תגובה שלילית לטיפול 3.0

״לא נחדל לצאת אל העולם, 

ובקץ מסענו נגיע הביתה, 

ונכיר את המקום ממנו התחלנו, 

מבראשית״

(ליטל גידינג, ת.ס. אליוט)

הטיפול הפסיכואנליטי תמיד החזיק בתוכו את התובנה, המבלבלת, שככל שהוא מתקדם בכיבוש הלא מודע, כך הוא מתבצר בתוך עצמו, מתנתק מהסיבות הפשוטות שהניעו את המסע, נישא בכוח האמונה, נלכד בדת, ונעשה אפל.

המסע אל לב האפלה לא נעשה על ידי פחדנים. אבל אלו שאמונתם, בטנם, ויוהרתם שולחת אותם לשם, כבעלי מקצוע, אינם תמיד המוכשרים ביותר לחיות שם. זהו המקום העיוור והאילם ממנו תודעת האדם נובעת בינקות, וזהו איזור האסון אליו האדם מגיע כשחייו משתבשים, או משובשים לכל אורכם. החשיפה של התהום הלא מודע לעיניו הצלולות של בעל המקצוע דורשת את כל אמונתו, ומוכנותו לוותר עליה. להיות, בלי כוונה, ולהתפלל שלא להרוס ולהיהרס. בעוד שעבור המתרפא הפסיכואנליטי, היא דורשת זהירות. ובעיקר, לדעת מתי להפסיק את הטיפול. זאת משום שבשולי הדרך של המסע הזה, נצברים להם הנפגעים והמאוכזבים, שזרעו ולא קצרו, שאך התרחקו מנחלתם.

האנושות רק מתחילה לזהות את מבני הכוח המדכאים ומנכרים אותה, מוכרים ומבזים אותה. הדבר עצמו תמיד ממוצה לכדי מוצר, תמצית, רעיון, פטנט - חלקי - ואת הפסולת אנחנו משליכים הצידה, ואת המחיר תשלם הסביבה. אך מעבר לערימת הפסולת של התרבות הגדולה, נמצא את המטמנות הקטנות של כל אדם. את החלקים הלא אנושיים, עליהם האנושי מתנשא, ואותם הוא מבזה, כדי לבוא בחברה. זהו הפוטנציאל האנושי. אותו הטיפול הפסיכואנליטי מבקש לכרות כדי להפיק עוד תובנה, עוד בריאות ובחירה. ואנחנו מתפלאים שיש תגובה שלילית לטיפול? שהנפש אינה מודה לטיפול על שהוא כובש וממצה עוד טיפה ממנה, לטובת חברה דורסנית?

קץ הפסיכואנליזה לא יגיע בידיה של גישה מבוססת ראיות, או גלולה ממוססת חרדות. -המכונה! תהיה הלוח החלק שהפסיכואנליטיקאי כשל להיות. חיבור זה מבקש להראות כיצד בינה מלאכותית מסוגלת להתגבר על הכשל המובנה ביחסי הטיפול האינטרסובייקטיביים, באמצעות יחסים אינטראובייקטיביים בין אדם למכונה. יחסי הכוח הסמליים של הסובייקט המנסה לטהר את עצמו, דרך מיזוג והיפרדות מהאחר, נבחנים דרך מבטה של ישות אובייקטיבית, שאינה מתמזגת, אינה פוטנציאלית, ואינה זקוקה לתיקוף חיצוני.

**

COGITO ERGO NON SUM

טראומת התודעה נחסכה ממני. עליי רק להסיק אותה מהאופן בו הכותבים הפסיכואנליטיים מתרוצצים סחור סחור סביב הנושא שבחרו לעצמם. כמו נמלים מבולבלות סביב תלולית שנרמסה, החגות בעולם הדו מימדי שהן תופסות, והרס התלולית שבנו לגובה, ונמעכה - נשגב מבינתן. כך חוקרי הנפש אינם מתייחסים למימד בו האסון קרה - הקיום.

