האסתטיקה אינה אחת

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון בספרות, רעב ללחם (היה לי לחם, פשוט תמיד הייתי גרגרן), כתבתי ביקורות מסעדות במגזין אינטרנטי גדול. לא קיבלתי תשלום, רק את האוכל, אוכל-חינם. המסעדות היו משלמות למגזין כדי שיסקרו אותן, כך שהייתי מחוייב לסוג של נימוס כלפי המסעדות ולא יכולתי לקטול. ההנחייה של העורכת הייתה "תכתבו על חצי הכוס המלאה, ואם הכוס ריקה תכתבו כמה יפה הכוס". וזה לא היה קל מכמה סיבות.

ראשית, המסעדות שסיקרתי היו בינוניות עד כדי ירודות. את המסעדות הטובות באמת העורכים שמרו לעצמם, או שהמסעדות הללו לא נדרשו לפרסום במגזין מסוג זה. במסעדה אחת הצלחות הסריחו מהמדיח. במסעדה אחרת ילדים הרעישו. הייתה מסעדה שהאוכל היה בה מגעיל. אחת שבה נצמדנו לחלון כדי לא להסתכל על העיצוב הנוראי. מסעדה מלוכלכת לגמרי. אחת שבה המלצרית לא הבחינה בין שם היקב לבין שם היין. הבנתי למה המסעדות האלה שילמו כדי שיפרסמו אותן, כי שיפור המוניטין שלהן דרך שיפור החוויה שהן סיפקו היה דורש השקעה גבוהה בהרבה. הייתי צריך ממש למצוא למה לפרגן, וחשתי אשמה רבה לגבי האפשרות ששמי יהיה חתום על המלצה למקום מגעיל.

אפקט נוסף שגיליתי שפועל כנגדי הוא הדיסוננס הקוגניטיבי. לפי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי שפיתחתי, כשבנאדם עני אוכל במסעדה, הוא מזמין את המנה הזולה, וכשלא טעים לו, הוא משכנע את עצמו שזה באשמתו, ושלו היה מזמין מנה ששווה יותר, היא הייתה טעימה יותר. כך הסועד לוקח על עצמו את האשמה כדי לשמר את הערך (הנמוך) של המנה שקיבל, ולא לומר שפשוט בזבז את הכסף המועט שלו על מנה מעפנה במסעדה מעפנה. מה שהסועד שומר עליו הוא הפנטזיה של going out some place nice, ומה שהוא מוותר עליו הוא הפנטזיה של I can afford nice stuff. אלא שכשאתה מבקר מסעדות אוכל-חינם, השף מגיע אל השולחן שלך ואומר לך שהוא החליט לפנק אותך. אתה מקבל את המנות היקרות יותר, מבחר מהן, עם תוספות אישיות והגשה הכי יפה שהשף והבעלים (ונשותיהם שהוזמנו כדי לסייע) יכלו לספק באותו ערב. ואז, כשאתה טועם את המזלג הראשון, בלי רגשות הנחיתות שמסלפים את השיפוט שלך את המנה, ואתה מגלה שמדובר במנה פסדר, או פיככ, אינך יכול להתכחש לחושים הברורים שלך. כך יוצא שכשאתה אוכל חינם אתה מעריך את האוכל פחות, וכבר במזלג הראשון, בא לך להפסיק לאכול. אתה מפסיק להעריך נדיבות בשמנת "או אני אנגב קצת מהשמנת עם לחם הבית" ומתחיל לבקר את ההפרזה הגסה "הכל מוצף בשמנת כדי להסתיר שרימפ מפלסטיק".

מה גם שלא הייתי מומחה קולינרי. לא יכולתי לומר בבטחה מה היו תהליכי הבישול ומה היא הצורה הרצויה של המנה, או בכלל מה היא המנה הזו בדרך כלל. הרי למדתי ספרות, אם היו ספרים על המדף בספריה יכולתי לומר האם הם חלק מהקאנון המערבי ומה הסוגה שלהם, אבל לגבי קלמארי מה יכולתי לומר.

אלא שבאותה תקופה התעניינתי מאוד באסתטיקה, וזה עזר לי לגשר בין הערכים הסותרים הללו ופשוט לכתוב. לא שאני מומחה באסתטיקה, ולא שזוהי סקירה השוואתית לגבי אסתטיקה, אלא ששאבתי מתחום זה השראה מסויימת. לא יכולתי באמת לנקוט בעמדה סמכותנית לאסתטיקה בה אני קובע ש"ככה לא עושים קלמארי", כי למעשה לא היה לי מושג איך עושים קלמארי. לא יכולתי לנקוט בעמדה אליטיסטית היסטוריציסטית כמו "זה השף של המסה שעבר לעבוד במול ים אחרי שנתיים בניו יורק, ובמנה הזו ניתן לראות את הנגיעות של השדרה החמישית עם רחוב הארבעה פוגשים את המחיר המופקע" כי למעשה אין לי מושג מי האנשים שהכינו את הדברים הללו ומה קורה בשדרה החמישית. לכן פניתי לשתי גישות, מנוגדות ומשלימות, שעזרו לי לתאר את המזון. הראשונה היא הביקורת החדשה, בניסוחו של מונרו בירדסלי. בירדסלי לימד אסתטיקה בקולג'ים בשנות החמישים, אותה תקופה היו הרבה חיילים משוחררים שהתקבלו ללימודים מסובסדים שבעבר היו נחלת האריסטוקרטיה, ולפתע היה צריך ללמד את ההדיוטות הללו שלא למדו יוונית בבית ספר יסודי מדוע וירג'יניה וולף היא סופרת טובה. בירדסלי ועמיתיו חיפשו גישה שממוקדת בטקסט ובתופעותיו כדי להסביר מה כל כך טוב או לא טוב ביצירה. לדוגמא הם פיתחו את הטכניקה של קריאה צמודה של הטקסט, פשוט לקרוא שורה שורה ולהעריך את האופן בו המשמעויות נרקמות והאסתטיקה הכללית נשזרת. הם הדגישו ניתוח של הכלים הפואטיים כמו התייחסות לאופן בו הדימויים והמטאפורות והמשקל והחריזה נעשים. הם העריכו התרשמויות שנמצאות בגוף היצירה כמו קומפוזיציה והרמוניה, על פני השתייכות לקאנון כלשהו. הם האמינו שיש משהו אובייקטיבי בעבודת האמנות שמבקר האמנות יכול להעריך ולומר "אח, איזה יופי!". חיבורים מפורסמים שנוגעים לגישת הביקורת החדשה הם "the intentional fallacy" בהם בירדסלי ושותפו ווימסט שוללים את כוונת המשורר ככלי הרלבנטי לניתוח עבודתו. בירדסלי, בספרו "אסתטיקה", מפטיר "למי אכפת אם ניסית לייצר פסל ברונזה כחול שמוחה כנגד המלחמה, אם מה שיצא לך הוא ציור שמן ירוק ומצחיק". על פני קביעות ידעניות כמו "האמן נוסטלגי לתקופת הרנסאנס" הם היו משתמשים במו עיניהם ומתייחסים לאפקטים הנוכחים ביצירה עצמה כמו "אפקט נוסטלגי המושג באמצעות פילטר earlybird". ניתן להבין כיצד יכולתי אני להשתמש בגישה זו כדי לתאר את החוויה הנוכחת מולי, את התופעות שאני נחשף אליהן, בקריאה צמודה של הארוחה, מבלי להתייחס לעושר התרבותי האליטיסטי והידע הקולינרי שחסרים לי כדי להעריך את האוכל. ניסיתי לחקות את המינגוויי בתיאור מרקמים, בתיאור טעם שמחמיא לטעם, וקומפוזיציה שבתוך הארוחה, כדי להתייחס למה שאני מסוגל להתייחס אליו בלבד.

הגישה השנייה שהסתייעתי בה הייתה אסתטיקה קונטקסטואלית. במאמרו בנושא, קנדל וולטון, מתייחס להקשר היחסי בו נמדדת יצירת אמנות. לדוגמא כשניגשים להעריך את טיבו של הסרט "ג'יימס בונד: רישיון להרוג", האם מתייחסים אליו כקומדיה, או כטרגדיה או כז'אנר מעורב? הרי הוא לא כל כך מצחיק מבחינה קומית, וכשאומרים קומדיה האם מתכוונים למובן הקלאסי של סוף טוב עם חתונה וגיבור טוב שזכה בגורל טוב, או שמתייחסים לקומדיה מהסוג המודרני שפשוט גורמת לך לצחוק וזה יכול להיות גם לגבי אירוניות ואסונות מצחיקים שקורים לאיזה גיבור שלומיאל כמו דון קישוט. האם מעריכים אותו מול כל הסרטים כולם, או מול סרטי בונד האחרים, מול סרטי בונד עם קונרי, מול סרטי ריגול, מול סרטים שוביניסטיים, מול סרטים דוברי אנגלית או גם מול הקולנוע הרוסי וההודי באותה תקופה, האם מעריכים אותו גם מול יצירות ספרות, כמו הספר שעליו התבסס הסרט, כי הספר יותר טוב אומרים תמיד. וולטון נותן דוגמא אחרת למעשה, הוא אומר שהגרניקה היא ציור קלאסי גרוע, ציור מחאתי מצויין, והגרניקה הטובה מכל הגרניקות. כלומר, השאלה היא ההקשר הסוגתי שלפיו שופטים את יצירת האמנות, ועבודת מבקר האמנות היא במציאת ההקשר המחמיא ביותר ליצירה. שוב לא משנה אם האמן ניסה לייצר מחזמר מלא פאתוס שמאדיר את היטלר, אם בסופו של דבר יצא לו מחזמר פאתטי שמלעיג את היטלר, וכך בתור מחזה דרמטי "אביבו של היטלר" גרוע, בתור פארסה הוא מוצלח. ניתן אם כן להבין מה יכולתי לגזור לביקורת המסעדות שלי. גם המקום המגעיל ביותר יכול לקבל הקשר חיובי. בסגנון, אם המקום מרתף חשוך ומגעיל - נפלא להתחבא מהנאצים. וכך למקום רועש המלצתי להביא את הילדים, למקום מלוכלך המלצתי לבוא אחרי הים, למקום לא מגניב המלצתי להביא חברים מהעבודה, וכך חיפשתי את ההקשר המחמיא ביותר שיכולתי להגות לתכונות האובייקטיביות של המקום.

הגישה השלישית שנקטתי בה היא מציאת האמת בחוויה שלי. כלומר, בהיעדר אינסוף טעימות, בהיעדר ידע על תהליכים קולינאריים ומסורות שכאלו, בהיעדר בלוטות טעם משוכללות - בעצם הדבר היחיד שיכולתי להישבע לפיו היה חווייתי הפשוטה, אני האיש מהרחוב, ההדיוט, אני כל-סועד. למעשה היה בכך היגיון, משום שבמגזין פופולארי (במובן העממי, וולגארי) יש חיפוש אחר טעמים שיהיו ברורים גם לחיך הגס של כל אחד. ויש בכך גם היגיון מהפכני, במקום לקבל הבניות מקובלות של הערכת אובייקטים אסתטיים, הרי שאני מתאר את חווייתי כפי שהיא. וויקיפדיה מסבירה שהעיתונאי האנטר ס. תומפסון היה משתמש בסגנון גונזו, ומתאר מנקודת ראותו אירועים "חדשותיים" והופך את המוקד ממה שקרה באופן אובייקטיבי לאופן שבו הוא חווה את הדברים, דהיינו "איפה זה פגש אותו". הגעתי לשיא במימוש סגנון זה כשתיארתי pub-crawl ירושלמי מנקודת הראות שלי מול האסלה בפאב הראשון בו הפרזתי בשתייה. היתרון הברור בכתיבת גונזו היא שאני יכול להתייחס לכל המובנים האחרים שחשובים מאוד לסועד מהרחוב, ואינם נסמכים על ידע קולינארי מקצועי, ואינם נסמכים על הערכה אובייקטיבית דווקא. שהרי יכול להיות שאותה מנה גרועה ביום הפתיחה משתכללת לאחר שנת פעילות, יכול להיות שהסטייק טוב יותר כשהגריל לוהט בצהריים, ושיש יותר בנות יפות על הבר אחרי עשר, ויכול להיות שהמקום הגרוע הזה היה מצויין עבורי כדי לקטר עליו עם החברה שרבתי איתה במקום להגיד לה שזהו נפרדים כשהיא הטרמפ שלי הבייתה. זהו.

אז הנה כמה דוגמאות לכתיבה שלי שליקטתי מגוגל:

הפוסט על המסעדה הכי גרועה, שימו לב שכמעט אין שום חיווי טוב/רע, אלא רק תיאור נייטרלי ואסוציאציות שמרחיקות מהאוכל הגרוע, למעשה ככל שתיארתי פחות את מה שהלך שם ככה החמאתי להם יותר:

"כשחצו את הגבול לאיטליה ירדו בגבעות, כך אני מדמיין זאת, במעילים מוכתמים בוץ, לבושים זמן רב מדי, אחרי דרך ארוכה מדי. לא פרטיזנים כי אם עירונים שהורגלו לחיים מוגנים ונאלצו למצוא דרך להסתדר בזמן המלחמה. פליטים.
עכשיו הגיעו למחנה האחרון בדרך, זה שנועד לשלח אותם לארץ הזו, ושמו בצד את האפשרות שייעצרו שוב בקפריסין. בכיסיהם היו תפוחים, גזרים, צנוניות ושאריות שקיוו שלא להמשיך ולכרסם, אותן זרקו לתוך היורה המהבילה, המחטאת והמוחקת, התמקמו באוהלים, החלו מזהים פרצופים ועיירות מוצא. לאחר כמה שעות הוגש להם תבשיל סמיך סמיך. אני מדמיין אותו נמזג לקערות אמייל לבנות, ירקות פליטים התערבבו בו - ירקות שנזרקו פנימה לפני ימים וכאלו שנזרקו פנימה לפני דקות, הטעם עמוק ועתיק, אבל המרקם לא ברור, לפעמים מלפפון לא קשור, לפעמים ראש דג שכולא בתוכו טעמים עשירים. בצ'ולנט ההוא התחילו להבין שלא יהיה להם קל בכור ההיתוך הציוני אליו ישוגרו.

50 שנה לאחר מכן הייתי שם כדי לצפות בה, בביתה שבמושב החובק לולים, פרדסים וגידולי פרחים, במשק חקלאי שאינו משתלם. סבתי הייתה יושבת במטבח ורוכסת מעיים, חותכת גרון, ממלאת ומשרה, מכינה את הצ'ולנט הפרטי שלה בקפידה, בלי לחסוך בטרחה. מדי פעם זועפת על הצ'ולנט הפוליטי, הגדול יותר שזנח אותה כמלפפון לא קשור.
צ'ולנטים רבים הרחתי, ראיתי וטעמתי. חלק התעקשו שאקרא להם חמין, רובם צמצמו את האיברים הפנימיים ולא אמרו דבר על קישקע ואלזלע (חס וחלילה קראו להם מעיים וגרון ממולאים). למרות נסיוני וכשרוני להביע דעה, הבאתי אתי את אמי לתל-אביב כמכינה מנוסה וכטועמת מומחית, שתגיד לי מהו הצ'ולנט המהיר הזה שמוגש קצת לפני הסופ"ש, האם כשמו כן הוא?

אני הגעתי לאבן גבירול ליד כיכר רבין על אופניי ואמי הגיעה מירושלים ברכב וחנתה בחניון גן העיר. המקום נקרא 'תפוח אדמה'. כולו צבעים בוהקים ועיצוב חדשני ונקי. על חלונו תולה שלט 'חמין בסופ"ש'. אמא לקחה חמין עם הכל - קישקע, ביצה ובקר (40 ₪ לחמין קומפלט, 28 ₪ רק עם ביצה), ואני הסתכלתי בתפריט הרגיל כדי לראות מה קורה מסביב ובחרתי בתפוח אדמה עם צ'ילי קון קרנה ושמנת חמוצה (26 ₪) כפשרה בין רצוני לגוון לבין תאוותי הרבה לשעועית.

קראנו בתפריט עובדות שוליות על תפוחי אדמה ועל חשיבותם בתרבות האנושית, הוספנו משלנו והתגלה פתאום שיש הרבה מה לומר על תפוחי אדמה, עכשיו עם כל משבר התבואה והקטניות, מסתבר שהאו"ם מקדם את התפוד כמזון העתיד.
ציניות אינטלקטואלית זו הובילה אותי לבחור בקבוק של מרפי'ס האירית כמשקה סמלי, כדי להזכיר לקוראינו היקרים עד כמה מסוכנת הגלובליזציה של התפוד (מדור זה יחרוג ממנהגו וימליץ לגולשים על הספר 'על פני הבריאה כולה' של רות ל. אוזקי - ספר מצוין שעוסק בדיוק בנושא זה. המערכת). אמא, חפה מציניות, הסתפקה בסודה.

את הצ'ולנט והתפוד אספנו מהדלפק על מגשי פלסטיק ולקחנו למקום מושבנו ברחוב התל אביבי הצונן. המנות מהבילות, הצ'ולנט פרוש כתבשיל על צלחת חד פעמית מהודרת, התפוד בקופסת קרטון נראה פשוט וטוב. אמא מתלהבת מכך שצלחת הפלסטיק נראית אמיתית, טועמת מהשעועית והקישקע, הם בסדר אך הבשר טוב יותר, מתובל ומבושל כראוי. או אז עלתה תמיהה אמהית לגבי הצ'ולנט כמנת מזון מהיר: "זה אוכל מזין בהגשה נעימה, חם ומשביע, אבל לא משתווה לבית. הייתי רוצה שתאכל כאלה דברים כשאתה אוכל בחוץ, אבל הייתי מעדיפה שתאכל בבית," אני טועם גם ומבין על מה היא מדברת, חסר קצת עומק בטעם, ואני נותן לה את הניצחון.

התפוד שלי מתחיל קצת תפל כשאני טועם כל מרכיב בנפרד, אבל אז אני מוסיף מלח, פלפל וטבסקו, ומערבב כדי לקבל שילוב מוצלח ביותר של שעועית שחורה קטנה בטעמה הסמיך הגרגרי שנכנס מתחת ללשון. החשק לטעם הזה מכה בי לפעמים באותה עוצמה בה אני חש את הרצון לחיות. השמנת החמוצה מעוררת את צדי הפה והחיך ומקלה את האינטנסיביות הליבידינלית שבאכילת תבשיל שעועית נטו.
תפוח האדמה הנימוח חדש לי, השילוב שלו עם השעועית הופך את הכל יחד לעיסה לכידה ומשביעה. בבשר, אם היה שם, לא חשתי.

המקוריות של מנה זו משחררת את האסוציאציות ואת הסטנדרטים לפיהם אני מבקר אותה, לעומת הצ'ולנט שלכוד במסורת ובמערכת סמלית כבדה מאוד. אמליץ בקלות על מנת התפוד. זוהי מנה חלופית לחומוס גרגרים של שישי בצהריים, תבשילית יותר, עם נגיעה מקסיקנית (ורפי גינת טרם הוציא ממנה את האפיל של תזונה בריאה). זה מזכיר לי שוב את סבתי, כשהרגישה שהיא מותקפת על ידי עולם ציני ואכזר הייתה מאיימת כי תפנה לרפי גינת, ושהוא יחקור, ושהוא ישיב לזוממים כנגדה מנה אחת אפיים.
בכתיבת ביקורת על תפוד וצ'ולנט הבנתי שאולי אני מאפשר לסבתא תיקון, נותן קול לירקות הנידחים בתבשיל הגדול, בעיר הגדולה. מומלץ למתגעגעים לבית אמא ו/או סבתא."

בהשראת ג'יי. פיטרמן...

הפוסט הכי רומנטי, שימו לב איך באמצעות הנוסטלגיה אני מסתיר את זה שהאנשים מסביב ממש מעפנים ולא הייתם רוצים להכיר אף אחד מהם:

"אני לא זוכר באיזה סרט ספציפי של וודי אלן זה קורה. אולי בכולם. הבחורה יפהפייה, מיוחדת, אינטלקטואלית, ברגעים הטובים היא מורכבת וזה מושך והרגעים ביחד קסומים, וכשזה נעשה רע היא מסובכת וזה מייסר והפגיעות זה בזה אכזריות. עבר המון זמן מאז שנפרדנו - זמן מיוסר, לפעמים סתם זמן, ואפילו זמן טוב. זהו מושג הזמן שעליו נכתבה 'האודיסיאה', שעליו נעשו סרטי 'מת לחיות', זמן הרחק מהאהבה. אינני יודע בוודאות מדוע נפרדנו, אולי כי היינו שזורים מדי זה בזה, במחול מסוחרר בו אף אחד אינו מוביל. היא עדיין אלופת נעוריי, היא האחת שאני חושב עליה כשאני חושב "עליה". אז הזמנתי אותה לבירה.

הפאב נמצא בפינה קטנה ליד כיכר החתולות בירושלים. שומר עבדקן - פיראט לקראת פנסיה - מכניס אותנו ללא שאלות. בפנים מואר, הרבה עץ, רצפת עץ, בר ושולחנות, עיטורי עץ על הקירות, ציורי קיר, אחד של אביר שותה בירה ואחד של כיכר פיקדילי. המוסיקה מיינסטרים מוכר, המקום לא גדול מדי, לא כוך, מעשנים בפנים (פקחים להסתער!), שורה ארוכה של ברזי בירה זהובים על הבר. האוכלוסייה מיינסטרים ירושלמי - זוג של בוגרי בצלאל לידנו הם הקיצון השיקי ושולחן גדול של אברכים מאחורינו הם הקיצון הבלתי שיקי. הרוב הוא ירושלמים שצריכים תספורת, פן או גילוח, בסוודרים ובכובעי צמר, בטריקו ובפליז. מקום נחמד להביא אליו את החברים מהעבודה.

אנו מוקפים במוגלגים ועלינו להסתיר את הקסם שבינינו. מדברים על קשר שהיה לה, על קשר שיש לי, מוזר לדבר אחד על השני לא בהקשר של אחד עם השני. היא ממליצה לי על ספרים ואני מתייעץ איתה לגבי בעיות בעבודה. אחרי כמה בירות אני אומר לה שהפצע עוד פתוח, שעוד לא הבנתי למה לא, שאני אוהב אותה. כיף לנו ביחד. חלקים בנשמה שלי נבראו איתה. בכל זאת אנחנו שומרים על הגבולות של כאן ועכשיו, מרימים שוטים של ייגר עם האיש מאחורי הבר ומסתכלים זה לזה בעיניים.

יש 14 ברזי בירה, ואני מקבל טעימה והסבר על שלושה סוגים לפני שאני נסוג למרירות של חצי סטלה (26 ₪) והיא לוקחת חצי לף בלונד (28 ₪). שווה לבוא לפה בשביל מבחר הבירות. שווה בהחלט. לאכול אנחנו לוקחים טאקו בקר ומנת נקניקיות (46 ₪ כ"א). שתי המנות גדולות מאוד, אסתטיות ועשירות ברטבים, תוספות וקישוטים. הבקר אותנטי, קשה ללעיסה, כמו באמריקה סנטרל. הנקניקיות רכות ועסיסיות, מומלצות יותר.

אכלנו יותר מדי. בזמן ההתאוששות דיברנו על אותנטיות ויומרה ומודעות ועל סופר דרום אפריקאי מאוד טוב שהיא קוראת, ג'.מ. קוטזי, שעסוק מאוד במוסר. אני שפוף מהאוכל ומהקיום. "די די, זו רק בחורה, בנאדם," היא מנחמת אותי לגבי עצמה.
עוד חצי סטלה ועוד חצי לף בלונד, הרבה זיתים עם טעם חזק של שום ועוד שיחה על העבודה ועוד שיחה על למה נפרדנו. האיש מאחורי הבר מודאג מהחשבון ושואל אם מילאנו כבר 500 מילים. מילאנו הרבה יותר.

אנחנו פותחים שוב את התפריט ובוחרים בבירת בוטיק יקרה - בקבוק של דליריום טרמנס (70 ₪ ל-750 מ"ל). מסבירים לנו על אחוז האלכוהול, על זה שהיא עוברת תסיסה בתוך הבקבוק, על זה שהיא מושרית בכל מיני דברים, אנחנו שותים ונהנים, לא כי אנחנו מבינים בבירה, פשוט כי היא טובה וחזקה. שווה ת'כסף, יא אללה. בואו לפאב הפינתי, תצטלמו עם השומר, תטעמו הרבה בירות, תדברו כי מואר פה, תשירו את המילים שאתם מכירים, תמלמלו בשקט את אלו שאתם לא בטוחים בהן, תדברו על אהבה, על מוסר, על כאב, על מודעות, על יותר מדי מודעות, על יומרה, על מודעות ליומרה, על יומרה למודעות ליומרה, תקראו את האודיסיאה, שתו בירות, שתו עוד בירות, תסתכלו על האנשים ותאכלו משהו. אין לי עצה יותר טובה מזו. כל אהבה נכזבת, כדי להתגשם היא חייבת קודם כל להכזיב. נראה לי."

"בואי נתנשק לפני הארוחה כדי לא שההתרגשות לא תפריע לעיכול אחר כך" (אנני הול)

ופה יש כבר מודעות עצמית לסגנון גונזו (עיתונות מדווחת מנקודת הראות של הכתב) ואסתטיקה יחסית:

"גלידה מתחילה אצלי במושב, באוטו-גלידה שהיה מגיע פעם בכמה זמן, אלוהים יודע כמה זמן, זה היה זמן מיתולוגי. באחת הפעמים, בן-דודי נועם ואני שיחקנו בפרדסים מאחורי המשק, רכבנו על אופניים ושמענו את הג'ינגל של גלידות פלדמן מתנגן במרחק. זה פשוט לא היה קשור לגלידה, דיוושנו בחול הטובעני של הפרדס מהר מהר להגיע הביתה כי אם סבתא תדע שאנחנו בבית היא תעצור אותו ותקנה לנו.
באפיסת כוחות, עם סרעפות בוערות ושטופי זיעה אנחנו מגיעים בזמן, וסבתא, בחלוק הסבתא שלה, יוצאת לכביש עם שטר גולדה שמספיק ל-5 ארטיקים. את המוכר ואת הגלידה, מי לעזאזל זוכר.
היה קיץ לוהט וסמיך, היינו מנותקים מהעולם, חיים מהדמיון, והשליח היחיד שהצליח להגיע אלינו מן המציאות היה אוטו הגלידה החלומי ההוא. גלידה היום היא לא הגלידה של אז. עדיין לפעמים אני עוצר בגלידרייה, באנינות רבה בוחר בין הטעמים, ולא פעם אני מתאכזב מהטמפרטורה, מהמרקם, מהטעם, לפעמים מתחרט על הקלוריות ולפעמים מקווה שהגביע ייגמר כבר.

עבר זמן מה מאז שאמרתי וואו על גלידה, מאז שאמרתי וואו בכלל. לגלידריה שבצפון בן יהודה הגעתי בתהייה. מבחוץ, עוד גלידריה. מבפנים התצוגה מאוד יפה, תוספי יוגורט מסודרים מושכים את העין, מגשי גלידה יפים במיוחד, אך רומיתי כבר בעבר.
גיא, שף-קונדיטור בגדלידריה, מושיב אותי לספר לי קצת על המקום. פחות או יותר הוא מספר לי שהם הכי הכי: שהם היבואנים הבלעדיים של החברה הכי טובה (מסטר מרטיני), שהיוגורט שלהם עם הכי הרבה חיידקים טובים, שהגלידה שלהם עם הכי פחות שומן וקלוריות, שהכול נעשה במומחיות רבה והשקעה ואהבה וכו' וכו' ושפשוט אין, אין עליהם.
יותר מכך, הוא אומר שגם אני, האדם מן הרחוב, אוכל להבחין באיכות ובטעמים, וכך הוא נופל למלכודת שטמנתי לו באלגנטיות כה רבה. עכשיו הוא יהיה חייב לתת לי לטעום. ובפסקה אחת, אותו וונקה של צפון בן-יהודה, העביר אותי מספקנות מרה ומוגנת לתשוקה מתוקה ומייסרת.

אנחנו מתחילים ביוגורט, סטרייט. מנה אחת של היוגורט הרגיל - סמיך, קרמי, טעם עדין, ומייד עולות בי שאלות על ערך תזונתי. "הרמה להנחתה", הוא אומר. היוגורט מגיע ממחלבות גד, הכול עובר בדיקות מעבדה וניתוח של תזונאית, ומה שרפי גינת אמר שרע ביוגורטים הפופולריים, טוב ביוגורט שלהם. טוב. אני לא באמת חסיד של הפרוביוטים, אבל שאלתי בשבילכם והתשובה ניתנה עם אפקט אמינות ניכר. חוצמזה יש גם יוגורט רימונים, שמוכן בתוספת רכז רימונים כדי להרביץ גם קצת אנטי-אוקסידנטים אם אתם כבר בקטע התזונתי. מדהים איך אי אפשר פשוט ליהנות נטו מהחוויה האסתטית של היוגורט וישר חושבים על המעיים, או שזה רק אני?

בקיצור, אחלה יוגורט, קדימה לגלידה, שם החוויה כולה אסתטית. מגש עם כעשרה כדורים מולי. אני מאזין בסבלנות להסברים על ההכנה והחומרים, מרייר ומהנהן לעבר לגלידה. מתחילים בסורבטים - מפירות טריים ללא תוספי צבע. סורבה לימון מרגיש עדין וטרי, סורבה מנגו מאוד עדין, גם סורבה אשכולית אדומה בקמפרי, כולם טעמים ברורים על הלשון, ובכל זאת אף אחד מהם לא חזק וצובט. המומחה שמולי קורא לזה 'דיוק'. בגלידות: קוקוס, טירמיסו מצויין "מפוצץ ביין מרסלה, מסקרפונה ואספרסו" ו-וואו (באמת וואו) - פאי דובדבנים בו אני מתעכב על טיב הדובדבנים, יש להם ארומה שעולה לאף כמו השרי של סבתא ואין בהם שמץ אלכוהול, באצ'יו (שוקולד חלב ומחית אגוזי לוז) מזכיר נוטלה, ולסוף שמרתי את מה שהומלץ לי מעל לכל כ"גלידת הפיסטוק הטובה בארץ"... פיסטוק בטעם עמוק, קלוי, לעזאזל רגע, גלידה בטעם פיסטוק קלוי, קלוי! מרגישים את הטעמים שמסביב לטעם של הפיסטוק, "את הניואנסים", את הקלייה! דמיינו את עצמכם צופים במשחק בוקה-ריברס והשדרן תולש שיערות וצועק במקום גול: "קלייייייההההההההה!!!!!!". אז ככה. יה.

אני רוצה לחזור לשם. בדרך כלל אני לא חוזר למקומות שאני מבקר. כי אני מפחד שאני מעליב אותם עם סגנון הבלוג-גונזו שלי שיוצא מנקודת הנחה כי האסתטיקה אינה אחת וכי המבקר קובע את ערך הארוחה ולא מזהה אותה. כאילו, יכולתי לצטט יותר בנאמנות את השבחים העצמיים, אבל מה שחשוב הוא שהם מכוונים מאוד גבוה ואת זה ביטאתי, ויכולתי לצטט יותר טוב את רשימת המרכיבים ותהליכי ההכנה, אבל מה שחשוב יותר הוא שאני רוצה גביע קטן עם פיסטוק למעלה וטירמיסו למטה. אני רוצה אותו... אני רוצה אותו... ואני לא מסוגל לחשוב איך ייראה העולם כשיימאס לי מלרצות אותו. מכירים את התחושה הזו? של גילוי, של היקסמות... אוי כמה שאני צריך להתאהב."


נ.ב.
ואולי הפוסט הזה כן קשור לפסיכולוגיה, ולחוות הדעת המפרגנות יותר ופחות שעל פסיכולוג לנפק. גם אם יש מדדים כאילו יותר ברורים של סבל ותפקוד והשתלבות חברתית, הרי שהם לגמרי סובייקטיביים ותלויי הקשר. אולי כדאי שהדו"ח הדיאגנוסטי יתחיל בסיפור רקע אסוציאטיבי, רק כדי להבין את ההקשר האסתטי לפיו הבודק מעריך את הנבדק.