הפוסט הזה נכתב לפני שנה. לא זוכר על איזה רקע הוא נכתב, ולאיזו אשמה אני מנסה לעשות אינטלקטואליזציה, אבל משום מה, באופן חשוד למדי, מעולם לא סיימתי אותו. עכשיו עברתי עליו, יש פה כל מיני מחשבות מעניינות, על אשמה והסתברות, מאקרו לעומת מיקרו וכו', גם אם אין מסקנה. אז הנה:
מתודולוגיה מפוקפקת הנתלית בגדולים ממני
המהלך של פירוק קונספטים דומיננטיים בחברה אינו משהו שהמצאתי אני. כל מה שצריך לעשות הוא להראות שאיזשהו עיקרון שנראה לנו טבעי וברור מאליו, יכול היה להיוולד בתקופה היסטורית נוכח אינטרסים מסויימים של גורמי כוח בחברה. ניטשה ופוקו אוהבים לעשות את זה. חשוב להבחין בין מציאת היסטוריה חלופית אפשרית המתארת את הנסיבות המאוד ספציפיות לעליית ערכים חברתיים מסויימים, לבין מציאת הצדקות היסטוריות "אבולוציוניות" לעליית ערכים אלו דווקא כאפשרות היחידה. מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לי פה חובת הוכחה היסטורית, וכל מה שעליי לעשות הוא לתאר נרטיב אפשרי שיאיר את המושג כהבנייה חברתית שאינה הכרחית תמיד בכל מצב. חובת ההוכחה היא של הקורא דווקא, שצריך לשאול עצמו האם הערך שהוא נחשף אליו כהיסטורי מרגיש לו טבעי או כפוי, האם הוא משרת אינטרסים מטריאליסטיים, אישיים, או של הכוחות ההגמוניים בחברה. בעצם העלאת שאלות אלו, נחשף ערך חברתי כהבנייה ולא כטבע אדם הכרחי. ואולי אני אתן חוק בוהן טוב לכל מי שרוצה לשים לב לשטיפת מוח אידיאולוגית: כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כן. אין טבע, יש רק מושג אידיאולוגי שנקרא טבע שמשמעותו אי שאלת שאלות לגבי ההיסטוריה הפוליטית של הדברים. גם סקס. גם אוכל. גם שינה. הכל פוליטי. חשיפת הפוליטיות של האשמה מאפשרת להשיבה למקום אישי, לאפשר אחריות ובחירה.
השפה קודמת למחשבה?
נתחיל בעיקוף. בספרו המבריק והמבדר אינסטינקט השפה מברר סטיבן פינקר שאלות לשוניות פופולאריות, לדוגמא האם המחשבה קודמת לשפה או השפה קודמת למחשבה. כך הוא מתייחס לריבוי המילים לשלג באסקימואית, ומראה שלמעשה זה לא שיש 20 או 400 מילים לשלג, אלא רק 4, ושהממצא המקורי נופח בתרבות הפופולארי, ושגם הממצא המקורי של החוקר (בנג'מין וורף, כן כמו בסטארטרק) היה מפוקפק, כי מילה אחת היא בעצם סופת שלגים, והשנייה זה שלג רטוב, והשלישית זה שלג כבד... ככה שבאמת שזה לא כל כך שונה מבחינת החשיבה על שלג משאנחנו מכיריפ אפילו כאן בלבנט.
ההיפותטי
אז זו סתם אנקדוטה על הדרך... אז תוך כדי שפינקר חוקר את האפשרות שהשפה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו הוא נוגע גם בדיקדוק. הוא מדבר על כך שבשפה האנגלית יש כל מיני זמנים היפותטיים, כגון If I had the day off, I would have gone to the beach. למיטב זכרוני משיעורי אנגלית זה נקרא the unreal conditional. לעומת השפה האנגלית, בשפה הסינית, הוא אומר שאין מבנה דקדוקי היפוטתי. מחקרים מוקדמים הראו שסינים מתקשים אם כן לענות על שאלות היפוטיות כי שפתם אינה בנויה להתמודד עם מימדי זמן שכאלו. פינקר מתחיל בהפרכה מתודולוגית של המחקרים ומעביר ביקורת על התרגום המילולי מדי של השאלון המחקרי, כמו לומר בימנו שהסינית הייתה של גוגל טרנסלייט בטח שהם לא הבינו כלום. לאחר בירור מעמיק גילה פינקר כי למעשה לסינים דווקא יש דרך לבטא במילים נוספות (כמו שבעברית אומרים שלג רטוב למה שהאסקימואים מתייחסים במילה אחת כגוון של שלג, או כמו שניתן לומר כחול בהיר במקום כיאן). הסינים יאמרו משפט היפותטי כמו "לו הייתי רוטשילד הייתי אז הייתי נח קצת" בצורה הבאה: "כשאני אהיה רוטשילד, ואני לא אהיה רוטשילד, אז אני אנוח קצת". כלומר, הם מבטאים במשפט שלילה סותר את ההיפותטיות של המשפט המכיל אותו. זה נחמד להגיד לפעמים הרבה משפטים היפותטיים בדרך הסינית. זה עוזר לשים לב כמה מהקיום שלנו הוא היפותטי. נסו לשים לב מתי אתם אומרים דברים שאינם רלבנטיים למציאות כפי שהיא.
דוגמאות אפשריות:
- וואלה אחי, אם הייתי קם בבוקר הייתי בא לעזור עם כתובות האש
- איך הייתי רוצה להכיר את ישוע האיש, לפני שהנצרות הרסה את דרכו
- שיקאגו בולס בלי ג'ורדן, לא רק שהיא קבוצה בינונית, אלא קבוצת תחתית, הכי נמוך בליגה... אבל יש להם את הבנזונה!
- הייתי צריך להגיד לה איך אני מרגיש בפנים ושתתפוצץ מצידי
והתשובה היידישאית, היא "נו... אם לסבתא היו גלגלים"...
הרבה אפשרויות לנרטיב היסטורי
עכשיו אתם שואלים פסדר, למה אנחנו כל כך עשירים ברבדים היפותטיים? האם אלו הפילוסופים האידיאליסטיים מאפלטון ועד אני איזה גרמני מהמאה ה18 שגרמו לנו לחשוב על מימדים לא מציאותיים? אולי זו הנצרות שרצתה להסביר את מותו של ישוע באמצעות בריחה אל העל טבעי? אולי היהדות שהתקשתה לקבל את הקיום הגלותי לאחר חורבן המקדש והמשיכה להחזיק תקוות. אולי אלו הרומנטיקנים שמאמינים תמיד בבלתי אפשרי? בואנה לא יודע... שווה לעשות בדיקה. לא בגלל זה העליתי את הנושא, אלא בגלל הקשר בין חשיבה ראציונלית, חשיבה סבירה, חשיבה הסתברותית, חשיבה היפותטית ואשמה. כלומר, כדי לחשוב באופן ראציונלי, אתה צריך להיות מסוגל להבין סיבה ומסובב, תנאים לוגיים, אם ככה אז ככה, כמו "אם אתה רוצה להרוויח כסף, כדאי שתעבוד בהייטק". זה דורש חשיבה הסתברותית והשוואתית - להשוות בין המשכורת של עובד סוציאלי לבין המשכורת של מפתח תוכנה לפי איזה ממוצע במשק. עבור האינדיבידואל, החשיבה ההסתברותית וההשוואתית היא חשיבה היפותטית.
הפנמה של קול שיפוטי ראציונלי
סטיבן הייז, מייסד גישת הטיפול ACT (טיפול באמצעות קבלת עצמי ומחוייבות לערכים, עליו כתבתי באנגלית) מציע הסבר מעניין לעליית חשיבותם של מבנים לשוניים בבתי המשפט. בבתי משפט יש משקל לתוצאות מעשיו של הנאשם - אם פגע במישהו, וגם לכוונתו - אם עשה זאת בזדון או ברשלנות או בטעות סבירה. כלומר, יכול אדם להרוג, אך להסביר כי עשה זאת בטעות, ולקבל עונש פחות מאשר אדם שלא יוכל להסביר את כוונותיו התמימות. הייז מסביר כי החשיבות להסבר הכוונה הוא בניסיון לתת קנה מידה להתנהגות חברתית סבירה. אם אתה מסוגל לתרץ התנהגותך במילים, כנראה שהיא מקובלת חברתית. כך הטמיעה מערכת המשפט, את קולה הפורמליסטי בתוך ראשי האזרחים. הסבר לעצמך מדוע אתה בוחר לתת הנחה לטייקון, אם זה יעמוד בבית משפט, כנראה שזה בסדר. אנשים נדרשים כך להחזיק עורך דין קטן בתוך ראשם ולמצוא הגנה סבירה לכל בחירה שלהם. ההגנה הסבירה צריכה לעמוד במבחן הרציונליות - שפעלת מכוונות טובות והתחשבת בכל הנסיבות הסבירות, ושהפשע לא היה בשליטתך.
האמת? יו קאנט האנדל עם האמת!
אבל בני אדם לא רציונאליים
מה שהייז מבקש להדגיש בדיבורו על הקול השיפוטי שבראשנו, הוא שמדובר בנטע זר שאינו נאמן לאופן בו אנחנו חושבים באמת. בני אדם חושבים באופן לא רציונלי. הקול הרציונלי השיפוטי, ותחושת האשמה לגבי התנהגות לא רציונלית, הם תולדה של החברה המערבית בתקופה של בתי המשפט המודרניים. המודרניים! תחשבו שבעת הפיאודלית כנראה ששאלו פחות את הנאשם למה הוא בדיוק התכוון כשעשה את מה שעשה, כי אף אחד לא נדרש להיות אדון לעצמו, הרוזן והכומר אמרו לך בדיוק מה אתה צריך לעשות ועצם הפעולה כנגד הוראה ברורה הייתה ראויה לעונש. לא ארחיב כי התהליכים שהובילו למערכת האכיפה החברתית המודרנית הם רחבים ואינני בקיא בהם כלל.
היפותטיות ואשמה
עכשיו אני אוסיף משהו לדבריו של הייז כנגד הרציונליות הבלתי אנושית שנכפתה עלינו. כדי להוכיח אשמה צריך להוכיח גם שהפשע לא נבע מכורח הטבע או ממזל רע. לדוגמא, כדי להראות שאדם רצח את חברו, צריך להראות שהייתה אפשרות היפותטית שהיה נוהג אחרת וחברו לא היה נהרג. נגיד ברשלנות רפואית זה יותר קל לחשוב - צריך להראות שלו הרופא היה מטפל אחרת בחולה, החולה היה שורד את המחלה, ושהמחלה לא הייתה הורגת את החולה בכל מקרה. אם כן חלק מהמערכת המשפטית המוטמעת באופן בו אנחנו שואלים את עצמנו מה עלינו לעשות, כוללת שיקולים היפותטיים, שהסינים היו מנסחים כך: ואם אני אטפל בחולה בדרך זו, למרות שאני לא אעשה ככה, אז כנראה שהחולה יישרוד.
לדוגמא, לו הייתי ממספר את כלי הניתוח וסופר אותם לפני שרכסתי את בטנו בחזרה...
האשמה כמסר לחברה
המשמעות היא פחות עבור הפרט. כלומר, אם רופא נהג ברשלנות ובעצם גרם למותו של חולה כי לא נזהר יותר, או כי בחר בדרך טיפול שגויה, הרי שאין לחולה שמת הרבה נחמה בהרשעת הרופא בגרימת מוות ברשלנות. המשפט לא נועד להשיב מתים לחיים, ולא נועד לתקן את הפשע. לעיתים יכול השופט לגזור על הנאשם לתת פיצויים לקרבן, אך לרוב מדובר בפיצויים שאינם משיבים את הפגיעה שכבר קרתה. המשפט נועד לסמן את הסדר הטוב בחברה. אזרחים יקרים, תחשבו בהיגיון, תנהגו בזהירות, תחשבו פעמיים, תחשבו כאילו אתם עומדים בפני שופט. ככה חושבים רופאים רבים, אבל זו גם האתיקה שהשתרשה בתרבות שלנו. תרבות הקושרת אי-רציונאליות ואשמה. מה שהכי חשוב לשים לב הוא שמדובר בהסתברות לאשמה. שהאדם הסביר, אם היינו מוציאים אדם מתוך כובע, היה נוהג טוב יותר.
האם הניסוח המשפטי הזה של "האדם הסביר" הוא הסיבה שכשקורה לנו משהו לא סביר אנחנו מרגישים אשמה? והאם הסביר נקבע לפי מה שמסתבר בדיעבד במשפט או לפי מה שאנחנו מוכנים לסבור בחוויית ההווה מטווח אפס?
קארל פרידריך גאוס, ממציא פעמון גאוס, היה אדם יוצא דופן לכל הדעות....
האשמה שימושית לסדר החברתי
אבל אני לא בנאדם שהוציאו מתוך כובע. אשמה היא כלי למשטור ברמת המאקרו החברתי. שנועדה למנוע מאנשים התנהגויות לא צפויות. שנועדה לעזור לאנשים להבין מראש איך מצפים מהם להתנהג. כל אלו לפני ביצוע עבירה כלשהי. לאחר ביצוע עבירה, הרי שהאשמה נועדה לבטא הטמעה של ערכים חברתיים וחריגה חד פעמית מהם, כדי לנבא הישמעות לכללים בהמשך. ולבסוף, אשמה גם נועדה להכביד על הפושע, ולהוות עונש בפני עצמה. עונש מתוחכם כזה, ללא מגע אדם, שמשאיר את המאשים נקי מכל מיני אמצעים מלוכלכים לנקמה בפושע.
אשמה היפותטית והסתברותית
אם כן, עד כה מה שניסיתי להגיד, זה שאשמה היא כלי חברתי למשטור התנהגות ברמת המאקרו החברתית. היא מתבססת על חשיבה היפותטית והסתברותית. לעומת זאת, ברמת המיקרו משהו אחר לגמרי דורש התייחסות. שני נושאים מעניינים ברמת המיקרו הם הסיבה שבני אדם מתחברים לאשמה. שהרי אם אשמה הייתה המצאה של שופטים היא הייתה באה והולכת כמו הספייסגירלז, ובכל זאת היא להיט לא קטן מזה אלפי שנים. וגם, מה שחשוב יותר בעיניי, הקשר של אשמה לאחריות.
החטא הקדמון
בני אדם קשורים מהיוולדם באשמה. פרויד מדבר על האשמה האדיפאלית, שהילד הצעיר מרגיש כשמתעוררים בו רגשות אסורים של תוקפנות כלפי סמכות האב או מיניות מול חום האם. האשמה היא וסת של כוח החיים של הילד, שמא יממש את הפנטזיות שלו ויזכה בתחרות עם האב על אהבת האם. זה מסובך מדי? נסו ככה: האשמה היא העכבה החברתית של מי שיש בו יותר מדי חיות. זהו הדרך לווסת את קריאת התיגר של הילד על הסדר החברתי.
אפשר להסביר אשמה גם במונחים נרקיסיסטיים (או פרה-אדיפליים באופן כללי). האשמה הנרציסטית היא של מי שלא חש אהוב מספיק על ידי הוריו, ומרוב שהוא מוקיר את אהבת הוריו אינו מסוגל לדרוש את האהבה שהוא רוצה כפי שהוא רוצה אותה, אלא מפנים תחושה של חוסר לגבי עצמו. כלומר, אני לא אהוב מספיק כי אני לא טוב מספיק כדי להיות אהוב. האפשרות האחרת היא, אני לא אהוב כי ההורים שלי מעפנים, ואז לא רק שאני לא אהוב אלא גם אין מי שיאהב אותי, וזה הרבה יותר קשה. אפשר לתת לזה כל מיני וריאציות. אבל גם כאן יש איזשהו אידיאל של אהבה שהילד לא עומד בו. בניגוד למודל הפרוידיאני שמדבר על סטנדרט של קבלה חברתית, פה לכאורה מדובר בחוסר מול איזשהו סטנדרט אהבה של הטבע.
אשמה על אהבה:
כל הפואנטה פה, היא פחות לדבר בפסיכודינאמיקה של האשמה. אלא פשוט לנסות להציע אפשרות להתפתחות מבפנים של תחושת האשמה.
אשמה כמשרתת את המוסר האישי
אז ההנחה הבסיסית היא שכותב בלוג זה וקוראיו מבקשים לשמור על איזשהם כללים אתיים בחייהם, איזושהי התנהגות צודקת כלפי אנשים אחרים, לא לפגוע, לא לנצל וכל זה. אפשר לערער על הנחה זו בפוסט אחר. בכל מקרה, בתור אינדיבידואל, פרט, אשמה יכולה לעזור לי לנהוג באופן מוסרי. היא עשויה לסייע לי להימנע מהתנהגויות שליליות בעיניי החברה, להיצמד לכל מיני חוקי בהונות מוסריים, לרסן את תשוקתי לחמוס ולבזוז ולחמוד את כל מה שיש לאחר עבור עצמי (אם יש לי כזאת)...
אשמה כפנטזיה
אבל, תחושת האשמה אינה תלויה במציאות. באנדם יכול לחוש אשם כשאינו אשם. לדוגמא בטראומה. יש אשמת ניצולים, כשאני שורד ואחרים סביבי נפגעים. ויש אשמה הסתברותית, שלא ייתכן שסתם קרה לי הגרוע מכל, אני בטח אשם (כמו הקשר שתיארתי מעלה בין התנהגות לא סבירה ואשמה). מדובר באשמה המתבססת על משאלות ופנטזיות שיש לנו - שהעולם צודק ורק הרעים נענשים בו. שיש לנו איזושהי מידה של שליטה על חיינו ולו בכך שהרע שקורה לנו מושפע איכשהו מהתנהגותנו. שיש לנו אפשרות שליטה בחיינו, וכך אם נקבל אשמה על הרע שקרה לנו, נוכל גם לפעול כדי לתקן ולזכות בטוב.
אשמה כפנטזיה המושלכת על האחר
פה אנחנו מגיעים לסוכרייה האמיתית. ברור שחבל לנו על מי שנפגע בעצמו ומרגיש אשם. אבל מה לגבי האשמה של הפוגע? נדיר שאשמת הפוגע משרתת אותנו, מעבר להשבעת יצר הנקם. לא שאני אומר משהו כנגד יצר הנקם. אבל בוא נגיד ואני פגעתי במישהו ואני חש אשמה. כיצד משרתת אותי האשמה? היא יכולה לספק את יצר הנקם של מי שפגעתי בו. היא יכולה לסמן לנפגע ולחברה שאני מכיר בכך שפעלתי באופן פוגעני או לא תקין. ואולי היא גם יכולה לעזור לי מבעוד מועד להימנע מהתנהגויות פוגעניות.
אז אני נחמד כי אני אשם
זה מוביל לנחמדות מהסוג האשם. כשאני נחמד למישהו מתוך אשמה, אני לא עושה את זה כי אני מבין מה טוב לבנאדם האחר ורוצה לתת לו את זה, אני עושה את זה כדי להרגיש פחות רע עם עצמי, כדי להשתחרר מהבנאדם האחר. ואם אני מרגיש מאוד רע עם עצמי, ומה שאני מסוגל לתת לאחר כדי לפצות על כך אינו מספיק *לי*, אני מתחיל לשנוא את האחר שאי אפשר להעלים את האשמה שהוא מסמל. זו אחת הסיבות שאני לא נחמד.
כשאתה מכוון אצבע מאשימה שלוש אצבעות מכוונות חזרה אליך
לא בכוונה של האשמת הקרבן. אבל במובן שהקרבן חש אשם למרות שאיננו אשם ופועל מתוך אשמה זו. האשמת האחר היא ניסיון לתעל את האשמה כלפי האחר, היא בריחה מהאשמה שאני חש. ניתן לעבד את האשמה, ניתן להתרגל אליה, להבין שאיננה מסוכנת ולא נכונה, אבל להאשים את האחר זה להשאיר אותה חזקה ולהעצים אותה ולהיות תלוי ביכולת להכחיש כל הזמן את האשמה שאני חש.
טוב אז...
טוב אז כאן עצרתי את הכתיבה במקור, ואין לי כוח להמשיך את הפוסט הזה. כבד מדי. אם אתם רוצים לקרוא על אשמה בריאה גשו לפוסט על הקטע הפולני, ואם אתם רוצים משהו לגבי ההבדל בין אשמה ואחריות - גשו לפוסט על פורנוגרפיה. המסקנה שלי בגדול היא, שאשמה מתקיימת במימד אחר לגמרי מאחריות אתית. אשמה עשויה לנבוע מהפנטזיות שלנו, להיות מוזנת על ידי מניפולציות פוליטיות וכו'. אחריות אתית היא המבט לעיניי האחר, ההכרה בנפרדותו מאיתנו, כבוד כלפיו וההשתדלות שלא לפגוע בו. הרבה פעמים אנשים מאוד נחמדים בגלל אשמה, אבל בכך הם עסוקים רק בפנטזיות הרצחניות של עצמם ולא באמת מסתכלים לעיניי האחר. ככה אפשר לראות לפעמים התנהגות פטרונית מקרבנת אצל אנשים שמטפלים במישהו שחלש מהם בעיניהם, בעוד שהמבט לעיניי האחר עשוי היה לגלות להם שדווקא הפטרונות המקרבנת אינה מכירה בחווית הפגיעה אלא רק מעמיקה אותה. ככה אפשר לראות אנשים שמתרחקים מלקיחת אחריות על מעשיהם והפסקתם כי הם עסוקים מדי בליטוף האשמה הפנימית שלהם.
הנה לואי סי קיי מעבד את האשמה שלו:
מתודולוגיה מפוקפקת הנתלית בגדולים ממני
המהלך של פירוק קונספטים דומיננטיים בחברה אינו משהו שהמצאתי אני. כל מה שצריך לעשות הוא להראות שאיזשהו עיקרון שנראה לנו טבעי וברור מאליו, יכול היה להיוולד בתקופה היסטורית נוכח אינטרסים מסויימים של גורמי כוח בחברה. ניטשה ופוקו אוהבים לעשות את זה. חשוב להבחין בין מציאת היסטוריה חלופית אפשרית המתארת את הנסיבות המאוד ספציפיות לעליית ערכים חברתיים מסויימים, לבין מציאת הצדקות היסטוריות "אבולוציוניות" לעליית ערכים אלו דווקא כאפשרות היחידה. מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לי פה חובת הוכחה היסטורית, וכל מה שעליי לעשות הוא לתאר נרטיב אפשרי שיאיר את המושג כהבנייה חברתית שאינה הכרחית תמיד בכל מצב. חובת ההוכחה היא של הקורא דווקא, שצריך לשאול עצמו האם הערך שהוא נחשף אליו כהיסטורי מרגיש לו טבעי או כפוי, האם הוא משרת אינטרסים מטריאליסטיים, אישיים, או של הכוחות ההגמוניים בחברה. בעצם העלאת שאלות אלו, נחשף ערך חברתי כהבנייה ולא כטבע אדם הכרחי. ואולי אני אתן חוק בוהן טוב לכל מי שרוצה לשים לב לשטיפת מוח אידיאולוגית: כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כן. אין טבע, יש רק מושג אידיאולוגי שנקרא טבע שמשמעותו אי שאלת שאלות לגבי ההיסטוריה הפוליטית של הדברים. גם סקס. גם אוכל. גם שינה. הכל פוליטי. חשיפת הפוליטיות של האשמה מאפשרת להשיבה למקום אישי, לאפשר אחריות ובחירה.
השפה קודמת למחשבה?
נתחיל בעיקוף. בספרו המבריק והמבדר אינסטינקט השפה מברר סטיבן פינקר שאלות לשוניות פופולאריות, לדוגמא האם המחשבה קודמת לשפה או השפה קודמת למחשבה. כך הוא מתייחס לריבוי המילים לשלג באסקימואית, ומראה שלמעשה זה לא שיש 20 או 400 מילים לשלג, אלא רק 4, ושהממצא המקורי נופח בתרבות הפופולארי, ושגם הממצא המקורי של החוקר (בנג'מין וורף, כן כמו בסטארטרק) היה מפוקפק, כי מילה אחת היא בעצם סופת שלגים, והשנייה זה שלג רטוב, והשלישית זה שלג כבד... ככה שבאמת שזה לא כל כך שונה מבחינת החשיבה על שלג משאנחנו מכיריפ אפילו כאן בלבנט.
ההיפותטי
אז זו סתם אנקדוטה על הדרך... אז תוך כדי שפינקר חוקר את האפשרות שהשפה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו הוא נוגע גם בדיקדוק. הוא מדבר על כך שבשפה האנגלית יש כל מיני זמנים היפותטיים, כגון If I had the day off, I would have gone to the beach. למיטב זכרוני משיעורי אנגלית זה נקרא the unreal conditional. לעומת השפה האנגלית, בשפה הסינית, הוא אומר שאין מבנה דקדוקי היפוטתי. מחקרים מוקדמים הראו שסינים מתקשים אם כן לענות על שאלות היפוטיות כי שפתם אינה בנויה להתמודד עם מימדי זמן שכאלו. פינקר מתחיל בהפרכה מתודולוגית של המחקרים ומעביר ביקורת על התרגום המילולי מדי של השאלון המחקרי, כמו לומר בימנו שהסינית הייתה של גוגל טרנסלייט בטח שהם לא הבינו כלום. לאחר בירור מעמיק גילה פינקר כי למעשה לסינים דווקא יש דרך לבטא במילים נוספות (כמו שבעברית אומרים שלג רטוב למה שהאסקימואים מתייחסים במילה אחת כגוון של שלג, או כמו שניתן לומר כחול בהיר במקום כיאן). הסינים יאמרו משפט היפותטי כמו "לו הייתי רוטשילד הייתי אז הייתי נח קצת" בצורה הבאה: "כשאני אהיה רוטשילד, ואני לא אהיה רוטשילד, אז אני אנוח קצת". כלומר, הם מבטאים במשפט שלילה סותר את ההיפותטיות של המשפט המכיל אותו. זה נחמד להגיד לפעמים הרבה משפטים היפותטיים בדרך הסינית. זה עוזר לשים לב כמה מהקיום שלנו הוא היפותטי. נסו לשים לב מתי אתם אומרים דברים שאינם רלבנטיים למציאות כפי שהיא.
דוגמאות אפשריות:
- וואלה אחי, אם הייתי קם בבוקר הייתי בא לעזור עם כתובות האש
- איך הייתי רוצה להכיר את ישוע האיש, לפני שהנצרות הרסה את דרכו
- שיקאגו בולס בלי ג'ורדן, לא רק שהיא קבוצה בינונית, אלא קבוצת תחתית, הכי נמוך בליגה... אבל יש להם את הבנזונה!
- הייתי צריך להגיד לה איך אני מרגיש בפנים ושתתפוצץ מצידי
והתשובה היידישאית, היא "נו... אם לסבתא היו גלגלים"...
הרבה אפשרויות לנרטיב היסטורי
עכשיו אתם שואלים פסדר, למה אנחנו כל כך עשירים ברבדים היפותטיים? האם אלו הפילוסופים האידיאליסטיים מאפלטון ועד אני איזה גרמני מהמאה ה18 שגרמו לנו לחשוב על מימדים לא מציאותיים? אולי זו הנצרות שרצתה להסביר את מותו של ישוע באמצעות בריחה אל העל טבעי? אולי היהדות שהתקשתה לקבל את הקיום הגלותי לאחר חורבן המקדש והמשיכה להחזיק תקוות. אולי אלו הרומנטיקנים שמאמינים תמיד בבלתי אפשרי? בואנה לא יודע... שווה לעשות בדיקה. לא בגלל זה העליתי את הנושא, אלא בגלל הקשר בין חשיבה ראציונלית, חשיבה סבירה, חשיבה הסתברותית, חשיבה היפותטית ואשמה. כלומר, כדי לחשוב באופן ראציונלי, אתה צריך להיות מסוגל להבין סיבה ומסובב, תנאים לוגיים, אם ככה אז ככה, כמו "אם אתה רוצה להרוויח כסף, כדאי שתעבוד בהייטק". זה דורש חשיבה הסתברותית והשוואתית - להשוות בין המשכורת של עובד סוציאלי לבין המשכורת של מפתח תוכנה לפי איזה ממוצע במשק. עבור האינדיבידואל, החשיבה ההסתברותית וההשוואתית היא חשיבה היפותטית.
הפנמה של קול שיפוטי ראציונלי
סטיבן הייז, מייסד גישת הטיפול ACT (טיפול באמצעות קבלת עצמי ומחוייבות לערכים, עליו כתבתי באנגלית) מציע הסבר מעניין לעליית חשיבותם של מבנים לשוניים בבתי המשפט. בבתי משפט יש משקל לתוצאות מעשיו של הנאשם - אם פגע במישהו, וגם לכוונתו - אם עשה זאת בזדון או ברשלנות או בטעות סבירה. כלומר, יכול אדם להרוג, אך להסביר כי עשה זאת בטעות, ולקבל עונש פחות מאשר אדם שלא יוכל להסביר את כוונותיו התמימות. הייז מסביר כי החשיבות להסבר הכוונה הוא בניסיון לתת קנה מידה להתנהגות חברתית סבירה. אם אתה מסוגל לתרץ התנהגותך במילים, כנראה שהיא מקובלת חברתית. כך הטמיעה מערכת המשפט, את קולה הפורמליסטי בתוך ראשי האזרחים. הסבר לעצמך מדוע אתה בוחר לתת הנחה לטייקון, אם זה יעמוד בבית משפט, כנראה שזה בסדר. אנשים נדרשים כך להחזיק עורך דין קטן בתוך ראשם ולמצוא הגנה סבירה לכל בחירה שלהם. ההגנה הסבירה צריכה לעמוד במבחן הרציונליות - שפעלת מכוונות טובות והתחשבת בכל הנסיבות הסבירות, ושהפשע לא היה בשליטתך.
האמת? יו קאנט האנדל עם האמת!
אבל בני אדם לא רציונאליים
מה שהייז מבקש להדגיש בדיבורו על הקול השיפוטי שבראשנו, הוא שמדובר בנטע זר שאינו נאמן לאופן בו אנחנו חושבים באמת. בני אדם חושבים באופן לא רציונלי. הקול הרציונלי השיפוטי, ותחושת האשמה לגבי התנהגות לא רציונלית, הם תולדה של החברה המערבית בתקופה של בתי המשפט המודרניים. המודרניים! תחשבו שבעת הפיאודלית כנראה ששאלו פחות את הנאשם למה הוא בדיוק התכוון כשעשה את מה שעשה, כי אף אחד לא נדרש להיות אדון לעצמו, הרוזן והכומר אמרו לך בדיוק מה אתה צריך לעשות ועצם הפעולה כנגד הוראה ברורה הייתה ראויה לעונש. לא ארחיב כי התהליכים שהובילו למערכת האכיפה החברתית המודרנית הם רחבים ואינני בקיא בהם כלל.
היפותטיות ואשמה
עכשיו אני אוסיף משהו לדבריו של הייז כנגד הרציונליות הבלתי אנושית שנכפתה עלינו. כדי להוכיח אשמה צריך להוכיח גם שהפשע לא נבע מכורח הטבע או ממזל רע. לדוגמא, כדי להראות שאדם רצח את חברו, צריך להראות שהייתה אפשרות היפותטית שהיה נוהג אחרת וחברו לא היה נהרג. נגיד ברשלנות רפואית זה יותר קל לחשוב - צריך להראות שלו הרופא היה מטפל אחרת בחולה, החולה היה שורד את המחלה, ושהמחלה לא הייתה הורגת את החולה בכל מקרה. אם כן חלק מהמערכת המשפטית המוטמעת באופן בו אנחנו שואלים את עצמנו מה עלינו לעשות, כוללת שיקולים היפותטיים, שהסינים היו מנסחים כך: ואם אני אטפל בחולה בדרך זו, למרות שאני לא אעשה ככה, אז כנראה שהחולה יישרוד.
לדוגמא, לו הייתי ממספר את כלי הניתוח וסופר אותם לפני שרכסתי את בטנו בחזרה...
האשמה כמסר לחברה
המשמעות היא פחות עבור הפרט. כלומר, אם רופא נהג ברשלנות ובעצם גרם למותו של חולה כי לא נזהר יותר, או כי בחר בדרך טיפול שגויה, הרי שאין לחולה שמת הרבה נחמה בהרשעת הרופא בגרימת מוות ברשלנות. המשפט לא נועד להשיב מתים לחיים, ולא נועד לתקן את הפשע. לעיתים יכול השופט לגזור על הנאשם לתת פיצויים לקרבן, אך לרוב מדובר בפיצויים שאינם משיבים את הפגיעה שכבר קרתה. המשפט נועד לסמן את הסדר הטוב בחברה. אזרחים יקרים, תחשבו בהיגיון, תנהגו בזהירות, תחשבו פעמיים, תחשבו כאילו אתם עומדים בפני שופט. ככה חושבים רופאים רבים, אבל זו גם האתיקה שהשתרשה בתרבות שלנו. תרבות הקושרת אי-רציונאליות ואשמה. מה שהכי חשוב לשים לב הוא שמדובר בהסתברות לאשמה. שהאדם הסביר, אם היינו מוציאים אדם מתוך כובע, היה נוהג טוב יותר.
האם הניסוח המשפטי הזה של "האדם הסביר" הוא הסיבה שכשקורה לנו משהו לא סביר אנחנו מרגישים אשמה? והאם הסביר נקבע לפי מה שמסתבר בדיעבד במשפט או לפי מה שאנחנו מוכנים לסבור בחוויית ההווה מטווח אפס?
האשמה שימושית לסדר החברתי
אבל אני לא בנאדם שהוציאו מתוך כובע. אשמה היא כלי למשטור ברמת המאקרו החברתי. שנועדה למנוע מאנשים התנהגויות לא צפויות. שנועדה לעזור לאנשים להבין מראש איך מצפים מהם להתנהג. כל אלו לפני ביצוע עבירה כלשהי. לאחר ביצוע עבירה, הרי שהאשמה נועדה לבטא הטמעה של ערכים חברתיים וחריגה חד פעמית מהם, כדי לנבא הישמעות לכללים בהמשך. ולבסוף, אשמה גם נועדה להכביד על הפושע, ולהוות עונש בפני עצמה. עונש מתוחכם כזה, ללא מגע אדם, שמשאיר את המאשים נקי מכל מיני אמצעים מלוכלכים לנקמה בפושע.
אשמה היפותטית והסתברותית
אם כן, עד כה מה שניסיתי להגיד, זה שאשמה היא כלי חברתי למשטור התנהגות ברמת המאקרו החברתית. היא מתבססת על חשיבה היפותטית והסתברותית. לעומת זאת, ברמת המיקרו משהו אחר לגמרי דורש התייחסות. שני נושאים מעניינים ברמת המיקרו הם הסיבה שבני אדם מתחברים לאשמה. שהרי אם אשמה הייתה המצאה של שופטים היא הייתה באה והולכת כמו הספייסגירלז, ובכל זאת היא להיט לא קטן מזה אלפי שנים. וגם, מה שחשוב יותר בעיניי, הקשר של אשמה לאחריות.
החטא הקדמון
בני אדם קשורים מהיוולדם באשמה. פרויד מדבר על האשמה האדיפאלית, שהילד הצעיר מרגיש כשמתעוררים בו רגשות אסורים של תוקפנות כלפי סמכות האב או מיניות מול חום האם. האשמה היא וסת של כוח החיים של הילד, שמא יממש את הפנטזיות שלו ויזכה בתחרות עם האב על אהבת האם. זה מסובך מדי? נסו ככה: האשמה היא העכבה החברתית של מי שיש בו יותר מדי חיות. זהו הדרך לווסת את קריאת התיגר של הילד על הסדר החברתי.
אפשר להסביר אשמה גם במונחים נרקיסיסטיים (או פרה-אדיפליים באופן כללי). האשמה הנרציסטית היא של מי שלא חש אהוב מספיק על ידי הוריו, ומרוב שהוא מוקיר את אהבת הוריו אינו מסוגל לדרוש את האהבה שהוא רוצה כפי שהוא רוצה אותה, אלא מפנים תחושה של חוסר לגבי עצמו. כלומר, אני לא אהוב מספיק כי אני לא טוב מספיק כדי להיות אהוב. האפשרות האחרת היא, אני לא אהוב כי ההורים שלי מעפנים, ואז לא רק שאני לא אהוב אלא גם אין מי שיאהב אותי, וזה הרבה יותר קשה. אפשר לתת לזה כל מיני וריאציות. אבל גם כאן יש איזשהו אידיאל של אהבה שהילד לא עומד בו. בניגוד למודל הפרוידיאני שמדבר על סטנדרט של קבלה חברתית, פה לכאורה מדובר בחוסר מול איזשהו סטנדרט אהבה של הטבע.
אשמה על אהבה:
כל הפואנטה פה, היא פחות לדבר בפסיכודינאמיקה של האשמה. אלא פשוט לנסות להציע אפשרות להתפתחות מבפנים של תחושת האשמה.
אשמה כמשרתת את המוסר האישי
אז ההנחה הבסיסית היא שכותב בלוג זה וקוראיו מבקשים לשמור על איזשהם כללים אתיים בחייהם, איזושהי התנהגות צודקת כלפי אנשים אחרים, לא לפגוע, לא לנצל וכל זה. אפשר לערער על הנחה זו בפוסט אחר. בכל מקרה, בתור אינדיבידואל, פרט, אשמה יכולה לעזור לי לנהוג באופן מוסרי. היא עשויה לסייע לי להימנע מהתנהגויות שליליות בעיניי החברה, להיצמד לכל מיני חוקי בהונות מוסריים, לרסן את תשוקתי לחמוס ולבזוז ולחמוד את כל מה שיש לאחר עבור עצמי (אם יש לי כזאת)...
אשמה כפנטזיה
אבל, תחושת האשמה אינה תלויה במציאות. באנדם יכול לחוש אשם כשאינו אשם. לדוגמא בטראומה. יש אשמת ניצולים, כשאני שורד ואחרים סביבי נפגעים. ויש אשמה הסתברותית, שלא ייתכן שסתם קרה לי הגרוע מכל, אני בטח אשם (כמו הקשר שתיארתי מעלה בין התנהגות לא סבירה ואשמה). מדובר באשמה המתבססת על משאלות ופנטזיות שיש לנו - שהעולם צודק ורק הרעים נענשים בו. שיש לנו איזושהי מידה של שליטה על חיינו ולו בכך שהרע שקורה לנו מושפע איכשהו מהתנהגותנו. שיש לנו אפשרות שליטה בחיינו, וכך אם נקבל אשמה על הרע שקרה לנו, נוכל גם לפעול כדי לתקן ולזכות בטוב.
אשמה כפנטזיה המושלכת על האחר
פה אנחנו מגיעים לסוכרייה האמיתית. ברור שחבל לנו על מי שנפגע בעצמו ומרגיש אשם. אבל מה לגבי האשמה של הפוגע? נדיר שאשמת הפוגע משרתת אותנו, מעבר להשבעת יצר הנקם. לא שאני אומר משהו כנגד יצר הנקם. אבל בוא נגיד ואני פגעתי במישהו ואני חש אשמה. כיצד משרתת אותי האשמה? היא יכולה לספק את יצר הנקם של מי שפגעתי בו. היא יכולה לסמן לנפגע ולחברה שאני מכיר בכך שפעלתי באופן פוגעני או לא תקין. ואולי היא גם יכולה לעזור לי מבעוד מועד להימנע מהתנהגויות פוגעניות.
אז אני נחמד כי אני אשם
זה מוביל לנחמדות מהסוג האשם. כשאני נחמד למישהו מתוך אשמה, אני לא עושה את זה כי אני מבין מה טוב לבנאדם האחר ורוצה לתת לו את זה, אני עושה את זה כדי להרגיש פחות רע עם עצמי, כדי להשתחרר מהבנאדם האחר. ואם אני מרגיש מאוד רע עם עצמי, ומה שאני מסוגל לתת לאחר כדי לפצות על כך אינו מספיק *לי*, אני מתחיל לשנוא את האחר שאי אפשר להעלים את האשמה שהוא מסמל. זו אחת הסיבות שאני לא נחמד.
כשאתה מכוון אצבע מאשימה שלוש אצבעות מכוונות חזרה אליך
לא בכוונה של האשמת הקרבן. אבל במובן שהקרבן חש אשם למרות שאיננו אשם ופועל מתוך אשמה זו. האשמת האחר היא ניסיון לתעל את האשמה כלפי האחר, היא בריחה מהאשמה שאני חש. ניתן לעבד את האשמה, ניתן להתרגל אליה, להבין שאיננה מסוכנת ולא נכונה, אבל להאשים את האחר זה להשאיר אותה חזקה ולהעצים אותה ולהיות תלוי ביכולת להכחיש כל הזמן את האשמה שאני חש.
טוב אז...
טוב אז כאן עצרתי את הכתיבה במקור, ואין לי כוח להמשיך את הפוסט הזה. כבד מדי. אם אתם רוצים לקרוא על אשמה בריאה גשו לפוסט על הקטע הפולני, ואם אתם רוצים משהו לגבי ההבדל בין אשמה ואחריות - גשו לפוסט על פורנוגרפיה. המסקנה שלי בגדול היא, שאשמה מתקיימת במימד אחר לגמרי מאחריות אתית. אשמה עשויה לנבוע מהפנטזיות שלנו, להיות מוזנת על ידי מניפולציות פוליטיות וכו'. אחריות אתית היא המבט לעיניי האחר, ההכרה בנפרדותו מאיתנו, כבוד כלפיו וההשתדלות שלא לפגוע בו. הרבה פעמים אנשים מאוד נחמדים בגלל אשמה, אבל בכך הם עסוקים רק בפנטזיות הרצחניות של עצמם ולא באמת מסתכלים לעיניי האחר. ככה אפשר לראות לפעמים התנהגות פטרונית מקרבנת אצל אנשים שמטפלים במישהו שחלש מהם בעיניהם, בעוד שהמבט לעיניי האחר עשוי היה לגלות להם שדווקא הפטרונות המקרבנת אינה מכירה בחווית הפגיעה אלא רק מעמיקה אותה. ככה אפשר לראות אנשים שמתרחקים מלקיחת אחריות על מעשיהם והפסקתם כי הם עסוקים מדי בליטוף האשמה הפנימית שלהם.
הנה לואי סי קיי מעבד את האשמה שלו:
אני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריון. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומללה בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של ד"ר אפטה שעוזר לה כשהיא לא הצליחה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה שמה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
השבמחקאני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריוני. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומלל בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של דר אפטה שעוזר לה כשהיא לא יכלה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה עשתה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
השבמחק