תפקיד הצנזור בעבודת החלום

הבוקר בים, בעודי חותר במרץ למעמקים, נטולי פיסות הפלסטיק ובועות הסבון; האזנתי להרצאת מבוא של פרויד על תפקיד הצנזור בעבודת החלום, כלומר בייצור הצופן שממנו מורכב החלום.

**

דמיינתי שני סוגים של צנזורים. האחד שפיר, חביב ויצירתי, כמו חברי מהתואר הראשון, שהיה ידען גדול, וכל דבר בשיחה הזכיר לו יצירת ספרות, שהייתה קסומה ונידחת במידה שווה, ושאני לא הכרתי כמובן. בחייאת תן קצת פרפרזות, ביקשתי, והוא נענה. בקשה זאת הפכה את השיחות בינינו ממתסכלות מאוד, למעשירות ביותר. פתאום בלי לקרוא לקרוא את פרוסט ידעתי מה פרוסט קשור פתאום לעניין. רק כמה שורות הסבר והשיחה הפכה הדדית שוב.

צנזור שני שעלה בדעתי, הוא מעין ארכיטיפ טוני סופרנו, שמדבר יפה על אלימות וסחיטה. הוא הצנזור הממאיר. איזה מקום יפה יש לך פה חבל שתהיה לך שריפה, כדאי לך לשמור על הנכס, אני אדאג לך. מול בריונות של צנזור זה ניתן רק להוריד את הראש או לתקוף בחזרה. להיות פגיע מולו זה לא לעניין.

**

וכעת אני חושב על צנזור נוסף, מיטיב לכאורה; אבל עם כל הבעיות של כוונות טובות המכחישות את מורכבותם של הדברים בעומק הנפש. את הצנזור הזה אני מדמיין כמטפל מעצים, תומך, ומפרגן, שמטפח אצל האדם תחושה שהוא טוב יותר מהדחפים והחרדות שלו. אתה מסוגל, אתה יכול, אתה טוב, הוא אומר לאדם. אבל אחרי הסתבכות אחת, שתיים, וחוזר חלילה, הקול של צנזור זה מתחיל להיות קצר. נו. הרצון להיות טוב יותר שנכשל מספר פעמים, בגלל הכחשה של מוטיבציות לא מודעות, אינו רחוק מביקורת עצמית, מחלישה ומתחפרת בתוך עצמה. צנזור זה מסתיר את השאלה האם אתה בכלל רוצה להיות טוב.

בשלב מסויים נבהלתי מהעומק וחזרתי אל החוף כדי למצוא טוטם שציירו תיירים.