וכשליבך נשבר?

אתמול הייתי בהרצאה של סול אפריסיו בפורום לקאן, אליה הזמינה אותי המטפלת שלי. זה מוזר להיות בפורום קולגיאלי עם מושא ההעברה שלך.

סול אפריסיו היא נשיאה לשעבר של איזה משהו לקאניאני בינלאומי. באנגלית צחה ומבע פנים אקספרסיבי היא אמרה שתדבר על הקשר האנליטי (טיפולי). שהיא חשבה על זה בשנה האחרונה. היא אמרה שיש את האנליזנט (מטופל), ויש גם את האנליסט (מטפל), ויש את השפה שהם משתמשים בה. האנליסט משמש מושא להעברה של האנליזנט. האנליזנט חסר ידע על עצמו, על בעייתו. האנליסט לכאורה יודע משהו שהאנליזנט לא יודע, ולכן האנליזנט פונה אליו. אולם יותר משהאנליסט באמת יודע משהו, הוא ממלא תפקיד של מי שאמור לדעת משהו (Subject supposed to Know). לגבי מה? לגבי הלא מודע של האנליזנט. האנליזנט משליך תכנים לא מודעים לעבר האנליסט ונותן לאנליסט להתבונן בהם. האנליסט, אם כן, הוא אובייקט להשלכה, אך הוא ממלא תפקיד את תפקיד הסובייקטיביות של האנליזנט, בכך שהוא מבצע את האקט הרפלקסיבי שהאנליזנט אינו מסוגל לבצע עבור עצמו. הרצון (איווי, desire) של המטופל (נמאס לי לתקן לאנליזנט) הוא לדעת מה קורה איתו, ולמה הוא ככה נופל כל הזמן באותם דברים שלא מסתדרים לו. הרצון של המטפל הוא להגיב באופן הולם לצרכים (לא לבקשה)  של המטופל. על המטפל לגשת לכל מטופל כמקרה חד פעמי (singular). הרגשות של המטופל מסייעים למטפל להבין מה הקטע של המטופל. הרגשות של המטפל אינם רלבנטיים ויש לשים אותם בכיס. זה היה הקטע המרכזי של ההרצאה, כשאפריסיו הבהירה שכל הסיפור על העברה נגדית זה לחלשים, או לפחות לכאלו שידם קצרה מאנליזה ממצה, המאפשרת למטפל לשים בצד את רגשותיו לגבי המטופל. רגשות הם הדדיים הסבירה אפריסיו, ובהביאם המטפל גורם לכך שלא ניתן לדעת מי מוביל את הטיפול ולאן. הרגשות מפריעים למטפל להבין את תפקידו עבור המטופל. הקשר האנליטי ניחן באי שוויון ביחסים בעיני הסובייקט ( subjective oddity/disparity of the analytic relations), ולכן הדרישה מהאנליסט שונה מהדרישה מהאנליזנט. המטפל שעבר אנליזה יודע לזהות מראש את מלכודות הרגש (forewarned of emotions), ועליו לשלול את עצמו (abnegation) כדי להיות פנוי לעבודתו. המטפל מוביל את המטופל לתוצאת האנליזה - והיא סובייקט משוסע (slit), כזה המסוגל להסתכל על עצמו (אפשר לומר שתפקיד המטפל לשבור למטופל את הלב). למטפל אין מקום לבטא חיבה או סלידה (I like you / I dislike you) גם לא במובן הפוליטי בתוך הטיפול, משום שבכך הוא מחבל בתפקידו כזה הנושא את ידע הלא מודע של המטופל. המטפל בכל זאת בוחר במטופל לצאת להפלגה משותפת (embark) כאח, במסגרת הראיון המקדים (preliminary interview) בו הם יושבים גוף אל גוף (ולא נסתרים זה מזה כשמטופל שוכב על הספה). אחים, שניהם ילדיה של השיח האנליטי (analytic discourse).

שאלתי שאלה אחת: מהו הידע שמבקש האנליזנט? האם זה ידע אינטלקטואלי? אפריסיו הסבירה שמדובר בידע על הלא מודע, שאינו אינטלקטואלי ברובו. היא הסבירה שגם לא מדובר בידע גופני או היגייני. גם לא מדובר בידע פילוסופי על העולם. הידע שבשיח האנליטי הוא מתווך (relay) בין הידע הביומדיקלי לידע הפילוסופי. ורק דרך התרגום בין השפות נוצרת המשמעות.

הערותיי:
- היא דיברה מאוד בפשטות על לאקאן. או שלא הבנתי מאום.
- זה מזכיר לי מעט את הקטע של פוקו שאומר שהציווי האפולוני דע את עצמך, התפרש במאות הראשונות לספירה כעניין בניטור הפרשות גופניות ותזונה, שזה יותר לכיוון של הידע ההיגייני שתיארה אפריסיו, ופחות הלא מודע.
- איך יכול המטפל לשים את רגשותיו בכיס? האם הלאקאניאנים באמת כה קשוחים? האם זה בעצם כמו כמרים שבסוף מטרידים נערי מקהלה כי לא מצאו לעצמם אוורור? הרי כל הקטע של ההתייחסותיים הוא שהם מנסים להבנות את החריגה מעיקרון הפרישות של המטפל. כלומר, מסופר על המטפלת האינטרסובייקטיבית ג'ודי מסלר דיויס שסיפרה למטופל שלה שהיא נמשכת אליו, והצדיקה זאת בכך שזה שירת את הצרכים של המטופל לדעת שהמשיכה היא הדדית. היא סיפרה על זה בעצמה אגב, פרסמה במאמר וזה. Love in the Afternoon. האם זה לא לופהול שגם לקאניאנים יכולים לנקוט בו?
- וזה בכלל נשמע מאוד דומה לכל השיט הקלייניאני, בו המטפל הוא אובייקט השלכה נקי. הקלייניאנים אולי לא מניחים העברה נגדית, אבל גם לא מניחים שצריך למחוק אותה... אבל זה היה נושא ההרצאה. אפריסיו התייחסה לדוגמא לבהלה של ברויאר מההריון המדומה של אנה או. לדידה, ברויאר העביר לאנה או רגשותיו, את רצונו בילד (לפי שחודשיים לאחר שנגמר הטיפול אשתו נכנסה להריון ממנו), וכשהדבר התגלם למולו הוא נבהל מהשפעתו על המטופלת. במקום זאת, היה עליו, להבנתי, להכיר בהעברה ככוללת העברה נגדית, להכיר את רגשותיו, ולנהל אותם בהתאם לצרכי המטופלת. בכך אין אפריסיו חוזרת לימים שלפני ההכרה בהעברה הנגדית, אלא מסבירה שגם הכרה בה, אינה דורשת עיסוק בה.

אז היום שמתי בכיס דברים שצריך להוציא לפני הכביסה.

המטפל כמו רובוט שצריך להיפטר מרגשותיו... מזכיר את המונולוג בסוף של בלייד ראנר..



או את השיר של אברהם בן יצחק (סונה):

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ - עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.