע. אני אעצור כאן כי אני לא יודע איך מכונות לומדות. יש לי עוד כמה ספרים על המדף.

מה שמעניין הוא לחזור עם המחשבה הזו לחדר הטיפול, ולהסתכל על שני מנגנונים מאוד בסיסיים שאנשים מפעילים כדי לשרוד ולהתפתח - פיצול וחיבור. פיצול הוא חיתוך (parsing) רחב של המציאות שנותן לה קוהרנטיות. חיבור הוא קישור של חלקי המציאות שנותנת לה תוקף. אנשים נעים בין פיצול וחיבור כדי ליצור גם תוקף וגם קוהרנטיות. האיזון שנוצר הוא התשובה לשאלה מי אני. שאלה אינסופית שיש בה גם יכולת להתבונן בעצמי מהצד כאובייקט ובבת אחת יכולת להתחבר לתשובה הנובעת מבפנים.

אני מדמיין את זה כמו ערבוב של טחינה. כשיש ספק אם שמת יותר מדי מים, ואז אתה צריך ליצור תגובה ראשונית של התערבבות הטחינה הגולמית עם המים. אתה מערבב במקום בו התגובה כבר מתחילה ומנסה לייבא אותה הלאה למקומות בהם היא רחוקה מלהתגבש. יש מי שיגידו שטחינה זה רק עניין של כמות מים וטחינה גולמית. אבל כשאני מערבב אני מרגיש שתהליך ההתגבשות הוא קריטי. אולי זו מטאפורה מוגבלת, אולי אתם צריכים לטעום את הטחינה שלי כדי להחליט. בעיניי הטחינה אינה רק חיבור בין מים וטחינה גולמית. יש לה חיים. יש לי בחירה והשפעה על המסלול בו תתגבש. אולי הנמשל הוא הזהות כחיבור פשוט של נסיבות טבע וסביבה שמשפיעים עלינו. מול אלו יש לנו תגובה בסיסית מאוד שמכריעה את האופן בו אנחנו מתגבשים, את הקצב שבו זה קורה, ואפילו את התשובה לשאלה הקריטית - האם זה יקרה לי בגלגול הזה. האם אמשיך לשחזר טראומות, או שאתחיל לדייק את עצמי.

אסיים במשהו שהצחיק אותי בפורום של מתקשרים שאני חבר בו. אני חבר בו כי מתקשרים מאוד טובים בשיווק עצמי, ואני חושב שגם את האמת צריך לדעת לומר בשכנוע, אז אני רוצה ללמוד מהם. למרות שאם האמת היא רפלקציה של נפש מפוצלת בתוך עצמה, אז היא קצת מנוגדת לשכנוע עצמי עיוור. אבל נחזור למה שהצחיק אותי. מישהו שאל אם כל הגישות הניו אייג'יות האלה שמבטיחות תיקון כל הטראומות דרך הטלפון בזמן שהמטפל ישן ואתה שומע ביפ במזכירה שלו, הן לא קצת פשוטות מדי, מהירות מדי, מפספסות איזה תהליך שצריך לקרות. וואו התיישבה לידי מישהי נורא מסריחה בבית הקפה, אולי אני אצטרך לחתוך את הפוסט הזה עכשיו. טוב עוד שורה. אז אחת התשובות הייתה שדווקא הרבה מתקשרים מקבלים מסרים דומים, לפיהם בעידן הנוכחי השתחררונו מכבלי התהליכים הארוכים של עידני העבדים לפנינו, ושזה מעודד אותנו להאמין שניתן להשיג דברים במהירות שלא הייתה אפשרית במסורת הטיפולית. טוב לא, זה לא אמיתי הריח הזה. בקיצור אני לא זוכר למה התחלתי לספר את האנקדוטה הזו.

אבל הנה הפניות:

אחת לטקסט של ביון על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה. אולי כדאי שתדלגו על זה, כי זה נוראאאא מופשט ופסיכואנליטי.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/01/second-thought-bion-1967.html

ואחת לאיזשהו מיפוי שלי לגבי הפערים היום בפני בינה מלאכותית שתרצה להיות אמא שלנו. הפואנטה, כמו הביקורת על קורצווייל, היא שלא חסרות לנו מודולות של סנסורים, דאטה בייסים, מחשבונים פשוטים, ואפילו התערבויות טכנולוגיות. מה שחסר זו לוגיקה, אלוהים אני נחנק, אבל אין מקום פנוי בבית הקפה, אז נישאר כאן.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/05/psychoanalytics.html

אה והנה עוד הסבר של ביון על למה סייסמוגרפים לא יעזרו לטפל:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/02/bion-hate-love-knowldege-matrix-psychoanalytics.html




סליחה על הגולמיות, בעיקר הייתי צריך לירוק את זה החוצה כדי לשבת על משהו אחר. אבל היי עוד רגע נגמר לי הזמן. אני רק מקווה שהריח לא יידבק אלי.

התודעה כאינטגרציה של מידע

ג'וליו טונוני שולח לכם גירוי אלקטרומגנטי למוח, מודד בfmri אדוות חשמליות שנוצרות מסביב, לוקח את מיפוי האדוות הללו, מכווץ את המפה בזיפ, ואומר לכם אם אתם מודעים או זומבים.

**
מדובר בפסיכיאטר, חוקר תודעה, שהמשיג במונחים של תיאוריית המידע את "ערך המידע" של אובייקטים פיזיקליים. ערך המידע נקבע לפי המידה בה אובייקט בהווה מצמצם אפשרויות לגבי העבר והעתיד.


למשל, אם אני פוגש חבר שלי ואומר לו "מה נשמע", לשתי המילים הללו ערך מידע נמוך מאוד, כי הן לא אומרות לנו כמעט כלום לגבי מה היה לפני כן או אחר כך, חוץ מזה שנפגשנו. לעומת זאת, אם אפתח את הפגישה בלקלל אותו בחריפות, נוכל להניח שקרה משהו חריג ושלילי ביננו, ושאנחנו נצטרך לגשר על כך. לקללה יש ערך מידע גבוה יותר.

טונוני מסביר שלמערכות עם ערך מידע גבוה יש נטייה לעשות אינטגרציה של מידע. הוא משווה בין שתי רשתות נוירונים היפותטיות. אחת בנויה כדי להגדיל כוח חישוב, ומסוגלת לבטא ביט של מידע עבור כל נוירון. לעומתה מערכת שבנויה עם הרבה לופים של התייחסות עצמית במערכת, כך שחצי מהנוירונים אינם מייצגים מידע חדש. המערכת הראשונה לכאורה מחזיקה יותר מידע, אך כולו נקבע מהקלט שלה, ואם נדע מה הקלט נדע גם מה הפלט. בעוד שלמערכת השנייה יש יכולת עקרונית להשפיע על עצמה וליצור בלגאן גדול של תוצאות שלא נוכל לצפות מראש. המוח, לפי טונוני מורכב משני סוגי הרשתות הללו. כאשר הסוג הראשון מסביר כל מיני היבטים של אוטומציה, והסוג השני מסביר חוויה סובייקטיבית של מודעות.

בניסוי שתיארתי בתחילת הפוסט, טונוני מראה שמוח ישן מראה אינטגרציה נמוכה של מידע, ולכן האדוות של ההפעלה המגנטית הן מעטות, בעוד שמוח ער עושה הרבה הצלבות מידע, ולכן כשמפעילים נקודה אחת יוצרים הרבה אדוות מסביב. וכך באמצעות גודל קובץ הזיפ אפשר לומר כמה אתם קיימים כסובייקט בעצם....

**
סליחה אם לא דייקתי בהסברים, הנבלה מדבר מהר:

 

**

אז אני מקשיב לו וחושב כמה הרבה עוד עלי ללמוד על תיאוריית המידע, שערים לוגיים אפשריים, מה זה אינסוף בכלל. זה יפה גם הרצינות המדעית שלו, לצד קומונסנסיות מסויימת שיש בתיאוריה שלו. זה יפה גם איך שהוא סוגר לופ עם עצמו, ולא נשאר רק במיפוי המערכת אלא גם מראה השפעה על המערכת. ומה אני חושב על זה בכלל, יש כמה פרצות בהסבר שלו. וככה אני מוצא את עצמי מתלבט אם לשלוח סוכר במוח לנוירון שצריך להכיל עוד ידע, או לנוירון שצריך לרשום את המשמעות של הידע שכבר יש לי.....