מדור לדור עוברת הבחירה

לכבוד סדר פסח אלטרנטיבי באופיו, התבקשתי לשתף במחשבות על נושאים חברתיים ונפשיים הקשורים ביציאה מעבדות לחירות וכד'. כתבתי קטע קצר המבוסס על מאמרו של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על הקשר בין חרדה וחופש. תגידו לי אם כדאי להקריא או להגיד משהו יותר מצחיק. הנה:

מאז תחילת ההיסטוריה הכתובה, האדם התקדם בידע שלו, ביכולתו לשלוט בחומר, ולהסביר את סביבתו. מאז המהפכה החקלאית שבסוף עידן הקרח האחרון, בקפיצות התפתחותיות אדירות מדי כמה מאות שנים, הגענו כעת למה שנקרא עידן המידע, בו כל אדם מסוגל לשתף את הידע שלו עם כל אדם ברחבי העולם. המדע והטכנולוגיה גירשו את רוחות הרפאים הישנות והגבירו את החופש שלנו לעשות כרצוננו, ולשפר את חיינו. הסרנו מעלינו את הכבלים ההישרדותיים שהגבילו את החופש שלנו. איננו פוחדים עוד מברקים ורעמים או מחיות טרף, איננו עסוקים כל היום במציאת האוכל שיספיק לנו כדי להתקיים, והפגיעות שלנו למחלות ולפציעות פחתה לאין שיעור.

אך ישנו חופש שטרם השגנו, משום שיש ידע שטרם רכשנו. האנושות עשתה צעדים מועטים מאוד לקראתו, ואולי אף התרחקה ממנו בכמה מובנים. אנחנו עדיין פועלים מתוך הישרדות, מגיבים לפחדים, ואיננו חופשיים לבחור כיצד נחייה את חיינו. החרדה עדיין מושלת בחיינו, עוברת מאדם לאדם, מקהילה לקהילה, ומדור לדור. הפחד מאנשים אחרים מאיתנו מוביל אותנו לגזענות, הקושי לנהל דיאלוג מוביל אותנו למלחמות כאילו שאין ברירה, הפחד לאבד את תנאי החיים המקיימים אותנו מוביל אותנו לאדישות כלפי הרס הסביבה ורצח המוני שמתרחשים ברחבי העולם, הפחד משינויים חברתיים מוביל אותנו לבחור ברודנים, חוסר האמון בטבעו של האדם כופה עלינו שיטות כלכליות שמעודדות מחסור, הפחד שלא יהיה לנו מספיק גורם לנו לצרוך יותר מדי, הפחד מנידוי והוקעה גורם לנו להתנהג בחוסר נאמנות לרגשותנו, הפחד מניצול גורם לנו לנצל אחרים, כל חיינו אנחנו מגיבים לפחד הישרדותי זה או אחר, ואין לנו חופש ואין לנו בחירה.

כדי להיות חופשיים לבחור, עלינו לרכוש ידע מסוג אחר. לא ידע אינטלקטואלי הידע הוא שחסר לנו. עלינו לרכוש ידע רגשי, אתי, רוחני. השאלות שאנחנו עוד לא יודעים לענות עליהן הן קיומיות. מה עושים עם זה שאנחנו כאן, עם זה שאיננו שולטים בגורלנו. עם זה שאנחנו תלויים לגמרי בטכנולוגיה ובמדע כדי לשרוד. עם זה שאיננו יודעים כיצד לשתף פעולה. עם זה שככל שאנחנו לומדים לשלוט בעולם, אנחנו עדיין נשארים חסרי אונים לגבי עצמנו, והיחסים זה עם זה. הדבר המפחיד אותנו ביותר הוא חוסר האונים שאנחנו חשים מעצם קיומנו. החיים מבהילים, גורמים לנו להתגונן, להרגיש לא מתאימים, לא בסדר, פגומים. כל חיינו אנחנו מגיבים לתחושה קיומית בסיסית זו, שמשהו לא מתאים, ושאין לנו איך לתקן את זה.

כדי להיות חופשיים עלינו להפסיק לפעול מתוך כורח הישרדותי ולהתחיל לבחור מתוך היכרות עם עצמנו, ועם המציאות המורכבת בה אנחנו חיים. איננו יכולים רק להיפטר מבעיות, לשלוט במי שלצידנו, להעביר את הבעיות שלנו למי שסביבנו, למי שמתחתנו, למי שבא אחרינו. החרדה ההישרדותית עוברת ביננו בכל אינטראקציה אנושית הכי קטנה. מישהו חותך אותי בכביוש ואני מגיב אליו אוטומטית: איזה נבלה. ואני לא עוצר לחשוב שאולי הוא החמיץ את הפניה שלו ונבהל בעצמו. אני רואה אפשרות לעקוף בתור לפנייה, ואני לוקח אותה, כי אני מפחד לאחר לפגישה, ולא חושב על איך ירגישו אלו שהרגע חתכתי אותם. הר געש או רעידת אדמה מתפרצים בארץ רחוקה, ואני קודם כל חושב מזל שזה לא קרה פה, ולא חושב אחר כך על איך אני יכול לעזור, או איף אני משפיע על הסביבה. מהגר משפיל את מבטו כשהוא חולף על פניי ברחוב ואני שמח שהוא לא רוצה לפגוע בי, ולא חושב על הפחד שבו הוא חי, על היעדר היציבות בחייו. בכל הסיטואציות הללו אני לא חושב, אני רק מגיב. אני שמח על ההישרדות שלי, ולא שואל מה הייתי רוצה שיהיה, מה טוב בעיניי, במה אני בוחר.

אני יכול לרכוש ידע רב על מכוניות ועל הפיזיקה של תנועה אך זה לא יעזור לי להבין איך להתחשב במי שנוהג איתי בדרך. אני יכול ללמוד הרבה על רפואה, אך זה לא יעזור לי לדעת מה להגיד למי שכואב לו או מפחד להיות חסר אונים. אני יכול ללמוד איך הכלכלה פועלת, אך אני לא אוכל לדעת מה מניע אנשים לצמוח. גיאוגרפיה לא תלמד אותי איך מרגיש בית. פסיכולוגיה לא תלמד אותי מי אני. מוסר לא ילמד אותי מי הוא האדם שמולי. אנטומיית האוזן לא תלמד אותי להקשיב היטב.

הידע הרגשי הוא היכולת ללמוד בעצמה, היכולת לא לדעת, להיות חסר אונים, לנסות להבין איך זה להיות מישהו אחר, להבין איך דבר משפיע עליי לפני שאני יודע מה לעשות איתו, לשאול מי אני ולא מה אני עושה עם זה. כדי ללמוד להרגיש צריך להיות מסוגל לשאת בחרדה, לשאת בכאב האנושי הבסיסי, בתחושה שאיננו מתאימים, שאנחנו לבד, שהקשר שלנו עם אנשים אחרים תמיד חלקי, שההבנה שלנו את העולם תמיד רגעית, שכל מה שהשגנו משתנה וחולף.

היום אנחנו חוגגים את חג החירות, וזוכרים את עבדותנו במצרים, שמחים על כך שמלאך המוות פסח על אבות אבותינו, שרודן אכזר לא רצח את בני עמנו. כל דור ודור צריך לזכור שיצא מעבדות לחירות. לזכור את הדורות הרבים, שכל אחד מהם בחר מעט בטוב, הוסיף מעט בחירה לדור הבא. כל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ועדיין שרדנו, ועדיין חשבנו מעט, הבנו מעט, והוספנו מעט חופש לדור הבא. עבדים היינו, ועתה בני חורין?

חברי,  חנן סבח טייכר פרסם משהו יפהפה בפייסבוק שמכוון לסוג הידע שנצטרך ללמוד ברגע שנפסיד לפחד להישרדותנו:

"בשבתנו בבור"

בְּכָל דּוֹר וְדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

וְהָיִיתִי מוֹסִיף כִּי

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִצְרַיִם,

וּכְאִלּוּ הוּא הַיּוֹשֵׁב עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאַרְצוֹ הוּא,

וּכְאִלּוּ הוּא פַּרְעֹה, ואֶת לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ אֱלֹהִים,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמַּקְשִׁיחַ לְבָבוֹת אֲחֵרִים,

וּכְאִלּוּ הוּא מֹשֶׁה הַטּוֹמֵן גּוּפַת מִצְרִי מַכָּה עִבְרִי,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמֻּכֶּה וְהַנִּסְתָּר,

וּכְאִלּוּ הוּא רְאוּבֵן הַמַּשְׁלִיךְ יוֹסֵף לַבּוֹר, מַצִּלֵהוּ מִיָּד אֶחָיו,

וּכְאִלּוּ הוּא יְהוּדָה, הַמּוֹכֵר אָחִיו,

וּכְאִלּוּ הוּא שִׁמְעוֹן,

וְלֵוִי,

וְדָן,

וְנַפְתָּלִי,

וְגַד,

וְאַשֵּׁר,

וְיִשָּׂשכָר,

וּזְבוּלוּן,

וּבִנְיָמִין,

הַטּוֹבֵל כֻּתֹּנֶת פַּסִים בְּדָּם לֹא לָהּ,

וּכְאִלּוּ הוּא יַעֲקֹב – הוּא יִשְׂרָאֵל – הַקּוֹרֵעַ שִׂמְלָתוֹ וַיֵּבְךְּ,

וַיֵּבְךְּ.

אאחל לנו שלא נחסר דבר, ושנוכל לשאוף ליותר, ולבחור.

הפניות:
Symington, N. (1983). The Analyst's Act of Freedom as Agent of Therapeutic Change. Int. R. Psycho-Anal., 10:283-291.

חנן סבח טייכר (2016), "בשבתנו בבור", מגזין העוקץ -  בלינק הזה.

ד"ר מיכאל שושני וד"ר בתיה שושני, (2005), "הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון", מגזין שיחות, גליון י"ט מס' 2. זמין גם באתר פסיכולוגיה עברית.

מיקוד בצרכים במסגרת אימון אישי

כתבתי בעבר על קואוצ'ינג מזווית ראייה פסיכולוגית והגדרתי קצת מה זה קואצ'ינג על דרך ההשוואה לטיפול. בשנה האחרונה העמקתי את העיסוק שלי בקואוצ'ינג ואני חושב שעכשיו אני יכול להגיד על זה עוד כמה דברים ולתת עוד כמה דוגמאות. למעשה, למדתי קואוצ'ינג לפני שש שנים ועסקתי בזה, אבל כשהתחלתי להתמקצע בפסיכותרפיה פתאום שתי הגישות נעשו מאוד מבלבלות עבורי. טיפול היה מיומנות חדשה ומורכבת שדורשת הרבה התמודדות עם חוסר אונים, וכל הזמן הייתי מתפתה להשתמש במיומנות היותר ברורה של קואוצ'ינג שנתנה לי תחושה של שליטה. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות משהו התבסס אצלי יותר בהבנה של מה זה פסיכותרפיה פסיכואנליטית, בעיקר דרך הלימודים של הפסיכואנליזה הקלייניאנית והביוניאנית. ואז בקונטרסט, משהו התחדד אצלי גם בהבנה של מה זה קואוצ'ינג. הפוסט הזה סוקר היבט מסויים בעבודה האימונית והטיפולית שבאמצעותו אני מבחין בין שתי הפרספקטיבות - ניסוח של צרכים.

(הערה: לאחר כתיבתו ביקשתי מעמיתה שאני מעריך להעיר הערותיה, והיא עשתה זאת תוך שביקשה לשמור על אנונימיות. היא מגיעה מעולם הפסיכולוגיה התעסוקתית, וראייתה האנושית עשירה ויפה בעיניי. הערותיה מצורפות בסוגריים ובסוף.)

רקע

אם ניתן לומר שפסיכותרפיה פסיכואנליטית עוסקת בהיבטים סובייקטיביים של החוויה האנושית - המשמעויות שהאדם מקנה לחוויה שלו, הרי שקואצ'ינג עוסק בהיבטים האובייקטיביים שלה החוויה האנושית - האופן שבו בנאדם פועל על העולם ומתנהל בו. זו הגדרה מאוד פשטנית שלפיה הרבה מאוד סוגים של טיפול נשמעים יותר כמו קואוצ'ינג, וגם ברור שהרבה דברים נופלים בין לבין. וההבדל בין סובייקטיבי ואובייקטיבי יכול לבלבל. אבל נראה לי שזו דיכוטומיה שימושית שמבהירה את ההבדל בין שתי הגישות ואתחיל ממנה.

אחד ההיבטים העיקריים המפרידים בין חשיבה סובייקטיבית על מצבו של אדם לבין חשיבה אובייקטיבית על אותו מצב, היא שבעוד שהסובייקטיביות מאופיינת באמביוולנטיות קונפליקטואלית (בשפה פשוטה: "אכילת סרטים"), הרי שהאובייקטיביות מאופיינת יותר בפונקציונליות (יעני: "תכלס"). אסביר מה זה אומר באמצעות דוגמא: אפשר לחשוב על מצב רוח ירוד בהיבטים האובייקטיביים שלו - חוסר סיפוק של צרכים חברתיים, חוסר באנרגיות פיזיות, תסכול של כל מיני שאיפות, תפקוד לא אופטימלי בקשרים. זה מצב שקל לסנתז, לדוגמא כשמגייסים בן 18 לצבא מלבישים אותו בדקרון ושולחים אותו לשמור במגדל על אנטנה תוך כדי איום בעונש אם ישחק בטלפון. גישת הקואוצ'ינג מתמקדת בהיבטים אלו, והשאלה המרכזית שלה היא: "מה אתה צריך ואיך אתה יכול להשיג את זה?". ןכך, רוב האנשים פונים לקאוצ'ינג כי הם תקועים באיזה מגדל שמירה מטאפורי כזה בחייהם, לא מוצאים נחת עם עצמם ולא הנאה ממה שמוטל עליהם לעשות, והם מחפשים קידום בעבודה, מישהו להיות איתו, עסק משלהם שיוכלו להיות גאים בו, משהו לקום בשבילו בבוקר, שינוי.

לעומת זאת, אפשר לחשוב על אותו מצב רוח ירוד בהיבטים הסובייקטיביים שלו - להתבאס על עצמי שאני מלנכולי ולא מסתדר בחיים כמו כולם, לרצות רשות להתכנס לתוך עצמי ושאני לא אהיה חייב להיות בסדר ולתפקד כל הזמן כי לא בא לי, להרגיש שיש משהו מאוד אמיתי ואותנטי בדכדוך שמשתלט עלי ושהוא חלק מתהליך אבל וקבלה שאני צריך לעבור, להרגיש שמגיע לי להרגיש רע כי אני אשם במשהו, או שלא מגיע לי להרגיש טוב, וכו'.  טיפול מתמקד בהיבטים סובייקטיביים אלו, והשאלה הטיפולית במקרה זה היא: "מה אתה חווה ומה המשמעות של זה עבורך?". המשמעויות שהאדם חווה מול כל אירוע אובייקטיבי הן מרובות, ומשתנות בדיעבד. כך למשל נוסטלגיה יכולה למרק את האבט"ש המעפן ההוא עם האנטנה ולהפוך אותו לנקודת מפנה בחיים בו התחלתי לקרוא בשביל עצמי ולא בשביל בית ספר. לא יכולתי לסנתז את המשמעות הזו מראש. למעשה זו דוגמא למקרה קסום, בו תסכול מוליד בדיעבד משמעות חיובית, ובעיניי, טרנספורמציה מסוג זה היא המטרה העיקרית בטיפול.

(הערה: אלו שתי שאלות מוצא שונות בין הקואצ'ינג לטיפול האנליטי, אך יש לזכור שזה לא נכון לגבי טיפולים אחרים. הטיפול האנליטי מכוון ל"דע את עצמך", בעוד שהקאוצ'ינג המגיע מעולם הספורט מכוון ל"שפר את עצמך").

לעומת זאת, במסגרת קואוצ'ינג יש מיקוד בצרכים וערכים המניעים את האדם בחייו, ושסיפוקם מסב לו תחושת משמעות ושביעות רצון. ברור שצרכים וערכים, ואף יותר מכך תחושת משמעות ושביעות רצון, הם בעיקר סובייקטיביים. אך הרעיון בקואצ'ינג הוא שניתן להפריד בין מה שאנחנו חושבים שיעשה אותנו מרוצים, לבין מה שבפועל עושה אותנו מרוצים, ושאם נבין את מה שקורה בפועל, נתגבר על חלק מהעיוות הסובייקטיבי בתפיסת האושר שלנו. כך לדוגמא המקרה של אדם שמשאלתו היא הצלחה כלכלית, אך כשמבררים מתי לאורך חייו היה מאושר, עולה בבירור ששוב ושוב זה היה במקרים בהם היה מוקף במשפחה וחש אהוב ובטוח. אם כן, ניתן להבין שהמשאלה שלו להצלחה כלכלית אולי נובעת מכך שהוא כעת כבר חש מוקף במשפחה אוהבת ובטוחה ולכן פנוי לחקור צרכים אינדיבידואליסטיים שפחות חשובים עבורו. לחלופין, ניתן לברר אם הוא מניח שאם יהיה עשיר יוכל להבטיח שישיג גם משפחה אוהבת ובטוחה. יש הרבה דברים שניתן להבין מתוך בירור לגבי מה שקרה עד כה בפועל בחייו, מעבר לאיך שהוא פירש לעצמו את הדברים. כך או כך, לאדם זה עדיף שלא להקריב את הקשר עם משפחתו למען הצלחה כלכלית, אלא לבחון כיצד צרכים אלו משתלבים. קואצ'ינג עוזר למקד בצרכים המשמעותיים הללו, ולסנן מעט את העיוות הסובייקטיבי של האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו.

אני קורא לזה החפצה מיטיבה. החפצה זה מושג פמיניסטי המתאר את מה שקורה כשגבר שורק לאישה ברחוב, ומתייחס אליה כחפץ - כאובייקט מיני. אבל החפצה אינה חייבת לשרת מנגנוני דיכוי. החפצה יכולה להיות גם מעצימה, לדוגמא כשאני שואל חבר איך המכנסיים האלה יושבים עליי והוא אומר שהם יושבים טוב או שאני צריך גזרה יותר גבוהה. במקרה זה אני מסכים למבט המחפיץ ומעוניין בו. (הערה: והדבר המהותי ביותר הוא שאתה מזמין באופן ברור ומוסכם את המבט המחפיץ, וזה הבדל גדול מאוד). אבל זה לא רק עניין של הסכמה, אלא של מבט מיטיב. כמו שהורה לפעמים צריך להתעלם מהרצונות של ילד בממתקים ולהתייחס לצרכים של הילד כפי שההורה מבין אותם במבט מהצד ולתת לילד פרי. באפן דומה גם אדם צריך לשאול לפעמים מה טוב לו, ולא רק מה הוא רוצה. בקואצ'ינג מנסים להניח לפרשנויות הסובייקטיביות ולהתמקד בהיבטים האובייקטיביים.

דוגמא נוספת למבט מיטיב מהצד ניתן לראות בסיטואציה של מתאגרף שנכלא לפינה בזירת האגרוף. המתאגרף חוטף מכה מימין ונע לשמאל, ואז חוטף מכה משמאל ונע לימין, וחוזר חלילה, הוא בעצם נלכד ברצף המהלומות של המתאגרף שמולו. המאמן שלידו יכול לזהות את הפרצה טוב יותר כי הוא לא מונע על ידי הרצון לברוח מהימנית אל השמאלית. המאמן יכול לזהות את הפרצה, איזו מהלומה כדאי לספוג ולאן כדאי להנחית מכה בחזרה, וכך לחלץ מהמלכודת. במקרה זה המתאגרף מייצג את הראייה הסובייקטיבית שיש בה רצון מיידי להגיע לסיפוק, בעוד שהמאמן מייצג את הראייה האובייקטיבית שאינה מונעת מהתסכול המיידי, ומסוגלת לזהות דפוסים ממלכדים, הזדמנויות וסיכונים בדרך החוצה מהדינאמיקה הממלכדת.

מבין ההיבטים האובייקטיביים, אחד מאלו שהכי משפיע על הסובייקטיביות של האדם הוא הצרכים שלו. לדוגמא, כשאני לא אוכל אני מפרש את המציאות מתוך הרעב העצבני שלי. כשאני עובד קשה מבוקר עד ערב אין לי זמן לחשוב. כשאני אהוב ובטוח אני פנוי לחלום. כשאני במשבר או בדילמה אני חייב להבין מה חשוב לי. המיקוד של קואוצ'ינג בצרכים מגיע בין היתר מגישת הניהול ממוקד התוצאות. 

אסביר בקצרה כי ניהול ממוקד תוצאות היא גישה המתייחסת לצרכים כאל עקרונות המתארים דפוס של תוצאות בעלות משמעות (חיובית) מסויימת. לדוגמא, אם כל פעם שאני שותה קפה אני מאושר, אז כנראה שיש לי צורך בקפה. זו חשיבה שמגיעה מהעולם העסקי, ושם זה עוזר לחברות להתמקד בפעילויות מייצרות רווח, ולצמצם תהליכים מיותרים. לדוגמא, חדר כושר מרוויח בעיקר מלקוחות שמשלמים ולא מגיעים, לכן במקום להשקיע בהרחבת מבחר החוגים, עדיף לחדר הכושר לעודד מנויים שלא הגיעו כל השנה לחדש מנוי. הם מרימים אלי טלפון, מזכירים לי שלא באתי, מוכנים לקזז איזה חודש מתוך השנה, ואני מרגיש שזה באשמתי שאני כזה עצלן וזה לא שהמקום לא מתאים לי, אלא שאני צריך לנסות להגיע יותר השנה. וחזרה לניהול אושר: זה אומר שגם אם אני חושב שאני אשיג את מנת האושר שלי כשאמצא אהבת אמת ואעשה אקזיט אחרי שפיתחתי אפליקציה מרפאת סרטן - הרי שלמעשה רוב האושר שלי עשוי להיקבע על ידי גורמים אחרים כמו קבלה עצמית ודימוי גופני חיובי, ולכן אולי עדיף לי להשקיע את זמני בטיפול נפשי וביוגה ולא בעבודה ובדייטינג. כמו שזה נשמע, מדובר באסטרטגיה קצרת טווח, לפעמים היא ממקדת אנשים בהווה ובפרקטיקה ולא בפנטזית ותיאוריות על איך שאושר אמור להיראות. ובעיניי, לפעמים חשיבת עומק וחשיבה ארוכת טווח הן מקבעות כי הן דורשות יותר מדי הסקות והכללות, בעוד שהחיבור להווה מאפשר לתפוס קרקע ולנוע, ואולי אחר כך אפשר גם להתקדם בתהליך העומק התקוע.

גישה נוספת שקואוצ'ינג מתבסס עליה במיקוד בצרכים היא הפסיכולוגיה ההומניסטית. הפסיכולוגיה ההומניסטית תופסת את האדם כשלם, כך שלא ניתן להתייחס רק לבעיותיו הנפשיות ולתקן אותן באופן ממוקד, כמו מכונה. במקום זאת צריך להתייחס להיבטים הוליסטיים ומלכדים של הקיום של האדם - כמו זהות וערכים, השפעה של הגוף על הנפש, הקשר חברתי בו האדם קיים וכו'. הפסיכולוגיה ההומניסטית מנסה להבין מהו הטבע השלם של האדם, והטיפול ההומניסטי מנסה לאפשר לאדם לממש את הטבע שלו. ההנחה מאחורי הפסיכולוגיה הומניסטית היא שגרעין הנפש האנושית הוא טוב, והבעיה במצב האנושי היא שגרעין טוב זה עטוף במחסומים וצלקות שמקשים על הטוב הזה לזרוח ולהאיר את סביבתו ולהפוך את העולם לטוב יותר. קצת אופטימי, הא? -לא סתם. ההומניזם אולי התחיל בנצרות של הרנסנס, אבל הפסיכולוגיה ההומניסטית היא חלק ממהפכת זכויות אדם שהחלה בשנות ה40 במערב בתגובה לנאציזם ולשואה. אני לא היסטוריון, אבל ההקשר הזה עוזר לי להבין איזושהי דיכוטומיה שההומניזם מבוסס עליה. לפי הבנתי הפסיכולוגיה ההומניסטית נדרשה לענות על מספר שאלות שמלחמת העולם השנייה העלתה על הפרק: במה מותר האדם מהבהמה (ומה יש לו ללמוד ממנה); מה אנושי ומה אוניברסאלי במפלצתיות הנאצים, וכן בשפל הקיומי שאליו הגיעו קורבנותיהם (ובאילו תנאים האנושיות נשכחת); כיצד אידאלים נשגבים יכולים לשרת את האדם (במקום לרמוס אותו); כיצד יכולה הטכנולוגיה וההבנה המדעית לעזור להשלים אותנו ולחבר אותנו זה לזה (במקום להפריד ביננו ולחסל את החלקים הלא רצויים בנו). מול שאלות קשות אלו, וההקשר הנוראי בו הן העלו, הפסיכולוגיה ההומניסטית טוענת שלאדם יש פוטנציאל להתעלות מעל לתכונות "חייתיות" שלו וכי ההרסנות האנושית היא נסיבתית וחברתית בלבד.

ואז קורה משהו קצת פרדוקסלי בחשיבה ההומניסטית. במקום המאמץ המדעי של המדענים הנאצים לקטלג תכונות אנושיות כגבוהות ונמוכות, הפסיכולוגיה ההומניסטית חקרה מהם הגורמים המאפשרים לכל אדם, להתעלות על עצמו ועל ההקשר בו הוא מתקיים. למה פרדוקסלי? -כי גם זה ניסיון לפרק אדם לרכיבים, רק שהפעם אלו רכיבים שיש לכל אדם בפוטנציאל שלו, ושמימושם נמצא יותר בהשפעתו ופחות בגנטיקה שלו. והרעיון של גורמים כאלה שאפשר לתפעל, ושמשפיעים על ההקשר ההוליסטי של האדם כבר נשמע כמו קואוצ'ינג. (הערה: לא נראה לי שבחשיבה ההומניסטית יש באמת פירוק של האדם לרכיבים, משהו בפרדוקס הזה לא נשמע נכון).

על רקע זה, ב1943 אברהם מסלואו מפרסם מאמר על המוטיבציות האנושיות, לפיו מנוסחת פירמידת הצרכים המפורסמת. מסלואו לא צייר פירמידה, ואני מניח שזה תולדה של עידן הpowerpoint. מסלואו חקר את האליטה החברתית והאינטלקטואלית, האחוזון העליון, וניסה להבין לפיה מהם עקרונות "הפסיכולוגיה החיובית" שעושה אדם בריא ומאושר. מסלואו טען שתי טענות עיקריות. לפי הטענה הראשונה, לאדם יש יש סוגים של צרכים - חסכים (deprivation motivations) וערכים (being motivations). חסכים הם צרכים שמפריעים כשאינם מסופקים, כמו הצורך באוכל או בחיבוק, וסיפוק החסכים מוביל לתחושת איזון פנימי ואיזון מול הסביבה (הומאוסטזיס). ערכים הם צרכים חיוביים שהאדם שואף לממש, כמו אהבה, אתיקה ויצירתיות, וסיפוקם מוביל לתחושת התעלות ומימוש עצמי. הטענה השנייה של מסלואו היא שישנה היררכיה של צרכים בסיסיים וגבוהים, החל מהצרכים הפיזיולוגיים בבסיס, וכלה בצרכים חברתיים ורוחניים בשפיץ הפירמידה. לפי תפיסה זו, כשצורך בסיסי אינו מסופק, לא מתעורר צורך גבוה יותר. לדוגמא, כשיש חסך בביטחון והאדם חווה איום על גופו, הוא לא שואף לאהבה או לכתיבת שירה. ולהיפך - כל פעם שצורך  מסופק, הוא מהווה בסיס להתפתחות הצורך הגבוה יותר שמתעורר בתורו. וכך לדוגמא, מוזיקאי שמממש את יצירתיותו בצורה הגבוהה ביותר, יחוש צורך חדש להתעלות גם על מימוש זה ולהתפתח הלאה.

הנה הפירמידה שרואים בכל מצגת מבוא במדעי החברה:


מול מסלואו אני תמיד חושב גם על פרנקל. בספרו "האדם מחפש משמעות", הפסיכיאטר ויקטור פרנקל מתמודד עם שאלות שעלו אצלו בעת שהיה באושוויץ. כיצד איש שכולו עור ועצמות, שנחסכו ממנו כל הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים מצליח בכל זאת לשרוד? כיצד מי שחלש יותר פיזית יכול להיות חזק יותר מנטלית? -פרנקל עונה שלמי שהייתה משמעות בחייו היה מניע חזק יותר לשרוד בתנאים של חסך, בעוד שלמי שלא הייתה משמעות לא היה מניע כזה. הוא מספר ששרד את אושוויץ כי חיכה לפגוש את אשתו שקיווה שתשרוד גם כן, הוא קיווה גם לפרסם את הבנותיו בתחום הפסיכואנליזה. לעומתו, הוא ראה כיצד אחרים שהיו חזקים ממנו, ראויים ממנו, לא שרדו. פרנקל אף הנחה קבוצת תמיכה לחבריו האסירים וסייע להם למצוא סיבות להמשיך לחיות, דרך הבנת המשמעות של הסבל שלהם. ניתן להבין כי פרנקל הופך את הפירמידה של מסלואו על פיה - הערכים לפני החסכים. אני חושב שמה שפרנקל מסביר במאמר מאוחר יותר הוא שלאדם יש צורך במשמעות כלשהי, ושעל האדם למצוא את הדבר הזה שהוא מאמין בו, כמו personal Jesus. אפשר להבין את הצורך הזה כמתגבר דווקא בתקופות של משבר וחסך, וככזה שמעצים את היכולת להנות מסיפוק צרכים אחרים. ניתן לומר שיש פה חיפוש אחר ערך, יעד, משהו להאמין בו באופן יציב. במובן הזה פרנקל עדיין מתמקד באיזשהו היבט אובייקטיבי יותר של האישיות (ולא בליבת הסובייקטיביות בה עוסקת הפסיכואנליזה) (הערה: זה לא נכון לגבי פרנקל שהוא עוסק במובנים אובייקטיביים יותר של האישיות, כי הוא עוסק במשמעות, וזה היבט מאוד סובייקטיבי). אני לא מוצא צורך להכריע בין גישת הפירמידה של מסלובאו לבין גישת top to bottom של פרנקל, ובעיניי שתיהן דרכים משלימות לאבחן צרכים ומוטיבציות. לפעמים סיפוק מוביל לניוון ולפעמים לצמיחה, לפעמים חסך מוביל לצמצום ולפעמים להתגברות. זו שאלה מעניינת מה מכריע לכאן או לכאן, שקשורה בעיניי בהבנת התפקיד של דחף המוות כפי שנחקר בפסיכואנליזה, אך פרנקל ומסלוב לא עוסקים בזה.


גישת הפסיכולוגיה החיובית בת ימנו ממשיכה את הכיוון ההוא שהתווה מסלואו, עם דגש על עזרה עצמית ומחקר אמפירי. למיטב הבנתי, גישה זו מנסה לספק לאדם תובנות פרקטיות שיכולות לגרום לו להתעלות על עצמו, ולהגדיל את היכולת שלו להיות מאושר בחייו ולממש את עצמו. בכיוון זה פסיכולוגים חיוביים יכולים להמליץ על ספורט, מדיטציה, שיחות נפש, התנדבות, כתיבת מכתבי תודה, והכרה מתודית בטוב שקרה היום לפני השינה. כל אלו הוכחו מחקרית כדברים שגורמים לאנשים להרגיש יותר טוב. לפעמים יש לי תחושה שפסיכולוגיה חיובית באה לכסות על הג'יפה של החיים באופן שטחי. אבל אני מבין שזה עוזר גם לאנשים במצבים מאוד קשים בחיים, ואני מבין שזה סוג של "לבוא בטוב" לאותו מקום עמוק ואפל. הרי כל ההצעות האלה הן מאוד open ended ולא באמת מבנות תהליך שלם אלא רק נקודת גישה - כי כשכותבים מכתב תודה, או עושים מדיטציה, או אפילו קמים מהספה לעשות ספורט, אז צריך לכבוש את הצד האפל באיזושהי דרך.

(הערה: אתה כותב לכסות על הג'יפה של החיים. הג'יפה החוויה כשהאדם מגיע למקום של אי ודאויות וסתירות וקונפליקטים ומצוקות. זה עולם של סתירות קונפליקטים, אי ודאויות. ואז יש גישה מרירה שאומרת איכסה על החיים. אבל אנחנו מחפשים איזושהי גאולה מהסתירות ואי הוודאויות וכו'.)

הפסיכואנליזה, בניגוד לפסיכולוגיה החיובית, הינה גישה דיאלקטית לפיה הטוב והרע בהכרח כרוכים זה בזה. הפסיכואנליזה מתמודדת עם הקונפליקט בין הטוב לרע, ומניחה כי בבסיס האדם יש יצר דואלי, שאינו רק טוב, אלא חותר גם להרס. הליבידו מושך אותנו לכיוון החיים - להנות, לאכול, להתרבות - אך הוא גם הטנטוס שמושך אותנו לכיוון המוות - להגיע למיאוס, לשובע ורוויה, ולפגוע בעצמנו ובאהובינו. לפי הפסיכואנליזה זו לא טעות בdesign, או תקלה טכנית שגורמת לנו להיות אכזריים כלפי עצמנו וכלפי אחרים. זו לא בורות שגורמת לנו להישאר במקום שרע לנו בו, וזו לא פסיכופתיה שגורמת לנו להרוס משהו טוב - אלא אהבה בלתי נסבלת. הזדקקות בלתי נסבלת. חוסר יכולת להיות תלויים כל כך בסיפוק צרכינו. הפסיכואנליזה כולה בנויה על המטאפורה של גמילה מהשד, כלומר התמודדות עם תסכול. יש גישות המעודדות פנטזיה בלתי מציאותית של סיפוק צרכים שמתפכחים ממנה לאט (וויניקוט), ויש גישות שמעודדות התפכחות ישר ולעניין (קליין). לבסוף הפסיכואנליזה מנסה להפריד בין ההזדקקות האינסופית שבפנטזיה שלעולם לא תדע סיפוק במציאות, לבין הצורך הקונקרטי יותר שמחובר לסיפוק מציאותי. לדוגמא, לא ניתן להתאחות עם אדם אהוב אך ניתן לחבקו.

מתוך כפילות התפקידים שלי כמאמן וכמטפל אני חש תכופות שכאשר אני מתייחס לצורך הקונקרטי של האדם הוא מתנגד לעשות צעדים ממשיים לסיפוקו, ומציג כל מיני עומקים וסיבוכים סובייקטיביים שמגבילים את יכולתו להגיע לסיפוק. לדוגמא: "נכון שאני יכול להסביר את עצמי ואז יבינו אותי, אבל אני רוצה להרגיש שמבינים אותי בלי שאני צריך להגיד כל הזמן מה אני רוצה". מצד שני כשאני ניגש לטפל בעומק הפנטזיה הסובייקטיבית של האדם הוא בדרך כלל נבהל מהאינסופיות שלה וחומק לצרכים קונקרטיים יותר שנגזרים מהמשאלה הסובייקטיבית. לדוגמא: "נכון שאני כל הזמן חווה דחייה ואפשר לחשוב על כך שהרעב שלי לאהבה אינו יודע שובע, אבל אני באמת חושב שאם ארד במשקל יכול להיות שמישהי באמת תרצה אותי". לכן לפעמים אני חושב שטיפול ואימון צריכים להינקט כהתערבויות פרדוקסליות, או כפעולת מלקחיים דיאלקטיים, כי ההיבט האובייקטיבי וההיבט הסובייקטיבי של החוויה האנושית הם ניגודים משלימים. ובכל מקרה באימון, אני משתדל לא ליפול בפח ולנסות לברוח מהפנטזיה, אלא להכיר בצורך כנגזרת שלה. הצרכים הם נגזרות של הפנטסיה, ויש בניסוח המילולי של הצרכים את הכח לחסן בפני תסכול.

שיטה

עד כאן לרקע הקונספטואלי. כעת אסביר בקצרה מהי השיטה לפיה ממקדים בצרכים. ראשית ניתן לשוחח על חוויות ולהמשיג את הצרכים שעולים מהן. לדוגמא בסיפור הביוגרפי עשויה לעלות חוויה מרגשת של טיול או טראומה קשה שהיוותה שבר בסיפור החיים. ניתן להבין חוויות כאלה כסיפורים על צורך שסופק או תוסכל. לדוגמא: מי שמספר על חוויית דחייה מספר על צורך בקשר. זה שונה מהשיקוף הרגשי הפסיכולוגי בנוסח "זה קשה" או החפירה הלאה לתוך הלא מודע בנוסח "מה זה מעורר בך". צורך הוא ניסוח קונסטרוקטיבי מאוד של משהו בר השגה. השיקוף של צורך כגון "מהסיפור עולה הצורך שלך בקשר" מארגן את החוויה ואת האוריינטציה של המפגש עם המציאות. החלטות וכוחות שיזדמנו בעתיד יופנו לכיוון סיפוק הצורך הזה.

דרך אחרת לברר מהם הצרכים של האדם היא שאלות מדריכות. בקואצ'ינג לפי ד"ר ראובן כ"ץ נהוג לשאול מה הייתה חוויית שיא בחייך ולחלץ ממנה מה היה הצורך שנענה באותה חוויה. או לשאול על החלטה מוצלחת בחיים ולהבין מהם שני הערכים או הצרכים שעמדו על כפות המאזניים (בהנחה ששניהם חשובים ההחלטה תהיה קשה).

ובעצם הצרכים עולים שוב ושוב. אולי רק צריך להפריד צרכים (אני צריך קשר בטוח) מרצונות (אני רוצה לרדת במשקל) ומפנטסיות (אני רוצה להיות אהוב ללא תנאי). 

(הערה: ההפרדה בהקשר התעסוקתי בין צרכים, רצונות ופנטזיות היא לא הפרדה פשוטה. אולי צריך להפריד צרכים מרצונות ופנטזיות אבל זו לא הפרדה קלה. איך מזהים צרכים בהקשר תעסוקתי? -אפשר לשאול אדם מהו המקצוע האידיאלי עבורך, או לומר לו תכתוב תיאור יום עבודתי בעוד 10 שנים. ואז מתוך ההתבוננויות הללו עולים הצרכים התעסוקתיים, וניתן להתייחס לזה בהקשר התעסוקתי.)

תובנות מפה ושם:

שליטה בצורך על ידי סיפוק אחרים - "ילד הורי" פועל לסיפוק צרכי אחרים, ולסיפוק צרכיו דרך אחרים, אך מתקשה לפעול עצמאית לסיפוק צרכיו. הצורך שהוא מספק דרך אחרים הוא חיבור לאחרים ושליטה ביחסי ההזדקקות.

צורך והזדקקות - הזדקקות היא אחת הנגזרות של החוויה הקיומית הבסיסית של נפרדות. צורך הוא נגזרת של נזקקות המכוונת כלפי אובייקט. הזדקקות היא פנטסיה - לרוב לא מודעת וחסרת גבולות, צורך הוא משאלה המכוונת למציאות. 

צורך וסיפוק - צרכים יכולים להיענות, לא לגמרי, כי הם נגזרת של משהו עמוק יותר שלא יכול להיענות. אובייקטים שונים יכולים לספק את אותו הצורך. לדוגמא, חופשה יכולה לספק לרגע צורך בעשייה משמעותית, רומן קצר יכול לספק לרגע צורך באהבה. לפעמים אנשים לא יודעים מה הצורך שלהם שסופק, ואז הם תלויים באובייקט שסיפק להם אותו. חשוב לנסח צרכים, כי הם מאפשרים לשרוד תסכול.

זיגזג בין צרכים - לבנאדם יש כמה צרכים שהוא צריך לדאוג לממש בכל רגע נתון. אבל בכל תקופה יש עדיפות לפי חסך ושובע של צרכים מסויימים. כך למשל מי שחנק את עצמו בעבודה קשה בשביל להשיג ביטחון, אולי יהיה רעב מאוד לחופש, אחרי שישבע מהביטחון. וכך יש עדיפויות לצורך מסויים לפי תקופות. מי שלא ער לכך שיש לו כמה צרכים בבת אחת, ומקריב צורך אחד למען צורך אחר, עשוי למצוא את עצמו מזגזג בין אותם צרכים - כמו זיגזג בין צורך בחופש וביטחון.

צורך עמוק ושטחי - יש צרכים עמוקים ושטחיים, שלפעמים באים אחד על חשבון השני. לדוגמא הצורך בריגוש רומנטי והצורך באהבה. הצורך בריגוש רומנטי כרוך בעיוורון למציאות ובלא לחשוב, ובלהלך על האוויר לתקופה קצרה ומתוקה, עד להתרסקות בדרך כלל. הצורך באהבה כרוך בראיית האחר, בלהיראות ולהיות מוכר, בראייה מורכבת של המציאות והאינטראקציה ההדדית וכו', ובדרך כלל אהבה לוקחת יותר זמן ואורכת יותר זמן, ומרגשת פחות בגלל זה. בטיפול פסיכולוגי, הרבה פעמים תהיה העדפה לטפח את הצורך באהבה, ולראות את הצורך בריגוש רומנטי כמגננה, או תחליף סינטתי זול לאהבה. בקואצ'ינג יש עמדה פחות שיפוטית לגבי צרכים שטחיים לכאורה. אם אדם לאורך חייו חיפש ריגושים - בהתאהבויות, בספורט אקסטרים, ובסמים - יכול להיות שעליו למצוא דרך בת קיימא לספק את הצורך הזה בריגוש, לדוגמא במרחב משחקי בטוח בו הריגוש לא יוביל להתרסקות, ולא יבוא על חשבון צרכים רגשיים בקשר, אהבה, ביטחון וחיבור עם המציאות.

(הערה: עשוי להשתמע שטיפול הוא יותר שיפוטי מקואצ'ינג. זו תפיסה לא נכונה ברמה המהותית. אולי הניסוח של צרכים כשטחיים מגיע מקואצ'ינג, בטיפול אנליטי לא יאמרו זאת. המילה שיפוטיות היא בעייתית - יש הבחנה אבל זה לא שיפוטיות.)

הפשטה של צורך - חשוב מאוד להגיע לרמת ההפשטה הגבוהה ביותר של הצורך, ולא לפספס צורך עמוק יותר שהוא מסתיר. לדוגמא אני צריך ביטחון כדי שאוכל לממש את עצמי, ואם אקבל ביטחון שלא מאפשר ביטוי עצמי, זה לא יהיה זה. הרבה פעמים רמת הפשטה נמוכה מדי, או חוסר דיוק של הצורך, גורמים למימוש חלקי של הצורך, ולתסכול לגבי חלק שלא נוסח. לדוגמא מישהו שסובל מחרדה חברתית יגיד שיש לו צורך להיות בבית ולנוח. אבל אחרי כמה זמן הוא מתבשל בבית בבדידות ויש לו צורך בקשר. ואז קשר יהיה מוגזם עבורו והוא יצטרך שוב בית. הזיגזוג הזה יכול לנבוע משני צרכים מתנגשים. אבל הוא גם יכול לנבוע מרמת הפשטה נמוכה מדי של הצורך. נשאל לגבי כל צורך, מה אתה מקבל מזה, או מה זה נותן לך, או מה זה מאפשר לך. למה אני צריך להיות בבית? למה אני צריך להסתגר? למה אני צריך שקט? למה צריך איזשהו מרחב? למה אני צריך להירגע?  ואז כשמגיעים למשהו שצריך אותו בפני עצמו אפשר להתייחס אליו בתור הצורך. פתאום אם מתייחסים לזה כצורך במרחב, או צורך ברוגע,  ניתן לספק את הצורך הזה ברגע של מודעות מחוץ לבית כשאני קולט שאני לא קורבן של הסיטואציה, או שאני מפרש את הסיטואציה לחומרה ואני צריך לעשות זום אאוט ולנשום. באופן זה ההפשטה של מרחב קונקרטי למרחב מנטלי מאפשרת למצוא אותו גם מחוץ לבית וגם תוך כדי קשר.

(הערה: לגבי הפשטה של צורך - תמיד צריך לעשות רזולוציות יותר עדינות זה יותר נכון. אבל בהקשר התעסוקתי כשאדם אומר "אני מחפש עבודה דינאמית", לא צריך לחקור לעומק. אתה אומר שצריך להגיע להפשטה, אבל בהקשר התעסוקתי מספיק שאדם יגיד "אני צריך ניידות". אפשר לברר איתו הרבה יותר עמוק, אבל לא תמיד צריך. זה כשלעצמו, זה מספיק. יש בזה משהו יותר אובייקטיבי. הוא מכיר את עצמו כמי שיותר צריך "תנועה". לחשוב בצורה מורכבת יותר שיש צורך נוסף לא גלוי, זה לא תמיד נדרש בהקשר התעסוקתי. זה מספיק להסתפק במה שאדם אומר. אם אדם אומר שהוא לא רוצה לשבת כל היום במשרד, זה מספיק, ולא צריך ללכת לראות מה ששי מעבר לזה. זה פשוט לפעמים. הוא מכיר את עצמו, הוא יודע שככה זה. אפשר, אם מנתחים את זה, להבין שהוא לא שקט. אם אדם אומר את זה ברור שכל תחום מקצוע שיתאים לו, לא יכול להיות משהו שלא יענה על הצורך שלו כפי שהוא מנסח אותו. צריך לקחת את הדברים כשפשוטם. אדם שאומר "אני רוצה שבעבודתי יהיה קשר עם ארצות אחרות". אז מתוך צרכים כפשוטם אפשר לכוון לעבודה במלונאות, או שליח של הסוכנות. לא תמיד צריך להבין למה. אם יש משהו לא תמיד צריך לפרק אותו. אפשר לעבוד עם הבנה יותר פשוטה. לפעמים רק להבהיר משהו וזה מקל, בלי לחקור יותר. כמו אדם שאומר שהוא רוצה לעבוד במשמרות, או שהוא איש של בוקר, כל מיני רצונות וצרכים שאפשר להבין אותם כפשוטם.)

מיקוד - ניתן למקד את הצרכים בעת תסכול ומשבר. חוויות חיים קשות הן כואבות, ולפעמים אנחנו עסוקים בלכאוב אותן או בלהתרחק מהן. זה חשוב להתאבל על מה שלא יהיה, וזה חשוב לשנות תנאים לא מתאימים. אבל איפשהו בין האבל לשינוי אפשר ללמוד מהניסיון. אנשים מתארים סיטואציות דחייה כמו פרידה מבן זוג, והם מרגישים שהם בלופ, שהם כל הזמן נופלים באותם מקומות, ושהם מנסים לצאת מהמעגל הזה. כך למשל מרגיש הזיגזוג שתיארתי קודם. אבל שוב ושוב, בכל סיבוב, בכל זיג וזג, יש מיקוד בצרכים. אנחנו לומדים לקחים: אני לא יכוך לצאת יותר עם מישהי שלא רואה אותי, אני לא יכול לעבוד יותר במקום שאין לי בו מימוש עצמי, אני לא יכול לאכול יותר ג'אנק-פוד, אני לא יכול להזניח את עצמי שוב. לאט לאט גוברת תחושה של מתאים לי ולא מתאים לי, ובגלל שהלקח נלמד בכאב, בכל סיבוב קל יותר לעמוד על שלי.

הכרה בצורך לעומת אשמה ובושה - כשאני חווה תסכול או חוסר הצלחה אני עלול לחוות שאני לא בסדר ואז להתבייש ולחוש אשמה. לדוגמא, ממערכות יחסים גרועות אני יכול להסיק מסקנה שאני גרוע במערכות יחסים, או שאני גרוע ביצירת קשרים. אבל אולי אני זקוק למישהו שרואה אותי כדי להיקשר. אולי אני דג בבריכה הלא נכונה. מי שחושב בכיוון של הסקת מסקנות לגבי ערך עצמי ומתייאש עסוק יותר מדי בפנטסיה של כל יכולות, כאילו אם הוא לא הצליח זה אומר שהוא חסר אונים או שלא מגיע לו. אשמה מסוג זה מספקת צורך בשליטה. אבל אין לנו שליטה. יכול להיות שאנחנו אחלה ועדיין נהיה מתוסכלים כי ככה החיים. ברגעים של תסכול הכרה בצורך שאינו ממומש בהווה, ואולי אפילו אין אמונה באפשרות לממשו, יכול להיות דרך להתחיל לנוע לעבר עתיד בו הצורך הזה יכול להגיע לסיפוק או למימוש.

ניסוח צורך מחסן אותי בפני שינויים - אנשים ניגשים לראיון עבודה ועסוקים בלהתאים את עצמם לדרישות של המקום. הם נורא חוששים שידחו אותם, ומנסים לשכנע שהם מספיק טובים ובדיוק מתאימים למה שהעבודה מבקשת. ואז הם נורא חרדים מפני דחייה והיכולת שלהם להשיג דברים פוחתת, ואז הטיעונים שלהם לשאלה למה אתה מתאים לעבודה היא כי אני חייב להתאים, ואז הם נאחזים באיזו עבודת חלומות שדחתה אותם, ואז הם לא יודעים מה לעשות הלאה. אבל קבלה ודחייה למקום עבודה, או לתוכנית לימודים, או על ידי בן זוג - אלו אינם מגדירים מי אני. אני לא מוגדר לפי ההצלחות שלי אלא לפי השאיפות והמאוויים שלי, לפי הערכים שאני מוכן לפעול למענם. לפי המוטיבציות. ואז גם דחייה ותסכול אינם סוף הדרך. אני מסוגל להידחות מקשר אחד ולחפש משהו אחר. כי אני מחזיק צורך בראש והוא יציב. ואז כשיש לי שני כיוונים שאני יכול ללכת בהם, שתי עבודות או שתי מערכות יחסים, העיסוק בצרכים שלי מאפשר לי לקבל החלטות באופן מותאם אישית יותר מאשר רשימות בעד ונגד. רשימת בעד ונגד נובעת מהמקום, בעוד שרשימת צרכים נובעת ממני. לפי ההכרה של הצרכים ניתן לעשות swot analysis שמצליב בין הצרכים שלי לבין ההזדמנויות במציאות. אמנם, לא כל הזדמנות תענה על כל הצרכים שלי, אבל אם אני בטוח שצורך חשוב שלי ייענה, לפעמים זה שווה פשרה מסויימת. לדוגמא אם אני זקוק לביטחון ולמשמעות חיובית במעשיי: אני אוכל לחוש ביטחון ומשמעות אם אתגייס לצבא שאני מאמין במשימתו. אבל אם אם אני זקוק לביטחון ולחופש ביטוי, אני יכול להתגייס לצבא ולוותר על החופש לתקופה, או להשלים אותו מהצד, בכתיבת בלוג אנונימי. ההבנה שיש פה שני צרכים שדורשים איזון מאפשרת לי לבחור משהו לא מושלם ולאזן אותו. לפעמים, אחרי ניסוח צרכים, הצורך בשינוי שהניע אותי קודםף הופך לקבלה של המצב הנוכחי, והערכה של מה שאני כן מקבל מהסיטואציה הנוכחית, תוך כדי חיפוש להשלמה או אופטימיזציה של איזון הצרכים הנוספים שמתוסכלים. אני מקבל משהו גם ממצב מתסכל שאני אמביוולנטי לגביו. אני לא סתם נשאר במקום קשה, צריך לברר למה, ומה חסר.

תקשורת של צרכים - אסיים בזה. מרשל רוזנברג מסביר כיצד תקשורת של צרכים מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. קחו 3 שעות, כוס קיאנטי, קרקר עם גבינה, אולי עגבניה, ותראו את זה. באמת תראו את זה.

(הערות אחרונות: תקשורת של צריכם מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. אדם אומר על עצמו שהוא עצלן, ויסתבר שקיים איזה צורך במנוחה או ברוגע. ברגע שאנחנו מבינים את עצמנו משהו משתנה, הבנה פועלת נגד אשמה ובושה. הבנה וקבלה עוזרות. אדם אומר שהוא עצלן, ואז מבינים את זה אחרת וזה מוציא את העוקץ של הנו נו נו שהוא אומר לעצמו. זה מזכיר את מודל הדגה של האסרטיביות: הדולפין הכריש והסרדין. לפיו מסבירים איך מדברים אסרטיבית. יש זוג פסיכולוגים שכתבו על זה. רבקה נרדי כתבה "אישה בזכות עצמה", מבהירה את המקום של אסרטיביות - לבטא את הצרכים שלו ולקחת אחריות עליהם ולא להאשים את האחר. זה מאוד יפה. אחר כך חן נרדי כתב את "להיות דולפין". הם מדברים על ההתנהגות הכנועה של הסרדין, ההתנהגות התוקפנית של הכריש, והדולפין הוא ההתנהגות האסרטיבית. וכל אחד מאיתנו פועל מכל המקומות הללו.)

הערות על "קואופרטיב מקומי"

לפני כחודש הייתי בערב שארגנו חברי "קואופרטיב מקומי", במטרה לעודד הקמה של התארגנויות מטפלים דומות לשלהם. בפוסט הזה ארצה לסקור את הנושאים שהבנתי ושחשבתי עליהם באותו הערב.

"קואופרטיב מקומי" מורכב מ11 מטפלים "צעירים" - פסיכולוגים, עובדים סוצאלים, מטפלים באמנות - שהקימו מכון עצמאי בו הם הבעלים וגם העובדים, המציע מחירים נמוכים במיוחד ללקוחותיו. הקואופרטיב החל לפעול לפני כשנה במטרה לספק למטפלים תנאי עבודה הוגנים. במקום לעבוד כפרילנסרים במכון של מישהו אחר, הם החליטו לעבוד עבור עצמם ולדאוג לעצמם ל"תנאים סוציאליים" המגולמים בשכר לפגישה. תוך כדי כך, הם יכלו להוריד כ50% ממחיר הפגישה שמשלם הלקוח, על ידי ביטול הנתח שהיה מועבר למעסיק כלשהו. כך הם גובים 180 ש"ח לפגישת טיפול פרטני, או 250 ש"ח ל"דיל קומבו" אטרקטיבי של פגישת טיפול פרטני וגם פגישה של טיפול קבוצתי.

הנה תמונה שלהם מדף הפייסבוק שלהם:

אם כן הבסיס של הקואופרטיב הוא כלכלי-עסקי: מצד המטפלים ישנה מוטיבציה לתנאי שכר הוגנים, ומצד המטופלים אטרקטיביות של מחירי טיפול נמוכים עבור שירות דומה. אבל לקואופרטיב יש גם היבטים ערכיים עמוקים, והוא מייצר דינאמיקה אחרת מאשר זו שהייתה נוצרת מול קופת חולים וכד'. צריך להבין שברקע, הגילדה הפסיכולוגית מתנהלת כמו מקצוע מימי הביניים שצריך לעבוד בו כשולייה 30 שנה לפני שמגיעים ליכולת לעבוד עצמאית ולהשתכר. הרחבתי בעבר על שאלת הניצול ועל שאלת ההתבכיינות, אך אבהיר רק  מדובר בבעיה מבנית של השדה המקצועי, ולא באשמה אישית של הפריבילגים בו, כפי שמתמחים הם פריבילגים יחסית למועמדים לתואר שני אך אין להם מה לשמוח בכך. לרוב ההתלמדות ארוכת השנים נעשית תחת בעלי מקצוע נדיבים בידע ובאהבת אנוש, אך התגמול החומרי והכוח של פרח-הטיפול להשפיע על המערכת מועטים. מול מצב עניינים מבאס זה, חברי הקואופרטיב שחררו את עצמם ממבנה היררכי מאוד של התחום הטיפולי. במכון משלהם, יש ערך לפרספקטיבה ה"טרייה" שלהם, הם מושקעים רגשית וחשים מחוייבות מלאה למקום עבודתם, ולומדים וצומחים ממקום אקטיבי. לפעמים שוכחים את זה בשדות מקצועיים מאוד היררכיים, אבל יש ערך לצעירות, מעבר למוכנות לעשות עבודה קשה בתנאים פחותים. ועם כל הכבוד ל"צעירות", הרי שמדובר באנשים בעשור הרביעי לחייהם (פלוס מינוס) שכבר עשו דרך ארוכה ויש להם מה לתרום. חסמי ההסמכה בגילדת הפסיכולוגיה הקלינית פועלים כנגד בעלי מקצוע בתחילת דרכם, וכנגד לקוחות הרגישים למחיר. מטרת החסמים היא לשמור על ההיצע נמוך ועל המחיר גבוה. מסלול הסמכה ארוך ולא יעיל דואג לכך שלא יהיו מטפלים זמינים, ושהמטפלים יהיו עסוקי בשלבי מיון והמתנה ויכלו את משאביהם על המשוכות שבדרך. כך נוצר מצב שיש המון מטפלים שאינם מטפלים, והמון מטופלים שאינם מטופלים. לדוגמא יש רשימת המתנה של מאות פסיכולוגים שמחכים לתקן להתמחות ובינתיים עוסקים בעבודות אחרות. לדוגמא במרפאות מסובסדות יש תורי המתנה ארוכים של חודשים רבים והטיפולים המוצעים הם קצרים מהנדרש. כך גם משתמר מצב בו מטפלים שעוברים תלאות רבות ומשלמים "מיסים" רבים למוסדות הגילדה חייבים לגלגל את המיסים הללו הלאה למטופלים יום אחד. 

לעומת זאת, יש משהו בהתארגנות של "קואופרטיב מקומי" שמושך פרגון. יש להם תמיכה של ברית הקואופרטיבים הישראלית בדברים כמו רישום חוקי כאגודה שיתופית, ועזרה בפרסום בעיתונות שהגיע דרך הברית. כמו כן, הם מקבלים הדרכה פרו בונו ממדריכים ותיקים, שכנראה רואים במיזם מעורבות קהילתית מצידם. הם נהנים מהפניות הדדיות זה לזה. הם נהנים מכך שליוזמה שלהם יש שם וזהות שאומרים יותר מרק עסק, אלא גם משהו שמגניב והלוואי והכל היה ככה, אז יותר אנשים נותנים להם הד, לא רק בגלל המחיר הנמוך. וגם, משהו שמאוד עניין אותי, הוא משהו ששמעתי ממי שהפניתי לטיפול אצלם, שאמרה שיש בזהות שלהם משהו שמייצר אמון: ברור מאוד מי הם ולמה הם עושים את זה. בעיניי זה אומר שיש בזהות שלהם התמרה של החולשה ההיררכית לחוזקה עצמאית. כלומר, הם לא נתפסו כמוצר שצריך לתהות על טיבו אם הוא עולה פחות, אלא כבני אדם שיש להם עניין לתת ולקבל בהגינות.

אני מאוד מתעניין בעבודה שיתופית כמטפלים, ולכן עקבתי אחר הקואופרטיב מאז השקתו. אני לא חושב שזה רעיון מיוחד. הרבה אנשים חושבים על להיות חלק ממשהו. פסיכותרפיסטים עובדים לבד, אבל במהותם מושקעים ביחסים - זה מקצוע בודד וחסר ביטחון. לכן פעמים רבות גם אחרי שהם עובדים בקליניקה עצמאית, הם מוכנים לעבוד במרפאות שמשלמות להם שכר נמוך - כדי להיות חלק ממשהו. את הרעיון המקורי שלי להתארגנות שיתופית גיבשתי לפני שלמדתי פסיכולוגיה קלינית, כשעברתי תהליך אימון אישי וניסיתי לגבש תמונה של איך אני רוצה שהעתיד המקצועי שלי יהיה. חשבתי על כמה שאני מושקע בקבוצות, וניזון מהן. החזון שלי היה מתנ"ס טיפולי רב מקצועי בו טיפול יהיה חלק ממערכת חוגים, המטפלים יהנו מעבודה כתף אל כתף, יהיו קבוצות טיפוליות בנושאים מעורבים, והמרכז יגבש סביבו קהילה של מטפלים ומטופלים. לאורך השנים חתרתי לעבר החזון ההוא, ומבחינתי, קבוצת הקריאה שאני שייך אליה היא סוג של התארגנות שיתופית מסוג זה, ולכן אני משקיע בה כל כך הרבה, ועסוק כל כך בעתידה. ואז, כששמעתי על  קואופרטיב מקומי לא חשבתי שהם הקדימו אותי, ולא חשבתי שזה צירוף מקרים שאנשים שונים חשבו עליו. חשבתי שזו-זו האמת, שזה מה שנדרש כיום, ושהם הקשיבו לרוח הזמן כמוני. עם כל כך הרבה פסיכולוגים שמחכים להתמחות, אנשים מוכשרים, הישגיים, שרוצים לעזור לזולת, ומובטלים בלי שום הבטחה לעתיד ובלי מימוש - רק צריך גפרור כדי שמשהו יקרה. 

אחד הרעיונות שהעלה אביב, מחברי קואופרטיב מקומי, הוא קואופרטיב של מטופלים ומטפלים ביחד. המחשבה הזו הכתה בי ולקח לי זמן להבין מדוע. לאורך כל הערב זיהיתי שאחד הדברים שהקואופרטיב מיוחד בהם הוא העדפת פירגון על פני תחרות. זה התחיל בזה שהם יצאו ממסגרות היררכיות בהן ותיקים נהנים מפריבילגיות מעל חדשים, והמשיך בזה שראיתי פסיכולוגים שאינם מחזיקים בפריבילגיות הישנות מעל עובדים סוציאליים ומטפלים באומנות, והתבטא באופן בו הקואופרטיב שלהם בנוי למען הביחד. ולמעשה, עצם הערב הזה, בו הם פתחו בפנינו את מה שטוב להם, והציעו לאנשים לעשות דבר דומה, היה מופת של פרגון. חשבתי על זה תוך כדי הערב: פרגון, פארגינען ביידיש, מה שמורפיקס מתרגם ל- equanimity, כמו שוויון נפש במובן הבודהיסטי - לשמוח בטוב של הזולת כמו שאתה שמח בטוב של עצמך. וחנן, אחד מחברי הקואופרטיב, אמר ש"שוויון נפש" הוא שם טוב לקואופרטיב כזה. במקום להתחרות זה בזה - לעבוד זה עם זה. זה הבסיס של כל מה שהם עשו. ואם אפשר להפסיק להתנשא זה על זה - ותיקים על צעירים, פסיכולוגים על עו"סים, וכו' - אז למה אי אפשר להפסיק להתנשא על המטופלים? הרי זוהי מערכת היחסים הכי היררכית בשדה שלנו. המטפל קובע את החוקים, מפרש את המשמעויות, ונשאר תמיד בעזרת המסייע שמשאירה את המטופל בעמדת הנזקק. ההפרדה מוצדקת במטאפורות הורה-ילד, ונאכפת על ידי חרדה מפני גילוי עריות. לפי חרדה זו, אם לא נשמור על הגבולות מול המטופלים, נסיים בהתערבבות מסוכנת בה נהנה על חשבונם בעת חולשתם, או שהם יחדרו לחיינו בעת שאיננו מעוניינים בכך. אולם האם טיפול חייב להכפיף את המטופל לחוקי המטפל? האם הגדרת התפקיד של המטפל כתפקיד הורי באמת מונע ניצול לרעה של כוח יותר מאשר הגדרת תפקידו כאח? יש לזכור שכל מטפל היה פעם, או עודנו, מטופל - ואז איך תיתכן הפרדה כזו.

יש מקום לחשוב על מטאפורות חדשות לטיפול מעבר למטאפורה האדיפאלית. בדרמה של אדיפוס, הוריו ניסו לרצוח אותו, ולבסוף הוא רצח את אביו ונשא את אשתו. הדרמה הזו עוסקת בחרדה המתעוררת בהתנגשות מול יחסי סמכות. החרדה המובילה בהקשר זה היא חרדת הסירוס על ידי האב, שמאויים על ידי התחרות שהילד מציג באהבתו כלפי האם. אך אולי הדרמה של אנטיגונה מתארת טוב יותר את יחסי האחים שניתן לחוות בהקשר שיתופי. בדרמה של אנטיגונה, בתו ואחותו של אדיפוס, שני אחיה נלחמו זה בזה למוות, המלך ציווה לקבור אחד בכבוד ואת השני להשליך לכלבים, והיא קוברת את האח שהושלך ומשלמת על כך בעונש מוות. הדרמה שלה עוסקת בתחרות ונאמנות בין אחים תחת הסמכות ההורית. החרדה המובילה בהקשר זה היא של תפיסת מקום אחד על חשבון השני - שמי שדומה לי רוצה גם את מה שאני רוצה וייקח זאת ממני, או שאני אפגע במי שדומה לי. הפתרון הסכיזופרנואידי של הדרמה האנטיגונית הוא גיבורה מתחתית ההיררכיה הכוחנית שמקריבה את עצמה כדי לשמר את ההיררכיה שמדכאת אותה - כמו ילד הורי בבית מזניח. זהו שחזור הדרמה האדיפאלית - שעתוק יחסי הכוח הורה-ילד ליחסים עם האחים, וליחסים עם העולם. הפתרון הדפרסיבי של הדרמה האנטיגונית מוצג במחזה של סופוקלס על ידי איסמנה, אחותה של אנטיגונה הפונה אליה בניסיון לרכך את הלהט ההירואי שלה ולשכנע אותה להישאר ביחד, בחיים. לרוב קוראים את איסמנה כדמות נשית פסיבית ושמרנית שאינה מעזה להתגרות במוסכמות. כנראה שכך הדמות נכתבה, ויש לכך תימוכין במחזה אחר של סופוקלס, "אדיפוס בקולונוס". במחזה "אדיפוס בקולונוס", אדיפוס הזקן והעיוור נודד בעולם בבושה ואנטיגונה מלווה אותו במסירות בנדודיו האומללים. אנטיגונה מאופיינת גם שם בהקרבה עצמית, בעוד שאיסמנה ממשיכה לגור בארמון ומגיעה רק לעדכן את אדיפוס ואנטיגונה במות הבנים-אחים. כך ניתן לחשוב שאיסמנה פחדנית, ואינה מסורה דיה למשפחתה. אולם ניתן לחשוב על איסמנה כאחת המעדיפה להיות ביחד ולא להיות נגד, ולראייה היא מוכנה גם להקריב את חייה ולמות יחד עם משפחתה בשני המחזות של סופוקלס, אך לא בקרב. במחזה "אנטיגונה", איסמנה מנסה לשכנע את אנטיגונה שלא להתנגש בסמכות, היא מנסה לחלץ את אנטיגונה מהצדקנות הרומנטית שלה  - תחילה באמצעות טיעונים רציונאליים, לאחר מכן  היא בוכה בניסיון לעורר אבל עצוב אצל אנטיגונה, ולבסוף באקט של הקרבה עצמית - מתוך הזדהות ולא מתוך התנגדות. אנטיגונה לועגת לאיסמנה על נכונותה להמשיך לחיות ביחד, והמלך קראון לועג לאיסמנה על נכונותה למות ביחד. בקריאה אחרת, ניתן לומר שאיסמנה רואה כיצד הקדוש המעונה משרת את הסדר הקיים ומחפשת דרך אחרת, לשרוד כדי לשנות. בהקשר זה יש שני סוגי כוח חברתי שניתן להתייחס אליהם: לפעול על אחרים ולקבוע חוקים - זהו הכוח של השולטים, ולהיות ביחד - זהו הכוח של הכפופים. בסוף הטקסט אבקש מיעל, שלימדה אותי זאת להסביר על הנושא בהרחבה. אולם קודם כל אביא את המטאפורה חזרה לתחום הטיפול.

כשאנחנו רוצים לקדם את המטופלים שלנו מהעמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדפרסיבית, אנו עושים איתם משא ומתן על אומניפוטנטיות. כלומר, אנחנו מבקשים מהם לעבור מלראות בנו כל-יכולים ללראות בנו כמי שעושים כמיטב יכולתנו. ואולי אפשר לנסח זאת כמעבר מלראותנו כהורים ללראותנו כאחים. כפי שאדיפוס היה אביה ואחיה של אנטיגונה, אך עובדת היותו אחיה מביישת את שניהם ולכן אינה נידונה ואינה מפורשת, והיא רוכשת לו כבוד כאל אב. הפתרון המיטיב של הדרמה האדיפאלית בטיפול דורש אמון בסמכות, שהסירוס הוא מיטיב, שהוא מפריד בין פנטזיה ומציאות, ומסמן את הדרך לצמיחה. הפתרון של הדרמה האנטיגונית דורש אמון, שעדיף ביחד משאשר בתחרות,  שאנושיות תיענה באנושיות, חשיפה בחשיפה, הדדיות בהדדיות. ויש לדייק: הדדיות ולא גומלין. כמו בין הורים לילדים, גם בין אחים יש הבדלים. לצד הרעיון הקמאי האדיפאלי שבאתי מאיפשהו, ישנו גם הרעיון שיש עוד כמוני. זהו רעיון דפרסיבי יותר, שמכיר בתלות הדדית, ושקשה יותר להכחישו. אולי את רצח האב ניתן לתרץ בכוחו של האב, ולהאשים אותו בכך שהוא חולל את הדרמה באמצעות הסירוס. זהו המקרה ברצח האב המתואר בחיבורו של פרויד "טוטם וטאבו", וזהו גם המקרה של רצח לאוס על ידי אדיפוס בנו - לאבות הללו הגיע להירצח, הם היו חזקים יותר והם תקפו ראשונים. אלו הם נבלים ונגזר עלינו להזדהות איתם בעל כורחנו, משום שיש גם בנו חלק רע ורצחני כלפי אחרים. (אבות אלו הם אומניפטנטים רודפניים, פנטסטיים, ואולי כדאי לחשוב על אדיפוס בקולונוס, ועל המלך ליר כאבות מציאותייים יותר, הסובלים מדרמה משל עצמם). אולם את רצח האח לא ניתן להצדיק, והוא תמיד רצח של חלק טוב מעצמי. רצח הבל ורצח ישוע הם כאלה - רצחים דביקים של הצד הטוב שבנו, שלא קל לשטוף מהם את הידיים. הבל וישוע הם אחים טובים שהרצח שלהם חושף משהו טוב בנו שאבד. ומטאפורות, מטאפורות הן דבר מסוכן שיכול לגרום לך להתאהב...

איסמנה מעודדת את אנטיגונה שלא להילחם מעמדת נחיתות:

"Ah sister! Oedipus died, everyone hating him 

 For what his own search brought to light, his eyes 

Ripped out by his own hand; and Iocaste died, 

His mother and wife at once: she twisted the cords 

That strangled her life; and our two brothers died, 

Each killed by the other’s sword. And we are left: 

But oh, Antigone, 

Think how much more terrible than these 

Our own death would be if we should go against Creon 

And do what he has forbidden! We are only women, 

We cannot fight with men, Antigone! 

The law is strong, we must give in to the law 

In this thing, and in worse. I beg the Dead 

To forgive me, but I am helpless: I must yield

To those in authority. 

And I think it is dangerous business 

To be always meddling. "

אם כן, כשחשבתי על הקמת התארגנות דומה ל"קואופרטיב מקומי" חשבתי על הקושי ליצור יחסי אמון עם שותפים שאני לא מכיר. הבטתי במשתתפים האחרים שבאו למפגש וניסיתי לדמיין ריב שותפים איתם. שמעתי את אופן ההקמה של קואופרטיב מקומי והיה ברור לי שזה שהם היו חברים מלפני כן היה מאוד משמעותי, ועוד יותר משמעותי היה שהם ישבו במשך שנה על בירה ובייגלה וליטשו את החזון המשותף. צריך הרבה אמון כדי לעשות כזה דבר ביחד, בו כולם כל כך מושקעים. הרי את חבריי מקבוצת הקריאה בה אני משתתף אני מכיר מהתואר, כמו נולדנו לאותה משפחה, ולקח לי כמה שנים עד שלמדתי לראות בהם שותפים, ועדיין מדי פעם התחרות צצה. כיצד אוכל לבטוח באנשים שאני לא מכיר כלל? שיהיו שותפים, שלא יימעלו בספרים, שלא ימשכו אותי למטה, שלא יתנשאו מעליי, שלא יבגדו בי, שלא ינווטו את העסק לכיוון שלא מתאים לי? בעידן הרשתות החברתיות כאילו מאוד קל להתארגן אד-הוק - להרים מפגש של כל המטפלים שרוצים להיות ביחד. אבל בעצם אני לא מכיר את האנשים הללו. האם באמת יעדיפו את טובתי על טובתם ברגע מסויים? את טובת הביחד על התחרות זה בזה?  זה הצד התחרותי בי שלא באמת יכול להיות ביחד אלא אם זה טוב לתחרות. כמו ברית ולא שותפות. ואלי באמת צריך זמן כדי לבנות אמון. לצמוח זה לצד זה. 

הז'אנר הטראגי מבהיר שבסופו של דבר אנחנו לבד. הגיבור הטראגי הוא אידיאליסט שפועל למען המשפחה, למען החברה, למען הביחד, המקהלה מלווה אותו אבל לבסוף עליו להתמודד עם גורלו לבד. זהו ז'אנר המעודד הקרבה למען הכלל. בהקשר זה אני חושב על בית החברים של צ'יבורשקה, שהתאפשר כי כל מה שצ'יבורשקה רצה זה להיות ביחד, יותר משהוא רצה להיות חלוץ. אבל זה באמת נושא לפוסט שלם.

***

קומנטרי של יעל

יעל בן דוד, כתבה דוקטורט על שני סוגים של כוח, כפי שתיארתי לעיל - כוח מעל מישהו, וכוח עם מישהו. כוח מעל מישהו הוא היכולת להשפיע על אנשים לעשות כרצונך. כוח עם מישהו זה קבלת הכרה ותפקיד עבור אחרים. כשחושבים על אדון ועבד, ניתן לראות כיצד לאדון יש כוח מעל העבד, אך העבד הוא זה שנותן לאדון את כוחו מתוקף הכרה בתפקידו כאדון. אז נתתי לקרוא את מה שכתבתי והיא העירה איפה שצריך לגשר קפיצות לוגיות, ולבסוף העירה כך:

מה שיפה בקואופרטיב שהוא מציע ערכים של benevolence. התחום הטיפולי מתאפיין בערכים של כוח והיררכיות, והישגיות שנמדדת על פי סקאלה חד-מימדית. כל עוד כולם מסכימים לכללי המשחק הסדר נשמר. מה שהקואופרטיב עושה זה לא לצאת באופן ישיר כנגד הסדר הזה, אלא לומר שיש סדר אחר שאפשרי בתחום. הוא מרחיב את האפשרויות. הוא אומר שיש אפשרות לכונן עבודה מקצועית שמושתתת על אחווה, על ריבוי חוכמות, שאין רק דרך אחת להיות מקצועי או חכם. זאת החוכמה.

אנטיגונה באמת נלחמת בתחנות רוח. איסמנה אולי מציגה את האפשרות של הflight- תביני איפה את ומה המגבלות שלך, ותפעלי במסגרתן. שתי הקיצוניות הללו הן שתי האפשרויות הדיכוטומיות שלפיהן בדרך כלל אנחנו תופסים את הדברים. אבל יש גם קריאת תיגר הרבה יותר מהותית. אנטיגונה קוראת תיגר מתוך כללי המשחק ההיררכיים והמקום הזה נידון לכישלון. מה שחברי הקואופרטיב עושים הוא לאתגר את כללי המשחק. הם אומרים שהמשמעות של כללי המשחק הללו היא יחסית ולא אבסולוטית. כוח אינו מבוסס רק על שליטה אסימטרית על משאבים - תארים, ותק, כסף - אלא שצריכה להיות הסכמה על הדבר הזה. הconsent על הצורה הזו שמשאב מסויים הוא בעל ערך. אני יכול לקבוע שיש עוד דברים שהם בעלי ערך, והם מצביעים ברגליים. הם מתאגדים ויוצרים משמעות למשהו אחר.

הקושי ליצור אמון נובע מכך שאנחנו מפנימים את הדיכוי. אתה, כמי שנמצא והתחנך בתחום הזה מאז התואר הראשון בפסיכולוגיה שבו קורעים אתה דפים מהספר בספרייה כדי שאחרים לא יוכלו ללמוד ממנו, מאוד שבוי בתפיסה וקשה להשתחרר ממנה. זה מתחבר לפוקו ולאופן בו הדברים פועלים מבפנים. ולכן קשה לחשוב על האפשרות שאני יכול לתת אמון במישהו. כי גם האחרים שבויים באותן קונספציות. וזה נכון, כי יכול להיות שיתקעו לך סכין בגב. ייתכן שחולשה שאתה תחשוף תנוצל על ידי מישהו אחר. לכן צריך להיות זהירים. אנחנו בשדה היברידי. גם אם יש משהו שיתופי הוא בתוך מרחב מאוד היררכי ואי אפשר להתנתק ממנו. כמו הדוגמא של הקיבוצים שלא התנתקו מההקשר הרחב יותר. צריך לחשוב בצורה מורכבת - לתת אמון, אבל לקחת בחשבון שהאמון לא יהיה מוחלט, וייבנה בצורה הדרגתית, ושיהיו כוחות חיצוניים ותהליכים רחבים יותר בדיסציפלינה ובתרבות שמשפיעים על מה שקורה בתוך הקואופרטיב. צריך לחשוב גם על הדינמיקות בינאישיות. כפסיכולוגים צריך לקחת בחשבון גם איך הקשרים הבינאישיים מעצבים דינאמיקות.

***

במחשבה שנייה:
ביקשתי גם מחברי הקואופרטיב קומנטרי. הם אמרו שהם התגבשו אידיאולוגית בתקופת המחאה החברתית של 2011, והמושג "אנטי אדיפוס" העסיק אותם, כמו גם המחשבה על פערי דורות. הם ראו בדברים שכתבתי קריאה פרשנית של מעשיהם ושמחו על כך. עם זאת, הם התענינו יותר בארגון אירוע בו יועברו מסרים מסוג זה ונפגשנו לשוחח על כך. מתגובותיהם הבנתי שבעוד שהנטייה שלי להמשגה אידיאולוגית נובעת מאמביוולנטיות עמוקה וחרדה הנלווית לה, הרי שהם נוטים ליוזמה.

במאמרו על מועקת הסינגולריות, הנקודה בה לא נוכל עוד להבנות את המציאות עם התיאוריות הישנות, מספר ד"ר יהודה ישראלי על חשיבותו של האקט בהיפוך השיח השולט. והוא כותב כך: "בסימפטום החלפת שיח יש נקודת מועקה: זאת הנקודה הפרדוקסלית שבה המשמעויות ההופכיות מתקיימות בו-זמנית. זאת הנקודה שבה הלא מודע שאין בו שלילה מגיח. זאת נקודה שדורשת מהסובייקט להיעלם ולהופיע כאחר לא מוכר; לצאת מהשדה הסמלי שקיים אותו בצורה מסוימת, ולהשתתף בהקמת סדר סמלי חדש שיקיים אותו כסובייקט בדרכים שאינן ידועות עדיין. הקפיצה הזאת אל הלא נודע היא מה שלאקאן קרא אקט". ישראלי מתאר את של ריק פאלקווינגה, מייסד מפלגת הפיראטים, שעשה ריקליימינג למילה פיראט, ובכך טען שפיראטיות אינה פשע. וישראלי מסביר את החשיבות של הריקליימינג בהפיכת השיח: "פאלקווינגה מודע למהפכה שהוא משתתף בה, והוא אמפתי למועקה של בני הדור הקודם. הוא גם מודע לכך שההיפוך אינו מינורי ואינו מסתכם בהחלפת מילה או מסמן בלבד. ההיפוך צריך להיות של השיח כולו, והעדות לכך תהיה דווקא שהמילה נשארת במקומה והשיח מתהפך, כך שמשמעות המילה מתהפכת. המסמן נשאר כפי שהוא – אך המסומן, שנובע מההקשר המשתנה, מתהפך. כאשר פאלקווינגה בחר לאמץ את מילת הגנאי שיוחסה לו, הוא הימר על היאחזות במסמן כנקודת משען ארכימדית, שתהפוך את המסומן והשיח כולו. התהפכות המושג מציינת את נקודת הפיתול בין התרבויות, הישנה והחדשה. גם באנליזה, בניגוד לגישה הנרטיבית שמחליפה את המסמן באמצעות reframing, מסגור מחדש, המסמן נשאר במקומו – ומשמעויותיו הן שמתהפכות. האימה מפני החדש-טכנולוגי-עתידני היא האימה של הסובייקט מפני התפרקות, עם קריסת המערכת הסמלית הישנה שמקיימת אותו. האם יצליח להגיח כסובייקט מהצד השני של הטרנספורמציה?". כשהוא מתאר את גודל המשמעות של האקט, ישראלי מתאר היטב את מועקתי מול אקט זה, את חרדת ההתפרקות שלי מול החזון השיתופי, את הפחד שלי להיות טרוצקי עם גרזן קרח בגב, להיהרס על ידי הפרגון שאני מבקש. ואסף, מחברי הקואופרטיב, לא ריכך אלא שיקף לי את החרדה שלי - שההיפוך הדיסטופי של האחווה הוא שלטון האח הגדול.

ואולי לא צריך את אנטיגונה כמחליפה של אדיפוס. אולי חזק יותר לומר לאיזה תסביך אדיפוס מתכוון אדוני? הבן? האב? האח? -הרי לא סתם סופוקלס כתב טרילוגיה. במובן זה גילוי העריות של אדיפוס הוא הקיפול של סרט מוביוס, ואדיפוס הוא השער בין שיח בן-אב לשיח אח-אחות.

אם יש אי שם רחוק

אתמול פגשתי את חברי נועם שחף, ודיברנו. סיפרתי לו על דברים שאני חושב, הוא סיפר לי על דברים שהוא חושב והביא לי ספר שהוא תרגם ועיבד על גישת מונטסורי לחינוך.

הנה תמונה מהספר:

דיברנו על איזורים בתודעה. בשבילי יש לאיזורים הללו מקומות גיאוגרפיים מחיי המסמנים אותם. אבל אלו גם מקומות שעונים לתיאוריות של הנפש. ואלו גם מקומות שיש בהם תחושה ואפשרויות שונות שנוצרות. דיברנו על האפשרות לקיים דיאלוג מפרה בין המקומות הללו.

בדרך חזרה הביתה שרתי שיר ערש שהוריי היו שרים לי, ודמיינתי את המושב שבו גדלתי, ללכת יחף בחול העמוק החם אל הפרדסים, להעז לרכוב באופניים בירידה של הכלבים (ירידה תלולה שלאורכה כלבים היו רודפים אחריך), לשחק בדימיון, ללמוד לרכוב על אופניים. אני זוכר שהוריי לימדו אותי לרכוב על אופניים על דרך ארוכה קצת רחוק מהבית בו גרנו. הם היו מלווים אותי, ואז היו עוזבים, ולא הייתי מוכן שהם יעזבו, פעם אחת נבהלתי, צעקתי, ירדתי מהדרך ונתקעתי בעץ. אני זוכר את התחושה של להצליח תחת חסותם הבלתי נראית, לגלות שבעצם רימו אותי ואני רוכב לבד כבר זמן מה, ואז להיבהל ולכעוס ולהתרסק.

נזכרתי בתחושת העקירה שחשתי כשעזבנו את הבית שם ועברנו לירושלים. שבר לא מדובר. פשוט תחושה של חוסר התאמה. חשבתי על להבריז משיעורי קארטה ולהגיד שכואבת לי הבטן, אולי באמת כאבה לי הבטן, אבל פשוט לא רציתי. פעם אחת המורה הדגים איך תלמיד מתקדם מכיתה ד' מחזיק את שרירי הבטן - הוא נתן לו מכה עם מקל וכלום לא קרה לו. אולי לא רציתי לנסות את זה. חשבתי על חלומות התעופה שהיו לי לאחר מכן, שאני עף, שאני יכול לחצות מרחבים, שיש לי אפשרות להתנתק מהקרקע. אני נזכר שנועם ציטט ספר שקרא של איזבל מאיירס בריגס, משהו על זה שמי שמסוגל לחשוב על אפשרויות שלא קיימות לא רוצה להיות איפה שהוא.

התרגעות / יהודה קרני

אם יש אי שם רחוק

נווה קטן שקט

ולו גזוזטרה של עץ

ועל ידה שקד.

אה...

אם יש אי שם רחוק,

ולו אלפי פרסה,

סבתא לנכדתה

תשיר שיר ערשה.

אה...

כי אז אעוף לשם

באחד הערבים

ושוב נמנה יחדו

מספר הכוכבים.

אה....

בשיחה דיברנו על מקום אחר בתודעה. מקום פרקטי. אמרתי לנועם שזה מרגיש כאילו בנינו חללית גדולה ועכשיו אין לנו זמן או רעיון או פנטזיה איך להטיס אותה, ואנחנו מוכרים אותה עבור חלקי חילוף. selling it for parts. זה הזכיר לי את ההתפרקות של עולם הפנטזיה ב"סיפור שאינו נגמר". עפרי אילני כתב על זה במוסף הארץ. סאות'פארק עשו על זה עונה שלמה. הנה הטקסט של אילני:

"הפילוסופים הגדולים של הפוסט־מודרניזם כתבו את חיבוריהם לפני כמעט חצי מאה. רובם כבר שוכבים בקבר, אבל רק עכשיו תחזיתם מתגשמת באופן המבעית ביותר. 'האסתטיקה של ההיעלמות צוברת כוח', תיאר הפילוסוף ז'אן בודריאר את היקום שנשקף מחלונו בשנות ה–70. 'מתחילים להופיע אובייקטים פרקטליים, צורות פרקטליות, אזורים של סדקים הנובעים מן הרוויה ומתהליך של דחייה מסיבית, של רגשות מודחקים מתפרצים או קהיון־חושים של חברה שקופה לגמרי לעצמה' (תרגום: אריאלה אזולאי). אולי אירוני שבתקופה האחרונה אנו עדים להתקפה מחודשת נגד שיח הפוסט־מודרניזם, דווקא בשעה שקהיון החושים התזזיתי שזיהו הפוסט־מודרניסטים הופך למגפה עולמית. ... 'אנחנו חוזים כיום את היבלעותם של כל אופני הביטוי הווירטואליים בזה של הפרסומת', כתב בודריאר. 'כל השפות הקבועות נבלעות בזו של הפרסומת כיוון שהיא חסרת עומק, רגעית ונשכחת כהרף עין'. ועם זאת, משהו מחכה גם אחריה. אחרי הפרסומת מחכה 'סוג אחר של שפה שהוא פשטני עוד יותר ובכך ביצועי עוד יותר': שפת המחשב. הדיגיטליות, השפות הקיברנטיות מרחיקות לכת בכיוון זה של פישוט תהליכים מוחלט שהפרסומת הלכה בו ברמה צנועה יותר. הפיכתו של העולם למידע ממוחשב היא שתביא את הקץ. ואז נתגעגע לריגוש שעוד עוררו הפרסומות." (עפרי אילני, הארץ, 09.03.2016)

נועם אמר שהמקום הפרקטי אינו נורא כל כך. הוא הזכיר לי שזה יכול להיות מקום בדרך לאנשהו. בדרך למקום של בחירה, אהבה, בנייה, תהליך, עצב, התמודדות, להיות בני אדם ביחד. חשבתי על הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן. על העצה של הרב החכם לילד: מול ההתפרקות של הכל, בחר מישהו לאהוב.

כלומר, יש משהו מורכב שניתן לבנות, גם בכאוס, גם כשלא יודעים לאן הולכים, לבחור, ולעשות משהו עם הבחירה הזו. הנה הרצאה שד"ר יהודה ישראלי מפנה אליה במאמרו על הסינגולריות, שמדברת על תנאים מיוחדים בהם יכול להיווצר משהו בלתי סביר, כמו התודעה שלנו, ואולי כמו אהבה:

הפגישות עם נועם מעוררות בי מחשבה חדשה. וזה מעניין כי אחד הנושאים שדיברנו עליהם לאחרונה הוא מטריצת החלום החברתי, שזה דבר (שיטה/אירוע/חוויה) שתמיד מעוררת בי מחשבה חדשה, ואת ההבנה של החשיבות של מחשבות חדשות. הנה המחשבה החדשה הקודמת שחשבתי בעקבות הפגישה איתו. והנה המחשבה הישנה על מחשבות חדשות במטריצה.

הרצאונת על התהוות תלויה

בסופ"ש הקודם הייתי בהרצאה של גשה לובסנג צ'וגיאל רינפוצ'ה שארגנו ידידי הדהרמה בנושא התהוות תלויה. במקום להתחבר לרגע הקלדתי אותו.


אתחיל בכמה הערות שלי וההרצאה המוקלדת בהמשך. זה נושא שאני מאוד עסוק בו מאז שהתחלתי לחשוב על הרעיון הזה בחכמה הבודהיסטית, ובהמשך לפוסט קודם שבו עסקתי בנושא. אני מנסה בחודשיים האחרונים להתמיד בתרגול מדיטציה. וכשאני מתבונן על דברים אני מנסה לשאול איך הם תלויי הקשר, או ליתר דיוק במינוח, לשים לב להתהוות התלויה שלהם. הרעיון העיקרי הוא שדברים קיימים כתופעות תלויות הקשר תפיסתי וסיבתי, ושעלינו להתגבר על האופן בו אנחנו תופסים את הדברים כקיימים בפני עצמם באופן אובייקטיבי. מי שרואה את האופן בו דברים קיימים בהתהוות תלויה רואה כיצד מבטו צובע את החוויה ואת הקיום של הדברים בעיניו, והדבר מפחית כעס ומגביר חמלה כלפי הבריות, אז זה נשמע די נחמד להגיע לזה.

זה קל יותר כשאני מטפל ואז אני יכול לראות זאת על אחרים, ולשים לב לדוגמא, איך זה נאמר מעמדה רגשית מסויימת, ואיך זה נאמר בהקשר העברה מסויים. אבל זה הרבה יותר קשה לי לחשוב ככה עם עצמי בשאלות של יופי/מיניות ואלימות. קשה באמת להפנים שהיופי הוא בעיני המתבונן, כי כל החברה שלנו עסוקה בלהבהיר שליופי יש סטנדרט ופונקציה וקשה מאוד לראות את החדפעמיות האינטרסובייקטיבית של יופי. וגם קשה לחשוב בה ההתוקפן והקרבן תלויים הדדית זה בזה או איך שאקט של אלימות שמופנה כלפיך הוא עניין של תפיסה והקשר, בייחוד בישראל. וגם יש טאבו על הנושאים הללו וזו כבר חשיבה רדיקלית.

אגב, האסוציאציה הראשונה שלי היא לראות את המטריקס ולראות שאין כף. אבל נראה לי שמשהו מעניין ששוב ושוב חוזרים עליו הוא שאין שלילה של הקיום ושל משמעויות, ושל החשיבות של רמת ההארה בה אדם נמצא. כלומר, למי שנתנו הרגע כאפה אי אפשר להגיד אין כאפה. גם כי יש כאפה, וגם כי זה שהכאפה יכולה להיתפס גם כצ'אפחה זה לא אמור לעניין את מי שסובל ממנה ככאפה. כלומר, לא מדובר בפוסט מודרניזם מתנשא. זה מזכיר לי את מה שסימינגטון מתייחס אליו כשהוא מדבר על אונתוס. סימינגטון הולך בעקבות ביון שמדבר על היכולת לחות את הקיום בצורה ישירה, שמתגברת על הצרות של הקונספטים שלנו. כלומר, כל קונספטואליזציה של המציאות היא צמצום של המציאות. ולכן כדי לראות את המציאות צריך לראות גם את הקונספט וגם את מה שהוא בא לצמצם. ראיית המתח בין השניים - בין המודע ולהלא מודע, בין הסופי והאינסופי, היא ראיית המציאות האינטרסובייקטיבית כפי שהיא. כי זה לא רק שיש כף, יש גם את כל הרגשות שלנו כפי כף, וגם הם בעלי קיום. רגשות נותנים תוקף לקיום, לזה שיש משהו מחוץ לפנטסיה שבמיינד שלנו. אבל אז סימינגטון אומר שביון התקדם עוד צעד, ועבר מלהתייחס למידת הפתיחות שלנו למשמעויות רגשיות, ללהתייחס ליכולת שלנו בכלל לתפוס שיש אובייקט שקיים מחוץ למיינד שניתן להלביש עליו רגשות. זה כמו שנצפה כל הזמן בטלביזיה דו מימדית עם יכולת ראייה תלת מימדית, ואז יהיה לנו די ברור שיש הבדל בין מה שאנחנו רואים בטלביזיה לבין המציאות, אבל ברגע שנצפה בטלביזיה תלת מימדית (המטריקס) יהיה לנו קשה להבחין בין מה שקורה בטלביזיה לבין מה שקורה בתוך המיינד שלנו לבין מה שקורה במציאות שאינה בטלביזיה ואינה במיינד שלנו. לפי סימינגטון היכולת לתפוס משהו כקיים מחוץ לי קשורה גם ביכולת להפנים משהו רגשית. זה כמו שאפשר ללמוד המון על אינטרסובייקטיביות או על חיפצון, אבל רק כשמרגישים אחרות או דיכוי בצורות הכי כואבות שלהן שמבהירות את חוסר השליטה שלך במציאות, אפשר לקלוט שאלו לא רק קונספטים במיינד שלך, אלא דברים חיצוניים שעליך להתייחס אליהם, ואז מתאפשרת חוויה רגשית שלהם. שוב, משום שרגש נותן תוקף להימצאותם של דברים מחוץ לנו, ולתלות שלנו בדברים הללו.

עכשיו להרצאה. המורה (אני לא אכתוב את השם שלו שוב) דיבר בטיבטית ותורגם סימולטנית. בשעתיים שהיו לו לדבר על התהוות תלויה פרופר, הוא בחר לדבר גם על מבוא לבודהיזם וגם על תרגול יומיומי. כי כנראה שבעיניו אי אפשר לדבר על התהוות תלויה מחוץ להקשר. אז ההסבר לגבי התהוות תלויה הוא די בסיסי. אבל זה מעניין לחשוב עליו בהקשר שבו המורה בחר לתארו בזמן הקצר שהיה לכך.

הנה תמליל לא מדוייק:

ההקשר הבודהיסטי ללימוד של התהוות תלויה

"הדתות השונות והמנהיגים של הדתות הושנות הם כמו סוגים שונים של תרופות ורופאים. הדתות השונות כמו סוגים שונים של תרופות. הבעיות הנפשיות שיש לנו זה כמו הסוגים השונים של המחלות. בגלל שאנחנו אנשים שונים ויש לנו בעיות שונות אנחנו צריכים סוגים שונים של עצות וסוגים שונים של הדרכה, כמו רופאים שונים ותרופות שונות. עבור בנאדם ספציפי זה בסדר שיבחר בדת מסויימת או לא ללכת עם איזושהי דת, אבל זה גם מאוד חשוב שלאותו אדם יהיה כבוד לסוגים אחרים של תרגול של אנשים אחרים. לכן אם שואלים מה הדת הכי טובה היא כמו התרופה הכי טובה. אם שואלים מה התרופה הכי טובה בעולם. התשובה היחדיה היא שזו התרופה שהכי מועילה למחלה שלאדם יש. אם יש לנו כאב ראש התרופה הכי טובה שתהיה בעולם זה אספירין. אם יש בעיה ברגלים נצטרך תרופה שמטפלת ברגלים. הדת הכי טובה היא המתאימה ביותר לאדם. להגיד שהבודהיזם הכי טוב כי אני בודהיסט זה לא נכון. יש אנשים שהכי מתאים להם הבודהיזם, ויש אדם שתתאים לו הנצרות או היהדות. הכי חשוב שהאדם יתרגל לפי השאיפות והנטיות שיש לו. גם דת ההורים חשובה, ודת ההורים היא הכי חשובה של האדם. הבחירה אם לתרגל או לא היא אישית. כדאי להתחיל לתרגל מהדת של ההורים. אם אתה רואה בעצמך אדם דתי, אל תעשה זאת בצורה שטחית, שלא תהיה לך גאווה מזוייפת לגבי הדת שלך, אלא שתבין באמת את הדת שלך ומהי באמת הדרך לתרגל באותה דת. התרגול הוא הקטע החשוב. השייכות לדת אינה חשובה. אנחנו צריכים לאכול את התרופה, לקחת אותה ,זה מה שפותר את המחלה, רק לשים את התרופה לא יביא מזור לכאבינו. רק לדעת את שם התרופה לא יפתור את המחלה. אדם חייב לקחת את התרופה. באותה צורה דת היא לא דבר שצריך רק לשמוע עליו. צריך לתרגל כדי להבין את הערך של אותה דת. הסיבה שאנחנו בכלל מתרגלים את הדתות השונות היא כדי להיות מאושרים. זו הסיבה לקיומה של הדת. לכן יש דת ונביאים – להביא אושר ורווחה לעולם.

בגלל שדת היא משהו שאנחנו עושים כדי להביא אושר, חשוב שתהיה אחווה וחיבה בין הדתות השונות כי הדתות השונות הן כלים להבאת אושר בין בני אדם. אז כדאי שהמתרגלים של הדתות השונות יהיו אוהבים וחמים אחד כלפי השני. אפשר לראות בעולמנו היום בעיות שמגיעות מאנשים שמתרגלים דתות. זה עצוב ומצער שזה מה שקורה. הסיבה שיש דת בעולם היא להביא אושר. אם הדת הופכת למשהו שמביא סבל וצרות לבני אדם,זה אומר שטעינו מאוד בדרך, ואנחנו עושים דברים בצורה לא נכונה. למשל כשלוקחים תרופה זה כדי לפתור את המחלה. אם אנחנו רואים שככל שאנחנו לוקחים את התרופה יותר ויותר המחלה מחמירה, זה אומר שאנחנו עושים משהו לא נכון. באותה צורה דת היא מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לפתור בעיות נפשיות. אם ככל שאנחנו מתרגלים בעיותינו הנפשיות מחמירות, אז אולי עדיף לנו לא לתרגל כלל.

אם אדם בוחר לתרגל דת או לא זו בחירתו החופשית. אם הוא בוחר דת כזאת או אחרת זו בחירתו של האדם. אך ברגע שהוא בחר לתרגל דת, חשוב שיעשה זאת מתוך הבנה והעמקה בתוך אותה דת. לתרגל דת זה לא דבר סתמי וחשוב להבין את הדרך שבה צריך לתרגל. אם אנחנו מסכמים, יש הרבה דתות שונות בעולם ומטרתן להועיל לבני אדם. העצות שניתנות בדת נועדו לתת תועלת. לכן חשוב שאנשים דתיים יכבדו זה את זה בין הדתות השונות.

הבעיות שמגיעות, הסיבוכים שמגיעים לעולם מהדת, זה לא משהו שנעוץ בדת, אלא באנשים הספציפיים שמתרגלים את אותה דת ויוצרים בעיות. לכן חשוב מאוד שמתרגלים דתיים יפתחו את שלושת התכונות – להיות מלומדים בדת שלהם, להיות אנשים עם אצילות שפעולות הגוף והדיבור יהיו טובות, ושיהיה להם לב טוב. אלו תכונות חשובות לכל האנשים הדתיים.

מתוך כל הדתות בעולם המורה ידבר היום על הבודהיזם. בבודהיזם בודהה הוא כמו רופא, והוא מציע עצות שונות איך לפתור בעיות נפשיות באמצעות תרגול. הבודהה הגיע לעולם לפני יותר מ2600 שנה. הוא לימד בהודו. הוא התחיל את הקריירה כאדם רגיל, ויחד עם התרגול הוא הצליח להפחית את הבעיות והפגמים של התודעה, והוא השתחרר מהפגמים והאיכויות שלו הוגבהו ואז הוא הפך להיות בודהה. הבודהה אומר שגם הסבל שאנחנו חווים וגם האושר שניהם נובעים מסיבות. הם לא רנדומליים אלא נובעים מסיבות.

הבודהה לימד שלוש פעמים עיקריות, בהן סובב את גלגל הדהרמה. הלימוד הראשון היה של ארבע האמיתות. הסיבוב השני של גלגל הדהרמה היה לגבי היעדר ההגדרה של התופעות, או לימודי החוכמה. בסיבוב השלישי של גלגל הדהרמה, יש את הסוטרה שמסבירה את כוונתה הבודהה, ושם הוא מסביר את מה שנראה כסתירה בין הסיבוב הראשון והשני, ובשלישי הוא מסביר את הסתירה לכאורה.

בסיבוב הראשון הבודהה לימד את ארבעת האמיתות הנעלות – הסבל, הסיבות לסבל, השכחה והדרך. האמת של הסבל זה הסבל שאנחנו חווים בקיום המעגלי בסמסרה. כל סוגי הסבל שאנחנו חווים הוא האמת של הסבל. איך הסבל מגיע ומה גורם לו? הסבל הוא תוצאה של סיבות מאוד ספציפיות. הסיבה היא די פשוטה, בגלל שאנחנו כל הזמן יוצרים תודעות שליליות, אז התוצאות של זה נחוות בצורה של סבל. הסוגים השונים של התודעות השליליות כמו כעס, איבה, קנאה, גאווה, נקראות afflictions, הן הפרעות נפשיות. הבודהה דיבר על 84 אלף סוגים שונים של רגשות עוכרים כאלו.

יש הרבה סוגים של רגשות עוכרים כאלה, או הפרעות נפשיות, כמו קנאה כעס ואיבה. זה נקרא עוכר או מפריע, כי זה גורם לסבל בתודעה. גם בזמן הקצר ובזמן הארוך נגרם סבל. כל הסבל שאנחנו חווים בסמסרה, בחיים שלנו, זה תוצאה. התוצאה נובעת מקרמה שלילית. קרמה שלילית היא גם תוצאה. היא נובעת מתודעות שליליות. אדם תופס את העולם בצורה שלילית, התפיסה יוצרת משקעים שליליים, המשקעים הופכים לקרמה שלילית. המקור של כל התודעות השליליות האלה הוא אי הידיעה, הבורות. זה גורם השורש של הסבל.

ברגע שמשמידים את אי הידיעה, את שורש הסבל, אנחנו משמידים גם את כל הסבל שאחריה. השמדת הבורות משמידה את התודעות השליליות, שמשמידות את המשקעים השליליות ,שמשמידים את הקרמה השלילית ואת הגופים (?) השליליים. במובנים של יבול טוב או יבול רע, זה תלוי בזרע שנזרע באותו השדה. אם אנחנו רוצים לחוות את השחרור מסבל, עלינו להבין את הסיבות של הסבל ולהשתחרר מהן. השחרור מהסיבות של הסבל, ניתן להשיגה על ידי הבנת הסיבות. כדי לעשות זאת, יש להפסיק את הקרמה השלילית ואת התודעות השליליות שעוצרות אותה. כדי להפסיק תודעות שליליות וקרמה שלילית צריך להפסיק את אי הידיעה, את הבורות.

הבורות עומדת בשורש התודעות השליליות והקרמה השלילית. בורות או אי ידיעה היא תודעה שלא יודעת איך הדברים מתקיימים. זו תודעה שגויה שמקרינה מציאות שלא קיימת. היא תופסת מציאות שמתקיימת אחרת מאיך שהמציאות מתקיימת. ניתן להפסיק את הבורות הזו. אותה אי ידיעה היא בורות לגבי המציאות. המציאות מתקיימת בדרך אחת, והתודעה שלנו כל הזמן מקרינה שהמציאות מתקיימת בדרך אחרת. התודעה שלא יודעת יכולה להפסיק להתקיים מכוח תודעה שיודעת. למשל, כשאנחנו מגיעים לעולם, אף אחד לא יודע את האלף בית. יש בנו אי ידיעה של האלף בית. הידיעה של אלף בית בלמידה בבי"ס מבטלת את אי הידיעה הזו. כך אנחנו מבטלים את אי הידיעה עם הידיעה לגבי איך דברים מתקיימים במציאות. מתוך ההבנה הזו אנחנו מפסיקים ליצור תודעות שליליות. אנחנו מפסיקים גם את הקרמה השלילית, וגם את הסבל שהוא תוצאה של הקרמה השלילית. לכן כשהבודהה לימד את ארבע האמיתות הנעלות הוא אמר אלו האמת הנעלים: של הסבל, של הסיבות לסבל, של השחרור מהסבל ושל הדרך.

זוהי אמת הנעלים של הסבל. היא עצם הגוף שלנו, המצרפים שמחוברים עם ההפרעות הנפשיות. הגוף והמצרפים שלנו הם עצמם האמת הנעלים של הסבל.

זוהי אמת הנעלים של הסיבות לסבל: קרמה ותודעות שליליות הן הסיבות לסבל. זו האמת של כל הסיבות לסבל.

ברגע שבנאדם עוזב ומשתחרר מקרמה שליליות ומתודעות שליליות אותו אדם חווה שחרור מהסבל. זו שכחה של הסבל. האמת השלישית היא האמת של השכחה של הסבל, או של השחרור מהסבל עצמו.

כדי להגיע לאותו מצב צריך לתרגל את ההבנה של ההתהוות תלויה. זו האמת של הדרך. זה מה שמביא לשכחה, וזו האמת של הדרך.

בפעם הראשונה שהבודהה לימד את ארבעת אמיתות הנעלים, הוא רק דיבר על הטבע שלהם. הוא רק אמר שאלו ארבע האמיתות. הוא הציג אותן בשלושה אופנים שונים. הוא הציג אותן לראשונה דרך הטבע של ארבעת האמיתות.

הסבל של סמסרה ,הקיום של המעגלי, היא האמת של הסבל.

הסיבות שלהן – קרמה ותודעות שליליות, זו האמת של הסיבות לסבל.

השחרור מהסיבות לסבל – זו האמת של השחרור.

כדי להגיע לאותו מצב צריך לתרגל את האמת של הדרך.

בפעם השנייה שהבודהה דיבר על ארבעת האמיתות הוא דיבר על המעשה. מה צריך לעשות כדי להשתחרר. הוא אמר שצריך לדעת את הסבל. את הסיבות צריך לדעת. את השכחה צריך להשיג. את הדרך צריך למדוט עליה.

צריך לדעת את כל הסבל של הקיום המעגלי. ברגע שאנחנו מתוודעים על הסבל ומסתכלים עליו מגיע הרצון להשתחרר מהסבל. כשיש את הרצון האדם מפתח את השאיפה לזנוח את הסיבות לסבל. כשהאדם עוזב את הסיבות לסבל הוא השיג את השחרור מהסיבות. השחרור הוא משהו שצריך להשיגו, לפי הבודהה. כדי להשיג את השחרור צריך למדוט על הדרך, ולכן הבודהה אמר שצריך לטפח את הדרך.

בפעם השלישית שהבודהה דיבר על ארבעת האמיתות, הוא אמר שצריך לדעת את הסבל, אבל אין ידיעה של הסבל, צריך לזנוח את הסיבות אבל אין זניחה, צריך לשכוח את הסבל אבל אין משיגים זאת, צריך לטפח את הדרך לא מטפחים. באותו רגע אדם עשוי לשאול את עצמו מה קורה פה. איך הבודהה אומר שצריך לדעת סבל אבל אז הוא אומר שאין ידיעה. הוא אומר שצריך לזנוח את הסיבות אבל אין זניחה. הוא אומר שצריך להשיג את השחכה אבל אין השגה. אין טיפוח. מה הקטע של הבודהה הזה? זה מה שאדם אינטיליגנטי ישאל את עצמו.

התשובה היא שאדם צריך לדעת את הסבל עד שלב מסויים, עד שהוא מגיע לבודהות. מאז אין צורך לדעת את הסבל שוב מהתחלה. באותה צורה יש לזנוח את הסיבות לסבל, אבל מרגע שנפתרת מהם אין צורך להיפטר מהן שוב. יש צורך להשיג שכחה, אין צורך להשיגה שוב. מרגע שטיפחת את הדרך אין צורך לטפחה טוב. כלומר – כשהגעת לאושר מוחלט אפשר להפסיק את המדיטציה כשהגעת למצב של בודהה. כמו שלוקחים תרופה כדי להשתחרר ממחלה. כשאנחנו בריאים אין צורך להמשיך לקחת את התרופה. אם נמשיך לקחת תרופה ברגע שהחלמנו, ניצור מחלה חדשה מתוקף לקיחת התרופה. כמו שאנחנו צריכים לקחת את התרופה כל עוד המחלה לא הוכחדה, אנחנו צריכים להמשיך לתרגל עד שהגענו להארה. כשהגענו להארה, אין צורך להמשיך למדוט עוד. עד אז כן.

אם אנחנו שוב נותנים שורה תחתונה ואומרים מסקנה, הבודהה אמר אל תעשה אפילו את המעשה השלילי הקטן ביותר, תעשה מעשים חיוביים עצומים, תכניע את התודעה שלך לחלוטין.

כל הסבל מגיע מהמחשבות שלנו. חשיבה לא נכונה מביאה לנו סבל. אנחנ ויכולים לראות בצורה מאוד ברורה איך הדרך בה אנחנ וחושבים משפיעה על חיינו. נניח שלשני אנשים יש כאב ראש זהה. אחד עשוי לא לסבול כלל מהכאב והשני יסבול סבל נוראים מאותו כאב הראש.

אם אנחנו מנסים להסביר את ארבעת האמיתות על ידי דוגמא, הן כמו מחלה והריפוי ממנה. האמת של הסבל היא כמו המחלה. האמת השנייה של הסיבות היא כמו הסיבות למחלה. האמת של השכחה היא כמו ההשתחררות מהמחלה. האמת של הדרך היא כמו התרופה שאנחנו לוקחים כדי להשתחרר מהמחלה.

אם יש למישהו מחלה, קודם עליו להבין איזו מחלה יש לו, אחר כך להבין את הסיבות שלה, ואז להפסיק אותה ואז להסתמך על התרופה שמפסיקה את המחלה. באותה צורה הסבל שהוא כמו המחלה דורש שנכיר אותו. הסיבות של הסבל – צריך להשתחרר מהן. את השחרור מהסבל כמו השחרור מהמחלה – צריך להשיג. את הדרך שמביאה לשחרור, כמו התרופה, צריך לטפח ולתרגל.

ברגע שלקחנו את התרופה כמו שצריך נגיע לשלב שבו אנחנו חופשיים מהמחלה. באותה צורה ברגע שזנחנו את הסיבות לסבל אנחנו נשתחרר לגמרי באותו זמן מהסיבות לסבל. כדי להשיג את השלב של השחרור מהמחלה צריך לקחת את התרופה. על ידי זה שאנחנו לוקחים את התרופה אנחנו מביאים לסיום המחלה, וגם לאושר שאדם חווה כשהוא מפסיק להיות חולה. כך כדי להפסיק את הסיבות לסבל צריך לתרגל את הדרך, ואז גם נחווה את האושר שחווים כשהסבל נפסק.

בקצרה, בחיינו היומיומיים אנחנו חווים הרבה סוגים של סבל נפשי ופיזי. אבל את כל הדברים האלה אנחנו טוענים שאפשר להפסיק לגמרי. הדרך היא להבין את הסיבות שיוצרות את זה. הסיבות לסבל שלנו הן הדברים השליליים שאנחנו עושים עם הגוף שלנו. התודעות השליליות שאנחנו מטפחים בתוך עצמנו. הן הסיבות הכי חזקות לסבל. המעשים השליליים של גוף דיבור ותודעה הם דברים שאנחנו צריכים להימנע מהם. בעיקר תודעות שליליות הן דבר שצריכים להשתחרר ממנו. השאלה מה ייצא לנו מזה. והתשובה היא פשוטה – כל הדברים הללו הם סיבות של סבל. סבל זה משהו שאחנו לא רוצים לחוות. כדי לא לחוות סבל אנחנו צריכים לא לחזור על אותן סיבות שיוצרות אותו. אנחנו רוצים לחוות אושר ולכן אנחנו צריכים לעשות מעשים חיוביים – עם גוף דיבור ותודעה. עם הגוף, הדיבור והתודעה בעיקר, עושים פעולות חיוביות. פעולות אלו הן סיבות לאושר. יש הרבה סוגים של מעשים חיוביים שניתן לעשות. הדבר הכי חשוב הוא התודעות החיוביות. להשתמש בתודעה שלנו בצורה חיובית היא הסיבה הכי מרכזית לאושר. הבודהה אומר שאל לנו לעשות אפילו את הפעולה המזערית ביותר השלילית – בגוף דיבור ותודעה, כי אנחנו לא רוצים לסבול. אם היינו רוצים לסבול רק קצת, היינו צריכים לעשות רק קצת מעשים שליליים – זה תלוי בנו בלבד. אם אנחנו לא רוצים אף טיפה של סבל אנחנו צריכים שלא ליצור אף סיבה מינימלית לסבל. הדברים החיוביים שאנחנו עושים עם הגוף דיבור ותודעה הם המעשים החיוביים – virtues. צריך לעשות אותם הרבה, ובצורה מושלמת. זה תמיד יניב אושר. אושר רצוי לנו, אנחנו מחפשים אותו. בגלל שאנחנו רוצים אושר, עלינו לעשות מעשים חיוביים רחבים ושלמים. בגלל שאנחנו לא רוצים סבל אפילו ברמה הכי קטנה והכי פחות מורגשת, אנחנו צריכים שלא ליצור סבל אף לא ברמה הכי קטנה ולא מורגשת.

הכנע לחלוטין את תודעתך. ברגע שאתה משתלט על תודעתך תחת מרותך, ויכול לעשות איתה מה שאתה רוצה, השגת את מה שהבודהה הראה. מה היא אותה תודעה מאולפת ומוכנעת? היא תחת הכוח של חמלה ואהבה, ומתוך מוטיבציות אלו שאחרים יהיו חופשיים ומאושרים – זו תודעה מאולפת. אם היא לא תחת אותם מצבי תודעה, היא לא מאולפת. צריך להיות בנאדם טוב, או לפעול עם תודעה טובה. אם בנאדם פועל עם תודעה טובה, התוצאה של זה תהיה אושר.

התודעות החיוביות הן תודעות כמו אהבה, חמלה, סבלנות, אמון. אם אדם מטפח אותן תודעות חיוביות, הן יניבו תוצאה של אושר. הן יתפתחו לחוויה של אושר.

עד כאן טוב ויפה. לטפח תודעות חיוביות זה באמת חשוב. אבל כדי להכחיד את כל הסבל, והסיבות שלו, זה לא מספיק רק להיות חיובי. צריך גם לפתח את החוכמה שמבינה את היעדר העצמי. כדי להגיע להכחדת הסבל. זו נקודה טובה. בזו סיימנו את השעה הראשונה שלנו. יש לנו חצי שעה הפסקה בין לבין. אחרי זה יש עוד שעה של שיעור. אני מבטיח שבשעה הבאה אדבר אך ורק על התהוות תלויה. אז בבקשה אל תתאכזבו ואל תחשבו ביקשנו מהנזיר הזה שיבוא לכאן שידבר על התהוות תלויה, והוא הגיע מכל כך רחוק והתאמצנו לבוא גם, אבל אל תתאכזבו כל כך כל כך , בשעה הבאה אדבר רק על זה. אחרת אתם עלולים לחשוב שעבדנו עליכם. אתם עשויים להתאכזב ואף להצטער שהגעתם לפה. הסיבה היא שאני חושב שבלי לדבר על הבודהיזם באופן כללי ובלי להציג את מבנה העל של הבודהיזם, אין לזה הרבה כוח אם זה נעשה ככה. יש הפסקה אבל אין שום בעיה להישאר. אני לא אתעייף. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. ללכת להפסקה ולנוח, או לשאול שאלות. כל אחד ואחד – מה שהוא מרגיש נכון לעשות בחצי שעה הזו. הגעתם מרחוק ועברתם קשיים כדי להגיע לכאן, אז אני רואה את הזמן שלנו ביחד כזמן מאוד חשוב שצריך לנצל אותו בצורה טובה. תרגישו חופשי לשאול כל שאלה על בודהיזם. בעיקרון הלוז שלנו הוא שיש לנו הפסקה ואז שיעור ואז שאלות ותשובות. אז תרגישו חופשי לעשות גם וגם. מי שרוצה לשאול שאלות שישאל שאלות, תרגישו חופשי לעשות זאת."

התהוות תלויה

"אנחנו מדברים עכשיו על התהוות תלויה כמובטח. אפשר לייחס את זה לשלושת הסיבובים של גלגל הדהרמה, הראשון והשלישי. אבל הסיבוב השני הכי מתיחס להתהות תלויה. הסוגים השונים של התהוות תלויה הם שלושה: שלוש רמות של גסות ועדינות של התהוות תלויה. הראשונה היא ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה, השנייה של השלם והחלקים, השלישית של התהוות של שם ותיוג על ידי קונספטים של התודעה בלבד. כך באמצעות שלוש רמות מסבירים התהוות תלויה. ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה באה לידי ביטוי כשאנחנו רואים שמעשים טובים מובילים ומתפתחים לאושר ומעשים שליליים הופכים לסבל. זה היישום הכי חזק של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. למשל, אם אנחנו מסתכלים על החיים האלה, עם הגוך שלנו אנחנו צריכים לא לעשות מעשים שליליים כמו להרוג או לגנוב או לפגוע מינית. אם אנחנו עושים זאת ופוגעים באחרים וגורמים סבל לאחרים, אנחנו עושים סבל לעצמנו. גם בדיבור אסור לעשות מעשים שליליים כמו לשקר ולהעליב. לא לסכסך בין אנשים, לא לדבר בצורה חסרת טעם ולבזבז את הזמן. וגם בתודעה עלינו לא לפתח חמדנות, כעס, רצון להזיק לאנשים. גם לא לפתח דעות שגויות. אלו דברים שאנחנו יכולים לעשות שיגרמו סבל לנו ולאחרים.

ההבנה הזאת של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה, מתפתחת יחד עם ההבנה שכדי להיות מאושר עלי להיות בנאדם טוב, ולעשות מעשים טובים עם הגוף הדיבור והתודעה. ככל שאני יוצר מעשים טובים אני יותר סיבות לאושר. אלו חוויות של אושר שינבעו מתוך זה. ההבנה של סיבה ותוצאה מובילה גם להימנעות מפעולות שליליות. אדם לומד זאת ואז רוצה להפסיק לעשות מעשים שליליים, ולא לפגוע עם הגוף דיבור והתודעה. ההתהוות התלויה של הקשר גומלין בין סיבה ותוצאה עוזרת להבין זאת.

ההתהוות התלויה היא של סיבה ותוצאה היא תלות בין סיבה לתוצאה. התוצאה תלויה בסיבה. זו האמת של הסיבות וזה גם מוביל לאמת של השחרור, כשאנחנו משתחררים מהסיבות. ההבנה של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה מובילה להבנה לעשות מעשים טובים ולא רעים. מתוך מחשבה על החיים הבאים, האדם מבין שאם הוא נמנע ממעשים רעים בגוף דיבור ותודעה, הוא יוצר סיבות לסבל בחיים הבאים. הוא יוצר את הסיבות לשחרור מסבל. וגם בחיים האלה הוא רואה איך טיפוח מעשים טובים והימנעות ממעשים רעים מביאה לאושר. ההבנה של התלות בין מעשים טובים לאושר ומעשים רעים לסבל, כך התרגול של זניחת מעשים רעים וטיפוח מעשים רעים מתחזק.

על בסיס ההבנה של ההתהוות התלויה של השלם והחלקים, וההתהוות התלויה העדינה ביותר של הקיום על ידי קיום בלבד, המתרגל יכול לגמרי להשתחרר מסבל ולהגיע להארה.

כשמדברים על הדברים שמתקיימים אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות – הדברים הקבועים והמשתנים. הקבוצה של הדברים המשתנים – שלושת הההתהוות התלויה מתקיימים – של סיבה ותוצאה, שלם וחלקים, וקיום לפי תיוג בלבד. עבור הדברים הקבועים, הלא משתנים, אי אפשר לדבר על התהוות תלויה של סיבה ותואצה, אבל כן על ההתהוות התלויה של השלם והחלקים והההתהוות התלויה של הקיום לפי תיוג בלבד.

דוגמא שקל להבין אותה – תסתכלו כולכם אלי, כולכם יכולים לראות שיש פה מאלה, היא ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה, וזו גם ההתהוות התלויה של שלם וחלקים, וההתהוות התלויה של תיוג בלבד. ולכן אנחנו אומרים שהיא לא מצד עצמה, היא לא מתקיימת מצד האמת של עצמה, והיא לא מתקיימת בצורה אובייקטיבית. ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה ניתנת להבנה בקלות. קודם כל המחרוזת עשויה מעץ. בגלל שזה עשוי מעץ קל לראות שזה עשוי מעץ – ואז זה עשוי ממים, חום, לחות, הגנים של אותו העץ. כך קל לראות איך הסיבה והתוצאה מביאים לזה.

עכשיו אפשר לדבר על המכונה של אותו יוצר מאלה. אפשר לדבר על האדם שיצר את זה. וכן הלאה. בזה אנחנו יכולים להגיד שזה התהוות תלויה של סיבה ותוצאה. משמעות זה שבלי הסיבה אי אפשר לדבר על התוצאה, ושההתהוות של שניהם תלויה זה בזה. דבר אינו יכול להתקיים מהצד שלו, או מעצממו, כי הוא מתקיים בתלות בסיבות. מתקיים על ידי סיבות אומר בהכרח שהוא לא הגיח מעצמו, שהוא לא הגיע מעצמו. אם משהו קיים על ידי עצמו בעצמו, זה בהכרח אומר שיש משהו שהוא הדבר עצמו, שהעצמי הזה מתקיים מהצד של עצמו בלי להיות תלוי בשומדבר. עצמי כזה לא תלוי בשום סיבה ושום תנאי מוקדם. אבל זה מגיע מסיבות מוקדמות. ולכן זה לא מגיע מהפוטנציאל של עצמו, הוא ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה. הוא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים, הוא ההתהוות התלויה של תיוג בלבד. הוא לא קיים מצד עצמו, לא מהפוטנציאל של עצמו, ולכן הוא ריק יש לו טבע של ריקות. הוא חסר אני האני שלו איננו. זו ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. זה משהו שאפשר ליישם רק על תופעות מורכבות שמורכבות מחלקים. אבל לא רק שזו סיבה ותוצאה, אלא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים. ההתהוות התלויה של השלם והחלקים זה מה שאנחנו מתייחסים אליו כשאנחנו אוספים חלקים יחד ואז יוצרים משהו. למשל זה חלק מהמחרוזת. למאלה הזו יש 108 כאלה חלקים. אפשר לראות שיש לה 108 חלקים נפרדים. כשלוקחים את החלקים ומקבצים אותם יחד אנחנו אומרים שהמאלה נוצרה או הגיעה לידי קיום. לאחד כזה לעולם לא נקרא מחרוזת. אבל כשאנחנו רואים הרבה כאלה מאוגדים ביחד, נקרא להם מחרוזת. זה חלק של המחרוזת, זה לא המחרוזת עצמה. באותה צורה כל אחד מהם הוא בסך הכל חלק. אף אחד מהם הוא לא המאלה, אבל הוא חלק מהמאלה. אבל האם אנחנו יכולים להגיד שהאוסף של כולם ביחד הוא המאלה. למשל כל אחד ואחד מאיתנו הוא לא שיעור או קבוצה או אגודה או התאספות של אנשים, אנחנו כולנו חלקים של הפגישה, אבל אף אחד הוא לא הפגישה. כשכולנו מתאספים ביחד אפשר להגיד שנוצרה פגישה. כשחלקים שונים מתאגדים יחד אפשר לדבר על אוסף וקבוצה.

בגלל שהמאלה היא דבר שנוצר על בסיס חלקים שונים, אנחנו מדברים על ההתהווות התלויה של השלם והחלקים. בגלל שהמאלה היא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים היא מקיימת גם את הרמה הזו של ההתהוות התלויה.

הקשה ביותר מבין כולם הוא ההתהוות התלויה של קיום ל ידי תיוג בלבד. או קיום בתלות בתיוג בלבד. איך בדיוק היא קיום בתלות בתיוג בלבד? ברגע שאנחנו קוראים לה בשם היא הופכת למאלה. כל עוד אנחנו לא קוראים לה מאלה, היא לא הופכת למאלה. קודם נשאל האם מה שאנחנו רואים כאן זו מאלה. כולכם תסכימו איתי שזו מאלה. אז קודם כל צריך לייצר את הדבר הזה, ואז לשאול איך נקרא לזה, מה השם שניתן דבר זה, ורק ככה זה הופך להיות מאלה, ולא בדרך אחרת. אנחנו מחפשים שם ואומרים נקרא לזה מאלה, וזה הקיום התלוי בתיוג בלבד. המאלה היא משהו שרק מתוייג החוצה, שם, אומרים זו המאלה, אבל משום צד של האובייקט אי אפשר לדבר על מהות של מאלה שמתקיימת באובייקט. מאלה הוא משהו שהתודעה של האובייקטים מתייגת החוצה על האובייקט. המאלה לא קיימת מצד עצמה. לכן על בסיס ההתהוות התלויות שונות המאלה מתקימת. על בסיס סיבות ותנאים היא מתקיימת ולכן היא ההתהוות התלויה. בגלל שזה מתקיים על בסיס חלקים ושלם אפשר להגיד שזה ההתהוות התלויה של החלקים והשלם. בגלל שזה מתקיים על בסיס של תיוג בלבד אפשר להגיד שזה ההתהוות התלויה של הקיום על בסיס תיוג בלבד. אי אפשר לדבר על אף מאלה שקיימת מצד עצמה. אין מאלה שלא מתקיימת בתלות בסיבות ותנאים, או שאינה מתקיימת בשלם והחלקים, או שאינה מתקיימת בתלות על בסיס התיוג בלבד. אין מאלה עצמאית כזאת. זה דיבור על מאלה.

אבל עכשיו תסתכלו עלי. תשאלו את עצמכם איפה אותו נזיר שאנחנ ודמברים עליו. איך שהדברים מופיעים לתודעה שלנו ואיך שהם מתקיימים במציאות אלו דברים שונים. לכן התודעה שלנו שוגה וטועה, ממש פסיכית. התודעה שלנו תופסת את המציאות בצורה שגויה ואנחנו מאמינים לה ויוצרים טעויות שגורמות לנו לסבל. כל דבר שקיים הוא ההתהוות התלויה, אבל מאחר שזה לא מופיע כההתהוות התלויה אנחנו אומרים שהתודעה הוזה.

הסתכלו עלי. כולכם בוודאי חושבים שעל כרית המדיטציה יושב נזיר. יש נזיר בודהיסטי על כרית. בכנות זה מה שאתם חושבים או אחרת? האמת שמה שאתם רואים זה לא אני. זה רק הגוף שלי. הבנתם? אתם רואים את הגוף שלי. זה התגלגלות שהגיעו מאבא ואמא שלי. אז אנחנו יכולים לראות איך התודעה שלנו הוזה. כשאנחנו מסתכלים באופן מאוד עמוק ועדין התודעה שלנו רואה את הדברים כאילו יש פה נזיר בחדר. אבל כשאתם חושבים שאתם רואים אותי אתם רואים את הגוף שלי, אבל הגוף שלי הוא לא אני, הוא חלקים שהגיעו מאבא ואמא שלי. אז איפה אני אם כך? הגוף שלי גם מתקיים על בסיס ארבעת האלמנטים – אדמה מים אש ואוויר. כל אלו יחד מביאים את הגוף שלי לידי קיום. ארבעת האלמנטים הללו אינם אני, וגם האוסף שלהם אינו אני. לכן נאמר שהבריאה אינה אלמנט האדמה ,המים, אויר, אש, או חלל, אינה התודעה, וגם לא האוסף של כולם יחד. אלו אינם הבריאה. חלקכם יכולים עכשיו לחשוב, אולי הגוף שלך אינו אתה, אבל אולי התודעה שלך היא באמת אתה. בבודהיזם אנחנו מדברים על שני סוגים של תודעה – שנתמכת בגוף, וכזו מנטלית שלא נתמכת בגוף. תודעות שיכולות לתפוס גופים פיזיקליים היא תודעת הגוף. זה שמכיר צלילים הוא תודעת האוזן, זה שמכיר ריחות זה תודעת האף, זה שמכיר טעמים זה תודעת הלשון. זה שמכיר תחושות גוף הוא תודעה טקטלית. אנחנו מדברים על משהו יותר כללי מזה,על איזה אני או משהו אמורפי שהוא אני. לאורך ההיסטוריה אמרו שהאני הוא בעצם התודעה. התודעה או הנפש הן בעצם האני. בבודהיזם יש לנו ארבע אסכולות פילוסופיות שונות. מתוך ארבעת האסכולות הללו, שלוש אסכולות אומרות שבעצם האני הוא התודעה. אם מחפשים להצביע על האני, התודעה צריכה להיות אני. אבל הפרסנגיקה, אסכולת ההשלכות, המסקנה, אומרת שגם התודעה עצמה אינה האני. הם אומרים שהאני הוא מה שמתוייג בתלות בכל אחד מחמשת המצרפים, ורק על זה אפשר לדבר כאני.

אז מה זה אומר שאין פרסונה? קודם כל אם ניקח כל חלק מהגוף נראה שהוא אינו האני. גם התודעה אינה האני. אז האם זה אומר שאין אני והאני אינו קיים? אני לא לגמרי לא קיים, אני כולו מתוייג החוצה על גבי המצרפים הללו. למשל תסתכולו עליי. כשאתם מסכתלים על הגוף שלי, אתם יכולים להגיד על בסיס הגוף שלי שיש פה למה בחדר. אבל כשאנחנו נולדים אין לנו אף שם. כשאנחנו באים לעולם מי אנחנו? אחרי שאנחנו נולדים לכל אחד ואחד מאיתנו יש שם משל עצמו. לפני שנתנו לנו שם מה אנחנו ? אנחנו לא יכולים להגיד זה הוא. כי הבנאדם הוא משהו שמתוייג על בסיס הרבה מאוד ההתהויות התלויות. אם אנחנו חושבים על דאשי, על בסיס גוף של ילד קטן, ובדרך הזו טשי בא לידי קיום. למשל בן, אם אנחנו חושבים על בן, הוא לא קיים מצד עצמו, לא מהמהות של עצמו, ולא קיים באופן אובייקטיבי. על בסיס חמשת המצרפים. גם בנאדם מתקיים בתלות בהרבה דברים ולא מצד עצמו. אם אנחנו לא נותנים איזשהו תיוג אין לנו מה לומר, אין לנו אלא להצביע לעבר אותו אובייקט. אפשר לראות איך הדברים מתקיימים על בסיס התיוג. על בסיס התיוג הכל קיים והכל לגיטימי. בן וטשי ומומו. אבל זה רק על בסיס התיוג. הבריאה, היצור החי, מתקיים על בסיס תיוג, חלקים, השלם, ועל בסיס ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. אין שום תופעה שאפשר לדבר עליה, משתנה, שאינה תלויה בסיבות ותנאים, בחלקים ושלם, או באותו תיוג שאנחנו שמים על התופעה. לכן הדברים שקיימים חייבים להתקיים רק בדרך אחת משתי דרכים אפשריות. דרך אחת של קיום היא דרך קיום על ידי עצמו, על ידי הפוטנציאל של אותו הדבר, או שזה חייב להתקיים על ידי ההתהוות התלויה. זה לא יתכן ששניהם בו זמנית יהיו דרכי הקיום. אם משהו הוא התהוות תלויה, זה אומר בהכרח שאין לו מהות של עצמו. אם יש לו מהות של עצמו זה אומר בהכרח שהוא לא ההתהוות התלויה. כשאנחנו בוחנים את המציאות אנחנו רואים שכולנו ההתהוות התלויה. כולנו באים לידי קיום בתלות בסיבות. כולנו באים לידי קיום על ידי אוסף של חלקים, על ידי תיוג של שם. לכן כל היצורים החיים הם התהוויות תלויות. לכן אנחנו אומרים שליצור החי אין אני. אנחנו אומרים שעצמי חסר אני, או שאין אני, לא אומר שאני אינו קיים, ואיננו שוללים אותו בצורה מוחלטת. מה שאנחנו שוללים הוא את האני האמיתי שקיים מהפוטנציאל של עצמו, שמופיע לתודעה שלנו. אם האני היה באמת מצד עצמו, מהאופי של עצמו, הוא היה חייב להיות לא ההתהוות התלויה, לא הדברים שדיברנו עליהם. אני שהוא התהוות תלויה בהחלט קיים. העצמי קיים, אבל האני של אותו עצמי לא קיים. אם כזה אני אמיתי היה באמת קיים, הוא היה חייב להיות קיים במציאות, ולא תלוי בשום דבר, לא מופיע מתוך דברים אחרים, ללא תלות בסיבות בחלקים בתיוג. אבל כזה אני לא מתקיים.

המושגים אני ועצמי זה מבלבל. אבל אני אינני אני שקיים מצד עצמו ולא בתלות, מהפוטנציאל של עצמו, מהמהות של עצמו. אנחנו שוללים זאת. עלינו לדעת להבדיל בין האמירה שאני לא קיים מצד עצמו, לבין האמירה שאני לא קיים לגמרי. איננו שוללים את עצם הקיום של העצמי כשאנחנו אומרים שאין אני. אנחנו אומרים שאין אני שהוא לא התהוות תלויה. אני הוא התהוות תלויה .אין אני שהוא על ידי הפוטנציאל של עצמו, מתוך הקיום של עצמו, המתקיים באמת. בגלל שאני הוא התהוות תלויה. אני מתקיים מתוך סיבות. אני הוא משהו שמתקיים על בסיס חלקים. וגם, אני מתקיים בתלות במצרפים שלו – על בסיס המצרפים של האני, האני מתוייג. ולכן כל מה שקיים קיים רק בדרך של התהוות תלויה.

מאחר שכל הדברים הקיימים הם התהוות תלויה, אין אני שמתקיים מתוך עצמו, מכוח עצמו, כזה אני לא קיים. אם תוכלו להצביע על תופעה קיימת שאינה ההתהוות התלויה, אז נוכל שיש אני או עצמי לתופעות, אבל אין תופעה שאיננה התהוות תלויה, ולכן אומרים שאין אני.

האין אני שמשתמשים בו בבודהיזם, והאין אני שמשתמשים בו בדרך כלל, כמו שאומרים שאין אוכל, זה לא אותו דבר. בדרך כלל אנחנו מתכוונים שמשהו אינו קיים ב100%. האין של הבודהיזם לא שולל את האני ב100%, אלא שולל רק את האני שמתקיים מתוך עצמו. כזה אני הוא שולל, בגלל שאני הוא התהוות תלויה. הוא מגיע מתוך סיבות. הוא מגיע על בסיס הרבה חלקים שמתאספים ביחד. גם על בסיס חמשת המצרפים של הגוף, של הרגשות, של האבחנה, התנאים המרוכבים.

היעדר אני הזה, האני שאיננו, שכל הזמן מדברים עליו בבודהיזם הוא לא שלילה מוחלטת שלנו, אלא שלילה של אני עצמאי שלא תלוי בשום דבר, שיש לו מהות קבועה – זה מה שנשלל. האני אינו בלתי קים, אלא שהוא התהוות תלויה. אין שום אני שהוא מעצמו, מהקיום של עצמו, מהצד של עצמו. הוא התהוות תלויה. מאחר שכל הדר הקיימים הם התהוות תלויה אנחנו לא יכולים לדבר על שום עצמי שיש לו עצמיות ואופי משל עצמו. לכן נאמר שכל דבר שהוא התהוות תלויה הוא ריק, ושכל דבר שהוא ריק הוא התהוות תלויה, משום שאין שום דבר שאינו התהוות תלויה. כל הדברים שהם התהוות תלויה אינם מתקיימים מצד עצמם. לכן זה גם שולל את אי הקיום שלהם. זה פן אחד של ההבנה של התהוות תלויה.

עכשיו יש לנו עוד 15 דקות, ובמהלכן הייתי רוצה לדבר על הדרך לתרגל ואיך לעבוד עם התודעה. האם זה בסדר מצדכם? לצורך זה אני אדבר קצת על שמונת הפסוקים להתמרת התודעה.

שמונת הפסוקים להתמרת התודעה זה טקסט טיבטי קצר שנכתב על ידי מתרגל:

הפסוק הראשון אומר פחות או יותר: אני אראה את כל היצורים הקיימים כיותר יקרים מאבן ממלאת משאלות בכל זמן ובכל מצב. הוא הגיע למצב שבו הוא ראה כל יצור חי ובריה כמשהו שיותר יקר מאבן שממלאת משאלות. בגלל שהאושר של החיים האלה, לצבור עושר וחברים ושם, תלוי באנשים סביבך, ביצורים סביבך.

גם המצב של הארה ושחרור תלוי לגמרי באחרים. על ידי פיתוח של חמלה ואהבה וסבלנות, רק על ידי פיתוח יחס כזה לאחרים המתרגל יכול להגיע להארה.

הפסוק השני אומר שכל אימת שאהיה במחיצת אחרים כפחות אראה את עצמי, אתאמן מעומק הלב, תמיד אראה את עצמי כהכי פחות חשוב, ומעומק הלב אטפח את המחשבות שרואות את האחר כיותר יקר ויותר חשוב. המשמעות היא שאנחנו צריכים לראות את כל היצורים החיים כמשהו שהוא יותר יקר מהיהלום הכי מדהים בעולם, זו הראייה של כל יצור חי. כל מי שקיים בדיוק אותו דבר כמו אני עצמי, הוא רוצה אושר ולא רוצה לסבול. כל הדברים שאנחנו צקבלים בחיים – בגדים, אוכל, בית – מגיעים על בסיס אנשים ובעלי חיים אחרים. לכן כל היצורים החיים יקרי ערך בצורה בלתי תיאמן. כל היצורים החיים צריכים להיחשב כיקרי ערך כאבן יקרת ערך. כל העושר מגיע בתלות ביצורים חיים אחרים. לא משנה לאן נלך והיכן אנחנו, לא משנה את מי נפגוש, עלינו לראות כל אחד ואחד מהם כיקרי ערך. עלינו לראות כל אחד ואחד מהם כיקרי ערך יותר מעצמנו. אנחנו צריכים לראות את כל אחד מהיצורים החיים כלמה שלנו, ואת עצמנו כמו התלמיד. כל היצורים החיים כמו האמא שלנו, ואת עצמנו כמו הילד. כל היצורים החיים כמו המורים שלנו ואנחנו התלמידים. כל היצורים החיים כאילו הרופאים שלנו ואנחנו כמו החולים. כולם כאילו הספונסרים שלנו ואנחנו העבד שלהם. אתם חושבים שזה אפשרי? אם תגיעו להשקפה הזו, לא משנה לאן תלכו תהיו מאושרים. אם אתם רוצים להגיע למצב בו בכל מצב תהיו מאושרים, זה המצב שצריך לטפח. אבל אם בניגוד לזה נטפח שנאה וכעס, תחרותיות, הסתרה, מה שייצא מזה, זה שיהיה יותר ויותר בעיות סביבנו.

הפסוק השלישי אומר אבחן תודעתי בכל מילה, וכשרגש עוכר יופיע בה אתאמן לסלקו כי הוא פוגע בי ובזולתי. כל רגע האדם שרוצה אושר צריך להסתכל על התודעה ולראות מה היא עושה כעת ממש. ברגע שאדם רואה שהתודעה שלו נופלת תחת הכוח של היצמדות, כעס, קינאה, איבה, תחרותיות, הסתרה, זיוף – ממש אז עליו להבין שזה יוצר סבל, ושסבל הוא תוצר בלתי נמנע לך ולאחרים מתוך התודעה הזו, ולחתוך מייד את אותה סיבה.בעיקר להימנע מכעס. כשכעס בתודעה שלנו, כל האושר בחיים שלנו נעלם. מה שיוצר את כל הבעיות בין חברים, בין משפחה, בין מדינות, זה הכל מתחיל מכעס.

ברגע שאתה מבין את השליליות של כעס, הדבר הבא לעשות זה להישמר ממנו. ברגע שכעס מתחיל, לתפוס תאוצה, להפעיל את הנוגדנים לכעס. כשכעס תפס את התודעה כבר מאוחר מדי ולא ניתן יהיה לפתח סבלנות. לכן כעס הוא האוייב הכי גדול של העצמי. זה משהו שאנחנו חייבים לפתח את היכולת לעצור אותו לפני שהוא תופס אותנו. אחרי שהוא תפס אותנו בלתי אפשרי כמעט לעצור את זה.

הפסוק הרביעי אומר שאם אפגוש בעל תודעה רע מזג כורע תחת משא של קרמה שלילית, אתאמן להוקיר אותו. ככל יכולתנו עלינו לראות אנשים שסובלים מרוע מזג כיקרי ערך, כי הם יכולים לעזור לנו, ועלינו להוקירם ולהואיל להם.

כאשר מישהו מונע על ידי קנאה, פוגע בי , בז לי לא בצדק, אקח את התבוסה על עצמי, ואגיש לו את הניצחון. אקח את ההפסד לעצמי. יש כאלה שמישהו אומר להם מילה רעה, והם חושבים באותו זמן, איזה מזל, הוא אמר לי מילה רעה, אבל הוא יכל עכשיו להחטיף לי עם מקל ואני בעצם בר מזל. ואם מישהו מחטיף להם עם מקל, הם חושבים איזה בסדר זה שהוא החטיף לי רק פעם אחת ביד ולא בראש. אתה יכול לחשוב המקל הזה לא כל כך נורא, הרי שסכין או רובה היה הורג אותי, אז המצב די בסדר. ואם מישהו נותן מכה אחת כאן, הכי טוב יהיה להפנות את הלחי השנייה. אם מקבלים בצד אחד סטירה, ואתה רואה שהוא עומד להחטיף עוד אחת, אתה יכול להגיד חכה שנייה את השנייה ללחי השנייה. אם אתה מקבל בלחי אחת מייד תגיש את הלחי השנייה .אם אתה מסוגל לתרגל בכזו דרך תוכל להביא שלום למשפחה, לשכונה, למדינה. וזו גם הדרך שהדתות השונות צריכות לתרגל זו עם זו. האמת שדהרמה זה פשוט להיות בנאדם טוב.

הפסוק הבא אומר – כאשר אדם עימו היטבתי ובו תליתי תקוותי פוגע בי בדרכים קשות, אתאמן לראות בו מורה רוח עילאי. אם יש מישהו שנתתי לו את הלב, ובמקום להחזיר טובה על טובה, הוא פוגע בי ומעליב אותי, אתאמן לראות בו כמו המורה שלי ברמה הכי גבוהה. לו אציע לאימהותיי כל בעלי התודעה, את כל הטובה והשמלה, ואקח עלי בחשאי את כל סבלן וכאבן. לו אקח על עצמי את כל הסבל וכל הבעיות וכל הקשיים של אחרים, ואציע להם את הטוב וכל מה שיש לי, ואעשה זאת בצורה סודית בלי שידעו את זה. אם אפשר להועיל למישהו בצורה ישירה, יש לעשות זאת. אם אי אפשר בצורה ישירה, אז לפחות להתפלל שיהיה מאושר זה גם בעל ערך. התרגול שאדם צריך לשאוף אליו, הוא שאדם ישאף שאם יועיל לאנשים שאמות, הלוואי שאמות, אם זה יועיל לאנשים שאחלה, הלוואי שאחלה, אם זה יועיל לאנשים שאחייה הלוואי שאחיה.

כל התודעות השליליות כמו קנאה, כעס, זיוף, איבה – צריך להימנע מהן. ברגע שנותנים להן להפוך חלק מעצמנו – המשפחה והשכנים – היחסים איתם מתערערים וסבל מגיע אלינו ואליהם. צריך לטפח סבלנות וחמלה, אהבה, הבנה, אמון בין אחד לשני – במשפחה ובין חברים.

הכי טוב שאפשר לעשות זה להועיל ליצורים החיים. המינימום זה לא לפגוע ביצוים החיים.

הפסוק השמיני אומר: לו ואימון זה לא יוכתם. עליי לעשות דברים אלו לא מתוך רצון להיות מפורסם או לקבל שם טוב או כסף, אלא מתוך שאיפה טובה ולא שום דבר אחר. הכי חשוב לזכור זה שאנחנו בסמסרה. בבודהיזם אומרים שזהו אוקייאנוס של סבל. אנחנו נולדים בלי בחירה, מזדקנים בלי בחירה, ומתים לבסוף, בלי בחירה. לכן המחלות של הגוף וסבל של הנפש נחווים כמו גלים באוקייאנוס. אבל בסיטואציה הזו אין סיבה להתייאש או לוותר. אז מה אפשר לעשות כשיש סבל בגוף או בעיות בתודעה? קודם כל יכולים לבדוק האם יש משהו שאפשר לבדוק כדי להפסיק את הסבל הזה. אם יש משהו שאפשר לעשות כדי להפסיק את הסבל והבעיות אין סיבה לדאוג לגבי זה כי יש דרך לפתור את הבעיה. אם יש דרך לפתור את הבעיה ואתה עדין דואג לגבי זה אתה מתנהג כמו אידיוט. אם אתה חושב טוב טוב ואין שומדבר שאפשר לעשות כדי לפתור את הסבל הזה אז יותר מכך אין סיבה לדאוג לגבי זה. דאגה לא מביאה תועלת, אלא רק מביאה עוד בעיה. אז אם אפשר לבחור בין שתי בעיות לבעיה אחת – אחת עדיף. ככה אפשר לחשוב. אם אנחנו באמת רוצים להביא אושר לחברים שלנו, למשפחה שלנו, לעולם, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לטפח את הלב הטוב ולהיות אנשים טובים. למצוא דרך להפחית את הכעס שלנו ולהגביר סבלנות. כמו שאני רוצה להיות מאושר גם כל המשפחה שלי רוצה להיות מאושרת. כמו שאני רוצה להיות מאושר, גם כל השכנים שלי רוצים להיות מאושרים. כמו שאני רוצה להיות מאושר, גם המדינה שלי וכל שאר המדינות רוצים להיות מאושרים. כמו שהדת שלי רוצה שדברים יתנהלו כמו שצריך עבור הדת עצמה, כך גם יתר הדתות עבור הדת שלהן. כמוני כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים. לכן עלי להועיל לכל היצורים החיים. ואם אי אפשר, אז לפחות לא לפגוע. כשמישהו אחר מועיל לנו וטוב אלינו, אנחנו באמת שמחים בגלל זה. אם אנחנו מועילים למישהו אחר, המישהו האחר הזה יכול להיות מאושר. אם אנחנו נפגעים ממישהו אנחנו סובלים, וכך גם אם אני פוגע במישהו אחר הוא סובל. אנחנו אותו דבר כי אנחנו יצורים חיים בעלי תודעה. הרצון שלנו באושר זהה. בקיצור, אם אנחנו לוקחים את תמצית העצות של כל הדתות אז הכי טוב להועיל לאחרים ולפחות לא לפגוע בהן. מצד ההשקפה יש הבדלים בין הדתות. אבל ההבדלים בין ההשקפות אינה בעיה. מומחים גדולים מלמדים דברים בדרכים שונות. אבל העצה היא אותה עצה – לעשות דברים טובים ולהיות בנאדם טוב.

הוא רוצה איך לתרגל ביום אחד כדי לתרגל לאורך 24 שעות. דהרמה זה לא משהו שרק שומעים. כדי להפיק מזה צריך לקחת ולתרגל. אם תצאו מזה עם הרגשה שפגשתם נזיר שאמר הרבה דברים שאין מה לעשות איתם, אז אהיה לא בסדר. אם אני אצליח לתת לכם משהו שאתם יכולים לקחת וליישם כשאתם נפגשים עם בעיה אז ארגיש שעשיתי משהו. קודם כל חשוב לפתח אהבה וחמלה וסבלנות עבור בני המשפחה שלנו ואחד עבור השני. סבלנות היא חשובה. אהבה, חום, חיבה, בין בני משפחה היא גם דבר חשוב. לא רק אהבה וחיבה. הבסיס הוא אמון בין אחד לשני במשפחה. סבלנות, אורך רוח, זה גם דבר חשוב. וגם מה שאמרנו קודם – אם יש בעיה, אם אפשר לפתור אותה או לא – זה גם מחשבה מועילה.

נניח שאתה או את קמים בבוקר ואתם רואים שהתודעה מבולבלת ולא שמחה. בזמן הזה אתם צריכים לשמוח בחלקכם. לא לאבד את המוטיבציה. אפשר לחשוב באותו זמן, שבעבר אני עשיתי הרבה מאוד דברים שליליים עם הגוף והדיבור והתודעה שלי, והחוויה של הנאכס שקמתי איתו בבוקר, זה התוצאה של הדברים השליליים, ובגלל שהם הבשילו אפשר באמת לשמוח. אפשר לחשוב שבעתיד לא אטפח את התודעות השליליות האלה, כי אז אחווה את אותו נאכס גם בעתיד. אחרי זה אפשר גם לחשב שנולדתי אינטיליגנטי עם יכולת לחשוב ולהבין דברים, ושהחיים שלי הם יקרי ערך, יש לי אפשרות להשתפר, ללמוד, וזה לא חסר ערך. ואם אנחנו עדיין בנאכס הזה, והתודעה לא משתחררת מהקושי, מה אפשר לעשות בשלב הבא? אפשר להשתמש בנשימה. כשאנחנו נושמים החוצה, ולחשוב "אני מוציא את כל הסבל שבתודעה שלי", הם כולם יוצאים החוצה יחד עם הנשימה הזו שיוצאת החוצה. אפשר לשבת עם גב זקוף ולחשוב שאני נושם החוצה את כל הסבל שלי ואת המחשבות שלי, שהם נישאים באוויר שיוצאים מתוך ההוויה שלי. כשנושמים פנימה אפשר לחשוב, אם מישהו נוצרי הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את האיכויות של הגוף דיבור ותודעה של ישוע לתוך עצמו, אם מישהו יהודי הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את האיכויות של אלוהים לתוך עצמו. אם מישהו בודהיסט הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את הגוף דיבור ותודעה של המורים והבודהה לתוך עצמו. ואם למישהו אין שום דת, אז בנשיפה אפשר לחשוב שהסבל יוצא החוצה, וכששואפים פנימה אפשר לחשוב שכל האוויר הנקי, התרופות, האלמנטים הבריאים והיפים של העולם שבחוץ נכנסים פנימה.

כשנושפים החוצה לחשוב שכל האוויר המלוכלך הסבל והבעיות נעלמים החוצה, ושכל הדברים הטובים נכנסים פנימה. וככה במשך כמה פעמים אפשר לחשוב ככה. אז תודה רבה."