יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

50 גוונים של נרציזם: מזוכיזם

את ז'יז'ק הציג לי חברי ללימודים אמיר, אי שם ב2005, כשהקרין את "מדריך הסוטה לקולנוע" על מסך גדול בספריית הר הצופים. אני הבאתי תפוצ'יפס והוא סימן לי מתי לצחוק מהבדיחות. מאז צפיתי בסרט שוב והבנתי קצת יותר מתי מצחיק ומתי לא. בקטע הזה מהסרט, מנתח ז'יז'ק את הסרט "ורטיגו" של היצ'קוק. הוא מתאר כיצד גיבור הסרט מחפצן את אהובתו, מלביש ומעצב אותה לפי הפנטזיה שלו. ציטוט לא מדוייק: "כדי לחוות סובייקטיביות הגבר חייב להמית (mortify) את האישה, להצר את היבטיה הפרועים. הגבר עצמו חסר סובייקטיביות, הוא אובייקט מובנה היטב שאינו מסוגל לחוות עצמו ספונטנית, ורק דרכה הוא מסוגל לחוות פנטזיה". (ריקליימינג למניפסט החלאה?).


לאחרונה החלפנו שנינויות בפייסבוק, כשהוא המשורר ואני הטרול המציק, ונראה לי שנגענו בנקודה נפוצה שז'יז'ק מדבר עליה הרבה, ואני ניסיתי להפעיל את העמדה הז'יז'קית כנגד אמיר כדי לבסס נפרדותי האינטלקטואלית ממנו. הנה:

המשורר בפוסט:
"אני רוצה שתשפילי אותי, שזה יכאב, כלומר, לא בדיוק. אני רוצה שתתנהגי כאילו את טובה ממני, כאילו יש בך משהו מיוחד. שתקשיבי לי רק קצת ואז תקומי, שתביטי אבל לא כל כך תראי. אל תסיימי משפטים, אל תעני לטלפונים, אל תופיעי על מפתן ביתי אלא אם כן חיכיתי לך שעות, או שזה לגמרי במקרה, ואל תתרגשי ממקריות. דאגי תמיד לקבוע פגישה נוספת אחרי. דברי בשפתי כבת המקום, ובשלוש שפות אחרות, דעי יותר ממני עליי ועל יוון העתיקה. הפגיני, אם לא קשה לך, מצוקה אדישה. טיילי בעולם בזמן שאני אתכנס לתוכי, למדי לנגן בכלי נגינה. צחקי מהבדיחות שלי עד גבול מסוים, הרפי מהחיבוק שניות לפני שיהפך לרציני. נשקי לחי וצוואר, לעולם לא שפתיים. חיי בעולם שעליו אוכל רק לחלום."

הטרול בתגובה:
"הנרקסיסט תמיד רוצה להיות מוערך על ידי מישהו טוב ממנו, וכמובן שנרקסיסט טוב דיו מבחין במחיאות כפיים של "לא הבנתי את הפרפאזה אבל אני רק רוצה שתאהב אותי בחזרה", אלו הן כמו רעל עבורו. לאחר כמה סיבובים במשחק זה הוא מתחיל להבין שהוא זקוק להערצתו הטוטאלית של סובייקט עצמאי. עצמאותו של הסובייקט מסומנת במקומות בהם אינו נוהג לפי הפנטזיה שלו ולכן הוא מחפש דווקא את התסכול הרומנטי. אבל הבעיה שהתסכול הזה בלתי נשלט, והוא חותר להפיק ממנו בכל זאת הערצה. אם כן הוא מסתתר בעמדה המזוכיסטית, מוצא בחורה שנוטה לסגנון המתעמר ביחסיה עם גברים, ומפעיל אותה כבובה על חוט. תסכלי אותי חזק, רך, אבל תהני מזה. לי אסור להנות אחרת יתגלה מחבואי. בעטי לי במפשעה מהר זה נראה כאילו אני מתענג על הסבל! וכך זה נמשך עד לאות..
אומרים האינטרסובייקטיביים יפי הנפש שאולי יימצא פתרון בהכרה באחרות של האחר, בחקירתו של האחר יימצא חברנו הכרה בעצמיותו הנפלאה ויוכל לחגוג אותה. אני חושב אחרת. דווקא החיפצון הרדיקלי של האחר, שאינו מצטדק במזוכיזם, עשוי לשחרר אותך מהמרדף אחרי אחר פסאודו-סובייקט מתעמר. ההכרה כאן תהיה דווקא בבדידותך האינסופית כמו גם בבדידותה של אותה עלמת חמד אותה אני מציע לך להשקות באלכוהול איכותי תוך כדי הכרה הדדית בבשריותכם הבלתי נסבלת..."

הנה טרול:


מוסר השכל לקאניאני:
אתה לא חייב להיות מזוכיסט במוצהר. אם בת זוגך דורכת עליך ומאשימה אותך בזה שהשמיים לא מספיק כחולים בגללך, גם זה שרע לך זה באשמתך. ה-payoff שלך הוא שליטה, באמצעות הבניית הסיטואציה הדכאנית כלפי עצמך.

מוסר השכל אינטרסובייקטיבי:
נראה לי זה נוגע בסוף הסרט קוראים לי אפחד עם טרנס היל. לא כל מי שמחרבן עליך פוגע בך ולא כל מי שמלטף אותך הוא חבר שלך.

דיסקליימר:
בלוג זה אינו מצדיק שומדבר, והצדקות במיוחד לא. כך גם אין אשמים, פרט לאלו שחשים אשמים, שגורמים לכולם להרגיש אשמים על כך, ודי כבר להתנצל, אשמת הפוגע מפקיעה את הפגיעה מעולמו של הנפגע, ושוללת הכרה בפגיעתו כשלו ואת יכולתו להתענג עליה.

הנה טרנס היל  בסצינה האהובה עלי אוכל שעועית בתשוקה דיוניסאית, מתענג על בשריותו ללא אשם וללא עכבות סנטימנטליות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה