בכי

לא קל לי לבכות. הרבה פעמים העצב תקוע בגרון. זה גורם לי להעריך הזדמנויות לכך. סרט עצוב. שיר. חיבוק ארוך. שיחה נוגעת. 

לפעמים בכי הוא משהו לא שכלי, חוויה ישירה, ולכן הוא רב משמעות. הוא ממוסס רעיונות ומשחרר את החוויה.

לפעמים בכי נתקע. כלומר ממשיכים לבכות כל פעם מחדש כשנוגעים באותה נקודה. אני מרגיש אז שהבכי מילא תפקידו בסימון שיש טעינות רגשית לנקודה הזו, אך שלא די בקתרזיס, יש להגיע להבנה. 

למשל אדם שנעזב על ידי בן זוגו, ומרגיש נטוש ובודד ומלא עלבון. שוב ושוב ללא התקדמות. אלא שעם הזמן ככל שמנסים להבין מה הנקודה שהבכי מסמן לנו, מתגלה משמעות לנטישה. הוא מרגיש שזה הגורל שלו, שכפוי עליו להיעזב. ואז עם עוד בירור עולה גם כעס על מי שעזב, ומשם מתבהר גם הצורך באהבה וכבוד ואכפתיות מסוג שלא קיבל גם תוך כדי הקשר. ומשם מתבהר הצורך הייחודי באהבה כמשהו שלא תלוי באדם שעזב, אלא שייך לזהות של מי שנעזב. ופתאום הבכי מלווה בחיוך של התרגשות, תחושה שיש משמעות לסבל שעברתי.

בדרך כלל אני מרגיש טוב כשבמהלך פגישה עוברים על ספקטרום רגשות בין צחוק לבכי וחזרה. בין מיקוד בלב הכאב לבין משחק קליל. אני מרגיש פחות טוב כשאני מרגיש שהמטופל יחסית בסדר לאורך כל הפגישה ורק אצלי מצטבר גוש בגרון. 

**

אני מודה לאל על התחושה שלי בקליניקה הפרטית. נוח לי עם האנשים שאני עובד איתם. נוח לי במידת החיבור הרגשי שאני חש. אם אני נהנה מתחושת מגע עם כאב או סובל מתחושת הסתבכות רגשית -אני מרגיש שאני בוחר בזה. 

כשעברתי תקופות התמחות במסגרות כוללניות- חיל האוויר שם עבדתי כקב"ן, ומחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי- לעיתים הרגשתי ניכור נוראי מהכאב של מי שמולי. בני נוער, חיילים, שבכו כדי שאתגייס לצידם, תוך כדי שעלי לשמור על תפקיד מערכתי כלשהו מולם. אני כל כך שמח שאין לי תפקיד כזה יותר ששם אותי בניגוד אינטרסים מול מי שמבקש את עזרתי. הגשת הטישו הפסיכולוגית הרגישה לי אלימה וצינית בהקשר בו עליי לתת לאדם שמולי איזשהו מענה ביורוקרטי לגבי תנאי השירות שלו בצבא, כמו לומר "רק טישו תקבל". 

בבית החולים הפסיכיאטרי הבכי היה לי קשה מסיבות אחרות. חשתי שהאנשים שעבדתי איתם שם הביעו עצב הביעו עצב תהומי, או שהביעו אי הלימה מוזרה בין הבכי לבין הרגש ששידרו, שלפעמים הרגיש כמו הנאה מחיטוט בפצע. ככל שהעמקתי את מגעי הרגשי עם אנשים בסביבה הרגשית הפסיכוטית, חשתי עצב עמוק יותר משלי. תוך כדי ההתמחות מצאתי עצמי משתדל לשרוד את העומס הרגשי. אבל בשנה שעברה מאז לקחתי על עצמי לחקור את עומק העצב שלי. אולי בקרוב אערוך ואפרסם פוסט ישן שכתבתי בו חלומות שחלמתי תוך כדי העבודה במחלקה הסגורה. 

**

בכל זאת המחלקה הסגורה לימדה אותי לשהות במצולות הים, איפה שכובד הדיכאון מוחץ, ולחכות שם גם לאנשים שפוגשים אותי בקליניקה. פיתחתי יכולת לשהות במקום הזה שרוב האנשים מבלים את רוב חייהם בבריחה ממנו. אני מרגיש שהעבודה שלי במקום זה היא פשוטה מאוד, פשוט לאפשר להם לנשום שם, להרגיש את מבוע התחושות שלהם מבלי לברוח ממנו. לחוש את התחושות הבסיסיות של חוסר שליטה, התהוות, ניסיון להיאחז ואבדן, ניסיון להתרחק וקריסה חזרה למרכז. 

**

בתמונה: ניסיון לחתוך קוביות שוות שנעצר בבכי.