לקח לי שעה להכין ארוחת בוקר היום. שומדבר פנסי. סרדינים, טחינה, וחסה. קצת בצל כבוש וכרובית צלויה. אבל הטחינה הייתה עם גרידת לימון, ופטרוזיליה ושום ופלפל חריף שקצצתי אט אט דק דק. את החסה ייבשתי היטב, פי שלוש סיבובים במייבש החסה ממה שהייתי מגדיר ייבוש אם מישהו אחר היה מבקש ממני לייבש. ועוד כל מיני תתי שלבים איטיים עד שהמנה הייתה מוכנה.
היתה כף חסה אחת שהייתי אוכל ביום רגיל, לא העלה הכי יפה. אבל אני זוכר שהייתי במסעדת שף וראיתי איך אחד מהטבחים מטפל בעלים לאט לאט ובהדרת קודש, אז ויתרתי עליה. אמרתי לעצמי שמה שאני עושה הפעם אינו סתם להכין אוכל. זה זמן איכות עם עצמי.
תוך כדי ההכנה חשבתי על כך שלפני שבועיים החלטתי ללוות חבר בתהליך ירידה במשקל. תדרכתי אותו לגבי האופן שבו אינסולין פועל בגוף, איך כל עוד שהאינסולין גבוה יש השתוקקות לסוכרים ולא שורפים שומן. פרשתי גם את ההסבר האבולוציוני המדומיין, שאדם קדמון הולך בסבאנה קדומה, נתקל בעץ פרי, נגיד שזיפים, מתחיל לטחון סוכרים בקצב, והתפקיד של אינסולין הוא לעזור לו להמשיך להיות רעב כל עוד יש סוכר זמין, ולצבור כמה שיותר מהסוכר הזה כשומן לחורף - מה שגורם להשמנה בסביבה בה תמיד יש סוכר זמין. הצעתי כמה דברים שיכולים לעזור למתן את רמות האינסולין - להקפיד על שינה יתרה, לצמצם את זמן האכילה ביום לטווח של כמה שעות על ידי הרחקת ארוחת הבוקר מהיקיצה והרחקת ארוחת הערב מההליכה לישון, להפחית צריכת פחמימות וסוכרים וממתיקים מלאכותיים, להפחית סטרס וחומרים מעוררים. הצעתי שנתחיל בצורה זהירה עם החלפת הקלוריות שהגיעו מהפחמימות בקלוריות משומן חד בלתי רווי - אבוקדו בכל ארוחה. בדיעבד, נראה לי שזו הייתה הטעות. הצעתי את זה כי אני גיליתי שאצלי (ואצל 25% מהאנשים) יש גן (apoe4) שמגיב לשומן רווי וכולסטרול בתזונה בעליית כולסטרול רע (sdLDL). הוא זנח את התוכנית אחרי שבועיים ואמר לי שזה היה רדיקלי מדי עבורו. אני חושב שלו היינו מתחילים עם שומן רווי, הוא היה חווה סיפוק, רואה תוצאות ומתחיל לעשות התאמות אישיות בהמשך הדרך לפי ההשפעה על בדיקות הדם. בכל מקרה, בימים מאז אני מנסה ללמוד מהכשלון.
אחד הדברים המעניינים היה כשהוא אמר לי שהצליח לסרב לעוגת יומולדת במשרד. בניזונות מי שמביאים עוגות ושוקולדים למשרדים. אמרתי לו שהנה הוא צריך לחגוג הישג ראשון, שיתן לעצמו חיזוק כלשהו. הוא ענה די מהר, וזה היה צריך להיות צפוי עבורי, שחיזוק היה יכול להיות העוגה שהוא סירב לה. תהיתי מה עושים עם ילדים. האם על כל הישג התפתחותי או הפגנת יכולת חדשה מחזקים אותם באוכל, בסוכר. כמה עמוק שזה מחווט את הסוכר כמזור לכל תסכול.
החשיבה שלי התרחבה והתחלתי לחשוב שאני צריך לבנות עם אנשים סולם חיזוקים. בכלל בקואצ'ינג יש הרבה רגעים שצריך לסמן הישג, ולחגוג. הבנתי שהרבה מהחיזוקים שקופצים לי לראש הם סוגים של סוכריות, כל מיני דברים שמעלים דופמין תכלס, כמו לקנות לעצמך משהו שלא היית קונה אחרת. הרגשתי שחסרים חיזוקים שדומים יותר לטפיחה על השכם בין ההורה הפנימי לילד הפנימי.
כשערכתי את המחקר שלי לתיזה, עסקתי בתחום של סמכות הורית. מהאופן שבו הורים דיברו על הניסיונות לחזק התנהגויות של ילדים התבהר לי שיש דברים שפועלים יותר ויש דברים שפועלים כחרב פיפיות. הדברים החומריים פעלו כחרב פיפיות. נוכחות רגשית פעלה יותר. עד כמה שילדים רצו אייפונים, טלביזיה, וממתקים, הם היו זקוקים הרבה יותר להורה שמשקיע בהם זמן, מתעניין בהם, אומר להם מה הוא מרגיש לגביהם. דמיינתי שההורה הזה שהילדים היו זקוקים לו היה מחזק התנהגות רצויה בשני אופנים. קודם כל בזמן איכות כלשהו. אחר כך בדברים קונקרטיים שמאפשרים המשך התפתחות. כלומר, אם דברים קונקרטיים, אז שאלו יוגדרו ככלים להמשך התפתחות ולמידה. למשל, פעם כשהייתי עובד כמדריך בהוסטל לנערות במצוקה, והייתי צריך להחזיק גבולות בכל הכוח כדי להגן עליהן מפני עצמן, בכל זאת כשהייתי משחרר משהו כמו רשות לצאת עד מאוחר או העלאה בדמי כיס, הייתי מגדיר את זה כשדה ניסויים לכוחות חדשים.
אז בחזרה לארוחת בוקר שלוקחת שעה. זה היה ניסיון לחזק את עצמי בצורה קונסטרוקטיבית. לפני כמה שבועות פינקתי את עצמי בסכין יקר/ה. ואז ראיתי כמה סרטונים ביוטוב על איך חותכים ומאז אני לומד לקצוץ. ואת השעה הזו ביליתי בלנסות להגיע לטחינה כי טובה. לחסה הכי יבשה. זמן איכות בקיצור.
אם יש לכם הצעות או רעיונות לגבי בנייה של סולם חיזוקים עצמי, או דברים שפועלים עבורכם, אני אשמח לללמוד מכם.
בתמונה, האסוציאציה שלי מניסויים בבני אדם לguinea pig:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה