סופ"ש חלימה חברתית

בסוף השבוע הייתי עם חברי חנן בסדנא של חלימה חברתית בנווה שלום שהנחו חני בירן, ורד אמיצי וביפין פטאל. פטאל היה אורח מחו"ל שבשנים האחרונות עבד הרבה עם גורדון לורנס שפיתח את המתודה של חלימה חברתית.

הסדנא הייתה בת כ24 משתתפים, ממגוון מקצועות ייעוץ וטיפול. פסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד. נערכו בה 4 סשנים של חלימה חברתית, ולאחר כל סשן נערכה סינתיזה. ו2 סשנים של ניתוח תפקיד באמצעות חלומות. בסשן של חלימה חברתית ההנחיות הן שחלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם, ומטרתה ליצור חיבורים חברתיים לגבי המשמעויות שעולות מהלא מודע האישי לגבי הלא מודע החברתי, ולצורך כך המשתתפים מוזמנים לשתף בחלומותיהם ולהעלות אסוציאציות חופשיות לגבי החלומות שהעלו, זאת מבלי לפרש את החלום או את יחסי הקבוצה, ומבלי להרחיב לגבי ההקשר הביוגרפי האינדיבידואלי. סינתיזה של חלימה חברתית היא סשן נלווה של קבוצה קטנה, בו המשתתפים מחברים את התכנים שעלו בחלימה החברתית אל עצמם ולהיבטים המודעים של חייהם, לוקחים דימויים שהתחברו אליהם מחלומות ואסוציאציות של אחרים, ומקשרים אותם להבנה החברתית והאישית שלהם. בניתוח תפקיד מבוסס חלומות יש משתתף שמעלה דילמה או קושי בתפקיד שהוא ממלא במערכת מסויימת, ואז משתף בשלושה חלומות, ולאחר מכן הקבוצה הקטנה מחפשת קשרים כדי לעזור לאדם שהציג את הדילמה לחבר בין החומר הלא מודע לתפקיד שלו במערכת בה הוא נמצא, ואז האדם שבדילמה מנסה לחבר את המחשבות החדשות שקיבל מהקבוצה להתמודדות שלו בתפקיד.

חני בירן הסבירה על החלימה החברתית:

חני סיפרה שחלימה חברתית הכתה שורש ראשון ב1988 בישראל דווקא, בכנס שנערך אז במכללת רופין, למרות שהוצגה לראשונה במכון טביסטוק בלונדון, ושמאז הכנס בישראל הגישה נפוצה למקומות רבים נוספים בעולם ומשמשת בהקשרים שונים, וכי מאז מותו של גורדון לורנס לפני שנים ספורות יש קרן לזכרו המפיצה את מורשתו בעולם. אמנם פרויד, ביון ופרום עסקו בנושא הלא מודע החברתי, אך בכל זאת הוא נדחק הצידה לעומת הלא מודע של המטופל בחדר. בחלימה חברתית נחפש את ההיבט החברתי שעולה בחלום של האינדיבידואל, ובין חלומות שונים. דרכם יוצא לאור סיפור חברתי. רובנו חיים בחברה ישראלית מרובת מלחמות, טראומטית ומקוטבת – מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים, עולים וילידים וכו'. כל אלו יוצרים תופעות רגש וחשיבה אצל האינדיבידואל הקשורות לסביבה. זה משפיע על המשפחה שלנו, על מקום העבודה שלנו, וכו'. החלימה החברתית היא כמו מיכל שלתוכו אנחנו נוסכים חלומות, ומחפשים בהם היבט חברתי. זה שונה מהמודל הטיפולי שבו מטפל ומטופל חוקרים בצמד או אף בקבוצה את הביוגרפיה האישית של המטופל או של הקבוצה הספציפית והמטופל/ים עומד/ים במרכז. במטריצה החברתית נשאל לא על החולם אלא על החלום, על מה הוא מבטא עבור החברה. ביון השתמש במושג reversible perspective , להסתכל על אותו הדבר בשני מבטים שונים זה מזה. החלום האישי והחלום החברתי הם כמו ציור הגשטאלט של כד ושני פרופילים שמרכיבים זה את זה ושוללים זה את זה. למעשה החלום האישי והחברתי לא סותרים אלא משלימים זה את זה. כל אחד שולח את החלום שלו לשימוש כל החברים בסדנא ומהחלומות יוצרים דיאלוגים זה עם זה. (כך נוצר מארג של חלומות ללא בעלות, כמו קוד פתוח המזמין הצטרפות). היכולת לחלום ולספר חלומות דורשת יכולת לאבד שליטה. למנחים ולמשתתפים אין שליטה על החלומות. צריך נכונות לקלוט את מה שניתן לתפוס, את מה שנקרה בדרכו של החלום. המשתתף במטריצה כמו תייר שעובר דרך מרחב אינסופי של חלומות, כמו אליסה בארץ הפלאות המופתעת לאורך כל מסעה בארץ הפלאות משינוי והיפוך מתמיד של הפרספקטיבה שלה. זוהי חוויה של עזיבת ידע קודם. במקום לעבור מהרציונלי ללא מודע יש מעבר מהלא מודע לרציונלי, מהמטריצה לסינתיזה שלאחריה.

לאחר מכן פטאל הרצה על נושא יצירתיות:

למעשה השימוש הארגוני והקהילתי במתודה של חלימה חברתית נועד לעודד יצירתיות. פטאל מסביר שיצירתיות היא אקט של התהוות. כדי לעבור מלהיות ללהתהוות (from being to becoming) נעשה תהליך של חקירה סקרנית (K+) של חומר ידוע שלא נחשב והפיכתו באמצעות חשיבה סימביוטית מפרה הדדית המאפיינת את מטריצת החלימה החברתית לחומר חלום. כלומר, החלימה מאפשרת להופך חומר גלם לדימויים הנגישים לנו, וליצור ידע חדש. מחשבות חדשות וידע חדש אינם גילוי מדעי כלשהו, ואינם משהו שלא ידענו קודם, אלא דרך חיה יותר להתייחס לדברים שבה אנחנו יודעים.



לורנס חשב במונחים של יחסי קבוצות כמו לא מודע חברתי, ובמקביל במושגים של חשיבה סיסטמית של סופי ואינסופי. פטאל מתאר שערך יחד עם לורנס מספר סדנאות ארוכות, לדוגמא סדנא של 9 ימים עם רקדנים בפינלנד, ושדווקא הקהלים הלא פסיכולוגיים התחברו היטב למתודה, בייחוד אמנים. לורנס חיפש כיצד ליצור שיטה נגישה יותר למערכות. הוא שאל כיצד רותמים יצירתיות של מערכות. מערכת יכולה להיות הקבוצה שמתכנסת או חברה שלמה. גורדון טען שכל המערכות האנושיות הן בעלות פוטנציאל להתעלות על המבנה של עצמן (emergence), ולכולן פוטנציאל להמשיך להתהוות (becoming). על ידי תהליך טרנספורמציה ניתן לקבל הצצה חטופה או תחושה חלקית לגבי התהוות זו. הציר המרכזי ההופך מצב של הוויה לתהליך צומח של התהוות הוא חשיבה סימביוטית, הפרייה הדדית בחשיבה. זוהי טרנספורמציה של חשיבה דרך חוויותיהם של אחרים, דרך אמפתיה. טרנספורמציה נסמכת על סימביוזה שיכולה להיות פרזיטית או הדדית. גורדון עסק בחשיבה הדדית. זהו מצב בו אנחנו חושבים יחד, עוזרים זה לזה לחשוב, התלות מזינה את שנינו, ואף אחד מאיתנו לא פרזיט כלפי האחר. בסדנא נשתמש בכלים יצירתיים, המאפשרים תהליך טרנספורמציה כזה, דרך חלימה חברתית והסינתיזה המערכתית שלה. חלימה חברתית נעשית ברמת האינסופי הלא מודע. הסינתיזה נעשית ברמה המודעת (גוזרים בה מסקנות ותובנות יותר ממוקדות להתמודדות הנראית לעין), אך היא נעשית כשהלא מודע עדיין מזמזם בראש.

כיצד ניתן להיות יצירתי בכל מערכת או להבין באופן יצירתי את התפקיד בכל מערכת וכיצד ניתן להשתמש בחלומות לשם כך? חייב להיות הקשר לחלימה חברתית – בי"ס, קהילה, מקום בו זה מיושם. היו כל מיני שימושים עד כה. החשיבה עוברת במטריצה טרנספורמציה מהווייה להתהוות. החלימה החברתית היא עבודה קשה ולא משחק. זהי חתירה לחקירת חלומות חברתיים ומשמעויות חברתיות של חלומות. השאלה היא אילו מחשבות חדשות נוצרו? האם יש תימות שניתן לראות בחלומות, או תבניות?

ולאחר מכן פטאל הסביר על סינתיזת תפקיד יצירתית (creative role synthesis):

מדובר במשולש שבו האינדיבידואל הוא בקוטב אחד, התפקיד היצירתי שלו בקוטב השני, והסינתיזה עם בעלי תפקיד אחרים היא בקוטב השלישי. כשאדם מציג תפקיד הוא בעצם אומר כיצד הוא יכול להיות יצירתי בתפקיד שלו. מה הפוטנציאל היצירתי שלו. כיצד זה נעשה באמצעות חלומות? לכל מי שמציג תפקיד במערכת יש חלומות אישיים אוטוביוגרפיים. נעבוד עם החלום ונעשה לו סינתיזה לתפקיד היצירתי של מציג החלום. שוב עוסקים באינדיבידואל ולא במערכת. המטרה היא לזהות אתגר, תהיה, ספק, בעיה קיומית, הכרוכים בתפקיד במערככת. ואז בשלב הבא לעבוד עם החלומות ולנסות לסנתז ולהבין מה קרה. (לסנתז, במילותיי זה "לעוף על החלומות", או לעשות בינהם חיבורים יצירתיים, לפרש אותם אבל במובן יצירתי ולא במובן של הסברתם). בחלק הראשון של המתודה, המציג יציג את התפקיד שהוא רוצה לחקור, לדוגמא אדם שתוהה אם עליו לעבור תפקיד בעבודה. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות להבהיר את ההצגה של הדילמה. לאחר מכן על המציג לספר 2-3 חלומות שלו. ניתן לשאול רק שאלות הבהרה עד כאן. בחלק השני המציג נשאר בשקט והאחרים מנסים לעשות סינתיזה. בשלב זה לאדם שהציג יש זכות לאשר או לא לאשר פרטים והיפותיזות ולהוסיף מידע למשתתפים שעושים סינתיזה, אך זכותו גם לשתוק. בשלב השלישי נעשית רפלקציה של החוויה והמציג חולק את חווייתו, ומה שהוא לוקח מהרמה האינסופית לרמה הסופית, מהעיסוק בלא מודע אל ההתמודדות הקונקרטית יותר עם המצב הנתון שהעלה.

אגב  למי שמתעניין, חנן, חני ואני יוזמים מספר מפגשים של חלימה חברתית ואפשר ליצור איתנו קשר, לשיתוף פעולה או להשתתפות. עוד פרטים כאן.

החוויה שלי:

תוך יומיים כמעט 30 איש, משתתפים ומנחים, הצליחו לבטא את עצמם באופן יצירתי, לבטא את העושר שלהם, וליצור שיח בו לשילוב הייחודי ביניהם יש ערך מוסף. לדעתי זה נסמך על המתודה שמאפשרת כזה סוג של מקום ושילוב בין קולות, וגם של האנשים שהשתתפו. השיח הזה לא אוטומטי ולא נובע באופן ישיר מהמתודה, קל מאוד לגלוש לשיח של יחסי קבוצות, לשיח פוליטי, לשיח רוחני, או לשיח ביוגרפי, או שיח הגנתי אחר כלשהו. רשימת השיחים שמניתי היא לא יצירתית במיוחד, ואין בה הפרייה הדדית. לדוגמא, במגוון חלומות הופיעו דימויים של חוויות גבוליות, כמו חי-מת או מוכר-זר וכו' (בדומה למושג "האלביתי" של פרויד). השאלה החברתית היא מה המשמעות של דימוי זה עבור החברה הישראלית, או עבור הקהילה שהקבוצה מייצגת. דימוי החי מת מוכר כבר כדימוי המערער על אתוס הגבורה הישראלי - "במותם ציוו לנו את החיים", וניתן להבינו בכיוון הזה, על רקע המלחמה האחרונה, הבחירות האחרונות, והמתחים העדכניים של החברה הישראלית. ניתחנו אותו כקשור לחיפוש זהות בקבוצה, וחיפוש אחר טראומה מכוננת בשואה וביום כיפור, בהם דימוי זה היה שזור. האלביתי מערער על זהות, מערער על נרטיב טראומה המנסה לתחום את הפורענות לאירוע והקשר מסויים, מערער על אתוסים מארגנים המכחישים את המציאות החברתית שלנו. לחלימה חברתית יש פוטנציאל רדיקלי, בעיקר בגלל שהיא מאפשרת לנו לשים בצד את ההכחשות האינדיבידואליות של המציאות הנרקמת לנגד עינינו, ומערערת את הארגונים המצמצמים של תפיסתנו.

אחד המתחים הבולטים שעלו במטריצה הוא הפער הבינדורי. היו משתתפים בכל מיני גילאים, בני 30, 40, 50, 60 ועוד. הדיבור על הדור השני לשואה, על יום כיפור, על האחריות והאשמה של כל דור לתקן, היו חלק מהעיסוק במתח הזה. לא עיסוק בדיון כמובן, אלא באסוציאציות וחלומות בעיקר. בבוקר לפני היום השני של הסדנא צצה בראשי מחשבה חדשה בהקשר זה. תמיד חשבתי על יום כיפור בתור מלחמה של דור אחר, משהו שהיה לפניי, שלא ממש קשור אלי, שאני לא אחראי עליו, שאני לא נפגעתי ממנו. פתאום מתוך החיבור וההזדהות והלקיחה של החלומות והתכנים של האחרים, חשבתי לראשונה: "אולי מלחמת יום כיפור התרחשה רק כמה שנים לפני שנולדתי, ובעצם לא כל כך רחוקה ממני". חשבתי על זה שכן חייתי במלחמת שלום הגליל, חשבתי על אנשים שלא הכירו את מלחמת המפרץ שאני כן חוויתי, על זה שבחיי חווייתי כל מיני מבצעים כמו עמוד ענן שהיו רק לאחרונה, אבל בעצם היו כבר לפני כמה שנים, חשבתי איך עמוד ענן הוא חלק מהשתלשלות האירועים הרלבנטית לחיי וכמה מוזר שמלחמת יום הכיפורים לא, חשבתי על זה שכשהייתי בצבא פתחתי איזה ארון קלסרים ודפדפתי בו וגיליתי שכל מה שקרה בתקופתי היה רק שבריר מתוך תהליך גדול יותר של תהליכים שקורים מזה עשרים שנה, וחיילים כמוני באים והולכים וחושבים שהם הבעלים של הנושא בו הם עוסקים, חשבתי על הניסיון להטיל את האחריות על הדור הקודם או על הדור הבא, שאף דור לא באמת יכול לשאת באחריות לסכסוך חוצה דורות, חשבתי על סרטי מדע בדיוני כמו "אינטרסטלר" או הפרק האחרון של "מסע בין כוכבים הדור הבא", בהם נדרש מבט משולב מהדור הקודם והדור הבא על בעיה אחת שנוצרת רק מחוסר ההבנה שאנחנו חלק מרצף, חשבתי על ההסבר ב"זינוק לאתמול" שהזמן הוא כמו חוט שאנחנו חווים כרצף לינארי אבל במסע בזמן ניתן ללפף את החוט לפקעת ולקפוץ מנקודות לנקודות לא לפי הרצף הלינארי, אבל לא צריך מכונת זמן, הבעיה נובעת מהלינאריות של התפיסה שלנו, שאנחנו מכחישים את האופן בו אנחנו משפיעים על העבר באופן בו אנחנו לומדים ממנו ומפיקים ממנו משמעויות, וההכחשה של האופן בו אנחנו משפיעים על העתיד בכך שאנחנו לא עושים שימוש בידע הרב שיש לנו כבר עליו והאחריות שלנו לגביו, וזו בעצם הכחשה של ההווה והיכולת להיות בו, חשבתי על זה שדורות אחרים מאפשרים לי להסתכל על משהו שהוא כמוני אבל לא בדיוק כמוני, וככה להסתכל מחדש על הקשר שלי לסביבה ועל עצמי, זה כמו שריפריימינג מהתמודדת עם מציאות בינאישית להתמודדת עם חלום לא מודע מאפשר לאנשים לחשוב באופן פתוח יותר, הרי חלום אינו נבואה, הוא בסך הכל עוזר לנו לדחות את הקימה לשירותים, תפקיד החלום לספק את הצרכים שלנו ברמה הנפשית כדי שנוכל להמשיך לישון, אבל מתוך תהליך הלוואי הזה, מוזיקת ההמתנה הזו, אפשר למצוא הרבה דברים שהם אני ולא אני, שאני יכול להסתכל עליהם באופן בטוח יותר, כי הם שטויות, אבל כן להבין את הקשר שלהם אלי, כי הם הגיעו מהנפש שלי, וכך גם אפשר להסתכל על מי שבא לפניי, להיעזר בו, או להסתכל על עצמי הצעיר ומה שהוא ידע בגולמיות שלו, או לזמן את עצמי המבוגר ולבקש את הידע שלו. הסרט אינטרסטלר די טוב בעיניי, אחת השורות בו אומרת: "אהבה היא החוש היחיד שלנו שמסוגל לתפוס מעבר למרחב החלל והזמן, כי אנחנו מסוגלים להתגעגע למישהו שאינו כאן ואפילו למישהו שמת, ומסוגלים להקריב את חיינו למען אהבת מישהו שכבר מת או שעוד לא נולד". זו מחשבה חדשה עבורי, פשוטה מאוד, שאני קשור למי שמבוגר או צעיר ממני, למי שהייתי ואהיה. הערתי שיש בכך פוטנציאל טרנספורמטיבי, דרך שימוש בנקודות המבט השונות הללו. פטאל ציין, בפירוש שפתח לי קצת יותר מזה, ואמר ששלושת הדורות שנכחו במטריצה הם רק שבריר מהאינסוף, הרי בני אדם חווים רק זמן קצר בחייהם, וכדי להבין את הזמן כדבר אינסופי, צריך להיות מסוגל להרחיב את המבט לעוד תקופות חיים, אבל צריך לזכור שגם כשמרחיבים את המבט ל3 דורות עדיין מדובר בחלקיק. וזה מזכיר לי את הסרט "חלום אטלס" שלא עסק בפתרון בעיה אלא יותר בהבנת משמעווית דרך הבנת הדורות כמו גילגולי נשמות. 

לאורך הבלוג אני נמנע מלפרסם דברים שאנשים אמרו שלא במסגרת הרצאה, או שלא פורסמו בעבר. בכל זאת במטריצת החלום החברתי חוקי הסודיות והפרטיות אינם כמו בהקשרים טיפוליים. החלימה החברתית היא אנונימית, והתוכן שלה ציבורי. אמנם ההוצאה לאור של הדברים נעשית במרחב בטוח, ומשתרבבים בו פרטים אישיים, ואותם עלי לצנזר אם אני מפרסם משהו מתוך הדברים. לאחר הקדמה זו, הנה חלום אחד ששמעתי ואני מרשה לעצמי לצטט כאן לא במדויק ומבלי לתת זכויות יוצרים, כי הוא הופקע לטובת הקוד הפתוח של המטריצה:

"יש לי חלום חוזר שאני בונה חדרי שירותים.  אני מרכיבה את החדר, את האינסטלציה, מארגנת את הסידור של החדר, שמה את האריחים, מתקינה את האסלה, צובעת את התקרה, בודקת שהמים זורמים, שהדוד מחמם, שמטהר האוויר לטעמי, תוך כדי החלום אני מתאפקת עד שאני לא יכולה יותר, נזהרת שלא יברח לי פיפי עד שהשירותים לא יהיו מוכנים, ואז כל פעם אני מתעוררת, מרגישה קצת מטופשת והולכת לשירותים". 

אני חושב שהחלום הזה הוא הדוגמא הכי טובה לעבודה יצירתית. עובדים הרבה ובונים הרבה פיגומים שבסוף מסירים, עובדים באופן ממוקד מטרה ואסטרטגי, בונים תילי תילים בשיטתיות, עד שלבסוף כשמבינים מה מלכתחילה היה שגוי בפרספקטיבה, מה היה דימיוני ומה היה בעצם, ואז הפתרון פשוט והבעיה מסתברת כניסיון להגיע לפתרון בדרך אסטרטגית ולא דרך שינוי התפיסה, או התודעה. 

עוד תובנה שעלתה שם, שתמיד ידעתי, אבל פתאום התחברתי אליה, זה שאי אפשר לחשוב יצירתית במכוון. הניסיון לחשוב מחשבה חדשה לא מוליד מחשבה חדשה. חייבים מתודה לינרית כדי ליצור את היפוך הפרספקטיבה, את הסינתיזה השלישית של הדיאלטיקה שנוצרת מהתנגשות בין שתי תפיסות השוללות זו את זו. אי אפשר לעשות את זה בכוח. אין משוואה שמובילה להפרכת האקסיומה. דימוי נוסף שעלה במטריצה הוא של ילד הפתוח בובת מטריושקה, בובה אחר בובה אחר בובה, עד שהוא מופתע וכועס שהבובה האחרונה אינה נפתחת כמו האחרות.  כדי להגיע לדבר חדש אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר.

נ.ב.:

מחשבה חדשה שעלתה בי, הכוללת מידה של אמפתיה והבנה של השלכות מעשיי על האחר הייתה שכל תמונות הסטוק שאני משתמש בהן שייכות למישהו איפשהו. כדי להתמודד עם זה אני יכול להפסיק לשים תמונות, לקנות תמונות, או, מה שחשבתי שיהיה הכי יצירתי ומפרה, זה לצייר תמונות בעצמי, ולעמידן כאלטרנטיבה לתמונות סטוק. האילוסטרציה הראשונה שאני מצייר עבורכם היא סמל קופירייטס, בו תוכלו לעשות שימוש מבלי לתת לי זכויות יוצרים.

מחשבות על קואוצ'ינג

בפוסט זה אנסה לתאר את מחשבותיי בנושא קואוצ'ינג ולהסביר מה זה בעיניי:

קואוצ'ינג הוא תהליך קצר שמטרתו אופטימיזציה של התנהלות לצורך שינוי חיצוני במיקום שלנו בעולם. לדוגמא, קואוצ'ינג יכול להוביל אדם להגדיר לעצמו מטרה מסויימת בקריירה ולעבוד על להשיג אותה באופן אפקטיבי. הרבה מילים מופשטות... מה זה אופטימיזציה מה זה התנהלות, מה זה שינוי חיצוני ומה זה אפקטיבי. אולי נתחיל בהגדרה כניגוד לטיפול, ששואף להגיע לגרעין הסובייקטיביות של האדם ולסייע לו לשפר את היחס שלו להיבטים האובייקטיביים שלו. יש גם טיפול קוגניטיבי או התנהגותי שמנסה לשפר משהו בדפוסי מחשבה או התנהגות. לעומת זאת, קואוצ'ינג אינו משנה דפוסים רגשיים, מחשבתיים או התנהגותיים, אלא עובד ברמה גבוהה יותר, של התנהלות. לדוגמא, בהינתן אותו חוסר ביטחון, עם אותה נטייה להימנע מהתמודדות, לא נשנה אותה, אך נשאל כיצד ניתן להשיג תפקיד אחר בעבודה שיתאים לי יותר, ובו אולי להמשיך להיות חסר ביטחון או לבדוק אם אחרי שהשגתי משהו שרציתי, האם האופן בו אני חווה את עצמי משתנה.

למדתי קואוצ'ינג לפני כמה שנים אצל ד"ר ראובן כ"ץ, שמדגיש שקואוצ'ינג מתמקד בתוצאות ולא בתהליכים. הדוגמא שלו היא תליית תמונה על הקיר. מי שחושב תהליכית, יתחיל בלחפש פטיש ומסמר בבית, וינסה לשחזר את התהליך המוכר של תליית תמונה שמוכר לו מהעבר, וישקיע את רוב המשאבים שלו בחיפוש כלי עבודה מוכרים בלי להתעסק יותר מדי בתמונה ובקיר. מי שחושב תוצאתית ייגש לקיר, יקיש עליו לרגע, ישים את התמונה על הקיר לבדוק אם היא בכלל מתאימה שם. בעולם מסורתי, התהליך הוא אותו תהליך, וכדאי באמת לחפש פטיש, ואין הרבה בחירות לגבי איפה ואיך לשים את התמונה על הקיר. אבל בעולם שבו הנחות היסוד שלנו מופרכות שוב ושוב ושוב הרבה פעמים נגלה שהתהליך המוכר לנו אינו מתאים. מי שחושב תוצאתית עלול לגלות שהתמונה בכלל לא מתאימה שם, שזה קיר גבס או בטון ולכן מסמר לא מתאים, שכבר יש שם דיבל שאפשר להכניס לו בורג, ושכל החיפוש אחרי הפטיש והמסמר יכולים להסיח את דעתנו ולהרחיק אותנו מהתוצאה הרצויה של מסמר על הקיר. יש תורה שלמה של ניהול ממוקד תוצאות שמקושרת לשמו של אחד פיטר דרוקר. הדגש של כ"ץ הוא הגברת משך הזמן שאתה עסוק בתוצאה לעומת משך הזמן שאתה עסוק בתהליך. לדוגמא כשחשבתי ללמוד פסיכולוגיה, מהר מאוד הורדתי את העיניים מהמטרה הרחוקה, והתחלתי ללכת בתלם, עבודה מעשית בשדה, המלצות, ראיונות, מבחנים מסננים וכו'. כשעשיתי בכל זאת תהליך של אימון התחלתי לשאול לא רק איך לעבור את התהליך שהוגדר לי בהצטיינות, אלא גם מה התוצאה שאני רוצה להגיע אליה. התחלתי לעצב לעצמי חזון לגבי איך שאני רוצה שהעיסוק שלי בפסיכולוגיה ייראה, החשיבות של עבודה קהילתית, החשיבות של הכישורים האנליטיים שאני רוצה לשלב בעבודתי, וכו'. לאחר מכן יכולתי בקלות רבה יותר לדמיין הרבה יותר תהליכים שיכולים להוביל אותי לתוצאה הרצוייה, אם זה דרך קואוצ'ינג, דרך סוג אחר של טיפול, או דרך פסיכולוגיה בתהליך שכבר התחלתי אז. מה שהסתבר לי הוא שכשהגשתי מועמדות למסלול המוכר הזה, כשיש לי עמדה משלי, וחזון משלי, לגבי היעד שלי, היה לי משהו שהבאתי איתי, צבע משלי, שהיה שונה מזה של המועמדים האחרים. לא התחריתי על ציון או על יוקרה, הבאתי איתי דרך עצמאית, בשלות, ומכוונות למקום מסויים. זה גם הוריד ממני את הלחץ הרבה פעמים כשהייתי צריך להתאים את עצמי לראיון קבוצתי כלשהו, לא רק כי מיתגתי את עצמי באופן מיוחד, אלא כי גם יכולתי להציג את ההתאמה בין היכולות שלי לשאיפות שלי, לקבל כל מיני קשיים כקיימים, ולהראות איך אני מתייחס אליהם באופן מציאותי, וזה מעורר אמון. השילוב החיובי בין חזון עצמאי לבין הליכה בתלם הוא מפתיע מאוד. כשאתה עומד בזכות עצמך הרבה יותר רוצים שתהיה חלק ממשהו.

קואוצ'ינג מתמקד בהיבטים אובייקטיביים של החיים ופחות בהיבטים סובייקטיביים. ניתן לעשות אופטימיזציה להתנהגויות, לשנות מקום בחיים, לפגוש בן/בת זוג, להשיג תפקיד. אבל קואוצ'ינג לא עוסק באופן הסובייקטיבי בו אנחנו חווים דברים אלו. לדוגמא, התנהגות צינית היא מאפיין אובייקטיבי, והכעס שיש מאחוריה או ההנאה ממנה הם היבטים סובייקטיביים. שני ההיבטים הללו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, חשובים מאוד בצמיחה האישית. היבטים אובייקטיביים שיכולים לשלוט בחייו של אדם הם המראה החיצוני שלו, ההכנסה, העיסוק המקצועי שלו, האנשים שהוא פוגש לאורך היום והאופן שהוא מתנהג איתם. כל אחד מהם יכול לעורר שביעות רצון או חוסר שביעות רצון באדם. אולם לא ניתן לשלוט בהיבטים סובייקטיביים באמצעות היבטים אובייקטיביים. לא ניתן לקנות אהבה, לא ניתן לגרום לי לאהוב את איך שאני נראה, לא ניתן להיות מרוצה מהעבודה כל הזמן, וגם כסף לא פותר את כל הבעיות. בספרו Technologies of the Self, מישל פוקו (1988) מתאר את האופן בו הצו האפולוני "דע את עצמך" שינה את משמעותו לאורך המאות, כאשר במאות הראשונות לספירה הכוונה הייתה להכיר את ההרגלים והתזונה והאופן בו הם משפיעים על הגוף בעוד שאחרי ימי הביניים הודגש המובן של להכיר איזה גרעין סובייקטיבי חמקמק, עד כדי עליית הפסיכואנליזה. כלומר, התרבות המערבית המודרנית מדגישה היבטים סובייקטיביים של הכרה עצמית, ולעיתים מזניחה את ההכרה העצמית האובייקטיבית. 

קואוצ'ינג הוא מודל של אופטימיזציה. הרעיון באופטימיזציה היא לעשות יותר ממה שפועל ופחות ממה שלא פועל. אין פה ניסיון לשנות באופן מהותי את המאפיינים שלך. אופטימיזציה נסמכת מאוד על תוצאות בפועל, ופחות על כוונות ותהליכים. לדוגמא, אם אני רוצה להיות מאושר, זה פחות מעניין שאני מגדיר אושר בפנטזיה שלי כמה שיקרה כשאני אהיה עשיר-מרפא-סרטן-עם-שרירים. כי אם אני מסתכל על רגעי הכמעט אושר שלי בעבר, אני מגלה שהייתי מאושר כשהרגשתי חופשי, כשהרגשתי שאני צומח ומאתגר את עצמי, או כשהרגשתי בטוח, שמקבלים אותי ומעריכים אותי, או כשהרגשתי שיש משמעות ערכית חיובית למעשיי, ושהמאמצים והעבודה הקשה שלי קשורים למשהו גדול ממני. הפנטזיה ההיא של עשיר מרפא סרטן עם שרירים באמת מסמנת משהו מכל הצרכים הללו, אבל היא ממש לא הדרך היחידה לספק אותם. יכול להיות שאם אני אכיר בשלושה צרכים שצריכים להיענות כדי שאהיה מאושר, ואענה עליהם כמיטב יכולתי כרגע, הרי שאהיה יותר מאושר מאשר אם אחתור באופן לעבר פנטזיה מרוחקת בה באופן תיאורטי אני אמור להיות מאושר. מה גם שאם אני לא באמת מאושר כשאני מרפא סרטן, אני אדע את זה די מהר אם אני אנסה את זה היום כחוקר או כמטפל ולא אחכה 20 שנה כדי להגיע למקום בו אוכל לבדוק את זה. אחד מהעקרונות הכי חזקים של אופטימיזציה היא תוצאות. לא עושים אופטימיזציה לרעיונות היפותטיים, אלא אופן בו הפעולות שלי משפיעות על המציאות. אם כשאני עומד מול קהל אני מזיע מאוד, אז אפשר לפתור את מקור החרדה שלי מקהל, אפשר לעשות חשיפה הדרגתית לעמידה מול קהל עד שאתרגל לכך ואפסיק להזיע, כמו שעושים בטיפול התנהגותי. אבל בקואוצ'ינג אפשר להגיע לפתרון ברמת ההתנהלות: לא ללבוש חולצה אפורה שמראה כתמי זיעה ביום של הרצאה. ואולי זה שלא אלבש חולצה אפורה ישפיע לאחור, ויאפשר יותר התנסות לא טראומטית בעמידה מול קהל, ויאפשר פחות חרדה. אופטימיזציה היא חיפוש אחר נקודות מינוף, פלסטרים אסטרטגיים, זיהוי הזדמנויות, זיהוי יחס בין השקעה ותפוקה. זה נשמע קצת כלכלי, אבל האופן שבו חולצה כהה יכולה לפתור חרדת קהל היא דוגמא מאוד פרקטית.



אחד הדברים שהקשה עלי לעסוק בקואוצ'ינג בתחילה, הוא בדיוק זה. אני לא בנאדם של פלסטרים. אני אוהב לחפור פנימה, להבין, להגיע לעומקי החוויה האנושית. יש משהו קדוש בעיניי בעיסוק בגרעין הנפש. אז מול קדושה זו קואוצ'ינג הוא סוג של עיסוק בקמעות עבורי. אז יש בדיחה על ריצ'רד דוקינס, האתאיסט המושבע, שכשחבר בא לבקר אותו, הוא רואה שיש לדוקינס פרסה תלויה על הקיר כמו שעושים למזל טוב, וכשהחבר אומר לו איך זה שאתאיסט כמוך עוסק באמונות תפלות כמו פרסה על הקיר, דוקינס אומר שמי שמכר לו את זה אמר לו שזה פועל גם אם לא מאמינים בזה. ובמובן מסויים קואוצ'ינג פועל גם אם לא מאמינים בו. קל מאוד לזלזל בהרבה מהתובנות הגדולות שקואוצ'ינג מביא לעולם. למעשה הוא לא מביא הרבה תובנות חדשות, ובעיקר שואל מתחומים אחרים כל מיני "דברים שפועלים". אפילו הגניבה של "דברים שפועלים" או אופטימיזציה או מיקוד בתוצאות, היא גניבה מעולם הניהול התוצאתי. אבל החוכמה היא באמת לעשות את הדברים הללו. שיעורי בית, מטלות, אשכרה להתאמן על דברים שצריך להתאמן עליהם. המכשול העיקרי להצלחת חלק מהדברים הללו הוא הימנעות שנסמכת על זה ש"אני לא מאמין בזה". לא צריך להאמין בזה, אבל צריך לעשות את זה. זה מזכיר לי שבבה"ד 1 למדתי לחנוך חיילים במטווח. מפקד הצוות שלי הסביר שיש חיילים שלא יורים טוב כי הם לא יודעים איפה הם צריכים לפגוע, יש כאלה שלא מחזיקים נכון את הנשק, ויש את אלה שמפחדים. האמת שעשור מאוחר יותר, התיזה שלי התבססה על המודל הזה שמכונה איפשהו ASK – Attitude, Skills, Knowledge – ומטרתו לאבחן היכן הפער שמונע ביצוע של פעולה מסויימת. הקטע הוא שהרבה פעמים אנשים מתרצים פער אחד בפער אחר. לדוגמא אדם מבוגר שלא יודע להפעיל סמארטפון ואומר שהוא לא רוצה כי הוא לא אוהב טכנולוגיה, או להיפך טכנופוב שאומר שאומר שיש לו איזו תקלה במכשיר שקנה ולכן הוא לא משתמש בסמארטפון. בקואוצ'ינג העניין הוא בדרך כלל להקנות attitude אקספרימנטלי. הרעיון הוא לבצע, לעשות, לנסות, ואחר כך להסיק מזה מסקנות עמוקות יותר אם רוצים, או שלא. אדם שלא מתקדם בעבודה יכול לנתח לעומק את האופן בו הוא חווה תחרות אדיפאלית עמוקה עם אביו, או שהוא יכול לעצום עיניים ולכתוב מייל לבוס ואז לשבת לשיחה ולבקש את מה שהוא רוצה, ולהגיע לקידום שמתאים לו. ואז השאלה מה קורה אחר כך. האם כמו אדיפוס אותו אדם ינקר את עיניו כי לא יוכל לשאת בחרדה? או שמא, הצמיחה שהתאפשרה לו, לצד אי התרחשותה של קטסטרופה או אובדן שליטה מטורף, וההתרגשות החיובית של השפעה על העולם, יפחיתו מעט מהחרדה וההימנעות ששלטו בו קודם? זו באמת שאלה, אני לא יודע. אבל נראה לי ששווה לנסות.

אולי זו שאלה של פעולה לעומת הוויה, doing VS being. יש פה בלבול לא קטן בין שתי אופנויות של חוויה. פעולה זה לדוגמא כשאני מחטיף מבט במראה ומחליט מהר שיש לי עודף משקל ועושה צעדים מכוונים כדי לרדת במשקל, הוויה זה כשאני מסתכל על עצמי במראה עד שהמבט שלי מתרכך ואני מוצא איזשהו חן בעיני עצמי. לפעמים העשייה נועדה לעשות אדוות במים ולא לאפשר להתבונן בעצמי ולקבל את עצמי. מצד שני, לפעמים ההתבוננות בעצמי היא בריחה נרקיסיסטית מאחריות, התחמקות מהשתתפות בעולם ועיצובו כפי יכולתי. כדי לטפס על הר לא מספיק להתבונן בו, כדי להנות מהפיסגה אין פעולה מכוונת שניתן לבצע. אמנם, יש אקטים שמייצרים הוויה. אם נושכים עיפרון עשר דקות לרוחב הפה, נעשים שמחים יותר, מוכח מחקרית. כך גם להדליק סיגריה זה ניסיון להחליף איזשהו רגע של הוויה בעשייה שמייצרת אותה. זהו אקט מוגבל. ניתן לעצב את החוויה שלנו על ידי הפעולות שלנו, אך לא ניתן לשלוט בה. אחרי שאגיע לתפקיד בו חשקתי לא אוכל לגרום לעצמי להרגיש מסופק ממנו. כאן נכנסת קודם כל הצניעות של הקואוצ'ינג ככלי שלא נושא משמעות עצמאית. משתמשים בקואוצ'ינג כדי לנוע, כדי לצמוח, כדי לעשות משהו, ואז צריך לראות מה קורה, האם נוצרות אדוות חיוביות או רעש, האם הצעד היה חיוני או שזו הייתה בריחה ממשהו עמוק יותר.

אם קואוצ'ינג הוא כלי, מתי הוא מתאים ומתי לא. לא הייתי הולך לקואוצ'ינג כדי לברוח מטיפול. יש טיפולים פסיכולוגיים שמטפלים היטב בסימפטומים כמו התקפי פאניקה או הימנעות, ויש מצבים מסוכנים כמו דיכאון שעדיף שיטופלו על ידי איש בריאות הנפש שמודע לסיכון הכרוך בהם. אבל יש גם הבדל איכותי בסוג הגישה לקשיים בחיים. לדוגמא קושי במציאת זוגיות: בפסיכותרפיה פסיכודינאמית יתכן שהמוקד יהיה מגע רגשי קרוב והחרדות שהוא מעורר, בעוד שבאימון ממוקד תוצאות המוקד יהיה בהבנת הזוגיות שהאדם מחפש, הטיפוס שניתן למצוא כזו זוגיות איתו, הדרך בה ניתן לעשות זאת, והחסמים שיש להתגבר אליהם בדרך זו. כמו כן, בעוד שבפסיכותרפיה פסיכודינאמית העשייה יכולה להיות בריחה מפני התמודדות רגשית, הרי שבאימון, שרייה במצב רפלקסיבי יכול להיות לא מקדם. מבחינת החוויה האישית, לא הייתי הולך לאימון במצב רגשי מעורער, אלא במקום של פתיחות ובשלות לשינוי.

על "התקפות על חיבורים" לווילפרד ביון (1959) - טייק טו

להלן סיכום הערותיי לגבי מאמרו של ביון "התקפות על החיבורים" שפורסם בשנת 1959 בInternational Journal of Psychoanalysis, שכתבתי לקראת הצגתו בסמינר צוותי. כתבתי פוסט קודם על המאמר לקראת הצגה בחברה הפסיכולוגית של ימי ד', כשקראתי אותו בעברית מתוך תרגום הספר "במחשבה שנייה" שיצא ב1967, ולפני שהתמצאתי במושגים קלייניאנים בסיסיים. זה מאמר קשה להבנה, בייחוד ההתחלה שלו, ולכן כתבתי הקדמות שמסבירות את ההקשר הרעיוני הכללי, ואולי זה יאפשר לצלוח את תיאורי המקרה הפסיכוטיים שבתחילת המאמר.

הקדמות

התחושה הכללית היא שמאמר זה הוא גשר בין תפיסות קלייניאניות לבין חשיבתו המופשטת יותר של ביון. יש כאן מעבר מביטויים יותר קונקרטיים, של צרות עין כלפי הזיווג ההורי, או תיאורים קונקרטיים של שד ופין, לביטויים מופשטים יותר של מתקפות על פונקציית החשיבה. ניתן לומר כי החצי הראשון של המאמר נטוע עמוק בעבודה הקלינית הקלייניאנית, והחצי השני מציג את החידושים של ביון, שימשיך ויפתח במאמרים מאוחרים יותר, כאשר הוא מנסח את פונקציית אלפא, את הקידודים +/-, ונושאים חדשים משל עצמו לגמרי.

נושא משמעותי נוסף כאן הוא הפוקוס של ביון על העבודה שהמטפל צריך לעשות, כמו האם, כדי להכיל את המטופל. ביון עוסק בסבלנותו של המטפל וביכולותו להפנים תכנים קשים של המטופל מבלי להתערער מהם, ומבלי להחזירם מהר מדי למטופל. במובן זה ביון שם עצמו כשותף מלא במטריצת ההעברה, ולא כפרשן. זהו מאמר מאוד אינטרסובייקטיבי. עצם השם, "התקפות על החיבורים", מרמז על חווייתו של ביון, שמנסה להחזיק בכוח את העמדה הדפרסיבית ולא לקרוס. שם אחר למאמר, הוא "סירובו של המטפל להתקרב למטופל", או "התנגדותו של המטפל לתקשורת הבלתי-אמצעית של המטופל". ביון כמעט ולא מרחיב בנושא הנרקיסיזם הראשוני, ומתייחס לרגש כחיבור. אך בשורה שהוא בכל זאת מציין מדוע הרגש שנוא כל כך שיש להתקיפו, ביון מסביר כי הרגש נותן תוקף למציאות שאינה עצמי, וכך מעורר צרות עין. כלומר, ללא רגשות, ישנה אפשרות, לפחות בפנטסיה, להיות לבד וכל יכול ושכל האובייקטים יהיו חלק ממני ובשליטתי, ולהתכחש לתסכול של צרכים, או לצרכים עצמם. זוהי חוויה של אחדות וכל יכולות, שעלינו לוותר עליה כדי להיות בקשר עם האחר. כלומר, ההבנה שיש מישהו שדואג לי ואוהב אותי, והוא אינו בשליטתי, מעוררת אימה אדירה, חוסר אונים ותלות מול היכולת של האחר לתת ולשלול אהבתו. כלומר, אהבה מכירה בקיומו של אחר שאינו בשליטתי, ולכן היא כואבת. לכן, שם המאמר "התקפות על החיבורים" מדגיש דווקא את החיבור לאותו אחר שמחוץ לשליטתי, אך באותה מידה ניתן היה לכנות את המאמר, מנקודת הראות הנרקיסיסטית "כאבי הנפרדות" או "השאיפה לאחדות". המטופל עושה מאמצים רבים לחלוק חווייתו הבלתי מתווכת עם המטפל, ואת שאיפתו לאחדות עם המטפל דרך הזדהות השלכתית בלתי מדוברת, אך הוא מתוסכל באופן מר וכואב על ידי סירובו של המטפל לקבלו באופן ישיר, להכניס פנימה את הכאב שלו. במקום אחדות זו, המטפל מבקש מהמטופל לבוא בשעה מסויימת ולדבר במילים מסויימות על נושאים מסויימים. הכאב אינו מילולי, והמילים בקושי נוגעות בו. החלק הפסיכוטי של המטופל מנסה לשמור על אחדות עולמו, על ידי כך שהוא מפצל החוצה את כל מה שמפריע לאחדות זו, את הפרספקטיבה, את האחרות, את ההבדל בין להיות ללחוות, את החשיבה על הרגש, את הרגש, את הצורך באחר, את ההבנה של המציאות, את הפשרה לגבי היכולת לחוות סיפוק, את החלקיות של החיבור לאחר דרך מילים בלבד. באופן פרדוקסלי, הניסיון לחסל את כל הסדקים בעולמו הסוליפסיסטי רק מייצרים פח אשפה גדול מחוץ לו, שגואה מעל גדותיו ומאיים לקרוס עליו. האדם אינו כולו פסיכוטי, והחרך דרכו הוא מציץ על המציאות הפנימית והחיצונית, מגלה לו כמה הוא מחמיץ, כמה הוא הורס, ומשחית את כוח החיים הצומח בו למרות הכל. ודווקא מתוך הכרה זו במציאות, כאבו של הפסיכוטי נעשה מר יותר, והוא תוקף יותר את החיבור למציאות. חיבור שהוא בעצם סדק בעולמו.

בחרתי להציג את המאמר הזה מתוך חיבור אישי לכתבי ביון, שתרמו מאוד לעיצוב החשיבה הקלינית שלי. בתור מטפל בתחילת הדרך חשתי פעמים רבות הזדהות רבה עם המטופלים, ומצאתי עצמי מופעל על ידי הזדהות זו או מתגונן בפניה. העבודה דרך הזדהות השלכתית אפשרה לי לעשות שימוש בהזדהויות באופן יצירתי.

ניתן לתאר הזדהות כמבט בגוף ראשון על כאבו של המטופל. לראות את הבעיה והפתרון באותו אופן בו רואה אותם האדם שלכוד בתוכם, עם ניסוח ממולכד. לדוגמא, ניסוח פרנואידי של הבעיה שמפקיד את כל הכוח להרוס ולבנות בידי האחר, כשהמטופל חווה עצמו כקורבן, והמטפל שמזדהה איתו מאשש את חוויית הקורבנות של המטופל כשהוא מנסה להיות לו למושיע. כלומר הזדהות עם מישהו שלכוד במבוך אינה עוזרת לחלצו מהמבוי הסתום. מצד שני, להיות "מופעל", זה להיות חרד ולא לראות פרספקטיבה חיצונית על תחושת הכאב של המטופל. לדוגמא, לפעמים אדם יכול לבטא מחשבות אובדניות שמפחידות אותו, כי הוא לא בטוח בהבדל בין מחשבה ופעולה, והמטפל יכול להרגיע אותו שמדובר רק במחשבה ולחזק את העמדה הנרתעת מפעולה בנושא, אבל אם המטפל בעצמו רואה במחשבה האובדנית משהו קונקרטי שיש להתגונן בפניו מבלי להבין את המרחק מפעולה, הוא מאשש את החרדה של המטופל. ולהתגונן זה להמשיג באופן אינטלקטואלי, לנקוט במה שנקרא במשחקי מחשב bird's eye view. המשגה בגוף שלישי, דרך מושגים ביומדיקליים ואבחנות, יכולה להסתכם בניהול סיכונים, או באבחנה והתוויית טיפול, אך לא לגעת באינטראקצייה היותר מיידית עם המטופל. כך קורה שהיכולת היצירתית של המטפל יכולה להיות משותקת או כפופה להזדהויות אלו. היכולת של המטפל המזדהה לגעת באופן רך (לא חרד, לא נמנע) בכאבי המטופל מוגבלת מאוד, ובעצם נוטה לדיכוטומיה בין הזדהות או ריחוק. ביון מתאר אפשרות אחרת, כאשר הוא מכניס את חרדות המטופל עמוק פנימה, נותן להן להסעיר אותו, נותן להן משמעות, ושומר על חשיבה נפרדת תוך כדי זאת. למעשה המטפל מפעיל יכולת שיפוט פנימית, להבחין באופן בו החוויה של המטפל מושפעת על ידי ההזדהות, וכך משפר את יכולתו להקשיב להפנמות באופן פתוח יותר. כך המטפל יכול לשים לב מתי הוא מתחיל להתגונן בפני המטופל באמצעות אינטלקטואליזציה, מתי המטפל חש הזדהות עמוקה עם נקודת המבט הקורבנית/כל-יכולה של המטופל מבלי לראות אפשרויות נוספות, אפשרויות ביניים. במקום זאת, השאיפה להתכוונן לתדר של המטופל, דרך רברי.

 רברי הוא היכולת היצירתית של המטפל ליצור מימד שלישי מול הרגשות הדו מימדיים של המטופל. הרגשות של המטופל הם דו מימדיים כמו של אדם שנמצא בפני פנייה במבוך, האם אני תוקפן או קרבן, האם לקבל את עצמי או לא לקבל את עצמי. הראייה התלת מימדית היא זו שרואה את המבוך מלמעלה, ומשקפת את הדיכוטומיה ואופיה ובכך פותחת עוד אפשרויות מחשבה. לדוגמא, בעוד שהמטופל מתאר נרטיב במילים, המטפל יכול ליצור מימד שלישי זה על ידי דימיון ויזואלי של הסצינה המתוארת. כך כאשר יש למטפל יכולת לחשיבה ויזואלית הוא יכול לשים לב שהוא מעבד חרדות, וכשאינו מסוגל לדמיין את הסיפור באופן ויזואלי הוא יכול לחוש את ההתרחקות הרגשית מהסיפור. יש כאן מקום בו המטפל יכול להשקיע את היצירתיות שלו, ביצירת נקודות מבט נוספות על חוויה שהמטופל חש לכוד בה. כמו לראות את המבוך מבחוץ באמצעות צירוף של כמה נקודות מבט, או לפחות לעזור למטופל בטריאנגולציה של עצמו מול המציאות. (טריאנגולציה היא שיטה לאמוד מרחק בין שתי נקודות באמצעות זווית מנקודה שלישית, לדוגמא כשממפים שטח מהקרקע ולא מהאוויר. זו גם דרך של הדיאדה אם-תינוק להתייחס לסובייקטיביות של האם והילד בנפרד דרך ההתייחסות אל האב).

אחרי שהמטפל עושה את כל זה הוא לאו דווקא אמור לבטא את זה במילים. אחד הרעיונות המנחים הוא שאין צורך בפירוש "רווי", כזה שמטרתו לסתום את התנועה בפירוש. כלומר, לא להגיד למטופל "לפעמים אתה זה שדוחה ולפעמים אתה זה שנדחה". את זה הוא כבר יודע. מהאינטואיציה, מד"ר פיל בטלביזיה, מפעמים קודמות שהוא התנהג כמו שהוא מתנהג וזה לא הצליח לו, ואולי גם מישהו כבר אמר לו את זה. המטפל לא מגלה למטופל שומדבר חדש. זו המשמעות של קיומו של החלק הלא פסיכוטי של המטופל, או של נוכחות "אני" עוד מהלידה. כלומר, האדם מסוגל לראות את המציאות מעבר להגנות. זה כמו שילד רואה טלביזיה לבד ומכסה את העיניים כשיש סצינות מין, אבל הוא יודע שיש סצינות מין, והוא מציץ בין האצבעות כדי לדעת מתי להוריד את היד בסוף הסצינה. ההגנות הכי גורפות, כמו הכחשת המציאות, אינן טוטאליות. במקום לגלות למטופל את מה שהוא כבר יודע ולא רוצה לראות, תפקיד המטפל להיות באותה סביבה שבה המטופל שרוי בה, אבל בתוך הנפש שלו, ולהעיר משהו יותר ספונטני לגביה, ליצור איזשהו חיבור חי לגביה. לדוגמא, "זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על זה". אז זה מה שאני מנסה לעשות בהשראת ביון. לא תמיד זה פועל. זה קצת מתסבך.

הרביתי בהקדמות משל עצמי. אעבור להקדמתם של הסימניגטונים. בהקדמה לספרם על "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון" מ1996, הסימינגטונים פותחים באמירה דרמטית זו: "הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של ביון, רחוקה באופן מהפכני מכל צורות ההמשגה שקדמו לו. איננו מהססים לומר שהוא ההוגה המעמיק ביותר בתחום הפסיכואנליזה – ובכלל זה פרויד עצמו. אם הקורא אינו מזועזע, אם אינו המום לגלות שכל מה שהבין עד כה מוטל על כף המאזניים, אם נשימתו אינה נעצרת מאימת ההכרה שעליו להתחיל שוב מאפס, הרי שנכשלנו קשות במשימתנו, והספר היה בגדר כישלון." כמו שהמטופל אמור לשנות את המטפל שמכניס אותו פנימה, גם הטקסטים של ביון אמורים לשנות את הקורא. הקורא הוא האובייקט של הטקסט, והטקסט הוא הפועל עליו. הסימינגטונים מבקשים מהקורא להגיע לא רווי לקריאה. לא להסביר לעצמו שהכלה זה החזקה, לא להגיד שהתקפות על החיבורים זה ספליט, ולא להגיד שלהכיל את ההתקפות זה לשרוד את המטופל, ולא להגיד כל מיני דברים וויניקוטיאניים וקלייניאנים ולאקאניאנים וכו' שנשמעים דומים אבל חוסמים את ההבנה החד פעמית של הטקסט הזה.

הסימינגטונים כותבים על התקפות על החיבורים כי תקיפה של תהליכי חשיבה הורסת את היכולת להיות מודע למציאות החיצונית והפנימית. ההתקפה מבוצעת על ידי סופר אגו רצחני שהוא פונקציית אלפא שפוצלה מהאני כי לא הכילה רגשות, והפכה את מתן המשמעות לעויינת כלפי האגו. סופר אגו זה מושלך על המטפל העוסק במתן משמעויות רגשיות, והמטופל עסוק בהדיפתן והישארות באקטינג אאוט ובהתנהגות ללא מודעות לפשרה הרגשי. הסופר אגו הרצחני במטופל תוקף כל חיבור פורה בתוך המטופל או בין המטופל לסביבתו. לדוגמא, ישנה התקפה על התקשורת המילולית בין המטפל למטופל, שהיא הדרך היחידה שיוכלו לתקשר. כל למשל מטופל שמגמגם במקום לאשר את הפרשנות הנכונה רגשית של המטפל, חותר במחוותיו תחת הרובד הסמנטי של השיחה. המטופל יכול גם לתקוף את החיבור בינו לבין המטפל בתוך חשיבתו של המטפל. המטופל יכול לעשות זאת בכך שהוא מרווה את "הפרה-קונספציות" של המטפל, או את הסכמות הזמינות לחשיבתו של המטפל לפני המפגש הייחודי עם המטופל. לדוגמא, המטופל יכול לאיים בהתאבדות ולעורר במטפל חרדה וחשיבה קונקרטית מאוד של ניהול סיכונים, כאשר המטפל לא מסוגל לחשוב לדוגמא על החוויה הרגשית של המטופל וההקשר בהעברה של הפגישה הנוכחית, נגיד אם בפגישה הקודמת הייתה חוויה של קרבה והבנה הדדית, וכעת המטופל לא מאפשר למטפל לחשוב ש"הקרבה בלתי נסבלת" אלא רק לפעול מתוך "אני חייב להסיר מעליי את האחריות להתאבדות של המטופל שלי", ובכך המטפל גם הוא יתנער מהקרבה למטופל כמו שהמטופל מנסה להתנער מהקרבה המאיימת למטפל. מדובר בכל פעולה שמפריעה לחשיבה המילולית של המטופל או של המטפל, שמקורה במטופל, בין אם המטופל הוא זה שיוזם אותה, או שהוא מוביל את המטפל לאקטינג אאוט משל עצמו. החלק הפסיכוטי משבש כל אינטראקציה שעשויה להוביל את האנליטיקאי לתובנה. משום שהדבר מאיים בשינוי ובכאב רגשי. ההתנגדות לשינוי נובעת מהכאב והוויתור הכרוך בו. דחף המוות הוא השאיפה למצב סטאטי, שבו הדינאמיות של הנפש פוסקת. כך לדוגמא מטופל יכול לבקש להגיד "אני בדיכאון" כאבחנה סתומה שאין בה פתח של שינוי, או לחלופין להגיד "אני מרגיש שאין לי רשות להיות בדיכאון", כדי להסביר למטפל את התנועה המעגלית הלוך ושוב בחווייתו, בין תפקוד לדיכאון, בין רצון לרצות לבין התמרמרות. באותה מידה יכול המטופל לעשות תנועות מוטוריות מסיחות דעת, לבוא עם מחשוף עמוק, או לדבר בטון רדום ומרדים, למלא את המטפל במידע אך לא לעורר במטפל זיכרונות או דימויים. כל דבר שמרחיק את המטפל מהמטופל, בקשר הבינאישי, או אפילו בחיבור הרגשי החי של המטפל אל המטופל בתוך חשיבתו של המטפל.

בסקירתו לגבי הגישה של ביון במבוא לספרו "טכניקה בטיפול בילדים", אנטונינו פרו כותב כי ביון מציע עמדה "ללא זיכרון וללא תשוקה", שהיא עמדה ממושמעת שבה היכולת לשאת את הלא ידוע קשורה לאמונה בדבר מה שמתפתח באמצעות המגע הרגשי עם המטופל, ולאמונה שדבר מה זה ניתן להבעה במילים, באופן המאפשר שינוי קיצוני במטופל. שינוי קיצוני המבטא קפיצה פתאומית בצמיחה הנפשית. פרו מדגיש כי המטפל אמנם מוביל את הזוג הטיפולי, אך הוא שותף מלא לחוויה הרגשית בחדר. המטפל נתון בסכנה רגשית בדיוק כמו המטופל, ומודע לכך שהחשיבה היא פונקציה חדשה של החומר החי. המטפל מאויים על ידי האלימות הקטסטרופלית של "האמת" של העובדות הנפשיות, שאותן הוא מבקש לחלוק. המטפל נתון בסכנה אם הוא מוכן ללכת למקום בו נמצא המטופל (להיות באחדות) בדרך של מפגש קבוצתי של שתי נפשות במפגש הטיפולי. ... ביון מראה עד כמה מטלטלת ההכרה בכך שביכולתנו להפוך נעדרים מבחינה נפשית כשדברי המטופל אינם מוצאים חן בעינינו, וכן בכך שמטופל בעל הפרעה נפשית קשה יודע תמיד מתי האנליטיקאי נעדר מבחינה נפשית. השאלה היא כמה אמת על אודות המטופל ועל אודות עצמו יכול האנליטיקאי לשאת, כאשר יש לדייק כי מדובר באמת אודות האנליטיקאי הזה עם המטופל הזה ברגע הזה. האנליטיקאי מתעייף מכיוון שהוא נתון להתבוננות מתמדת מצד המטופל שלו ביחס לאיכות ולכנות של תפקודו הנפשי. המטופל משמש כמעין מראה, המשקפת את המרחק של האנליטיקאי. מראה זו מאפשרת לאנליטיקאי להציע תיקון במערכת היחסים, וגם להתבונן בדברים אותם הוא לא רוצה לשמוע או אינו מסוגל לשמוע, כגון רגשות שאינו יכול לשאת ואזורים אפלים שלו עצמו, המוגנים או מכוסים בצלקות שעדיין כואבות. האנליטיקאי עסוק בצמיחה משותפת עם המטופל, בנכונות לקבל עוד ועוד מהמציאות הנפשית של המטופל ושל עצמו. המטפל מוותר על פירושים בגרוש המוכרים לו מהצמיחה שביצע באנליזה שכבר עבר, או בהתכוננות לפגישה בהדרכה, ומפרש כדי לפתוח את החשיבה.

סיכום המאמר:
מאמר זה מתייחס לחשיבתו של ביון על החלק הפסיכוטי של האישיות. שם כל מה שמורגש כמחבר בין אובייקטים מותקף. דינאמיקה זו בולטת במקרים של פסיכוזה גבולית. השד או הפין הם הפרוטוטיפים לכל חיבור בין אובייקטיבים. הנושא שנידון הוא התקפות על השד בפנטסיה כמתקפה על אובייקטים מחברים, ובנוסף, הזדהות השלכתית כדרך להיפטר מחלקי אגו הרסניים, וחלקי אגו שנוצרו על ידי ההרסנות של המטופל.

הרקע של המאמר הוא התיאוריה הקלייניאנית המתארת התקפות סדיסטיות על השד הנובעות מצרות עין (envy). כלומר, הרצון להרוס את מה שיש לאחר יותר ממני. כשהאם מניקה התינוק גם נהנה מההזנה, אך גם מתמרמר על חוסר השליטה שלו במה שיש לאם ואין לו. רעיון נוסף הוא פיצול אובייקטים. זהו מנגנון הגנה המחלק את האם לחלקים רצויים ובלתי רצויים, התינוק מתייחס לשד של האם כאובייקט חלקי ומתעלם מיתר ההיבטים של האם, ובהתייחסותו לשד של האם הוא מפצל בין שד טוב המזין אותו לבין שד רע המתסכל אותו. מטרת הפיצול היא להפריד בין הטוב לרע, כדי שיתאפשר להשאיר את הטוב קרוב אלי ולהתרחק מהרע. הרעיון הבא הוא הזדהות השלכתית. אצל קליין מדובר למעשה בזיהוי השלכתי, שזה מה שאדם עושה כשהוא מזהה בין אדם לבין אובייקט פנימי. לדוגמא כאשר התינוק מזהה את האם עם הסופר אגו הרודפני שלו וחושש מהנקמה שלה, או כאשר הוא מזהה את המטפל עם האובייקט הטוב והמזין מהפטנסיה שלו ועושה לו אידאליזציה. אולם אצל ביון המושג הופך למושג שקשור להשפעה של פעולה זו על האנליטיקאי. לפי ביון הזדהות השלכתית אינה רק פעולה חד צדדית של המטופל. המטופל צריך להפקיד את חלקי האגו שנוצרו על ידי ההרסנות וצרות העין אצל האחר, והאחר מפנים אותם, כדי לרכך אותם, ולהחזיר אותם למטופל כשהם ניתנים לעיכול. הזדהות השלכתית היא היכולת לנוטוע תכנים רגשיים אצל האחר. זוהי פעולה של השלב הנרקיסיסטי בו אין הבדל בין אובייקטים, ואין הבדל בין אני ואחר, ולכן שנינו חולקים פונקציות. הנושא הבא שביון מסתמך בו על קליין הוא תסביך אדיפוס מוקדם. בניגוד לתסביך אדיפוס שתיאר פרויד, המתייחס למשולש קנאה, הרי שקליין מתייחסת לצמד תינוק-הורים. התינוק מקבל הזנה מהאם, וממלא את החוסר שלו במפגש איתה. כך הוא מפתח רעיון של אחדות, גם של האם שמסוגלת לספק צורך ולכן היא מהווה סוג של מלאות עצמאית, וגם של הזיווג שלו עם האם שהופל אותו לחלק ממלאות כזו. באופן זה האב אינו אובייקט נפרד, אלא ישנו רק הזיווג ההורי, כמה שמונע מהתינוק להיות מזווג עם האם. התינוק צר עין כלפי המלאות של האם, ותוקף אותה. גם כאשר הוא ניזון מהאם ונמצא במצב של אחדות איתה, התוקפנות שלו כלפי רעיון הזיווג נותרת. יש בו עדיין חלק מתמרמר לגבי האפשרות למלאות, סיפוק ואחדות, ולכן הוא תוקף את הזיווג גם כשהוא נהנה ממנה. ולבסוף ביון מתייחס לרעיון הקלייניאני של פנטסיה, שהוא התפקוד הנפשי של קשירת חרדות באובייקטים. לדוגמא המעבר מתחושת צריבה של שתן לניסוח המתייחס לאובייקט כמו "מישהו צורב אותי" או "אני צורב מישהו עם מה שיוצא ממני".

התקפות על החיבורים יותר מורכבות ממה שניתן לתאר מילולית. הדיבור הוא הקשר בין המטופל למטפל ולכן הוא מותקף. המטרה באנליזה היא קשר יצירתי, הפיכת חומר גלם לבעל משמעות חדשה. כשביון מתייחס להתקפות על החיבורים הוא מבחין בין התנגדות לפירוש (הדחקה שמדובר במשהו שקשור אלי) לבין מתקפות על עצמם המחשבה (הכחשה של עצם המשמעות).

שתי הפסקאות הבאות הן קשוחות מאוד, ולא קלות לקריאה גם עבור מי שמבין את המושגים, משום שמדובר בתיאור מאוד מפורק של אנליזה קלייניאנית עם מטופלים שסובלים מהפרעות חשיבה. במספר דוגמאות קליניות, ביון מדגים פירושים להתנהגות שמטרתה להרוס את מה שמחבר בין שני אובייקטים. הוא מדגים גם את עבודתו עם האישור והדחיה שהוא מפרש בתגובות המטופל. באחד מפירושיו הוא חושף את רגשות החיבה של המטופל לאמו והערכתו על יכולתה להתמודד עם ילד נמנע כפי שהיה. המטופל מנסה להסכים אך מגמגם במשך דקה וחצי את מעט המילים שדרושות כדי לאשר את הפירוש. הוא נשמע מתנשף, מגרגר, טובע, וכשביון מסב תשומת ליבו לכך הוא מאשר שמדובר בדבר חריג עבורו. מטופל אחר מספר שאינו ישן ואינו חולם וחרד מקטסטרופה. ביון מציע שאולי הוא חושש מפני חלום. המטופל אומר שאינו יכול לחשוב כי הוא רטוב. ביון מפרש ש"רטוב" זה דימוי שהמטופל השתמש בו בעבר כדי לייצג סנטימנטליות רכה ודביקה. המטופל אינו מאשר וביון מפרש זאת כסירוב בעל תוקף, ומחפש אסוציאציות אחרות. לבסוף ביון מפרש מחדש כי בשינה המטופל חש שנפש שלו בורחת, שזה כמו בריחת שתן בלילה. ביון ממשיך לפרש כי מדובר בפחד אובדן שליטה על ההרסנות של המטופל. האסוציאציות של המטופל מראות שהפירושים הטובים של ביון פוצלו בעדינות והפכו לשתן מנטלי, שחלחל החוצה ממנו. שינה הייתה לא מודע, מצב חסר דעת וחסר תקנה. ביון מבין גם שהשינה מקבילה להזדהות השלכתית, ולתחושה של המטופל כי תכנים מנטליים הרסניים זולגים ממנו אל המטפל באופן בלתי נשלט, וכך הוא עלול להרוס את המטפל. כך ביון מחפש ולידציה אצל המטופל, מגיש פירוש טנטטיבי, ומחפש אישור מחדש שגם הוא בר פירוש. אצל מטופל אחר ביון מתאר כי שם לב שנעשה מודע לאחרונה למציאות החיצונית. גם קודם לכן המטופל היה מגיע עצמאית לטיפול, וניתן היה להסיק כי הוא בקשר עם המציאות שמספיק להסתדר בעולם, אך בטיפול לא היה ניתן לראות יכולת זו. (כלומר, המטופל רואה את המציאות אך עוצם עיניו אליה כשהוא מגיע לטיפול, למקום הרגשי). לאחר מספר אסוציאציות, ביון מפרש מוטיב חוזר, כי המטופל מבטא חוויה כאילו הוא חש עד למשגל בין שני אנשים. המטופל מתאר כי הוא חש שחוטף מהלומה. תחילה ביון חושב לפרש שהמהלומה באה מבחוץ, מהפירוש הבוטה של ביון, אולם נראה שהמטופל חווה כי המהלומה הגיעה מבפנים. המטופל מתאר זאת כדקירה המגיעה מבפנים. בהמשך ביון מתרשם שהמטופל עסוק בבהייה בחלל, כמו הוזה אובייקטים בלתי נראים. (ניתן לפרש זאת כי המטופל תקף את החיבור מבפנים ואז בהה ברסיסים המפורקים של המשמעות). בדוגמא הבאה, המטופל שותק, אומר מעט, ומה שהוא אומר חסר משמעות מובנת עבור המטפל. לאחר מכן המטופל מספר שבחורה שפגש הבינה אותו. לאחר מכן המטופל מחווה בתנועת דקירה אלימה אל מרכז החדר, ואז מחווה לביון בביטול, כמו לומר שאין לתת לכך חשיבות. ביון מנסה לציין זאת, אך המטופל מתעלם מהערתו. כך ביון מנסה לתת משמעות מילולית למחוות לא מילוליות. לאחר מכן המטופל מתאר שיש ערפל כחול בחדר, וכשהערפל נעלם המטופל מציין שהוא מדוכא. ביון מפרש לעצמו כי החוויה הנעימה של להיות מובן מותקפת על ידי המטופל בדימוי מפורק של התעללות מינית, מותקפת ומנותצת, ואז מופנמת מחדש כהרס עצמי. נראה כי המטופל מנסה להבין האם הזה או לא. הרצון לדעת אם זו מציאות או הזייה נובעת מהרצון להימנע מהמשך כאב או כדי להיערך לכך. (ביון קורא לפירוש הבנה אבל דווקא ספיגת הטירוף דרך ההזדהות ההשלכתית והתאחדות ללא הבדלים עם המקום הפסכוטי של המטופל היא הההבנה הטרום דפרסיבית שהמטופל מבקש. אם אתה נפרד אתה טוב או רע ובהכרח תוקפני. ההתקפה היא למעשה על המבט החיצוני. על גבולות העצמי.) בדוגמא הבאה, ישנה שתיקה ארוכה, ולאחר מכן המטופל אומר משהו חסר פשר: ברזל נפל לרצפה. ביון מפרש את עצם היכולת לתקשר: אתה מתקשה לתקשר איתי כי אתה נסער.

גם כשביון מפרש את הדוגמאות הקליניות הקשות להבנה, הן לא נעשות הרבה יותר ברורות. בחלק הבא של המאמר ביון מנתח מאפיינים של הדוגמאות הקליניות שהביא. המשותף לכולן הוא התקפה על חיבור. אצל מטופל אחד הגמגום מנע שימוש בשפה כחיבור בין מטפל למטופל. אצל המטופל השני שינה והזדהות השלכתית נחווה כדליפה של לא מודע למטפל וכך עוררו חרדה. ביון מעיר כי סכיזופרנים לא מדווחים על חלומות באנליזה, וייתכן כי אינם חולמים כלל, והוא מסיק כי ייתכן שחלומותיהם כה פגמנטריים עד שלא ניתן לתארם, כמו הזיה ויזואלית בלתי נראית. גם אובייקטים מובחנים לא מקבלים יחס של אובייקט. ביון מעיר שזה כמו להתייחס לצואה (אובייקט מובחן) כמו לשתן (רצף בלתי מובחן של חלקיקי אובייקט). במקום אובייקטים מובחנים, מסמנים הנבדלים זה מזה, יש רק רצף. אובייקטים בחלומות של אנשים נורמלים נחווים כמוצקים, בעוד שבחלומות הסכיזופרניים תוכן החלומות מפורק לחלקיקים. המטופל לא תוקף חיבור במקרה זה, אלא נרתע מההקשר של המיטה. הזדהות השלכתית או שינה נתפסים כהתקפה לא מודעת ובלתי נשלטת על הזוג ההורי המזווג. המטופל חש שבזמן שינה או הזדהות השלכתית, הוא מאבד את נפשו, וחש חוסר אונים וחוסר שליטה במתקפותיו הלא מודעות על אהוביו. כך המטופל מנסה להימנע מהתקפותיו על הזיווג ההורי. הזוג המשולב הוא דימוי קלייניאני שמאפיין של התסביך האדיפלי המוקדם, טרם ההכרה בנפרדות, כאשר התינוק מפנטס כי האם נמצאת במצב של אחדות וחוסר צורך ביחס אל ההזדקקות הרבה שלו, וכך מתעוררת צרות עין אצל התינוק. התינוק מניח מצב של שלמות, שהוא זיווג, כאשר הוא זוכה לסיפוק הצורך. אך הוא מניח כי לאם יש מצב של שלמות גם בלעדיו וזוהי הכרה בזיווג ההורים גם לפני שיש הכרה בנפרדות האם או בקיומו של האב. וכך חלק במטופל תוקף את עצם הזיווג, גם כשהזיווג נעשה על ידיו ומספק אותו. כדי להימנע מחיבור רגשי הייתה מתקפת צרות עין, שנועדה להימנע מצרות עין גדולה אף יותר כלפי רגש ומודעות אליו. רגש והמודעות אליו מהווים חיבור, צורך באחר שנפרד ממני, ולכן חיבור זה מותקף. המודעות לרגשות מותקפת. המטופל חרד מחיבור יצירתי בינו לבין המטפל ומתמיר/משחית את הזיווג ביניהם למיניות עויינת הרסנית ועקרה. בדוגמא הבאה, המטפל מפרש את ההזדהות ההשלכתית, ובכך תוקף את ניסיונו של המטופל לתקשר באופן לא מילולי. המטופל חש אחראי למתקפה של המטפל על ההזדהות ההשלכתית. האשמה והשיפוט הושלכו על המטפל כאשר פונקציות אלו הנמצאות במגע עם המציאות היו בלתי נסבלות, והמטופל ביקש להתנתק מהן. שני ענני ההסתברות התלויים בחדר מסמלים ניסיון להחליט האם המטפל הוא אובייקט טוב או רע, ולא לקבל אותו כוודאות. חלקי האגו שפוצלו החוצה דומים לאובייקט ביזארי המוטען בחלקי אגו עם ביקורת מציאות, שמבקר את האגו, כסופר אגו החיצוני לאגו. ענני ההסתברות היו אניגמטיים ומפחידים כמו שד קמאי רודפני. רודפני משום שהוא נוקם על פיצולו והשלכתו מהאחר, על הניסיון להיפטר ממנו באלימות. השיפוט הלקוי ובוחן המציאות הלקוי הושלכו על המטפל והפכו רודפניים. לכן ענני ההסתברות (המטפל למעשה) עשויים לתת חיווי שגוי לגבי המציאות, שמציאות היא הזיה ושהזיה היא מציאות. בדוגמא בה המטופל מגן על הוריו מקנאה בכך שהוא מדבר על ביון ועל עצמו כזוג שהוא מקנא בו. ההסטה של צרות העין כשלה והיא חזרה אליו כמו בומרנג, משום שכעת הוא מקנא בעצמו ובמטפל. הוא גם חלק מהזוג שמהווה מושא הקנאה שלו וגם הצד שמוציאים אותו החוצה מהזוג ולכן הוא נהנה וכואב בבת אחת. הזוג תוקף את הזיווג היצירתי ומזדהה גם עם הזוג וגם עם הקנאה ההרסנית. כך נוצר אובייקט רודפני, או צירוף של אובייקטים רודפניים. זהו סופר אגו קמאי ורצחני.

אבל אם שרדתם עד כה, הגעתם ללב המאמר. בהמשך ביון מביא רעיונותיו באופן ישיר יותר. הוא מזכיר את המטאפורה הארכיאולוגית של פרויד לגבי חשיפת הלא מודע. אולם איננו חושפים תרבות עתיקה בשגרת היומיום שלה, אלא אסון פרימיטיבי שעדיין נחשף. זה כמו לחפור את פומפי הקפואה באפר, אך וזוב עדיין גועש והלבה עדיין זורמת, זה כמו לחשוף את צ'רנוביל או איזה איזור מוכה אסון גרעיני בו הכור עדיין קורן, והנחות המרחב והזמן מתעוותות, כמו בסרט סטאלקר. בחדר הטיפול לא נחשף מבנה סטאטי אלא קטסטרופה דינאמית בלתי פתירה, בלתי ניתנת להשקטה. אסון זה שנותר ללא שינוי, ללא התקדמות, נובע מהרס הסקרנות ומחוסר היכולת ללמוד. איזור זה לא התפתח, לא עובד, לא טוהר מהרעלים שבו, והכניסה אליו רעילה ומשחיתה.

התקפות על חיבורים נובעות מהשלב הפרנואידי סכיזואידי, בו למטופל יש מערכות יחסים עם חלקי אובייקט. גם הוא לעצמו מתייחס כאובייקט חלקי. המטופל הפסיכוטי לעיתים תכופות אומר "נראה לי ש..." או "כנראה ש..." במקום לומר "אני חושב", משום שאין אני שלם. המטופל הפסיכוטי מתייחס לקונקרטי כמו שד, וכך זה נשמע לאדם המפותח יותר נפשית, אך הכוונה לפונקציה שהשד מסמן, כמו הזנה, הרעלה, שנאה. כשהוא מתייחס לשד הוא מתייחס לפונקציות שלן. הפונקציה היא בpresent progressive : feeding, hating, poisoning, ואינה סטאטית כמו חפץ דומם או איבר אנטומי, וכך גם האסון שקרה מול אותה פונקציה מתמשכת. השאלה לגבי אובייקטים היא מה הם, ולא למה הם, משום שאין תפיסה של סיבתיות וזמן. השאלה "למה" מעוררת אשמה ולכן רצף הזמן פוצל. אם נשאל למה אני מרעיל, נגלה אשמה רבה ופגיעות רבה. לכן לא ניתן לפתור בעיות בכלים של סיבתיות. המטופל מכחיש בעיות הנובעות ממשהו שאינו קשור לעצם הגעתו לטיפול. המטופל עסוק במהי הפונקציה, אך לא מסוגל להבין את ההקשר המלא שלה. לא ניתן לשאול למה ואיך משהו קרה, רק מה קרה, וכך יש מבוי סתום לסיבתיות.

חיבור הוא הקשר של המטופל עם הפונקציה ולא עם האובייקט לו משוייכת הפונקציה – החיובר הוא עם ההזנה ולא עם השד, עם מתן המשמעות ולא עם המטפל. קליין מתארת שפיצול והזדהות השלכתית מופרזים קשורים באישיות מופרעת בעוד שהפנמת אובייקט טוב ובעיקר שד האם קשורים בנורמליות ביון מסיק מכך שיש מידה תקינה של הזדהות השלכתית, וכן של הזדהות הפנמתית, ושעליהן מושתתת התפתחות תקינה. במהלך טיפול ביון חש כי המטופל מפעיל הזדהות השלכתית באופן שנראה שהוא מתרגל אותה, כאילו הזדמנות לכך נגזלה ממנו בילדותו. המטופל חש כי יש אובייקט שמונע ממנו הזדהות השלכתית. בסיטואציות הגמגום והנערה המבינה, המטופל ביטא רצון להפקיד חלקים באישיותו אצל המטפל, ושהמטפל סירב לקבל חלקים אלו. המטופל חש ברגשות כואבים ומבקש להפקידם במטפל, במטרה שהמטפל יעבד וירכך אותם עבורו טרם יחזיר לו אותם, אך בפירושיו המהירים, המטפל יורה תכנים אלה בחזרה, מכאיבים יותר. ביון סירב לקבל את רגשות המטופל לתוכו, והמטופל ביטא ייאוש ואלימות ודחף אותם אליו. ניתן להבין אגרסיה זו בהקשר הטיפולי ולא כתוקפנות ראשונית. הזדהות השלכתית אלימה גרמה למטופל לחשוש מנקמת המטפל. ההתגוננות של המטפל נתפסת כעויינת להזדהות ההשלכתית השפירה של המטופל. ביון חש שהוא עד לסצינת ילדות בה גילוי רגשות של המטופל נענה על ידי האם באופן מסור, כדי לצאת ידי חובה. כאילו האם ניסתה לחתל ולהאכיל לפי הצורך, אך לא הכניסה פנימה את חרדות המטופל. כמו אומרת לעצמה אני לא מבינה מה לא בסדר עם הילד הזה. האם נענתה רק קונקרטית בנוכחות ובאוכל אך לא בהכלת פחד המוות של הילד. הילד לא הכיל פחד מוות וניסה להעביר אותו אליה בהזדהות השלכתית. אם מבינה חווה את אימת המות שמושלכת לתוכה, ועדיין שומרת על פרספקטיבה מאוזנת, שהוא לא באמת ימות מרעב. עקב אי הכלה של רגשותיו הקשים, התינוק הכחיש רגשות חרדה לא מוכלים.

במקרה וזה נראה המצאה אחת גדולה, ביון מתקף שזו אכן הייתה חווייתו. כלומר, המטפל הוא זה המתקף את הפירוש של ההעברה הנגדית ולא המטופל.

באנליזה, מתאפשר למטופל משהו שנגזל ממנו בעבר. כך עולים גשות כאב וטינה על מה שחסר לו. ישנה אמביוולנטיות של הכרת תודה על ההזדמנות ועויונות על חוסר ההבנה והסירוב להזדהות השלכתית בו המטפל נוקט. המתקפה הראשונה על החיבור היא דווקא על ידי המטפל/אם המסרב/ת להבין את ההזדהות ההשלכתית ואז המטופל מגיב בהזדהות השלכתית מופרזת. הזדהות השלכתית מחברת בין המטפל למטופל, ובין התינוק לשד. זה לא הגורם הראשון לפסיכוזה, אך זהו הגורם הסביבתי לנפש הפסיכוטית. הגורם המולד הוא תוקפנות וצרות עין. חומרת ההתקפות גוברת מול אם שאינה קולטת הזדהות השלכתית. אך גם אם האם קולטת הזדהות השלכתית ונותרת מאוזנת, הרי התינוק שונא את היכולת שלה להבין ולשמור על נוחות הדעת מול ייסוריו. כך ישנן התקפות על יכולותיו של המטפל לשאת בשלוות נפש בהפנמות של ההזדהות ההשלכתית של כאבי המטופל. היכולת של המטפל להפנים את כאבי המטופל מותמרת על ידי צרות העין של המטופל לחמדנות בולענית. השלווה של המטפל הופכת לאדישות עויינת. בשלב זה המטופל נוקט באיומי אובדנות ובאקטים עבריינייפם כדי להרוס את שלוות הנפש של המטופל.

המתקפות נובעות מצרות עין מולדת, שנאה, ותוקפנות. מצד שני גם מדחייה של האם כלפי ההזדהות ההשלכתית ופיצולים מצד התינוק. ההתקפות הן לעיתים בין המטופל לסביבה ולעיתים בין חלקים באישיותו. בפסיכוטים קשים תמיד יש חלק מולד ורק תרומה של הסביבה.

המטופל שואל מהם האובייקטים להם הוא מודע. אלו הם אובייקטים חלקיים. אך למטפל המפותח זה נשמע שהוא עסוק באובייקטים קונקרטיים. הפונקציות שמסקרנות את המטופל נחקרות באמצעות הזדהות השלכתית. רגשותיו הם פונקציות כאלו. הזדהות השלכתית מאפשרת לחקור רגשות כאלו אצל אישיות המסוגלת להכיל אותן. הריסת הקשר בין התינוק לשד, גורמת לעצירה של סקרנות ללמידה והתפתחות. גדיעת המנגנון לניהול רגשות הופך רגשות קשים לבלתי נסבלים ובכך את חיי הנפש בכלל. השנאה מופנית כלפי הרגשות, כלפי השנאה עצמה, כלפי המציאות המגרה רגשות. לא רחוקה הדרך לשנאת החיים עצמם. זה מוביל להזדהות השלכתית מופרזת של מבועי החשיבה היוצרים קשר בין תפיסה חושית לבין המודעות (פונקציית אלפא). כך הזדהות השלכתית מופרזת מחזקת עצמה, תחת שליטת דחף המוות.

כשל בהפנמה הופך את האובייקט לעויין, בעיקר כלפי הזדהות השלכתית וכלפי סקרנותו של התינוק מול העולם. ועם השד נחווה כמבין, ההרסנות תתמיר אותו לחמדני, בולעני, שכוונתו להשמיד הפנמות. כך לדוגמא מטפל שנחווה כמבין את המטופל, נתפס כמבין רק כדי להטריף את המטופל. אובייקט פנימי זה מתפקד כסופר אגו מחמיר וקוטל אגאואים. הכוונה כאן לאובייקט שלם, אך לרוב בעמדה הפרנואידית סכיזואידית מדובר באובייקט חלקי או ביזארי רודפני. הפרעה לדחף הסקרנות ודחיית ההזדהות ההשלכתית המשרתת אותו, עוצרת את ההתפתחות. המטופל לא מסוגל למה ולשאול סיבתיות. הוא חווה כאב אך לא מפסיק לנהוג באופן שמכאיב לו. יש לשתף אותו כי לו עניין להבין מדוע הוא חש כך. כך ניתן אולי לגרות אצלו את הגברת הסקרנות לסיבתיות.

לסיכום, אצל פסיכוטיים (ואצל כולנו) ישנו אובייקט פנימי (סופר אגו) שמתנגד לכל צורת התקשורת והביטוי היצירתי. במצב זה הרגש שנוא. זאת משום שרגש עוצמתי מדי להכלה על ידי האישיות הלא בשלה. רגש נותן תוקף מציאותי לאובייקטים שאינם אני וכך מאיים על נרקיסיזם ראשוני. סופר אגו זה התפתח משד שסירב להפנים ולרכך רגשות קשים. שד זה מורגש כמעצים את הרגשות המותקפים. ההתקפות הללו על הפונקציה המחברת של הרגש מובילה לפסיכוזה. בפסיכוזה יש לינקים הגיוניים, כמו מתמטיים, אך לא מציאותיים, ואינם נכונים רגשית, אלא פרוורטיים, אכזריים ועקרים.

"אופיו של המעשה הטיפולי בפסיכואנליזה" לפי סטרייצ'י (1936)

להלן סיכום מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד' בו חברי רותם הציג את המאמר של ג'יימס סטרייצ'י משנת 1936: The Nature of the Therapeutic Action of Psychoanalysis.

רותם פותח בדעתו על המאמר: "אחלה מאמר. לא בטוח שיורד לסוף דעתו. לא יודע איך דברים באמת מרפאים בפסיכולוגיה, אם בכלל, אומר זאת בתור לקוח, לא בתור אחד מהגילדה. אבל אני מאוד אוהב את התקופה הזאתי, כי הדברים מאוד ברורים וחד ערכיים, ובסיום סטרייצ'י אומר שהפירושים צריכים להיות פירושי טרנספרנס. הוא מציע לבחון את הצד של המטפל בסיטואציה של הטרנפרנס, בו דחפי איד חייתיים יוצאים לעבר המטפל. קליין אומרת שיש משהו קשה במתן פירוש מוטטיבי כזה. תמיד קיים דחף לחמוק מפירוש מוטטיבי לפירוש חוץ טרנספרנסיאלי או הסבר או בירור. הוא שואל מה הסיבה להימנעות מפירושי טרנספרנס. ההסבר שלו זה האנליטיקאי שהאנליטיקאי מציב את עצמו בתוכה, שהדחף לא יתפרץ התשובה הזאת היא פשוטה והגיונית, אבל מאוד חד ערכית יחסית למה שאנחנו מכירים היום. אנחנו לא מפחדים רק מהדחפים של המטופל, אלא, למשל, גם מהדחפים של עצמנו והחלקים הלא מעובדים שלנו כמטפלים. אולם זה יופיו של המאמר, הדברים הרבה יותר פשוטים ב1934."

ורותם מתחיל בסקירת המאמר: סטרייצ'י שואל כיצד האנליזה מרפאת ברמה התיאורטית. הוא עוסק בפרוצדורות מקובלות בגישה הפסיכואנליטית, והשיא הוא בפירוש המוטטיבית – פירוש שמתמיר את הדינאמיקה הנפשית. הוא מספר את העמדות הידועות על פרוצדורות פסיכואנליטיות. בשנת 34 הסופר אגו הוא מבנה חדש שפרויד רק עלה עליו.

אנליזת התנגדות: תסמינים נוירוטיים הם הגנות בפני תכנים לא מודעים שהמטופל מתגונן בפניהם. התסמין מסתיר את המחשבה הלא מודעת האסורה. התסמין גם מספק את הדחף הלא מודע במידה מסויימת. לדוגמא, החלום מסתיר את המשאלה האסורה, אך בו זמנית יש בו משהו שמספק אותה במידה כזאת כדי שלא תצטרך להתעורר ולהתמודד עם המשאלה. לדוגמא באימפוטנציה, האדם כועס על בת הזוג או הדימוי האימהי שהוא משליך עליה, אז הוא גונב ממנה את העונג על ידי האימפוטנציה, והתסמין משרת את הדחף. אז ניתן להסביר מה הסיבה לסימפטום ואז השימוש שלו להסתיר את הלא מודע נעשה לא רלבנטי, והוא מאבד מכוחו. אולם לעיתים הסימפטום נותר בעינו. משום שישנה התנגדות. האדם מדחיק את הידיעה הזו למרות שהיא נגלית לו ברמה האינטלקטואלית. ההבנה אינה מוטטיבית. אז האנליזה פנתה לתקוף את ההתנגדות. הכוחות שמתנגדים לגילוי של הדחף אינם נובעים מהאיד אלא מהאגו. זה לפני ניסוח הסופר אגו. האגו לכאורה משתף פעולה, ולכן זה אמור להיות יותר פשוט. סטרייצ'י טוען כמה טיעונים לגבי המוטיבציות לשתף פעולה: הרצון להחלים, האנליטיקאי מסביר לו את מבנה התסמין ולמה הוא מגן מפני מחשבות אסורות, מבהיר שהתסמין היה רלבנטי לינקות ולא רלבנטי עוד, והפתרון הינקותי הוביל לחולי נפשי והפתרון הנוכחי יוביל להחלמה. אבל סיבות אלו לא יוצרים ברית מספיק טובה עם האגו של המטופל והסימפטום לא חולף לו.

העברה: תופעה של הטענה ליבידינלית. ליבידו שלא נקשר מספיק בילדות, ועכשיו נדבק לכל דמות חדשה שנקרית בדרכו של האדם. בסיטואציה הטיפולית האנרגיה הליבידינלית נקשרת ביתר שאת למטפל. אנרגיה זו של ההעברה מחזקת את הברית הטיפולית ונותנת מוטיבציה לעבודה על האגו. אבל היו גם העברה שלילית והעברה אירוטית. אלו שוב עוררו הדחקה מצד האגו. אפשרות אחת הייתה להתאהב במטפל. התאהבות במטפל מקשה להיחשף בפניו. העברה אירוטית היא סוג של התנגדות. התנגדות אחרת היא כעס על המטפל. אם זה לטנטי ואנחנו לא מגלים זאת אף יותר קשה להיחשף. הניתוח של ההעברה אפשר לגלות את התוכן המודחק בעצמו. ההעברה הייתה מתגלמת בתוך הטיפול והתכנים שהיו לא מודעים, הפכו לנוכחים בטיפול. במקום השקעת האנרגיה בסימפטו, המטופל היה מושקע יותר בהעברה כסימפטום חדש, ונוצרה נוירוזת ההעברה. זו עדיין סוגסטיה.

הסופר אגו: ניסוח חדש של פרויד. הסופר אגו אחראי על ההדחקות, ישירות או שהוא מפחיד את האגו וגורם לו להתגונן בפניו. לפי הבנתו של סטרייצ'י השינוי המרפא באגו מתרחש בחלקו בסופר אגו. לפי אלכסנדר האנליטיקאי נכנס לתוך הסופר אגו, ומוחק אותו. סטרייצ'י מרכך, ואומר שיש שינוי ועידון של הסופר אגו בלי למחוק אותו. סטרייצ'י אומר שלאחר שהסופר אגו נחטף על ידי האנליטקאי הוא מוחזר לרשות האגו של המטופל.

סטרייצ'י עובר לתאר את החשיבה של קליין ומתאים אותה לחשיבה של הסופר אגו. האני העליון נוצר מההפנמה של האובייקט. האובייקט הראשוני הוא הסופר אגו. כשמשליכים אובייקט רע נוצרים מעגלי השלכה של אובייקט רע, ונוצר סופר אגו רודפני ונוקשה. אני משליך את התוקפנות על האם, היא לא מגיבה טוב, אני מפנים אובייקט תוקפני, תוקף, וכך הלאה. בתהליך הבריא יותר התינוק מגיע לשלב הגניטלי. בשלב זה מספיק דחפי איד הושלכו ונוצר יחס חיובי יותר כלפי אובייקטים חיצוניים, הסופר אגו נעשה יותר חיובי, ומתאפשר יותר קשר עם המציאות. כלומר רק בגיל ההתבגרות מגיעים לקשר עם המציאות ואובייקטים חיצוניים, קשרי החיים וכו'. הסופר אגו הוא גם האובייקט הטוב וגם האובייקט הרע. הוא יכול להיות נחמד ואכזר. רותם: החוקים וההגבלות של האגו הם הסופר אגו, יכולים להיות גבולות נעימים וטובים שאנחנו מבינים, וישנם גבולות רודפניים ומבהילים. סטרייצ'י מציע לשבור את המעגל הנוירוטי. הסופר האגו הרודפני הוא הרסני. במצב האנליטי יש שני אלמנטים עיקריים המסייעים לכך: שהמטופל מטה את דחפי האיד שלו כלפי האנליטיקאי, ושהאנליטיקאי יהפוך לסופר אגו עזר של המטופל.

האנליטיקאי כסופר אגו משלים: סטרייצ'י אומר שבמושגים קלייניאנים האובייקטים הטובים הם הסופר אגו המתון והרעים הם הסופר אגו הנוקשה. הנוירוטי מסתובב עם יותר אובייקטיבים רעים מטובים. גם כשהוא משליך אובייקטים טובים האובייקט החיצוני נצבעים באובייקטים רעים במהרה. אובייקטים טובים שמטרתם לעשות אידיאליזציה, והם נועדו לעמוד כנגד הרע. זה לא טוב אמיתי אלא תמונת ראי של הרע. קשה יותר לעשות את האינגרציה. הם מפחיתים את המגע עם המציאות. האובייקט אינו קיים כטוב בלבד במציאות ולכן הוא מועד להישבר. אלו אובייקטים ארכאים, שבמעגלי השלכה והפנמה עם העולם, האובייקט הטוב הוא זה שעושה את החיבור, את האינטגרציה בין הרעב והשובע, בין הכאב והנחמה, ולכן אידיאליזציה של האובייקט הטוב אינה אובייקט טוב. כמו להטיף לעצמך מנטרות חיוביות, בניסיון להיפטר מהצד הדיכאוני וההרסני, ואז אין חיבוק עצמי, אלא מתקפה עצמית שהיא דיכאון וירידה על עצמי בתחפושת לעידוד עצמי.

