סיכום הרצאה של סימינגטון

האולם חצי מלא. חצי ריק. מציגים את סימינגטון. פסיכולוגיות בלבוש פסיכולוגיות ממשיכות לטפטף פנימה.

נאמר שסימינגטון ניסח גישה להבנה וטיפול בפסיכוטיים, וכי הוא מוצא נרקיסיזם כמקור פתולוגיות רבות בזמננו. לאחרונה עסק במהות הפסיכונאליזה. ב2012 כתב מאמר: מהות הפסיכואנליזה לעומת מה שמשני בה. מבחינתו הדבר החיוני הוא חופש המיינד של המטפל. כמו שתיאר במאמרו act of freedom. שם הוא כתב על עבודתו של ביון וניסח אותם מחדש. בנוסף לכתיבה סימינגטוו נוסע הרבה מסביב לעולם, מלמד ומדריך. נוויל הסכים אף להיהפך לחבר כבוד בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. ואז ענת אלרנט, מקריאה טקסט של יוסי טריאסט שלא היה יכול להגיע לברך את סימינגטון כך: "התאהבתי באופן היותך אנליטיקאי". טריאסט מתאר כי סימינגטון ניתץ את לוחות הברית, שבר את הסטינג, וביקש להשאיר רק את המהות. ואז סימינגטון מקבל תעודה לא ממוסגרת, כנראה שיהיה לו נוח במטוס.

סימינגטון מודה להקדמות. הוא מספר שהייתה אנליטיקאית בלונדון, אווה רוזנפלד, לא קשורה להרברט רוזנפלד, שהיתה מטופלת של פרויד. היא אמרה שאורחים שבאים לאנגליים מקבלים תה ועוגיות כדי שירגישו בנוח, אבל יהודים לא ככה, הם מרגיעים את האורחים בבדיחה. סימינגטון הובך מכך שטריאסט ציין שסימינגטון שוחה עם עיניים פקוחות. ובאמת סימינגטון מספר בבדיחות שהוא שחה בבריכה בעיניים פקוחות בישראל, ואדם ניגש אליו ונזף בו, ואמר לו שזה מזיק לעיניים, סימינגטון שאל אם הוא מסוגל לקרוא בלי משקפיים, האיש, בן 65 אמר לא, סימינגטון מספר שענה: "אני כן!" ואז סימינגטון נותן פאוזה.לצחוקים, ובה המנחה נדחף עם הקדמה אחרונה של המנחה, לגבי פורמט ההרצאה. הציעו לסימינגטון להקרין את ההרצאה על המסך, והוא אמר שזה יכול להיות נסבל, אך שהוא חש שזה יגרום לפער מול הקהל, כי זה לא יאפשר לו לגעת בקהל. הם הבינו שזה פרדוקסלי לשים את ההרצאה על המסך, כי היא עוסקת במגע בלתי מתווך בין אנשים בלי סינון, בלי מסך.

סימינגטון פותח ומצטט את אלדוס האקסלי, שמריון מילנר ציטטה בכתביה. סימינגטון מעריץ גדול של מילנר. האקסלי כתב זאת בגיל 27: עדיף לחיות ואז למצוא פילוסופיה שתתאים לזה ולא לחיות לפי פילוסופיה, בעולם החיים הכל מורכב ועמום, בעוד שרעיונות הם פשוטים נורא. ישעיה ברלין היה אומר שהחיים עצמם מונעים מסדרת עקרונות מניעים הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו נוטים להדגיש.

כשהיה באנליזה בלונדון לפני זמן רב, הציג את המקרה הלימודי הראשון. אישה עם מקרה OCD קשה, בעיה נוירוטית אובססיבית. הוא תיאר את המפגש הראשון איתה למטפל שלו ואמר לו בהתנצלות, אבל לא עשיתי פירוש העברה. המטפל שאל מה המטרה בעשיית פירוש טרנספרנס - וסימינגטוו מספר שענה כמו כבשה צייתנית: כדי ליצור שינוי נפשי. הייתה עצירה ואז המדריך שלו אמר: זה כדי להסיר מכשול שקיים בין האנליטיקאי והפציינט. אמירה זו הייתה מהממת עבורו. הפירוש היה מטרת הכל בכל ההרצאות ששמע. אבל המדריך אמר לו שמטרת הפירוש להסיר מחסום בין המטפל והמטופל. זה משהו שהמדריך חשב עליו עבור עצמו, ונראה שהאופן בו מחשבה זו התבשלה בו, ונועד לשרת את עצמו ולפתור לעצמו בעיה, ולכן היה לאמירה אפקט חזק.

סימינגטון דיבר עם אוגדן לפני כמה שנים, וסיפר לו על כך, ואמר שלא קרא על כך בשום מקום, ואוגדן אמר שגם לדידו זו אמירה מאוד חזקה. איכשהו ההשפעה ההדדית - interplay - בין חשיבת האנליטיקאי והמטופל הם העיקר. יש הבדל בין מה שמישהו באמת חושב, לעומת מה שיש בתוך אדם - סמכויות מיובאות, imported. הסמכויות שאנחנו מביאים פנימה הן פרויד, קליין, ביון וכו'. אין בעיה אם אני ביחס לאיזה היבט של פרויד. אבל אם רק ייבאתי את פרויד - וחנקתי את השיפוט הפנימי שלי - את האגו של עצמי, היממתי אותו וחנקתי אותו - אז מה שמתוקשר מרמה כזו לא יכול להיות מפרה לצד השני. לדידו של סימינגטון ליבת האישיות היא יצירתית: creator. מהות האישיות היא חלק יוצר, לא רק יצירתי. זה שונה מהניסוח של פרויד. פרויד אמר שהאגו מושפע מתפיסות, כמו שהאיד מושפע מאינסטינקטים. האגו מותאם מאוד לאינסטינקטים ולמציאות. האגו נתפס על ידי פרויד כהיבט של מנגנון אינסטינקטואלי. זה שונה ממה שסימינגטון אומר, שליבת האישיות היא creator. קליין, וויניקוט, באלינט, קוהוט ובעלי דעות שונות מאוד ביססו עצמם על הנחתו המטה פסיכולוגית של פרויד. סימינגטון בכל זאת מודה שג'ורג' קליין, שלא קשור למלאני קליין, טען שלפרויד היתה תיאוריה מטה פסיכולוגית של אגו המונע על ידי המציאות והאינסטיקנטים, אך התיאוריה הקלינית שלו הייתה דווקא דומה יותר לשל סימינגטון.

סימינגטון הוכשר בגישה פרוידיאנית, של האגו כמנהל של האינסטינקטים והתפיסות. אך ב1979 הוא קרא חיבורים של ישעיה ברלין, שפורסמו בספר "כנגד הכת". המרכז שלהם הוא ההוגים האירופאים שהלכו כנגד הדעה בת זמנם. בינהם, ז'ן בטיסט ויקו הוא פילולוג מאוניברסיטת נאפולי. ויקו התחיל כתלמיד נאמן של דקארט שהאמין שאנחנו מכירים באופן הכי טוב את העולם הטבעי שלא נוצר על ידי ישויות. אך ויקו פתאום דחה דעה זאת ודחה גם את כל ההרעיון הנאור לפיו ניתן לדעת את הטבע בעוד שאת יצירות האדם לא ניתן לדעת באותה ודאות. משהו קרה לו, והוא הבין שדקארט טועה. אנחנו יודעים הכי טוב על מה שאנחנו יצרנו בעצמנו. זה טלטל את סימינגטון. שוב כמו האמירה שלה אנליטיקאי שלו, זה נגע בו. היה באמירה הרבה ביטחון. אמירה פשוטה אך מאוד ברורה, שלא ניתן להפריכה. אם צלם וצייר היו יושבים מול אגם והצייר היה מצייר אותו, והצלם היה מצלם אותו, לאחד היה לקח חמש שעות, ולשני היה לוקח שנייה, לדידו של סימינגטון הצייר היה מכיר את האגם טוב יותר. סימינגטון היה מצייר את הים בחופשה אחת, וזכר היטב את הים, וכשצילם אותו בחופשה אחרת הוא לא זכר אותו כל כך טוב. וכך אם המטרה של הפסיכואנליזה היא שאני צריך להכיר את עצמי, אז אני צריך ליצור את עצמי. אם אנחנו יודעים יותר טוב את מה שאנחנו יוצרים. זה דומה לרעיון של ביון לגבי האלמנט היוצר בליבתנו - פונקציית אלפא, שיוצרת את האירועים של חיינו כחוויות.

חשוב להדגיש שהגדילה וההתרחבות של המיינד קורים דרך זיווג - intercourse- בין נשמותיהם של שני אנשים - המטפל והמטופל. או בהקשרים אחרים. פרויד ציין שהאנליזה נמשכת גם לאחר התהליך עצמו. פרויד עצמו היה מבלה חצי שעה ברפלקציה בסוף כל יום. כך שהאדם שהולך לאנליטיקאי ונכנס לקליניקה, ונשכב על הספה, ומגיע 5 פעמים בשבוע, זה רק סוג אחד של תהליך. אך יכולה להיות דרך לחולל תהליך שיימשך לאורך החיים. (מה שמזכיר לי שריפת קלוריות אחרי אימון).

כשסימינגטון קרא על ויקו לפי ברלין, ההתרחשות הזו, גם בה הייתה אנליזה. סימינגטון היה במגע עם ברלין שהיה עדיין חי, ועם ויקו שכבר מת מזמן. כשמישהו נכנס לחדר הטיפול ויש שם שני אנשים, יש שני אנשים אך יש אחדות. זה כמו שיש משגל של שני אנשים, אך אורגזמה או חדירה פנימה, בה יש אחדות. החדירה או האורגזמה היא המביאה שינוי.

לפני כחמש שנים אישה ניגשה לסימינגטון בבקשה לטיפול. היא הייתה באנליזה 10 שנים קודם לכן. היא רצתה לפגוש איש הגון וללדת ילדים. זה לא קרה בעשר השנים בהן הייתה בטיפול. הוא דיבר איתה והסכים לראותה פעם בשבוע בסקייפ מאוסטרליה. לאחר שנתיים היא פגשה בחור, הם הפכו לאוהבים, היא נכנסה להיריון, והיא ילדה. סימינגטון חשב שזה קשור לתהליך בינו לבינה, אך לא ידע כיצד. בשיחה היא אמרה שזה קשור לאנליזה. הוא שאל איך זה קשור. היא אמרה: אני לא יודעת אם שמת לב, אבל מעולם לא אמרת לי מעולם משהו שאתה בעצמך חושב. והוא הבין שלכנות שלו, יש כוח מפרה fertilizing. השינוי הגיע ממנה, אך הוא הופרה על ידי חיבור אמיתי המגיע מהלב ולא מהשתלים. Implants. לא מהפרויד השתול בנו.

יש state of mind שמאפשר את הזיווג בין הליבה של היוצר של אדם אחד - האנליטיקאי - והאחר. מצב נפשי זה מאפשר זאת. פרויד סותר עצמו, בין המטה פסיכולוגיה שלו והחיבורים הקליניים. ב1912 כותב המלצות לרופאים: ככל שמישהו מתרכז במידה מסויימת הוא מתחיל לברור את החומר, נקודה אחת תתפס בראשו, ונקודה אחרת תישכח, ובברירה זו הוא יעקוב אחר ציפיותיו ונטיותיו, אך אין לעשות זאת, בברירה זו ובמעקב אחר ציפיותיו, הוא לא ימצא את מה שאינו יודע. זה נושא להרצאה שלמה, אך זה בסתירה לתיאוריה המטה פסיכולוגית. זה אותו רעיון של ביון לגבי היות ללא זיכרון וללא תשוקה. גם מריון מילנר הדגישה זאת שוב ושוב: למדתי כשקראתי מחדש את ג'ואנה פילד, ספרים שכתבה בצעירותה תחת פסבדונים, כגון "חיים משל עצמך". כשכתבתי ספרים אלו למדתי שיש שני סוגי קשב, שניהם הכרחיים - בהייה רחבה לא ממוקדת, ומבט ממוקד ודק. המבט הרחב הביא שינוי של תפיסות ורגשות.

לדוגמא, אישה מגיעה לסימינגטון וראיון ההיכרות נמשך זמן רב. סימינגטון תמיד מקדיש כ3 שעות פנויות לכך. היא דיברה על הוריה כמו מטופלים רגילים. הוא ניסה לשקוע למצב עמוק יותר. ועלתה בו תמונה מנטלית של טייסת אוסטרלית, שכתבה אוטוביוגרפית, שאמרה תמיד חשבתי שאני רוצה להיות טייסת, מגיל קטן. ואז סימינגטון אמר למטופלת, יש אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות בחייהם. המטופלת הגיבה לכך באופן ישיר - כן אני מעולם לא ידעתי. זה נוצר על ידי החיבור בינהם. המצב הרגוע הטבעי הזה הוא חיוני כדי להגיע לליבת האדם וליצור יחסים משולבים בינהן.

מרצה לימודי הודו בואניברסיטה העברית, פרופ' דיויד שולמן, כתב ספר על דימיון בהודו. הוא מדבר על קשב צף, לא ממוקד, דומה למודעות הבסיסית של איזו אלוהות בודהיסטית, כזה המאפשר לרעיון חדש לצוץ, לעלות פתאום. רבים דיברו על חשיבה מסוג זה.

כשהאנליטיקאי בזיווג עם האדם האחר בחדר, לו נקרא בדרך כלל פציינט, הוא צריך לתת משהו מעצמו. על האנליטיקאי להיות בקשר עם האדם. האנליטיקאי יכול ללמוד דרך קריאה, דרך שירה, וכו'. על סימינגטון השפיע רומאן של ג'ורג' אליוט, middle march, בעודו שוכב על ספה. אשתו של הגיבור היא פאם פאטאל. אליוט כותב שהאכזבה הגדולה ביותר חייבת להינשא על ידי הגיבור, על הגיבור לוותר על האישה האידיאלית, לסלוח על אופיה של האישה שלפניו, לאהוב אותה, ולקחת אחריות על הנסיבות שהובילו אותם להיות ביחד, שהיו חלקן בהשפעתו. זהו אקט האהבה.

המטופל לא יודע הרבה על המטפל, אך יש רגעים שברור שהמטופל במגע עם משהו אמיתי רגשית בתוך האנליטיקאי. כמה דוגמאות לכך:

לפני עשור חבר של סימינגטון גסס מסרטן. באותו זמן סימינגטון טיפל במטופלת. היא באה וסיפרה שחלמה שיש לו חבר קרוב שגסס מסרטן. בחלום סימינגטון היה עצוב. זה היה נכון - כיצד היא ידעה? החבר לא היה בחוג המכרים שלה.

עמית של סימינגטון טיפל במטופל ולא הבין את הקטע של המטופל. הוא הלך להדרכה, והמדריך הקשיב וניסה להבהיר לו דברים. העמית הלך למטופל ונתן את ההבהרות למטופל, שקיבל אותן. המטופל סיפר חלמתי עליך, פסעת לעברי ברחוב, אך משהו מוזר, לבשת חליפה שהייתה גדולה עליך.

מטופל פנה לסימינגטון. הייתה לו ילדות טראומטית. בפגישה השנייה, הוא נכנס לטראנס. לסימינגטון יש 11 ציורים על קירות הקליניקה. בזמן הטראנס, המטופל עבר ממיקוד בציור זה ואז זה. הוא התמקד על ציור עם בית ופרחים. עיניו נחו עליו, ואז הוא התעורר מהטראנס, ואמר "אתה ציירת את זה". הוא צדק. לא היה למטופל דרך להבין זאת.

יש ידע שמגיע מהintercourse בין המטפל והמטופל. מטופל אמר לסימינגטון: חשוב שלא אדע שומדבר ביוגרפי עליך. ייתכן שפרטים ביוגרפיים יפריעו לסוג הידע שאנחנו מחפשים. זה חשוב במיוחד למטופלים פסיכוטיים.

אירועי החיים של עצמנו צריכים להיווצר. אירועי החיים של המטפל יכולים להיווצר באינטרפליי עם החומר שהמטופל מביא.

כשסימינגטון עבד בקמדן במרכז טיפולי, הוא טיפל בנערה בת 15. היא חזרה בדיוק מטיול עם הוריה ונעשתה מרדנית, אז הם שלחו אותה לטיפול. היא מספרת שהלכה לאתר נופש עם הוריה, והוריה טבעו בים, המציל הוציא אותם מהמים, הניחו אותם על החול, החיו אותם. הבת עמדה במעגל סביב הוריה עם הצופים בהתרחשות ושמעה מישהו אומר "הם מתים!". כשהיא אמרה זאת, הוא חשב שזה היה מטריד. ואז היא אמרה זאת שנית. מדריך אמר לסימינגטון פעם שאם מטופל אומר משהו שנית, כנראה שלא הקשיב מספיק טוב לראשונה. והוא חשב, ופתאום הבין שבעיניה הם באמת מתו, אבל בגלל שלא מתו באמת, לא הייתה לה שום תמיכה. אז הוא הבין כמה נורא היה לה להתאבל על מוות שאף אחד לא ידע שקרה. הוא שידר לה את הבנתו ומצבה אכן השתפר במהרה. אך לאחר מכן סימינגטון ניסה להבין מה עזר לו להבין זאת.

לפני כן ציטוט מביון: כשמקשיבים למטופל לא צריך לחפש חרדות דיכאוניות ורודפניות כדי לתרגל פרשנות נאותה. אם פגישה עוברת בנעימים, אני מרגיש רע. אני חייב שפגישה תהיה מסעירה. אף מטופל לא יקבל פירוש, לא משנה כמה נכון, בייחוד אם המטופל פסיכוטי, אם לא חש שהמטפל חווה סערה פנימית מול הרעיון שהוא מעביר.

סימינגטון נזכר ששלחו אותו לפנימיה מאוד מבאסת בנעוריו ביורקשיר. הוריו הסיעו אותו, נפרדו ממנו, ואז הלכו לרכב ונעלמו מהכביש, והם טסו חזרה לפורטוגל והוא לא ראה אותם חצי שנה אז. הוריו לא מתו, אך הוא חש שהוריו מתו. וכשהנערה אמרה שוב שהוריה כאילו מתו, הוא חש משהו שנבע מהחוויה הזו מול הוריו. הוא לא סיפר לה את הספור, אך היא חשה זאת, וזה מה שביון מגדיר כגורם המרפא. השאלה אם אנחנו מדברים מתוך היוצר שבתוכנו או מתוך חלק מושתל. ברנרד ברנסון היה מומחה אומנות שאישר אמיתות יצירות רפאל, והיה ידוע כמבין ביצירות רנסנס איטלקי. הוא כותב בספרו: קשה במיוחד לראות בבירור בעיניך שלך. כדי להפוך אמן עליך ללמוד אצל רב אמן. עושים העתקים של רב האמן שוב ושוב. ואז היה עליו לעשות העתקים של עתיקות יווניות. וכך מקבעים את מבטו של התלמיד. ואלא אם היה לו כוח רב לראות משהו חדש, הוא המשיך את חייו בראיית אותן צורות שראה כבר בעבר. באסכולות שלנו, אנחנו לומדים לראות ושוב ושוב את אותן הצורות שהאמנות שלנו לימדה אותנו. כך גם בלימודים האנליטיים שלנו. אנחנו לא רואים דברים פשוטים בגלל שאנחנו מנסים לכפות שתלים implants על המציאות.

מטופלת דיברה איתו, והוא חש שיש לה בעיה להכניס דברים ולהחזיק אותו בפנים. הוא אמר לה זאת. היא אמרה שאחרי שנות אנליזה רבות אף אחד לא אמר לה זאת. זו אמירה פשוטה מאוד, יש אנשים שלא מצליחים להכניס, ויש אנשים שלא מצליחים להעביר משהו החוצה. יש צורך לפעול נגד ההוראה, ונגד מה שלמדנו. עבור האמנים של הרנסנס היה קשה לראות את הדברים באופן חופשי מהimport הזה.

סימינגטון פגש אדם שהיה לו קושי בהתחייבויות לכל פרוייקט בחייו. הוא אמר שהוא חש שזה קשה מאוד להתחייב למשהו. לסימינגטון הייתה העברה נגדית חזקה. על כתף אחת עמד עמית מוכר שאמר אל תרגיע את הפציינט. מצד שני חשב שאם הוא יכול להגיד עכשיו שהוא לא מסוגל להתחיייב לשומדבר, הוא לא יכול לומר כזה דבר אם אין את היכולת הגדלה והמבצבצת לעשות זאת. אז סימינגטון אמר אתה בונה את היכולת הזאת עכשיו. והאיש אמר, הדבר הכי נהדר קרה, כשנכנסתי לחדר הטיפול העץ מחוץ לחלון היה חסר עלים, ואני מסתכל עליו עכשיו והוא מלא בעלים. סימינגטון חושב שלו היה הולך לפי העצה של העמית שישב לו על הכתף, העץ היה נותר ללא עלים. אפילו בסביבה הטבעית, ואף יותר מכך בסביבה האנושית, יש שינוי והיצבעות לפי המצב הפנימי של האדם. מישהו אומר לך משהו, ואתה משתנה מבפנים. סימינגטון עוצר את ההרצאה ומבקש שאלות.

שאלה מהקהל: איך הcreator בליבת האישיות בא לידי ביטוי ביומיום? -התשובה המהירה תהיה שבכל יום ויום, מספר דברים קורים, אם מנסים לנהל יומן של כל מה שקורה, זה ימלא כרך ענק. אבל יש דברים שמאירים את עינינו, פותחים את המיינד למשהו שלא חשבנו קודם. ניתן לתת דוגמא לכך: אישה שסימינגטון מטפל בה בסקייפ. היא נשואה לגבר, והיא תמיד הייתה צייתנית וכנועה לו. בעלה תמיד צודק. היא החלה לשים לב שחלק מדבריו לא לגמרי נכונים, והוא לא תמיד צודק. סימינגטון העיר לה: העצמי שלך מתנתק מבעלך, ואת במגע יותר עם מה שאת חושבת ומרגישה, בעוד שקודם לכן לא יכולת לעשות זאת, דברים לא התפתחו מספיק כדי לאפשר מסלול זה. הוא ציין זאת, למרות שלא חשב על כך ככה לפני כן. אנשים דיברו על היתוך, אך הוא מעולם לא חשב על כך שהיא באמת בתוך איזו זירה פנימית של בעלה, וויתרה על עצמה והמעגל שלה. אז פתאום ככה ניתן לחשוב ולתפוס משהו, וניתן להבין דבר כזה מחדש פתאום. כדי שזה יקרה יש התרחשות יוצרת.

שאלה נוספת, נשאלת באנגלית רהוטה אלא שהשואלת מתעקשת על מילה שאינה מכירה ומבקשת עזרה מהקהל - איך אומרים להרהר - וכל הקהל אומר לה חמש פעמים לומר קונטמפלייט - היא מגמגמת קוטנמפ, קומפטג…. קומפטלייט… היא שואלת אם בעצם הוא מדבר על רברי. בתשובתו סימינגטון מעיר לגבי המילה זו, "אהבתי את השימוש שלך במילה קונטמפלייט". והוא ממשיך: הרהור צריך להיעשות בשווקי העיר, לא במנזר, הוא דורש רברי אקטיבי. זה יותר מרברי, זה כמו שצריך לחשוב אקטיבית על תינוק, לא להרהר עליו.

שאלה נוספת: בעברית להרהר זה כמו לערער, לתהות זה כמו לטעות. נראה השואלת משתפת בשאלה שהיא בעצם רברי שהיא בעצם אסוציאציה, ואז המנחים מסבירים לסימינגטון במשך 10 דקות את חידודי הפונולוגיה. אין לו תשובה.

שאלה נוספת: האם גם ידיעת האנמנזה חוסמת ידע עמוק יותר? סימינגטון מספר שכשעבד בטביסטוק היו אנשים שהיו מגיעים לטיפול וממלאים טפסי רקע אישי. 10% לא היו ממלאים את הטפסים. סימינגטון העדיף לקחת אותם, הוא גם לא אוהב למלא טפסים, והוא חש שזה די מטריד, וזה באמת מפריע לדעת את ההיסטוריה של המטופל.

שאלה נוספת: האיננו זקוקים למדריך כדי להיות עצמנו? עלי להיות מוחזק היטב כדי להיות אני. -סימינגטון עונה שצריך מדריך מאוד מיוחד. סימינגטון הלך לביון להדרכה כשטיפל בפסיכוטית שהזתה בחדר הטיפולים. ביון התחיל וסיים בהערה אחת: "וזה רעיון שלה שאתה תוכל לעזור לה?" כלומר הוא התכוון שעצם זה שהמטופלת פנתה אליך עם כזה מצב קשה שם אותך על פדיסטולה אלוקית. אך לא הרבה מדריכים היו מסוגלים לנסח זאת כך, בלי הוקעה, רק לציין זאת כך.

שאלה נוספת: קראתי שכתבת שידע הוא משני לחווייה של מה שקיים בין מטפל ומטופל, אז למה לא הבאת את הרברי שלך למטופלת? - סימינגטון חושב שלא היה צורך בחשיפה עצמית על חוויותיו, והיה מספיק להביא את התחושה שהוא מבין.

התדיינות לגבי סימינגטון: כשסימינגטון הלך לטיפול, הוא חש הקלה כשנאמר לו שהוא מאוד חולה. זו הייתה הכרה בחולי שלו, וכי תהיה לו הזדמנות לקבל עזרה. לרובנו יש חשש מהמחלה שבתוכנו, ואנחנו נמנעים מאנליזה, או שבאנליזה אנו נמנעים מצלילה לתוך הדברים. זה דורש אומץ ללכת על זה. נדרש אומץ לחיות עם מה שהאקסלי אומר על המורכבות האדירה של החיים. רובנו היו מחפשים פתרון כלשהו כדי לחמוק מהמורכבות. אנחנו מתרכזים על ההיבטים המשניים של הפסיכואנליזה - הספה, פירוש, והופכים אותם לדבר המרכזי. אנחנו עושים זאת כי אנחנו שוחים בים מורכבות וטובעים, כי איננו "שוחים בעיניים פקוחות" כפי שטריאסט ציין לגבי סימינגטון. לא צריך להתבלבל עם הרקע של נוויל כאצולה בריטית, הוא מהפכן, שוחט פרות קדושות סדרתי. מצד אחד על המטפל להיות עצמו, כל מה שאנחנו מתקשרים החוצה צריך לבוא מהלב, והחוויה שלנו, וזה צריך להרגיש אמיתי, לא מיובא. הבעיה היא שאנחנו עושים שני דברים בבת אחת. כמו עם הנערה שחשבה שהוריה טבעו - סימינגטון היה בתוך החוויה שלה ובתוך החוויה של עצמנו. זה קשה להיות בשני המקומות הללו. זה כמו שוויניקוט מנסח את המרחב המעברי, אנחנו בעולם החיצוני כשאנחנו בחוויה של המטופל, ובחוויה של עצמנו. הפנימי והחיצוני מתרחשים בבת אחת. המפגש עם אחר אמפתי מאפשר לנו לצמוח גם מפציעה קשה. מפגש מאחד זה מייצר מחדש את ההחזקה בחיק האם, התינוק לא צריך להיפרד מוקדם מדי מאחדות זו, והפרידה יכול להיווצר בחדווה ולא בטראומה. כך ניתן להיוולד ולהתפתח. ועוד דיבורים וויניקוטיאניים. זה לא רומנטי או סנטימנטלי, למרות שזה נשמע מאוד לא מדעי, אבל זהו מתכון לעבודה קשה מאוד ותובענית כלפינו. וסימינגטון מגיב: הוא היה בטיפול ונאמר לו שהוא חולה מאוד על ידי המטפל שלו, מעט לאחר שהיה בראיון קבלה על ידי אנליטיקאים בכירים מאוד שלא ראו את המצב שלו. ניתן להסתכל על המצב האנושי משלוש עדשות: מעדשה דתית/מטאפיזית, מדע, ואמנות. הבנתי של אמנות היא בעיקר זו של טולסטוי: אמנות בעיקרה דרך תקשורת מפנים לפנים. מהנשמה הפנימית של אחד לשני. פסיכואנליזה היא אמנות. זו טעות להפוך אותה למדע. אחת הסיבות שזה נעשה היא כדי להפוך אותה למכובדת בתנועת הנאורות. אבל זה חוסר יכולת להבין מהי אמנות.

שאלה שלי: האם לא צריך מבנה כדי להרפות ממנו? סימינגטון עושה סימנים של חוסר הבנה ולבסוף עונה שזה דומה למה שפרויד אומר, שזה מבנה שמאפשר הבנה של מבנה חדש.

שאלה: כדי להיות עצמי, צריך אחר שיהיה נוכח? -יש נוכחות מסויימת שמאפשרת לאחר להיות הוא או עצמו, כן זה לבטח נכון. המטופלת שחלמה על סימינגטון היתה מאוד insightful ואמרה שיש לה תפיסה אלחושית. פרויד כתב מאמר מאוחר על פסיכואנליזה וטלפתיה, על קוראת קלפים שהייתה מנבאת אירועים בחיי אנשים וחשבה שזה קשור לאסטרולוגיה. פרויד חשב שהיא העסיקה כך את המודע שלה בשטויות אסטרולוגיות, וזה אפשר למיינד האמיתי שלה לגשת למטופל ולתקשר איתו עמוקות. אולי אם פרויד היה חי עוד 50 שנה, הוא היה מפתח עוד את הרעיון.

שאלה: מה המחסה שלך כשאתה יושב בחדר הטיפול, מה נותן לך את הביטחון להיות כל כך חופשי ויצירתי בטיפול? -זה שאני יודע שעוד 50 דקות זה נגמר.

שאלה: "אני אמנית לא אנליטיקאי, וגם אני טוענת שפסיכואנליזה היא אמנות, אבל אני לא מבינה למה פסיכואנליטיקאים מופתעים כל כך שיש למטופלים חלומות שבהם הם רואים אותך, כי כאמנית שחוותה אנליזה, הרי שהאנליטיקאי עצמו נותן את המידע למטופל. המטפל תלוי במטופל, ולעיתים קרובות נותן את המידע למטופל ולא להיפך. אספר לך סיפור, המטפלת שלי שנמצאת בקהל, כתבה הרבה על חלומות טלפתיים." וכו' וכו' וכו' סיפור על המטפלת וחלום שנחלם, שאני לא אפרט כי זה נשמע כבר אישי מדי. -סימינגטון עונה בקצרה שאין לו ויכוח עם מה שנאמר.

שאלה: כל חוויה יצירתית היא אנליזה של עצמי? כן, התפקיד של אנליזה רשמית היא להתחיל את התהליך הזה. סימינגטון עצמו לא היה באנליזה 35 שנה, אך הוא היה באנליזה עצמית מאז.

שאלה: know your creator, זה בעצם לדעת את עצמך? אם מישהו היה מבקש ממני לתת את השיחה הזו לקהל אחר בעוד שבוע, זו הייתה שיחה שונה. יש דברים שנכנסו ודברים שלא.

מחיאות כפיים סוערות.

הערותיי:

• סימינגטון נשא דברים דומים בשיחתו עם החברה הפסיכולוגית של ימי ד' לפני שנה, ובכנס על ביון לפני שנה.
• סימינגטון הקפיד לדבר בוינייטות קטנות שנגעו בו אישית ונשאו משמעות עבורו, ולצייר עבורנו תפאורה מאוד ספציפית לכל רעיון. הקהל שדיבר שאל אותו שוב ושוב אם הוא לא מתכוון בעצם לאיזה מטבע שחוק כמו מרחב מעברי או רברי, ובכך ניסה להמשיג ולהרחיק מהחוויה.
• אולי הסיכום שכתבתי רחוק מאוד מלהיות בקשר עם הcreator שלי. אמנם כשאני מעתיק את עבודות הרב אמן אני שומר על נימה אישית אך אין בכך יצירה משלי.
• בלי קשר אני ממליץ על צפייה ב"אחי הדוב":