פרויד: פירוש החלום כמילוי משאלה

בפוסט הזה סיכמתי את דבריו של רותם ירושלמי, שהציג את מאמרו של פרויד על פירוש החלום כמילוי משאלה, במסגרת החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. רותם הוא חבר יקר ומטפל שאני מרבה להפנות אליו את היקרים לי ביותר. הוא פסיכולוג המטפל בקליניקה פרטית בתל אביב, ומנחה קבוצות לשיפור יחסים בינאישיים בתל אביב. הנה תמונה להמחשה:

קדימה, למאמר:

עבודת החלום היא תרגום מחשבות לכדי מחזה שווא. בחלומות אינפנטילייים אין צנזורה, ולכן אין בהם סילוף של המחשבות, ומופיעה בחלום משאלה באופן ברור. לדוגמא, הילד צמא וחולם על שתייה.

בחלומות אינפנטיליים יש גירוי נפשי שמפריע את השינה, בהם אין עבודת הסוואה וצנזורה, ואז עבודת החלום מרוכזת במילוי משאלה שבבסיס הגירוי הנפשי. החלום הוא כמו שומר השינה.

פרויד מספר שהוא נוסע ברכבת, חולם חלום, והקטר כל הזמן צופר, עד שפרויד קולט שזה השעון המעורר שלו. ככה פרויד מבין חלומות. בסדרה לואי של לואי סיקיי, הוא חולם שהוא הולך לרופא שיניים והולך במדבר, ופוגש את בן לאדן, ועושה איתו שלום, ואחד מהבן לאדנים אומר לו תאכל בננה, והוא אומר שהוא לא רוצה, ואז הוא מתעורר אצל הרופא שיניים שלו והוא רואה שהרופא סוגר את המכנסיים.

פרויד טען בטקסטים הקודמים שהוכיח שהחלומות הם עיסוק בעיסוק ברחשי נפש אינפנטיליים אצל ילדים ומבוגרים. פרויד רוצה להוכיח שגם חלום מסולף, שעבר צנזורה, כולל מילוי משאלה. הוא מתנצח מול קורא הדיוט, ומוכיח אותו. ההדיוט שואל היכן בדיוק מופיע מילוי המשאלה בחלומות, הרי יש חלומות שהם ממש לא מילוי משאלה, הם רק מייצרים אי נעימות. פרויד לועג להדיוט על הדיוטותו, הרי יש משאלות שאינן גלויות לעין, ושמעוררות חרדה. המשאלות שבבסיס החלומות הן משאלות אסורות שנחסמו על ידי הצנזורה, לכן נולד בכלל הצורך לצנזר את השאלה. האידיוט ששואל שאלה זו הוא מצנזר ומכחיש בעצמו את משאלותיו הכמוסות, משום שאין בדעתו שיש לאנשים משאלות כאלו. עמדתו הסרבנית כלפי התיאוריה נובעת מעמדה של הכחשה.

אם החלום הוא מילוי משאלה, מדוע בכל זאת יש בו רגשות לא נעימים? אפשרות אחת היא שעבודת החלום לא הצליחה לייצר מילוי משאלה מלא, והרגשות של חוסר סיפוק, לא נענו על ידי עבודת החלום. החלום מבאס, לא עבד. אבל אנו רואים שעבודת החלום טובה יותר בשינוי תוכני, ופחות בשינוי רגשי, התוכן משתנה והרגש נשאר. זה כמו ששאלות העברתיות חוזרות בתכנים משתנים.

התשובה השנייה: אמנם יש לחוות הנאה מסיפוק משאלה. אבל הסיפוק עצמו הוא גם לא רצוי על ידי הבנאדם שחווה אותו. סיפוק המשאלה הוא דבר מעורר חרדה, לכן סיפוק המשאלה יעורר גם חרדה. לפעמים חלום יכול להחזיק רק חרדה בתוכו. ואז המשאלה המודחקת בעצם ניצחה את הצנזורה. כשהצנזורה כושלת לגמרי, האדם מתעורר.

מתי מסוגלת משאלת החלום להתגבר על הצנזורה? -צנזורה שהתעייפה, או משאלה חזקה. הצנזורה לא תמיד נוהגת בצורה עקבית, ובאותה עוצמה על כל פרט תוכן. היא עולה ויורדת. ומדוע המשאלות מתעוררות לחיים בלילה? -משום שהגוף מזניח את יתר הצרכים שלו לטובת הצורך בשינה וכך יש תקומה לכל הצדדים האפלים שלנו. מה גם שזה הרע במיעוטו משום שבזמן השינה אנחנו סובלים משיתוק שינה, ואז הצד האפל שלנו לא באמת בא לידי ביטוי בפועל. שיתוק הגוף מרגיע את מנגנוני ההגנה, ומאפשרים לשדים לצוץ.

ייתכן גם שיש כמה חלקים בנפש, שמשאלה של חלק אחד, היא הסיוט של חלק אחר, ושיש בו משאלות ענישה של חלק אחד לחלק אחר. כמו האיד והסופר אגו שמתקוטטים בינהם. פרויד מספר על הדוגמא של סיפור העם על זקן וזקנה שדגים דג שמבטיח להם 3 משאלות, האישה מתלהבת ומבקשת נקניקיות, הגבר מתעצבן על פזיזותה וכדי להעניש אותה, מבקש שנקניקיות יהפכו לחלק מהאף שלה.

אישה צעירה הנשואה זה שנים רבות, חלמה שישבה עם בעלה בתיאטרון ושורה לפניהם ריקה. בעלה מספר לה שחברתה ובן זוגה לא הצליחו לקנות כיסאות. החולמת סיפרה שהעילה לחלום מעורבת בתוכנו הגלום. בעלה באמת סיפר לה כי אליזה, מכרה בת גילה בערך, התארסה. החלום היה תגובה להודעה זו. זהו שריד היום שבחלום. החולם לעיתים קרובות מוצא יסודות מהיום בחלום. שורות התאים הריקות מזכירות רמז לכך שבשבוע הקודם קנתה כרטיס מוקדם, ושילמה מחיר גבוה יותר לשם כך, כשהגיעו ראו שהיו מקומות ריקים, ובעלה קינטר אותה. ועניין הפלורין וחצי קשור לכך שגיסתה קיבלה מבעלה מאה וחמישים פלורינים במתנה, והיא אצה לצורף וקנתה מייד תכשיט. הכלה אליזה צעירה 3 חודשים מהחולמת, שנשואה כבר 10 שנים בעצמה. החולמת סיפקה חומר מרובה. ניתן לשער מתוכו את המחשבות הגלומות בחלום. יש הגדרות של זמן המעידות על משותף. הקדימה לקנות כרטיס ושילמה על כך מחיר, גיסתה אצה לקנות תכשיט. את הידיעה שידיד צעירה ממנה זכתה בבעל טוב, למרות שאיחרה. זה מעלה כי עשתה מעשה איוולת בחפזוני להינשא. דוגמת אליזה מוכיחה שגם החולמת הייתה משיגה בעל במועד מאוחר יותר. ההליכה לתיאטרון מקבילה לנישואין.

האנליזה לא יכולה לוותר על דברי החולמת. היא אומרת ב150 פלורינים הייתי מקבלת אחד טוב פי מאה.

החולמת לא תמיד הייתה מבואסת על הנישואין. בעבר התנשאה על חברתה ושמחה על אירוסיה. משום שמאז מותר לה ללכת לכל המחזות שהיו אסורים עליה קודם – מין. זוהי תשוקה מינית ילדית שמכוונת אל תשוקת ההורים. רצון לגלות את עולם המין היה עבור הנערות תמריץ להינשא מוקדם. לצפות במחזות האסורים. אולם בחייה המבוגרים, תמריץ ראשוני זה כבר אינו מספיק. לכן מופיעה כאן גם משאלה אינפנטילית וגם תסכול.

השאלה הבאה היא מדוע צריך בכלל דווקא שהכל בחלום הוא בהכרח מילוי משאלה. למה חלום לא יכול להיות כל פונקציות החשיבה האחרות. פרויד עונה שזה יכול להיות, מבחינתו אין בעיה שזה יהיה ככה, אבל מה לעשות, שזה פשוט לא ככה. שנית, מי ששואל שאלה זאת, אינו מתייחס לחלום עצמו. התוכן שלא מודע של החלום אכן מכיל חלקי חשיבה אחרים, כגון החלטות, כוונות, תוכניות. אבל מה שמעניין אותנו הוא עבודת הצנזור. אם איננו מתעניינים בעבודת הצנזור נישאר ברמת המודע. מה ששואל המשאלה מתייחס אליו, הוא האסוציאציות שעולות בזמן פירוש החלום. זהו עיסוק במעטפת החלום. עבודת החלום רוקמת את המשאלה האינפנטילית, יחד עם המשאלות הנוכחיות. הדבר המענין היחיד הוא עבודת החלום שהשפיעה על חומר המחשבה. אין רשות להתעלם ממנה, גם אם ניתן להזניחה לעיתים. עבודת החלום לעולם אינה מצטמצמת לצורה ארכאית, היא מוסיפה דבר מה למעטפת החלום, ודבר זה הוא המעניין. ניתן שבחלום יימצאו תכנים רבים, כגון אזהרה, כוונה וכו', אך יש בו גם מילוי משאלה ילדית. חלום לעולם אינו כונה ואזהרה סתם. אלא כוונה וכד' שתורגמה לצורת הביטוי של משאלה ילדית ארכאית. התכונה הבסיסית והיציבה ביותר של החלום הוא מילוי משאלה. התכונה האחרת של החשיבה בו יכולה להשתנות, וגם ברמה הזו יכולה להיות משאלה.

ישנו קשר בין שריד היום והמשאלה הלא מודעת. הם כמו משקיע ויזם לא בהתאמה. בהתהוותה החלום רק המשאלה הלא מודעת האינפנטילית היא זו שמביאה את האנרגיה הנפשית לחלום. לדוגמא, המשאלה לחזות בסצינת המין של ההורים. הקבלן היזם, הוא מחליט על השימוש בהשקעה של אנרגיה נפשית זו, וכיצד תמומש. לעיתים הקבלן והמשקיע אחד הם, לדוגמא, כשרואים באמת את ההורים במשגלם.

עולה הספק האם שיירי היום והמשאלה הלא מודעת אינם מודעים באותו אופן? פרויד אומר שלא כך הדבר. משאלת החלום קרובה יותר ללא מודע האינפנטילי, שיש לו מנגנונים מיוחדים לו. ישנו לא מודע קמאי, של הדחקה ראשונית, לא מודע עדכני, של חומר.

הערותיי:
- אני ממליץ להאזין לספריו של פרויד, בינהם גם פשר החלום ממנו לקוח המאמר.

"כיצד נוצר הסימפטום" (ומנין הוא שואב את כוחו) - הרצאת מבוא של פרויד

בפוסט זה אסכם מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד', בו טל פישר הציג את הרצאת המבוא מספר 23 של פרויד "על דרכי יצירת הסימפטומים" משנת 1917.

טל הוא פסיכולוג, ועמוד תווך מרכזי בקבוצת הקריאה שלנו. לטל קליניקה פרטית במרכז ת"א בה הוא מטפל במבוגרים ומתבגרים, ומדריך הורים בגישת "הסמכות החדשה" שפותחה ע"י פרופ' חיים עומר. טל סייע בפיתוח אלמנט ההשגחה ההורית בגישה (והוא מופיע ככותב שותף בפרק בספר "עולם של פיתויים" של פרופ' עומר, בהוצאת מודן), והוא מרצה ומכשיר מטפלים, הורים ובתי ספר בגישת הסמכות החדשה בארץ ובחו"ל. במקביל, טל עובד בשניידר במרפאה לטיפול משולב ב-ADHD, ומטפל כמתמחה בשירותי הייעוץ הפסיכולוגי של הטכניון, שם הוא מטפל בסטודנטים, בטיפול פרטני וקבוצתי והנחה סדנאות חרדת בחינות. 

ולמאמר:

פרויד מסביר שהסימפטומים הם התוצר של המחלה, והביטול של הסימפטומים לא מביא לריפוי המחלה. המחלה נשמרת כפוטנציאל הפקה של סימפטומים נוספים. טל לא מסכים עם זה, ואומר שאם ביטול הסימפטומים עוזר בכל זאת לריפוי המחלה יתכן שזה בגלל שהיה שם ערך מוסף, כמו מתן ביטחון עצמי שמחלחל פנימה, ומתייחס ל”ripple effect” שפרופ' חיים עומר הציע כגישה חלופית ל”החלפת סימפטומים”.

פרויד מבקש להבין את המחלה באמצעות הבנת דרך היווצרות המחלה. הבעיה בסימפטומים היא שהם יוצרים בזבוז אנרגיה. יצירת הסימפטום דורשת אנרגיה מהנפש, והנפש נלחמת בסימפטום – אלו כוחות מנוגדים שמדלדלים את הנפש. התנאים ליצירת סימפטומים קיימים אצל כולנו, ולכן כולנו חולים נוירוטיים, אבל חולה הוא מושג פרקטי בו האנרגיה הידלדלה.

הסימפטומים הנוירוטים הם תוצאה של קונפליקט על גישה חדשה לסיפוק הליבידו. הסימפטום הוא הפשרה בין הרצון לקבל סיפוק בעולם המציאות החיצוני לבין הרצון לרסן התנהגות ולהתאים את עצמך לדרישות המציאות. למעשה האיד ועיקרון העונג הולכים ביחד, והאגו ועקרון המציאות הולכים ביחד. הסימפטומים הם פשרה בין שני כוחות מנוגדים אלו. לכן הסימפטומים כה עיקשים, כי הם זוכים לתמיכה משני צדדים. זהו סטטוס קוו שלא ניתן להדביר.

הליבידו עובד כדי לקבל סיפוק מהמציאות לפי עקרון העונג. כשהוא לא מצליח למצוא סיפוק, ולא מצליח להגיע לסיפוק מאובייקט חלופי, ונמנעת ממנו היכולת להגיע לסיפוק, הוא נסוג לאחור. הוא חוזר לשלבים קודמים בהתפתחות בהם הייתה היקבעות כלשהי. אלו מקומות קודמים בהם הייתה יכולת לקבל סיפוק של הליבידו.

הליבידו השאיר אנרגיה מאחור בתחנות לאורך ההתפתחות. נקודות אלו מושכות את הליבידו חזרה אליהן כשהוא אינו מוצא מימוש במציאות. אם הרגרסיה לא מעוררת התנגדות באגו אין נוירוזה. אם אין התנגדות באגו אז יש סיפוק פרברטי ("נלוז” בלשון המתרגם). אם האדם לדוגמא מקבל את הקיק שלו מלספק את ליבידו שלו בתחנות ישנות של ההתפתחות כמו לינוק מאמא כשהוא בן 40 (ע"ע blue velvet) אז הוא לא נוירוטי ואין לו קונפליקט עם האגו, והוא מממש את הליבידו בדרך המקובעת שלו מבלי לפתח פשרה לגבי זה עם האגו.

בניגוד לפרברסיה, בנוירוזה אין סיפוק מלא של הליבידו, כי האגו מתנגד, והליבידו לא מסוגל להגיע לסיפוק, וצריך למצוא דרך אחרת להגיע לסיפוק.

רותם: זה כמו "סבתא בישלה דייסה". נראה לי שהוא מתכוון שממצים את אפיקי הסיפוק בכל אחת מהאצבעות, והליבידו לא מסופק, ואז חוזרים לאחור אל בית השחי ודיגידיגידיגי - משחררים אותו בצחוק נלוז.

או במילותיו של טל: הליבידו כמו נהר שנתקע בסכר וחוזר לאחור ומחפש דרכים לצאת כמו ביובלים שהוא התפצל בהם בעבר. היובלים הקודמים אף מושכים אותו לעבר פורקן דרכם.

כשהליבידו נסוג לאחור, הוא מנותק מהאגו, ומתנתק מכל הידע וכל החינוך וכל התרבות, וחוזר לאחור, ולכן התופעות ההיסטריוניות אינן מעודנות. אלו אינן דרכי סיפוק שמתאימות לדרישות החברה. הליבידו מפנה אנרגיה לרעיונות שכפופים למערכת הלא מודע, וכפופים לתהליכים של הלא מודע – עיבוי והתקה.

זה כמו חלום. כשם שהחלום הוא מילוי פנטזיה לא מודעת שנולד בלא מודע, והוא נתקל בפעילות מודעת כלשהי הפועלת כצנזורה ויוצרת את החלום כקידוד שהוא פשרה שניתן להגיע למודעות. כך גם נציגות הליבידו של הסמוך למודע צריכה להתחשב בהתנגדות של האגו לתכנים אלו. ההתנגדות של האגו פועלת כאנטי קתקסיס, והסימפטום צריך לבטא גם את האגו. כך הסימפטום מבטא שני כוחות מנוגדים – גם של הליבידו וגם של האגו. הסימפטום הוא פשרה של דבר והיפוכו.

ההבדל בין הסימפטום והחלום הוא שהאגו בחיים האמיתיים נועד למנוע מהלא מודע להרוס ולפעול באופן לא רצוי, בעוד בחלום כל מטרת האגו היא למנוע מהאדם להתעורר משנתו. לכן לאגו יש פחות אינפוט לגבי תוכן החלום מאשר שיש לו לגבי תוכן הסימפטום. בשינה גם אין סכנה שתהיה פעולה מוטורית בגלל השבתת המערכת המוטורית בשינה. לכן יש פחות איום בהתבטאות הליבידו בחלום, והוא פחות מרוסן ופחות דורש פשרה עם האגו.

הליבידו חוזר לאובייקטים מימי הילדות, מהחוויות המיניות האינפנטיליות. בימי הילדות יש חוויה של החוויות האינסטינקטואליות המורשות, ויש גם התעוררות של דחפים ואינסטינקטים על ידי חוווית מקריות. פרויד מסביר שיש גם גורם תורשתי וגם גורם סביבתי. הדבר נזיל, זו מערכת שמושפעת משני הכיוונים. פרויד נותן דוגמא של דקירת מחט בשלב הנביטה של אורגניזם, הנזק שנגרם לו הוא רב, בעוד שאם אותו אורגניזם נדקר באותה מידה בשלב מאוחר בהתפתחותו הוא לא ניזוק כלל.

לחוויות הילדות יש ערך, לעיתים טראומטי ופתוגני, והנסיגה הליבידינאלית מחזקת אותן. בהיעדר סיפוק ליבידינאלי, הנסיגה היא לשם. יש משמעות למקומות הפיקסציה, כי יש בהם כח משיכה של הליבידו, אלו מקומות בהם היה סיפוק. לכן יש התענגות לא מודעת בסימפטום – הוא קשור לליבידו באופן לא מודע – אבל גם סבל מודע – כי האגו עסוק במלחמה מתישה במיגור הליבידו המתבטא בסימפטום.

במידה והופיע סימפטום ייתכן מדובר בעיכוב התפתחותי שנובע מטראומה בילדות, ולפעמים יש רגרסיה לשלב מוקדם בגלל מצב בבגרות שגורם לחזרה לאחור למקום היקבעות שלא היה טראומטי בפני עצמו.

פרויד שואל מדוע אם יש חוויות אינפנטיליות בעייתיות בילדות, איננו מחנכים את הילדים אחרת כדי למנוע אותן? הוא עונה לעצמו שראשית לא ניתן בחינוך להתייחס לכל הגורמים הכרוכים בחוויות אלו, ולכן יהיה מגוחך להתייחס לכל הגורמים. דבר שני, מסביר פרויד, שגם בסביבה מטפחת מסוג זה יש בעיה כי לא מתפתחת אצל הילד ההתנגדות של האגו להתעוררות הליבידו הלא מודע, וכשיגיע להתפרצות הליבידו מחדש בגיל ההתבגרות הוא יהיה נטול כל יכולת להתנגד להן ולהסתדר בחברה. הדבר גם יכול לעודד הדחקה מינית מוגזמת.

הסימפטומים יוצרים תחליף לסיפוק שנמנע באמצעות נסיגה לשלבים מוקדמים יותר. הנוירוטי דבק בתקופת עבר בה הליבידו קיבל סיפוק. הסימפטום חוזר באופן מן האופנים בצורה קדומה של הסיפוק. אך זו מעוותת בגין הצנזורה הנובעת מהקונפליקט. הסימפטום הוא בעצם תחליף לסיפוק שנמנע. הסימפטום נוצר על ידי נסיגת ליבידו לזמן קודם. הנסיגה היא לחוויות אינפנטיליות שיצרו היקבעות של אנרגיה. הסיפוק החלקי במסגרת הסימפטום מקבל עיוות בגלל הצנזורה, ולכן צורת הסיפוק קשורה בסבל ובמחלה. יש קשר בין מה שהיה מקור המחלה. תחושת הסבל היא של האגו, והיסודות של המחלה היא בחוויות הילדות. הסיפוק כן הרגיש מלא בילדות, ולכן חוזרים למקומות אלו, אך בחזרה לשם כסימפטום, הסיפוק נצבע במגבלות האגו והפשרה נוצרת היא מעוותת.

אופק הסיפוק שהסימפטום מספק הוא מתמיה. הסיפוק אינו גלוי לאדם, והסימפטום נחווה בעצם כסבל. כך למשל אדם נהנה מיניקה משד האם, ולאחר שנים מגלה סלידה משתיית חלב, כשהחלב המשקה מכוסה קרום הדבר מזכיר לילד את שד האם, אך יש לזכור כי בין ההשתוקקות והתאווה לחלב לבין הסלידה והמיאוס היו הגמילה הטראומטית מהשד.

הסימפטום מתעלם מהאובייקט. למעשה חוזרים לעיקרון עונג, ולאוטוארוטיזם מורחב. הרגרסיה חוזרת לעיקרון העונג, בעולם הפנימי, ובו יש התקה ועיבוי. במקום השינויים שבעולם החיצון, הסימפטומים מייצרים שינוי בעולם הפנימי.

בדומה לחלום הסימפטום מייצג משאלה שהתמלאה. סיפוק כמו אינפנטילי. העיבוי יכול לדחוס את הסיפוק לעצבוב אחד, והתקה יכולה לשנותו לפרט אחד מכל מכלול הליבידו. לכן קשה לאתר היכן הסיפוק שבסימפטום. כך קשה להבין למה היתפסות לכתם בשטיח מספקת דחף מיני?

הפנטסיות האינפנטיליות אינן תמיד מציאותיות. לפעמים המטופל מתאר משהו שקרה, ולפעמים משהו שכמעט קרה והוא הבין ברמז והשלים בפנטסיה. לפעמים הפנטסיות נקבעות על ידי משהו קמאי פרה היסטורי. לפעמים אנחנו יכולים להבין אם מדובר בפנטסיה או במציאות, ואפשר להביא את הדבר לידיעת החולה. איך מביאים זאת? זה לא קל. אם ישר אומרים זאת למטופל, שאנו עוסקים במיתולוגיה שהוא מספר לעצמו, הוא מפסיק להתעניין בטיפול. אם נטען שאנחנו עוסקים במאורעות הממשיים של ילדותו המטופל יערער על תוקף קביעותנו, וילעג על הפתיות של המטפל. העמדה היחידה היא שלא משנה אם זה מציאות או פנטסיה – העיקר הוא עולמו הפנימי ובו יש מעין ממשות. העולם הפנימי גם הוא ממשי וגם הוא מציאות. פרויד מספר שהערבוב בין דימיון ומציאות קשה למטפל דווקא.

הערותיי:

מפגש זה נערך לפני כשנה, במסגרת סילבוס המתמקד בפרויד שקיבלנו מאבי ריבניצקי. ניתן לראות כי המאמר מדגיש את העונג (פורקן הליבידו) שהאדם מוצא בסימפטום שלו. הדבר דומה בעיני לעונג שאנחנו מקבלים מגירוד של פצע.

לגעת

לפני כחודש השתתפתי בכנס בפראג. זו הייתה ההרצאה הראשונה שלי - ציון דרך מאוד משמעותי עבורי. הגיעו מעט מאוד אנשים, אולי כי הכותרת לא הייתה סקסית דיה, ואולי כי שיבצו אותנו בחדר אחורי שקשה למצוא אותו. זה היה מאכזב ולא פרופורציונלי לכמות ההשקעה שלנו. אבל זה גם צמצם את המבוכה, והרשיתי לעצמי לדבר בע"פ בלי להסתמך יותר מדי על הכתוב, ולהתחבר יותר למי שכן בא. יצאתי משם עם רעב לעוד. עוד עבודה על חלימה חברתית, עוד כתיבה.

הכנס עצמו עורר בי מחשבה. הכנס עסק בחברה האזרחית בעת מלחמה. כל הדוברים הציגו טראומה אישית שהדגימה כיצד הם נפצעו על ידי המלחמה שבחייהם, וכמה שהמלחמה קרובה אליהם משנדמה להם בדרך כלל. כל המשתתפים הביעו גם כמיהה לעשות משהו כדי לתקן את המצב, ותיארו שבתור מטפלים הם יכולים להציע בעיקר מרחב סובייקטיבי שיאפשר להתבונן במציאות הקשה, אך שהם חוששים שבכך הם נמנעים מלהתמודד באמת עם המציאות. הרגשתי שההרצאה שלנו על חלימה חברתית כמרחב אלטרנטיבי לדיבור על המציאות האלימה סביבנו הייתה ברוח הכנס. דבר אחד שאנחנו הדגשנו ונראה שפיתחנו יותר מאחרים, הוא האינטראקציה הבינדורית - עד כמה יש הורשה של הצלקות מדור לדור, ועד כמה יש אפשרות לדיאלוג בינדורי כמפתח לשינוי.

הדובר שפתח את הכנס היה לוחם זכויות אדם צ'כי, בשם יאן אורבאן, שדיבר על ההתקרבנות כבעיה הבסיסית שהוא רואה בקונפליקטים שונים בעולם. הוא סיפר על ההתנכלויות שסבל מהן מצד המשטרה החשאית הקומוניסטית, וכיצד אביו נפטר ואשתו הפילה את תינוקם בעקבות חקירות שעברו. הוא דמע בכאב ואמר שבשלב מסויים הפסיק לרקום נקמה והחל לשאול את עצמו איזה תפקיד חיובי יוכל למלא בהמשך חייו. והיום הוא יועץ לפתרון סכסוכים ברחבי העולם. הוא היה גבר נאה וסובל, ניסיתי לצייר אותו מקשיב להרצאה על דאע"ש.

כשהכנס הסתיים חשבתי על כך שמה שבבסיס התקרבנות ובבסיס האלימות הוא אותו דבר - חפצון עצמי. ליצור קרום קשיח סביב הענן העמום של הסובייקטיביות, להגיד זה הגוף שלי, אלו המילים שלי, כשאני אומר אני רוצה להישמע, כשאני מושיט יד אני רוצה להינגע. אנחנו משקיעים את העצמיות שלנו בעצמנו, טוענים את הסובייקטיביות שלנו באובייקט שאנחנו מזוהים איתו. הגוף הופך להיות אני, האירוע הופך להיות חוויה. המילה הופכת לבעלת משמעות. ואי הישמעותה, ואי הבנתה - אלו דוחים אותנו, ואת האפשרות שלנו להינגע. אדם מחפצן את עצמו כדי לשים את עצמו בעולם. התוקפן הופך את השוט לחלק מהותי ממנו, והקורבן הופך את הצלקת לחלק מהותי ממנו, וכך שניהם מצמצמים את עצמם לכדי אובייקטים שפועלים או נפעלים. הקרבן מכחיש את הכוח לבחור ואת היותו תוקפן בנסיבות אחרות, והתוקפן מכחיש את תחושת חוסר האונים הכרוכה בתלות בכוח, את ההזדהות הבלתי נמנעת עם הכאב של האחר, ואת המחיר שהאלימות גובה ממנו כי היא תמיד חרב פיפיות.

בחלימה חברתית, המשתתפים מוותרים על בעלותם על החלום. החלום מפסיק להיות מזוהה עם האדם והופך להיות בעל משמעות עבור החברה, עבור המשותף לכל-אדם. "כשהייתי ילדה אבא שלי הרכיב אותי על סוסים. בחלום רכבתי על סוס אדום גדול, והיו לו עיניים שיכולתי להסתכל לתוכן ולדבר והוא הבין מה שרציתי, ורכבנו מהר יותר ומהר יותר בדהירה, ואז פתאום הוא נפל ונשכב על הגב, ושכבתי על הבטן שלו והאזנתי ללב שלו, ועליתי וירדתי עם הנשימות של הבטן שלו, ופתאום הוא הפסיק לנשום ומת, וקמתי בבכי". בחלום אהבת האב הופכת לאובייקט שניתן לשלוט בו ולשאוב ממנו את אהבת האב, המעבר מהרגשי לריגוש מאפשר חופש ליהנות מאהבת האב מבלי להיות כבולה לחוקי האב, מבלי להיות קטנה. אך הריגוש מסתיר את ההזדקקות. וכשהאובייקט קורס, מתפוצצת בועת הריגוש ונחשפת חולשה רגשית אדירה. הסמל הופך להיות הדבר שסימל, והאבל על האב מתאפשר דרך האבל על הסוס. אנחנו מחפשים ריגוש שייגע בנו במקום רגשי. ההיקשרות לאובייקט דרך הריגוש שהבודהיסטים מגנים, נועדה לאפשר את ההיקשרות הרגשית האינטרסובייקטיבית שהפסיכולוגים מהללים. אנחנו הופכים את עצמנו לאובייקט ומקדשים את האחר כאובייקט כדי שנוכל לגעת זה בזה, כסובייקטים דרך מגע של אובייקטים. ניתן לומר שזהו אטצ'מנט של השכל לעומת אטצ'מנט של הרגש והגוף. הראשון משמש למניפולציות רציונליות על אובייקטים. השני דרוש לתחושת עומק, אמונה, ביטחון באהבה. יש פעמים שהאטצ'מנט השכלי נעשה בהפרזה כסוג של היאחזות מתוך חוסר ביטחון באטצ'מנט ברמה הרגשית.

***

לאורך השנה האחרונה אני עוסק קורא את הספר של באלינט "השבר הבסיסי", שמתאר פצע שמתוכו האדם מתהווה. לאחרונה קראתי פוסט של טלי בורלא-גלילי המסכם רעיון מתוך הספר הזה של באלינט: על תחושת הממשות ותחושת המציאות. הפוסט המצורף גרם לי לחשוב על מגע כמפגש בין פנים וחוץ. טלי עושה הבחנה מאוד דקה וחשובה בין תחושת מציאות ותחושת הממשות. המציאות היא התחושה הנמשכת כלפי חוץ, שיש משהו אמיתי בעולם סביבי. הממשות היא התחושה הנמשכת כלפי פנים, שמשהו מהעולם נכנס פנימה ונושא משמעות עבורי. הרבה פעמים אני חושב שאנשים מחפשים תיקוף לעולם הפנימי על ידי העולם החיצוני, ומסתבכים בתהליך הזה. העולם הפנימי בעמימותו, והעולם החיצוני בחלקיותו, לא מאפשרים התאמה מלאה של תחושה פנימית עם תחושה חיצונית. הממשות כפי שטלי הגדירה אותה נראית לי כמו החיפוש פנימה, לשאול איפה העולם החיצון פוגש אותי, על איזה כפתורים אירוע מסויים לוחץ לי שגורמים לי להגיב עם הרבה תהודה. המציאות כפי שטלי מגדירה אותה היא כמו המבט המדוקדק בכמה זוויות על אובייקט, עד שניתן לראות מה הייתה השלכה של פנטסיה ומה קיים בחוץ.

אני מדמיין את המגע עם העולם דרך ממברנה דקה. המגע של הממברנה הזו עם משהו אחר פועל בבת אחת לכמה כיוונים: מנכיח את הממברנה, חושף את הדקות שלה, שולח הדים פנימה, שולח אדוות החוצה. ההדים פנימה מתפרשים כחוויה הסובביקטיבית של המגע. הנוכחות והחדירות שלה היא האובייקט שנוצר במגע. האדוות המתפזרות נוגעות בממברנה של האחר, מאפשרות לו לחוש עצמו גם כאוביקט עם ממברנה, להדהד, ולנסות להבין מניין האדוות באות. אני לא בטוח במיפוי הזה. אבל משהו בשבר הבסיסי מזכיר לי כזה מפגש כימי אורגניזמי עם העולם. משהו שפועל לכל הכיוונים.

***

עוד כמה ציורים מהכנס. התחלתי לצייר רק לאחרונה. זה קשור איכשהו לרעיון של השבר הבסיסי. לנסות לתפוס משהו לא באמצעות מילים.

מצב רוח ברחוב

ברחוב קינג ג'ורג' בהצטלבות עם הנביאים והמלך שלמה, בבית קפה שצופה על המדרכה, הוא חיוור, לא במיטב הבריאות, מתווכח בידענות גדולה על משהו שלא חשוב לו במיוחד. הוא מוכר חלקים מעצמו שאין כבר אין לו בהם שימוש בתמורה לחיוך מחצי חבר.

מעט יותר למטה, לכיוון הסנטר, עם דייט שהיא כבר קוראת לו בראש חבר, היא שוכבת איתו במיטת תצוגה של עמינח, מורידה ומעלה את המשענות הנפרדות. המוכרת כבר הבינה שהם לא קונים, ומתלבטת כמה אכפת לה כל עוד הם הורידו נעליים. זה יכול להיות נהדר לכל הסדרות שנראה, היא צוחקת, מאושרת מדי והוא רואה, מנסה להיות צינית אבל הפגיעות עוברת, בעצם אומרת לו בדיוק מה שהיא לא מאמינה שיכול לקרות בינהם.

חנות נוספת מטה זו חנות לצעצועי מין. המוכרת מתכתבת עם אביה על אחותה הקטנה. פעם הוא היה מתקשר והיא הייתה מסננת אותו כשהיא בעבודה, עד שהיא הסבירה לו שבדור הזה התכתבות זה מספיק. היא מוסיפה תמיד סמיילי מנשק שלא יחסר לו חום. לרגע היא מסבירה לעוד גבר נבוך שמתגרה מההסבר איך להשתמש במשהו. ולרגע היא אומרת לאבא שאחותה פשוט בתקופה לחוצה ושלא צריך להיבהל.

בשווארמה שבקינג ג'ורג' על בוגרשוב, ממתין למנה, הוא חושב שרק לפני שנייה הבטיח לעצמו שלא. עוד כמה מטרים מהבית ויש לו מג'דרה שהיא הכינה לו. צרבת מקדימה את בואה של המנה. הוא משתיק אותה ומתיישב לעשות את מה שבחר-לא-בחר.

בהמשך הרחוב בחנות כלי בניין שמתמחה בברגים, הוא מתבונן על מסקינג טייפ. הוא בונה בית חדש איתה, אפילו שזו רק דירה שכורה, ורוצה שזה יהיה בדיוק. -בדיוק מה? הוא קונה עוד גליל ואז חוזר ומוסיף גם עוד סוג דק יותר. מה שיישאר נשמור בארגז, הגיע הזמן שתהיה לי כזו קופסא משלי, הוא מרוצה מעצמו.

בארומה שעל פינת אלנבי, היא יושבת, בבגדים מלוכלכים, גוף גדול, קור בכפות הרגליים, צריבה בתוך בטן, מבטים מבזים, מחשבות שמזמן לא התאימו לשיחה עם אף אחד, אולי פעם כשהייתה ילדה במקום אחר הן היו תהיות לגבי העולם. למה אי פעם עזבה את המקום ההוא ומה קרה איתו, היא נזכרת, וממשיכה לשבת כי אין לאן ללכת.


**
לאחרונה אני מנסה לצייר. הנה החומוס בקינג ג'ורג':

כיצד להרוס קשר בשלושה צעדים

כולנו יודעים שלפעמים קשר רגשי קרוב ואינטימי זה קשה ומבאס, מעביר מחלות ושובר את הלב, מרובה מטלות ומערער את שלוות הנפש. ולכן לעיתים קרובות בא לנו להרוס ולהיפרד סופית ממישהו שהרגשות שלנו נדבקו אליו. זה לא קל, אך רבים הצליחו. הנה שלושה צעדים מרכזיים לחיסול קשר עם קרוב משפחה, אהוב או חבר:


1) להגיד בבוז: "אני לא אוהב אותך, לא אכפת לי ממך, ואתה לא חשוב לי" - הרמה ההצהרתית חשובה מאוד, צריך להבהיר לצד השני את מטרתכם, ושכדי להשיג כל יחס אחר הוא ייאלץ להתגבר על התנגדות עזה מצידכם. שימו לב שהחלק הכי חשוב בהצהרה הוא חוסר החשיבות של הקשר בעיניכם. אם לא תפחיתו מחשיבות הקשר האדם האחר עלול לפרש זאת כאילו אתם מתנערים מאהבה ומשחקים אותה קול רק בגלל שאתם מפחדים להיפגע, ואז הוא עלול לחמול עליכם עוד יותר ולהגביר מאמצי ההתקרבות. לכן חשוב לציין שזה גם לא מעניין אתכם. הדרך הכי טובה לבטא חוסר חשיבות של הקשר הוא באמצעות נימה של בוז, נסו להוסיף מחוות מילוליות כגון "פחח", או "נו באמת" כשאתם לא בטוחים כיצד להעביר בוז. אם שואלים אתכם "אם אני לא חשוב לך למה טורח כל כך להרוס את הקשר ביננו?" נסו לעבור באלגנטיות לשלב הבא מבלי לענות.

2) להתמרמר ולהפוך כל דבר טוב לדבר רע - בשלב הזה אתם בעיצומו של הקרב נגד הרגשות שעוררתם באדם שאותו אתם רוצים לגרש. כן. דווקא כשאנחנו מתנערים מהקשר, הוא מסרב להיכחד. עלבון, כעס, בדידות, עצב, אהבה, שנאה, ועוד רגשות עלולים לצוץ אצלכם ואצל האדם האחר. רגשות חיוביים הם ניסיונו של הקשר להיתפס בדברים הטובים, ורגשות שליליים מסמנים היעדר של דברים טובים (כמו שבדידות מסמנת היעדר קרבה, ותסכול מסמן היעדר סיפוק). כך או כך, עלינו לחסל את הרגש המחפש מקום אחיזה בנו. הרגש עצמו - טוב או רע - הוא האוייב. כדי לדכא את הרגש עלינו לעשות מהלך ג'יו-ג'יטסו מתוחכם, המשתמש באנרגיה של הרגש המכוון לטוב ולהפנות אותה כנגדו. נסו לההתמרמר כנגד כל הפגנת טוב: מכינים לכם חביתה - תגידו שאפרוחים מתו עכשיו; אומרים לכם שאוהבים אתכם - תענו שלא מכירים אתכם בכלל; אומרים לכם שאכפת מכם - תציגו תביעות בלתי אפשריות; אומרים לכם שהרי לפני כן היה אכפת לכם - תגידו שזו הייתה העמדת פנים; מזכירים לכם רגע טוב - תגידו שזו הייתה הכחשה של המציאות. אינכם צריכים להוכיח שהכל רע, אל תיפלו בפח הזה הלוגי הזה שבו אתם אלו שצריכים להוכיח משהו. המטרה שלכם היא אך ורק לגרום לעצמכם ולצד השני לפקפק בקיומו של משהו טוב. אם בכל זאת האדם שאיתו אתם מנסים להרוס את הקשר מתעקש שיש דברים טובים, וגם בכם מתעורר געגוע בלתי נשלט, עברו אט אט לשלב הבא, מבלי לוותר על הבוז והמרמור שצברתם עד כה.


3) התנכרו לכאב: נקודת האחיזה הכי חזקה של הקשר הרגשי בלבבכם הוא הכאב הרגשי. כשאתם חסרי אונים ובודדים בתוך עולמכם, זה בדיוק הזמן שבו חיבוק, הבנה, מילה טובה, מבט חם, יכולים ללכוד אתכם ברשתם. לפעמים אפילו רק הפחד מחוסר אונים ובדידות מספיק בכדי לגרום לנו לשכוח את הבעייתיות בקשר רגשי ולבקש לשוב להתנחם בו. אך אל חשש. ישנה דרך להיפטר מהכאב ומהחרדה - ושמה ניכור. ככל שתתרחקו כך יהיה לכם קל יותר לשכוח. דיכאון, התמכרויות, אלימות, וקריירה תובענית הן כולן דרכים מצויינות להתרחק מהרגשות של עצמכם ומהסביבה. אך לפעמים מפחיד לנקוט בצעדים המובילים אליהן. נסו בכל זאת להשתדל להימנע ולהתרחק מהתמודדות רגשית, ותראו שאט אט ההתמודדות נעשית קשה יותר. אל תיפגשו עם האדם שחשוב לכם, אחרי ריבים אל תשלימו, אם תוכלו לעשות משהו מעליב במיוחד זה יעזור לכם להרחיק גם את הצד השני ולהפחית את עומס הניכור מכם. אם יש טריק שתמיד פועל, נסו ככל האפשר לחפצן את האדם השני ולראות את כל כוונותיו הטובות כתולדה של אינטרסים סמויים. ככל שתצליחו להעצים את הניכור שלכם לעצמכם ולסביבה, תמצאו שהניכור מעצים את עצמו, ושהקרבה נעשית קשה יותר ויותר. ואם דווקא אז אתם שוקלים לוותר, וליצור קשר מחדש - אל חשש, אחרי שמתרחקים קשה שוב להתקרב.

לסיכום, הדרך אינה קלה, ואינה מובילה לאושר, אך בהחלט ניתן לצעוד בה אם אתם נחושים להרוס קשר.

ובמחשבה שנייה

האם זה מתכון? האם זו בחירה? -אולי זה ככה רק בלא מודע. במציאות אנו חשים שכל הדברים הללו הם בחירות הישרדותיות, שאנחנו נאלצים לפעול לפיהן בעל כורחנו.

הדרכים הלא מושלמות שאנחנו בוחרים כדי להתמודד עם כאב רגשי מרחיקות אותנו מאנשים שחשובים לנו ומעצמנו, ומקשות עלינו את הנחמה העיקרית מול אתגרי החיים - לעבור את זה ביחד.

לפעמים רק אחרי טיפול, רק אחרי צמיחה והתגברות על הכאב, ניתן לראות שהייתה שם בחירה בכלל, ושניתן לבחור אחרת. ואולי זו אחת המטרות החשובות בטיפול - לאפשר לבחור אחרת, או "להפוך את זה לבחירה".

"הערות על אהבת העברה" לפרויד 1915

בפגישה של קבוצת הקריאה שלנו, מעיין מציגה את מאמרו של פרויד "הערות על אהבת העברה" משנת 1915. נכתב לפני 101 שנים. נראה שבזמן מלחמת עולם נוראית פרויד הוטרד לגבי המצב בו מטופלת מתאהבת במטפל. פרויד חשב על מאמר זה בתור הטוב מבין חיבוריו הטכניים.

ברקע, רותם מספר שנתקל בשאלה של מטפלת שאינה עוסקת בפסיכותרפיה בפורום התייעצות, שהלכה בערך ככה: "אולי שמתם לב לתופעה נורא מעניינת, עם מטופלים שנשארים הרבה זמן איתי, הם פתאום לוקחים את הזוגיות שלהם, את חיי האהבה שלהם, הם כאילו לוקחים את האהבה הזו שלהם, ומעבירים אותה לתוך הקשר איתנו. אפשר לקרוא משהו על זה?" -בעיניו מדובר בגילוי מחדש של מה שפרויד גילה, ורלבנטי לכל מקצועות הטיפול, והוא המליץ לה על פרויד.

פרויד פותח את המאמר ואומר שבהתחלה נראה שמה שקשה באנליזה זה לפרש את הבזקי המודחק שעולים בזיכרון של המטופלים. אבל לאט לאט מסתבר שפירוש ההעברה הוא הוא העניין הקשה באמת. פרויד מתייחס לאהבת העברה. במקרה של התאהבות אנה או בברויאר, והקושי של ברויאר לכתוב על הנושא בצורה מדעית, פיתוח הטיפול האנליטי התעכב בעשור.

מדובר פה ביחס מאוד מקובע מגדרית התואם את תקופתו של פרויד - של מטופלת מול מטפל. פרויד פורש את הסוגיה כך: כשמטופלת חושפת אהבתה בפני רופא, יש לו שתי אפשרויות סבירות - להפסיק את הטיפול ולהיפרד, ולהפסיק את הטיפול לממש את האהבה. ואפשרות אחת "מפוקפקת" - להמשיך את הטיפול תוך כדי קשר אהבהבים זמני. לגבי האפשרות של הפסקת הטיפול, פרויד מציע שגם אצל הרופא הבא התאהבות דמה תתרחש, ולכן זה לא פתרון רציני. מבחינת הסכנה לפתח אהבת העברה נגדית (להתאהב בחזרה במטופלת), כדאי למטפל לזכור שההתאהבות קשורה לסיטואציה ולא לתכונות המופלאות של הרופא. פרויד סוקר גם את האפשרויות מבחינת המטופלת: ניתן להפסיק את הטיפול, או לקבל את עובדת ההתאהבות כגזירת גורל שלא ניתן לעשות לגביה דבר. ברור שמשפחת המטפלת, לכאורה מתוך התחשבות ודאגה, אך למעשה מתוך קנאה ואנוכיות, תעדיף את הפסקת הטיפול. אך פרויד מעיר כי על האב או על הבעל לזכור, שהמטפל כמו גניקולוג, שמסייע למטופלת להירפא. פרויד מזכיר שגם היכולת לאהוב של המטופלת נפגעת על ידי הנוירוזה, ולכן הבעל אינו יכול להפסיק את הטיפול מרוב קנאה ולהנות מאהבת אשתו בכל מקרה. 

ההתאהבות קיימת ברמה מסויימת לאורך זמן, אך היא נחשפת כאשר ההתנגדות להעלאת חומרים מהלא מודע משתלטת עליה. פרויד מציין כי ישנם רווחים משניים לחשיפת האהבה, שבעצם חושפים שמדובר בהתנגדות ולא בהתאהבות בלבד העומדת בפני עצמה. השאיפה של המטופלת להיות מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה, הצורך לשבור את הסמכות של הרופא ולהפוך אותו למאהב, והרצון להגיע לסיפוק מיני. ההתנגדות היא גורם מתסיס, היא מצדיקה חיפוש אחר סיפוק מיני שגם מצדיק את ההדחקה.

לפי פרויד אין טעם להגיד למטפל שלא לשכב עם המטופלת, זו מוסרנות שאין בה תרומה טכנית. אין טעם להגיד למטופלת להפסיק את התנהגותה. זה כמו לזמן רוח רפאים באוב, ואז להיבהל כשהיא מגיעה, ולגרשה מבלי לשאול אותה דבר. אין טעם גם בלהמשיך בהיענות אפלטונית להתאהבות האירוטית של המטופלת, כי זו מניפולציה, והאנליזה הרי דוגלת באמת. 

על הטיפול להתנהל תוך כדי הינזרות. לא רק מסיפוק גופני. אין להציע תחליפים לאהבה שהמטופלת מבקשת. הרי עד שלא יוסרו ההדחקות, לא ניתן לספק משהו שאינו תחליף למה שהמטופלת באמת רוצה. היא לא מסוגלת לקבל אהבה, ולכן יש לתת לה פירושים. היא לא יודעת מה היא אהבה ולא רוצה לדעת, ולכן בקשתה להיענות מצד המטפל היא בעצם בריחה מאהבה. 

הרופא לא בהכרח יכול לעמוד מול האהבה המופגנת כלפיו ולא להיענות לה, כי הוא לא יכול באמת לדכא את ההעברה הנגדית. גם אם מעמידים פנים שאנחנו ידידים אפילו שהיא מאוהבת, הרי שהמטפל יכול להתפתות, ולהנות מאהבה שלה באופן לא מודע. לכן לא ניתן ללכת בדרך ביניים. יש לפרש את האהבה. להשאיר את אהבת ההעברה, אך לא להזין אותה בהיענות, אלא בהבנת מקורותיה הלא מודעים. 

פרויד אומר שרופא שנענה לאהבת ההעברה כשמטרתו לרפא את המטופלת מזכיר את הבדיחה על הכומר וסוכן הביטוח. הכומר נקרא על ידי משפחתו המודאגת של סוכן ביטוח ממולח, במטרה לוודות את סוכן הביטוח הכופר על חטאיו כאשר סוכן הביטוח שוכב על ערש דווי. הכומר סגור בחדר החולה שעות. כשהוא יוצא שואלים אותו נו, הוא חזר בתשובה? -לא, אני קניתי ביטוח, מתוודה הכומר. 

ככל שנעביר את הרושם שאנחנו חסינים מפיתוי כך נפיק יותר מהמצב יותר מידע. זה לא שצריך להיות בלתי מושפעים ממנה. אלא שצריך להפגין קור רוח, ולדבר על זה כאילו זה לא מביך. ברגע שהמטפל יהיה חסין מפיתוי, המטופלת תוכל להוציא לאור את הפנטזיות והתשוקות, ומאפייני התאהבותה לפרטיהם. מתוך כך ניתן למצוא את הדרך לשורשי האהבה בלא מודע.

עם זאת, פרויד מזהיר, יש נשים עם דחף מיני שחייב מימוש, שאינו ניתן לעידון, שלא ניתן לפרש להן דבר, והן מקבלות רק "טיעונים של מרק והיגיון של כופתאות". ולא מסוגלות לקבל את הפירוש של הדחף שלהן.

לנשים אחרות, שמסוגלות לקבל פירוש, יש לפרש את ההתאהבות כהתנגדות. כי התאהבות אמיתית הייתה מגבירה את שיתוף הפעולה בטיפול. אבל בגלל שההתאהבות משרתת התנגדות, המטופלת נעשית נעלבת, מרדנית, מכניסה את הרופא למלכוד שאם הוא מסרב לה היא משחקת את הדחויה ולהיעלב, ולחמוק מניסיונות הריפוי שלו, כפי שהיא עושה כעת. ההתאהבות גם אינה חדשה ואינה קשורה למצב הנוכחי, אלא שחזור של תגובות ילדיות. ניתן להוכיח זאת באמצעות אנליזה של התנהגויות ההעברה של המטופלת. מטרת העבודה היא חשיפת ההעברה הילדית והפנטזיות שנתוו סביבה. 

אך המטרה להוכיח שזו אינה אהבה אמיתית מפספסת פה משהו. כי זו אהבה אמיתית. גם אהבה רגילה כוללת חזרה ושחזורים של דפוסים ילדיים. כל אהבה היא אהבת העברה. יש באהבת העברה חלק אמיתי, אך גם דפוסים ייחודיים - היא מתעוררת עקב הסיטואציה האנליטית, היא מועצמת מכוח ההתנגדות ששולטת, והיא פחות נבונה ומתחשבת במצב, והיא מפריזה בערך הרופא יותר ממה שקורה בהתאהבות נורמלית. זה הופך את זה לתופעה ייחודית לאנליזה. אבל הסטיות מהנורמה הן המהות של התאהבות. 

פרויד מסכם זאת כקרב מרובה חזיתות - פנימי אצל הרופא, בין הרופא למטופלת, ובתוך הנפש של המטופלת, ומול מתנגדים מבחוץ. זה מכניס לסיטואציה חומרי נפץ עזים. הרופא כמו כימאי שעובד עם חומרי נפץ, אבל זו העבודה, אי אפשר להחליף את החומרים. אלו החומרים וזו העבודה. לא צריך להתנצל שוב על התעסקותה המסוכנת של הרפואה כשמדובר באנליזה. לא צריך חומרים פחות חזקים. אלו הם חומרי הנפש.

"אמור זה בכלל שם של קופידון בצרפתית":

הערותיי
1) יש לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה של תקופתו, והתרבות הפריארכלית ששלטה אז, כדי להבין את החתרנות שלו, ואת האופן בו פרויד ניצב כנגד ניצול יחסי מרות בטיפול, ולמען התייחסות לרגשות המתעוררים במסגרת יחסי הטיפול כגורם טיפולי.

2) צריך לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה אנליטית, לפיה תפקיד האנליטיקאי להביא את הפנטסיות והדחפים הלא מודעים של המטופל לביטוי בדיבור. לפי הטכניקה הפסיכואנליטית, זהו תהליך של הפקת משמעות סמלית מופשטת מחוויה גופנית גולמית. לכן על המטפל להימנע מהיענות לצרכים הקונקרטיים של המטופל ורק לפרש אותם. מטפל שנענה למשיכה האירוטית, למעשה גודע את את התהליך האנליטי באיבו. במקום להביא את הדחפים והפנטסיות הלא מודעים להכרה מודעת, הוא בוחר לממש אותם בפעולה. כשאנחנו פועלים אנחנו יוצרים רעש שמקשה עלינו להתבונן במציאות הפנימית. המסגרת שבו העבודה עם אהבת העברה אפשרית, לפי פרויד, היא כזו בה איננו מספקים את הצרכים של המטופל אלא רק מפרשים אותם בדיבור.

לכן יש לקחת בחשבון כיצד עושים שימוש באהבת העברה בטיפולים שאינם מקפידים על עמדה מתבוננת בלבד, אלא גם עוסקים במימוש בפועלה. לדוגמא בטיפול מיני בו אני מאמין שיש ניסיון לתעל את הדחף המתגלה לכיוונים בהם הוא יכול להתממש. או בטיפול במגע, בו יש מימוש של הצורך בקרבה גופנית, ואין שליטה על המשמעויות הסמליות שהמטופל מקנה לכך.

בפסיכותרפיה ישנם זרמים שאינם מקפידים על פירוש הצרכים של המטופל, ונענים לצרכיו, אם זה בשינוי המסגרת הטיפולית, במענה על שאלות אינפורמטיביות, ובהיענות ליחסים בינאישיים שאינם טיפוליים בלבד. השאלה היא כיצד ניתן להבין את אהבת העברה כשהיא מקבלת היענות חלקית מסוג זה. לפי פרויד יחס זה יכול להיות כוזב מצד המטפל, משום שיש בו היענות לצרכי המטופל לפי צרכי המטפל, ולא לפי עמדה מתבוננת שמטרתה להבין את המטופל.

מימד עומק בטיפול

לאחרונה התחלתי להבין יותר ויותר שגם לי וגם לחלק מהאנשים שאני פוגש יש תפיסה שגויה לגבי התפתחות נפשית.  התחלתי להבין שאני תופס את ההתפתחות הנפשית שלי כלינארית ושזה לא נכון. אל תגידו לי נו ידענו את זה מזמן, בטח שגם אני ידעתי את זה מזמן, אבל להבין מה זה אומר זה דבר אחר. ואם תוכלו לעזור לי להבין יותר את מה שאתאר להלן, אודה לכם על כך.

הרעיון של התפתחות לינארית הוא שהלמידה והשיפור במצב הנפשי הם כמו גרף עולה, קו ישר אלכסוני כזה. למטה יש איזושהי ג'יפה, ביצה טובענית, משהו גולמי שמתחילים מממנו, ולמעלה יש איזושהי הארה גדולה, פיתרון הבעיה, הצלחה. לפי התפיסה הזו, יש דרך ברורה מלמטה למעלה. כלומר, ככל שאני מבין דברים ועובד על עצמי כך אני מתקדם, והשאיפה היא לטפס במעלה הגרף, ולהשתפר.  בדימיון שלי זה נראה כמו עלייה בשביל. על גרף דו מימדי זה נראה כמו קו ישר עולה מאיכסה ליופי:

ניסיתי לעבוד עם תוכנה שמשרטטת כזה גרף, רק  לא הבנתי איך ליישר את הצירים בכלי הזה שציירתי באמצעותו:

אבל מה שקרה לאחרונה, זה שהתחלתי לחשוב על מקום אחר בנפש, עמוק יותר, בו אני שואל שאלות כמו מי אני בעצם. אל המקום הזה מגיעים ככל שמעמיקים לתוך הנפש, לתוך הסחי, העמימות, האפלה, הלא מודע. למעשה, לא צריך לנסות להגיע למקום הנמוך הזה בכוונה, כי הוא מושך מטה, מושך חזרה אליו, מבעבע ורוחש, קורא לי לצלול מטה לתהום. כאילו יש לתהום הזו איזה כוח משיכה, וככל שמנסים לברוח מהמקום של העמוק הזה, ככה נתקעים. זה כמו שככל שלוחצים יותר על הגז מתחפרים יותר בבוץ, זה כמו שככל ששוחים יותר נגד הזרם נסחפים יותר החוצה*, או נתקעים באיזושהי נקודת אמצע סיזיפית, סטטוס קוו לא שקט, ולא מצליחים לטפס למעלה למקום טוב יותר. המקום הזה קיים בתוכי, והיציאה ממנו אינה תלויה רק בכוח הרצון, או באיזה אמצעי או שיטה.

לעומת זאת, אני יכול להגיד משהו בתור מטפל ומטופל: שהמקום העמוק הזה אינו מסוכן ואינו רע. יש תופעות פרדוקסליות שנותנות למקום הזה תפקיד חשוב. לדוגמא, ככל שמכירים יותר את המקום העמוק הזה שבתחתית, ככה יש יותר כוחות לטפס במעלה ההר למקום טוב. או למשל, כשלפעמים צריך לוותר על המאמץ לעלות למעלה, ורק אז מתאפשר לעלות למעלה ללא מאמץ. זה כמו שחוטא קתולי צריך להתוודות על חטאיו כדי להיכנס לפרגוטוריום, לפני שיורשה לו לכפר על חטאיו (עשרות אלפי שנים) ולהגיע לגן עדן. ויגידו האנשים המוארים מביננו, שהקבלה של המקום הגולמי והקשה שנמצא עמוק בפנים, היא-היא הגאולה האמיתית, שמאפשרת להיות למעלה ולמטה בו זמנית. וכאן בעצם מתחיל אצלי החשד, שהעלייה בגרף איננה כזו פשוטה, ושהקו הזה הוא אשלייה תפיסתית חזקה. אי אפשר להתכחש לתחושה שיש חוויה לינארית של טיפוס והתפתחות, אבל אי אפשר להאמין שככה זה באמת פועל כשמסתכלים על התופעות במציאות. זו פנטזיה שמושרשת עמוק.

*האסוציאציה המרחבית הנוספת היא של היסחפות לתוך הים. אומרים שכשהזרם סוחף פנימה, עדיף לא לשחות נגדו ולהתעייף, אלא לשחות הצידה, כי הוא צר מאוד ובצדדים יש זרם נגדי שמוביל לחוף. הרעיון הדומה בטיפול הוא שלא להתנגד למשיכת הלא מודע פנימה, לא לנסות לשחות בכוח החוצה, אלא לעשות טיול מסביב, ולגלות שיש דרכים יותר קלות לצאת.

כשמטופל מגיע לטיפול הוא מבקש להיפטר ממה שמציק לו: מהרגשות הקשים, מהסימפטומים שנחווים כאיבוד שליטה, מהביטויים המפחידים של הלא מודע, מהמחשבות הקשות. הוא אומר משהו כמו "אני צריך להפסיק לחשוב". או "למה אני ככה". הוא מבקש מהמטפל למשוך אותו למעלה, כאילו אני יודע איך לעשות זאת. טוב אני כן יודע קצת: אולי לתת קצת לגיטימציה לחוויה, אולי לאפשר קצת פורקן, להרגיע - אלו דברים שעוזרים ברוב המקרים. ואם הדברים הללו עוזרים, זה כבר סימן טוב לבריאות נפשית, ונותן תקווה שיכולת למטופל להחלמה ספונטנית, גם בלי עזרה נוספת (כי זה אומר שדחף החיים דומיננטי ומחפש דרך להתממש). אבל אני לא באמת יודע איך לעזור לבנאדם "להיפטר" מהדברים שמציקים לו. אני לא מהפנט אנשים ומעלים להם התקפי פאניקה. אני לא מוחק להם דברים מהלא מודע. אני לא נותן עצה נורא טובה שפותרת את כל הקשיים במערכות יחסים. אפילו יותר מכך, אני יודע היטב, שכל עוד שהמטופל מבקש להיפטר ממשהו, ככל שהוא מחפש "פתרון קסמים", כך גם הסיכוי שמצבו ישתפר קטן יותר. כלומר, אני יודע שהוא צריך לוותר על ההתנגדות להעמקה והבנה של עצמו כדי להגיע למקום טוב יותר.

לדוגמא, לפעמים יש אנשים שפונים לטיפול בעת משבר, ואפשר לראות עליהם שהם מעדיפים להדחיק את מה שמציק להם בחיים, ושהרעיון הזה של דיבור על רגשות לא מתאים להם. ואז בפגישות הראשונות הם פורקים את אשר על ליבם, ונראה שזו הזדמנות נדירה בה הם מאפשרים לנושאים הרגשיים הללו להתאוורר סופסוף. אבל ניתן גם לראות שאם הטיפול ייתמשך עוד קצת, והם יקבלו לגיטימציה לרגשותיהם, ואולי איזו עצה ראשונית, הם מהר מאוד יאבדו את הדרך וינסו לברוח מהעומק שחשפו כשרק הגיעו בעת המשבר. כאילו ברגע שהמצב בסדר, אין שום מוטיבציה לחפור, וההתקדמות נעצרת, ולא משנה אם שומדבר לא השתנה בעצם. ההתקדמות לאן? להכרה עצמית, להבנת העולם הפנימי, לעומק. הטיפול הופך להיות המועקה, והם לא יודעים מה לעשות בו, הוא מגרה אצלם משהו שהם כבר לא חייבים להתעסק בו, והם עוזבים או מפסיקים לעבוד, או מתנגדים להמשך עיבוד רגשי. 

כלומר, בעוד שהמטופל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה ברע ומגיעה לטוב, הרי שהמטפל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה בשטחי ומגיעה לעמוק. נכון שהמטפל ער לכך שהמטופל רוצה לשפר את מצבו, אך הוא מנסה להראות גם למטופל איזושהי עמדת עומק. לפעמים המצב הזה מבלבל את שני הצדדים, כשהמטפל מנסה לתת למטופל עצות שטחיות לשיפור חייו, או כשהמטופל לא מבין למה צריך להיפתח בפני המטפל אם הוא לא מקבל ממנו פתרונות. אחת הדרכים שבה המטפל נוקט בה כדי להראות למטופל את מימד העומק הזה, הוא באמצעות שיקוף הדו-ערכיות של כל דבר טוב או רע שהמטופל מתאר לו. כשהמטופל מספר משהו שרע בעיניו, לדוגמא שכעס על חברו, המטפל יכול להשיב  משהו כמו "צריך קשר מאוד קרוב כדי שיהיה אפשר לבטא את התחושות הללו". כלומר, המטפל משקף שלדבר הזה שנתפס כרע, יש מידת עומק דומה למידת העומק של דבר טוב. או בניסוח אחר - שבעומק מסויים של החוויה, לא ניתן לומר אם הריב הזה היה טוב או רע, ומה שהיה בו זה רק נוכחות רגשית עמוקה של שניהם. הנה טבלא שמנסה להציג סוג כזה של יחסים בין שיפור והעמקה:

בטבלא הזו ציירתי איזשהו מסלול התקדמות בעומק בטיפול, החל ממשבר, המשך בפלטו וכלה בקבלה עצמית עמוקה. בטבלא אפשר לראות שכמתחילים את הטיפול המצב רע והעומק רב. התקדמות מועטה מאפשרת לצאת טיפה מהבור ולשפר טיפה את התחושה. התקדמות משמעותית (6 על הסקאלה) היא כבר מספיקה כדי להחזיר את האדם לתפקוד טוב, ולתחושה חיובית, אבל אז גם ישנה התנגדות גדולה להמשך ההעמקה בטיפול. מצב זה מכונה flight to health - כשמטופל מחלים באופן מהיר מדי ולא מציאותי, כדי לשטח את המורכבות הרגשית שנחשפה, וכדי להפסיק את חשיפת העומק הנפשי בטיפול. אם נוצר אמון, אז לאחר הטבה ראשונית יש המשך של ההעמקה כדי להגיע להכרה עצמית עמוקה, ועם ההכרה שמלווה בביטחון, יש גם הטבה רבה יותר ויציבה יותר של הwellbeing. והאפקט העמוק ביותר, הוא של ביקור מיטיב בעומק רב, בו נוצרה הטראומה. החזרה למקום הזה, הפעם בבטחה, מאפשרת לראות את המשותף בין הטוב והרע. מבט עומק כזה מחסן בפני הרע. העומק מאפשר להבין דברים כמו יש משמעות אישית בזה שזה קרה לי. ככה שבעצם רואים גרף היפרבולי של העמקה:

מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא שמדובר בשתי נקודות ראות שלכאורה שוללות זו את זו - מצד אחד ראייה לינארית של התקדמות לעבר הטבה, ומצד שני ראייה דו ערכית (היפרבולית) של עומק לפיה בסוף הדרך בעצם מגיעים למקום ממנו התחלנו. אך אם מוסיפים מימד נוסף אין בינהן סתירה. כלומר, ניתן להלביש את שתי המגמות הללו על אותו גרף תלת מימדי. אם המטופל יעמיק בהכרה עצמית, הוא יחוש בהטבה שהוא מבקש, ואם הוא יסרב להעמיק, הוא לא יתקדם מעבר לאיזשהו סטטוס קוו נסבל ששומר על שטחיות. כך ניתן לדמיין גרף תלת מימדי, שאכן מראה מגמה לינארית על שניים מהצירים, ומגמה ריבועית על הציר השלישי:

יש כמה דברים שקראתי שהובילו אותי לקו החשיבה הזה: ביון שכותב על החלפת נקודת ראות כדרך לפריצת דרך; הרצאה של ד"ר יהודה ישראלי שמדבר על כך שהלא מודע הוא כמו מימד נוסף שבו אין שלילה של הדברים שאנחנו תופסים במודע; וההסבר של באלינט לגבי השבר הבסיסי שההכרה בו מובילה מצד אחד לדיפרנציאציה גוברת עד כדי פרדוקסלית ומצד שני לפשטות ודיוק עמוק וחסר מאמץ.

ככל ששיחקתי עם הגרפים וניסיתי ליישר את הצירים הגעתי לעוד מצבים שאני יכול לפרש כבעלי משמעות. הנה גרף בו ככל שאנחנו מעמיקים לא ברור אם זה יותר טוב או פחות טוב:

והנה גרף, שנראה לי שבעצם מייצג נקודת ראות רביעית, נקרא לה הזווית האנליטית. ממנה ניתן לראות שבלי להתקדם ובלי להשתפר אנחנו מגיעים לכל העומקים בבת אחת:

עד כאן. אלו מחשבות ראשוניות. אני מתעניין מאוד באופן בו הוספת מימד חשיבה מסביר פרדוקסים ופותר קונפליקטים. אם יש לכם כיווני קריאה נוספים בשבילי אשמח לשמוע עליהם.

==

כתבתי את הדברים כך בהשראת קולגה יקרה שהקריאה שירה בסמינר בו השתתפנו, ודיברה על כך שלפעמים בצעירותנו נראה שהדרך סלולה לפנים, ובבגרותנו אנחנו מגלים שיש הרבה דרכים, ולפתע גם שביל צדדי בו נצעד יכול להיות משמעותי בחיינו. אמרתי לה שלפעמים אני תקוע עם המחשבה על טיפוס מתחתית הביצה לראש ההר, והיא הציעה לסחוב את הג'יפה לראש ההר. אז הנה שיר על נדיבות והתפתחות לעבר זיקוק (ולא לעבר מורכבות):

אשרי הזורעים ולא יקצורו / אברהם בן יצחק (זונן)

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.
אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

==

מדור לדור עוברת הבחירה

לכבוד סדר פסח אלטרנטיבי באופיו, התבקשתי לשתף במחשבות על נושאים חברתיים ונפשיים הקשורים ביציאה מעבדות לחירות וכד'. כתבתי קטע קצר המבוסס על מאמרו של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על הקשר בין חרדה וחופש. תגידו לי אם כדאי להקריא או להגיד משהו יותר מצחיק. הנה:

מאז תחילת ההיסטוריה הכתובה, האדם התקדם בידע שלו, ביכולתו לשלוט בחומר, ולהסביר את סביבתו. מאז המהפכה החקלאית שבסוף עידן הקרח האחרון, בקפיצות התפתחותיות אדירות מדי כמה מאות שנים, הגענו כעת למה שנקרא עידן המידע, בו כל אדם מסוגל לשתף את הידע שלו עם כל אדם ברחבי העולם. המדע והטכנולוגיה גירשו את רוחות הרפאים הישנות והגבירו את החופש שלנו לעשות כרצוננו, ולשפר את חיינו. הסרנו מעלינו את הכבלים ההישרדותיים שהגבילו את החופש שלנו. איננו פוחדים עוד מברקים ורעמים או מחיות טרף, איננו עסוקים כל היום במציאת האוכל שיספיק לנו כדי להתקיים, והפגיעות שלנו למחלות ולפציעות פחתה לאין שיעור.

אך ישנו חופש שטרם השגנו, משום שיש ידע שטרם רכשנו. האנושות עשתה צעדים מועטים מאוד לקראתו, ואולי אף התרחקה ממנו בכמה מובנים. אנחנו עדיין פועלים מתוך הישרדות, מגיבים לפחדים, ואיננו חופשיים לבחור כיצד נחייה את חיינו. החרדה עדיין מושלת בחיינו, עוברת מאדם לאדם, מקהילה לקהילה, ומדור לדור. הפחד מאנשים אחרים מאיתנו מוביל אותנו לגזענות, הקושי לנהל דיאלוג מוביל אותנו למלחמות כאילו שאין ברירה, הפחד לאבד את תנאי החיים המקיימים אותנו מוביל אותנו לאדישות כלפי הרס הסביבה ורצח המוני שמתרחשים ברחבי העולם, הפחד משינויים חברתיים מוביל אותנו לבחור ברודנים, חוסר האמון בטבעו של האדם כופה עלינו שיטות כלכליות שמעודדות מחסור, הפחד שלא יהיה לנו מספיק גורם לנו לצרוך יותר מדי, הפחד מנידוי והוקעה גורם לנו להתנהג בחוסר נאמנות לרגשותנו, הפחד מניצול גורם לנו לנצל אחרים, כל חיינו אנחנו מגיבים לפחד הישרדותי זה או אחר, ואין לנו חופש ואין לנו בחירה.

כדי להיות חופשיים לבחור, עלינו לרכוש ידע מסוג אחר. לא ידע אינטלקטואלי הידע הוא שחסר לנו. עלינו לרכוש ידע רגשי, אתי, רוחני. השאלות שאנחנו עוד לא יודעים לענות עליהן הן קיומיות. מה עושים עם זה שאנחנו כאן, עם זה שאיננו שולטים בגורלנו. עם זה שאנחנו תלויים לגמרי בטכנולוגיה ובמדע כדי לשרוד. עם זה שאיננו יודעים כיצד לשתף פעולה. עם זה שככל שאנחנו לומדים לשלוט בעולם, אנחנו עדיין נשארים חסרי אונים לגבי עצמנו, והיחסים זה עם זה. הדבר המפחיד אותנו ביותר הוא חוסר האונים שאנחנו חשים מעצם קיומנו. החיים מבהילים, גורמים לנו להתגונן, להרגיש לא מתאימים, לא בסדר, פגומים. כל חיינו אנחנו מגיבים לתחושה קיומית בסיסית זו, שמשהו לא מתאים, ושאין לנו איך לתקן את זה.

כדי להיות חופשיים עלינו להפסיק לפעול מתוך כורח הישרדותי ולהתחיל לבחור מתוך היכרות עם עצמנו, ועם המציאות המורכבת בה אנחנו חיים. איננו יכולים רק להיפטר מבעיות, לשלוט במי שלצידנו, להעביר את הבעיות שלנו למי שסביבנו, למי שמתחתנו, למי שבא אחרינו. החרדה ההישרדותית עוברת ביננו בכל אינטראקציה אנושית הכי קטנה. מישהו חותך אותי בכביוש ואני מגיב אליו אוטומטית: איזה נבלה. ואני לא עוצר לחשוב שאולי הוא החמיץ את הפניה שלו ונבהל בעצמו. אני רואה אפשרות לעקוף בתור לפנייה, ואני לוקח אותה, כי אני מפחד לאחר לפגישה, ולא חושב על איך ירגישו אלו שהרגע חתכתי אותם. הר געש או רעידת אדמה מתפרצים בארץ רחוקה, ואני קודם כל חושב מזל שזה לא קרה פה, ולא חושב אחר כך על איך אני יכול לעזור, או איף אני משפיע על הסביבה. מהגר משפיל את מבטו כשהוא חולף על פניי ברחוב ואני שמח שהוא לא רוצה לפגוע בי, ולא חושב על הפחד שבו הוא חי, על היעדר היציבות בחייו. בכל הסיטואציות הללו אני לא חושב, אני רק מגיב. אני שמח על ההישרדות שלי, ולא שואל מה הייתי רוצה שיהיה, מה טוב בעיניי, במה אני בוחר.

אני יכול לרכוש ידע רב על מכוניות ועל הפיזיקה של תנועה אך זה לא יעזור לי להבין איך להתחשב במי שנוהג איתי בדרך. אני יכול ללמוד הרבה על רפואה, אך זה לא יעזור לי לדעת מה להגיד למי שכואב לו או מפחד להיות חסר אונים. אני יכול ללמוד איך הכלכלה פועלת, אך אני לא אוכל לדעת מה מניע אנשים לצמוח. גיאוגרפיה לא תלמד אותי איך מרגיש בית. פסיכולוגיה לא תלמד אותי מי אני. מוסר לא ילמד אותי מי הוא האדם שמולי. אנטומיית האוזן לא תלמד אותי להקשיב היטב.

הידע הרגשי הוא היכולת ללמוד בעצמה, היכולת לא לדעת, להיות חסר אונים, לנסות להבין איך זה להיות מישהו אחר, להבין איך דבר משפיע עליי לפני שאני יודע מה לעשות איתו, לשאול מי אני ולא מה אני עושה עם זה. כדי ללמוד להרגיש צריך להיות מסוגל לשאת בחרדה, לשאת בכאב האנושי הבסיסי, בתחושה שאיננו מתאימים, שאנחנו לבד, שהקשר שלנו עם אנשים אחרים תמיד חלקי, שההבנה שלנו את העולם תמיד רגעית, שכל מה שהשגנו משתנה וחולף.

היום אנחנו חוגגים את חג החירות, וזוכרים את עבדותנו במצרים, שמחים על כך שמלאך המוות פסח על אבות אבותינו, שרודן אכזר לא רצח את בני עמנו. כל דור ודור צריך לזכור שיצא מעבדות לחירות. לזכור את הדורות הרבים, שכל אחד מהם בחר מעט בטוב, הוסיף מעט בחירה לדור הבא. כל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ועדיין שרדנו, ועדיין חשבנו מעט, הבנו מעט, והוספנו מעט חופש לדור הבא. עבדים היינו, ועתה בני חורין?

חברי,  חנן סבח טייכר פרסם משהו יפהפה בפייסבוק שמכוון לסוג הידע שנצטרך ללמוד ברגע שנפסיד לפחד להישרדותנו:

"בשבתנו בבור"

בְּכָל דּוֹר וְדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

וְהָיִיתִי מוֹסִיף כִּי

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִצְרַיִם,

וּכְאִלּוּ הוּא הַיּוֹשֵׁב עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאַרְצוֹ הוּא,

וּכְאִלּוּ הוּא פַּרְעֹה, ואֶת לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ אֱלֹהִים,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמַּקְשִׁיחַ לְבָבוֹת אֲחֵרִים,

וּכְאִלּוּ הוּא מֹשֶׁה הַטּוֹמֵן גּוּפַת מִצְרִי מַכָּה עִבְרִי,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמֻּכֶּה וְהַנִּסְתָּר,

וּכְאִלּוּ הוּא רְאוּבֵן הַמַּשְׁלִיךְ יוֹסֵף לַבּוֹר, מַצִּלֵהוּ מִיָּד אֶחָיו,

וּכְאִלּוּ הוּא יְהוּדָה, הַמּוֹכֵר אָחִיו,

וּכְאִלּוּ הוּא שִׁמְעוֹן,

וְלֵוִי,

וְדָן,

וְנַפְתָּלִי,

וְגַד,

וְאַשֵּׁר,

וְיִשָּׂשכָר,

וּזְבוּלוּן,

וּבִנְיָמִין,

הַטּוֹבֵל כֻּתֹּנֶת פַּסִים בְּדָּם לֹא לָהּ,

וּכְאִלּוּ הוּא יַעֲקֹב – הוּא יִשְׂרָאֵל – הַקּוֹרֵעַ שִׂמְלָתוֹ וַיֵּבְךְּ,

וַיֵּבְךְּ.

אאחל לנו שלא נחסר דבר, ושנוכל לשאוף ליותר, ולבחור.

הפניות:
Symington, N. (1983). The Analyst's Act of Freedom as Agent of Therapeutic Change. Int. R. Psycho-Anal., 10:283-291.

חנן סבח טייכר (2016), "בשבתנו בבור", מגזין העוקץ -  בלינק הזה.

ד"ר מיכאל שושני וד"ר בתיה שושני, (2005), "הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון", מגזין שיחות, גליון י"ט מס' 2. זמין גם באתר פסיכולוגיה עברית.

מיקוד בצרכים במסגרת אימון אישי

כתבתי בעבר על קואוצ'ינג מזווית ראייה פסיכולוגית והגדרתי קצת מה זה קואצ'ינג על דרך ההשוואה לטיפול. בשנה האחרונה העמקתי את העיסוק שלי בקואוצ'ינג ואני חושב שעכשיו אני יכול להגיד על זה עוד כמה דברים ולתת עוד כמה דוגמאות. למעשה, למדתי קואוצ'ינג לפני שש שנים ועסקתי בזה, אבל כשהתחלתי להתמקצע בפסיכותרפיה פתאום שתי הגישות נעשו מאוד מבלבלות עבורי. טיפול היה מיומנות חדשה ומורכבת שדורשת הרבה התמודדות עם חוסר אונים, וכל הזמן הייתי מתפתה להשתמש במיומנות היותר ברורה של קואוצ'ינג שנתנה לי תחושה של שליטה. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות משהו התבסס אצלי יותר בהבנה של מה זה פסיכותרפיה פסיכואנליטית, בעיקר דרך הלימודים של הפסיכואנליזה הקלייניאנית והביוניאנית. ואז בקונטרסט, משהו התחדד אצלי גם בהבנה של מה זה קואוצ'ינג. הפוסט הזה סוקר היבט מסויים בעבודה האימונית והטיפולית שבאמצעותו אני מבחין בין שתי הפרספקטיבות - ניסוח של צרכים.

(הערה: לאחר כתיבתו ביקשתי מעמיתה שאני מעריך להעיר הערותיה, והיא עשתה זאת תוך שביקשה לשמור על אנונימיות. היא מגיעה מעולם הפסיכולוגיה התעסוקתית, וראייתה האנושית עשירה ויפה בעיניי. הערותיה מצורפות בסוגריים ובסוף.)

רקע

אם ניתן לומר שפסיכותרפיה פסיכואנליטית עוסקת בהיבטים סובייקטיביים של החוויה האנושית - המשמעויות שהאדם מקנה לחוויה שלו, הרי שקואצ'ינג עוסק בהיבטים האובייקטיביים שלה החוויה האנושית - האופן שבו בנאדם פועל על העולם ומתנהל בו. זו הגדרה מאוד פשטנית שלפיה הרבה מאוד סוגים של טיפול נשמעים יותר כמו קואוצ'ינג, וגם ברור שהרבה דברים נופלים בין לבין. וההבדל בין סובייקטיבי ואובייקטיבי יכול לבלבל. אבל נראה לי שזו דיכוטומיה שימושית שמבהירה את ההבדל בין שתי הגישות ואתחיל ממנה.

אחד ההיבטים העיקריים המפרידים בין חשיבה סובייקטיבית על מצבו של אדם לבין חשיבה אובייקטיבית על אותו מצב, היא שבעוד שהסובייקטיביות מאופיינת באמביוולנטיות קונפליקטואלית (בשפה פשוטה: "אכילת סרטים"), הרי שהאובייקטיביות מאופיינת יותר בפונקציונליות (יעני: "תכלס"). אסביר מה זה אומר באמצעות דוגמא: אפשר לחשוב על מצב רוח ירוד בהיבטים האובייקטיביים שלו - חוסר סיפוק של צרכים חברתיים, חוסר באנרגיות פיזיות, תסכול של כל מיני שאיפות, תפקוד לא אופטימלי בקשרים. זה מצב שקל לסנתז, לדוגמא כשמגייסים בן 18 לצבא מלבישים אותו בדקרון ושולחים אותו לשמור במגדל על אנטנה תוך כדי איום בעונש אם ישחק בטלפון. גישת הקואוצ'ינג מתמקדת בהיבטים אלו, והשאלה המרכזית שלה היא: "מה אתה צריך ואיך אתה יכול להשיג את זה?". ןכך, רוב האנשים פונים לקאוצ'ינג כי הם תקועים באיזה מגדל שמירה מטאפורי כזה בחייהם, לא מוצאים נחת עם עצמם ולא הנאה ממה שמוטל עליהם לעשות, והם מחפשים קידום בעבודה, מישהו להיות איתו, עסק משלהם שיוכלו להיות גאים בו, משהו לקום בשבילו בבוקר, שינוי.

לעומת זאת, אפשר לחשוב על אותו מצב רוח ירוד בהיבטים הסובייקטיביים שלו - להתבאס על עצמי שאני מלנכולי ולא מסתדר בחיים כמו כולם, לרצות רשות להתכנס לתוך עצמי ושאני לא אהיה חייב להיות בסדר ולתפקד כל הזמן כי לא בא לי, להרגיש שיש משהו מאוד אמיתי ואותנטי בדכדוך שמשתלט עלי ושהוא חלק מתהליך אבל וקבלה שאני צריך לעבור, להרגיש שמגיע לי להרגיש רע כי אני אשם במשהו, או שלא מגיע לי להרגיש טוב, וכו'.  טיפול מתמקד בהיבטים סובייקטיביים אלו, והשאלה הטיפולית במקרה זה היא: "מה אתה חווה ומה המשמעות של זה עבורך?". המשמעויות שהאדם חווה מול כל אירוע אובייקטיבי הן מרובות, ומשתנות בדיעבד. כך למשל נוסטלגיה יכולה למרק את האבט"ש המעפן ההוא עם האנטנה ולהפוך אותו לנקודת מפנה בחיים בו התחלתי לקרוא בשביל עצמי ולא בשביל בית ספר. לא יכולתי לסנתז את המשמעות הזו מראש. למעשה זו דוגמא למקרה קסום, בו תסכול מוליד בדיעבד משמעות חיובית, ובעיניי, טרנספורמציה מסוג זה היא המטרה העיקרית בטיפול.

(הערה: אלו שתי שאלות מוצא שונות בין הקואצ'ינג לטיפול האנליטי, אך יש לזכור שזה לא נכון לגבי טיפולים אחרים. הטיפול האנליטי מכוון ל"דע את עצמך", בעוד שהקאוצ'ינג המגיע מעולם הספורט מכוון ל"שפר את עצמך").

לעומת זאת, במסגרת קואוצ'ינג יש מיקוד בצרכים וערכים המניעים את האדם בחייו, ושסיפוקם מסב לו תחושת משמעות ושביעות רצון. ברור שצרכים וערכים, ואף יותר מכך תחושת משמעות ושביעות רצון, הם בעיקר סובייקטיביים. אך הרעיון בקואצ'ינג הוא שניתן להפריד בין מה שאנחנו חושבים שיעשה אותנו מרוצים, לבין מה שבפועל עושה אותנו מרוצים, ושאם נבין את מה שקורה בפועל, נתגבר על חלק מהעיוות הסובייקטיבי בתפיסת האושר שלנו. כך לדוגמא המקרה של אדם שמשאלתו היא הצלחה כלכלית, אך כשמבררים מתי לאורך חייו היה מאושר, עולה בבירור ששוב ושוב זה היה במקרים בהם היה מוקף במשפחה וחש אהוב ובטוח. אם כן, ניתן להבין שהמשאלה שלו להצלחה כלכלית אולי נובעת מכך שהוא כעת כבר חש מוקף במשפחה אוהבת ובטוחה ולכן פנוי לחקור צרכים אינדיבידואליסטיים שפחות חשובים עבורו. לחלופין, ניתן לברר אם הוא מניח שאם יהיה עשיר יוכל להבטיח שישיג גם משפחה אוהבת ובטוחה. יש הרבה דברים שניתן להבין מתוך בירור לגבי מה שקרה עד כה בפועל בחייו, מעבר לאיך שהוא פירש לעצמו את הדברים. כך או כך, לאדם זה עדיף שלא להקריב את הקשר עם משפחתו למען הצלחה כלכלית, אלא לבחון כיצד צרכים אלו משתלבים. קואצ'ינג עוזר למקד בצרכים המשמעותיים הללו, ולסנן מעט את העיוות הסובייקטיבי של האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו.

אני קורא לזה החפצה מיטיבה. החפצה זה מושג פמיניסטי המתאר את מה שקורה כשגבר שורק לאישה ברחוב, ומתייחס אליה כחפץ - כאובייקט מיני. אבל החפצה אינה חייבת לשרת מנגנוני דיכוי. החפצה יכולה להיות גם מעצימה, לדוגמא כשאני שואל חבר איך המכנסיים האלה יושבים עליי והוא אומר שהם יושבים טוב או שאני צריך גזרה יותר גבוהה. במקרה זה אני מסכים למבט המחפיץ ומעוניין בו. (הערה: והדבר המהותי ביותר הוא שאתה מזמין באופן ברור ומוסכם את המבט המחפיץ, וזה הבדל גדול מאוד). אבל זה לא רק עניין של הסכמה, אלא של מבט מיטיב. כמו שהורה לפעמים צריך להתעלם מהרצונות של ילד בממתקים ולהתייחס לצרכים של הילד כפי שההורה מבין אותם במבט מהצד ולתת לילד פרי. באפן דומה גם אדם צריך לשאול לפעמים מה טוב לו, ולא רק מה הוא רוצה. בקואצ'ינג מנסים להניח לפרשנויות הסובייקטיביות ולהתמקד בהיבטים האובייקטיביים.

דוגמא נוספת למבט מיטיב מהצד ניתן לראות בסיטואציה של מתאגרף שנכלא לפינה בזירת האגרוף. המתאגרף חוטף מכה מימין ונע לשמאל, ואז חוטף מכה משמאל ונע לימין, וחוזר חלילה, הוא בעצם נלכד ברצף המהלומות של המתאגרף שמולו. המאמן שלידו יכול לזהות את הפרצה טוב יותר כי הוא לא מונע על ידי הרצון לברוח מהימנית אל השמאלית. המאמן יכול לזהות את הפרצה, איזו מהלומה כדאי לספוג ולאן כדאי להנחית מכה בחזרה, וכך לחלץ מהמלכודת. במקרה זה המתאגרף מייצג את הראייה הסובייקטיבית שיש בה רצון מיידי להגיע לסיפוק, בעוד שהמאמן מייצג את הראייה האובייקטיבית שאינה מונעת מהתסכול המיידי, ומסוגלת לזהות דפוסים ממלכדים, הזדמנויות וסיכונים בדרך החוצה מהדינאמיקה הממלכדת.

מבין ההיבטים האובייקטיביים, אחד מאלו שהכי משפיע על הסובייקטיביות של האדם הוא הצרכים שלו. לדוגמא, כשאני לא אוכל אני מפרש את המציאות מתוך הרעב העצבני שלי. כשאני עובד קשה מבוקר עד ערב אין לי זמן לחשוב. כשאני אהוב ובטוח אני פנוי לחלום. כשאני במשבר או בדילמה אני חייב להבין מה חשוב לי. המיקוד של קואוצ'ינג בצרכים מגיע בין היתר מגישת הניהול ממוקד התוצאות. 

אסביר בקצרה כי ניהול ממוקד תוצאות היא גישה המתייחסת לצרכים כאל עקרונות המתארים דפוס של תוצאות בעלות משמעות (חיובית) מסויימת. לדוגמא, אם כל פעם שאני שותה קפה אני מאושר, אז כנראה שיש לי צורך בקפה. זו חשיבה שמגיעה מהעולם העסקי, ושם זה עוזר לחברות להתמקד בפעילויות מייצרות רווח, ולצמצם תהליכים מיותרים. לדוגמא, חדר כושר מרוויח בעיקר מלקוחות שמשלמים ולא מגיעים, לכן במקום להשקיע בהרחבת מבחר החוגים, עדיף לחדר הכושר לעודד מנויים שלא הגיעו כל השנה לחדש מנוי. הם מרימים אלי טלפון, מזכירים לי שלא באתי, מוכנים לקזז איזה חודש מתוך השנה, ואני מרגיש שזה באשמתי שאני כזה עצלן וזה לא שהמקום לא מתאים לי, אלא שאני צריך לנסות להגיע יותר השנה. וחזרה לניהול אושר: זה אומר שגם אם אני חושב שאני אשיג את מנת האושר שלי כשאמצא אהבת אמת ואעשה אקזיט אחרי שפיתחתי אפליקציה מרפאת סרטן - הרי שלמעשה רוב האושר שלי עשוי להיקבע על ידי גורמים אחרים כמו קבלה עצמית ודימוי גופני חיובי, ולכן אולי עדיף לי להשקיע את זמני בטיפול נפשי וביוגה ולא בעבודה ובדייטינג. כמו שזה נשמע, מדובר באסטרטגיה קצרת טווח, לפעמים היא ממקדת אנשים בהווה ובפרקטיקה ולא בפנטזית ותיאוריות על איך שאושר אמור להיראות. ובעיניי, לפעמים חשיבת עומק וחשיבה ארוכת טווח הן מקבעות כי הן דורשות יותר מדי הסקות והכללות, בעוד שהחיבור להווה מאפשר לתפוס קרקע ולנוע, ואולי אחר כך אפשר גם להתקדם בתהליך העומק התקוע.

גישה נוספת שקואוצ'ינג מתבסס עליה במיקוד בצרכים היא הפסיכולוגיה ההומניסטית. הפסיכולוגיה ההומניסטית תופסת את האדם כשלם, כך שלא ניתן להתייחס רק לבעיותיו הנפשיות ולתקן אותן באופן ממוקד, כמו מכונה. במקום זאת צריך להתייחס להיבטים הוליסטיים ומלכדים של הקיום של האדם - כמו זהות וערכים, השפעה של הגוף על הנפש, הקשר חברתי בו האדם קיים וכו'. הפסיכולוגיה ההומניסטית מנסה להבין מהו הטבע השלם של האדם, והטיפול ההומניסטי מנסה לאפשר לאדם לממש את הטבע שלו. ההנחה מאחורי הפסיכולוגיה הומניסטית היא שגרעין הנפש האנושית הוא טוב, והבעיה במצב האנושי היא שגרעין טוב זה עטוף במחסומים וצלקות שמקשים על הטוב הזה לזרוח ולהאיר את סביבתו ולהפוך את העולם לטוב יותר. קצת אופטימי, הא? -לא סתם. ההומניזם אולי התחיל בנצרות של הרנסנס, אבל הפסיכולוגיה ההומניסטית היא חלק ממהפכת זכויות אדם שהחלה בשנות ה40 במערב בתגובה לנאציזם ולשואה. אני לא היסטוריון, אבל ההקשר הזה עוזר לי להבין איזושהי דיכוטומיה שההומניזם מבוסס עליה. לפי הבנתי הפסיכולוגיה ההומניסטית נדרשה לענות על מספר שאלות שמלחמת העולם השנייה העלתה על הפרק: במה מותר האדם מהבהמה (ומה יש לו ללמוד ממנה); מה אנושי ומה אוניברסאלי במפלצתיות הנאצים, וכן בשפל הקיומי שאליו הגיעו קורבנותיהם (ובאילו תנאים האנושיות נשכחת); כיצד אידאלים נשגבים יכולים לשרת את האדם (במקום לרמוס אותו); כיצד יכולה הטכנולוגיה וההבנה המדעית לעזור להשלים אותנו ולחבר אותנו זה לזה (במקום להפריד ביננו ולחסל את החלקים הלא רצויים בנו). מול שאלות קשות אלו, וההקשר הנוראי בו הן העלו, הפסיכולוגיה ההומניסטית טוענת שלאדם יש פוטנציאל להתעלות מעל לתכונות "חייתיות" שלו וכי ההרסנות האנושית היא נסיבתית וחברתית בלבד.

ואז קורה משהו קצת פרדוקסלי בחשיבה ההומניסטית. במקום המאמץ המדעי של המדענים הנאצים לקטלג תכונות אנושיות כגבוהות ונמוכות, הפסיכולוגיה ההומניסטית חקרה מהם הגורמים המאפשרים לכל אדם, להתעלות על עצמו ועל ההקשר בו הוא מתקיים. למה פרדוקסלי? -כי גם זה ניסיון לפרק אדם לרכיבים, רק שהפעם אלו רכיבים שיש לכל אדם בפוטנציאל שלו, ושמימושם נמצא יותר בהשפעתו ופחות בגנטיקה שלו. והרעיון של גורמים כאלה שאפשר לתפעל, ושמשפיעים על ההקשר ההוליסטי של האדם כבר נשמע כמו קואוצ'ינג. (הערה: לא נראה לי שבחשיבה ההומניסטית יש באמת פירוק של האדם לרכיבים, משהו בפרדוקס הזה לא נשמע נכון).

על רקע זה, ב1943 אברהם מסלואו מפרסם מאמר על המוטיבציות האנושיות, לפיו מנוסחת פירמידת הצרכים המפורסמת. מסלואו לא צייר פירמידה, ואני מניח שזה תולדה של עידן הpowerpoint. מסלואו חקר את האליטה החברתית והאינטלקטואלית, האחוזון העליון, וניסה להבין לפיה מהם עקרונות "הפסיכולוגיה החיובית" שעושה אדם בריא ומאושר. מסלואו טען שתי טענות עיקריות. לפי הטענה הראשונה, לאדם יש יש סוגים של צרכים - חסכים (deprivation motivations) וערכים (being motivations). חסכים הם צרכים שמפריעים כשאינם מסופקים, כמו הצורך באוכל או בחיבוק, וסיפוק החסכים מוביל לתחושת איזון פנימי ואיזון מול הסביבה (הומאוסטזיס). ערכים הם צרכים חיוביים שהאדם שואף לממש, כמו אהבה, אתיקה ויצירתיות, וסיפוקם מוביל לתחושת התעלות ומימוש עצמי. הטענה השנייה של מסלואו היא שישנה היררכיה של צרכים בסיסיים וגבוהים, החל מהצרכים הפיזיולוגיים בבסיס, וכלה בצרכים חברתיים ורוחניים בשפיץ הפירמידה. לפי תפיסה זו, כשצורך בסיסי אינו מסופק, לא מתעורר צורך גבוה יותר. לדוגמא, כשיש חסך בביטחון והאדם חווה איום על גופו, הוא לא שואף לאהבה או לכתיבת שירה. ולהיפך - כל פעם שצורך  מסופק, הוא מהווה בסיס להתפתחות הצורך הגבוה יותר שמתעורר בתורו. וכך לדוגמא, מוזיקאי שמממש את יצירתיותו בצורה הגבוהה ביותר, יחוש צורך חדש להתעלות גם על מימוש זה ולהתפתח הלאה.

הנה הפירמידה שרואים בכל מצגת מבוא במדעי החברה:


מול מסלואו אני תמיד חושב גם על פרנקל. בספרו "האדם מחפש משמעות", הפסיכיאטר ויקטור פרנקל מתמודד עם שאלות שעלו אצלו בעת שהיה באושוויץ. כיצד איש שכולו עור ועצמות, שנחסכו ממנו כל הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים מצליח בכל זאת לשרוד? כיצד מי שחלש יותר פיזית יכול להיות חזק יותר מנטלית? -פרנקל עונה שלמי שהייתה משמעות בחייו היה מניע חזק יותר לשרוד בתנאים של חסך, בעוד שלמי שלא הייתה משמעות לא היה מניע כזה. הוא מספר ששרד את אושוויץ כי חיכה לפגוש את אשתו שקיווה שתשרוד גם כן, הוא קיווה גם לפרסם את הבנותיו בתחום הפסיכואנליזה. לעומתו, הוא ראה כיצד אחרים שהיו חזקים ממנו, ראויים ממנו, לא שרדו. פרנקל אף הנחה קבוצת תמיכה לחבריו האסירים וסייע להם למצוא סיבות להמשיך לחיות, דרך הבנת המשמעות של הסבל שלהם. ניתן להבין כי פרנקל הופך את הפירמידה של מסלואו על פיה - הערכים לפני החסכים. אני חושב שמה שפרנקל מסביר במאמר מאוחר יותר הוא שלאדם יש צורך במשמעות כלשהי, ושעל האדם למצוא את הדבר הזה שהוא מאמין בו, כמו personal Jesus. אפשר להבין את הצורך הזה כמתגבר דווקא בתקופות של משבר וחסך, וככזה שמעצים את היכולת להנות מסיפוק צרכים אחרים. ניתן לומר שיש פה חיפוש אחר ערך, יעד, משהו להאמין בו באופן יציב. במובן הזה פרנקל עדיין מתמקד באיזשהו היבט אובייקטיבי יותר של האישיות (ולא בליבת הסובייקטיביות בה עוסקת הפסיכואנליזה) (הערה: זה לא נכון לגבי פרנקל שהוא עוסק במובנים אובייקטיביים יותר של האישיות, כי הוא עוסק במשמעות, וזה היבט מאוד סובייקטיבי). אני לא מוצא צורך להכריע בין גישת הפירמידה של מסלובאו לבין גישת top to bottom של פרנקל, ובעיניי שתיהן דרכים משלימות לאבחן צרכים ומוטיבציות. לפעמים סיפוק מוביל לניוון ולפעמים לצמיחה, לפעמים חסך מוביל לצמצום ולפעמים להתגברות. זו שאלה מעניינת מה מכריע לכאן או לכאן, שקשורה בעיניי בהבנת התפקיד של דחף המוות כפי שנחקר בפסיכואנליזה, אך פרנקל ומסלוב לא עוסקים בזה.


גישת הפסיכולוגיה החיובית בת ימנו ממשיכה את הכיוון ההוא שהתווה מסלואו, עם דגש על עזרה עצמית ומחקר אמפירי. למיטב הבנתי, גישה זו מנסה לספק לאדם תובנות פרקטיות שיכולות לגרום לו להתעלות על עצמו, ולהגדיל את היכולת שלו להיות מאושר בחייו ולממש את עצמו. בכיוון זה פסיכולוגים חיוביים יכולים להמליץ על ספורט, מדיטציה, שיחות נפש, התנדבות, כתיבת מכתבי תודה, והכרה מתודית בטוב שקרה היום לפני השינה. כל אלו הוכחו מחקרית כדברים שגורמים לאנשים להרגיש יותר טוב. לפעמים יש לי תחושה שפסיכולוגיה חיובית באה לכסות על הג'יפה של החיים באופן שטחי. אבל אני מבין שזה עוזר גם לאנשים במצבים מאוד קשים בחיים, ואני מבין שזה סוג של "לבוא בטוב" לאותו מקום עמוק ואפל. הרי כל ההצעות האלה הן מאוד open ended ולא באמת מבנות תהליך שלם אלא רק נקודת גישה - כי כשכותבים מכתב תודה, או עושים מדיטציה, או אפילו קמים מהספה לעשות ספורט, אז צריך לכבוש את הצד האפל באיזושהי דרך.

(הערה: אתה כותב לכסות על הג'יפה של החיים. הג'יפה החוויה כשהאדם מגיע למקום של אי ודאויות וסתירות וקונפליקטים ומצוקות. זה עולם של סתירות קונפליקטים, אי ודאויות. ואז יש גישה מרירה שאומרת איכסה על החיים. אבל אנחנו מחפשים איזושהי גאולה מהסתירות ואי הוודאויות וכו'.)

הפסיכואנליזה, בניגוד לפסיכולוגיה החיובית, הינה גישה דיאלקטית לפיה הטוב והרע בהכרח כרוכים זה בזה. הפסיכואנליזה מתמודדת עם הקונפליקט בין הטוב לרע, ומניחה כי בבסיס האדם יש יצר דואלי, שאינו רק טוב, אלא חותר גם להרס. הליבידו מושך אותנו לכיוון החיים - להנות, לאכול, להתרבות - אך הוא גם הטנטוס שמושך אותנו לכיוון המוות - להגיע למיאוס, לשובע ורוויה, ולפגוע בעצמנו ובאהובינו. לפי הפסיכואנליזה זו לא טעות בdesign, או תקלה טכנית שגורמת לנו להיות אכזריים כלפי עצמנו וכלפי אחרים. זו לא בורות שגורמת לנו להישאר במקום שרע לנו בו, וזו לא פסיכופתיה שגורמת לנו להרוס משהו טוב - אלא אהבה בלתי נסבלת. הזדקקות בלתי נסבלת. חוסר יכולת להיות תלויים כל כך בסיפוק צרכינו. הפסיכואנליזה כולה בנויה על המטאפורה של גמילה מהשד, כלומר התמודדות עם תסכול. יש גישות המעודדות פנטזיה בלתי מציאותית של סיפוק צרכים שמתפכחים ממנה לאט (וויניקוט), ויש גישות שמעודדות התפכחות ישר ולעניין (קליין). לבסוף הפסיכואנליזה מנסה להפריד בין ההזדקקות האינסופית שבפנטזיה שלעולם לא תדע סיפוק במציאות, לבין הצורך הקונקרטי יותר שמחובר לסיפוק מציאותי. לדוגמא, לא ניתן להתאחות עם אדם אהוב אך ניתן לחבקו.

מתוך כפילות התפקידים שלי כמאמן וכמטפל אני חש תכופות שכאשר אני מתייחס לצורך הקונקרטי של האדם הוא מתנגד לעשות צעדים ממשיים לסיפוקו, ומציג כל מיני עומקים וסיבוכים סובייקטיביים שמגבילים את יכולתו להגיע לסיפוק. לדוגמא: "נכון שאני יכול להסביר את עצמי ואז יבינו אותי, אבל אני רוצה להרגיש שמבינים אותי בלי שאני צריך להגיד כל הזמן מה אני רוצה". מצד שני כשאני ניגש לטפל בעומק הפנטזיה הסובייקטיבית של האדם הוא בדרך כלל נבהל מהאינסופיות שלה וחומק לצרכים קונקרטיים יותר שנגזרים מהמשאלה הסובייקטיבית. לדוגמא: "נכון שאני כל הזמן חווה דחייה ואפשר לחשוב על כך שהרעב שלי לאהבה אינו יודע שובע, אבל אני באמת חושב שאם ארד במשקל יכול להיות שמישהי באמת תרצה אותי". לכן לפעמים אני חושב שטיפול ואימון צריכים להינקט כהתערבויות פרדוקסליות, או כפעולת מלקחיים דיאלקטיים, כי ההיבט האובייקטיבי וההיבט הסובייקטיבי של החוויה האנושית הם ניגודים משלימים. ובכל מקרה באימון, אני משתדל לא ליפול בפח ולנסות לברוח מהפנטזיה, אלא להכיר בצורך כנגזרת שלה. הצרכים הם נגזרות של הפנטסיה, ויש בניסוח המילולי של הצרכים את הכח לחסן בפני תסכול.

שיטה

עד כאן לרקע הקונספטואלי. כעת אסביר בקצרה מהי השיטה לפיה ממקדים בצרכים. ראשית ניתן לשוחח על חוויות ולהמשיג את הצרכים שעולים מהן. לדוגמא בסיפור הביוגרפי עשויה לעלות חוויה מרגשת של טיול או טראומה קשה שהיוותה שבר בסיפור החיים. ניתן להבין חוויות כאלה כסיפורים על צורך שסופק או תוסכל. לדוגמא: מי שמספר על חוויית דחייה מספר על צורך בקשר. זה שונה מהשיקוף הרגשי הפסיכולוגי בנוסח "זה קשה" או החפירה הלאה לתוך הלא מודע בנוסח "מה זה מעורר בך". צורך הוא ניסוח קונסטרוקטיבי מאוד של משהו בר השגה. השיקוף של צורך כגון "מהסיפור עולה הצורך שלך בקשר" מארגן את החוויה ואת האוריינטציה של המפגש עם המציאות. החלטות וכוחות שיזדמנו בעתיד יופנו לכיוון סיפוק הצורך הזה.

דרך אחרת לברר מהם הצרכים של האדם היא שאלות מדריכות. בקואצ'ינג לפי ד"ר ראובן כ"ץ נהוג לשאול מה הייתה חוויית שיא בחייך ולחלץ ממנה מה היה הצורך שנענה באותה חוויה. או לשאול על החלטה מוצלחת בחיים ולהבין מהם שני הערכים או הצרכים שעמדו על כפות המאזניים (בהנחה ששניהם חשובים ההחלטה תהיה קשה).

ובעצם הצרכים עולים שוב ושוב. אולי רק צריך להפריד צרכים (אני צריך קשר בטוח) מרצונות (אני רוצה לרדת במשקל) ומפנטסיות (אני רוצה להיות אהוב ללא תנאי). 

(הערה: ההפרדה בהקשר התעסוקתי בין צרכים, רצונות ופנטזיות היא לא הפרדה פשוטה. אולי צריך להפריד צרכים מרצונות ופנטזיות אבל זו לא הפרדה קלה. איך מזהים צרכים בהקשר תעסוקתי? -אפשר לשאול אדם מהו המקצוע האידיאלי עבורך, או לומר לו תכתוב תיאור יום עבודתי בעוד 10 שנים. ואז מתוך ההתבוננויות הללו עולים הצרכים התעסוקתיים, וניתן להתייחס לזה בהקשר התעסוקתי.)

תובנות מפה ושם:

שליטה בצורך על ידי סיפוק אחרים - "ילד הורי" פועל לסיפוק צרכי אחרים, ולסיפוק צרכיו דרך אחרים, אך מתקשה לפעול עצמאית לסיפוק צרכיו. הצורך שהוא מספק דרך אחרים הוא חיבור לאחרים ושליטה ביחסי ההזדקקות.

צורך והזדקקות - הזדקקות היא אחת הנגזרות של החוויה הקיומית הבסיסית של נפרדות. צורך הוא נגזרת של נזקקות המכוונת כלפי אובייקט. הזדקקות היא פנטסיה - לרוב לא מודעת וחסרת גבולות, צורך הוא משאלה המכוונת למציאות. 

צורך וסיפוק - צרכים יכולים להיענות, לא לגמרי, כי הם נגזרת של משהו עמוק יותר שלא יכול להיענות. אובייקטים שונים יכולים לספק את אותו הצורך. לדוגמא, חופשה יכולה לספק לרגע צורך בעשייה משמעותית, רומן קצר יכול לספק לרגע צורך באהבה. לפעמים אנשים לא יודעים מה הצורך שלהם שסופק, ואז הם תלויים באובייקט שסיפק להם אותו. חשוב לנסח צרכים, כי הם מאפשרים לשרוד תסכול.

זיגזג בין צרכים - לבנאדם יש כמה צרכים שהוא צריך לדאוג לממש בכל רגע נתון. אבל בכל תקופה יש עדיפות לפי חסך ושובע של צרכים מסויימים. כך למשל מי שחנק את עצמו בעבודה קשה בשביל להשיג ביטחון, אולי יהיה רעב מאוד לחופש, אחרי שישבע מהביטחון. וכך יש עדיפויות לצורך מסויים לפי תקופות. מי שלא ער לכך שיש לו כמה צרכים בבת אחת, ומקריב צורך אחד למען צורך אחר, עשוי למצוא את עצמו מזגזג בין אותם צרכים - כמו זיגזג בין צורך בחופש וביטחון.

צורך עמוק ושטחי - יש צרכים עמוקים ושטחיים, שלפעמים באים אחד על חשבון השני. לדוגמא הצורך בריגוש רומנטי והצורך באהבה. הצורך בריגוש רומנטי כרוך בעיוורון למציאות ובלא לחשוב, ובלהלך על האוויר לתקופה קצרה ומתוקה, עד להתרסקות בדרך כלל. הצורך באהבה כרוך בראיית האחר, בלהיראות ולהיות מוכר, בראייה מורכבת של המציאות והאינטראקציה ההדדית וכו', ובדרך כלל אהבה לוקחת יותר זמן ואורכת יותר זמן, ומרגשת פחות בגלל זה. בטיפול פסיכולוגי, הרבה פעמים תהיה העדפה לטפח את הצורך באהבה, ולראות את הצורך בריגוש רומנטי כמגננה, או תחליף סינטתי זול לאהבה. בקואצ'ינג יש עמדה פחות שיפוטית לגבי צרכים שטחיים לכאורה. אם אדם לאורך חייו חיפש ריגושים - בהתאהבויות, בספורט אקסטרים, ובסמים - יכול להיות שעליו למצוא דרך בת קיימא לספק את הצורך הזה בריגוש, לדוגמא במרחב משחקי בטוח בו הריגוש לא יוביל להתרסקות, ולא יבוא על חשבון צרכים רגשיים בקשר, אהבה, ביטחון וחיבור עם המציאות.

(הערה: עשוי להשתמע שטיפול הוא יותר שיפוטי מקואצ'ינג. זו תפיסה לא נכונה ברמה המהותית. אולי הניסוח של צרכים כשטחיים מגיע מקואצ'ינג, בטיפול אנליטי לא יאמרו זאת. המילה שיפוטיות היא בעייתית - יש הבחנה אבל זה לא שיפוטיות.)

הפשטה של צורך - חשוב מאוד להגיע לרמת ההפשטה הגבוהה ביותר של הצורך, ולא לפספס צורך עמוק יותר שהוא מסתיר. לדוגמא אני צריך ביטחון כדי שאוכל לממש את עצמי, ואם אקבל ביטחון שלא מאפשר ביטוי עצמי, זה לא יהיה זה. הרבה פעמים רמת הפשטה נמוכה מדי, או חוסר דיוק של הצורך, גורמים למימוש חלקי של הצורך, ולתסכול לגבי חלק שלא נוסח. לדוגמא מישהו שסובל מחרדה חברתית יגיד שיש לו צורך להיות בבית ולנוח. אבל אחרי כמה זמן הוא מתבשל בבית בבדידות ויש לו צורך בקשר. ואז קשר יהיה מוגזם עבורו והוא יצטרך שוב בית. הזיגזוג הזה יכול לנבוע משני צרכים מתנגשים. אבל הוא גם יכול לנבוע מרמת הפשטה נמוכה מדי של הצורך. נשאל לגבי כל צורך, מה אתה מקבל מזה, או מה זה נותן לך, או מה זה מאפשר לך. למה אני צריך להיות בבית? למה אני צריך להסתגר? למה אני צריך שקט? למה צריך איזשהו מרחב? למה אני צריך להירגע?  ואז כשמגיעים למשהו שצריך אותו בפני עצמו אפשר להתייחס אליו בתור הצורך. פתאום אם מתייחסים לזה כצורך במרחב, או צורך ברוגע,  ניתן לספק את הצורך הזה ברגע של מודעות מחוץ לבית כשאני קולט שאני לא קורבן של הסיטואציה, או שאני מפרש את הסיטואציה לחומרה ואני צריך לעשות זום אאוט ולנשום. באופן זה ההפשטה של מרחב קונקרטי למרחב מנטלי מאפשרת למצוא אותו גם מחוץ לבית וגם תוך כדי קשר.

(הערה: לגבי הפשטה של צורך - תמיד צריך לעשות רזולוציות יותר עדינות זה יותר נכון. אבל בהקשר התעסוקתי כשאדם אומר "אני מחפש עבודה דינאמית", לא צריך לחקור לעומק. אתה אומר שצריך להגיע להפשטה, אבל בהקשר התעסוקתי מספיק שאדם יגיד "אני צריך ניידות". אפשר לברר איתו הרבה יותר עמוק, אבל לא תמיד צריך. זה כשלעצמו, זה מספיק. יש בזה משהו יותר אובייקטיבי. הוא מכיר את עצמו כמי שיותר צריך "תנועה". לחשוב בצורה מורכבת יותר שיש צורך נוסף לא גלוי, זה לא תמיד נדרש בהקשר התעסוקתי. זה מספיק להסתפק במה שאדם אומר. אם אדם אומר שהוא לא רוצה לשבת כל היום במשרד, זה מספיק, ולא צריך ללכת לראות מה ששי מעבר לזה. זה פשוט לפעמים. הוא מכיר את עצמו, הוא יודע שככה זה. אפשר, אם מנתחים את זה, להבין שהוא לא שקט. אם אדם אומר את זה ברור שכל תחום מקצוע שיתאים לו, לא יכול להיות משהו שלא יענה על הצורך שלו כפי שהוא מנסח אותו. צריך לקחת את הדברים כשפשוטם. אדם שאומר "אני רוצה שבעבודתי יהיה קשר עם ארצות אחרות". אז מתוך צרכים כפשוטם אפשר לכוון לעבודה במלונאות, או שליח של הסוכנות. לא תמיד צריך להבין למה. אם יש משהו לא תמיד צריך לפרק אותו. אפשר לעבוד עם הבנה יותר פשוטה. לפעמים רק להבהיר משהו וזה מקל, בלי לחקור יותר. כמו אדם שאומר שהוא רוצה לעבוד במשמרות, או שהוא איש של בוקר, כל מיני רצונות וצרכים שאפשר להבין אותם כפשוטם.)

מיקוד - ניתן למקד את הצרכים בעת תסכול ומשבר. חוויות חיים קשות הן כואבות, ולפעמים אנחנו עסוקים בלכאוב אותן או בלהתרחק מהן. זה חשוב להתאבל על מה שלא יהיה, וזה חשוב לשנות תנאים לא מתאימים. אבל איפשהו בין האבל לשינוי אפשר ללמוד מהניסיון. אנשים מתארים סיטואציות דחייה כמו פרידה מבן זוג, והם מרגישים שהם בלופ, שהם כל הזמן נופלים באותם מקומות, ושהם מנסים לצאת מהמעגל הזה. כך למשל מרגיש הזיגזוג שתיארתי קודם. אבל שוב ושוב, בכל סיבוב, בכל זיג וזג, יש מיקוד בצרכים. אנחנו לומדים לקחים: אני לא יכוך לצאת יותר עם מישהי שלא רואה אותי, אני לא יכול לעבוד יותר במקום שאין לי בו מימוש עצמי, אני לא יכול לאכול יותר ג'אנק-פוד, אני לא יכול להזניח את עצמי שוב. לאט לאט גוברת תחושה של מתאים לי ולא מתאים לי, ובגלל שהלקח נלמד בכאב, בכל סיבוב קל יותר לעמוד על שלי.

הכרה בצורך לעומת אשמה ובושה - כשאני חווה תסכול או חוסר הצלחה אני עלול לחוות שאני לא בסדר ואז להתבייש ולחוש אשמה. לדוגמא, ממערכות יחסים גרועות אני יכול להסיק מסקנה שאני גרוע במערכות יחסים, או שאני גרוע ביצירת קשרים. אבל אולי אני זקוק למישהו שרואה אותי כדי להיקשר. אולי אני דג בבריכה הלא נכונה. מי שחושב בכיוון של הסקת מסקנות לגבי ערך עצמי ומתייאש עסוק יותר מדי בפנטסיה של כל יכולות, כאילו אם הוא לא הצליח זה אומר שהוא חסר אונים או שלא מגיע לו. אשמה מסוג זה מספקת צורך בשליטה. אבל אין לנו שליטה. יכול להיות שאנחנו אחלה ועדיין נהיה מתוסכלים כי ככה החיים. ברגעים של תסכול הכרה בצורך שאינו ממומש בהווה, ואולי אפילו אין אמונה באפשרות לממשו, יכול להיות דרך להתחיל לנוע לעבר עתיד בו הצורך הזה יכול להגיע לסיפוק או למימוש.

ניסוח צורך מחסן אותי בפני שינויים - אנשים ניגשים לראיון עבודה ועסוקים בלהתאים את עצמם לדרישות של המקום. הם נורא חוששים שידחו אותם, ומנסים לשכנע שהם מספיק טובים ובדיוק מתאימים למה שהעבודה מבקשת. ואז הם נורא חרדים מפני דחייה והיכולת שלהם להשיג דברים פוחתת, ואז הטיעונים שלהם לשאלה למה אתה מתאים לעבודה היא כי אני חייב להתאים, ואז הם נאחזים באיזו עבודת חלומות שדחתה אותם, ואז הם לא יודעים מה לעשות הלאה. אבל קבלה ודחייה למקום עבודה, או לתוכנית לימודים, או על ידי בן זוג - אלו אינם מגדירים מי אני. אני לא מוגדר לפי ההצלחות שלי אלא לפי השאיפות והמאוויים שלי, לפי הערכים שאני מוכן לפעול למענם. לפי המוטיבציות. ואז גם דחייה ותסכול אינם סוף הדרך. אני מסוגל להידחות מקשר אחד ולחפש משהו אחר. כי אני מחזיק צורך בראש והוא יציב. ואז כשיש לי שני כיוונים שאני יכול ללכת בהם, שתי עבודות או שתי מערכות יחסים, העיסוק בצרכים שלי מאפשר לי לקבל החלטות באופן מותאם אישית יותר מאשר רשימות בעד ונגד. רשימת בעד ונגד נובעת מהמקום, בעוד שרשימת צרכים נובעת ממני. לפי ההכרה של הצרכים ניתן לעשות swot analysis שמצליב בין הצרכים שלי לבין ההזדמנויות במציאות. אמנם, לא כל הזדמנות תענה על כל הצרכים שלי, אבל אם אני בטוח שצורך חשוב שלי ייענה, לפעמים זה שווה פשרה מסויימת. לדוגמא אם אני זקוק לביטחון ולמשמעות חיובית במעשיי: אני אוכל לחוש ביטחון ומשמעות אם אתגייס לצבא שאני מאמין במשימתו. אבל אם אם אני זקוק לביטחון ולחופש ביטוי, אני יכול להתגייס לצבא ולוותר על החופש לתקופה, או להשלים אותו מהצד, בכתיבת בלוג אנונימי. ההבנה שיש פה שני צרכים שדורשים איזון מאפשרת לי לבחור משהו לא מושלם ולאזן אותו. לפעמים, אחרי ניסוח צרכים, הצורך בשינוי שהניע אותי קודםף הופך לקבלה של המצב הנוכחי, והערכה של מה שאני כן מקבל מהסיטואציה הנוכחית, תוך כדי חיפוש להשלמה או אופטימיזציה של איזון הצרכים הנוספים שמתוסכלים. אני מקבל משהו גם ממצב מתסכל שאני אמביוולנטי לגביו. אני לא סתם נשאר במקום קשה, צריך לברר למה, ומה חסר.

תקשורת של צרכים - אסיים בזה. מרשל רוזנברג מסביר כיצד תקשורת של צרכים מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. קחו 3 שעות, כוס קיאנטי, קרקר עם גבינה, אולי עגבניה, ותראו את זה. באמת תראו את זה.

(הערות אחרונות: תקשורת של צריכם מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. אדם אומר על עצמו שהוא עצלן, ויסתבר שקיים איזה צורך במנוחה או ברוגע. ברגע שאנחנו מבינים את עצמנו משהו משתנה, הבנה פועלת נגד אשמה ובושה. הבנה וקבלה עוזרות. אדם אומר שהוא עצלן, ואז מבינים את זה אחרת וזה מוציא את העוקץ של הנו נו נו שהוא אומר לעצמו. זה מזכיר את מודל הדגה של האסרטיביות: הדולפין הכריש והסרדין. לפיו מסבירים איך מדברים אסרטיבית. יש זוג פסיכולוגים שכתבו על זה. רבקה נרדי כתבה "אישה בזכות עצמה", מבהירה את המקום של אסרטיביות - לבטא את הצרכים שלו ולקחת אחריות עליהם ולא להאשים את האחר. זה מאוד יפה. אחר כך חן נרדי כתב את "להיות דולפין". הם מדברים על ההתנהגות הכנועה של הסרדין, ההתנהגות התוקפנית של הכריש, והדולפין הוא ההתנהגות האסרטיבית. וכל אחד מאיתנו פועל מכל המקומות הללו.)