לפני שבוע הייתי בריטריט בודהיסטי כזה של ידידיי הדהרמה בקיבוץ יחיעם ליד נהריה. את השיעורים העבירה מורה נזירה בשם גשה קלסנג וונגמו (Geshe Kelsang Wangmo), תחת הנושא "אנחנו מקור הצרות של עצמנו", על בסיס ספר של הדלאי למה "למלא את הלב בחמלה". כשהמארגנים הציגו את המורה סיפרו שהיא גרמניה שלמדה בודהיזם במנזר טיבטי במשך 15 שנה, ושחלק ניכר מהם הייתה בחדר ליד השירותים, ושהיא האישה הראשונה שהגיעה לתואר מורה.
הנה תמונה שלה מחייכת, היא חייכה הרבה:
אנ'לא בקיא בניואנסים, אבל הנה הדברים העיקריים שהבנתי:
קודם כל חמלה:
המורה הסבירה שלפי תורת הדלאי למה, עדיף לפגוש את העולם מעמדה של חמלה. כלומר, לרצות שאנשים סביבי יהיו מאושרים. היא הסבירה שכשאנשים אחרים מכעיסים אותנו ומעוררים בנו טינה, זה נובע מתפיסה שגויה ומופרזת של המציאות. לדוגמא, כשמישהו חותך אותי בכביש, הכי קל לי לקלל את האמאמא שלו. היא מציעה שבמקום זאת, אחשוב על הנסיבות שהובילו אותו להתנהגות הזו. לדוגמא, איך שהבוס שלו לוחץ עליו להגיע לעבודה, או איך שחייו לחוצים וחסרי נחת. אוכל גם לחשוב על יחסי הגומלין בינינו, כיצד אולי אני חתכתי אנשים אחרים בכביש בפעמים קודמות, או שהנהיגה האיטית שלי גורמת לי לתפוס אותו כנהג פזיז ומסוכן. היא מסבירה שהאדם שפוגע בי נתפס כמי שקיים באופן עצמאי (intrinsically), בעוד שעליי להבין שהוא נתון בסיטואציה ונסיבות מסויימות, ושאני מתייחס רק להיבטים מסויימות בו ולא לכל מי שהוא. לדבריה, ברגע שאחשוב על חלקים נוספים באותו אדם מעבר לזה שהוא פוגע בי, וברגע שאבין את הנסיבות שהובילו את האדם לפעול בדרך מסויימת (interdependently), אכעס פחות, ואוכל אפילו לחייך ולהגיד "מזל שיש אנשים כאלו שעוזרים לי לתרגל את החמלה שלי". ודוגרי, להתעצבן על אותו נהג זר לא יועיל לי, אבל אם איכשהו מכל זה יעלה חיוך על פניי, אז יופי. היא הציעה שתי מדיטציות - הראשונה לדמיין את האדם שפוגע בי בתור אמא שלי בגלגול אחר, יעני כמי שאהב אותי באופן אינסופי ואסימטרי, והשנייה היא לחשוב שאני והאחר שווים ולדמיין את עצמי במקומו.
וכדאי לכל מי שלא צפה, לצפות בסרט I <3 Huckabees, כי אחרת למה אתם פה?
פסיכולוגית אפשר לומר שמדובר בוויתור על העמדה הסכיזופרנואידית, ומעבר לראייה מורכבת יותר ואמפתית של העמדה הדיכאונית. אבל זו לא רק אמפתיה, אלא גם תוספת של איזשהו איחול טוב לאדם האחר, מתוך הכרה באחרותו ובשוויון (equanimity) שלי ושל האחר.
אפשר לבקר זאת ולומר שהיא מתעלמת מהסוכנות של האחר בסיטואציה. האדם שאמנם מושפע מנסיבות, אמנם קשור בי ובאנשים אחרים, אך יש לו די אינדיבידיאוליות כדי לבחור במעשה הפוגע. ז'יז'ק מדבר על זה בחלק הראשון של הניתוח לשיר השוטר קרופקי:
יש לציין שהיא לא שוללת אהבה באותו אופן, הרי גם כשאני מחבב מישהו על בסיס תפיסה חלקית של המציאות, יש פה עיוות והגזמה של המציאות. לדבריה, אכן מדובר בדבר שיש להשתחרר ממנו, אבל הוא לא הרעה האמיתית, אלא הכעס. כלומר, אם נרבה באהבה על בסיס תפיסה מעוותת של המציאות, אין בכך בעייה רבה, אבל אם נרבה בכעס, אז נתקשה יותר לתפוס את המציאות בסופו של תהליך. כמובן שאהבה שמבוססת על עיוות הגזמה של המציאות (attachment) תוביל לסבל.
התחלתי קצת לקרוא את הספר שעליו התבססו השיעורים שלה, ונתפסתי למשפט אחד (מהזיכרון): "תנאים לא נוחים יש לסלק, אך לא באמצעות איבה וכעס". יעני, הוא לא מצדיק סגפנות או הכחשה של החרא. זה חשוב.
היא סיפרה שכשדלאי למה נכנס לחדר כולם מחייכים מאוזן לאוזן, וזה לא משנה מה הפילוסופיה מאחורי כל זה, אם זה מה שהוא מעורר באנשים. וגם כשהיא נכנסה לחדר חייכתי, ואני לא מחייך בדרך כלל. וחשבתי, בואנה, לא משנה איך, עדיף לחייך מאשר לזעוף. כגישה כלפי העולם (עבר שבוע מאז, כן...).
Just Do It:
היא דיברה על קארמה כמשקעים של מעשים טובים ורעים על התודעה (mind) שלנו, שמתגלגלת מחיים לחיים ומשפיעה על מה שקורה לנו. לדוגמא, מי שבחיים קודמים פגע באחרים, בחיים האלה עשוי לסבול. היא שמה דגש על כוונות טובות ורעות כמה שמעורר קרמה טובה או רעה, ולא על התוצאות של המעשים שלנו. כלומר, היא עודדה מעשים טובים, כמשהו שמזכך את הקארמה. היא סייגה ש"כמובן שצריכה להיות חכמה מעבר לכוונות טובות, הרי לא תתן סמים למכור כדי לשמח אותו". אבל בגדול, העמדה שלה הייתה שצריך פשוט לקום ולעשות משהו, לא להתעכב אינסופית בללמוד את כל הביקורות האפשריות ולפרק את כל האשליות לגבי טוב ורע וכו', אלא פשוט לעשות טוב עם התפיסה הדיכוטומית המעוותת שלנו ויאללה.
הבנתי קארמה בעיקר כיחסי אובייקט. כשאתה מפעיל יחס מסויים כלפי האחר, נגיד כעס, אז באותה סיטואציה אתה מכוון את השפיץ כלפיו ונמצא בעמדה מוגנת, אבל בעצם אתה מעצים סוג של יחס כועס, שעשוי אחר כך להתעצם כלפי עצמך, כלפי אנשים שאתה אוהב וכו'. כלומר, העמדה שלך כלפי האחר וכלפי עצמך מתחלפות, משום שאתה משליך ומפנים דברים לגביו, ומשום שאתם דומים ושווים בסופו של דבר בהיותכם בני אדם. אז ככל שאתה מרבה לכעוס, אתה מעבה סכמה של יחס כועס כלפי העולם וכלפי עצמך, וככל שאתה מרבה לחפש הבנה ולאחל טוב למי ששונה ממך, כך תרבה להתייחס גם לצדדים האחרים שלך בהבנה ובחמלה.
כל אחד ששיחק ספין דה בוטל יודע שהגזמה היא חרב פיפיות...
גלגול נשמות ככלי להשגת אמפתיה:
עכשיו יחסית לנזירה שהייתה 15 שנה במנזר טיבטי והעמיקה בלימודים, היה לה חשוב להציג דברים בצורה די פשוטה ונגישה, וכמה שיותר actionable לכאן ועכשיו. אבל היו מקומות של בין השורות שהיו מעניינים במיוחד עבורי. לדוגמא, היא סיפרה שהיא התקשתה להאמין בחיים קודמים בתחילת הלימודים שלה (חברתי הטובה שהזמינה אותי לריטריט ושתקה שם לצידי תיקנה אותי פה: לא גלגול נשמות, כי אין נשמה בבודהיזם, אלא התמשכות התודעה לגלגולי חיים נוספים). אחרי שהנזירים הטיבטים התעמרו בה והציקו לה והרבו להגיד כמה שאין מקום לנשים ביניהם, ושאסור לאפשר לה לעבור הסמכה להוראה, והיא חשה שמדכאים אותה בגלל שהיא אישה וזרה, היא מספרת שפתאום הייתה לה הארה, כשהיא דמיינה את עצמה נזיר טיבטי שמן לפני כמה גלגולים שמדכא נשים וצועק "women can't do that". היא מספרת שההבנה הזו הקלה עליה, כי היא הבינה שגם היא יכולה הייתה לעשות אותו דבר שעושים לה, ושעכשיו זו הקרמה שלה בגלל איזה גלגול קודם, ושעליה להתמודד איתה. אז מה שהיה מעניין עבורי זה שהיא מצאה דרך שלא להשליך את הסיבות למצבה על האחר, כלומר, היא עברה ממצב פרנואידי למצב דיכאוני שבו היא לוקחת אחריות על מצבה, ומבינה באופן אמפתי את המדכא שלה, ואת היגיון הפנימי של עמדתו גם אם היא פוגעת בה. אבל היא לא לוקחת את זה למקום של אשמה. כלומר, בשיח הפוליטי אסור להגיד שלמישהו שסובל מדיכוי כלשהו יש אחריות על הדיכוי של עצמו, אסור להגיד שמי שעבר אירוע טראומטי כנראה סובל מקרמה רעה בגלל משהו שהוא בעצמו עשה - זו האשמת קרבן, ביג נו נו. אבל המהלך הלוגי שהיא עשתה לא גרם לה לאשמה, אלא רק להגברה של תחושת אחריות לגורלה ויכולת לשפר את הקרמה שלה באמצעות חמלה כלפי מי שפוגע בה ומעשים טובים בכלל.
הרעיון של גילגולי חיים נוספים, הוא סוג של גשר בין תפיסת עולם יחסית (שמפרידה בין אני ואחר) לבין תפיסת עולם מוארת (שרואה את השוויון והגומלין ביני לבין האחר), כי הרי אנחנו לא זוכרים מי היינו ולא מזדהים באמת עם מי שהיינו בחיים קודמים, ולכן לכאורה אין משמעות לגלגול קודם, אבל באותה מידה האמונה בגלגולי חיים נוספים מפחיתה את ההיאחזות באני. והפחתת ההיאחזות באני מקרבת להארה. לאנשים אחרים בשיעור היה קושי להאמין בגלגולים קודמים, כי זה לא משהו בתרבות שלנו, המדע לא תומך בזה וכו'. אבל לדעתי האפקט של אמונה בגלגולי חיים קודמים הוא תרגיל מחשבתי של ריפריימינג. כלומר, אם מדכאים אותך, או שעברת טראומה, ואתה מסוגל באמצעות אמונה בגלגול אחר לחוות את המצב מפרספקטיבה שמאפשרת לך חמלה כלפי עצמך וכלפי האחר, ולקיחת אחריות על שינוי המצב, אז אתה נחשף לעצם היחסיות של הדברים. כלומר, יכול להיות שאין גלגולי חיים נוספים, אבל האפשרות שיש, מורידה מהאובייקטיביות של הדברים. כלומר, אם קורה לי משהו רע, ואני מסוגל לעשות ריפריימינג ולהבנות מחדש את הדבר הזה כגם רע וגם טוב וגם לא רק משהו שקורה לי, אלא משהו שאני עושה ויכול לעשות אחרת מעתה והלאה, אז זה פחות משנה איך עשיתי את הריפריימינג, אלא שאפשר לעשות ריפריימינג. לכן לא צריך להאמין בגלגולי חיים נוספים ברמה המדעית, אלא רק ברמה הלוגית, שזה אפשרי, ומה הייתי מרגיש כלפי העולם והחוויות שלי מנקודת מבט של אינסוף חיים והיפרדות מהאני.
נ.ב.
בתקופה האחרונה אני חושב הרבה על חמלה. נגיד לפני שנתיים כנראה שהייתי ביקורתי פוליטית כלפי גישות שמנטרלות כעס, כמו ששרי אריסון מטיפה לכולם איזה בולשיט ניו אייג'י שכל הצרות שלנו נובעות מבפנים, כשהרבה מהצרות שלנו בעצם נובעות משרי אריסון, וכדאי לכעוס עליה דווקא.
אבל בחודשים האחרונים הייתי שרוי בסיטואציות שבהן לא יכולתי לשרוד ללא חמלה. בעבודה שלי כקב"ן בצבא הייתי נתון להרבה מניפולציות עוצמתיות מצד חיילים לחוצים שפנו אלי כדי להשיג ממני דברים, ומצד המערכת ההיסטרית שהייתי כפוף אליה ודרשה ממני לתפעל סיטואציות אנושיות לפי פרוצדורות ביורוקרטיות. למזלי זה היה בבסיס עם המראות מטוסים, וכל כמה זמן היה רעש סילון חזק למשך דקה ואי אפשר היה לדבר. הייתי עוצר את הפגישה ומסתכל על הבנאדם שמולי, נער שיש לי כוח לקבל החלטה לגבי משהו שהוא רוצה, או מי שממונה עלי ודורש ממני לוותר על משהו שחשוב לי. הייתי מפסיק לרגע להגיב אליו או לפתור לו את הבעיות, אלא חושב רגע מהצד, איך זה להיות הוא, מנסה להכיר במצבו, ולא רק להתמודד עם התביעה שלו. זה עזר לי לצאת מהפינה, מהמתח בין אומניפוטנטיות וחוסר אונים, מיחסי תן וקח, וכפיפות - לשרוד. בסוף כל יום גם הייתי עושה מדיטציית חמלה כשהייתי מחכה לטרמפ, מאחל טוב לעצמי ולאנשים שאני אוהב ולאנשים שאני שונא. זה עזר לי לחוש את השינוי המתמיד ביחס הרגשי הזה, ואת הדימיון בין הדברים שחסרים לי ולאחר, ואת האופן בו איחול טוב לאחר משפיע חזרה עלי. וכשהייתי יוצא ממש מאוחר מהמשרד הייתי קורא ספר זן על האופן בו יש ללכת בדרך, יותר מאשר להגיע ליעד, וזה עזר לי לטפח סבלנות. הייתי חייב לפרק הרבה רעל כל רגע ורגע.
אבל כשיצאתי מהמערכת הצבאית, boy oh boy, הדבר הראשון ששמחתי לגביו זה שאני לא צריך יותר להפעיל את שריר החמלה בכזו תכיפות מרגע לרגע. שאני לא צריך לעכל כל כך הרבה שיט. אז יש פה מצב מלמד, שהכריח אותי לפרק הרבה מאוד רעל בדחיסות מאוד גבוהה מרגע לרגע. אבל זו גם עמדה שמסמנת מצב מסריח. יעני מדובר בכלי שעשוי לרכך דיכוי ולאפשר המשכו.
נ.ב. 2:
לשרוד הכוונה לשרוד כאדם, כאדם הכוונה כסובייקט, כסובייקט הכוונה כמישהו שמסוגל להתבונן במצבו ולהתייחס אליו, ולא רק להיות חלק ממשהו, מופעל על ידי הסיטואציה.
הנה תמונה שלה מחייכת, היא חייכה הרבה:
אנ'לא בקיא בניואנסים, אבל הנה הדברים העיקריים שהבנתי:
קודם כל חמלה:
המורה הסבירה שלפי תורת הדלאי למה, עדיף לפגוש את העולם מעמדה של חמלה. כלומר, לרצות שאנשים סביבי יהיו מאושרים. היא הסבירה שכשאנשים אחרים מכעיסים אותנו ומעוררים בנו טינה, זה נובע מתפיסה שגויה ומופרזת של המציאות. לדוגמא, כשמישהו חותך אותי בכביש, הכי קל לי לקלל את האמאמא שלו. היא מציעה שבמקום זאת, אחשוב על הנסיבות שהובילו אותו להתנהגות הזו. לדוגמא, איך שהבוס שלו לוחץ עליו להגיע לעבודה, או איך שחייו לחוצים וחסרי נחת. אוכל גם לחשוב על יחסי הגומלין בינינו, כיצד אולי אני חתכתי אנשים אחרים בכביש בפעמים קודמות, או שהנהיגה האיטית שלי גורמת לי לתפוס אותו כנהג פזיז ומסוכן. היא מסבירה שהאדם שפוגע בי נתפס כמי שקיים באופן עצמאי (intrinsically), בעוד שעליי להבין שהוא נתון בסיטואציה ונסיבות מסויימות, ושאני מתייחס רק להיבטים מסויימות בו ולא לכל מי שהוא. לדבריה, ברגע שאחשוב על חלקים נוספים באותו אדם מעבר לזה שהוא פוגע בי, וברגע שאבין את הנסיבות שהובילו את האדם לפעול בדרך מסויימת (interdependently), אכעס פחות, ואוכל אפילו לחייך ולהגיד "מזל שיש אנשים כאלו שעוזרים לי לתרגל את החמלה שלי". ודוגרי, להתעצבן על אותו נהג זר לא יועיל לי, אבל אם איכשהו מכל זה יעלה חיוך על פניי, אז יופי. היא הציעה שתי מדיטציות - הראשונה לדמיין את האדם שפוגע בי בתור אמא שלי בגלגול אחר, יעני כמי שאהב אותי באופן אינסופי ואסימטרי, והשנייה היא לחשוב שאני והאחר שווים ולדמיין את עצמי במקומו.
וכדאי לכל מי שלא צפה, לצפות בסרט I <3 Huckabees, כי אחרת למה אתם פה?
פסיכולוגית אפשר לומר שמדובר בוויתור על העמדה הסכיזופרנואידית, ומעבר לראייה מורכבת יותר ואמפתית של העמדה הדיכאונית. אבל זו לא רק אמפתיה, אלא גם תוספת של איזשהו איחול טוב לאדם האחר, מתוך הכרה באחרותו ובשוויון (equanimity) שלי ושל האחר.
אפשר לבקר זאת ולומר שהיא מתעלמת מהסוכנות של האחר בסיטואציה. האדם שאמנם מושפע מנסיבות, אמנם קשור בי ובאנשים אחרים, אך יש לו די אינדיבידיאוליות כדי לבחור במעשה הפוגע. ז'יז'ק מדבר על זה בחלק הראשון של הניתוח לשיר השוטר קרופקי:
יש לציין שהיא לא שוללת אהבה באותו אופן, הרי גם כשאני מחבב מישהו על בסיס תפיסה חלקית של המציאות, יש פה עיוות והגזמה של המציאות. לדבריה, אכן מדובר בדבר שיש להשתחרר ממנו, אבל הוא לא הרעה האמיתית, אלא הכעס. כלומר, אם נרבה באהבה על בסיס תפיסה מעוותת של המציאות, אין בכך בעייה רבה, אבל אם נרבה בכעס, אז נתקשה יותר לתפוס את המציאות בסופו של תהליך. כמובן שאהבה שמבוססת על עיוות הגזמה של המציאות (attachment) תוביל לסבל.
התחלתי קצת לקרוא את הספר שעליו התבססו השיעורים שלה, ונתפסתי למשפט אחד (מהזיכרון): "תנאים לא נוחים יש לסלק, אך לא באמצעות איבה וכעס". יעני, הוא לא מצדיק סגפנות או הכחשה של החרא. זה חשוב.
היא סיפרה שכשדלאי למה נכנס לחדר כולם מחייכים מאוזן לאוזן, וזה לא משנה מה הפילוסופיה מאחורי כל זה, אם זה מה שהוא מעורר באנשים. וגם כשהיא נכנסה לחדר חייכתי, ואני לא מחייך בדרך כלל. וחשבתי, בואנה, לא משנה איך, עדיף לחייך מאשר לזעוף. כגישה כלפי העולם (עבר שבוע מאז, כן...).
Just Do It:
היא דיברה על קארמה כמשקעים של מעשים טובים ורעים על התודעה (mind) שלנו, שמתגלגלת מחיים לחיים ומשפיעה על מה שקורה לנו. לדוגמא, מי שבחיים קודמים פגע באחרים, בחיים האלה עשוי לסבול. היא שמה דגש על כוונות טובות ורעות כמה שמעורר קרמה טובה או רעה, ולא על התוצאות של המעשים שלנו. כלומר, היא עודדה מעשים טובים, כמשהו שמזכך את הקארמה. היא סייגה ש"כמובן שצריכה להיות חכמה מעבר לכוונות טובות, הרי לא תתן סמים למכור כדי לשמח אותו". אבל בגדול, העמדה שלה הייתה שצריך פשוט לקום ולעשות משהו, לא להתעכב אינסופית בללמוד את כל הביקורות האפשריות ולפרק את כל האשליות לגבי טוב ורע וכו', אלא פשוט לעשות טוב עם התפיסה הדיכוטומית המעוותת שלנו ויאללה.
הבנתי קארמה בעיקר כיחסי אובייקט. כשאתה מפעיל יחס מסויים כלפי האחר, נגיד כעס, אז באותה סיטואציה אתה מכוון את השפיץ כלפיו ונמצא בעמדה מוגנת, אבל בעצם אתה מעצים סוג של יחס כועס, שעשוי אחר כך להתעצם כלפי עצמך, כלפי אנשים שאתה אוהב וכו'. כלומר, העמדה שלך כלפי האחר וכלפי עצמך מתחלפות, משום שאתה משליך ומפנים דברים לגביו, ומשום שאתם דומים ושווים בסופו של דבר בהיותכם בני אדם. אז ככל שאתה מרבה לכעוס, אתה מעבה סכמה של יחס כועס כלפי העולם וכלפי עצמך, וככל שאתה מרבה לחפש הבנה ולאחל טוב למי ששונה ממך, כך תרבה להתייחס גם לצדדים האחרים שלך בהבנה ובחמלה.
כל אחד ששיחק ספין דה בוטל יודע שהגזמה היא חרב פיפיות...
גלגול נשמות ככלי להשגת אמפתיה:
עכשיו יחסית לנזירה שהייתה 15 שנה במנזר טיבטי והעמיקה בלימודים, היה לה חשוב להציג דברים בצורה די פשוטה ונגישה, וכמה שיותר actionable לכאן ועכשיו. אבל היו מקומות של בין השורות שהיו מעניינים במיוחד עבורי. לדוגמא, היא סיפרה שהיא התקשתה להאמין בחיים קודמים בתחילת הלימודים שלה (חברתי הטובה שהזמינה אותי לריטריט ושתקה שם לצידי תיקנה אותי פה: לא גלגול נשמות, כי אין נשמה בבודהיזם, אלא התמשכות התודעה לגלגולי חיים נוספים). אחרי שהנזירים הטיבטים התעמרו בה והציקו לה והרבו להגיד כמה שאין מקום לנשים ביניהם, ושאסור לאפשר לה לעבור הסמכה להוראה, והיא חשה שמדכאים אותה בגלל שהיא אישה וזרה, היא מספרת שפתאום הייתה לה הארה, כשהיא דמיינה את עצמה נזיר טיבטי שמן לפני כמה גלגולים שמדכא נשים וצועק "women can't do that". היא מספרת שההבנה הזו הקלה עליה, כי היא הבינה שגם היא יכולה הייתה לעשות אותו דבר שעושים לה, ושעכשיו זו הקרמה שלה בגלל איזה גלגול קודם, ושעליה להתמודד איתה. אז מה שהיה מעניין עבורי זה שהיא מצאה דרך שלא להשליך את הסיבות למצבה על האחר, כלומר, היא עברה ממצב פרנואידי למצב דיכאוני שבו היא לוקחת אחריות על מצבה, ומבינה באופן אמפתי את המדכא שלה, ואת היגיון הפנימי של עמדתו גם אם היא פוגעת בה. אבל היא לא לוקחת את זה למקום של אשמה. כלומר, בשיח הפוליטי אסור להגיד שלמישהו שסובל מדיכוי כלשהו יש אחריות על הדיכוי של עצמו, אסור להגיד שמי שעבר אירוע טראומטי כנראה סובל מקרמה רעה בגלל משהו שהוא בעצמו עשה - זו האשמת קרבן, ביג נו נו. אבל המהלך הלוגי שהיא עשתה לא גרם לה לאשמה, אלא רק להגברה של תחושת אחריות לגורלה ויכולת לשפר את הקרמה שלה באמצעות חמלה כלפי מי שפוגע בה ומעשים טובים בכלל.
הרעיון של גילגולי חיים נוספים, הוא סוג של גשר בין תפיסת עולם יחסית (שמפרידה בין אני ואחר) לבין תפיסת עולם מוארת (שרואה את השוויון והגומלין ביני לבין האחר), כי הרי אנחנו לא זוכרים מי היינו ולא מזדהים באמת עם מי שהיינו בחיים קודמים, ולכן לכאורה אין משמעות לגלגול קודם, אבל באותה מידה האמונה בגלגולי חיים נוספים מפחיתה את ההיאחזות באני. והפחתת ההיאחזות באני מקרבת להארה. לאנשים אחרים בשיעור היה קושי להאמין בגלגולים קודמים, כי זה לא משהו בתרבות שלנו, המדע לא תומך בזה וכו'. אבל לדעתי האפקט של אמונה בגלגולי חיים קודמים הוא תרגיל מחשבתי של ריפריימינג. כלומר, אם מדכאים אותך, או שעברת טראומה, ואתה מסוגל באמצעות אמונה בגלגול אחר לחוות את המצב מפרספקטיבה שמאפשרת לך חמלה כלפי עצמך וכלפי האחר, ולקיחת אחריות על שינוי המצב, אז אתה נחשף לעצם היחסיות של הדברים. כלומר, יכול להיות שאין גלגולי חיים נוספים, אבל האפשרות שיש, מורידה מהאובייקטיביות של הדברים. כלומר, אם קורה לי משהו רע, ואני מסוגל לעשות ריפריימינג ולהבנות מחדש את הדבר הזה כגם רע וגם טוב וגם לא רק משהו שקורה לי, אלא משהו שאני עושה ויכול לעשות אחרת מעתה והלאה, אז זה פחות משנה איך עשיתי את הריפריימינג, אלא שאפשר לעשות ריפריימינג. לכן לא צריך להאמין בגלגולי חיים נוספים ברמה המדעית, אלא רק ברמה הלוגית, שזה אפשרי, ומה הייתי מרגיש כלפי העולם והחוויות שלי מנקודת מבט של אינסוף חיים והיפרדות מהאני.
נ.ב.
בתקופה האחרונה אני חושב הרבה על חמלה. נגיד לפני שנתיים כנראה שהייתי ביקורתי פוליטית כלפי גישות שמנטרלות כעס, כמו ששרי אריסון מטיפה לכולם איזה בולשיט ניו אייג'י שכל הצרות שלנו נובעות מבפנים, כשהרבה מהצרות שלנו בעצם נובעות משרי אריסון, וכדאי לכעוס עליה דווקא.
נ.ב. 2:
לשרוד הכוונה לשרוד כאדם, כאדם הכוונה כסובייקט, כסובייקט הכוונה כמישהו שמסוגל להתבונן במצבו ולהתייחס אליו, ולא רק להיות חלק ממשהו, מופעל על ידי הסיטואציה.
אני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריון. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומללה בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של ד"ר אפטה שעוזר לה כשהיא לא הצליחה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה שמה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
השבמחק