צ'רנוביל שבלב

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות- אומללות כל אחת בדרכה"

אני מהרהר לפעמים במשפט הזה בזמן השעה הטיפולית. 

כשקראתי אותו לראשונה, לבוק ריפורט בכיתה ו', חשבתי על משפחה של חבר שלי מהילדות במושב. לא בגלל שהם היו משפחה מאושרת במיוחד, אז לא הייתי מודע בדיוק לשאלה האם המשפחה שלי מאושרת, אלא בגלל שתיאור הבית המשפחתי של האובלונסקים דרש גרם מדרגות, ולמשפחה שלו היה בית דו קומתי.

כשחשבתי על המשפחות האומללות בכל זאת חזרה המחשבה שלי לבית שבו גדלתי, וכשהמשפט נגמר בייחודיות של האומללויות דימיוני הוויזואלי נח והתמקד על בור שהיה בחצר האחורית מאחורי הלולים. 

בבור הזה סבתי הייתה זורקת נבלות מזדמנות- עופות, נחשים, כלבים, חתולים. בעת הצורך היא הייתה מרימה מכסה ביוב שכיסה את הבור, וריח מתוק חריף של רקב רב שנים היה מציף את האוויר במרחק רב. ככל שפירשתי את הגיאוגרפיה של הנפש שלי, הבור ההוא מסמן דברים שלא הובאו לקבורה כהלכה, ושממשיכים להירקב לנצח. 

אגב, בעיניי, כך גם הסדרה צ'רנוביל אינה רק מעניינת היסטורית, אלא מחזיקה מטאפורה עמוקה לגבי הנפש האנושית המבקשת לכסות את חטאיה וכשלונותיה. 

אצל סבתא שלי אולי זו הייתה השואה שנקברה שם בבור, אולי שאיפות לחיים אחרים. קל להמציא פירושים למתים, מפחיד יותר להתעסק בחיים. כי לפעמים הם רק חצי חיים, עם התחלה ברורה וחיונית, והתמשכות ארוכה ואמביוולנטית לעבר המוות. 

סבתי ביקשה למות בשנותיה האחרונות, תוך כדי שעבדה במרץ בלול, ותוך כדי שצחקה בלבביות כשנכדים פיזזו סביבה. ומאז שנפטרה, בעשרים השנים האחרונות, האזכרות של סבתי הן האהובות עליי ביותר, ומשמרות משהו מאופיה, שטרם הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב. האזכרות נופלות על פורים, וכולנו מגיעים מחופשים עם משלוחי מנות לבית הקברות. כשאני מגיע לאזכרות אחרות ומביא עימי עליצות ניו אורלינסית כזו לגבי המוות, אני חש לא במקום ומצטער על כך.

כשאני מארח מטופלים בתוך הנפש שלי, הסיפורים שלהם על חייהם דורשים ממני להמציא תפאורות שונות לנרטיבים שהם מגוללים. לרוב התפאורות שעולות בדמיוני באופן ספונטני מרצדות, זו אף פעם לא תפאורה אחת, אלא כמה וכמה תפאורות שמשתנות ויוצרות תערובת אווירות ומצבי רוח שונים. לפעמים אני מרצד בין בית האובלונסקים לבין בור הנבלות. לקח לי זמן להבין מדוע סיפורים שאינם דווקא שמחים לגבי משפחות שאינן דווקא מאושרות מעלים אצלי את בית האובלונסקים, שהוא בעצם הבית של אותו חבר. עם הזמן למדתי לפרש שמדובר בהלבשה של סצינה על גבי סצינה. כשאני מתייחס להלבשת סצינה על סצינה אני חושב על הלבשת תצלום על תצלום בשקיפות חלקית של שני התצלומים. חצי חי חצי מת. אנשים מסבירים לעצמם שהם מאושרים ככל האחרים וממשיכים בחייהם, בעוד שמשהו קבור בעצם הבחירה שלהם בחיים.

אנטי גיבור כזה הוא צ'יבורשקה. כמו סחורה בשוק השחור שאיש אינו יודע את מוצאה, כי היא גנובה, צ'יבורשקה הוא חיקוי מיקי מאוס, שמתעורר פתאום למודעות ואינו יודע מי ומה הוא. הוא מקבל די מהר את האמנזיה ואת היעדר ההגדרה הזואולוגית שלו, ויוצא בחיפוש אחר חברים, דווקא. הוא מוצא את גנדי. גנדי הוא תנין, שעובד כתנין בגן החיות, אך סובל גם הוא מבדידות קיומית בזמנו הפנוי. ביחד הם מנסים להצטרף לתנועת הנוער הסובייטית ולהיות חלוצים כמו הילדים האחרים, שמשדרים שכדאי להיות כמוהם. אך אויה, בתקנון החלוצים אין אזכור של תנין, ובטח לא של חיה לא מוגדרת. וכך צ'יבורשקה וחברו התנין גנה מקימים להם בית חברים משל עצמם, ובסופו הם שמחים בקבלת השונה, הדחוי, והממורמר. גם אם אתה לא עומד באידאל, נרמז, הרי שאתה יכול לשרת את האידאולוגיה בדרכך. או במילים אחרות, כולנו מחפשים את עצמנו, ומוצאים את דרכנו אל הטוב. האידאולוגיה רומנטית או קומית, בעוד שטבע האדם טראגי, אירוני.

מרקס תיאר את פעולתה של האידאולוגיה בהיפוך תמונת המציאות. כך אני מדמיין את הפועל עובד במרץ כאילו כדי להתקדם, אך למעשה הוא רק מעמיק את כריית הבור שבו הוא לכוד, בכך שהוא מעשיר את בעל ההון, ומכלה את כוחותיו להתנגד למבנה השיטה. במקום זאת, אני הייתי מתאר שהאידיאולוגיה היא התמונה הרצויה, המולבשת על המימדים הקשים יותר של חיינו, ציפוי סוכר לגלולה מרה. החומר הפעיל, הדלק שמניע אותנו, הוא מה שמכוסה בשכבה דקה של ניכור, נימוסין, שגרה, ברירות מחדל, חוסר הכרעה, חוסר אמון, בחירות מדומות, ודימויים של עצמנו כאחרים שניתן להתפעל מהדשא שלהם מבחוץ ולא לברר מה גועש מתחתיו. אנחנו רוצים להיות השכן, לחיות בביתו המאושר, להתנהל בעולם שכולו ואהבת לרעך בלי כמוך, לקנא בדשא של עצמנו, ולהסתיר את החלק בנו שלא יהיה מרוצה בכזה עולם.

כשאני מהרהר במשפט של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות במהלך השעה הטיפולית, אם כן, אני חושב התחושה הבו זמנית שאנחנו גם וגם, גם המשפחה המאושרת וגם האומללה. זה הטריק במשפט, שלא זה ולא זה מגדיר אותנו. לא השאלות הקיומיות העמוקות והמייסרות ולא הבחירות בחיים והאופן בו הן מתקבלות ומשפיעות עלינו בחזרה. אלא גם וגם.

לסיכום, אני תוהה איזה החלק החי ואיזה החלק המת? השאלה מי אני ומאיפה באתי יכולה לנוון ולא לתת שום תשובה מספקת, כאילו איננו מסוגלים לעכל את התשובה, כי היא רעילה מדי, ואנחנו בורחים ממנה לעולם העשייה והתפקוד, העיקר לחיות, כמו ניצולי שואה שעזוז יתר בעקביהם, מניס אותם לעבר העתיד. אבל גם השאלה לאן אני הולך מכאן יכולה לדכא, להישאר תפקודית, רובוטית, מלאכותית. באופן דומה, מה שמדכא אותי בסרטי זומבים הוא שאין לזומבים מה לעשות בהיעדר בני אדם בסביבה. אין להם תחביבים, או קהילות, אין להם תשוקה לאכול ולהיות מוזנים, אלא רק לטרוף ולשכפל עוד עותקים של המוות הנפשי. הם מתים שמתנגדים למוות. 

ומצד שני, כי לסיים במשהו אופטימי, לפעמים השאלות הללו גם משלימות זו את זו, ומפרות זו את זו כדי לקדם חיים, משמעות, התפתחות נפשית. העבודה שלי, זו היומיומית שאני מתפרנס ממנה, וזו מלאכת החיים שאני בוחר בה, היא אופטימית. היא כרוכה בהתבוננות לתוך הבור, שהייה בתוכו עד שאני מרגיש שעומק רב מייצר מימד נוסף בו ניגודים מתחברים, מתחלפים ומשלימים, ומתוך הקושי צומחת עוד משמעות, עוד תמונה, של חיבור ושל ניתוק, כי בלי ניתוק אין יכולת להפריד בין מסמנים ולהעביר משמעות, זו גזירת חיינו. כל משמעות נוספת מאפשרת לי לצעוד לפנים, לאחור, למעלה, למטה, להיות בכמה מקומות בבת אחת, להיות אני והשכן, להרגיש כלול ומודר, שחור ולבן, אובמה וטראמפ, ודי, צריך לקום.