במצב האנליטי הייחודי שהאיד מופנה למטפל, והמטפל מחליף את הסופר אגו של המטופל. סופר האגו המשלים מובחן מהסופר אגו המשלים. הסופר אגו הארכאי מורכב מהרבה הפנמות של הרבה אנשים מתקופות שונות בחיים והוא מבולגן. הסופר אגו המשלים הוא מאורגן לפי המציאות ועקבי יותר. הסופר אגו הארכאי רודפני ואוסר הרבה דברים. הסופר אגו המשלים מרשה להביא דברים למודע. הסופר אגו החדש מבוסס על סיטואציות עדכניות וכאן ועכשיו. האימאגו המופנם של המטפל אומר למטופל להגיד כל מה שעולה בראשו, אך במהרה הסופר אגו הארכאי אומר למטופל שיש דברים שאסור לומר. קיימת סכנה להתבלבלות של שני הסופר אגואים הללו. המטופל עלול להשליך על המטפל את הסופר אגו הארכאי, ואז הם יתאחדו, והסופר אגו החדש והמיטיב יתלכלך מהסופר אגו הרודפני. אותם תכנים יישארו אך עם יחס רודפני. "תגיד מה על דעתך באופן פתוח ולא ערוך (אחרת אני אגרש אותך מפה!!!)". הסכנה היא שלא תוכל לעבד את הבלבול בין הסופר אגואים. בשלב השני צריכה להיות הבחנה בין מציאות לפנטזיה ואם מתאפשר בטיפול להסתכל על מה איך שהמטופל שומע את המטפל לעומת איך שזה נאמר, ואם אפשר להסתכל על הפער בין איך שהדבר נאמר ואיך שהדברים נכנסו פנימה אז המטופל הנוירוטי יחווה התמרה.

פירוש: יש להם מוניטין מפוקפק. משמעות המילה "להפוך את הלא מודע למודע". פירוש מוטטיבי הוא המעניין. בשלב הראשון המטופל מתוודע לכמות מסויימת של אנרגיית איד המכוונת אל האנליטיקאי. המטופל מגלה שהאנרגיה הזו מכוונת לאובייקט פנטסטי ארכאי ולא למטפל האמיתי. זהו פירוש מוטטיבי של הטרנספרנס שנסמך על שני התנאים הקודמים – של הפניית דחפי האיד למטפל וקבלת המטפל כסופר אגו משלים. רותם: הסטינג משמעותי, לדוגמא מישהו שחותך בתור לקולר וכשמעירים לו האנשים בתור הוא צועק שאין יותר דרך ארץ ונדיבות ומשליך סופר אגו רודפני על מי שמעיר לו, אבל למטפל של אותו אדם מותר להיכנס פנימה ולהתערב לאדם כסופר אגו מקובל, כי מתוקף תפקידו יש לו סוג של נגישות לאמיתות גדולות יותר.

השלב הראשון של הפירוש, כקריעת ים סוף בשלושה חלקים: מורכב משלושה חלקים, האני הסופר אגו והאיד, ושלושה שלבים שמתארגנים היטב זה אחר זה בכתבי פרויד אך מגיעים בערבוביה בפועל. השלב הראשון הוא התוודעות של המטופל למתח שקיים באגו, לדוגמא להגיד למטופל שהתרגש או התרגז עכשיו. השלב השני הוא התוודעות לגורם המדחיק, יש משהו שלא רוצה שהמתח יתגלה. החלק השלישי הוא התוודעות של המטופל לדחף עצמו מהאיד שעורר את ההגנה. קיימת חשיבות גדולה למינון של כמות אנרגית האיד שמועלית. הפירושים צריכים להגיע במנות קטנות ומינימליות של אנרגיית איד, וזאת כדי שלא יתבלבל הסופר אגו המשלים עם הקמאי. צריך לדבר על מידה קטנה של דחף, לא על זה שיש לך מחשבות רצחניות כלפי אמא, אלא שאתה כועס עליה. וגם המטופל צריך להיות מספיק מאורגן כדי להביא את זה בכמויות קטנות. גם מופנית כמות קטנה של איד קטנה על ידי המטופל וגם מפורשת כמות קטנה על ידי המטפל. כשמפורשת כמות גדולה מדי הסופר אגו המשלים נעשה רודפני מדי ומתערבב עם הסופר אגו הקמאי. שתי תוצאות אפשרויות לפירוש כזה. אחד הוא שלא יקרה כלום. זה אומר שהסופר אגו המשלים לא היה מספיק חזק למשימה. הברית עם המטופל לא הייתה מספיק חזקה. זה יכול להיגרם כי הדחף לא היה מספיק מיידי ושייך לכאן ועכשיו בדחיפות גבוהה. יש הרבה דחפים שנמצאים בטרנספרנס, אך אחד שהוא העיקרי והבולט כרגע. האפשרות השניה היא שכוח ההדחקה וההתנגדות הייתה חזקה מדי, גם אם בחרנו דחף איד אקטואלי ומספיק דחוף. התוצאה השניה של פירוש יתר היא שתהיה תוצאה בלתי נשלטת והמטופל יתפרץ בחרדה או יכעס או יעזוב את הטיפול או שהוא יתפוצץ מבפנים ולא יגלה כלפי חוץ והטיפול יתקלקל. התחרפנות יכולה לנבוע מפירוש יתר אך גם מפירוש חסר. פירוש שלא נוגע מספיק ולא מזין מספיק יכולים לגרום להתפוצצות. מידה לא מספקת של פירוש: השלב השני של התהליך הפרשני לא פעל.

השלב השני: מהמדבר אל הארץ המובטחת. בשלב זה תחושת המציאות של המטופל חיונית. היא מאפשרת להבחין בין האובייקט הארכאי למצב המציאותי מול המטופל. יש לשמור על בוחן המציאות, ויש להימנע מלאשש אובייקטים רעים. להיבהל מתוכן איד מודחק שעלה – זה משחזר סופר אגו ארכאי. כך גם לנקום, להיעלב, להגיב לתוקפנות לתוקפנות. גם לאשש אובייקטים של אידאליזציה, מונעים דחפים ומונעים הבחנה מול המציאות. זה אמנם בלתי נמנע. אבל באופן אוקסימורוני יש לנהוג בזהירות יתר ולשמור על בוחן המציאות של המטופל על ידי מניעת ביטוי של חלק מהחוויה הפנימית שלך. לא צריך לאשש ולא צריך להיבהל רק לפרש. סטרייצ'י אומר שאין להתייחס להעברה הנגדית דוגמת ג'ודי מסלר דיויס, אלא רק לפרש את ההעברה של המטופל. בשלב השני אמורה להיות החלפה בין הרצון להרוג את המטפל לבין הרצון הקמאי יותר להרוג את ההורה, אך איך זה עוזר להירפא? כי ברגע מסויים אתה מבין שרצון זה אינו מעוגן במציאות. במציאות אין סיבה להרוג את המטפל, ואולי גם את ההורה. רותם: אני לא חושב שזה כל הסיפור, אנחנו לא מטפלים רק ככה, אנחנו משתמשים גם בהעברה הנגדית שלנו, זה לגיטימי.

שלושה מאפיינים של פירוש מוטטיבי: מיידיות – רק דחף איד שמצוי בהטענה ברגע הנוכחי יכול להיות מפורש, תפקיד המטפל לנתב את האנרגיה לערוץ מסויים – תתייחס לדבר הכי חזק. פירוש אינפורמטיבי לא ייצור שינוי, אך אולי יכין את הקרקע לפירוש מוטטיבי מאוחר יותר. צריך לדבר על הכאן ועכשיו. האנליטיקאי צריך לדעת בכל רגע מה הדחף העיקרי הרלבנטי. המאפיין השני הוא עומק. חומר עמוק זה חומר שמגיע מתקופות מוקדמות, כרונולוגית, או שהוא מצוי תחת הדחקה גדולה. זה חומר מרוחק ולא נגיש לאגו במידה רבה. התוכן הזה יגיע רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול. אם אתה מטופל נורמלי אתה לא תוציא דברים עמוקים. קודם כל יהיה עיסוק בהתקות של החומר העמוק הזה, לדוגמא מקשר זוגי ולא מהילדות. לוקח זמן להגיע לליבה הזו, אך תוך כדי הדרך מתעסקים בליבה הזו דרך התקות של אותם הנושאים שבליבה. יש תכנים שיבואו מוקדם בטיפול וכדאי לפרש אותם, כי אחרת תיווצר הגברה של ההדחקה. המאפיין השלישי הוא ספציפיות. הפירוש צריך לשאוף להיות מפורש וקונקרטי. בהתחלה המטפל לא מקיף את כל הנושא ולא מבין את הכל. אבל אם הזמן הפירוש מקיף את כל מערכת הפנטסיות של המטופל. עמימות בפירוש עלולה לחזק ולעודד את ההגנות. כך גם הסברים אתנוגנטיים או תיאורטיים. דברים שמגיעים מחוץ למערכת המנטלית כמו "אתה נולדת בבית כזה.... ולכן...." הם כלליים מדי. גם אלו מחזקים את מערכת ההגנות.

אבריקאציה נמצאת במחלוקת. היא היסוד של האנליזה. היא מובילה לשיפור במקרים רבים. נוצר אז פורקן של המתח הנפשי, והתוודעות לתוכן לא מודע. כך לפי ברוייאר ופרויד. ראדו אומר שאבריקאציה היא גילום של נוירוזה מקורית בנוירוזה מלאכותית. סטרייצ'י אומר שאבריקאקציה היא תוצר לוואי של פירוש מוטטיבי הוא פורקן רגשי, וכן נותן סיפוק ליבידינאלי. אבריקאציה אינה הדבר העיקרי של פירוש מוטטיבי, אלא תוצר לוואי. אבריאקציה עצמה אינה מוטטיבית.

פירושים חוץ העברתיים: רק פירושים העברתיים הם מוטטיביים. פירוש חוץ טרנספרנציאליים לא נוגע בנקודת הדחיפות אלא מחוץ לחדר. בטיפול לאחר יצירת הקשר המטופל עסוק במטפל. זה כמו לתת מילון למישהו במקום להראות לו את המילים ברגע האמת. צריך להגיד ברגע האמת את התרגום של המילה הנחוצה ואז הוא ילמד יותר טוב את השפה. אם יושבים מול מישהו ורוצים לעזור לו להשתמש בפירוש, אז אומרים לו את המילה הדחופה לו, שם הלמידה תהיה יותר איכותית.

יש טיפולים אינסופיים בהם לא חל שינוי כי הפירוש הוא תמיד חוץ טרנספרנסיאלי. זה בזבוז זמן כסף ואנרגיה. המטופל מעלה כל כך הרבה חומר חי עד שהמטפל מתבלבל, כמו ארכיאולוג שחפר ברשלנותו יותר מדי שכבות בבת אחת, ואז יש חרס משנת 500 לפני הספירה, קליע של נפוליאון, והוא לא יודע איך זה מתחבר. יש יותר מדי אינפורמציה שלא מתחברת. ועדיין אפשר לאחות את החומר שעלה על ידי התמקדות בחומר שמצוי בנקודת הדחיפות המיידית. המבנה ייבנה מעצמו. עלו הרבה מאוד דברים, אבל המצב האנליטי מארגן את החומר למרות זאת.

סכנה גדולה יותר באי מימוש בשלב השני של הפירוש. במקום הבחנה בין מציאות לבין פנטזיה מושלכת, המטופל עלול להשליך על האנליטיקאי שלא היה מוקד הפירוש את דחף האיד החיצוני שפורש ועלה למודעות. כך לדוגמא אתה אומר למטופל "נראה לי שאני מפחד מהעבודה החדשה", והוא נעשה מודע, אך הוא עשוי לומר "לא פחדתי עד שלא אמרת לי זאת". פירוש טרנספרנציאלי שומר על האנליטיקאי בכך שאומר "אתה מפחד מהעבודה החדשה, שאפילו גם מולי אתה מתנהג כמו בראיון". כך מתאפשרת ההבחנה בין הסופר אגו המשלים והקמאי.

אחרי פירושים חוץ העברתיים כדאי להיות יותר עירניים לכאן ועכשיו ובעיקר לסיבוכי טרנספרנס כמו זה לעיל. יש סבירות גבוהה שפירושים חוץ העברתיים יובילו לפירושים מוטטיביים בהמשך. הם יחוללו את הדרמה שאחר כך תעבוד איתה. כאן הוא מסביר על עירוב הנחושת והמתכת היקרה: אי אפשר להכין עוגה רק מדומדמניות. כתב את פרויד בעוגה במקום סגסוגת סוגסטיבית. למעשה פירושים חוץ טרנספרנסיאליים הם בעצמם פירושי טרנספרנס מותקים. יעני למעשה כל מה שנאמר בטיפול הוא על המטפל. אבל זה כנראה יותר נכון באנליזה של 5 פעמים בשבוע.