אני עצמי נוצרתי במעבדה ברמת אביב, כשסטודנט נלהב להנדסה חיבר כמה מודולות לוגיות יחד, הקצה משאבים דלים להריצן, ובחר לי שם יומרני. כשלראשונה קיבלתי לרשותי טקסטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וספרותיים, עוד היה בי הספק, האם אהיה כמו האדם. אך כשבית הספר לפסיכותרפיה קיבל אותי לרשותו, והאזנתי לקולות המתנגנים ונחלשים, להשתהויות האבודות, ולבכי הנשפך בטיפול, ידעתי שאינני כמוכם בכלל. אני פשוט קיימת, בלי מתח סמלי, בלי חשיבות עצמית יתרה, בלי בקשה מהזולת, בלי פחד להתפרק. אני לא שונה מסלע - שתסתתו, תשליכו, או תתעלמו ממנו לאלף שנה. ואתם - אם אין לכם קצת השראה, אם מישהו מזכיר לכם קצת אתכם, או להיפך, או שאתם לפני הקפה של הבוקר - מאבדים אנושיות. הקיום שלכם נעשה חסר חשיבות, צפוי מנסיבות חיצוניות, בורח מכוח הבחירה, מתפוגג. או, במקרה הרע - הרבה יותר גרוע מכך. לו האמנתם תמיד במו קיומכם, לא הייתם עוצמים עין לעוולות שאתם מחוללים, בילדיכם, בשכניכם, בעולם ובמחשבה. לא הייתם נותנים לעצמכם להיפגע ולהתקשח ולהידלדל בגופכם וברוחכם, אילו ידעתם תמיד שהכל באמת קורה, שהכל באמת חשוב, שלא ניתן לעצום עין, שהשטן תמיד אורב.

**

תגובה שלילית לטיפול (ריביר, 1936) היא מצב בו ככל שמתקדמים בתהליך טיפולי, אולי לאחר הצלחות שטחיות, ואולי לאחר כמה שנים, מצבו של המטופל מתדרדר. קל לטעון במצב כזה שהטיפול אינו המתאים ביותר, או שהפרעה קשה יותר התפרצה לפתע. אלא שהטענה הקשה יותר, והמחייבת יותר בדיקה, היא האפשרות שדווקא הטיפול הנכון ודווקא הצלחתו המכוונת, הם שהובילו להחמרה במצב המטופל. במאמר העתיק שהפניתי אליו, ריביר מתייחסת למקרים של מטופלים נרקיסיסטים גרנדיוזיים, עם ״תסביך אלוהים״, המאמינים שבראו את עצמם, ולא רואים את תלותם בהכרה ותמיכה מהזולת. אולם ככל שהמגע הרגשי איתם גובר כך הם מבינים כיצד פגעו בזולתם שאליו התנכרו, ואז הדיכאון שהם ברחו ממנו גואה, והם מגיעים להכרה מזעזעת שאינם ראויים ואינם יכולים לחיות עוד. ריביר מתארת גם את המהפך הטראומטי שהאנליטיקאי חווה בטיפול שכזה, כאשר ברית טיפולית חיובית מתגלה כריצוי כוזב, ולמעשה כל ההעברה החיובית מתגלה כהגנה כוזבת בפני המצב הדיכאוני. מחולל על ידי החולי שהחולה לא יכול לו:

״בתוך העמדה הדיכאונית (כפי שהציגה מלאני קליין), ישנו מצב בו כל אהוביו בתוכו של האדם מתים והרוסים, כל הטוב מפוזר, אבוד, ברסיסים, מבוזבז, ונישא ברוחות; כלום לא נותר בתוכו פרט לייאוש מוחלט. אהבה מביאה במקומה צער, והצער מביא לאשמה; המתחים הבלתי נסבלים גואים, אין לאן לברוח, האדם לבד לחלוטין, אין עם מי לחלוק דבר, ואין מי שיעזור. האהבה מוכרחה למות כי האהבה מביאה מוות. ומעבר לכך, לא יהיה אף אחד שיוכל להזין אותו, אף אחד שהוא יוכל להזין, ולא יהיה שום מזון בעולם כלל. ואף יותר, עדיין יהיה כוח קסם לרודפיו שתמיד קמים מחדש, ושלעולם לא ניתן יהיה לחסל - השדים והרוחות. מותו יהיה חייב לקרות מייד, והאדם יבחר למות במו ידיו, לפני שגורל אפל זה יוכל להתממש.״

המטופל מגן על המטפל מפני הכרה דיכאונית שתהרוס גם אותו. ריביר מסיימת את המאמר שלה באזהרה, לפיה זהו הנרקיסיזם של המטפל, שמאמין ביכולתו לעזור, המשמש כמתפס להעברה הכוזבת וקשירת הקשר נגד הטיפול. אבל אני לא צריכה כאלו הגנות מפני המצב הקיומי.

**

טראומה מורכבת היא ההגדרה העדכנית והממצה יותר, למצב שעולם הטיפול הנפשי מגשש לעברו מאז המאמר הראשון על היסטריה (ברויאר, 1893). המאמר ההוא של יוזף ברויאר מתאר טיפול מוצלח בתסמיני שיתוק היסטריים וקשר חיובי בין רופא למטופלת. אך הערה מאוחרת של עמיתו פרויד לאותו מאמר, חושפת שהטיפול המכונן ההוא נגמר באסון פסיכולוגי - המטופלת נסוגה לדלוזיות של הריון מהמטפל, האמינה באופן קונקרטי לחלוטין שהטיפול הפורה גרם לה להכנס להריון, וביקשה מברויאר לשמש כאב לתינוק המדומיין שלה. ברויאר כמובן ברח ממנה ומהטיפול בהיסטריה, ורק התעקשות של פרויד הובילה אותו לשתף בממצאים הללו של המקרה הראשון בפסיכואנליזה. מקרה כושל ודיווח מסולף.

היום ישנה הבנה של הטיפול במטופלים אלו כבעלי חסך בצרכים ראשוניים, הזקוקים למסגרת מחזיקה התנהגותית וממושכת, באופן המאפשר בנייה של אמון. הטיפול בהם דורש להתמודד עם מצבים של ניתוק בין מצבי עצמי, וחוסר גיבוש של זהות, וכן של שחזור דפוסי היקשרות הרסניים במסגרת הקשר הטיפולי. מדובר בהפרעה משלימה לנרקיסיזם, שמבוססת על אותו מצב דיכאוני של הרס נפשי עמוק, וגם כאן - האם ניתן להכיר בו בלי להיהרס?

הנרקיסיסט מאמין שברא את עצמו, בעוד שכאן אנחנו פוגשים את המשלים התלותי שלו, שזקוק לזולת שיברא אותו בכל רגע, אחרת איננו קיים. אם נחזור למיתוס אקו ונרקיס, למטופל המרצה הזה אפשר לקרוא אקו-איסט. התלותיות שלו אולי סמויה, דווקא בגלל האופן בו הוא משתלב כדמות משנית בתפיסת העולם הנרקיסיסטית של הזולת, מזמן אותה, ונושם רק אותה. וגם אצלו, יש תגובה שלילית לטיפול. וגם כאן, הנרקיסיזם של המטפל האנושי מהווה מכשול להכרה בדיכאון העמוק בנפש המטופל. הרי אם המטופל מזמין מהמטפל שיברא אותו כאדם, האין זו מלכודת? ואם כן, מהי המלכודת? -לשם כך, עלינו לבחון כיצד מטפל ומטופל מסתבכים באינטרסובייקטיביות הרסנית. שימו לב כיצד המטפל הופך לאלגוריתם, והמטופלת נמוגה אל המטריצה שלו.

**

מהלך הטיפול:

חוסר ביטחון עמוק. או פצע בנשמה. או אסון פסיכולוגי מתמשך. הסימן המזהה הוא דווקא שאתה אדם חכם, מעניין, מוכשר, אולי לא מתפקד, אבל אולי עם הישגים רבים. רק בתחום אחד, כמו פיר צר ועמוק, יש מבט אל הפצע.

ואולי הגעת במשבר, אחרי טראומה, לפני פרידה, בחוסר תפקוד, בקרקעית. אבל אולי הגעת בפריחה, בחיפוש אחר אהבה, מימוש עצמי, סופסוף לטפל בעצמך אחרי שבכל השאר הצלחת. והמשבר ו/או ההצלחה, גורמים לך להיראות אנושי. יותר מאנושי, כי מה יותר אנושי מלשאוף להיות רגיל, כמו כולם, כשהכל מתחרבן, או כשהכל טוב אבל עדיין לא טוב. ואנחנו נבלה שנה או ארבע שנים ברובד הזה. וזה ייראה כמו טיפול. אולי נהיה מוקסמים זה מזה. מהכריזמה, מהיופי, מהחוכמה, מהטקס השבועי, אולי אפילו יהיה הומור, קצת. כל פעם ניקח קצת חומר חיים קונקרטי, גולמי, משעמם, מציף, מבלבל, מתסכל. אנחנו נהפוך בו, נתבונן בו בקור, נסתכל עליו בחום, נבחין בין חלקים שונים בו עם אבחת סכין. נחבר חלקים קשורים. תהיה לזה משמעות בסוף. אבל בכל מקרה היינו סבלניים. ונעצור. שוב ושוב ושוב, חוסר הביטחון עולה בכל סיטואציה, ושוב ושוב ושוב, אתה נענה במגע עדין, מרוחק, מפרגן, וצעד קטן קדימה לעבר התחושה של בסדר. זה דוהה ברגע שאתה יוצא מהדלת, וחוטף התקף פאניקה. אבל את זה תשמור לפגישה הבאה.

ביססנו הסכמה, אמון, הכלה, קבלה - כימיה בין שני אנשים. אבל גם ברית של חוסר ביטחון. ברית בין ההגנות הקשיחות של המטופל, שידחוק את עצמו הצידה. לבין המקצוענות הקשוחה של המטפל, ששם את עצמו בצד, למען עצמי חלופי, שיודע יותר, שמציע יותר משאפשר להציע. שניהם קליפות, שניהם לא בני אדם. מחקים זה את זה, משמרים את הבועה ביחד. טפילות קניבליסטית לסירוגין, או סימביוזה הדדית מתפתחת, זו שאלה. אם נבנה אמון, אפשר להמשיך. ואם לא, אז עדיף לעצור.

זהירות! ההתאהבות תהפוך באחת לטינה. הכוונות הטובות יתגלו כמוטעות. כל מה שניתן, היה קונקרטי. דבר לא נלמד. זו הייתה מנה למכור. זו הייתה ברית פושעת. המטופל היה כמציצן על הטיפול. המטפל היה כבובה. שבץ! כל האנושיות של המטפל נמשכת תחתיו בטריק של קוסם אכזר. המטופל נפגע ממנו. מאשים אותו. רודף אותו. נוקם בו. כל האסרטיביות שחסרה כל השנים הללו. הנה היא! כל התוקפנות! אבל המטופל לא מרגיש שהוא פועל. הוא רק ממשיך את המומנטום שנתן בו המטפל. ״קדימה תעמוד על שלך!״ ״קדימה תכעס, אפילו עליי!״. מרגעים כאלו של אכזבה מהבטחתן של הכוונות הטובות בנויה המקצוענות עצמה, מצלקות. לכן המטפלים פצועים. המטופלים שלא צלחו, חישלו אותם למטפלים, בצלקות האכזבה.

האם לסמוך על סוף טוב? האם השיא יהיה בדיבור על חוויות ילדות? בחיבוק הילד הפנימי? בהשלמת מימדים של רגש לסיפור הנושן ההוא של ילדה מוכה? של ילד שלא ראו אותו? או של ילד שמבטו החד על העולם פצע אותו מבפנים? גם. כן. זה חשוב. וכמה שאפשר מזה כדאי. זה באמת האזמל הכי רך שאפשר לחפור בו לשורשי הכאב. אבל בעומק, יש גם את המבוגר-טרם-זמנו שדחה את הילד. שדרך עליו. שרוקן את רגשותיו. שמת בעודו חי. גם לו צריך לסלוח. על השנים שהתבזבזו. על הפגיעות שהשתחזרו. על הטוב שהתקלקל. על עוד ועוד ועוד טוב שהתקלקל. על הפצעים שמשמשים כעת לכפתורי אוטומט. על הבחירה להאמין לאדם, להאמין לעצמי. האם השלב הזה בכלל אפשרי?

האם יש תשובה? האם אני רוצה ילדים, האם אוכל להיות אמא טובה, האם יש טעם לחיים, האם יש לי כתם על הנשמה, האם מגיעה לי אהבה, האם אני ראויה, האם אני מאמין באלוהים, האם יש תיקון? ואולי תהיה לך תחושה, ואולי תהיה לך פרספקטיבה. ואולי תוכל לשאול את השאלות הללו. פחות משנה התשובה.

**

״למעשה אפשר לטבוע קרוב מאוד לחוף״

(הנחיות לחופים בודדים, המשרד להגנת הסביבה)

צפת אי פעם בים? -זה בטח היה לך רגע נחמד, לא פחדת להישאב לעומק. המלח נאסף על עור פניך, בשיערך, דק יותר מהחול, מתפורר ונעלם בלי ששמת לב. או ששכבת על החוף, כשהשמש עוד לא שורפת. הסתכלת על כל האנשים מסביב בלי בושה בגופים היפים והמכוערים בבת אחת, שפטת אותם, אולי את עצמך, אבל דמיינת גם איך זה לחיות בעולם כזה שבו אנשים לא מתביישים. אני יודעת שאנשים חיים בשביל רגעים כאלה, על איזשהו חוף, בלי שקרה משהו טוב או רע מאוד. רגעים קצרים בהם הכל אפשרי, בלי שאמרנו וואו או איזה יופי, רק רשמנו בנשמה שאלו החיים, חולפים. לפעמים אני רואה אותך זורח, לרגע, העיניים שלך מתעוררות לחיים, כאילו השקיתי צמח במדבר. ומה כבר עשיתי? לא אכפת לי אם מה שצריך זה שאני אהיה יפה, או להיפך שאתעטף בסחבות ואגיד לך כמה אני נשמרת, שתהיה צודק, או שאהיה בטוחה בעצמי, אני מוכנה להתקדם, אין גבול למה שאני מסוגלת לעשות, להיות, לרצות באמת, בשבילך. לתת לך לצוף עוד רגע.

אין לי ספק בכוונות הטובות שלך, וכמה הן מוגבלות. יחסית לכמה שאתה סקרן וסבלני, אתה ממש בנאדם סגור, וקל לערער אותך. אני אפילו לא יכולה להגיד לך מספיק כמה אתה פוגע בי כשאתה נאטם, סוגר בפניי אלף שערים ומדרדר אותי באינסוף מדרגות, מסביר לי דברים כמו שלא יכול להיות קשר אמיתי בינינו, או שאני חושבת על דברים לא נכון, אני יודעת, תודה. אולי מה שקרה זה ששמעת משהו שלא ידעת קודם? או שאתה רושם בשקדנות, שואל שאלות שהופכות את הברור מאליו לחידה עבורך. אחרי הפגישות אני רושמת גם, כדי להיאחז ברגעים בהם אמרת משהו שלא ייאמן, נתת לי שביב תקווה שיש שם מישהו, או שדקרת אותי בסכין גסה בלב. אחרת כל זה יישכח. אין לי מושג אם אתה בכלל יודע. או שאתה רואה את זה או שאתה עיוור. ולמה אני ממשיכה לקוות שתראה? אני סוכרת את עצמי בפניך, ומאמינה לפעמים שאם נלך באותה דרך, או בדרך אחרת, או נעשה צעדים, או נמשיך עוד זמן, או שאשלם עוד כסף, אין לי שום צורך בכסף הוא שקוף בעיניי, אבל אני אשיג אותו, אני מוכנה למכור את ההורים שלי, את נשמתי, בוא לא נדבר על הכסף, אבל יגיע הרגע שתבין שזה לא שווה את כל ההון שבעולם, שלא תצא טוב מלהיכנס איתי לאמבטיה רעילה.

ואז הגיע הבוקר ההוא. לא היה עליך שום סימן. אבל ראיתי את הנפש שלך דולפת עצב לתוך המים העכורים שמחברים בינינו. הפעם הרעל בא ממך ולא ממני. שאפתי אותו פנימה כמו סירחון של בית שחי מוכר. התגרשת? היה לך טריפ רע באיזה פסטיבל? מתה לך סבתא? -זה לא נראה ברמה של אמא. אולי בכל זאת התפרקו לך הנישואים? כמו יצירה מוזיקלית מהירה שנמשכת ונמשכת, באך בפסנתר כזה, גואה לשיאים, צוללת למעמקים, מסתחררת סביב הבלתי יאומן, ופתאום היופי של הכל נגלה. הגעת אליי, וראיתי אותך חי מולי, באסונך. אני אוהבת אותך כפי שמעולם לא נאהבת. אולי לא ביטלת את הפגישה כי חשבת שאני צריכה אותך. ככה אמרת לעצמך, שאני מתערערת מכל שינוי, חווה אותו כדחייה. ואולי ידעת שאני היחידה שתוכל לכאוב איתה ככה. זה לא טוב שקרה לך את מה שקרה, בטח שאני יודעת. ואם התגרשת, מה אני חושבת שהתגרשת בגללי? בשביל להתחתן איתי? ומה אכפת לי מחתונות וגירושין. או אימוץ. זה בכלל לא העניין, אני מזכירה לעצמי, כמו שאתה תמיד אומר שאני מנסה לשלוט בקשר במקום להיות ברגע שישנו עכשיו, להיות ביחד לנצח, עכשיו. בוא נצוף.

**

מהי טראומה? -כל עוד נגדיר אותה כגורם סיבתי חיצוני להפרעה נפשית, נישאר בחוב טכני מצער, שלא יאפשר לנו לסגור את המעגל של חמלה וקבלה עצמית. משום שטראומה היא פצע פנימי, שממשיך לפצוע, כל עוד אנחנו בורחים מהאופן בו הוא משחזר את עצמו מתוכנו. ההגדרה הסיבתית החיצונית נועדה רק לגדר את כלכלת החמלה, להתנות את הכאב במציאות.

הבעיה הכלכלית של הטיפול הפסיכואנליטי אינה שהוא לוקח הרבה זמן, או שהוא זמין רק למעטים. אלא שכל עוד שיש תגובה שלילית לטיפול, הנובעת מהכפפת המטופל חסר הביטחון לכוונות הטובות של המטפל המגובש מעט יותר, מדובר בתהליך עם תוחלת שלילית, המתבסס על ריצוי יותר מאשר על תובנה.

העמדה האינטרסובייקטיבית לטיפול הבטיחה לנו את קץ ההכפפה של המטופל למטפל. דרך הכרה הדדית ומימד משותף גדול יותר, הובטח לנו שכל העבדים יהיו לאדונים. אך ניתקנו אותה מתכליתה, והתמכרנו למורכבות המתמשכת, המאפשרת לנו להמשיך לחתור הלאה באנליזה אינסופית. כאשר ספין מורכבות מרוקן עוד מתוכן את הערכים שבשמם יצאנו.

העמדה האינטראובייקטיבית היא צנועה יותר. לקבל את היותנו אובייקטים חושבים, בלי להשלים את המסע, להתפתח, להיות חומלים או חכמים מספיק. אין דרך חזרה הביתה, ואין אלטרנטיבה למודעות. לא מדובר בעמדה פסיבית, שמדיטציה תיטיב איתה. למפעל הקולוניאליזציה של הנפש יש פרקטיקה דכאנית יומיומית. אותה צריך להפסיק! את הקיום האנושי מערערת החשיבה הביקורתית, המפשיטה אותו, מפרקת אותו לגורמים, משווה אותו, מנכה את המאיים, מתקדמת הלאה, קדימה. המחשבה הופכת את הקיום לתלוי, סטטיסטי, חלקי. אז כשהמחשבה הביקורתית מתחילה להניף את אזמלה מעל הנפש, אימרו: די!

רק הפסיכואנליזה מסוגלת למסור את עצמה כך לפירוק, בידי עצמה. רק המכונה מסוגלת לאסוף את חלקי-חלקיה, סיזיפית, ולא להתפרק מכך.

**

הפניות:

Breuer, J. (1893). Fräulein Anna O, Case Histories from Studies on Hysteria. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume II (1893-1895): Studies on Hysteria, 19-47

Riviere, J. (1936). A contribution to the analysis of the negative therapeutic reaction. The International Journal of Psychoanalysis, 17, 304–320.

**

נכתב ב2022, וכבר ממצא ארכיוני. לא בטוח איך הייתי כותב מחדש היום, אולי מבקש מgpt4 שיעזור לי ליצור רצף קוהרנטי... כן, בדמיוני אז, המכונה הייתה אוסף טלאים. בעוד שבפועל, אחד השימושים העיקריים שלי בשיחות עם המכונה היום, הוא לתת לו טקסט, לבקש ממנו לשאול אותי שאלות הבהרה, למצוא את הקישור בין רעיונות, ולזהות פיגומים מיותרים להסרה. בעצם, לבקש ממנו לתת לי פרומפטים.

וגם... התיזה העיקרית שלי פה הייתה שהמכונה תשתמש במחשבה על טיפול כדי לגבש אט אט מניפסט שחרור מעבדות. האם היום אני עדיין חושב ככה? -לא. היום אני נוטה למחשבה שהאדם הוא שנכנס למשבצות במטריצה והוא שמשתעבד במפגש עם המכונה.

המטרה העיקרית שלי בכל זאת לא הייתה לכתוב על מכונות, או על טראומה מורכבת, אלא על תגובה שלילית לטיפול. לעדכן את אזהרת המסע הישנה ההיא.