שני שירים רצים לי בראש.
תוך כדי שאני חושב על אהבה בהעברה נגדית רץ לי בראש השיר של הקרדיגנז:
שיר נואש רומנטי. במיוחד המילים for what it's worth, שאינן מצפות שהאהבה תיקלט בצד השני. כמו פירוש נחפז של העברה מאפשרת.
בפוסט קודם על הגישה הלקאניאנית להעברה נגדית, כתבתי שעל המטפל לשים את רגשותיו בהעברה הנגדית בצד, לשים אותם בכיס, למלא את תפקידו מתוך הבנה של ההשלכות של המטופל. אם המטפל מביע חיבה למטופל הרי שהוא מחבל בתפקידו כנושא הידע הלא מודע של המטופל. מה שאני מבין מכך הוא שהמטופל צריך שלא לדעת האם המטפל אוהב אותו, אלא להשליך על המטפל יחס לא מודע. מה שאני מניח הוא שהמטפל בכל זאת מביע בין לבין את היחס האמיתי שלו למטופל, שהוא מתון יותר מזה שהמטופל מצפה לו, ובכך מאפשר מגע עם פנטזיות לא מודעות שהודחקו בגלל קיצוניותן.
ישנן גם הגישות האינטרסובייקטיביות, ההומניסטיות, וכל הפאשלות של הגישות הקלאסיות, ששמות משמעות רבה דווקא על רגעי חשיפה עצמית בהן המטפל מביע חיבתו למטופל. על החשיבות של רגעי הצצה אלו עבור המטופל שמגלה את השפעתו האובייקטיבית על המטפל. כלומר, לא האופן בו המטפל בגלל ההיסטוריה האישית שלו אוהב את המטופל משום מה, אלא האופן בו המטופל במי שהוא ובמה שהוא עושה, גורם למטפל לאהוב אותו. בפוסט קודם המלצתי על ספר הקומיקס של אליסון בכדל, Are You My Mother. שם היא מתארת שוב ושוב סיטואציות מתוך הפסיכותרפיה שעברה, ביניהן רגע בו המטפלת שלה אומרת לה שהיא מחבבת אותה, I like you, שהיא אדם מקסים ומיוחד, ולכן היא מחבבת אותה. לאחר כמה שנים אליסון חוזרת לאותה מטפלת, לאחר שעברה לעיר אחרת. המטפלת אומרת שהתחילה לימודי פסיכואנליזה (יעני רמה גבוהה יותר של הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כזה שהמטופל שוכב על ספה ולא רואה את המטפל שיושב מאחוריו, ולא רק יושבים פייס טו פייס על כורסאות). המטפלת אומרת לה שהיא מבינה היטב שהרגע ההוא היה טעות טכנית, אבל שהיא הייתה עושה זאת שוב.
הנה דוגמית של אליסון מציירת את וויניקוט אומר לילד שהוא אימץ, שהוא שונא אותו בגלל איך שהוא התנהג. אליבא דה וויניקוט כדי להכיר בהיתכנות האהבה, על הילד להכיר קודם כל שקיימת גם השינאה. אני אשלים ואסביר שהילד מגיע עם פנטזיות אהבה ושנאה, וכל עוד השנאה לא תקבל מימדים ממשיים (שהם פחות טוטאליים מהפנטזיה, ויותר קשורים לדברים שהילד עשה ופחות להיותו אשם מלידה) גם האהבה לא תוכל לקבל מימדים ממשיים (ולכן גם ניתנים להרגשה ולהחזקה ולהשגה). הנה הנה הקומיקס, בו אליסון נזכרת בתמונות מריב עם אמא שלה ותוך כדי קוראת וויניקוט ומעלה גם את התמונה של מה שהיא קוראת:
האהבה היא בהקשר המזומן, בפונקציה הקונוטטיבית, כלומר הוא קורא לה אהובה, אבל זה לא המסר שלו, זה ברקע. ואולי זה הקטע. לא להציע למטופל אהבה, אלא נוכחות, להיות מולו. לתת למטופל להתלבט האם הוא אהוב או לא, לספוג את האהבה שברקע.
תוך כדי שאני חושב על אהבה בהעברה נגדית רץ לי בראש השיר של הקרדיגנז:
שיר נואש רומנטי. במיוחד המילים for what it's worth, שאינן מצפות שהאהבה תיקלט בצד השני. כמו פירוש נחפז של העברה מאפשרת.
