פתרון לכפילות התודעה על ידי השלכה על המטריצה החברתית

פגשתי אתמול את נועם חברי מהצבא, אותו לא פגשתי שנים אבל שמרתי אותו כדמות בראש, ושוחחנו על חלימה חברתית ועל שימוש בכלי מיצוי מידע בתחום בריאות הנפש. הוא עזר לי לנסח יותר טוב את המחשבות שלי, והדהימה אותי הרמה בה הוא היה עסוק בנושאים הללו מהכיוון שלו, ופיתח אותם כל כך. לגבי חלימה חברתית הוא אמר לי לנסח היטב את המניפסט ולחשוב אחר כך על הארגון כמשהו שיבוא בקלות. לגבי פסיכואנליטיקס, הוא אמר לי שמדידה ומציאת קשרים היא תיאורית בלבד, ואינה מובילה אדם ליטול אחריות על חייו. כלומר, תיאור המבנה אינו מספיק כדי לייצר סוכנות, גם אם הוא תנאי הכרחי לה, וחלק מהסוכנות היא ההבנה העצמאית של המבנה והתמקמות מולו. לדבריו, ניטור המשבר הנפשי רק גורם לתחושת קורבנות גוברת: "אם אתה רואה אותי סובל למה אתה לא בא לעזור לי" ואינו מעצים ומעודד התמודדות עצמאית.

זה גרם לי לחשוב על פסיכותרפיה כמשחק סכום אפס, בו יש מטפל ומטופל, ועד כמה ניתן להעצים אנשים לטפל בעצמם. סיפרתי לו שרעיון הגמילה עומד בבסיס הגישות השונות של הפסיכותרפיה - אלו שמתסכלות ומסייעות לקבל את האכזבה מהפנטזיה, ואלו שמספקות ומנסות להפוך את הסבל הנוסטלגי לגבי משהו שלא היה מעולם למשהו שניתן בכלל להיגמל ממנו. כך הגישה הוויניקוטיאנית (במובן מסויים) מנסה לספק איזו אימהות טובה דיה ולווסת את התסכול, בעוד שהגישה הלאקאניאנית (אותה אני מכיר רק אגבית) מנסה "להחמיץ את החלב" ולתרגל את תסכול הגמילה (על בסיס פתרון הסבתא הרעה: להוסיף חומץ לחלב אם כדי לגרום לתינוק לאט לאט לעבור למחית ירקות).

סיפרתי גם על הגישה הביוניאנית לפיה לא ניתן למדוד את הנפש ב"סייסמוגרף" כי היא דיאלקטית. המדידה מחפשת להישיר מבט לעבר משהו שקיים, בעוד שהנפש דורשת מבט דו עיני. כל עין רואה את שהיא רואה, אבל הראייה היא שלילת התמונה הנקלטת מכל עין כדי להרכיב תמונת תלת מימד שהיא לא אף אחד מהתמונות שהתקבלו מכל עין, והיא באינטראקציה תמיד מול אותן תמונות שהיא מביטה בהן.

לגבי הדיאלקטיקה של הנפש חשבתי על ניתוחי split brain. לאנשים עם אפילפסיה קשה עושים הפרדה של שתי אונות המוח זו מזו, כדי שהסערה החשמלית של התקף אפילפטי תישאר רק בחצי המוח הפגוע, וחצי מוח יוכל להמשיך לתפקד. אז מפרידים את הגשר בין שתי האונות, ושני חלקי המוח נשארים לתפקד באופן עצמאי זה מזה, וככה אם שומעים משהו מאוזן שמאל, מוח ימין לא יודע על זה עד שלא אומרים את זה בקול רם כדי שאוזן ימין תשמע את זה גם, וככה גם מחשבות שאופייניות למוח שמאל עוברות למוח ימין רק דרך החוץ - דרך כתיבה ודיבור, ולא דרך החיבור שאמור להיות בין שתי האונות. אבל יש גם תופעות מוזרות שקורות לאנשים שעשו להם את הניתוח הזה, של פיצול התודעה. יש לפעמים מוטיבציות שונות בין שתי האונות, ופרופ' בנטין ז"ל סיפר לנו על מטופל שלקראת יציאה לדייט רכס ביד אחת את כפתורי חולצתו ופרם אותם ביד השנייה. ואולי המוח שלנו הוא כפול, ויש לנו שתי תודעות שאינן מתיישבות זו עם זו, ולכן אנחנו שומעים את הדיבור הפנימי כדיאלוג בסטריאו. ואולי זו הסיבה שטראומה ניתנת לטיפול בEMDR, כלומר על ידי סיפור בקול רם של האירוע תוך כדי גירוי חושי של שתי האונות במקביל על ידי טפיחה על שתי הברכיים של המטופל לסירוגין בזמן שהוא מספר על האירוע הטראומטי. הרעיון הוא שעלינו לחוות את האירוע בשתי האונות כדי ליישב אותו בתפיסת העצמי. וגם זכור לי שככל שהמוח בריא יותר ומיומן יותר, ככה הוא פעיל יותר בחיבור בין האונות, והחיבור בעיקר נועד כדי לדכא פעילות לא מסונכרנת, ובכך בעצם יש לכידות של שתי התודעות הללו. וזו הסיבה שיש תמיד כפילות של אני ועצמי, אני המתבונן תמיד בעצמי. וכיצד ניתן למדוד אובייקט שמתייחס לעצמו מבלי להיכנס ללופ?

אבל הבוקר חשבתי על זה שהתודעה אמנם דיאלקטית, ולתפוס אותה במדידה זה כמו לתפוס דג שמנוני בידיים רטובות, אבל... שיש מנגנון אחד שאנשים משתמשים בו מקדמת הימים כדי לתפוס אותה באמצעות התפיסה המוגבלת שלהם: השלכה. אנשים משליכים את המורכבות שלהם על העולם בצורה שמאפשרת להם להיות יותר פשוטים עבור עצמם, ולהתבונן במורכבות כחיצונית. זה כמו שהגל מדבר על זה שכדי לראות את כפילות התודעה שלנו, עלינו להתבונן באחר, ורק דרך המבט של האחר אנחנו מסוגלים לתפוס את עצמנו כשלמים בחזרה. כלומר התודעה שלנו בבסיסה היא אינטרסובייקטיבית, ורק כשאנחנו רואים אותה מושלכת על העולם ביחסים בין אנשים אנחנו מבינים כיצד ניתן ליישב בין התודעות המפוצלות שלנו. כי זה לא רק שתי אונות, אלא גם כל אונה מול עצמה על ציר הזמן. כתבתי על זה משהו קצרצר פעם שמבוסס על שתי השורות הללו של הגל.



ומה המשמעות עבור מנטל הלת' אנליטיקס? שלא מודדים את הדיאלקטיקה הפנימית, אלא את המגמות הרשתיות. לדוגמא, לייצר רשת של קשרים רגשיים (משפחה, חברים, קהילה) ולמדוד את שינויי הwellbeing של חבריה. אני לא בטוח שזה לא שונה מפייסבוק. אבל זה מאפשר לכל פרט להתמקם באופן מורכב מול הרשת. להבין איך הוא פוגע או עוזר לאחר, כבסיס להבין את המבנה שלו מול הסוכנות שלו. ואולי זה כבר חזרה בלופ למטריצת החלומות? הנה פוסט שכתבתי על המטריצה שהעבירה חני בירן במהלך המחאה החברתית דאז..

הדבר היחידי שהוא אינדיבידואלי, במובן שלא ניתן לחלקו, אם כך, הוא לא הסובייקט, אלא עצם קיומה של המטריצה האינטרסובייקטיבית, האפקט הסינרגטי שהוא מעל לסכום הסובייקטים החוברים כדי לייצר אותה מטריצה.

נ.ב.
המדריכה שלי ניסחה זאת כגישה מערכתית והמליצה לי לקרוא על הגישה המערכתית לטיפול. לפי הגישה המערכתית, היא אומרת, האינדיבידואל מוסבר כחלק ממערכת משפחתית וקהילתית. מטפלים במשפחה כולה ובחיבורים שלה לבית הספר ולמשפחה המורחבת, וכו', ולא רק במטופל האינדיבידואלי. זה נשמע כמו כיוון מבטיח לקריאה וחשיבה.