בכי

לא קל לי לבכות. הרבה פעמים העצב תקוע בגרון. זה גורם לי להעריך הזדמנויות לכך. סרט עצוב. שיר. חיבוק ארוך. שיחה נוגעת. 

לפעמים בכי הוא משהו לא שכלי, חוויה ישירה, ולכן הוא רב משמעות. הוא ממוסס רעיונות ומשחרר את החוויה.

לפעמים בכי נתקע. כלומר ממשיכים לבכות כל פעם מחדש כשנוגעים באותה נקודה. אני מרגיש אז שהבכי מילא תפקידו בסימון שיש טעינות רגשית לנקודה הזו, אך שלא די בקתרזיס, יש להגיע להבנה. 

למשל אדם שנעזב על ידי בן זוגו, ומרגיש נטוש ובודד ומלא עלבון. שוב ושוב ללא התקדמות. אלא שעם הזמן ככל שמנסים להבין מה הנקודה שהבכי מסמן לנו, מתגלה משמעות לנטישה. הוא מרגיש שזה הגורל שלו, שכפוי עליו להיעזב. ואז עם עוד בירור עולה גם כעס על מי שעזב, ומשם מתבהר גם הצורך באהבה וכבוד ואכפתיות מסוג שלא קיבל גם תוך כדי הקשר. ומשם מתבהר הצורך הייחודי באהבה כמשהו שלא תלוי באדם שעזב, אלא שייך לזהות של מי שנעזב. ופתאום הבכי מלווה בחיוך של התרגשות, תחושה שיש משמעות לסבל שעברתי.

בדרך כלל אני מרגיש טוב כשבמהלך פגישה עוברים על ספקטרום רגשות בין צחוק לבכי וחזרה. בין מיקוד בלב הכאב לבין משחק קליל. אני מרגיש פחות טוב כשאני מרגיש שהמטופל יחסית בסדר לאורך כל הפגישה ורק אצלי מצטבר גוש בגרון. 

**

אני מודה לאל על התחושה שלי בקליניקה הפרטית. נוח לי עם האנשים שאני עובד איתם. נוח לי במידת החיבור הרגשי שאני חש. אם אני נהנה מתחושת מגע עם כאב או סובל מתחושת הסתבכות רגשית -אני מרגיש שאני בוחר בזה. 

כשעברתי תקופות התמחות במסגרות כוללניות- חיל האוויר שם עבדתי כקב"ן, ומחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי- לעיתים הרגשתי ניכור נוראי מהכאב של מי שמולי. בני נוער, חיילים, שבכו כדי שאתגייס לצידם, תוך כדי שעלי לשמור על תפקיד מערכתי כלשהו מולם. אני כל כך שמח שאין לי תפקיד כזה יותר ששם אותי בניגוד אינטרסים מול מי שמבקש את עזרתי. הגשת הטישו הפסיכולוגית הרגישה לי אלימה וצינית בהקשר בו עליי לתת לאדם שמולי איזשהו מענה ביורוקרטי לגבי תנאי השירות שלו בצבא, כמו לומר "רק טישו תקבל". 

בבית החולים הפסיכיאטרי הבכי היה לי קשה מסיבות אחרות. חשתי שהאנשים שעבדתי איתם שם הביעו עצב הביעו עצב תהומי, או שהביעו אי הלימה מוזרה בין הבכי לבין הרגש ששידרו, שלפעמים הרגיש כמו הנאה מחיטוט בפצע. ככל שהעמקתי את מגעי הרגשי עם אנשים בסביבה הרגשית הפסיכוטית, חשתי עצב עמוק יותר משלי. תוך כדי ההתמחות מצאתי עצמי משתדל לשרוד את העומס הרגשי. אבל בשנה שעברה מאז לקחתי על עצמי לחקור את עומק העצב שלי. אולי בקרוב אערוך ואפרסם פוסט ישן שכתבתי בו חלומות שחלמתי תוך כדי העבודה במחלקה הסגורה. 

**

בכל זאת המחלקה הסגורה לימדה אותי לשהות במצולות הים, איפה שכובד הדיכאון מוחץ, ולחכות שם גם לאנשים שפוגשים אותי בקליניקה. פיתחתי יכולת לשהות במקום הזה שרוב האנשים מבלים את רוב חייהם בבריחה ממנו. אני מרגיש שהעבודה שלי במקום זה היא פשוטה מאוד, פשוט לאפשר להם לנשום שם, להרגיש את מבוע התחושות שלהם מבלי לברוח ממנו. לחוש את התחושות הבסיסיות של חוסר שליטה, התהוות, ניסיון להיאחז ואבדן, ניסיון להתרחק וקריסה חזרה למרכז. 

**

בתמונה: ניסיון לחתוך קוביות שוות שנעצר בבכי.

מרירות, חוסר שייכות, וניכור

קראתי איפשהו בעיתון שמדענים בריטים (עלק) מצאו שאנשים מרירים מעדיפים אוכל מר.

ומדוע שאדם יעדיף את המר על המתוק?

פיזית, נטען שהמרירות המתונה מגרה את הגוף להתנקות מרעלים, כי היא עצמה מרמזת על רעילות. 

ובנפש, אולי אנשים מחפשים לרפא הרעלה גדולה שספגו באמצעות רעילות יומיומית שמגרה אותם להוציא החוצה משהו. 

כך הם מתמרמרים על עבודה, אהבה, פוליטיקה, ועוד, ובעצם נותנים פתח לעצב קמאי לבצבץ החוצה. 

בתמונה: מרווה. בלי סוכר.

** 

אתמול השתתפתי בהנחיה של מפגש חלימה חברתית במסגרת אירוע התרמה לילדי פליטים שמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ארגן בבית הספר ביאליק רוגוזין. כולם היו לבנים בחדר, ואחד הדימויים החזקים שעלה היה חרדים (השחורים). נושא הפליטות שב בכל מיני גלגולים. בהתחלה חשתי שהחלומות מזכירים לנו כמה הפליטים שמגיעים לשערינו אינם רק סימן לאסון שהתרחש שם, אלא גם רמז למשהו שעלול לקרות כאן. השיחה נמשכה לכל מיני כיוונים, חשבתי שהשואה והפליטות היהודית עלתה דווקא כהצדקה לאי הזדהות (הם לא ילמדו אותנו מה זה פליטות). לבסוף נזכרתי בספרו של קונדרה, בו הוא מתאר אישה שעזבה את צ'כיה וחיה כזרה בצרפת, ואז שבה לצ'כיה כדי לגלות שהיא זרה גם שם, ולמעשה נותרה פליטה בכל מקום בחייה. 

פליטות, או חוסר שייכות, מתבטא בין היתר בכך שאין עם מי לחלוק פרטי רקע, נוסטלגיה, וכל מיני מובנים מאליהם. חשתי שבמטריצת החלימה, בה אנשים מכניסים אותי לתוך חלומותיהם ועוזרים לי לרגע לראות את עולמם באופן שאינו מאיים עליי, אני מרגיש שהם קצת פחות זרים לי, שאולי נוכל אםילו לחלוק נופי חלומות מהילדות.

**

לאחר מכן אצתי רצתי לקבוצת הקריאה, בה אירחנו את הפסיכואנליטיקאי ד"ר איתמר לוי ששוחח איתנו על כתבי מסוד חאן, אותם נקרא השנה. הוא עבר איתנו בעדינות אינטלקטואלית על ההבדלים הדקים בין מושג הפרברסיה הקליינאני וזה שחאן מנסח. פרברסיה יכולה להיות מוגדרת כמין ללא נוכחות אינטימית, כלומר ללא נוכחות של האני האמיתי. הפרוורט זקוק למקום בו יוכל לאבד שליטה, ולשם כך הוא מוצא לעצמו קרבן, מפתה את הקרבן להפקיר את עצמו לידיו, וחוזה מעמדת שליטה בחוויית אבדן השליטה של הקרבן. אך הוא נותר לא מסופק כי הוא לא באמת חווה אבדן שליטה, כי העצמי האמיתי שלו נותר מוגן הרחק, בעוד שהעתמי הכוזב הוא שעסק במניפולציות הפרוורטיות. 

התעכבנו על רעיון הניכור. לוי הסביר שחאן מצא עניין במיוחד במאמרו של וויניקוט "היכולת להיות לבד". לפי חאן, האדם אינו רק מתקשה להיות באינטימיות אלא גם דוחה אותה. השמירה על פרטיות, היכולת לדרוש ספייס, והדחייה של התכווננות לסביבה הינם הישגים התפתחותיים לפי כיוון חשיבה זה.

החלמה ממחלה נפשית

שלטי בחירות אחרי בחירות מזכירים לי החלמה ממחלה נפשית.

אני לא מתכוון להגדרות פסיכיאטריות של מחלת נפש.

לפעמים אנשים מושכים איזה עיוות בחייהם לאורך שנים. איזו עסקה גרועה בעבודה, ביחסים המשפחתיים, הלקאה עצמית לא הגיונית. ולפעמים, אם הם בני מזל, זה עובר להם. 

כמו פוסטרים של בחירות, פתאום המאמץ לצייר מציאות רצויה פשוט הופך לא רלבנטי ברגע. 

זה יכול להיות רגע מדכא, כי העסקה הגרועה כנראה הגנה מפני תחושות קשות יותר. הרסניות יותר. מהר מאוד אנשים עלולים לחפש לעצמם עיוות רגשי אחר להסתתר באמצעותו. 

במונחים פסיכואנליטיים, ריביר הייתה אומרת שמדובר במטופלים שיוצרים העברה כוזבת כדי לשמר סטטוס קוו של עבודה מדומה שמונעת עבודת עומק שנחווית כבלתי אפשרית וקטסטרופלית בפוטנציה. אני הייתי מתקן ואומר שמטופלים אלו מבקשים קואצ'ינג ולא אנליזה, וזה בסדר. רוזנפלד היה מוסיף את הדימוי של העסקה הגרועה כתשלום פרוטקשן למאפיה. זו כאילו הגנה מפני פורענות אבל ההגנה עצמה היא מה שמבטיח את הפורענות בסופו של דבר. הייתי מדייק שלעיתים תשלום הפרוטקשן הוא עניין של הקרבת הטווח הארוך והבנייה לטובת הטווח הקצר וההקלה מלחצי הישרדות. במקרה זה קואצ'ינג שמתמקד בעתיד אסטרטגי ומדלג על המהמורות בטווח הקרוב יכול פעמים רבות לחשוף את עיוותי האסטרטגיה הנוכחית. ושטיינר היה אומר שהעיוות הרגשי הזה משמש מסתור מפני התפתחות. וגם להיפך, העיוות משמר את עצמו באמצעות העמידה במקום. כשאני עובד עם אנשים שמנסים להסתתר ככה אני נזכר בסרט הקוראני להרגיש בבית, בו הגיבור הוא אסיר הלומד להיות הצל של הסוהרים כדי לחמוק מהכלא. אני גם נזכר בשורה שאירווינג מצטט מדיקנס, בתקנות בית השיכר: "אם אהיה הגיבור בסיפור חיי, או שמא משרה זו תנתן לזולת, זאת ועוד יגלו הדפים הבאים". כלומר, אני מוצא במחבוא דרך שלא לקחת בעלות על החיים. 

אני יכול לפעמים להגיד למישהו מזל טוב, החלמת ממחלה ממושכת. אולי זה מוזר לו כי הוא בדיכאון אחרי פרידה או שמצא עצמו מובטל איכשהו. אך אני עשוי לראות קריסה גדולה יוצר שציפתה לו בהמשך הדרך לו היה מתמיד במסלול שהיה בו. זה אולי קצת מתנשא, וברור שאני לא פשוט מסמן עוותים רגשיים בחיים של אנשים ואומר להם להפסיק עם זה כמו ורדה רזיאל ז'קונט. אני בהחלט נכנס פנימה ומחפש את קצה החוט הנכון שיתיר את הפלונתר ולא יהדק אותו. אבל אני כן רואה בהתפנות מעיסוק לוכד כהחלמה, לפחות בתחום הרגשי בו אני ממוקד.

ואיך מחלימים? -קודם כל אסייג שכרגע זו אמנות ולא מדע. כי אם אני משתלט למטופל/למתאמן על ההתמודדות, זה לא שלו, אין בזה בחירה ובעלות. משהו במתן עצות ותשובות חוטא מהותית לאמת הרגשית שמאופיינת בתהליך מתהווה, בו האמת הרגשית מתגלה מתוך אי ודאות מוחלטת. ואינטראקציוני בו הדבר שמתהווה תלוי באופן בו אני תופס אותו ואפילו בוחר בו. 

ואיך כן? - קודם כל אצייר אמת רגשית. אני מדמיין שיש לאדם מרכז רגשי, גרעין. בדרך כלל הוא ריק, ומעורר תחושות משניות של חוסר אונים, בלבול, תלות, חרדה. הוא נתפס כחמקמק כי הוא ריק שנובעים ממנו דברים אבל אי אפשר למצוא את הסיבה הראשונה שלהם. זה כמו פרקטל של אדוות שיוצאות ממרכז עמוק שלא ניתן להתמקד בו לגמרי אלא רק באדוות סביבו שמסמנות אותו וחומקות כי הן לא הוא עצמו.

אז מחלה נפשית או עיוות רגשי הוא סוג של אסטרולוגיה שעוקבת אחרי האדוות ןמנסה ללכוד באמצעותן אחרי המרכז החמקמק. בריאות נפשית היא היכולת לחוש בחוסר וודאות האמיתי של הקיום, ולהתייחס לאדוות כמה שהן, תופעות חולפות בלבד. לכן התחלתי עם שלטי הבחירות יום אחרי הבחירות, כי הם חושפים כמה הכל חולף, כוזב, נראה חשוב לרגע, ושנייה אחר כך מותיר אותנו בלי הרבה ביד. ולא אני לא עצוב על זמיר הוא די דחה אותי. 

אז תפקידי הוא לעזור לאנשים שאני עובד איתם להתייחס לאדוות כאדוות, להיות גמישים איתן, לשחק בהן, לעקוב אחריהן קרוב יותר למרכז. ולשהות קרוב למרכז, להיות קשובים אליו. לשאת בחוסר הוודאות, להבין שאין שליטה מלאה אבל אפשר לחוש יותר שליטה אם מבינים שלוח המשחק בתנועה שלא ניתנת לניבוי. לפחות ככה נראה לי כרגע....

**

עיוות רגשי כמקום מסתור בפני התפתחות:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2016/02/steiner-see-seen-narcissism-2011.html

הגנה כפרוטקשן

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html

תגובה שלילית לטיפול לפי ריביר:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Joan-Riviere-Negative-Therapeutic-Reaction-1936.html

הקטע הזה עם חוסר אונים בבסיס המצב הקיומי

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/08/seperateness.html