בלי קשר אתמול
הייתי אתמול במיונים למשרת הנחיית קבוצות במרכז מיטיב של המרכז הבינתחומי לפסיכולוגיה חיובית. מאות פסיכולוגים התמודדו על ההזדמנות להטמיע גישת פסיכולוגיה חיובית בבתי ספר בישראל. פסיכולוגיה חיובית עוסקת באישוש גורמי חוסן ובטיפוח חוזקות אנושיות. התבקשתי להציג במשך כמה דקות נושא שקשור לפסיכולוגיה חיובית. החלטתי להציג את פסיכואנליטיקס כשימוש בטכנולוגיות מידע לאופטימיזציה של רווחה נפשית. למעשה המיונים היו רק לגבי קטימב"ה (עמידה מול קהל), והיה יותר אפקטיבי אם הייתי מציג את עמידת הראש שלי. בכל זאת לקראת השפיל הקצר שהזדמן לי, החלטתי לחשוב איך להציג את הנושא. נפגשתי עם דן, פסיכולוג עמית ותיק ממני עם ניסיון רב באנליטיקס ודיברנו על המיכון של הידיעה העצמית, על ההשלכות האתיות, על הסיוט האתי העלול להיווצר מגישה שכזו. השיחה מיקדה אותי בנושא מסויים שנובע מפסיכואנליטיקס והוא המבט הפריסקופי. בהרצאה שנתתי הסברתי כיצד בגיל ההתבגרות המוקדם ניהלתי יומן בו כתבתי דברים שהציקו לי ונחוו כקריטיים מטווח אפס, אך לאחר תקופה של מילוי יומן, יכולתי לראות שמדובר בחוויות חוזרות שלמעשה נחוו כדרמטיות וקריטיות, אך למחרת המתח התפוגג כדרך קסם. זו דוגמא לרגע פריסקופי בו ניתן להביט על החוויה מבחוץ לרגע ולהבין אותה בהקשר. הרעיון של היומן הוא כטכנולוגיית מידע פרימיטיבית. כלומר, המשימה של פסיכואנליטיקס אינה למפות את התודעה האנושית עד תום. אלא להיות הכלי התומך שמאפשר רגעים פריסקופיים. רגע פריסקופי לפי ביון הוא הכרה באמיתות אינסופיות, לפי סימינגטון זה ההתעוררות מהעברה השלכתית או למעשה חירות מחשבה, ולפי דאטה ממסע בינכוכבים זה להיות אנושי. זהו הרגע בו אתה מביט באופן בו אתה מובנה וחורג ממנו. לכן בניגוד לאפליקציית ספורט כלשהי שעושה גרף עולה ככל שאתה מתאמן יותר, הרי שפסיכואנליטיקס נדרשת לכוון איכשהו לתובנה.
כנס של מכון מגיד על ביון
היום הייתי בכנס של מכון מגיד לקראת תוכנית לימודים שלהם לקרוא את ביון. הרצו יולנדה גמפל (פוסט על המבוא שלה לביון), גילית הורביץ, חני בירן (פוסט על פגישתנו איתה לפני שבוע לגבי ביון), ונוויל סימינגטון (פוסט על ההקדמה של הסימינגטונים לקריאה בביון). היום היה מרתק. חני וסימינגטון היו חדים במיוחד. להלן סיכום ההרצאות:
גמפל על היצירה:
ספר היצירה הינו ספר הגות יהודי המתארת את הבריאה בשונה מהמסורת של ספר בראשית והתלמוד. הוא מקפיד לא להשתמש בפעלים שחקק וחצב ספר בראשית. מנסה לשנות מול המחבר הקדום, ולא נסמך על נוסח קדמון. זהו ספר שנכתב ברביזיות מתמשכות מאז ימי קדם. בדומה לביון אין בו התחלות, כמו שהקריאה בביון שונה ממה שביון כתב. וכך דומה הדבר גם בפסיכותרפיה. בכל תקופה מטפל ומטופל יוצרים ונוצרים. הם יוצרים עבר והיסטוריה שפותרים ומצדיקים רעיונות חדשים. תהליך יצירת העצמי מקופל בתוך קיפולי קיפולים, כמו ציור פסיכודלי (היא אמרה ציור כנסייתי גרמני), דבר מקופל בתוך דבר. רעיון חדש פותח משהו. ב"לאלף מחשבות פראיות" (ביון, 1977), הינה הקלטה של ביון מתכונן לקראת סמינר שהעביר. הוא מדבר על חוסר הידיעה וחוסר החשיבה שלו. על לתת למחשבות הפראיות לבוא, לעמוד בסערה, ואז נפתח מקום חדש של יצירה. אם איננו עומדים בכך, אנחנו חוזרים לאחור, לתיאוריות קיימות. בציטוט של ניטשה: "אין מכובד לחשוב מחשבה שלא טומנת בחובה סיכון". לדידו של ביון יש ללמוד לחשוב, יש להיות סבלני לבלתי צפוי ולמסוכן. צריך מרחב של חופש ולהמתין לאמת. לדידה של גמפל ביון משתנה מעשור לעשור, והקוראים בו נתפסים לרעיונות שלו.
גמפל מתייחסת בחיבה לבורחס. באחד מספריו הוא מספר כי הספר שהוא רוצה לכתוב נכתב על ידי סופר אחר, היפותטי, בשפה אחרת ובתרבות אחרת. תפקידו של בורחס לעשות review על ספר זה. זה כמו בטיפול. בורחס נגיש באופן פשוט וקונקרטי לאינסוף. הוא טומן מודל של כל הקיום וטביעות היקום האינסופיות בכתביו. "הגן של השבילים המתפצלים", הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, הדחוס בתוך מספר מועט של דפים. הזמן בו הוא אבסולוטי, של הווה סובייקטיבי. אחר כך יש רצון, והעתיד מופיע באופן בלתי נמנע. כל הווה צומח לשני עתידים. היקום העכשווי האינסופי, בו כל הקומבינציות מתגשמות מלווה את הסיפור. הגיבור רוצח ביקום אחד מתוך תפקידו כמרגל, ובטוח שביקום אחר, בקומבינציה אחרת, הוא והקורבן יכולים להיות חברים.
Waking dream thought: דמויות ודימויים נוצרים ונכנסים לנו באופן סובטילי לנפש, אנחנו מנסים לכלוא אותם אך הם חומקים. הם מתחפשים לכל מיני צורות וצללים. הן לא מודעות, וכמו הלא מודע הן חולפות. הרצון ללמוד לקרוא דינאמית מתחילה בידוע, אחר כך באי סדר ואחר כך בצורה רחבה, ככה ניתן להתמיר תמונה מנצנצת זו.
הורוביץ טיפול בילד
לפי ביון (בללמוד מן הניסיון) ניתן לחשוף במעט את העולם שנגלה לפנינו באמצעות הניסיון להבין את הבנתנו. (יעני עיסוק בפנומנולוגיה). זוהי אמירה מטה תיאורטית המתממשת בקליניקה. ביון עוסק בקשר בין הקליניקה לתיאוריה למטה תיאוריה. הורביץ מתארת אנליזה עם ילד בן 12. הוא נכנס לה לקלינייקה ומשחק בפלאפון, מתלהב ממנו ולא מראה לה מה הוא עושה. בשלב מסויים צוהל ואומר תראי. היא אומרת אני לא יכולה לראות. הוא חושב ואומר אין לי כוח להתקרב. (למעשה הוא נשמע לי כמו מבוגר פסיכוטי וילד רגיל בבת אחת). הוא מכיר במציאות שהיא משקפת, הוא מכיר בנפרדותה, אך מבין שאינו יכול לגייס את הכוח הדרוש כדי לתקשר איתה. לאט לאט הוא נפתח ומראה לה את המסך. הוא אומר לה שהפוקימון שלו מתפתח, שהוא מאמן פוקימון. כאן היא רואה שהוא מכיר במציאות, שהוא צריך להראות לה כדי שתבין. ואז הוא מראה לה את הפוקימונים שלו, כך שלמשחק שלו יש שם וצורה שהיא יכולה לדמיין . לדידה של הורביץ זוהי התממשות של המודל של ביון "התפתחות היכולת לחשוב ולהבין את חוויותינו" (מתוך תיאוריה של חשיבה). החשיבה נקראת לקיום כדי להתמודד עם המחשבות. היא נכפית בלחץ המחשבות ולא להיפך. (להלן פוסט לגבי התפתחות החשיבה מתוך התסכול). זהו מהפך קופרניקאי. רק בתסכול יש התפתחות החשיבה על המציאות. רק אז התינוק שמסוגל לשאת תסכול מפנטז את השד החסר. רק כשהמטפלת תסכלה את המטופל הוא החל לזוז לעברה. הורביץ מפרשת לו שהתחיל לומר לה שלום באמצע הפגישה, הוא מופתע ובטוח שאמר לה שלום גם בתחילת הפגישה. היא מפרשת שאמר שלום בתוכו ואחר כך אמר בקול רם ששמעה. כך מציגה לו את ההבדל ביניהם.
מטה תיאוריה: ביון לא מנסה להסביר הפרעה נפשית או פתולוגיה כלשהי. קשיים בהתפתחות החשיבה מולידים פתולוגיות. אך הוא מנסה להסביר את התשתית, ללמד על הכללי והמשותף. התיאוריה על התפתחות החשיבה נוגעת בכל מה שאנושי, על הנפש והקיום. הוא דן בנושאים שנחקרו כבר אך הוא חוקר מעשית באנליזה ונוגע בתופעות רגשיות העוסקות בתיאוריות של ידע העולות בחדר הטיפול. הוא קשור לתיאוריה מחד ולמקרה הפרטיקולרי של המטופל של איתו מאידך. הקליניקה התיאוריה והמטה תיאוריה קשורות זו לזו לזו. פסיכואנליזה היא המקרה הפרטי של שאלות הגותיות שמעסיקות תחומים אחרים. הפסיכואנליזה הופיעה רק בסוף המאה ה19 והביאה את ייחודה באופן בו היא מתמודדת עם שאלות אלו.
הורביץ מתנצלת על הוצאת משל המערה של אפלטון מהקשרו. במשל המערה שואל אפלטון כיצד מתפתחת הכרת העולם שלפנינו. מטה תיאורטית פילוסופיה ופסיכואנליזה מדברות זו עם זו בקלות. אנשים הכלואים במערה ורואים צללים ואלה משקפים את המתרחש בעולם מאחוריהם. הם כבולים ברגליהם שלא יוכלו לקום וכבולים בצווארם שלא יוכלו להביט הצידה. הם בטוחים שזו המציאות ובונים תיאוריות עליה. ואם אחד היה קם ומסתכל סביב מה היה קורה אז? כאב האור היה מסנוור אותו והוא היה בורח חזרה להביט בצללים אליהם הסתגל ואותם הוא מסוגל לראות. האם הוא יעמוד בתסכול וימשיך בתנואה הלאה? זה תהליך קשה שמלווה בהתנגדות. ואם מישהו היה מושך אותו בכוח בעלייה לאור השמש, האם לא יתייסר ויתנגד? לא ניתן להביט באור השמש מייד, צריך הרגל להביט באור השמש. מבט בצללים , בבואות על פני המים ובסוך את בני האדם, ובסוף בסוף את השמש, ואז יוכל לראות אותו כשהוא לעצמו, ויבין שראה רק צללים שלה כשיראה את השמש עצמה.
הO הוא האינסופי, האלוהים, המקום הכי גבוה, הבלתי מושג, זה לא דבר אחד.
גמפל עולה לבמה לשאלות ומגיבה: המטופל של הורביץ אינו פועל בפיצול, הוא פועל בכמה מישורים, של ילד קטן לא בשל שלא מכיר בנפרדות כמו ילד בן 3, ודרך הנוכחות של המטפל והקומוניקציה הוא מקתשר עם היבטים אחרים שלו, חכם ויודע שפותח דלתות ותקשורת. אין פה ספליט בין חלק פסיכוטי של האישיות וחלק לא פסיכוטי של האישיות כמו שביון המוקדם היה טוען. זה נשמע כמו ילד פסיכוטי ובוגר בבת אחת. הם עושים שיח הילד הגדול והקטין יחד (כמו מאמן ופוקימון).
הורביץ מוסיפה כי במערה יש אזיקים ברגליים ובצוואר, ברגליים כדי לעצור את היכולת לזוז ולפעול, ובצוואר כדי למנוע את החלפת זווית המבט.
חני על מכיל ומוכל
ביון נותן הדרכה בברזיליה 4 שנים לפני מותו. הוא מרוכך יותר, לא נצמד לאנליזה קלאסית. בשיח מורכב עם עקרונות הפסיכואנליזה. המטופלת של המודרך אומרת שאינה יודעת אם רוצה לשכב על הספה, לשבת על הכורסא או ללכת. בשביל המטפל היה טבעי לשבת בשקט ולשמוע יש לה להגיד. אולם מטופל עשוי לפחד ממטפל שיושב ושותק. לדידו של ביון ניתן להתנהג באופן קונבנציונלי כדי להפחית את החרדה, כדי שיתאפשר לה בהמשך להגיד את כל מה שעולה על דעתה. ניתן לתת לה את הבחירה - אם תרצי יש כיסא, אם תרצי יש ספה.
כל שעה היא שונה, היום לא כאתמול. המטופלת משתנה מכורח תנועת העולם. האנליטיקאי מפעיל לחץ על המטופל לגדול. מצפה ליותר מדייקנות ותשלום אלא גם להתקדמות. המטפל מקווה להתקדם וכך גם המטופל.
ביון מדגיש את המיכל שמתאים את עצמו לרמת החרדה של המוכל. הוא מדבר ברמה פשוטה שמאפשרת לחרדה לרדת. החדר מייצג את המטפל והוא מיכל, כך ההצעה לשבת או לשכב היא חלק מההכלה. האנליזה מוכרת למטפל יותר מאשר למטוםפל. זה לא מודל היררכי אלא שני אנשים שנחשפים בחרדותיהם זה לזה. הוא באמת לא יודע מה יותר נכון למטופלת - ספה או כורסא. הוא מכיל את הבלבול ואי הידיעה שלה. זהו K+. אם היה אומר לה מה לעשות הרי שזה היה K-. כי אז הוא היה מטפל שלא יכול לשאת את החרדה שלה וסותם אותה בידיעה טרם זמנה, המטופלת אינה מוכנה לתהליך זה. מספיק צעד אחד של היענות לתלות של המטופל כדי לפתוח בור עמוק של תלות פרזיטית (הרסנית ומרוקנת לשני הצדדים) והמטופלת תפתח פנטזיה שתוכל להתנחל לנצח בביתו ולהירדם על הספה לאנליזה אינסופית. המטפל תמיד בלחץ לתת תשובה במקום להכיל את הקושי והחרדה. המטופל תמיד יגיד "עכשיו הבנתי, אז מה עושים עכשיו?". זו הבנה אינטלקטואלית, שמבטאת חוסר מוכנות לעשות את הצעד הרגשי.
מקרה של מטופל מוצלח בחייו, אך פונה לאנליזה עקב דיכאון והתקפי חרדה וסימפוטומים גופניים. אבי המטופל עשה מאמצים להציל את המשפחה מקריסה כלכלית ולהיות המפרנס, הוא הסתבך עסקית, ולבסוף התאבד. המטופל ירש מאביו משימה להצליח בחיים, ואכן עשה זאת. אך משימה זו לא נתנה לו מקום לעשות טעויות ולהיות בנאדם הנהנה מזמן עם ילדיו ועם עצמו. לאחר זמן בטיפול הוא הבין זאת, ואמר כי כעת אינו רוצה להגיע להצלחה יוצאת דופן, אלא להינות מהחיים, ושאל מה עליו לעשות. היא פירשה לו שלא יעשה כלום עד שצמיחה חדשה תתאפשר.הייתי אתמול במיונים למשרת הנחיית קבוצות במרכז מיטיב של המרכז הבינתחומי לפסיכולוגיה חיובית. מאות פסיכולוגים התמודדו על ההזדמנות להטמיע גישת פסיכולוגיה חיובית בבתי ספר בישראל. פסיכולוגיה חיובית עוסקת באישוש גורמי חוסן ובטיפוח חוזקות אנושיות. התבקשתי להציג במשך כמה דקות נושא שקשור לפסיכולוגיה חיובית. החלטתי להציג את פסיכואנליטיקס כשימוש בטכנולוגיות מידע לאופטימיזציה של רווחה נפשית. למעשה המיונים היו רק לגבי קטימב"ה (עמידה מול קהל), והיה יותר אפקטיבי אם הייתי מציג את עמידת הראש שלי. בכל זאת לקראת השפיל הקצר שהזדמן לי, החלטתי לחשוב איך להציג את הנושא. נפגשתי עם דן, פסיכולוג עמית ותיק ממני עם ניסיון רב באנליטיקס ודיברנו על המיכון של הידיעה העצמית, על ההשלכות האתיות, על הסיוט האתי העלול להיווצר מגישה שכזו. השיחה מיקדה אותי בנושא מסויים שנובע מפסיכואנליטיקס והוא המבט הפריסקופי. בהרצאה שנתתי הסברתי כיצד בגיל ההתבגרות המוקדם ניהלתי יומן בו כתבתי דברים שהציקו לי ונחוו כקריטיים מטווח אפס, אך לאחר תקופה של מילוי יומן, יכולתי לראות שמדובר בחוויות חוזרות שלמעשה נחוו כדרמטיות וקריטיות, אך למחרת המתח התפוגג כדרך קסם. זו דוגמא לרגע פריסקופי בו ניתן להביט על החוויה מבחוץ לרגע ולהבין אותה בהקשר. הרעיון של היומן הוא כטכנולוגיית מידע פרימיטיבית. כלומר, המשימה של פסיכואנליטיקס אינה למפות את התודעה האנושית עד תום. אלא להיות הכלי התומך שמאפשר רגעים פריסקופיים. רגע פריסקופי לפי ביון הוא הכרה באמיתות אינסופיות, לפי סימינגטון זה ההתעוררות מהעברה השלכתית או למעשה חירות מחשבה, ולפי דאטה ממסע בינכוכבים זה להיות אנושי. זהו הרגע בו אתה מביט באופן בו אתה מובנה וחורג ממנו. לכן בניגוד לאפליקציית ספורט כלשהי שעושה גרף עולה ככל שאתה מתאמן יותר, הרי שפסיכואנליטיקס נדרשת לכוון איכשהו לתובנה.
כנס של מכון מגיד על ביון
היום הייתי בכנס של מכון מגיד לקראת תוכנית לימודים שלהם לקרוא את ביון. הרצו יולנדה גמפל (פוסט על המבוא שלה לביון), גילית הורביץ, חני בירן (פוסט על פגישתנו איתה לפני שבוע לגבי ביון), ונוויל סימינגטון (פוסט על ההקדמה של הסימינגטונים לקריאה בביון). היום היה מרתק. חני וסימינגטון היו חדים במיוחד. להלן סיכום ההרצאות:
גמפל על היצירה:
ספר היצירה הינו ספר הגות יהודי המתארת את הבריאה בשונה מהמסורת של ספר בראשית והתלמוד. הוא מקפיד לא להשתמש בפעלים שחקק וחצב ספר בראשית. מנסה לשנות מול המחבר הקדום, ולא נסמך על נוסח קדמון. זהו ספר שנכתב ברביזיות מתמשכות מאז ימי קדם. בדומה לביון אין בו התחלות, כמו שהקריאה בביון שונה ממה שביון כתב. וכך דומה הדבר גם בפסיכותרפיה. בכל תקופה מטפל ומטופל יוצרים ונוצרים. הם יוצרים עבר והיסטוריה שפותרים ומצדיקים רעיונות חדשים. תהליך יצירת העצמי מקופל בתוך קיפולי קיפולים, כמו ציור פסיכודלי (היא אמרה ציור כנסייתי גרמני), דבר מקופל בתוך דבר. רעיון חדש פותח משהו. ב"לאלף מחשבות פראיות" (ביון, 1977), הינה הקלטה של ביון מתכונן לקראת סמינר שהעביר. הוא מדבר על חוסר הידיעה וחוסר החשיבה שלו. על לתת למחשבות הפראיות לבוא, לעמוד בסערה, ואז נפתח מקום חדש של יצירה. אם איננו עומדים בכך, אנחנו חוזרים לאחור, לתיאוריות קיימות. בציטוט של ניטשה: "אין מכובד לחשוב מחשבה שלא טומנת בחובה סיכון". לדידו של ביון יש ללמוד לחשוב, יש להיות סבלני לבלתי צפוי ולמסוכן. צריך מרחב של חופש ולהמתין לאמת. לדידה של גמפל ביון משתנה מעשור לעשור, והקוראים בו נתפסים לרעיונות שלו.
בספרו Memoir of the Future, הוא מסכם את חשיבתו בדיעבד והתפתחות תיאורטית וקלינית. מעט קראו ספר זה, והוא קשה מאוד. הוא מנסה להעביר בצורה רחבה את שפת פנים הנפש. פחות מופשט ותיאורטי כבספריו הקודמים, כי כך לא ניתן להעביר את פנים הנפש. זה טקסט אינטראקטיבי, שמבקש תגובה אמוציונלית מהקורא. ביון רוצה להביא בכתיבה אמוציונלית אבוקציה ללא מודע של הקורא, באופן ספונטני ופתאומי. פגישה של הפרט עם אמוציות לא מוכרות.
קשה להתייחס להווה. מפחדים עוצרים את הזרימה ומנסים להישאר במימד זמן שנעצר. העבר הוא אילוזיה וגם יש לו מימד סמלי. בהווה ניתן לראות עבר שקובע את ההווה, ועבר שנוצר בהווה. העבר שנוצר בהווה הוא מימד ההיסטוריה הנרקם בהווה. כל פציינט מביא היסטוריה של אמא שהתייחסה אליו כך וכך ושל טראומה וזה העבר שלו. אולם השאלה מה העבר הזה עושה מול האדם האחר החדש הזה (המטפל) שהמטופל מספר לו על עברו. המטפל, בתור האחר שאמור לדעת (SSS הלקאניאני) מקבל את הסיפור ההיסטורי הזה, והשאלה איך המפגש עם האחר נוצר בהווה, וכיצד ההיסטוריה נכתבת בין שנינו כעת.גמפל מתייחסת בחיבה לבורחס. באחד מספריו הוא מספר כי הספר שהוא רוצה לכתוב נכתב על ידי סופר אחר, היפותטי, בשפה אחרת ובתרבות אחרת. תפקידו של בורחס לעשות review על ספר זה. זה כמו בטיפול. בורחס נגיש באופן פשוט וקונקרטי לאינסוף. הוא טומן מודל של כל הקיום וטביעות היקום האינסופיות בכתביו. "הגן של השבילים המתפצלים", הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, הדחוס בתוך מספר מועט של דפים. הזמן בו הוא אבסולוטי, של הווה סובייקטיבי. אחר כך יש רצון, והעתיד מופיע באופן בלתי נמנע. כל הווה צומח לשני עתידים. היקום העכשווי האינסופי, בו כל הקומבינציות מתגשמות מלווה את הסיפור. הגיבור רוצח ביקום אחד מתוך תפקידו כמרגל, ובטוח שביקום אחר, בקומבינציה אחרת, הוא והקורבן יכולים להיות חברים.
הורוביץ טיפול בילד
לפי ביון (בללמוד מן הניסיון) ניתן לחשוף במעט את העולם שנגלה לפנינו באמצעות הניסיון להבין את הבנתנו. (יעני עיסוק בפנומנולוגיה). זוהי אמירה מטה תיאורטית המתממשת בקליניקה. ביון עוסק בקשר בין הקליניקה לתיאוריה למטה תיאוריה. הורביץ מתארת אנליזה עם ילד בן 12. הוא נכנס לה לקלינייקה ומשחק בפלאפון, מתלהב ממנו ולא מראה לה מה הוא עושה. בשלב מסויים צוהל ואומר תראי. היא אומרת אני לא יכולה לראות. הוא חושב ואומר אין לי כוח להתקרב. (למעשה הוא נשמע לי כמו מבוגר פסיכוטי וילד רגיל בבת אחת). הוא מכיר במציאות שהיא משקפת, הוא מכיר בנפרדותה, אך מבין שאינו יכול לגייס את הכוח הדרוש כדי לתקשר איתה. לאט לאט הוא נפתח ומראה לה את המסך. הוא אומר לה שהפוקימון שלו מתפתח, שהוא מאמן פוקימון. כאן היא רואה שהוא מכיר במציאות, שהוא צריך להראות לה כדי שתבין. ואז הוא מראה לה את הפוקימונים שלו, כך שלמשחק שלו יש שם וצורה שהיא יכולה לדמיין . לדידה של הורביץ זוהי התממשות של המודל של ביון "התפתחות היכולת לחשוב ולהבין את חוויותינו" (מתוך תיאוריה של חשיבה). החשיבה נקראת לקיום כדי להתמודד עם המחשבות. היא נכפית בלחץ המחשבות ולא להיפך. (להלן פוסט לגבי התפתחות החשיבה מתוך התסכול). זהו מהפך קופרניקאי. רק בתסכול יש התפתחות החשיבה על המציאות. רק אז התינוק שמסוגל לשאת תסכול מפנטז את השד החסר. רק כשהמטפלת תסכלה את המטופל הוא החל לזוז לעברה. הורביץ מפרשת לו שהתחיל לומר לה שלום באמצע הפגישה, הוא מופתע ובטוח שאמר לה שלום גם בתחילת הפגישה. היא מפרשת שאמר שלום בתוכו ואחר כך אמר בקול רם ששמעה. כך מציגה לו את ההבדל ביניהם.
מטה תיאוריה: ביון לא מנסה להסביר הפרעה נפשית או פתולוגיה כלשהי. קשיים בהתפתחות החשיבה מולידים פתולוגיות. אך הוא מנסה להסביר את התשתית, ללמד על הכללי והמשותף. התיאוריה על התפתחות החשיבה נוגעת בכל מה שאנושי, על הנפש והקיום. הוא דן בנושאים שנחקרו כבר אך הוא חוקר מעשית באנליזה ונוגע בתופעות רגשיות העוסקות בתיאוריות של ידע העולות בחדר הטיפול. הוא קשור לתיאוריה מחד ולמקרה הפרטיקולרי של המטופל של איתו מאידך. הקליניקה התיאוריה והמטה תיאוריה קשורות זו לזו לזו. פסיכואנליזה היא המקרה הפרטי של שאלות הגותיות שמעסיקות תחומים אחרים. הפסיכואנליזה הופיעה רק בסוף המאה ה19 והביאה את ייחודה באופן בו היא מתמודדת עם שאלות אלו.
הO הוא האינסופי, האלוהים, המקום הכי גבוה, הבלתי מושג, זה לא דבר אחד.
גמפל עולה לבמה לשאלות ומגיבה: המטופל של הורביץ אינו פועל בפיצול, הוא פועל בכמה מישורים, של ילד קטן לא בשל שלא מכיר בנפרדות כמו ילד בן 3, ודרך הנוכחות של המטפל והקומוניקציה הוא מקתשר עם היבטים אחרים שלו, חכם ויודע שפותח דלתות ותקשורת. אין פה ספליט בין חלק פסיכוטי של האישיות וחלק לא פסיכוטי של האישיות כמו שביון המוקדם היה טוען. זה נשמע כמו ילד פסיכוטי ובוגר בבת אחת. הם עושים שיח הילד הגדול והקטין יחד (כמו מאמן ופוקימון).
הורביץ מוסיפה כי במערה יש אזיקים ברגליים ובצוואר, ברגליים כדי לעצור את היכולת לזוז ולפעול, ובצוואר כדי למנוע את החלפת זווית המבט.
חני על מכיל ומוכל
ביון נותן הדרכה בברזיליה 4 שנים לפני מותו. הוא מרוכך יותר, לא נצמד לאנליזה קלאסית. בשיח מורכב עם עקרונות הפסיכואנליזה. המטופלת של המודרך אומרת שאינה יודעת אם רוצה לשכב על הספה, לשבת על הכורסא או ללכת. בשביל המטפל היה טבעי לשבת בשקט ולשמוע יש לה להגיד. אולם מטופל עשוי לפחד ממטפל שיושב ושותק. לדידו של ביון ניתן להתנהג באופן קונבנציונלי כדי להפחית את החרדה, כדי שיתאפשר לה בהמשך להגיד את כל מה שעולה על דעתה. ניתן לתת לה את הבחירה - אם תרצי יש כיסא, אם תרצי יש ספה.
כל שעה היא שונה, היום לא כאתמול. המטופלת משתנה מכורח תנועת העולם. האנליטיקאי מפעיל לחץ על המטופל לגדול. מצפה ליותר מדייקנות ותשלום אלא גם להתקדמות. המטפל מקווה להתקדם וכך גם המטופל.
ביון מדגיש את המיכל שמתאים את עצמו לרמת החרדה של המוכל. הוא מדבר ברמה פשוטה שמאפשרת לחרדה לרדת. החדר מייצג את המטפל והוא מיכל, כך ההצעה לשבת או לשכב היא חלק מההכלה. האנליזה מוכרת למטפל יותר מאשר למטוםפל. זה לא מודל היררכי אלא שני אנשים שנחשפים בחרדותיהם זה לזה. הוא באמת לא יודע מה יותר נכון למטופלת - ספה או כורסא. הוא מכיל את הבלבול ואי הידיעה שלה. זהו K+. אם היה אומר לה מה לעשות הרי שזה היה K-. כי אז הוא היה מטפל שלא יכול לשאת את החרדה שלה וסותם אותה בידיעה טרם זמנה, המטופלת אינה מוכנה לתהליך זה. מספיק צעד אחד של היענות לתלות של המטופל כדי לפתוח בור עמוק של תלות פרזיטית (הרסנית ומרוקנת לשני הצדדים) והמטופלת תפתח פנטזיה שתוכל להתנחל לנצח בביתו ולהירדם על הספה לאנליזה אינסופית. המטפל תמיד בלחץ לתת תשובה במקום להכיל את הקושי והחרדה. המטופל תמיד יגיד "עכשיו הבנתי, אז מה עושים עכשיו?". זו הבנה אינטלקטואלית, שמבטאת חוסר מוכנות לעשות את הצעד הרגשי.
בפרק 27 בספרו ללמוד מן הניסיון, ביו מדבר כי רגשות המטפל הם סוג של הכלה, כמו שרוולים שקולטים את החומר. המטפל מגיב מתוך שרוול אחר כל פעם, אך המיכל נותר שלם. אלו ערוצי קומוניקציה והתוודעות של המטפל למטופל ולעצמו. האינטואיציה צריכה לפעול. הכלה היא פונקציה המוחזקת על ידי האינטואיציה. האינטואיציה מחזיקה ידיעה וספק. לפגוש את המטופל כל פעם מחדש. ביון מאמין באנליזה כצמיחה מתמדת, לא כחולי וריפוי. זה מודל אבולוציוני, ולא רפואי. אין החלטה מודעת לצמיחה אלא becoming ספונטני שמבשיל. מה שקורה היום שונה ממה שקרה אתמול ולא ניתן לשחזר חוויה לכן צריך לבוא רענן, לא גדוש במוכר ובידוע.
"ללא זכרונות": בספרו Attention and Interpretation בעמ' 107-108 ביון מתאר מיכל רווי בזכרונות, בהם הרקע החושי דומיננטי. מטפל שנכנס לשעה עם זיכרון אקטיבי לא יכול להיות פתוח להתבוננויות בתופעות שאין להן תפסיה חושית. לעומת זאת, Remembering ספונטני היא צמיחה חיונית של הרעיונות. Memory אקטיבי הוא זיכרון אקטיבי. בזיכרון הזמן הוא העיקר. לצמיחה מנטלית אין זמן, היא קטסטורפלית. פירוק ובלבול הם המאפשרים צמיחה. שינוי מתאפשר מתוך התהליך האנליטי, פתאום, ואין הוא ידוע מראש. מתבוננים במקומות בהם יש בנו רגש, הרגש מפעיל אינטואיציה. היזכרות המטפל והמטופל שונות מהזיכרון. לא ניתן לעשות אנליזה לבן משפחה לדוגמא, כי הזיכרון רווי יותר מדי זיכרונות חושיים. המטפל צריך לוותר על המשאלות כמו לרפא את המטופל. תיקון המטופל הוא משאלה אומניפוטנטית. חני מיישבת זאת עם כך שבכל זאת יש מקום לרברי שהמטופל יהיה גם שלם בעתיד בעוד שבהווה הוא מתפרק. רברי הוא עבור המטופל, המשאלה היא עבור שביעות רצונו של המטפל. החשיבה האומניפוטנטית היא אחדותית (oneness). היא לא מאפשרת תנודעה. לאחד יש את כל התשובות. רק בהיות שניים (twoness) יש תנועה. אם המטופל אומניפוטנטי הוא לא זקוק למטפל. אולם מאחורי כל אומניפוטנציה מסתתר חוסר אונים. המטפל והמטופל בני אדם ומותר להם לטעות ומשם באה הצמיחה.
סימינגטון על האופן בו ביון נטש את פסיכואנליזה
מציגים את סימינגטון כמי שמתאפיין בתיאור בהיר של תיאוריות מורכבות. הוא שומע את ההצגה שלו בעברית ואומר שלו ביון היה מקשיב הוא היה אומר שהוא עמוס בכבודות עד שקיעה למעמקים. לדידו של ביון הכבוד לא אומר דבר על האדם. הוא נותן להרצאות כותרת- מסעו הרגשי של ביון. ביון: "בכלל, אני מרוצה מעבודתי אם אני חש שעברתי את החוויות הרגשיות, מאשר אם הפגישה הייתה נעימה". זה עלה מעבודה עם פסיכוטים או בורדרליין שמקבלים פירוש, ולא משנה כמה הוא נכון, רק אם הם חשים שהמטפל חווה את סערתם הרגשית. המטופל שם לב לכך. כשנכנס לאנליזה, סימינגטון שקע בדיכאון עמוק, במשך שנתיים וחצי, עד שהתקשה לשלוח יד לכוס מים שמולו. מאז טיפל הרבה בדיכאון, והוא חש שזה שהוא מכיר את החוויה משנה אותו כמטפל. ביון מתאר חוויות רדיפה ודיכאון משל עצמו. הוא חש נרדף ומדוכא. משברים רגשיים היו מוכרים לו. בהרצאות בברזיליה, הוא כותב כי לעיתים אינך יודע אם אתה breaking up או breaking down. המטופל מקבל את הפירוש רק אם הוא מגיע ממקום זה. המטופלת של סימינגטון אומרצת, אינך יודע להסביר דבר אם לא היית פה (בחוויה הזו).
חלק בעצמי של המטפל חייב להיות מופרע. כשבית הקלפים העדין שהוא האישיות מתמוטט, רק כשאני עם אחר נוכח יש סיכוי שאסכים לקחת את הסיכון לגעת בכך. איך המטופל יודע שהאחר עבר חוויה שכזו? יש לחשוב על הקהילה האנושית, "נשמת העולם". לכל שפה יש ניבים שונים שמאגדים דוברים, ניב מקצועי, שפות שונות, שפות דתיות ותרבותיות, אבל יש גם שפה של כל מי שהיה בקרב ביחד שמחברת בין אנשים, יש חוויה שקרתה אז לאחד ואחרי כן לאחר שמשותפת להם ונותנת להם שפה אחת.
סימינגטון טיפל בבת 15 שנשלחה אליו בכפייה על ידי הוריה. היא יצאה לחופשה עם הוריה, שיחקה בחול בזמן שהם שחו, עד שזרם תחתי גרר אותם למעמקים והם לא הצליחו לשחות לחוף. המציל ראה זאת הגיע אליהם עם סירה, משה אותם מהמים, והביא אותם לחוף לבצע בהם החייאה. בעוד הוא מנשים את גופותיהם הדוממות, הקהל התגודד סביבם, וכך גם המטופלת שהגיעה לראות מה קורה. היא ראתה את הגופות הדוממות של הוריה. מישהו מהקהל אמר "הם מתים". המציל החייה אותם בכל זאת לאחר זמן קצר. כשחזרה מהחופשה ללימודים התנהגה באופן מרדני, לא הכינה שיעורי בית, ולכן נשלחה לטיפול אצל סימינגטון. הוא ריחם עליה אך לא הבין את הסיפור לגבי האירוע בים. כשסיפרה שוב, הבין שכששמעה שהם מתים עברה את השוק שהם מתו, והייתה צריכה להתמודד באמת עם המוות של הוריה. עם זאת, משום שלא מתו לבסוף הרי שכולם סביבה, במשפחה ובבית הספר התנהגו כאילו הדבר לא קרה. היא התאבלה על הוריה באופן עמוק ונסער, בעוד שלא זכתה לשום תמיכה והכרה חברתית על החוויה שעברה. אולם כיצד פתאום הבין שזו הייתה חווייתה? הוא דמיין אותה על החול, ושומעת את הדברים. כיצד הבין באותו רגע? הוא חשב דרך חווייתו. הוא לא ראה את הוריו מתים על החול. אבל חווה משהו דומה. הוא מדבר בבוז על חווייתו בבית ספר ציבורי, כמו ביון, זה חלק מרכזי בחינוך של נתיני בריטניה בקולוניות, והוא נכלא בכזה בגיל 11. הוא הופקד על ידי הוריו באחוזה עגמומית, וראה את המכונית נעלמת ביער לקראת נסיעתם חזרה לפורטוגל. הוא לא יראה שוב את הוריו למשך 6 חודשים, הם מתו, למרות שלא היה לו אימאז' מודע לכך שמתו. כשהיא סיפרה לו בפעם הראשונה לא חשב על כך. אך בפעם השניה נזכר בכך. פתאום הפכו לביחד, דרך חוויה משותפת. הם הפכו לקהילה של שניים. הוא לא חלק איתה את החוויה. הוא התקרב לדמעות כשחשב על מה שעבר, היא ידעה זאת גם אם לא הייתה מודעת לכך. זו תקשורת טרום מילולית. הבנה היא תוך ננו שנייה. תמונה מגיעה לאחר ההבנה. לאחר מספר סשנים נוספים הרגשתה השתפרה, והיא חזרה לבית הספר. זה קרה בזכות הרגע הקריטי כשחלקו חוויה יחד. לכך מתכוון ביון. התקשורת של האנליסט עם הפציינט רלבנטית רק אם המטפל עושה זאת ממקום משותף של שוויון.
ביון נולד ב1897, גדל בהודו עד גיל 8, ובשנת 1905 נשלח לבית הזונות הציבורי שרבים קוראים לו בי"ס, ובהמשך גם למכינה (prepschool) עד לשנת 1915. הוא כותב לאשתו השנייה בעת אירוסיהם: איך אנשים חושבים על ילדות כמאושרת??? לי זו הייתה תקופה מגעילה, כזו בה אין לאדם עוד את היכולת והאומץ להתמודד עם כזו נוראות.
בגיל 19 היה מפקד טנק בחזית המזרחית של צרפת נגד גרמניה. הוא הומלץ לצלב ויקטוריה שזה הכבוד הגדול ביותר בבריטניה, אך עשה מאמצים לסרב לכך וקיבל רק את אות העוז. בספרו על מלחמת העולם הראשונה, The Long Weekend, מתאר את חוויות המלחמה.
משם הוא עבר לאוקספורד ולמד היסטוריה והתעניין בפילוסופיה של קאנט ושופנהאואר. הוא נסע לצרפת ללמוד צרפתית. הוא חזר ללמד לתקופה קצרה בבי"ס בו למד וסבל. תקרית מוזרה קרתה שם ואין לה הסברים אצל הביוגרף שלו. הוא התיידד עם נער צעיר ואתלטי, והזמין אותו לתה בביתו מספר פעמים. הוא חשב שאמו או אחותו של הנער יפות ולכן הזמין שגם הן יצטרפו לתה. אמו של הנער באה לבדה לתה, והייתה מכוערת וגועלית בהתנהגותה. התה היה נחמד בכל זאת, אך למחרת האם התלוננה שביון הטריד מינית את הילד ולמרות כל ניסיונותיו להגן על עצמו הוא הוכרח להתפטר. ביון התחיל ללמוד רפואה והבין בשלב זה שיש לו בעיות כלשהן. הוא התחיל אנליזה, והמטפל הראשון שלו כונה בפיו "Mr. feel it in the past". עבר לטיפול אצל ריקמן שהיה נודע יותר. הוא הציע אז נישואין לבחורה וסורב. לבסוף התחתן עם בטי ג'רדין שנכנסה להיריון ממנו וילדה כשהיה בנורמנדי ועבד עם חיילים שהופרעו נפשית מהלחימה. אשתו כתבה לו מברק כי נולדה להם בת בשם פרת'נופי. לאחר 3 ימים הגיע מברק נוסף כי אשתו מתה, הוא חזר להתאבל ולטפל בבתו.
"ניסיון נורת'פילד" המתואר בספרו חוויות בקבוצות מציג טיפול במצב בארגון. הוא גילה שמפריעים לו שוב ושוב במשרדו, ובמקום לשים שלט "לא להפריע", הבין שזה קורה לכל הקהילה, הארגון, והתחיל פעילות שמנעה המשך ההפרעות.
הפסיכוזה של ביון: בסופ"ש הארוך ביון מתאר את המלחמה כטבח בבוץ. כמו שהוא מתאר איך הוא מכוון את הטנק לעבר אש האוייב, עד שבורח ונמלט להסתתר בעץ. הוא מקבל צל:ש ונפגש עם המלך ג'ורג' החמישי. כשהוא עומד בתור לקבלת העיטור, הסמל אומר לו לא לדבר עם המלך. עם זאת המלך פוצח איתו בשיחה, וביון מתלוצץ שהסמל לא אמר לו לא לקשקש. ביון מספר כי יחסיו עם כל מי שכיבד היו בלתי אפשריים, בעיקר עם אמו. "רציתי לחזור לחזית, רק כדי להימלט מאנגליה וממנה". היחסים הפנימיים עם אמו היו עינוי גדול יותר מרצח המוני בבוץ החזית. אמו חיכתה מחוץ לארמון, היא הייתה מובסת מול מצב רוחו. היא סיפרה לו בדיחה והוא לא צחק. ניסתה בכל דרך להוציאו מהמצב. אחד מחבריו נהרג ביציאה מהטנק, לשווא. והוא כותב "אני מבין את כל ההסברים לגבי מותו, אך לא את הדבר עצמו". גם מטופלים לא זקוקים להסברים. לדידו של סימינגטון ביון היה אז פסיכוטי ומתאר את הטירוף שלו.
בסוף מלחמת העולם השנייה ביון קנה בית בלונדון ושכר אומנת לבתו. הוא מספר, משהו מקולקל הובא אלי כשישבתי בדשא, התינוקת זחלה אלי, רצתה שאבוא אליה, התינוקת זחלה לפרחים, קראה לי, המשכתי לשבת, היא זחלה אלי, היא קיוותה שאביא אותה, המשכתי לשבת, היא המשיכה לבכות כעת במצוקה, בהיתי בה זוחלת במרחב הארוך שהפריד אותה מאביה, דמיינתי אותה מרירה מכעס וטינה כלפיי. תהיתי למה את עושה לי את זה??? לא תהיתי למה אני עושה לה את זה. האומנת רצתה לקום אליה, אך אמרתי לה לא, שזה לא יזיק לה, התינוקת המשיכה לבכות, האומנת המרתה את פי, וקמה להרים את התינוקת. הכישוף הוסר ממני מייד ואני נוחמתי כמוה בידיים האימהיות, איבדתי אז את בתי ואני מקווה שאין עולם הבא.
ביון היה אכזרי. כשהוא נזכר בדחייה של הצעת הנישואין: לאחר שדחתה אותו אותה בחורה הוא ראה אותה על החוף עם בנזוג חדש. הוא כותב, לו היה לי אקדח הייתי יורה בו ואז בה, בזווית כזו בברך שלא ניתנת לתיקון, באכזריות, שתצטרך להסביר למאהבים החדשים שלה למה אין לה מפרק בברך. לפי היהדות והנצרות לא ניתן להכחיד את האכזריות והבצע, וכך גם בפסיכואנליזה. לדוגמא, אביו של קולגה של ביון, גוסלינג, גסס. גוסלינג דיבר על כך בעצב בהדרכה משותפת. ביון אומר, אמרת לי דברים קשים על אביך, אך מותו אינו אחד מהם. ביון היה אכזרי אך באופן בונה ולא הרסני. יש להבין כיצד האכזריות נשארת אך יש בה טיפול רגשי אחר.
ביון מוותר על פסיכואנליזה: ב"טרנספורמציה" ביון הציג את המושג O. הוא קשר זאת בפסיכואנליזה כאובייקט שמופיע במכיל ומוכל. הוא טען שיש הפשטה סופית. זה שונה מהמגבלה הפרדיגמטית שפרויד התווה. יונג מתאר כיצד פרויד ביקש ממנו לא לנטוש את התורה המינית, הוא רצה לעשות ממנה דוגמה. ביון רצה לחרוג מדוגמה זו.
המאבק להישרדות הוא ביטוי להפשטה סופית. שיטה שמבוססת על תחושות (sensations, כמו עיקרון העונג) היא מוטעה. לכן קריאת ביון היא לרוב מוטעית. קריאתו דרך עדשה אנליטית מטעה. פרשניו הפסיכואנליטים מתארים חוויות O, או חוויות קבוצתיות של O. פרויד התייחס למניפסטציות של O, בעוד שביון התייחס לO עצמו, מופשט. לכן לדידו של ביון פרויד בנה דוקטרינה צדדית ומוגבלת.
לדידו של פרויד, האדם שואף לאושר ולהיאחז באושר. החלק החיובי של משאלה זו הוא לעודד עונג חזק והחלק השלילי להיפטר מהכאב. אולם פילוסופיה אחרת יכולה להיות כי האושר מזוייף והחירות בעלת ערך רב יותר, ולכן מקריבים אושר למען חירות.
כשביון אומר לגוסלינג שזה שאביו ימות זה לא נורא, זו אכזריות בונה. כי כדי להשיג אושר, אנשים מתבכיינים על אומללותם. ביון ביקש, דבר איתי על אביך, לא על הכאבים שלך.
סימינגטון הדריך מטפל בסידני. המטפל הציג לו מטופל תלותי בן 30 שהוריו לא נתנו לו להתפתח. הוא גר בביתם, הם לא הרשו לו לארח חברה בחדרו. המטפל חשב שמשימתו היא לשחרר את המטופל מכלא זה, שימצא דירה וישיג חברה. זו המשימה שראה לעצמו בטיפול. ואז יום אחד המטפל נהג במכונית והגיע לרמזור אדום, והבין שהבחור חופשי לחיות כך, מטרתו לא לשחרר אותו מכלא בית הוריו. גישתו הרגשית השתנתה. הבחור עזב לאחר שבוע את בית הוריו. הסובטיליות שבה משאלותינו עבור המטופלים משפיעות היא שכיחה. לכן צריך שלא לרצות דבר עבור מטופלינו. חירות היא המרכז של חשיבתו של ביון.
Four Discussions with WR Bion: בסמינר זה ביון מדריך טיפול במטופלת מתירנית מינית. המטפלת אומרת שהמטופלת חוששת שמא המטפלת תחשוב שהיא זונה. ביון מדגיש שאין בכך בעיה. כשהמטפלת שואלת האם הוא חושב שהמטופלת זונה, ביון מדגיש שחשוב להשתחרר משליטת המחשבות של האחר. המטפלת צריכה להיות רשאית להגיע למסקנה זאת בעצמה. חופש אפשרי רק תחת משהו גדול ממני, מעבר לעיקרון העונג של פרויד, מעבר לארכיטיפים של יונג, מעבר לפנטזיות סכיזופרנואידיות של קליין, מעבר לעצמי אמיתי של וויניקוט. סמינגטון טוען כי אינו ביוניאני. ביון עצמו לא ראה עצמו ככזה. ביון רצה להיות חופשי ממחשבות של אדם אחר. אנחנו נמלטים מחופש על ידי שליטה במחשבות של אחרים, מנסים לשלוט בפראיות שלנו.
ב77' סימינגטון עבד בטביסטוק. ביון בא ללונדון ונתן סמינרים לקבוצת קליין. הוא דיבר ממקום חיצוני לפסיכואנליזה. סימינגטון משווה זאת להרצאתו באוניברסיטה העברית לפני חודש, כשציטט את בובר, ואז ניגשו אליו שזה ציטוט נדיר משום שהוא לא של פרויד וקליין וכו', מחוץ לבית ספרנו. כשביון ניסח את O הוא השיג משימה פנימית ענקית. הוא ויתר על פסיכואנליזה פרוידיאנית, ניתק עצמו ממנה ונסחף הלאה. נזפו בו על כך. גורם קלייניאני בכיר מסר לסימינגטון לפני כ20 שנה, כי ביון השתגע כשפיתח את רעיון הO בטרנספורמציות. כשסימינגטון הלך לסופרוויז'ן אצל ביון אמרו לו שביון מטורף דמנטי. לדידו של סימינגטון O מרפרר לאונטוס ביוונית, למרות שאלמנתו של ביון לא ידעה לאשר זאת. פרשני ביון אחרים מציעים שהכוונה לorigin. אולם לדידו של סימינגטון השימוש של ביון בO הולם את המשמעות של אונטוס - being.
ביון עבר מאטצ'מנט לדיטצ'מנט. גם סימינגטון חש כך כשקרא את ביון. הוא למד בסימנרים שלו בטביסטוק. ביון אמר שם: רוב האנליסטים לא מאמינים ש"השיחה המוזרה הזאת באמת פועלת". כולם היו בשקט. אחר כך סימינגטון שאל אותו למה התכוון, וביון הביט בו בצלילות ואמר, שכשאנליסטים מציגים עבודתם רבת השנים, אני משוכנע שאינם מאמינים שהשיחה הזו פועלת. סימינגטון אומר שכשאנליסט מספר שיציג חומר קליני זה מזכיר לו שהיה הולך עם אמו לקנות חומרי גלם לתפירה, ואת החומרים היפים והצבעוניים שניתן היה לגעת בהם ולהתפעל מהם. הרי חומר קליני אינו חומר מוחשי כזה שניתן לראות. זו מרמה, (קופסת עוגיות חמאה שבתוכה כלי תפירה). זה לא חומר קליני אלא שיחה. בהדרכה שלו סימינגטון נזכר שביון היה אומר שוב ושוב "תגיד את החלק הבא של השיחה".
הדיבור האנליטי נסמך על קביים של זיוף. המטופל של ביון ליהג אסוציאציות חופשיות. ביון עוצר אותו ואומר שהוא יודע היטב להיות אנליזנד ושזה נשמע כמו אסוציאציות חופשיות ולא כמו משהו שמישהו יגיד באמת. איננו מאמינים ששיחה אמיתית בינינו למטופלינו פועלות באמת. סימינגטון הלך לארוחה, והאנליסט לשעבר שלו נכח בה גם. הם דיברו מעבר לשולחן, ולא נשמע שהאנליסט דיבר שונה מאיך שדיבר במהלך האנליזה. "כי באנליזה הוא שוחח איתי, ולא העביר חומר קליני".
ביון הופך את האולטימטיבי לאולטימטיבי. הוא לא האמין בתחושות (sensation based systems), ושם עצמו בשירות הO, הbeing. ביון המליץ לקרוא אקהרט וג'ון אוף דה קרוס. שניהם זנחו מוסדות האמונה להם היו שייכים, וחיו למען משהו אולטימטיבי, נטול תחושות, O. זה הופך אכזריות הרסנית לבונה. אמונה מבוססת תחושה היא תמיד יחסית. היקשרות לאמונה כזו היא לפונקציות תוך מערכתיות שמנוגדות למערכת אמונות אחרות. המוח אז נדרש להיות במצב מנוכר שתמיד שולל אמונות אחרות. לכן השאיפה לO היא בונה. אטצ'מנט היא אכזרית. O נטול דוגמטיזם.
הפילוסופי והרנונסיאלי (renouncial): רק במוד הרנונסיאלי אכזריות הופכת מהורסת לבונה. השיח הפילוסופי הופך עומק לשטחיות כשהוא בשיחה יומיומית. אין עומק בלי חפירה. האמת ללא החתירה אליה היא מתה.
השיטה הפילוסופית לעומת הרנונסיאלית: האמונות, כגון האינטרסובייקטיבית , הפרוידיאנית וכו', האינדיבידואליות של כולן היא מניפסטציה של O. לוותר עליהן זה לוותר על מכשול. אקהרט, עליו ביון ממליץ כקריאה: מהלל דטצ'מנט יותר מענווה, בהשתחוות האדם יוצא מעצמו ונכנס לאחר, בדטצ'מנט הוא רק יוצא מעצמו. רחמים גם הם יציאה צעמי וכניסה לצרותיהם של האחר. לכן בעת דטצ'מנט לא ניתן להתפלל כי אין מה לבקש משהו מאלוהים או לבקש שיקחו ממך משהו.
הדטצ'מנט מקרב להתחברות, זוהי יציאה מאיזורי הנוחות של האמונה. ביון יצא מהמורשת הפסיכואנליטית בה צמח.
חבר של סימינגטון מברזיל היה אצל ביו באנליזה. לפני כן היה באנליזה 30 שנה, אצל מטפל שלפני כן היה באנליזה אצל ביון. החבר של סימינגטון היה אוהב מוזיקה, אך המטפל שלו אמר לו "למוסיקה אין קשר לפסיכואנליזה". כשחברו של סימינגטון שאל את ביון, איך יתכן שאותו מטפל היה באנליזה אצלו, ביון השיב "היה לו מטפל אחר בתקופה ההיא". ביון השתחרר מכבלי האנליזה. הוא לא הוסיף עצמו לתפיסה מבוססת תחושות (sensational). אלא התקדם הלאה. לדידו פסיכואנליזה לא אומרת דבר, היא כמו מקלו של העיוור המאריכה את המישוש שלו.
Bhavana - זהו ארון הקודש של פונקציית אלפא שניסח ביון. זוהי מילה בסנסקריט שמשמעה האלסטיות המאפשרת להשתנות מול חוויות. האישיות מפצה על נוקשות הבוואנה בהיצמדות לחשיבה שיטתית, דוגמטיות. פסיכוזה היא חנק הבוואנה.
אמונות אינן רק דתות, או תיאוריות מדעיות, אלא גם אמונות מקובלות יומיומיות וחזקות באותה מידה. הן מובילות לאותה רדידות.
O הוא רק עצמו. ביון נטש גישה מוגבלת אקסקלוסיבית ועבר לאולטימטיבי. בכך הסיר גבולות מול יתר הבריות. ולא ניתן להגיע לשם בלי לצעוד לבד כל איש בדרכו.
בשאלות בסוף סימינגטון מוסיף על היכרותו עם ביון. הוא טיפל במטופלת שהייתה במשך חצי שנה מדברת באימאז'ים אידיוסינקרטיים, כמו "מרובע כחול" "ג'ירפה", והוא היה מפרש לה זאת פסיכואנליטית כמו "את חושבת שאני גבוה ממך ומפחדת מסמכותי". אחרי כמה חודשים נמאס לו מהדינאמיקה הזו. הוא חשב על זה קצת כראשיתה של מודעות. ופירש לה שהיא רוצה שיחבר לה את התמונות הללו כי היא לא מסוגלת לעשות זאת בעצמה. היא הגיבה באגרסיביות ונכנסה בו בכל הכוח על היותו חזיר שובניסט חסר רגישות. הוא לא רצה להציג את הנושא בפני מומחה פסיכוזות ידוע שהדריך אותו, כי חש שהוא היה דומיננטי מדי וירדה בו מול טעותו הקלינית. הוא הציג אותה לביון במקום זאת. ביון הגיב בקצרה, "היא חשבה שתוכל לעזור לה?". כלומר, הוא רמז שיש אומניפוטנציה אצל המטופלת שחושבת שניתן לעזור לה, וסימינגטון שיתף עם זו פעולה כשקח אותה לטיפול. סימינגטון סיפר לביון על התמונות הדיסקרטיות, ועל הפירוש שנתן לה. הוא חשב בשקט שתי דקות דרמטיות ואז השיב "פירוש נכון", וסימינגיטון חש כבן עשרה שטפחו על שכמו. כשהתלונן על הסדיזם של המטופלת כלפיו, ביון השיב "סדיזם כה מוזר, פועל רק אם הקורבן חסר אונים". כשהתלונן שהמטופלת לא משתפת אותו בחלומותיה, ענה ביון "כשאתה מספר חלומות יש תחושה שמסתכלים לעומקך וזה כואב". סימינגטון חש שביון דובר בפשטות ולא אומר את הדברים בכובד פרשני.
אגב!!!!
ובעצם הדרמה הגדולה הייתה בדבר אחר לגמרי, חני היקרה (!!!) סייעה לנו לפנות לסימינגטון, היא הציגה אותנו בפניו כתלמידים שלה שמעוניינים להזמין אותו להדרכה, ופנינו אליו מחוייכים ונלהבים, איה, מעיין ואנכי, וביקשנו שיבוא אלינו לקבוצת הקריאה והוא הסכים. אז ב"ה בשבוע הבא יהיה פוסט על ההדרכה עם סימינגטון.
