מטפל שלא שותק

אני חושב שאני מטפל שמדבר בטיפול.

אולי זה קשור לצד הקואצ'ינגי שלי, שבו חשוב שאדחוף את עצמי פנימה לתהליך של המתאמן. קואצ'ינג נסמך מאוד על מודלינג ועל הבנייה. אבל גם כשמדובר בתהליך פסיכואנליטי, שהמוקד שלו הוא לאפשר למטופל לעבור תהליך משל עצמו, ושעליי לאפשר לו מרחב ולא להידחף - אני מדבר די הרבה. 

בהתחלה הייתי שותק. הייתי חושב המון. זה היה מלחיץ את המטופלים. הייתי במסגרת ההכשרה שלי במרפאה אוניברסיטאית, והמדריכה שלי אמרה, טוב אולי כדאי שתדבר, לא משנה מה ממש, תהיה חברותי אתה טוב בזה. אז בהתחלה הרגשתי שאני אומר שטויות, ושעוד לא הבנתי הכל אז מה שאני אומר כנראה לא מספיק מבוסס ונכון. לאט לאט למדתי לשלוף מהמותן ולהגיד דברים שנכונים לרגע. השנים עברו, הביטחון שלי גבר, והספונטניות בדיבור הפכה לסימן חשוב של חופש משותף שלי ושל המטופל לחשוב ביחד. 

היום אני מרגיש שהסיבה שאני יכול להפר את קוד השתיקה של הפסיכולוגים היא שאני יודע מהי עבודה פסיכולוגית. אני מזהה את הפריפריה והמרכז, את התנועה פנימה והחוצה, ואת התגובות שמתעוררות בי מתוך האינטראקציה עם המטופל. לקח לי הרבה זמן לבסס את התחושות הללו בבירור ולעבוד איתן. אני מרגיש שהדיבור שלי אכן מטשטש משהו במיקוד פנימה של המטופל. אבל שאני יודע היטב להשתמש בדיבור כדי לאסוף חזרה פנימה.

לפעמים אני מפליג במונולוגים שלמים שאין לי מושג אם הם בכלל נכונים תחבירית, יש בהם קיטועים של דקה פה ודקה שם שאני חושב בהן, תוך כדי הדיבור אני פתאום מגלה שמה שאני אומר לא נכון, ואני מנסה להבין איך לומר דברים אחרת. בסופם אני עלול לנסות לפרש את עצמי ולהגיד, אז אולי הנמשל של כל זה הוא שהכל בסדר, או משהו כזה. לפעמים אני שואל את המטופל אם הוא הבין מזה משהו, כי אני הייתי בעיקר נאמן למקום הרגשי בתוכי, והמילים היו מה שיצא משם, גם אם הן לא הסתדרו הכי. אני מאושר כשאני רואה מטופל בהזדמנות אחרת מפליג ככה גם, משנה כיוון באמצע, מציף כל מיני דברים מהעומק בלי קשר שהוא מזהה, ואז שואל אותי אם הבנתי משהו. זה מרגיש לי כאילו אנחנו משחקים במשחק בלי חוקים שעדיין אשר להיות טובים בו. ככה אפשר לעבור בין צחוק לבכי להיזכרות למחשבה פרקטית תוך כמה רגעים.

לפעמים בכל זאת יש גבול לדיבור. כשיש תחושה שקשה להעביר במילים. היא עוברת דרך הבטן, אולי אני מרגיש עצב שלא מתוקשר, וכשאני מנסה לתקשר אותו זה מרחף באוויר ומסרב לנחות. לפעמים צריך לעבור מדיבור למעשים, למשל בחיתוך הפגישה ברגע מסויים, בסגירת החלון, או בקניית חלב בדרך לפגישה. לפעמים המעשה, כמו ליזום שיחת טלפון, מאפשר את הדיבור. ולפעמים כשהדיבור קולח מדי, אני עוצר ואומר, שמע זה לא אמור להיות קל כל כך לדבר על הנושאים העמוקים והעמומים שאנחנו לכאורה מדברים עליהם, אולי זה לא זה. וזה גם קשור מאוד ליכולת שלי לזהות מתי עבודה פסיכולוגית נעשית. 

**

למי שרוצה לקרוא בשפה קצת יותר פסיכואנליטית, אני מציע שלושה מאמרים שעיצבו את החשיבה שלי בנושא. 

הראשון, "התקפות על החיבורים" של ווילפרד ביון, עוסק בנטייה של המטפל להתרחק רגשית מהמטופל ולסרב לחווית האחדות שהמטופל מבקש, בעוד שמילים משמשות להרחיק בינהם. זה מעניין כי מילים הן חיבור בין אנשים שמכיר בכך שהם נפרדים. בהתחלה המטופל מבקש שהמטפל ידבר כדי שלא ירגיש שהמטפל מתנכר אליו, בעוד שבשלב מאוחר יותר המטופל בעצם מבקש מהמטפל לשתוק כדי שלא ירגיש שהוא נהדף על ידי החשיפה של רגשותיו האינטימיים ביותר לדיבור. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/04/bion-attacks-on-linking-1959.html

השני, הוא "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית" של כריסטופר בולס. מזמן לא חזרתי אליו. שני דברים זכורים לי ממנו. הראשון הוא שהמטפל לעיתים לכוד תקופה ארוכה (חודשים, שנים) במצב רוח שהמטופל מייצר אצלו ושהוא לא מזהה, ושהבאת אותו מצב הרוח לביטוי הוא הישג משמעותי שמשנה את מהלך הטיפול. והדבר השני, הוא תיאור של מטופלת שהגיעה עם נרטיב מסוים לגבי הבעיה שלה, וניסתה להבנות את הטיפול ככזה, אך ממבט על היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה שנוצרו, הנרטיב נראה כמשרת צורך עמוק יותר שלא נכלל בו, ונרטיב חדש היה צריך להיבנות עם המטפל. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2013/07/bollas-transference-intuition.html

אגב, כשאני עובר על הטקסטים הללו כעת יש לי בעיה עם ההתייחסות הפטרונית או הפרנואידית למטופל כמישהו שפועלים עליו ופועל עלינו. כי מי אנחנו? 

והשלישי, הוא "המטופל שקשה להגיע אליו", של בטי ג'וזף. שם ג'וזף מתארת מטופל ששרוי בשתיקה הגנתית, ומתצפת במטפל המנסה לדבר איתו מעמדה מוגנת, כמו מציצן. אם המטפל ינסה לדובב את המטופל, אולי המטופל ייענה לו. אבל החלק במטופל שצריך ליזום בעצמו קשר עם המציאות ייקבר עמוק יותר מתחת לחלק שנענה ליוזמה חיצונית. זה קצת ספציפי יותר לדיבור של המטפל על חשבון שתיקה חשובה שיכלה להיות. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Betty-Joseph-1975-the-who-is-difficult-to-reach.html