הערות על "תגובה שלילית לטיפול" לג'ואן ריביר (1936)

בפוסט הזה אציג סיכום שכתבה אורית זץ והציגה בחברה הפסיכולוגית של ימי ד' לגבי מאמרה של Joan Riviere שנקרא "Negative Therapeutic Reaction"  משנת 1936, ואוסיף לו מעט הערות בסוגריים ובסוף, ובמקומות בהם שפת המקור פשוט יפה מדי אשאיר אותה כפי שהיא.

להלן הסיכום של אורית:

רקע:

ריביר תרמה תרומות רבות להבנת הפסיכואנליזה למרות שתרומתה לא הוכרה היטב. פרויד העריך את יכולתה לתרגם את עבודתו ברגישות שהתעלתה על תרגומים של אחרים. היא נולדה בברייטון ב1883. היא הייתה שנה בגרמניה ולמדה את השפה וכך יכלה לתרגם את פרויד. היא עבדה בוועדת המינוחים בתרגום לאנגלית יחד עם אנה פרויד, סטרייצ'י וארנסט ג'ונס. היא איבדה את אביה בגיל 26 ומותו השפיע עליה רבות. היא עברה אנליזה אצל פרויד. האנליזה הייתה קצרה. היא הייתה חברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית עם חזרתה לאנגליה. היא נזכרת בתור מי שעשתה אנליזה לבולבי, אייזקס וויניקוט, והדריכה את סגל ורוזנפלד.

היא פיתחה והפיצה את רעיונותיה של קליין. הרעיון הכי משמעותי הוא "תרומה לאנליזה של תגובה טיפולית שלילית". היא שילבה בין ממצאיה של קליין לגביי העמדה הדיכאונית. היא הציגה את הארגון ההגנתי (המאני) המגן מפני כאב נפשי. זוהי הגנה נגד המצב הדיכאוני הלא מודע.

המאמר:

תגובה שלילית לטיפול מובנת לרוב כמצב המונע אנליזה והופך אותה לבלתי אפשרית.

לפי פרויד: "חלק מהאנשים אינם יכולים לשאת כל התקדמות בטיפול. כל פתרון שתוצאתו שיפור או השהייה בסימפטומים גורם אצלם להחמרה, המצב מחמיר במקום להשתפר." המשפט האחרון עלול לרמוז שהם לא ניתנים לאנליזה. אולם פרויד לא אומר זאת בפירוש ולכן זו רק החמרה לעת הנוכחית.

ההבנה של פרויד פותחה על ידי קליין. מושג זה אינו ספציפי אצל פרויד והוא יכול לתאר כל מטופל שטיפול אינו מועיל לו. זה יכול לתאר מטופלים פסיכוטיים או נרקיסיסטיים שפרויד סבור כי הם אינם מתאימים לאנליזה. לעיתים גם כאשר המטפל מבין ומפרש את החומר במלואו, הסופר אגו של חלק מהמטופלים חזק מספיק כדי להביס את ההשפעות של האנליזה.

היא מתייחסת בעיקר למקרים שהיא קוראת להם "מקרים של אישיות קשה", (difficult character). בניגוד למקרים של סופר אגו נוירוטי בהם הסבל נרגע על ידי אשמה וסימפטומים שהם מקור לנחיתות והשפלה עבורו, לא משנה מהו הרווח שהוא מקבל מהם. המקרה של האישיות הקשה לעולם לא מרגיע את הסופר אגו שלו באופנים האלו, הוא תמיד משמר את ההשלכה כי הנסיבות נגדו.

לאחר מעט אנליזה, הוא עשוי לחוש כי הוא העניש אחרים כל חייו ולכן מה שמגיע לו אינו "מרפא" אלא עונש. הוא מפחד באופן לא מודע ממה שהאנליזה עשויה לעשות לו אם יכנע לכך. זה יכול לקרות בכל טיפול אולם העוצמה תהיה שונה במקרים הקשים.

(במאמרו "תסביך אלוהים") Abraham מדבר על "התנגדות של אישיות נרקסיסטית". הוא אומר כי במקרים אלו האנליזות ארוכות ואינם משיגות מרפא מלא של הנוירוזה ואנו רואים כי דרגת התגובה השלילית לטיפול היא שגרמה לו להבחין בכך.

מאפיינים של נרקסיסטיים:

• חוסר יכולת לאסוציאציות חופשיות-החומר יהיה מאורגן בקפידה ונועד להשלות את האנליטיקאי לגביי איכותו "החופשית" 
• הם אינם מנדבים משהו לגביי עצמם שאינו "טוב" ושהם לא כבר אמרו לעצמם. 
• לא מפתחים העברה חיובית "אמיתית" וטוענים כי הם עושים את עבודת האנליטיקאי טוב יותר בעצמם. 
• תחת מסכה של חברותיות הם "מרושעים" ומתנגדים. 

אברהם מציין את "פסאדת הציות" שמבחינה בין סוג זה של התנגדות לבין העברה שלילית גלויה. קשה יותר להתמודד עם הסוג הראשון. אלו טיפולים ארוכים וקשים והבעיה העיקרית היא בהגנות הנרקסיסטיות של המטופל.

אין הרבה חדש בטענה כי הנרקסיזם הוא השורש של הבעיה. מהו נרקסיזם? ריבייר מציינת שתי טענות בהקשר זה:

• כל נרקסיזם מייצר נסיגה של ליבידו מאובייקטים חיצוניים לאגו. 
• ניתן לזהות כעת את הליבידו של האגו כדבר מורכב מאוד, בפרט לאור עבודתה האחרונה של מלאני קליין. 

ישנו צורך בהבנה מעמיקה יותר לגביי יחסי האובייקט באגו בנרקסיזם. הקונספט של אובייקטים באגו במובחן מהזדהויות כמעט ואינו מדובר בעבודתו של פרויד. אולם ישנה תרומה אחת משמעותית לכך ב"אבל ומלנכוליה" העוסק בבעיות של מצבים דפרסיביים.

ריביר מסיקה שהיכן שההגנות הנרקסיסטיות מבוטאות ביתר שאת, מה שמביא לחוסר תובנה והיעדר תוצאות בטיפול, הגנות אלו הן חלק ממערכת הגנה מאורגנת היטב נגד מצב דיכאוני במטופל. ההגנות פועלות כמסכה שמטרתה להסתיר ולהסוות את המצב הדיכאוני.

ריביר מדגישה שתי נקודות משמעותיות מבחינתה במקרים אלו של נרקסיזם:

1. אנו צריכים לשים לב לאנליזה של יחסי האובייקט בעולמם הפנימי של המטופלים שהם חלק אינטגרלי מהנרקסיזם
2. אל לנו להיות מרומים על ידי האספקטים החיוביים של הנרקסיזם אלא עלינו לחפש לעומק את הדיכאון שנמצא מתחתם.

מלאני קליין מתארת את העמדה הדיכאונית כ"הפלה של הפנמה" (an abortion of introjection). המטופלים הנרקסיסטים מגנים על עצמם מהחרדה הלא מודעת וזו צריכה להיות המטרה האמיתית של האנליזה במקרים אלו.

לחרדה הדיכאונית ישנו מנגנון הגנה מיוחד: התגובה המאנית. המאפיין המרכזי שלה הוא אומניפוטנטיות והכחשה אומניפוטנטית של המציאות הפיזית, מה שמביא לתחושה מעוותת של המציאות. ההכחשה מתייחסת בעיקר ליחסי האובייקט של האגו והתלות באובייקטים. כתוצאה מכך בוז וזלזול לגבי ערכם של האובייקטים הוא מאפיין משמעותי יחד עם ניסיונות לשליטה מוגזמת באובייקטים.

המאפיין הבולט ביותר של המאניה הינו הכחשה אומניפוטנטית ושליטה של האגו על האובייקטים. חוסר הנגישות הוא מאפיין אחד של הכחשה שלהם. בפשטות זה אומר שהם מכחישים את כל מה שאנחנו אומרים. הם אינם משתפים פעולה ולא מאפשרים לעשות איתם שום דבר. הם שולטים באנליזה, גם אם זה נסתר אך הם יכולים לעשות זאת גם כאשר האנליטיקאי מודע לכך.

בעבר הייתה נטייה לראות זאת כהעברה שלילית או תוקפנות. זה הובן כהגנה כנגד חרדה, אך לא הובן כי מדובר בפחד מיוחד שעמד בבסיס דרך מיוחדת זו להשגת ביטחון. הסירוב המודע/לא מודע של מטופלים כאלו ל"אסוציאציות חופשיות", הארגון של מה שהם אומרים, ההכחשות והסירוב שלהם לקבל כל נקודת מבט שונה או פרשנות, ההתנגדות והיומרה שלהם להחליף את האנליטיקאי ולעשות עבודה טובה יותר, מראים את הנחישות בשמירה של ידם על העליונה לגביי החרדה מכוחו של האנליטיקאי. אסוציאציות ישימו אותם תחת חסדי האנליטיקאי, חשופים לאהבה כלפי האנליטיקאי, וכך גם יושפעו מהעברה חיובית וכך גם מכל ביטוי של כישלון שלהם. מטופלים מסוימים מסוג זה, מונעים מאיתנו במיוחד כל ראייה התומכת בפרשנות שלנו. הם משאירים אותנו עם חלומות, סמלים, קול ומחוות אך ללא הצהרות מצידם. כך שום דבר שנאמר לא מוכח. אך כמובן שהם מקבלים את העזרה שהם מקבלים, תוך כדי שהם מסרבים לעזרה ואינם מכירים תודה על העזרה שהם מקבלים. אברהם מפרש תכונה זו כאומניפוטנטיות אנאלית (המחשבה שאתה יכול להחזיק את הדברים הקשים בפנים ולשלוט בהם כמו דבר יקר). זה מדגיש את הצורך שלהם לשמר כל דבר בעל ערך, דברים טובים לעצמם ובפרט בשל פחד שאחרים (האנליטיקאי) ירוויח כוח על חשבונם. המסיכה של הציות היא מאפיין מרכזי. מקורה הוא וודאי בהתחזות של הפרנואידיות, אך זה מנוצל בעמדה המאנית לא כהגנה בפני עצמה אלא ככיסוי להגנה של שליטה בלעדית.

ניכר שהם חייבים לשמור על שליטה על מנת לא להיחשף אפילו לחרדה רגעית. אברהם מציין את חוסר הרגש שלהם וריביר מפרשת שזה נובע בראש ובראשונה כפחד מחרדה. אך חוסר היכולת להכיל כל רגש אשמה הוא מפתיע באותה מידה, וזהו החלק הפסיכוטי ביותר שלהם מבחינת בוחן המציאות. הם מתמודדים עם אשמה על ידי השלכה, הכחשה ורציונליזציה.

אמנם, על האנליזה לעסוק בפרטי ההווה, כי רק למה שקורה כאן ועכשיו יש השפעה על המטופל, אך יש להיזהר מפרשנויות צרות מדי, ואין לאבד את היער מרוב העצים. הכוונה היא לא להבין רק את כל הפרטים אלא לראות את התמונה בכללותה, את הסכמה, וההקשר של העבודה האנליטית.

ריביר מציעה כי הנטייה שאנו רואים אצל מטופלים אלו לשלוט במטפל היא אף נפוצה ממה שאנחנו חושבים, מכיוון שזה מוסווה על ידי צייתנות, ושליטה זו היא חלק ממנגנון הגנה חשוב, "ההגנה המאנית", שיש להבין ככזו.

מהו הקשר בין הגנה מיוחדת זו לבין התגובה השלילית לטיפול?

ריביר מציעה כי נטיות לשמור בכוח כל שליטה הוגדרו כביטויים של העברה שלילית ועוינות כלפי האנליטיקאי. החשיבות של אנליזה של הנטיות התוקפניות מילאה חלק מהאנליטיקאים בהתלהבות ולעיתים זה אף הופך בעצמו להתנגדות להבנה אנליטית נוספת. אין דבר שיוביל יותר לתגובה שלילית לטיפול מאשר כישלון לזהות משהו נוסף מעבר לתוקפנות בחומר העולה בפגישה.

ישנה משאלה של המטופל לא להשתפר ומשאלה זו היא בבסיס ההגנה המאנית. זה בא מהרצון לשמור על "סטטוס קוו", בו הדברים נסבלים. המטופל לא מסיים את האנליזה אך גם לא שובר אותה. הוא אינו רוצה להפריע לאיזון. פרויד אמר (עמ' 311):

"A few words of praise or hope or even an interpretation bring about an unmistakable aggravation of their condition"

וריביר ממשיכה:

"If the patient is changing or is being changed, he is losing control; the equilibrium he has established in his present relation with the analyst will be upset; so he has to reinstate his former condition, and regain his control of things"

אם המטופל מעוניין לשמור על הדברים כפי שהם ואפילו מקריב את הריפוי שלו מסיבה זו, זה לא בגלל שאינו רוצה להשתפר. הסיבה לכך שאינו משתפר אם כך היא שלא משנה כה היה רוצה להשתפר, אין לו אמונה בכך. הוא לא רק לא מצפה לשינוי לטובה אלא מצפה לשינוי לרעה, לא רק עבורו אלא גם עבור האנליטיקאי. הוא משמר מצב זה כדי לשמור על האנליטיקאי. אולם על האנליטיקאי לא להתייאש מכיוון שככל שהיכולת לשאת דיכאון וחרדה עולה, פיצויים גדולים מתלווים והיכולת לאהבה מגיחה ככל שהאחיזה במאניה נרגעת מעט.

הכתיבה במקור יפהפיה ומבהירה את החוויה הקיומית של העמדה הדיכאונית בפניה מתגונן המטופל:

"The content of the depressive position (as Melanie Klein has shewn) is the situation in which all one's loved ones within are dead and destroyed, all goodness is dispersed, lost, in fragments, wasted and scattered to the winds; nothing is left within but utter desolation. Love brings sorrow, and sorrow brings guilt; the intolerable tension mounts, there is no escape, one is utterly alone, there is no one to share or help. Love must die because love is dead. Besides, there would be no one to feed one, and no one whom one could feed, and no food in the world. And more, there would still be magic power in the undying persecutors who can never be exterminated—the ghosts. Death would instantaneously ensue—and one would choose to die by one's own hand before such a position could be realized."

האנליזה ממשיכה והגנות ההשלכה של רדיפה השזורות בשליטה האומניפטנית נחלשות והאנליטיקאי מתחיל לראות את הפנטזיות המתקרבות לסיוטו לגבי חורבן מקבלות צורה. הוא עסוק ומכוון פנימה ומלבד רגעים בהם הוא יכול להשליך משהו מאימה וחורבן זה, אין לו עניין במה שמחוצה לו. על מנת להציל את חייו ולהימנע ממוות וייאוש, הוא מנסה להחיות 

את האובייקטים הנותרים. הייאוש אינו מוחלט. האובייקטים לעולם אינם מתים לחלוטין מכיוון שהמשמעות של זה הוא מוות לאגו אולם החרדה כה גדולה כי החיים תלויים על הקצה וכל רגע האימה יכולה להתרחש. 

אולם למרות הרצון לשקם ולשחזר למטופל ישנה רק אמונה קלושה לגביי ההצלחה של זה וכל כישלון או ביקורת קטנה מחזירה הכול לאפס-מוות או שיגעון-שלו ושל אחרים. הוא אינו יכול לשקם את כל האובדנים וההרס שהוא גרם ואז מותו שלו הוא האלטרנטניבה היחידה. המטופל חושש שיוכרח למות על ידי האנליזה.

למה המטופל מתנגד לאנליזה והשפעותיה?

מכיוון שהמשמעות של האנליזה היא הורדת המסיכה והארה של מה שבמעמקי הmind שלו. גם לגביי המציאות החיצונית והפנימית. הוא מתנגד למודעות של עולמו הפנימי. זה קורה גם למטופלים אחרים אבל למטופלים אלו זה קורה יותר, לא משום שהפנטזיות שלהם סדיסטיות יותר משל כולנו, אלא מכיוון שעבורם המציאות הפנימית נסבלת פחות (כלומר, יכולתם להכיל את הסדיסטיות הטבועה באהבה ובהזדקקות נמוכה יותר).

ההבדל הוא בכך שהעמדה הדיכאונית חזקה יותר וכך הכישלון, חוסר היכולת לריפוי כה גדולים והאמונה בדברים טובים היא כה חלשה כך שייאוש הוא קרוב מאוד. הבנה של ייאוש זה, חוסר אמונה ותחושת כישלון משמעותם מוות עבור המטופל.

אולם, בגרגירי התקווה הקיימים בו הוא יודע כי אף אחד מלבד האנליטיקאי אינו מעז לגשת לבעיות אלו שלו ולכן הוא נאחז באנליזה בתקווה נואשת אך בו בזמן אין לו תקווה.

המגלומניה, וחוסר ההסתגלות לחיים ולאנליזה הן הכחשות שטחיות של המציאות החיצונית. המטופל עסוק יותר מכך בהכחשת עולמו הפנימי.

הסיבה המודעת של המטופל להגעתו לאנליזה היא להבריא. הסיבות הלא מודעות הן אחרות:

• על הבסיס הפרנואידי מונחת העמדה הדיכאונית, והמשימה היא דחופה הרבה יותר מלהבריא - למנוע את המוות ודיסאינטגרציה המאיימים עליו.
• לרפא ולשמח את כל האובייקטים האהובים והשנואים שלו לפני שהוא חושב על עצמו. אובייקטים אלו בתוכו. כל הפגיעות בהם נבעו מאנוכיותו, חמדונותו וצרות העין שלו מכיוון שלא אהב אותם מספיק.

המטופל סבור כי כל אנוכיות ופגיעה צריכה להיות מוחלפת, (החרדה הנרקיסיסטית היא שייצטרכו לפצות, עין תחת עין, על כל צרות העין שלהם). כך תעשה טובה על ידי הקרבת קורבן מצידו לפני שהוא בטוח שחייו בטוחים ובפרט לא להתחיל עוד לחשוב על ריפוי או אושר. האנליזה, פירושה הצעה לעזור לעצמו ולנטוש את ריפוי האחרים תחילה, וכך להתייחס אליהם כאויבים ולזנוח אותם. זה מרגיש לו כבגידה בכל אלו הראויים לעזרתו. הוא אינו מאמין כי אדם טוב ירצה לעזור לו עצמו לפני שהוא עוזר לאחרים ולכן עולים החשדות כלפי האנליטיקאי. לא ניתן לדבר על המטרות הלא מודעות בצורה ישירה ולכן לא ניתן לומר למטופל קשה כזה: "מה שאתה באמת רוצה הוא לרפא ולעזור לאחרים, אלו שאתה אוהב ולא לעצמך" מכיוון שמחשבה זו היא המחשבה הנוראה מכל עבורו. כאשר אנו מצליחים לראות דרך ההכחשות שלו, ההגנה המאנית שלו לא עבדה מבחינתו. כדאי להעלות זאת בצורה עדינה, בלתי-ישירה והדרגתית.

הקושי-המטופל באופן לא מודע מרגיש לא ראוי לעזרה אנליטית ובנוסף מרגיש שהוא בוגד בצד הטוב היחידי שבו בכך שהוא מקבל את האנליזה. ניתן להתגבר על כך רק באופן אחד-דרך האפשרות שהאנליזה בכך שתשפר אותו, תאפשר לו להשיג את המשימות הקשורות לאחרים-האהובים. מטרתו האמיתית הפוכה-לשפר את האחרים ואז להפוך לטוב בעצמו. אנו חייבים להכיר בכך שהם עושים הרבה, גם אם אינם משתפרים.

בגלל פחד מהאיד, מהתשוקות חסרות השליטה ומתוקפנות, הוא אינו בטוח בכך שיוכל להשתמש במה שיפיק מהטיפול על מנת לעשות טוב לאובייקטים שלו. הוא חושש לחזור על "הפשעים" שלו, ולהשתמש באנליטיקאי ולהוסיף אותו לרשימה. הוא מזהיר אותנו מהסכנה שבו.

אך ישנו פחד גדול יותר מלפגוע שוב...

אם הוא אכן ירפא על ידי האנליזה והוא יוכל לתקן את כל האהובים שפצע, הרי שעוצמת המטלה הזו תספוג את כולו ואת כל משאביו וכוחותיו כל עוד הוא חי ונושם.

יש לזכור כי האובייקטים האהובים הם גם האובייקטים לשנאה, לנקמנות ולדחפים הרצחניים שלו. ישנו ייצוג של הפחד של האגו שלו, אם האהבה לאובייקטים תהיה חזקה מדי. כולנו חוששים מהתלות של האהבה במידה מסוימת.

כל מה שהוא עושה למען/כנגד האובייקטים שלו, הוא עושה לעצמו כי הם מופנמים. אילו רק היה יכול לעשות זאת! לתקן אותם! במאניה הוא חושב כי הוא יכול. הגישה הלא מודעת של אהבה וחרדה כלפי אחרים אינה זהה לתחושת האשמה של פרויד (הנסמכת על נפרדות), אולם התחושה שלא מגיעה למטופל עזרה עד שהאובייקטים האהובים יקבלו עזרה תואמת לכך.

האהבה לאובייקטים היא שמייצרת את האשמה והכאב הבלתי נסבלים והצורך להקריב את חייו עבור אחרים. בגלל איום המוות, ההתנגדות כה עיקשת. לכן עלינו לחשוף את האהבה והאשמה שבתוכה. האנליטיקאי הוא גם אובייקט מופנם. כך עלינו להביא לידיעה את ההעברה החיובית, ולזה הם מתנגדים יותר מכל. ההעברה פתורה עוד לפני שהועלתה בכלל לדיון. אנחנו מולכים שולל אם אנו קונים את זה. מה שמצוי מתחת לזה זו אהבה ומתחת לזה זעם חסר שליטה יחד עם חרדה לאובייקטי אהבה אחרים.

פרויד אומר כי תחושת האשמה הלא מודעת היא לעיתים "מושאלת" מאדם אחר שהוא כבר חלק מההפנמות. פרויד טוען כי האישיות של האנליטיקאי היא שקובעת האם הוא משחק תפקיד של אגו אידיאלי וזה מעיד על כך שנסיבות מודעות וחיצוניות מטשטשות את העניין (כלומר, אם האנליטיקאי הוא מוסרני כלפי ההתנהגות האנוכית של המטופל, המטופל יכול להשליך את מקור האשמה על האנליטיקאי ובכך לא להתמודד עם המקור הפנימי של האשמה, באהבתו את האובייקטים. מעין הפנמה עקורה מצד האנליטיקאי). האנליטיקאי הוא באופן לא מודע האגו האידיאלי או פרוטוטיפ של זה בכל מקרה עבור מטופלים אלו, אם הם יכולים לעשות רציונליזציה לאהבה ולעשות לה אידיאליזציה (להגיד שהם שיפרו התנהגותם כי זה מה שהאנליטיקאי אמר להם), אז הם יכולים במידה מסוימת להבין זאת ללא אנליזה וגם זה בחלקו התיקון (כלומר, אידאליזציה של המטפל גם היא הישג עבורם, גם אם אינם באמת עוברים אנליזה על ידו ואינם מגיעים לאשמה הלא מודעת שלהם). האופי התוקפני האמיתי של אהבתם, והאשמה הלא מודעת עדיין מוכחשות.

המטופל מנצל את המטפל בדרכו במקום לעבור אנליזה מלאה והשיפור שלו מבוסס על המערכת של ההגנה המאנית. אנליזה של תוקפנות מעלה חרדות חמורות בעוד שהכרה ועידוד על ידי האנליטיקאי לניסיונות המטופל לתיקון בחיים האמיתיים מרגיע אותם, וזאת על ידי השיטה האומניפוטנטית והכחשת המציאות הפנימית הדיכאונית-תחושת הכישלון שלו. כתוצאה מכך המטופל עלול לפתח הגנה מאנית, כלומר הכחשה של מחלתו וחרדותיו במקום מרפא, מכיוון שהסיטואציה הדיכאונית של כישלונותיו מעולם לא נפתחה.

התכונה החשובה ביותר במקרים אלו היא דרגת הולכת השולל והכוזבות. אברהם אמר כי לנו האנליטיקאים גם ההעברה החיובית המלאה וגם השלילית קשות, אך ההעברה הכוזבת, בה כל הרגשות כלפינו אינם כנים ואינם רגשות כלל, כאשר האגו והאיד בברית נגדנו, מקשה מאוד על האנליטיקאי לראות מבעד לה. העברה כוזבת ובוגדנית אצל המטופלים שלנו היא פגיעה כה חמורה לנרקיסיזם שלנו המטפלים, והיא כה רעילה שהיא משתקת את הכלי העיקרי העומד לרשותנו בבואנו להיטיב עם המטופל (היינו, ההבנה שלנו את הmind הלא מודע של המטופל), עד שהיא נוטה להעלות חרדות דיכאוניות חזקות בעצמנו. כך הולכת השולל של המטופל פוגשת את ההכחשה שלנו ונשארת בלתי נראית וunanalysed גם על ידינו.

אבל הנה הפסקה האחרונה בשפתה הקולחת של ריביר:

"The most important feature to be emphasized in these cases is the degree of unconscious falseness and deceit in them. It is what Abraham comments on; he, however, did not connect it with an unconscious sense of guilt. To us analysts both the full true positive and true negative transference are difficult to tolerate, but the false transference, when the patient's feelings for us are all insincere and are no feelings at all, when ego and id are allied in deceit against us, seems to be something the analyst can see through only with difficulty. A flase and treacherous transference in our patients is such a blow to our narcissism, and so poisons and paralyses our instrument for good (our understanding of the patient's unconscious mind), that it tends to rouse strong depressive anxieties in ourselves. So the patient's falseness often enough meets with denial by us and remains unseen and unanalysed by us too."

הערותיי:

נו פוד אין דה וורלד....

נ.ב.:
אגב, למי שמחפש עוד יופי, אפשר להסתכל בסילבוס הקלייניאני שלמדנו השנה.