בפוסט קודם על הגישה הלקאניאנית להעברה נגדית, כתבתי שעל המטפל לשים את רגשותיו בהעברה הנגדית בצד, לשים אותם בכיס, למלא את תפקידו מתוך הבנה של ההשלכות של המטופל. אם המטפל מביע חיבה למטופל הרי שהוא מחבל בתפקידו כנושא הידע הלא מודע של המטופל. מה שאני מבין מכך הוא שהמטופל צריך שלא לדעת האם המטפל אוהב אותו, אלא להשליך על המטפל יחס לא מודע. מה שאני מניח הוא שהמטפל בכל זאת מביע בין לבין את היחס האמיתי שלו למטופל, שהוא מתון יותר מזה שהמטופל מצפה לו, ובכך מאפשר מגע עם פנטזיות לא מודעות שהודחקו בגלל קיצוניותן.
ישנן גם הגישות האינטרסובייקטיביות, ההומניסטיות, וכל הפאשלות של הגישות הקלאסיות, ששמות משמעות רבה דווקא על רגעי חשיפה עצמית בהן המטפל מביע חיבתו למטופל. על החשיבות של רגעי הצצה אלו עבור המטופל שמגלה את השפעתו האובייקטיבית על המטפל. כלומר, לא האופן בו המטפל בגלל ההיסטוריה האישית שלו אוהב את המטופל משום מה, אלא האופן בו המטופל במי שהוא ובמה שהוא עושה, גורם למטפל לאהוב אותו. בפוסט קודם המלצתי על ספר הקומיקס של אליסון בכדל, Are You My Mother. שם היא מתארת שוב ושוב סיטואציות מתוך הפסיכותרפיה שעברה, ביניהן רגע בו המטפלת שלה אומרת לה שהיא מחבבת אותה, I like you, שהיא אדם מקסים ומיוחד, ולכן היא מחבבת אותה. לאחר כמה שנים אליסון חוזרת לאותה מטפלת, לאחר שעברה לעיר אחרת. המטפלת אומרת שהתחילה לימודי פסיכואנליזה (יעני רמה גבוהה יותר של הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כזה שהמטופל שוכב על ספה ולא רואה את המטפל שיושב מאחוריו, ולא רק יושבים פייס טו פייס על כורסאות). המטפלת אומרת לה שהיא מבינה היטב שהרגע ההוא היה טעות טכנית, אבל שהיא הייתה עושה זאת שוב.
הנה דוגמית של אליסון מציירת את וויניקוט אומר לילד שהוא אימץ, שהוא שונא אותו בגלל איך שהוא התנהג. אליבא דה וויניקוט כדי להכיר בהיתכנות האהבה, על הילד להכיר קודם כל שקיימת גם השינאה. אני אשלים ואסביר שהילד מגיע עם פנטזיות אהבה ושנאה, וכל עוד השנאה לא תקבל מימדים ממשיים (שהם פחות טוטאליים מהפנטזיה, ויותר קשורים לדברים שהילד עשה ופחות להיותו אשם מלידה) גם האהבה לא תוכל לקבל מימדים ממשיים (ולכן גם ניתנים להרגשה ולהחזקה ולהשגה). הנה הנה הקומיקס, בו אליסון נזכרת בתמונות מריב עם אמא שלה ותוך כדי קוראת וויניקוט ומעלה גם את התמונה של מה שהיא קוראת:
שיר שני שרץ לי בראש הוא של דיויד בואי, או ספציפית רק הפזמון "you're not alone":
לא זכרתי את השם שלו. התאבדות רוקנרול. לא זכרתי את המילים. רק את הפזמון. והנה בכל זאת המילים שמזכירות לי טיפול כרגע:
"Oh no love! you're not alone
Youre watching yourself but you're too unfair
You got your head all tangled up but if I could only
Make you care
Oh no love! you're not alone
No matter what or who youve been
No matter when or where youve seen
All the knives seem to lacerate your brain
Ive had my share, I'll help you with the pain
Youre not alone"
Youre watching yourself but you're too unfair
You got your head all tangled up but if I could only
Make you care
Oh no love! you're not alone
No matter what or who youve been
No matter when or where youve seen
All the knives seem to lacerate your brain
Ive had my share, I'll help you with the pain
Youre not alone"
וויקיפדיה מתלבטת אם השיר שואב השראה מהקשיחות הקיומית של בודלייר או מהאופטימיות הדרמטית של ברל. הייתי מנחש שהוא מתווך דיאלוג ביניהם.
האהבה היא בהקשר המזומן, בפונקציה הקונוטטיבית, כלומר הוא קורא לה אהובה, אבל זה לא המסר שלו, זה ברקע. ואולי זה הקטע. לא להציע למטופל אהבה, אלא נוכחות, להיות מולו. לתת למטופל להתלבט האם הוא אהוב או לא, לספוג את האהבה שברקע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה