לפני כמה שנים... 9 שנים, טיפסתי לבד על איזה צלע הר בצ'ילה עם תרמיל גדול על הגב, דחפתי את עצמי קדימה וקדימה. אני זוכר את העלייה ואת הקול שלי מול עצמי, לבד, מוכיח לעצמי מה היכולת שלי לדחוף קדימה. זה רגע שנחרת בזכרוני כחוויה של סוכנות, של כוח, ושל חוויה שלי את עצמי לבד. בימים האחרונים אני בחופש, ובכל זאת מתקשה למצוא רגע לחשוב. בורח מכל רגע לבד. צופה בפרק אחרי פרק של איזו סידרה, עובד על איזה פרוייקט, מדפדף בפייסבוק ומקשיב למוזיקה, הכל בבת אחת, כדי להעסיק את כל הערוצים בשכל שלי במשהו שאינו חשיבה. לו הייתי חושב היו כל מיני דברים שהייתי צריך להתמודד איתם וכנראה שלא בא לי כרגע.
הפסקת מוזיקה, השיר מהסרט Into the Wild, על המשאלה להתרחק מהכלא הבורגני, מהמרדף העקר המזוייף:
חשבתי לצאת לטיול כזה לבד שוב. לטפס על איזה הר בצפון. תוך כדי יום כיפור חשבתי שאולי אני אצא, ותכננתי צעידה. אבל הייתי אמור לצאת היום ולא יצאתי. החלטתי במקום זה לכתוב דו"ח פסיכודיאגנוסטי שאני צריך להגיש, ולהכין מצגת להדרכות הורים בנושא התיזה שלי. חשבתי שזה מה שאני צריך להתקדם בו באמת, ושטיול יהיה בריחה עכשיו.
הפסקת מוזיקה. שיר של כריס כריסטופרסון שג'וני קאש קצת גנב לו. על להרגיש מחוק, לרצות להימחק עוד יותר:
הייתי אתמול בראיון עבודה שהלך די מעפן. יצאתי אחר כך לרחוב וניסיתי להבין את הלקחים. התיישבתי עם בקבוק קולה על ספסל, רציתי רגע של שקט ומיקוד. לידי ישבה אישה מבוגרת, אחרי כמה זמן שהיא בהתה בי בוהה באוויר, היא התחילה לשתף אותי בצרות של החיים שלה. הרבה צרות. נשמע שהיא לא הגיעה ערוכה לחיים הללו, שתמיד נסמכה על אחרים. עכשיו היא משלמת שכר דירה שהוא כל קצבת הנכות שלה, ובכל זאת היא מוציאה סיגריה ומתמקדת בעיקר בבדידות ובתחושה שנלקח ממנה משהו. חששתי לרגע שהיא תבקש ממני כסף, רציתי לרגע להציע לה לעבור לפריפריה, חשבתי אם אני כמוה מבולבל מול גורלי, אבל רק הנהנתי. סיימתי את הזמן שלי על הספסל בלי לחשוב ממש, וקמתי ללכת הביתה לשטוף את הרצפה. תוך כדי כך הקשבתי לקורס נוסף של פרופ' רוש על חלומות. היא השקיעה 10 דקות בלעודד את השורות האחרונות להתקדם לקדמת האולם, וכמו בקורס הקודם היא אמרה שלא כדאי לחשוב יותר מדי על הציונים הסופיים, שזה רק מוביל לאומללות במהלך הלמידה.
עוד מוזיקה. Mad World, מהפסקול של דוני דארקו. נראה לי הסרט על איך שכולנו מתים לבד, ועל הניסיון להבנות משמעות לכל השיט הזה הלא ברור שנשאר בסוף לא ברור:
נזכרתי בקבוצה שהנחיתי לפני כשנה, בנושא מגדר. "קבוצת קונפליקט מגדרי". המשתתפים למדו קורס על עיצוב זהות מגדרית, והאופן בו אנחנו מובנים להיות כמו שאנחנו, מי שאנחנו, באופן שאינו מתחייב על ידי הטבע. הם דנו בקבוצה בדיכוי מגדרי, בחוויה המגדרית שלהם, בחוויה שלהם בקבוצה כגברים וכנשים. היה עיסוק בדומיננטיות, בתוכן ובצורת ההתבטאות. בסיכום השנה כל אחד אמר מה למד על עצמו ועל הנושא. היה מי שסייג שזה רק בהקשר של הקבוצה הנוכחית כפי שהייתה, ושהיה דגש של המנחים לכיוון מסויים וכו'. חשבתי אז שזה נכון. שזה היה מאוד חלקי. אבל שגם האופן בו אנחנו מגבשים את הזהות שלנו לאורך החיים אינו סטרילי. שדות משיכה של אנשים אחרים, נסיבות, רגעים, מטים אותנו. הטיפוס ההוא על ההר היה טיפוסי, טיול אחרי צבא, רחוק מחד פעמי או אותנטי או נקי. ההליכה בטבע לבד כניסיון חוזר ומשוחזר לחוות עצמי אמיתי, לחוות את עצמי, בלי כל הלופים, בלי כל ההתייחסויות לסביבה, למדדים חיצוניים - היא אשלייה. לפחות, זה לא משהו קבוע, אלא חוויה רגעית חולפת שאולי נספגת פנימה. נו...
עוד מוזיקה. The Weary Kind, מהסרט Crazy Heart. על זה שלא משנה, גם אם אתה דפוק והכל דפוק, אתה צריך לקום ולנסות:
הפסקת מוזיקה, השיר מהסרט Into the Wild, על המשאלה להתרחק מהכלא הבורגני, מהמרדף העקר המזוייף:
"Everyone I come across, in cages they bought
They think of me and my wandering, but I'm never what they thought
I've got my indignation, but I'm pure in all my thoughts
I'm alive..."
הפסקת מוזיקה. שיר של כריס כריסטופרסון שג'וני קאש קצת גנב לו. על להרגיש מחוק, לרצות להימחק עוד יותר:
"On a Sunday morning sidewalk,
I'm wishing, Lord, that I was stoned.
'Cause there's something in a Sunday
That makes a body feel alone.
And there's nothing short a' dying
That's half as lonesome as the sound
Of the sleeping city sidewalk
And Sunday morning coming down."
הייתי אתמול בראיון עבודה שהלך די מעפן. יצאתי אחר כך לרחוב וניסיתי להבין את הלקחים. התיישבתי עם בקבוק קולה על ספסל, רציתי רגע של שקט ומיקוד. לידי ישבה אישה מבוגרת, אחרי כמה זמן שהיא בהתה בי בוהה באוויר, היא התחילה לשתף אותי בצרות של החיים שלה. הרבה צרות. נשמע שהיא לא הגיעה ערוכה לחיים הללו, שתמיד נסמכה על אחרים. עכשיו היא משלמת שכר דירה שהוא כל קצבת הנכות שלה, ובכל זאת היא מוציאה סיגריה ומתמקדת בעיקר בבדידות ובתחושה שנלקח ממנה משהו. חששתי לרגע שהיא תבקש ממני כסף, רציתי לרגע להציע לה לעבור לפריפריה, חשבתי אם אני כמוה מבולבל מול גורלי, אבל רק הנהנתי. סיימתי את הזמן שלי על הספסל בלי לחשוב ממש, וקמתי ללכת הביתה לשטוף את הרצפה. תוך כדי כך הקשבתי לקורס נוסף של פרופ' רוש על חלומות. היא השקיעה 10 דקות בלעודד את השורות האחרונות להתקדם לקדמת האולם, וכמו בקורס הקודם היא אמרה שלא כדאי לחשוב יותר מדי על הציונים הסופיים, שזה רק מוביל לאומללות במהלך הלמידה.
עוד מוזיקה. Mad World, מהפסקול של דוני דארקו. נראה לי הסרט על איך שכולנו מתים לבד, ועל הניסיון להבנות משמעות לכל השיט הזה הלא ברור שנשאר בסוף לא ברור:
"All around me are familiar faces
Worn out places, worn out faces
Bright and early for the daily races
Going nowhere, going nowhere
Their tears are filling up their glasses
No expression, no expression
Hide my head I wanna drown my sorrow
No tomorrow, no tomorrow"
נזכרתי בקבוצה שהנחיתי לפני כשנה, בנושא מגדר. "קבוצת קונפליקט מגדרי". המשתתפים למדו קורס על עיצוב זהות מגדרית, והאופן בו אנחנו מובנים להיות כמו שאנחנו, מי שאנחנו, באופן שאינו מתחייב על ידי הטבע. הם דנו בקבוצה בדיכוי מגדרי, בחוויה המגדרית שלהם, בחוויה שלהם בקבוצה כגברים וכנשים. היה עיסוק בדומיננטיות, בתוכן ובצורת ההתבטאות. בסיכום השנה כל אחד אמר מה למד על עצמו ועל הנושא. היה מי שסייג שזה רק בהקשר של הקבוצה הנוכחית כפי שהייתה, ושהיה דגש של המנחים לכיוון מסויים וכו'. חשבתי אז שזה נכון. שזה היה מאוד חלקי. אבל שגם האופן בו אנחנו מגבשים את הזהות שלנו לאורך החיים אינו סטרילי. שדות משיכה של אנשים אחרים, נסיבות, רגעים, מטים אותנו. הטיפוס ההוא על ההר היה טיפוסי, טיול אחרי צבא, רחוק מחד פעמי או אותנטי או נקי. ההליכה בטבע לבד כניסיון חוזר ומשוחזר לחוות עצמי אמיתי, לחוות את עצמי, בלי כל הלופים, בלי כל ההתייחסויות לסביבה, למדדים חיצוניים - היא אשלייה. לפחות, זה לא משהו קבוע, אלא חוויה רגעית חולפת שאולי נספגת פנימה. נו...
עוד מוזיקה. The Weary Kind, מהסרט Crazy Heart. על זה שלא משנה, גם אם אתה דפוק והכל דפוק, אתה צריך לקום ולנסות:
"Your body aches
Playing your guitar and sweating out the hate
The days and the nights all feel the same
Whiskey has been a thorn in your side
It doesn't forget
The highway that calls for your heart inside
And this ain't no place for the weary kind
This ain't no place to lose your mind
This ain't no place to fall behind
Pick up your crazy heart and give it one more try"
הנה כמה פוסטים קודמים שאולי מסבירים משהו:
על היכולת להיות לבד (באנגלית)
על חשיבה בסטריאו (באנגלית)
על צלילות
על חמלה
על ניסיון להיבדל מהאחר
על סוכנות (באנגלית)
על אי היכולת לנוע לאחור
על היכולת להיות לבד (באנגלית)
על חשיבה בסטריאו (באנגלית)
על צלילות
על חמלה
על ניסיון להיבדל מהאחר
על סוכנות (באנגלית)
על אי היכולת לנוע לאחור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה