יום שישי, 23 ביוני 2017

גלי מוח

הטקסט הזה פשוט לא שייך לבלוג שלי ולכן היה תקוע כטיוטא שנתיים. אבל יש בו רעיון נחמד ליצור מערכת ביופידבק מבוססת EEG שמאפשרת לאדם לבדוק את הדו אונתיות שלו - כלומר, לעשות לעצמו EMDR.

==
נכתב ב2015:

הייתי היום ואתמול בהאקתון שנקרא Brainihack. השבוע היה כנס בנושא ממשקי מוח-מחשב, וההאקתון נועד לתת מקום להתנסות בכל מיני מכשירי EEG חדשים וליצור עבורם אפליקציות. הגעתי לכנס כשחיפשתי דברים על פסיכואינפורמטיקה, וחשבתי שלשימוש בסנסורים כמו EEG יכול להיות קשר למה שמעניין אותי. אז כתבתי למארגנת הכנס והיא הזמינה אותי לבוא ולראות את ההאקתון. המטרה שלי בדרך כלל להפיק משמעויות טכנולוגיות מתכנים פסיכואנליטיים, ופה פתאום אני מחפש את השימושים של טכנולוגיות בפסיכותרפיה. אני לא מבין לעומק בפן הטכנולוגי ובפן הנוירולוגי של יישומי EEG ולכן יהיה פה הרבה רעש בכתיבה של דברים שלא הבנתי נכון או שלא רלבנטי לנושא שיש לי מה לומר עליו. אני אכתוב את הרעש כמיטב יכולתי ואנסה להוסיף לו בכל זאת כמה משמעויות קליניות שאני כן מוצא. אולי ייקח לזה זמן להבשיל וכאן אסכם רק חומר גלם שעוד לא אוכל לנתח וליישם בתחום הקליני. יש כאן עוד אנשים שבאו עם סקרנות לשחק עם הצעצועים, או להתחבר זה לזה, אז לא הרגשתי שאני רחוק מדי מהמטרה שלשמה נערך האירוע.

אז בהתחלה, חמוטל מIBT, מארגנת הכנס מציגה את הפורמט. זו שנה שנייה של הכנס וההאקת'ון. יש כמה חברות שמתארחות עם הטכנולוגיה שהביאו, וחמוטל מציגה את הנציגים, אריאל מInteraxon, קונור מopenBCI, סטיב מNeuroElectrics, וניית'ן מNeurosteer. לפי האג'נדה המתוכננת קודם מעלים רעיונות או שהגו מראש או תוך כדי ההרצאות, החברות נותנות שיעור קצר בהפעלת הטכנולוגיה, ואז מתחלקים לצוותים, ומתחילים לעבוד עד למחרת בערב כשמציגים דמו פועל של הפיתוח. הרעיון של האקת'ון הוא שיתופי פעולה כיפיים. האירוח הוא של חברת Autodesk במשרדים חדשים בבניין גבוה ברוטשילד עם נוף יפה מעל ת"א. השופטים יבדקו חדשנות, ביצוע מוצלח, והיקף ההשפעה על השוק. מיקרוסופט מימנו את הבורקסים והקפה. הכנס וההקת'ון מאורגנים על ידי Israel Brain Technologies כדי לעודד יזמות בתחום הBCI (אינטראקציית מוח-מחשב). והמוצרים שישמשו בהאקת'ון הם הפרסים.

ראשון בהרצאות ההקדמה, יונתן מהמרכז הבינתחומי ואוניברסיטת בר אילן עושה הקדמה בנושא BCI..BCI הוא תחום של אינטראקציה של מוח עם מחשב.Wolpaw (2007) פעיל בתחום הBCI מתאר את השאיפה להגיע לפלט נוסף של המוח, כמו שכל אינטרקאציה עם העולם היא פלט של המוח, כך גם BCI יכלל באופנויות הפלט של המוח שלנו בעתיד. כמובן, הוא מסייג, שיש לקחת את הפרמטרים בחשבון, לפני שהופכים את זה לשוטף. בבסיס האינטראקציה, קולטים סיגנל מהמוח, אלגוריתמים של machine learning מתרגמים את המידע להחלטה לגבי אינטראקציה עם המחשב. לא בהכרח צריך לשלוט במחשב, אפשר גם רק להתאים את המחשב אלינו. בתחום הBCI נדרשת תחושת סוכנות על המערכת (התחושה שפעולת המחשב מבטאת את כוונותיי באופן מדוייק). זהו רצף בין היוזר לבין המערכת, בו היוזר מבין שהוא עשה זאת. אנחנו מנתחים גם ככה 5-6 חושים כדי לבנות חוויה קוהרנטית של סוכנות מול העולם. אם אינטראקציות מסוג BCI כמו שינוי סביבה לא יפעלו באופן שמתייחס אלינו, זה לא יהיה שמיש ומעניין לאורך זמן. לדוגמא חולי ALS שמשתמשים במערכת איות או במערכת ניווט חווים קושי מול איטיות או מול טעויות רבות, והם לא חווים שליטה על פעילות המערכת ולכן עדיין צריך להמשיך לפתח את חווית הסוכנות מול המערכת. לשם כך נדרש שימוש בסיגנלים ברורים, רובאסטים. נדרשת גם עבודה בזמן אמת, מדוייקת ככל האפשר, המאפשרת תגובה בזמן אמת. על האינטראקציה להיות הוליסטית. שאיפה נוספת היא לאינטראקציה שאינה דורשת אימון רב, שהיוזר לא יצטרך ללמוד ולהתאמן במשך חצי שעה על שימוש בUI, אלא שיהיה UX ברור מאוד שאפשר להרים ולהשתמש כמו אייפון. פיתוחים עיקריים עד כה הם שינוי של המערכת בהתאם ליוזר מצד אחד, או פידבקים של המערכת ליוזר שלומד את המערכת שנשארת אותו דבר, ויש גם אינטראקציות דו צדדיות שבהן המערכת מתאימה עצמה ליוזר והיוזר לומד להשתמש יותר טוב במערכת והפ מתפתחים ביחד. מאמר של Lotte (2011) סקר טכנולוגיות BCI קיימות. לפיו, BCI מתאים בינתיים לגיימינג אבל לא תורם באמת לחיי היומיום. זו השאיפה כיום להתאים יותר ויותר לאקולוגיה של היומיום. יש BCI לבחירת חפצים, לאיות, לניווט, ורובם סינכרוניים. BCI סינכרוני הוא כזה שמשאפשר החלטה כשהמחשב מאפשר זאת בלבד, כלומר יש נקודות השפעה על רצף החוויה. BCI אסינכרוני מאפשר אינטראקציה מתמשכת והיוזר תמיד משפיע על המערכת. מגבלות הBCI עדיין רבות. שואפים עדיין לאפליקציות שימושיות שיהיו זמינות לקהל הרחב ולא רק במעבדות. יש כבר כלים כמו openBCI או MUSE. כמו כן EEG מאוד מוגבל על ידי תנועות היוזר שמייצרות רעש. הוא דורש כיול ארוך. צריך להחליט לגבי דרגות חופש בממשק, לפעמים צריך להסתפק בבחירה דינאמית ולא ניתן לחפש סקאלה פתוחה. כיום רוב המערכות כמו קינקט המשמשות למשחקים דורשות אינטראקציה ברמה גבוהה יותר מזו שBCI מאפשר. ההבטחות לעתיד נסמכות על עבודה קולבורטיבית של קהילת BCI שקיימת ומפתחת. ניתן לשלב BCI עם שלטים קיימים כמו מקלדת, ושזה יהיה תוסף נלווה שיתגבר את ההתאמה לחוויה של היוזר. יש שימושים לBCI פסיבי כמו לדאוג שלא תירדם במכונית. BCI מתאים לעיצוב משחקים ולהערכה של אפקט המשחק במעבדה. מערכת openVibe תומכת ברוב המכשירים חוץ מmuse. ותתמוך גם בו בעתיד. הטיפ העיקרי שיונתן מדגיש הוא להקליט EEG ולא רעש, כבסיס לכל פיתוח. לשים לב שלא נסמכים על מצמוצים, קצב לב, נשימה ותנועות, ולהיזהר מארטיפקטים. לדוגמא פלורסנט מרצד ב50 הרץ ונקלט על ידי החיישנים. הבסיס הוא לקלוט סיגנל ולא רעש.

אחריו, אריאל מMuse מציגה מכשיר קטן שיש לו שני חיישנים על המוח במצח ומאחורי המוח. מסוגל לעקוב אחרי EEG מחצי הרץ למאה הרץ. מאפשר לקבל מידע על תנועות ראש. מגיע עם אלגוריתמים להירגעות, פוקוס, ומצמוץ כסיגנלים לבחירה ואינפוט. מתחבר בbluetooth לאייפון ואנדרואיד ויש ממשקים למחשבים. מלבישה לעצמה משהו שנראה מכמו אוזניות. אבל לובשת את האוזניות כמו קשת על המצח. עשרות אלף יוזרים כבר קנו את המכשיר ורעבים לעוד אפליקציות. אז כל מה שיפותח כאן ילך ישר לשוק.

אחריה, קונור, המנכל והמייסד של openBCI, מציג חתיכת פלסטיק שמתחברת למחשב מצד אחד ולמלא אלקטרודות מצד שני. הוא מסביר על הצ'יפים שמחוברים אליה. אז אפשר להוסיף לבורד הזה סנסורים. מד תאוצה, חיישן רדיו, זה פועל על בלותות', אפשר לחבר גם למחשב עם USB ולפתח עם כל שפה. הוא הביא 10 ערכות שאנשים יוכלו להתמש בהן. הוא הביא גם כל מיני צעצועים כי הוא מגניב. יש יד פרוסטטית מודפסת בתלת מימד שהוא הביא, יש ערכות ראש שהוא הביא אבל בלי בטריות, לרוב עובדים עם אלקטרודות שמחברים לבורד. הוא בחור חמוד צעיר נראה מאוד נחמד. יש דף קהילת BCI שהוא מנסה לקדם – הוא רוצה לקדם באתר ולתעד את העבודה. מבקש מבלוגרים להוסיף לאתר שלהם.

סטיב, מNeuroElectrics, הוא חוקר נוירו בחברה. הוא השתתף גם בשנה שעברה ואז Enobio היה המוצר שלהם שזכה בתחרות. הוא מציג קופסא צהובה קטנה וכובע שחיה עם מלא אלקטרודות שמתחברת לקופסא הצהובה הקטנה. יש אלקטרודות יבשות שקצת רועשות מבחינת סיגנל. זה מתאים לכל מיני בורדים, יש API. יש וויקי שמסביר את הAPI. כל מה שצריך לדעת מוסבר שם. חושבים על רעיונות לרוב של שליטה במשהו, אבל הוא מציע לנסות משהו אחר גם. בעצם אחר כך הסבירו לי בשיחת צד שזה לא רק אלקטרודות שקולטות סיגנלים, אלא שיש גם אפשרות לגרייה חשמלית חוצת גולגולת, באמצעותה מפעילים חלקים מסויימים במוח, וככה לדוגמא אפשר לטפל בדיכאון. אבל גם אמרו לי שאמנם יש לזה תוקף מחקרי, אבל השימוש הפופולארי עוד לא באמת בשל כי בני נוער משתמשים בזה בלי הרבה דיוק ואם משחקים עם זה באיזור גזע המוח, במאחורה של הראש, לך תדע אם תעצור את הלב או מה, ככה לפחות אמרו לי.

נתן מחברת Neurosteer רוצה להרחיב על המוצר החדש שלו. זה מכשיר שמפרש חיישנים וסיגנלים מוכרים. יש מדדים של רגשות, עומס קוגניטיבי, קשב, עייפות, חרדה והתרגשות. הוא חוקר מוח מעולם הmachine learning. הוא לוקח מידע מחיישן שנראה כמו מדבקה על המצח. לובשים אותו עם סרט רמבו. זה משמש יוזרים שהם חולי אפילפסיה ומיגרנות. לדוגמא הוא מציג תמונה של גלאי שקר. באמצעות machine learning הוא מבע פרופיילינג של פעילות מוחית על הרבה חיישנים במהלך מבחן שאלות שבו הנבדק נדרש לשקר בו ורואים את האופן בו הסיגנל משקף את השקר. אפשר לראות את התגובה של המוח בחלקים מודגשים באדום. הסנסור מרצועת הראש מחובר לקופסא, הקופסא משדרת לסמארטפון, שעולה לענן באמזון, בענן יש עיבוד ממוכן שמקטלג את הגלים לפי סיווגים מסויימים. כך לדוגמא יש תווית למצמוץ, תווית לשקר, תווית לעומס קוגניטיבי וכו'. הפלט המעובד יוצא לAPI עם גרף פשוט. נתן מתאר הצגת יכולות שעשה בקונצרט בו 3 נגנים ו3 אנשים מהקהל חוברו לרצועות ראש והקרינו את הגרפים על המסך. התחומים שהם מסמנים הם ריכוז, מצברוח, התרגשות, ודלתא. הערוצים המוכרים שהמערכת מציגה: הם גלי דלתא, תטא, אלפא, סיגמא, בטא, וגמא.

בהמשך עולים משתתפים להציג רעיונות גולמיים שהם היו מעוניינים לפתח או לגייס אנשים שיעזרו להם לפתח, לא הספקתי לעקוב אחרי השמות של כולם:
המציג הוא ד"ר בנוירולוגיה, מספר שבנו סובל מאספרגר, בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה מאוד, אבל לא מתקשר היטב. הוא חושב איך לשפר את יכולת התקשורת שלו וללמד אותו להביט בפני האדם שהוא מדבר איתו, לפרש רגשות. הוא רוצה לסייע לאנשים עם אספרגר שלא מבינים רגשות. זה מקשה להם את התקשורת. הוא מציע לייצר משחק שמלמד זאת.

אלכס מספר שהוא משוחרר טרי מהצבא ועובד באבטחת מידע. הוא מסביר שהוא מסתובב בתל אביב ורואה יותר אופניים ממכוניות. רואה כאוס בלי סדר. אין חוקים ואין תרבות רכיבה. יש סכנה להולכי רגל, לרוכבים, לנהגים. לכן הוא מציע לתת לרוכבים יכולת לנהוג יותר בבטחה. באמצעות BCI אפשר לראות מה תוכנית הרכיבה של הרוכב, ולאן הוא מתכנן לפנות. אפשר להדליק הבהוב ימינה ושמאלה לפי ניבוי של הפעולה שלו. הרוכב לא צריך להפעיל שום דבר ולא תהיה לו הסחת דעת על ידי ההפעלה האגבית של האיתות. הוא צריך צוות להרכיב.

נעמה מציגה את פרוייקט 170D. היא מספרת על פרוייקט אינוסנס, שבו הוכיחו את חפותם של מורשעים רבים ברצח, עם טכנולוגיות זיהוי פלילי גנטיות. הדבר הראה כמה הרשעות שגויות ישנן, ובעיקר בקבוצות מיעוטים. יש אפקט גזע אחר מאוד חזק שבו עד ראייה שראה אדם שחור מבצע פשע, יתקשה להבדיל בין האנשים השחורים במסדר זיהוי ויבחר באחד הלא נכון. כמו שכל הסינים נראים אותו דבר עבורך. לפעמים זה מאוד חשוב כמו בארה"ב ומדינות מרובות מוצאים. כך לדוגמא בארה"ב שוטרים יורים בשחורים שלא עשו כלום כי הם נראים דומים זה לזה. אחר כך היא הסבירה לי שבפרויקט הם ישתמשו בגל מוח שמופעל כשיש זיהוי של פרצוף מוכר, בתקווה שגם אם הזיהוי המוצהר במסדר זיהוי הוא מוטה לפי גזע, הרי שגל המוח הזה לא יופעל אם זה לא באמת האדם המוכר (שביצע פשע כלשהו). כדי להדגים זאת הם ישתמשו בתמונות פייסבוק. בשלב הראשון הם מגייסים אנשים שיודעים סטטיסטיקה ומפתחים.

זיו בא לעשות פרוייקט סולו. הוא מתעניין בבריאות או בבטיחות. הוא רוצה ליצור כפתור פאניקה לקשישים או לחולים. לסמן שמישהו נפל ולא יכול לקום. הוא הביא הרבה חומרה ומציע לאחרים לקבל ממנו.

עידו מגיע בפעם השנייה. הוא רוצה לפתח גלישה שמבוסס על רגשות. התסריט הוא שכרום מבקש אישור לגשת למוח שלך כמקור מידע. ואם אתה מאשר חווית הגלישה משתנה לפי הכעס שלך, עולה ביוטוב סרטון של חתולים אם אתה מבואס. אז הוא מחפש חברי צוות. אגב, הצד העסקי הוא שהוא רוצה לתת יוזר אנליטיקס לאתרים לגבי התגובה של היוזר.

עילי מציג רעיון לאפליקצית טינדר מופעלת מוח. מדובר באפליקציה עם הרבה תוכן משעמם ולא מעניין אבל פתאום צץ משהו מעניין. אז אולי אפשר לקלוט תת סיפית ששום דבר לא מענין ולרוץ על פיד במהירות שלא נקלטת באופן מודע, אבל לעצור כשנקלט משהו מעניין באופן תת סיפי ויש עלייה בגלי מוח, ולאפשר להתבונן עוד בתמונה.

לירן הוא תלמיד מחשבים פסיכולוגיה ונוירולוגיה והוא רוצה לרכוש מידע מהר. הוא שואל מתי אנשים לומדים לטווח קצר/ארוך, ובאילו צורות הגשת מידע יש למידה יעילה יותר. אם רואים שלט שאומר ללכת לבית חולים סע מזרחה אמנם תבין, אבל בזמן נהיגה אם תראה בית חולים וחץ שמאלה, תבין יותר מהר. אם יש כזה כלי אפשר להשתמש בו להבנה יותר טובה וגם לייצור דברים אונליין. מחפש מישהו שיכול לפתח איתו. הוא מחפש אנשים שעוסקים בעומס קוגניטיבי, עיבוד דאטה, למידה, עיצוב. בהמשך הוא עזב את הרעיון והצטרף לקבוצה אחרת.

אורן הוא computational neuroscientist, שמנסה לשלוט ברובוט רובוטי באמצעות גלי מוח. הצוות שלו משתמש במערכת EEG משלהם, מפרשים במטלאב, מבינים פעולה ימינה שמאלה. מחפשים לפתח פונקציות יותר מעניינות כמו נהיגה בסלאלום. הוא מציע עוד שני פרוייקטים – לקחת אדפטור מציאות מדומה של הסמארטפון ולשלוט בו גם באמצעות נוירופידבק, כדי להיכנס יותר לאוירה. הוא מציע גם פרוייקט נוסף של איות יותר נוח. משתמשים במקלדת אלחוטית. נראה שהוא מדבר על פרוייקטים שכבר בהרצה, יש לו מעבדה ואנשים שבאו וכבר יודעים איך יפעלו.

ירון הוא מהנדס מהטכניון. BCI זה תחביב שלו. מבחינתו הבעיה של EEG זה להשיג מידע על נבדקים. קשה להשיג מידע על שימוש עבור אפליקציה חדשה. פה ושם יש דטה בייס אבל עם 30 נבדקים. אז הוא רוצה לבנות דטה בייס ענק של EEG. אולי גם להשתמש במכניקל טורק לBCI. באופן זה הוא רוצה להשיג מידע על BCI מאנשים בעלי מכשיר. ככה לא תצטרך להביא אותם למעבדה.

בפרויקט הבא מתואר שכשמישהו יותר מנוסה בעיסוקו יש לו עומס קוגניטיבי נמוך יותר. ככה אם צריך לעשות תרגילים פסיכוטכניים ואתה מנוסה יותר, אתה יכול לראות שהבנאדם יותר מומחה בכך שהוא מפעיל פחות מאמצים קוגניטיביים. אחד התחומים שבהם ניתן להפעיל זאת זה במבחנים תעסוקתיים.

נטלי מציגה רעיון מלפני חמש דקות. חושבת להצטרף לקבוצות אחרות. משחק Stanley parable - - משחק עם נרטיב שמגיב למה שהיוזר חושב ורגשותיו כך שנראה כמו אשלייה של קריאת מחשבות. תגובות שיהיו מתאימות גם במקרה של טעות. (יכול להתאים להצעת כיוון של פירוש בפסיכותרפיה. יכול להתאים גם לבדוק שביעות רצון לקוח בשירות טלפוני).

אחרי כן כולם מתפזרים למצוא קבוצות, לפרוק ציוד, להשיג ציוד ולקבל הדרכה על השימוש בו. החבר'ה של muse מציגים דרך סקייפ את השימוש באפליקציה. מציג את האתר. עם כלים לשימוש באייפון ומחשב דסקטופ. בהצגה של מיוז יש גרפים קל לראות מצמוץ, מבט ימינה/שמאלה, קל לקלוט נשיכת לסת כי שי בה רעש ויש בה מאמת שרירים. יש גם יכולת לסווג/לקודד מצמוץ בנפרד מנשיכה וממבט ימינה/שמאלה. אלו בדרך כלל ארטיפקטים לגלי מוח שצריך לסנן, או סיגנלים לשליטה, אבל זה קצת רמאות, כי לא מחפשים למצמץ שליטה, אלא מחפשים לשלוט עם גלי מוח ומודעות.
יש פה נוירולוגים שמרגישים יותר בנוח לגבי מה אומר כל גל מוח. מהנדסי אותות ומתכנתים שמרגישים יותר בנוח לגבי תדרים ודאטה. אני בעיקר סקרן לגבי רמת האינגרציות שהם עושים, השימושים שיכולים להיות לכזה סוג של טכנולוגיה. ניכר שצריך להבין היטב בEEG כדי לעשות משהו מעניין באמת. אבל המוצרים החדשים שמבנים את הסיגנל הופכים את זה להרבה יותר נגיש.

קונור מopenBCI מדריך על השימוש בבורד שלו. הוא משלב מומחיות בכמה תחומים וממש יודע לייעץ איך לעשות כל דבר מהכיוון של הנוירולוגיה, של החיישנים, של התכנות או של החומרה.
אחר כך הסתובבתי בין הצוותים. בין לבין כתבתי פוסט בבלוג שלי בנושא אחר לגמרי. הנוירולוג מאתמול ביסס צוות והרים משחק שבו יש חיזוק על תשומת לב לפרצופים והוא מקווה שיהיו עוד לומדות כאלה לילדים אוטיסטיים. חשבתי אחר כך שאפשר ככה גם לנסות לרכך הימנעות פובית או טראומטית, לא רק מפרצופים אלא גם מעוד דברים שנמנעים מהם. יש כמה סטודנטים מחו"ל שהשתתפו בכנס שמנסים לזהות תגובת ריגוש לתמונה של בחורה יפה, הצעתי להם לשלב בטסט גם תמונה של גבר סקסי כדי לבדוק אם אחד מחברי הקבוצה שלהם גיי והם התלהבו. הבחורים שהתייעצו עם קונור ורצו לעשות מבוך שנשלט בשני מוחות היו מגניבים והדפיסו בתלת מימד את המבוך. חשבתי שמה שמגניב זה פחות היכולת לשלוט במשהו עם המוח ויותר היכולת לשלב מוחות. הקבוצה שהניעה אוטו צעצוע הראתה לי איך היא מתאמנת. חשבתי אחר כך שצריך לשים מצלמה על הרכב וזה יהיה משוב הרבה יותר מספק לחווית התנועה, ויאפשר אינטגרציה חושית בין ראייה ותנועה עד שהיא לא תצטרך לדמיין את היד זזה.

למחרת באתי רק לסוף היום. לקראת התחרות הסופית כל הקבוצות באות להציג את הפרוייקטים שלהן. רציתי לתפוס את קונור לשאול אותו מה דעתו על כמה יישומי פסיכותרפיה ומי עושה משהו כזה אבל לא הספקתי. אני סקרן האם יש EMDR מבוסס EEG, כלומר שלא צריך גירוי חיצוני, ובשלב מסויים לחזק state of mind של דו-אונתיות. ככה לדוגמא מטפל יוכל להיות יותר דו אונתי.

השופטים, אם שמעתי שמותיהם נכון, הם ד"ר ירון פרידמן מהIDC. רפי גידרון מייסד IBT . ברק בן אליעזר, המנכל של VC שעוסקת בבריינטק, מירי פולצ'ק המנהלת של IBT, אייל ניר נציג אוטודסק. האירוע ללא רווח עם ספונסורים כגון IBT, מיוז, אינטראקסון, נוורואלקטריקס, אופןביסיאיי, הבינתחומי בהרצליה, נוירוסטיר, ומייקרוסופט שמימנה את האוכל.

מירי מספרת על IBT:
עוזרים ליזמות בתחום הBCI. יש תוכנית לסטארטאפים מוקדמים ותומכת בהם במשך 4 חודשים. סדנאות והדרכה בנושא BCI מהתעשייה ומהאקדמיה וגישה למומחים בשדה והצגה בפני משקיעים. כמו כן הם מנהלים רשת משקיעים מלאכים, ומקשרים בין סטרטאפים למשקיעים.

אגב כל הפוסט הזה מוזר בעיניי. זה מוזר לסכם ככה מילולית, את מה שקורה. כשאני עושה את זה בכנס של פסיכולוגי יש משמעות לבחירת המילים ולגישה התיאורטית ולכל מילה יש חשיבות כמו דתית. ופה יש יותר עניין בתוכן והמסגרת כאילו סתם דברי מליצה, או בעצם המסגרת היא כסףףףףף. כן אני מסתכל מסביב על המקום היקר הזה, המסגרת כאן היא כסף. אבל לא רק, כי יש פה גם הרבה כיף. אז נראה.

ואז מתחילות הצגות הפרוייקטים לפי שמות שהם בחרו לעצמם:

Rightpath: אלכס ניסה לעשות כובע שמאותת כשרוכב אופניים פונה הצידה כדי להזהיר הולכי רגל. תיאורטית זה היה מוביל לאירוע מוחי שהיה גורם להבהוב בראש. בהדרכת קונור עבד עם openBCI. אכן זיהה שינוי בתבניות הגלים כשהנבדק עמד לקום. ניסה לתרגם את הגרף באמצעות machine learning שיברר האם ניתן לזהות פנייה. הם לא הגיעו למוצר שמזהה זאת. הם מחפשים גלי מיו שמאפיינים פעולה לא מתוכננת כמו הליכה שגרתית, אבל כשיש דיכוי של גלי מיו.

Hivemind: רובם מאוניברסיטת תל אביב. חשבו על איחוד מוחות מרחבי העולם. לשלוט בתנועת משחק. הרעיון הוא לבטל את הרעש בEEG על ידי מיצוע הסיגנל בין משתמשים רבים. כולם תחשבו קדימה. מתבוננים על גלי אלפא כסמן לריכוז, ורק כשיש ריכוז בודקים מה התנועה שהמשתמש מתכוון אליה (כדי להימנע מפעולות לא מכוונות). מתחברים לכל מכשירי הEEG בחדר מסוגים שונים.

Mind over Mindstorm: מציגים הזזה של רובוט באמצעות המחשבה. אייל ושקד נוהגים ברובוט. יש זיהוי של האיזור המוטורי והכוונה להזיז יד ימין או שמאל. נדרשת תקופת אימונים ארוכה יחסית שיכולה לשעמם. Motor imagery skills שנרכשו עם הרובוט יכולים לשמש במקומות אחרים. לדעתי אפשר לשים לה מצלמה, ושהרובוט יביא את הבירה. הם מנסים לעשות סלאלום. לוקח הרבה זמן לעשות בלי הרובוט, ויש חוויה של משוב. מי שצריך להתאמן עם דימויים מוטוריים, יכול להשתמש ברובוט כזה לאימון. הם מודים שחלק מהאלגוריתמים נכתבו על ידיהם לפני ההאקת'ון.

Person of Interest – היה להם רק הרעיון בהתחלה. הם אומרים לשופטים. ברקע היא מספרת על מקרים רבים של חפים מפשע שנכלאים. אנשים רבים בארה"ב מוצאים להורג כשהם חפים מפשע. לפעמים אנחנו חושבים שמישהו אשם למרות שאינו אשם. לפעמים בגלל שמישהו מגזע אחר קשה לנו לזהות אותו. אבל המוח לא משקר. לכן משתמשים בגרף N170, שמבטא היכרות קודמת עם אותו אדם. אחד ממשתתפי הקבוצה מחובר למכשיר של נוירואלקטריק. מראים לו כמה תמונות של נשים אסיאתיות. ואכן הגרף הגיע לשיא שלילי כשהוא ראה את התמונה שנטען שראה קודם כמבצעת פשע.

Aspergame: משחק לאספרגר. נתן מנוירוסטיר אומר שהשופטים מחוברים לנוירוסטיר ואפשר בגרף לראות ערוץ של ריכוז וערוץ של ריגוש ולבדוק כמה השופט מגיב להצגה. הרעיון הוא משחק לילדים עם אספרגר שמגביר תגובה לפרצופי אנוש שעובר אופטימיזציה עם EEG. יש יותר ויותר אבחנות של אספרגר, שיש להם תפקוד אינטלקטואלי גבוה אבל בעיה עם גירויים אנושיים ולכן בעיות תקשורת. מנסים לעזור להם להביט בפני אנוש, אחר כך אפשר לחשוב איך לעזור להם עם זיהוי רגשות. כיום הטיפולים נסמכים על הרבה עזרה וטיפול יקרים. מתחילים במדידת EEG של תגובת עוררות לתמונות פנים. לילדים שונים רמת עוררות שונה, ותחומי עניין ספציפיין שונים וישתמשו באלו כדי ליצור התנייה חיובית לפנים.

Blue משהו גל דניאל ומקסים עובדים לראשונה עם BCI וזה פעל להם. מציגים משחק בו מוציאים כדור מהמבוך באמצעות המוח. לציר אחד ישתמשו בגלי אלפא ובציר אחר גלי... אז גל מסתכל על פלאפון מהבהב בתדר מסויים, והקורטקס הוויזואלי שלו מגיב באותו תדר. כדי להגיב לכיוון השני הוא עוצם עיניים. בסוף בחרו לעשות זאת עם מוח אחד.

Deja View: עוברים בין סצינות שונות שהיוזר מסתכל עליהן בתחת מימד. יש סצינה של אונס או של טקס שבטי. לאחר מכן כשהוא יושב בבית הוא יכול לנסות להיזכר, וכל הסצינות רצות מהר והוא מזהה עם התרגשות בEEG שמעלה את הסצינה הנכונה.

אמוצ'אט: יצרו צ'אט שמוסיף התרגשות ושמחה או היעדר שמחה, וככה הכתב הופך לורוד כששמחים ומתרגשים ואדום כשכועסים. אז ליד כל שורת צ'אט יש פרצופון של שמח מבואס או מבולבל. ויש הילה צבעונית ליד התמונה שאומרת מה המצברוח של הבנאדם.

Infinity: ממחלקת קוגניציה ומוח בבן גוריון, מראים מכשיר נוירופידבק שבאמצעות רגיעה היוזר מרים סלע ומסובב אותו באוויר וכך יש לו פידבק יותר מעניין ממכשירי פידבק רגילים.

Brainifeed: רוצים לעשות סיפטינג דרך פיד של פייסבוק במהירות. ההנחה שהתת מודע יודע לפני המודע שמשהו מעניין. לכן יצרו ניורוסטיר וניורוסקיי. האפליקציה מרפרפת מהר וכשהיא רואה עניין או עליה בעניין היא מאטה ונותנת לך החלטה האם לקרוא את הדברים יותר לעומק. לגבי הרעיון שהציעו לפני כן לזיהוי בטינדר – אפשר שיארגנו לך בליינד דייט בלי שזה יעלה אי פעם למודעות. הבעיה שתמצא את עצמך עם אמא או האקסית.

טראקר של פעילויות, כמה זמן בכל פעילות, כמה היית שמח וכמה מרוכז היית לאורך כל פעילות. אז המציגה עושה מדיטציה להראות איך הטראקר מציג אותה. יש ערוצים של ריכוז, ערוצים של רגש חיובי וערוצים של לחץ ומצוקה.

שוני: התיאוריה על EEG רבה אבל קשה ליישם במהירות. רצו לעשות פרוייקט לזקנים. לקחו מאמר שאומר ששינוי בגלי אלפא שמתאר הירדמות ושינויים רבים בגלי בטא שמבטאים פאניקה. שוני הוא מכשיר שיודע מתי אתה ער או ישן. האפליקציה מכבה את הטלביזיה כשאתה נרדם. אבל אם אתה במצוקה האקסלומטר וגלי המצוקה משדרים אות מצוקה למישהו שיכול לעזור לך ויש גם מיקום ג'יפיאס. זה מזכיר את האינסקיוריטי של סאות'פארק.

Date my brain: אפליקציית דייטינג מבוססת BCI. Brainmatch. מנסים לזהות תדרי אלפא, שמזהים אנשים באופן ייחודי. מדדו את תדר האלפא שלהם, ומשדכים לפי דימיון של גלי אלפא.

סיכום מפגש עם לו ארון

בהמשך להרצאתו במרכז הבינתחומי, הזמנו את לו ארון לשוחח עם קבוצתנו. נושא ההרצאה שלו בכנס נגע בגישה ההתייחסותית שקראנו מאמרים מרכזיים ממנה לפי סיליבוס שגיבשנו ביחד עם מכון שיח, והתייחסה לגישה הביוניאנית, בה עסקנו השנה, לפי סיליבוס שגיבשנו עם מנחים ממכון ת"א לפסיכואליזה בת זמננו.

טל מזכיר הקבוצה יצר עם ארון קשר, והוא הסכים להגיע, והיה חביב ופתוח מאוד לאינטראקציה עם שובבים שכמותנו. טל פתח והציג אותנו כקבוצה צנועה של תלמידים, ואת תודתנו הכבירה למוכנותו להגיע, ארון ואמר שהוא נהנה לפגוש את הדור שלנו, כי לרוב הוא פוגש את הבכירים יותר והמבוגרים יותר בביקוריו. הוא סיפר על עצמו שבעברו היה נער ישיבה, ולמד שנה בירושלים, שהוא נהנה מהאוכל המקומי, והרמה הבסיסית של בית הקפה בפינה היא גבוהה מזו של בית הקפה הפינתי בניו יורק.

תיארתי בפניו את תפיסתי לגבי הגישה ההתייחסותית לאורך שנות הכשרתי. בהרצאה של שרון זיו-בימן לגבי הגישה, הייתה תחושה אז שהרצאה על התייחסותיים היא בעצם הרצאה על קוהוט וויניקוט וגישות אחרות. בשנה שבה קראנו מאמרים של הגישה, היו כמה קונצים ייחודיים בולשטים כמו החשיפה העצמית של ג'ודי מסלר דיויד במאמר "אהבה אחה"צ" (בו היא חושפת בפני המטופל את משיכתה אליו, מסיבות טיפוליות), והדבר היפה שניכר בהרצאתו היא היכולת של ההתייחסותיים לראות גישות אחרות מבפנים, את ההיגיון הפנימי שלהן והקסם שהן מייצרות, כך שבעידן אקלקטי, כשנפלו חומות האסכולות, ואנחנו מחפשים להתאים כלי עבודה למטופל ולמצב, ייתכן והגישה ההתייחסותית היא הכי קרובה לגישה קונטינגנטית, שמסבירה כיצד ניתן להתאים גישות כלשהן למצבים שונים.

בתשובה לשאלתי שלא נוסחה כשאלה אמר ארון כי זהו ניסוח טוב של הגישה ההתייחסותית. שאנשים שנמצאים בתוכנית הפוסט דוק שלו, בת 12 השנים, אחרי שהם בעלי דוקטורט והסמכה לעסוק בפסיכותרפיה וכו', ומגיעים לקורס של ג'ודי דיויד, ששואלת אותם אז מה זה Relational, עונים בגמגום לעיתים. ארון אומר שהוא נצמד בגדול להגדרות של מיטשל לגבי הגישה. באחד מהריאיונות איתו מיטשל העיר כדרך אגב כי למעשה זוהי פסיכולוגיה השוואתית (comparative psychoanalysis), ובמובן זה זה דומה למה שתיארתי. מדובר בגישה הראשונה שצמחה בסביבה פלורליסטית. בשנות החמישים והשישים התערער המונופול של פסיכולוגית האגו על הפסיכואנליזה האמריקאית, קוהוט שהיה נשיא האגודה והיה ותיק בגישת האגו הצמיח פתאום את גישת העצמי שלא ניתן היה להוקיע לגמרי כבלתי פסיכואנליטית, קרנברג היגר מצ'ילה (לשם נמלטה משפחתו מהשואה) והביא משם את הרעיונות הקלייניאניים,

==
הופ הפוסט נקטע כאן. לא זוכר למה הפסקתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים. אני רק זוכר שהקבוצה כעסה עליי שהשתלטתי על המפגש עם השאלות שלי. היום אני במצברוח של לשחרר טיוטות לעולם. אז אני אשלים את התשובה של ארון לשאלתי השנייה מהזיכרון:

הערתי הערה נוספת בפני ארון שהסתיימה בסוג של סימ שאלה. אמרתי שאני חש שהגישה הפסיכולוגית הרווחת היא גם ברוח התקופה בה היא מתנהלת, אך אף יותר מכך, היא נגזרת של הבנה סוציולוגית לגבי רוח התקופה וההתאמות שיש לעשות לטיפול. הפסיכואנליזה ההתייחסותית היא הכי סוציולוגית, אבל היא עצמה גם נגזרת של הביקורת החברתית שנעשתה ברורה יותר בשנות ה60-90. לכן שאלתי את ארון, אם הוא, בתור תוצר הזמן, בתור היסטוריון המאגד רבדים שונים של גישות היסטוריות, ובתור סוציולוג של הפסיכואנליזה, יכול לנבא מה יהיה השלב הבא. מהו חוד החנית של ההבנה החברתית, שהפסיכואנליזה תידרש להתעדכן בעקבותיו. ארון ענה שרוב הפסיכואנליטיקאים שהוא מכיר אוכלים לאקס (סלמון מעושן) ובייגל, מאכל ניו יורקי יהודי. הוא אמר שכשהוא רואה את רשימות הקבלה לתוכנית הפוסט דוק שלו הוא רואה את הקושי של בני מיעוטים למצוא את מקומם. הבעיה אינה שהוא לא יקבל אותם או שחסרה מלגה, אלא שהפסיכואנליזה עצמה אינה מתאימה לגמרי. הוא תאר מועמדת שהסבירה שבשכונות השחורות בה היא עובדת, אין משמעות לטיפול פרטני 4 פעמים בשבוע, כנדרש במסגרת אנליטית. גם אם הייתה עושה את זה כדי ללמוד את השיטה המקובלת, הרי שלא ברור מה ההתאמות שתצטרך לעשות. עליה להתאים למרפאות ציבוריות בשכונות מצוקה, בהן אין סיכוי להעניק כזה טיפול פרטני אינטסיבי. היא תיארה כי עיקר עבודתה הוא בטיפול קבוצתי. ארון נתן דוגמא נוספת של התעוררות העניין בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ברוסיה ובסין, עם עליית המעמד הבינוני במדינות אלו. פסיכואנליטיקאים מערביים מדריכים בסקייפ את המתלמדים הסיניים והרוסיים, ולאט לאט מאפשרים את יצירתה של תרבות אנליטית במדינות אלו. ארון תוהה מה משמעותו של תסביך אדיפוס וסירוס אצל הסינים, ואומר בכנות שאינו יודע, ושהניסוחים מחדש של הגישה כדי להתאים להקשר התרבותי האחר, מבטיחים שינוי משמעותי בפסיכואנליזה.

יום שני, 13 במרץ 2017

פרויד: פירוש החלום כמילוי משאלה

בפוסט הזה סיכמתי את דבריו של רותם ירושלמי, שהציג את מאמרו של פרויד על פירוש החלום כמילוי משאלה, במסגרת החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. רותם הוא חבר יקר ומטפל שאני מרבה להפנות אליו את היקרים לי ביותר. הוא פסיכולוג המטפל בקליניקה פרטית בתל אביב, ומנחה קבוצות לשיפור יחסים בינאישיים בתל אביב. הנה תמונה להמחשה:


קדימה, למאמר:

עבודת החלום היא תרגום מחשבות לכדי מחזה שווא. בחלומות אינפנטילייים אין צנזורה, ולכן אין בהם סילוף של המחשבות, ומופיעה בחלום משאלה באופן ברור. לדוגמא, הילד צמא וחולם על שתייה.

בחלומות אינפנטיליים יש גירוי נפשי שמפריע את השינה, בהם אין עבודת הסוואה וצנזורה, ואז עבודת החלום מרוכזת במילוי משאלה שבבסיס הגירוי הנפשי. החלום הוא כמו שומר השינה.

פרויד מספר שהוא נוסע ברכבת, חולם חלום, והקטר כל הזמן צופר, עד שפרויד קולט שזה השעון המעורר שלו. ככה פרויד מבין חלומות. בסדרה לואי של לואי סיקיי, הוא חולם שהוא הולך לרופא שיניים והולך במדבר, ופוגש את בן לאדן, ועושה איתו שלום, ואחד מהבן לאדנים אומר לו תאכל בננה, והוא אומר שהוא לא רוצה, ואז הוא מתעורר אצל הרופא שיניים שלו והוא רואה שהרופא סוגר את המכנסיים.

פרויד טען בטקסטים הקודמים שהוכיח שהחלומות הם עיסוק בעיסוק ברחשי נפש אינפנטיליים אצל ילדים ומבוגרים. פרויד רוצה להוכיח שגם חלום מסולף, שעבר צנזורה, כולל מילוי משאלה. הוא מתנצח מול קורא הדיוט, ומוכיח אותו. ההדיוט שואל היכן בדיוק מופיע מילוי המשאלה בחלומות, הרי יש חלומות שהם ממש לא מילוי משאלה, הם רק מייצרים אי נעימות. פרויד לועג להדיוט על הדיוטותו, הרי יש משאלות שאינן גלויות לעין, ושמעוררות חרדה. המשאלות שבבסיס החלומות הן משאלות אסורות שנחסמו על ידי הצנזורה, לכן נולד בכלל הצורך לצנזר את השאלה. האידיוט ששואל שאלה זו הוא מצנזר ומכחיש בעצמו את משאלותיו הכמוסות, משום שאין בדעתו שיש לאנשים משאלות כאלו. עמדתו הסרבנית כלפי התיאוריה נובעת מעמדה של הכחשה.




אם החלום הוא מילוי משאלה, מדוע בכל זאת יש בו רגשות לא נעימים? אפשרות אחת היא שעבודת החלום לא הצליחה לייצר מילוי משאלה מלא, והרגשות של חוסר סיפוק, לא נענו על ידי עבודת החלום. החלום מבאס, לא עבד. אבל אנו רואים שעבודת החלום טובה יותר בשינוי תוכני, ופחות בשינוי רגשי, התוכן משתנה והרגש נשאר. זה כמו ששאלות העברתיות חוזרות בתכנים משתנים.

התשובה השנייה: אמנם יש לחוות הנאה מסיפוק משאלה. אבל הסיפוק עצמו הוא גם לא רצוי על ידי הבנאדם שחווה אותו. סיפוק המשאלה הוא דבר מעורר חרדה, לכן סיפוק המשאלה יעורר גם חרדה. לפעמים חלום יכול להחזיק רק חרדה בתוכו. ואז המשאלה המודחקת בעצם ניצחה את הצנזורה. כשהצנזורה כושלת לגמרי, האדם מתעורר.

מתי מסוגלת משאלת החלום להתגבר על הצנזורה? -צנזורה שהתעייפה, או משאלה חזקה. הצנזורה לא תמיד נוהגת בצורה עקבית, ובאותה עוצמה על כל פרט תוכן. היא עולה ויורדת. ומדוע המשאלות מתעוררות לחיים בלילה? -משום שהגוף מזניח את יתר הצרכים שלו לטובת הצורך בשינה וכך יש תקומה לכל הצדדים האפלים שלנו. מה גם שזה הרע במיעוטו משום שבזמן השינה אנחנו סובלים משיתוק שינה, ואז הצד האפל שלנו לא באמת בא לידי ביטוי בפועל. שיתוק הגוף מרגיע את מנגנוני ההגנה, ומאפשרים לשדים לצוץ.

ייתכן גם שיש כמה חלקים בנפש, שמשאלה של חלק אחד, היא הסיוט של חלק אחר, ושיש בו משאלות ענישה של חלק אחד לחלק אחר. כמו האיד והסופר אגו שמתקוטטים בינהם. פרויד מספר על הדוגמא של סיפור העם על זקן וזקנה שדגים דג שמבטיח להם 3 משאלות, האישה מתלהבת ומבקשת נקניקיות, הגבר מתעצבן על פזיזותה וכדי להעניש אותה, מבקש שנקניקיות יהפכו לחלק מהאף שלה.

אישה צעירה הנשואה זה שנים רבות, חלמה שישבה עם בעלה בתיאטרון ושורה לפניהם ריקה. בעלה מספר לה שחברתה ובן זוגה לא הצליחו לקנות כיסאות. החולמת סיפרה שהעילה לחלום מעורבת בתוכנו הגלום. בעלה באמת סיפר לה כי אליזה, מכרה בת גילה בערך, התארסה. החלום היה תגובה להודעה זו. זהו שריד היום שבחלום. החולם לעיתים קרובות מוצא יסודות מהיום בחלום. שורות התאים הריקות מזכירות רמז לכך שבשבוע הקודם קנתה כרטיס מוקדם, ושילמה מחיר גבוה יותר לשם כך, כשהגיעו ראו שהיו מקומות ריקים, ובעלה קינטר אותה. ועניין הפלורין וחצי קשור לכך שגיסתה קיבלה מבעלה מאה וחמישים פלורינים במתנה, והיא אצה לצורף וקנתה מייד תכשיט. הכלה אליזה צעירה 3 חודשים מהחולמת, שנשואה כבר 10 שנים בעצמה. החולמת סיפקה חומר מרובה. ניתן לשער מתוכו את המחשבות הגלומות בחלום. יש הגדרות של זמן המעידות על משותף. הקדימה לקנות כרטיס ושילמה על כך מחיר, גיסתה אצה לקנות תכשיט. את הידיעה שידיד צעירה ממנה זכתה בבעל טוב, למרות שאיחרה. זה מעלה כי עשתה מעשה איוולת בחפזוני להינשא. דוגמת אליזה מוכיחה שגם החולמת הייתה משיגה בעל במועד מאוחר יותר. ההליכה לתיאטרון מקבילה לנישואין.

האנליזה לא יכולה לוותר על דברי החולמת. היא אומרת ב150 פלורינים הייתי מקבלת אחד טוב פי מאה.

החולמת לא תמיד הייתה מבואסת על הנישואין. בעבר התנשאה על חברתה ושמחה על אירוסיה. משום שמאז מותר לה ללכת לכל המחזות שהיו אסורים עליה קודם – מין. זוהי תשוקה מינית ילדית שמכוונת אל תשוקת ההורים. רצון לגלות את עולם המין היה עבור הנערות תמריץ להינשא מוקדם. לצפות במחזות האסורים. אולם בחייה המבוגרים, תמריץ ראשוני זה כבר אינו מספיק. לכן מופיעה כאן גם משאלה אינפנטילית וגם תסכול.

השאלה הבאה היא מדוע צריך בכלל דווקא שהכל בחלום הוא בהכרח מילוי משאלה. למה חלום לא יכול להיות כל פונקציות החשיבה האחרות. פרויד עונה שזה יכול להיות, מבחינתו אין בעיה שזה יהיה ככה, אבל מה לעשות, שזה פשוט לא ככה. שנית, מי ששואל שאלה זאת, אינו מתייחס לחלום עצמו. התוכן שלא מודע של החלום אכן מכיל חלקי חשיבה אחרים, כגון החלטות, כוונות, תוכניות. אבל מה שמעניין אותנו הוא עבודת הצנזור. אם איננו מתעניינים בעבודת הצנזור נישאר ברמת המודע. מה ששואל המשאלה מתייחס אליו, הוא האסוציאציות שעולות בזמן פירוש החלום. זהו עיסוק במעטפת החלום. עבודת החלום רוקמת את המשאלה האינפנטילית, יחד עם המשאלות הנוכחיות. הדבר המענין היחיד הוא עבודת החלום שהשפיעה על חומר המחשבה. אין רשות להתעלם ממנה, גם אם ניתן להזניחה לעיתים. עבודת החלום לעולם אינה מצטמצמת לצורה ארכאית, היא מוסיפה דבר מה למעטפת החלום, ודבר זה הוא המעניין. ניתן שבחלום יימצאו תכנים רבים, כגון אזהרה, כוונה וכו', אך יש בו גם מילוי משאלה ילדית. חלום לעולם אינו כונה ואזהרה סתם. אלא כוונה וכד' שתורגמה לצורת הביטוי של משאלה ילדית ארכאית. התכונה הבסיסית והיציבה ביותר של החלום הוא מילוי משאלה. התכונה האחרת של החשיבה בו יכולה להשתנות, וגם ברמה הזו יכולה להיות משאלה.



ישנו קשר בין שריד היום והמשאלה הלא מודעת. הם כמו משקיע ויזם לא בהתאמה. בהתהוותה החלום רק המשאלה הלא מודעת האינפנטילית היא זו שמביאה את האנרגיה הנפשית לחלום. לדוגמא, המשאלה לחזות בסצינת המין של ההורים. הקבלן היזם, הוא מחליט על השימוש בהשקעה של אנרגיה נפשית זו, וכיצד תמומש. לעיתים הקבלן והמשקיע אחד הם, לדוגמא, כשרואים באמת את ההורים במשגלם.

עולה הספק האם שיירי היום והמשאלה הלא מודעת אינם מודעים באותו אופן? פרויד אומר שלא כך הדבר. משאלת החלום קרובה יותר ללא מודע האינפנטילי, שיש לו מנגנונים מיוחדים לו. ישנו לא מודע קמאי, של הדחקה ראשונית, לא מודע עדכני, של חומר.

הערותיי:
- אני ממליץ להאזין לספריו של פרויד, בינהם גם פשר החלום ממנו לקוח המאמר.






יום ראשון, 22 בינואר 2017

"כיצד נוצר הסימפטום" (ומנין הוא שואב את כוחו) - הרצאת מבוא של פרויד

בפוסט זה אסכם מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד', בו טל פישר הציג את הרצאת המבוא מספר 23 של פרויד "על דרכי יצירת הסימפטומים" משנת 1917.

טל הוא פסיכולוג, ועמוד תווך מרכזי בקבוצת הקריאה שלנו. לטל קליניקה פרטית במרכז ת"א בה הוא מטפל במבוגרים ומתבגרים, ומדריך הורים בגישת "הסמכות החדשה" שפותחה ע"י פרופ' חיים עומר. טל סייע בפיתוח אלמנט ההשגחה ההורית בגישה (והוא מופיע ככותב שותף בפרק בספר "עולם של פיתויים" של פרופ' עומר, בהוצאת מודן), והוא מרצה ומכשיר מטפלים, הורים ובתי ספר בגישת הסמכות החדשה בארץ ובחו"ל. במקביל, טל עובד בשניידר במרפאה לטיפול משולב ב-ADHD, ומטפל כמתמחה בשירותי הייעוץ הפסיכולוגי של הטכניון, שם הוא מטפל בסטודנטים, בטיפול פרטני וקבוצתי והנחה סדנאות חרדת בחינות. 



ולמאמר:

פרויד מסביר שהסימפטומים הם התוצר של המחלה, והביטול של הסימפטומים לא מביא לריפוי המחלה. המחלה נשמרת כפוטנציאל הפקה של סימפטומים נוספים. טל לא מסכים עם זה, ואומר שאם ביטול הסימפטומים עוזר בכל זאת לריפוי המחלה יתכן שזה בגלל שהיה שם ערך מוסף, כמו מתן ביטחון עצמי שמחלחל פנימה, ומתייחס ל”ripple effect” שפרופ' חיים עומר הציע כגישה חלופית ל”החלפת סימפטומים”.

פרויד מבקש להבין את המחלה באמצעות הבנת דרך היווצרות המחלה. הבעיה בסימפטומים היא שהם יוצרים בזבוז אנרגיה. יצירת הסימפטום דורשת אנרגיה מהנפש, והנפש נלחמת בסימפטום – אלו כוחות מנוגדים שמדלדלים את הנפש. התנאים ליצירת סימפטומים קיימים אצל כולנו, ולכן כולנו חולים נוירוטיים, אבל חולה הוא מושג פרקטי בו האנרגיה הידלדלה.

הסימפטומים הנוירוטים הם תוצאה של קונפליקט על גישה חדשה לסיפוק הליבידו. הסימפטום הוא הפשרה בין הרצון לקבל סיפוק בעולם המציאות החיצוני לבין הרצון לרסן התנהגות ולהתאים את עצמך לדרישות המציאות. למעשה האיד ועיקרון העונג הולכים ביחד, והאגו ועקרון המציאות הולכים ביחד. הסימפטומים הם פשרה בין שני כוחות מנוגדים אלו. לכן הסימפטומים כה עיקשים, כי הם זוכים לתמיכה משני צדדים. זהו סטטוס קוו שלא ניתן להדביר.

הליבידו עובד כדי לקבל סיפוק מהמציאות לפי עקרון העונג. כשהוא לא מצליח למצוא סיפוק, ולא מצליח להגיע לסיפוק מאובייקט חלופי, ונמנעת ממנו היכולת להגיע לסיפוק, הוא נסוג לאחור. הוא חוזר לשלבים קודמים בהתפתחות בהם הייתה היקבעות כלשהי. אלו מקומות קודמים בהם הייתה יכולת לקבל סיפוק של הליבידו.

הליבידו השאיר אנרגיה מאחור בתחנות לאורך ההתפתחות. נקודות אלו מושכות את הליבידו חזרה אליהן כשהוא אינו מוצא מימוש במציאות. אם הרגרסיה לא מעוררת התנגדות באגו אין נוירוזה. אם אין התנגדות באגו אז יש סיפוק פרברטי ("נלוז” בלשון המתרגם). אם האדם לדוגמא מקבל את הקיק שלו מלספק את ליבידו שלו בתחנות ישנות של ההתפתחות כמו לינוק מאמא כשהוא בן 40 (ע"ע blue velvet) אז הוא לא נוירוטי ואין לו קונפליקט עם האגו, והוא מממש את הליבידו בדרך המקובעת שלו מבלי לפתח פשרה לגבי זה עם האגו.

בניגוד לפרברסיה, בנוירוזה אין סיפוק מלא של הליבידו, כי האגו מתנגד, והליבידו לא מסוגל להגיע לסיפוק, וצריך למצוא דרך אחרת להגיע לסיפוק.

רותם: זה כמו "סבתא בישלה דייסה". נראה לי שהוא מתכוון שממצים את אפיקי הסיפוק בכל אחת מהאצבעות, והליבידו לא מסופק, ואז חוזרים לאחור אל בית השחי ודיגידיגידיגי - משחררים אותו בצחוק נלוז.

או במילותיו של טל: הליבידו כמו נהר שנתקע בסכר וחוזר לאחור ומחפש דרכים לצאת כמו ביובלים שהוא התפצל בהם בעבר. היובלים הקודמים אף מושכים אותו לעבר פורקן דרכם.




כשהליבידו נסוג לאחור, הוא מנותק מהאגו, ומתנתק מכל הידע וכל החינוך וכל התרבות, וחוזר לאחור, ולכן התופעות ההיסטריוניות אינן מעודנות. אלו אינן דרכי סיפוק שמתאימות לדרישות החברה. הליבידו מפנה אנרגיה לרעיונות שכפופים למערכת הלא מודע, וכפופים לתהליכים של הלא מודע – עיבוי והתקה.
זה כמו חלום. כשם שהחלום הוא מילוי פנטזיה לא מודעת שנולד בלא מודע, והוא נתקל בפעילות מודעת כלשהי הפועלת כצנזורה ויוצרת את החלום כקידוד שהוא פשרה שניתן להגיע למודעות. כך גם נציגות הליבידו של הסמוך למודע צריכה להתחשב בהתנגדות של האגו לתכנים אלו. ההתנגדות של האגו פועלת כאנטי קתקסיס, והסימפטום צריך לבטא גם את האגו. כך הסימפטום מבטא שני כוחות מנוגדים – גם של הליבידו וגם של האגו. הסימפטום הוא פשרה של דבר והיפוכו.

ההבדל בין הסימפטום והחלום הוא שהאגו בחיים האמיתיים נועד למנוע מהלא מודע להרוס ולפעול באופן לא רצוי, בעוד בחלום כל מטרת האגו היא למנוע מהאדם להתעורר משנתו. לכן לאגו יש פחות אינפוט לגבי תוכן החלום מאשר שיש לו לגבי תוכן הסימפטום. בשינה גם אין סכנה שתהיה פעולה מוטורית בגלל השבתת המערכת המוטורית בשינה. לכן יש פחות איום בהתבטאות הליבידו בחלום, והוא פחות מרוסן ופחות דורש פשרה עם האגו.

הליבידו חוזר לאובייקטים מימי הילדות, מהחוויות המיניות האינפנטיליות. בימי הילדות יש חוויה של החוויות האינסטינקטואליות המורשות, ויש גם התעוררות של דחפים ואינסטינקטים על ידי חוווית מקריות. פרויד מסביר שיש גם גורם תורשתי וגם גורם סביבתי. הדבר נזיל, זו מערכת שמושפעת משני הכיוונים. פרויד נותן דוגמא של דקירת מחט בשלב הנביטה של אורגניזם, הנזק שנגרם לו הוא רב, בעוד שאם אותו אורגניזם נדקר באותה מידה בשלב מאוחר בהתפתחותו הוא לא ניזוק כלל.

לחוויות הילדות יש ערך, לעיתים טראומטי ופתוגני, והנסיגה הליבידינאלית מחזקת אותן. בהיעדר סיפוק ליבידינאלי, הנסיגה היא לשם. יש משמעות למקומות הפיקסציה, כי יש בהם כח משיכה של הליבידו, אלו מקומות בהם היה סיפוק. לכן יש התענגות לא מודעת בסימפטום – הוא קשור לליבידו באופן לא מודע – אבל גם סבל מודע – כי האגו עסוק במלחמה מתישה במיגור הליבידו המתבטא בסימפטום.

במידה והופיע סימפטום ייתכן מדובר בעיכוב התפתחותי שנובע מטראומה בילדות, ולפעמים יש רגרסיה לשלב מוקדם בגלל מצב בבגרות שגורם לחזרה לאחור למקום היקבעות שלא היה טראומטי בפני עצמו.

פרויד שואל מדוע אם יש חוויות אינפנטיליות בעייתיות בילדות, איננו מחנכים את הילדים אחרת כדי למנוע אותן? הוא עונה לעצמו שראשית לא ניתן בחינוך להתייחס לכל הגורמים הכרוכים בחוויות אלו, ולכן יהיה מגוחך להתייחס לכל הגורמים. דבר שני, מסביר פרויד, שגם בסביבה מטפחת מסוג זה יש בעיה כי לא מתפתחת אצל הילד ההתנגדות של האגו להתעוררות הליבידו הלא מודע, וכשיגיע להתפרצות הליבידו מחדש בגיל ההתבגרות הוא יהיה נטול כל יכולת להתנגד להן ולהסתדר בחברה. הדבר גם יכול לעודד הדחקה מינית מוגזמת.

הסימפטומים יוצרים תחליף לסיפוק שנמנע באמצעות נסיגה לשלבים מוקדמים יותר. הנוירוטי דבק בתקופת עבר בה הליבידו קיבל סיפוק. הסימפטום חוזר באופן מן האופנים בצורה קדומה של הסיפוק. אך זו מעוותת בגין הצנזורה הנובעת מהקונפליקט. הסימפטום הוא בעצם תחליף לסיפוק שנמנע. הסימפטום נוצר על ידי נסיגת ליבידו לזמן קודם. הנסיגה היא לחוויות אינפנטיליות שיצרו היקבעות של אנרגיה. הסיפוק החלקי במסגרת הסימפטום מקבל עיוות בגלל הצנזורה, ולכן צורת הסיפוק קשורה בסבל ובמחלה. יש קשר בין מה שהיה מקור המחלה. תחושת הסבל היא של האגו, והיסודות של המחלה היא בחוויות הילדות. הסיפוק כן הרגיש מלא בילדות, ולכן חוזרים למקומות אלו, אך בחזרה לשם כסימפטום, הסיפוק נצבע במגבלות האגו והפשרה נוצרת היא מעוותת.

אופק הסיפוק שהסימפטום מספק הוא מתמיה. הסיפוק אינו גלוי לאדם, והסימפטום נחווה בעצם כסבל. כך למשל אדם נהנה מיניקה משד האם, ולאחר שנים מגלה סלידה משתיית חלב, כשהחלב המשקה מכוסה קרום הדבר מזכיר לילד את שד האם, אך יש לזכור כי בין ההשתוקקות והתאווה לחלב לבין הסלידה והמיאוס היו הגמילה הטראומטית מהשד.

הסימפטום מתעלם מהאובייקט. למעשה חוזרים לעיקרון עונג, ולאוטוארוטיזם מורחב. הרגרסיה חוזרת לעיקרון העונג, בעולם הפנימי, ובו יש התקה ועיבוי. במקום השינויים שבעולם החיצון, הסימפטומים מייצרים שינוי בעולם הפנימי.

בדומה לחלום הסימפטום מייצג משאלה שהתמלאה. סיפוק כמו אינפנטילי. העיבוי יכול לדחוס את הסיפוק לעצבוב אחד, והתקה יכולה לשנותו לפרט אחד מכל מכלול הליבידו. לכן קשה לאתר היכן הסיפוק שבסימפטום. כך קשה להבין למה היתפסות לכתם בשטיח מספקת דחף מיני?

הפנטסיות האינפנטיליות אינן תמיד מציאותיות. לפעמים המטופל מתאר משהו שקרה, ולפעמים משהו שכמעט קרה והוא הבין ברמז והשלים בפנטסיה. לפעמים הפנטסיות נקבעות על ידי משהו קמאי פרה היסטורי. לפעמים אנחנו יכולים להבין אם מדובר בפנטסיה או במציאות, ואפשר להביא את הדבר לידיעת החולה. איך מביאים זאת? זה לא קל. אם ישר אומרים זאת למטופל, שאנו עוסקים במיתולוגיה שהוא מספר לעצמו, הוא מפסיק להתעניין בטיפול. אם נטען שאנחנו עוסקים במאורעות הממשיים של ילדותו המטופל יערער על תוקף קביעותנו, וילעג על הפתיות של המטפל. העמדה היחידה היא שלא משנה אם זה מציאות או פנטסיה – העיקר הוא עולמו הפנימי ובו יש מעין ממשות. העולם הפנימי גם הוא ממשי וגם הוא מציאות. פרויד מספר שהערבוב בין דימיון ומציאות קשה למטפל דווקא.

הערותיי:
מפגש זה נערך לפני כשנה, במסגרת סילבוס המתמקד בפרויד שקיבלנו מאבי ריבניצקי. ניתן לראות כי המאמר מדגיש את העונג (פורקן הליבידו) שהאדם מוצא בסימפטום שלו. הדבר דומה בעיני לעונג שאנחנו מקבלים מגירוד של פצע.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

לגעת

לפני כחודש השתתפתי בכנס בפראג. זו הייתה ההרצאה הראשונה שלי - ציון דרך מאוד משמעותי עבורי. הגיעו מעט מאוד אנשים, אולי כי הכותרת לא הייתה סקסית דיה, ואולי כי שיבצו אותנו בחדר אחורי שקשה למצוא אותו. זה היה מאכזב ולא פרופורציונלי לכמות ההשקעה שלנו. אבל זה גם צמצם את המבוכה, והרשיתי לעצמי לדבר בע"פ בלי להסתמך יותר מדי על הכתוב, ולהתחבר יותר למי שכן בא. יצאתי משם עם רעב לעוד. עוד עבודה על חלימה חברתית, עוד כתיבה.

הכנס עצמו עורר בי מחשבה. הכנס עסק בחברה האזרחית בעת מלחמה. כל הדוברים הציגו טראומה אישית שהדגימה כיצד הם נפצעו על ידי המלחמה שבחייהם, וכמה שהמלחמה קרובה אליהם משנדמה להם בדרך כלל. כל המשתתפים הביעו גם כמיהה לעשות משהו כדי לתקן את המצב, ותיארו שבתור מטפלים הם יכולים להציע בעיקר מרחב סובייקטיבי שיאפשר להתבונן במציאות הקשה, אך שהם חוששים שבכך הם נמנעים מלהתמודד באמת עם המציאות. הרגשתי שההרצאה שלנו על חלימה חברתית כמרחב אלטרנטיבי לדיבור על המציאות האלימה סביבנו הייתה ברוח הכנס. דבר אחד שאנחנו הדגשנו ונראה שפיתחנו יותר מאחרים, הוא האינטראקציה הבינדורית - עד כמה יש הורשה של הצלקות מדור לדור, ועד כמה יש אפשרות לדיאלוג בינדורי כמפתח לשינוי.

הדובר שפתח את הכנס היה לוחם זכויות אדם צ'כי, בשם יאן אורבאן, שדיבר על ההתקרבנות כבעיה הבסיסית שהוא רואה בקונפליקטים שונים בעולם. הוא סיפר על ההתנכלויות שסבל מהן מצד המשטרה החשאית הקומוניסטית, וכיצד אביו נפטר ואשתו הפילה את תינוקם בעקבות חקירות שעברו. הוא דמע בכאב ואמר שבשלב מסויים הפסיק לרקום נקמה והחל לשאול את עצמו איזה תפקיד חיובי יוכל למלא בהמשך חייו. והיום הוא יועץ לפתרון סכסוכים ברחבי העולם. הוא היה גבר נאה וסובל, ניסיתי לצייר אותו מקשיב להרצאה על דאע"ש.








כשהכנס הסתיים חשבתי על כך שמה שבבסיס התקרבנות ובבסיס האלימות הוא אותו דבר - חפצון עצמי. ליצור קרום קשיח סביב הענן העמום של הסובייקטיביות, להגיד זה הגוף שלי, אלו המילים שלי, כשאני אומר אני רוצה להישמע, כשאני מושיט יד אני רוצה להינגע. אנחנו משקיעים את העצמיות שלנו בעצמנו, טוענים את הסובייקטיביות שלנו באובייקט שאנחנו מזוהים איתו. הגוף הופך להיות אני, האירוע הופך להיות חוויה. המילה הופכת לבעלת משמעות. ואי הישמעותה, ואי הבנתה - אלו דוחים אותנו, ואת האפשרות שלנו להינגע. אדם מחפצן את עצמו כדי לשים את עצמו בעולם. התוקפן הופך את השוט לחלק מהותי ממנו, והקורבן הופך את הצלקת לחלק מהותי ממנו, וכך שניהם מצמצמים את עצמם לכדי אובייקטים שפועלים או נפעלים. הקרבן מכחיש את הכוח לבחור ואת היותו תוקפן בנסיבות אחרות, והתוקפן מכחיש את תחושת חוסר האונים הכרוכה בתלות בכוח, את ההזדהות הבלתי נמנעת עם הכאב של האחר, ואת המחיר שהאלימות גובה ממנו כי היא תמיד חרב פיפיות.

בחלימה חברתית, המשתתפים מוותרים על בעלותם על החלום. החלום מפסיק להיות מזוהה עם האדם והופך להיות בעל משמעות עבור החברה, עבור המשותף לכל-אדם. "כשהייתי ילדה אבא שלי הרכיב אותי על סוסים. בחלום רכבתי על סוס אדום גדול, והיו לו עיניים שיכולתי להסתכל לתוכן ולדבר והוא הבין מה שרציתי, ורכבנו מהר יותר ומהר יותר בדהירה, ואז פתאום הוא נפל ונשכב על הגב, ושכבתי על הבטן שלו והאזנתי ללב שלו, ועליתי וירדתי עם הנשימות של הבטן שלו, ופתאום הוא הפסיק לנשום ומת, וקמתי בבכי". בחלום אהבת האב הופכת לאובייקט שניתן לשלוט בו ולשאוב ממנו את אהבת האב, המעבר מהרגשי לריגוש מאפשר חופש ליהנות מאהבת האב מבלי להיות כבולה לחוקי האב, מבלי להיות קטנה. אך הריגוש מסתיר את ההזדקקות. וכשהאובייקט קורס, מתפוצצת בועת הריגוש ונחשפת חולשה רגשית אדירה. הסמל הופך להיות הדבר שסימל, והאבל על האב מתאפשר דרך האבל על הסוס. אנחנו מחפשים ריגוש שייגע בנו במקום רגשי. ההיקשרות לאובייקט דרך הריגוש שהבודהיסטים מגנים, נועדה לאפשר את ההיקשרות הרגשית האינטרסובייקטיבית שהפסיכולוגים מהללים. אנחנו הופכים את עצמנו לאובייקט ומקדשים את האחר כאובייקט כדי שנוכל לגעת זה בזה, כסובייקטים דרך מגע של אובייקטים. ניתן לומר שזהו אטצ'מנט של השכל לעומת אטצ'מנט של הרגש והגוף. הראשון משמש למניפולציות רציונליות על אובייקטים. השני דרוש לתחושת עומק, אמונה, ביטחון באהבה. יש פעמים שהאטצ'מנט השכלי נעשה בהפרזה כסוג של היאחזות מתוך חוסר ביטחון באטצ'מנט ברמה הרגשית.

***

לאורך השנה האחרונה אני עוסק קורא את הספר של באלינט "השבר הבסיסי", שמתאר פצע שמתוכו האדם מתהווה. לאחרונה קראתי פוסט של טלי בורלא-גלילי המסכם רעיון מתוך הספר הזה של באלינט: על תחושת הממשות ותחושת המציאות. הפוסט המצורף גרם לי לחשוב על מגע כמפגש בין פנים וחוץ. טלי עושה הבחנה מאוד דקה וחשובה בין תחושת מציאות ותחושת הממשות. המציאות היא התחושה הנמשכת כלפי חוץ, שיש משהו אמיתי בעולם סביבי. הממשות היא התחושה הנמשכת כלפי פנים, שמשהו מהעולם נכנס פנימה ונושא משמעות עבורי. הרבה פעמים אני חושב שאנשים מחפשים תיקוף לעולם הפנימי על ידי העולם החיצוני, ומסתבכים בתהליך הזה. העולם הפנימי בעמימותו, והעולם החיצוני בחלקיותו, לא מאפשרים התאמה מלאה של תחושה פנימית עם תחושה חיצונית. הממשות כפי שטלי הגדירה אותה נראית לי כמו החיפוש פנימה, לשאול איפה העולם החיצון פוגש אותי, על איזה כפתורים אירוע מסויים לוחץ לי שגורמים לי להגיב עם הרבה תהודה. המציאות כפי שטלי מגדירה אותה היא כמו המבט המדוקדק בכמה זוויות על אובייקט, עד שניתן לראות מה הייתה השלכה של פנטסיה ומה קיים בחוץ.

אני מדמיין את המגע עם העולם דרך ממברנה דקה. המגע של הממברנה הזו עם משהו אחר פועל בבת אחת לכמה כיוונים: מנכיח את הממברנה, חושף את הדקות שלה, שולח הדים פנימה, שולח אדוות החוצה. ההדים פנימה מתפרשים כחוויה הסובביקטיבית של המגע. הנוכחות והחדירות שלה היא האובייקט שנוצר במגע. האדוות המתפזרות נוגעות בממברנה של האחר, מאפשרות לו לחוש עצמו גם כאוביקט עם ממברנה, להדהד, ולנסות להבין מניין האדוות באות. אני לא בטוח במיפוי הזה. אבל משהו בשבר הבסיסי מזכיר לי כזה מפגש כימי אורגניזמי עם העולם. משהו שפועל לכל הכיוונים.

***

עוד כמה ציורים מהכנס. התחלתי לצייר רק לאחרונה. זה קשור איכשהו לרעיון של השבר הבסיסי. לנסות לתפוס משהו לא באמצעות מילים.







יום שני, 26 בספטמבר 2016

מצב רוח ברחוב



ברחוב קינג ג'ורג' בהצטלבות עם הנביאים והמלך שלמה, בבית קפה שצופה על המדרכה, הוא חיוור, לא במיטב הבריאות, מתווכח בידענות גדולה על משהו שלא חשוב לו במיוחד. הוא מוכר חלקים מעצמו שאין כבר אין לו בהם שימוש בתמורה לחיוך מחצי חבר.

מעט יותר למטה, לכיוון הסנטר, עם דייט שהיא כבר קוראת לו בראש חבר, היא שוכבת איתו במיטת תצוגה של עמינח, מורידה ומעלה את המשענות הנפרדות. המוכרת כבר הבינה שהם לא קונים, ומתלבטת כמה אכפת לה כל עוד הם הורידו נעליים. זה יכול להיות נהדר לכל הסדרות שנראה, היא צוחקת, מאושרת מדי והוא רואה, מנסה להיות צינית אבל הפגיעות עוברת, בעצם אומרת לו בדיוק מה שהיא לא מאמינה שיכול לקרות בינהם.

חנות נוספת מטה זו חנות לצעצועי מין. המוכרת מתכתבת עם אביה על אחותה הקטנה. פעם הוא היה מתקשר והיא הייתה מסננת אותו כשהיא בעבודה, עד שהיא הסבירה לו שבדור הזה התכתבות זה מספיק. היא מוסיפה תמיד סמיילי מנשק שלא יחסר לו חום. לרגע היא מסבירה לעוד גבר נבוך שמתגרה מההסבר איך להשתמש במשהו. ולרגע היא אומרת לאבא שאחותה פשוט בתקופה לחוצה ושלא צריך להיבהל.

בשווארמה שבקינג ג'ורג' על בוגרשוב, ממתין למנה, הוא חושב שרק לפני שנייה הבטיח לעצמו שלא. עוד כמה מטרים מהבית ויש לו מג'דרה שהיא הכינה לו. צרבת מקדימה את בואה של המנה. הוא משתיק אותה ומתיישב לעשות את מה שבחר-לא-בחר.

בהמשך הרחוב בחנות כלי בניין שמתמחה בברגים, הוא מתבונן על מסקינג טייפ. הוא בונה בית חדש איתה, אפילו שזו רק דירה שכורה, ורוצה שזה יהיה בדיוק. -בדיוק מה? הוא קונה עוד גליל ואז חוזר ומוסיף גם עוד סוג דק יותר. מה שיישאר נשמור בארגז, הגיע הזמן שתהיה לי כזו קופסא משלי, הוא מרוצה מעצמו.

בארומה שעל פינת אלנבי, היא יושבת, בבגדים מלוכלכים, גוף גדול, קור בכפות הרגליים, צריבה בתוך בטן, מבטים מבזים, מחשבות שמזמן לא התאימו לשיחה עם אף אחד, אולי פעם כשהייתה ילדה במקום אחר הן היו תהיות לגבי העולם. למה אי פעם עזבה את המקום ההוא ומה קרה איתו, היא נזכרת, וממשיכה לשבת כי אין לאן ללכת.


**
לאחרונה אני מנסה לצייר. הנה החומוס בקינג ג'ורג':


יום חמישי, 22 בספטמבר 2016

כיצד להרוס קשר בשלושה צעדים

כולנו יודעים שלפעמים קשר רגשי קרוב ואינטימי זה קשה ומבאס, מעביר מחלות ושובר את הלב, מרובה מטלות ומערער את שלוות הנפש. ולכן לעיתים קרובות בא לנו להרוס ולהיפרד סופית ממישהו שהרגשות שלנו נדבקו אליו. זה לא קל, אך רבים הצליחו. הנה שלושה צעדים מרכזיים לחיסול קשר עם קרוב משפחה, אהוב או חבר:


1) להגיד בבוז: "אני לא אוהב אותך, לא אכפת לי ממך, ואתה לא חשוב לי" - הרמה ההצהרתית חשובה מאוד, צריך להבהיר לצד השני את מטרתכם, ושכדי להשיג כל יחס אחר הוא ייאלץ להתגבר על התנגדות עזה מצידכם. שימו לב שהחלק הכי חשוב בהצהרה הוא חוסר החשיבות של הקשר בעיניכם. אם לא תפחיתו מחשיבות הקשר האדם האחר עלול לפרש זאת כאילו אתם מתנערים מאהבה ומשחקים אותה קול רק בגלל שאתם מפחדים להיפגע, ואז הוא עלול לחמול עליכם עוד יותר ולהגביר מאמצי ההתקרבות. לכן חשוב לציין שזה גם לא מעניין אתכם. הדרך הכי טובה לבטא חוסר חשיבות של הקשר הוא באמצעות נימה של בוז, נסו להוסיף מחוות מילוליות כגון "פחח", או "נו באמת" כשאתם לא בטוחים כיצד להעביר בוז. אם שואלים אתכם "אם אני לא חשוב לך למה טורח כל כך להרוס את הקשר ביננו?" נסו לעבור באלגנטיות לשלב הבא מבלי לענות.

2) להתמרמר ולהפוך כל דבר טוב לדבר רע - בשלב הזה אתם בעיצומו של הקרב נגד הרגשות שעוררתם באדם שאותו אתם רוצים לגרש. כן. דווקא כשאנחנו מתנערים מהקשר, הוא מסרב להיכחד. עלבון, כעס, בדידות, עצב, אהבה, שנאה, ועוד רגשות עלולים לצוץ אצלכם ואצל האדם האחר. רגשות חיוביים הם ניסיונו של הקשר להיתפס בדברים הטובים, ורגשות שליליים מסמנים היעדר של דברים טובים (כמו שבדידות מסמנת היעדר קרבה, ותסכול מסמן היעדר סיפוק). כך או כך, עלינו לחסל את הרגש המחפש מקום אחיזה בנו. הרגש עצמו - טוב או רע - הוא האוייב. כדי לדכא את הרגש עלינו לעשות מהלך ג'יו-ג'יטסו מתוחכם, המשתמש באנרגיה של הרגש המכוון לטוב ולהפנות אותה כנגדו. נסו לההתמרמר כנגד כל הפגנת טוב: מכינים לכם חביתה - תגידו שאפרוחים מתו עכשיו; אומרים לכם שאוהבים אתכם - תענו שלא מכירים אתכם בכלל; אומרים לכם שאכפת מכם - תציגו תביעות בלתי אפשריות; אומרים לכם שהרי לפני כן היה אכפת לכם - תגידו שזו הייתה העמדת פנים; מזכירים לכם רגע טוב - תגידו שזו הייתה הכחשה של המציאות. אינכם צריכים להוכיח שהכל רע, אל תיפלו בפח הזה הלוגי הזה שבו אתם אלו שצריכים להוכיח משהו. המטרה שלכם היא אך ורק לגרום לעצמכם ולצד השני לפקפק בקיומו של משהו טוב. אם בכל זאת האדם שאיתו אתם מנסים להרוס את הקשר מתעקש שיש דברים טובים, וגם בכם מתעורר געגוע בלתי נשלט, עברו אט אט לשלב הבא, מבלי לוותר על הבוז והמרמור שצברתם עד כה.


3) התנכרו לכאב: נקודת האחיזה הכי חזקה של הקשר הרגשי בלבבכם הוא הכאב הרגשי. כשאתם חסרי אונים ובודדים בתוך עולמכם, זה בדיוק הזמן שבו חיבוק, הבנה, מילה טובה, מבט חם, יכולים ללכוד אתכם ברשתם. לפעמים אפילו רק הפחד מחוסר אונים ובדידות מספיק בכדי לגרום לנו לשכוח את הבעייתיות בקשר רגשי ולבקש לשוב להתנחם בו. אך אל חשש. ישנה דרך להיפטר מהכאב ומהחרדה - ושמה ניכור. ככל שתתרחקו כך יהיה לכם קל יותר לשכוח. דיכאון, התמכרויות, אלימות, וקריירה תובענית הן כולן דרכים מצויינות להתרחק מהרגשות של עצמכם ומהסביבה. אך לפעמים מפחיד לנקוט בצעדים המובילים אליהן. נסו בכל זאת להשתדל להימנע ולהתרחק מהתמודדות רגשית, ותראו שאט אט ההתמודדות נעשית קשה יותר. אל תיפגשו עם האדם שחשוב לכם, אחרי ריבים אל תשלימו, אם תוכלו לעשות משהו מעליב במיוחד זה יעזור לכם להרחיק גם את הצד השני ולהפחית את עומס הניכור מכם. אם יש טריק שתמיד פועל, נסו ככל האפשר לחפצן את האדם השני ולראות את כל כוונותיו הטובות כתולדה של אינטרסים סמויים. ככל שתצליחו להעצים את הניכור שלכם לעצמכם ולסביבה, תמצאו שהניכור מעצים את עצמו, ושהקרבה נעשית קשה יותר ויותר. ואם דווקא אז אתם שוקלים לוותר, וליצור קשר מחדש - אל חשש, אחרי שמתרחקים קשה שוב להתקרב.

לסיכום, הדרך אינה קלה, ואינה מובילה לאושר, אך בהחלט ניתן לצעוד בה אם אתם נחושים להרוס קשר.

ובמחשבה שנייה

האם זה מתכון? האם זו בחירה? -אולי זה ככה רק בלא מודע. במציאות אנו חשים שכל הדברים הללו הם בחירות הישרדותיות, שאנחנו נאלצים לפעול לפיהן בעל כורחנו.

הדרכים הלא מושלמות שאנחנו בוחרים כדי להתמודד עם כאב רגשי מרחיקות אותנו מאנשים שחשובים לנו ומעצמנו, ומקשות עלינו את הנחמה העיקרית מול אתגרי החיים - לעבור את זה ביחד.

לפעמים רק אחרי טיפול, רק אחרי צמיחה והתגברות על הכאב, ניתן לראות שהייתה שם בחירה בכלל, ושניתן לבחור אחרת. ואולי זו אחת המטרות החשובות בטיפול - לאפשר לבחור אחרת, או "להפוך את זה לבחירה".








יום רביעי, 8 ביוני 2016

"הערות על אהבת העברה" לפרויד 1915

בפגישה של קבוצת הקריאה שלנו, מעיין מציגה את מאמרו של פרויד "הערות על אהבת העברה" משנת 1915. נכתב לפני 101 שנים. נראה שבזמן מלחמת עולם נוראית פרויד הוטרד לגבי המצב בו מטופלת מתאהבת במטפל. פרויד חשב על מאמר זה בתור הטוב מבין חיבוריו הטכניים.

ברקע, רותם מספר שנתקל בשאלה של מטפלת שאינה עוסקת בפסיכותרפיה בפורום התייעצות, שהלכה בערך ככה: "אולי שמתם לב לתופעה נורא מעניינת, עם מטופלים שנשארים הרבה זמן איתי, הם פתאום לוקחים את הזוגיות שלהם, את חיי האהבה שלהם, הם כאילו לוקחים את האהבה הזו שלהם, ומעבירים אותה לתוך הקשר איתנו. אפשר לקרוא משהו על זה?" -בעיניו מדובר בגילוי מחדש של מה שפרויד גילה, ורלבנטי לכל מקצועות הטיפול, והוא המליץ לה על פרויד.

פרויד פותח את המאמר ואומר שבהתחלה נראה שמה שקשה באנליזה זה לפרש את הבזקי המודחק שעולים בזיכרון של המטופלים. אבל לאט לאט מסתבר שפירוש ההעברה הוא הוא העניין הקשה באמת. פרויד מתייחס לאהבת העברה. במקרה של התאהבות אנה או בברויאר, והקושי של ברויאר לכתוב על הנושא בצורה מדעית, פיתוח הטיפול האנליטי התעכב בעשור.

מדובר פה ביחס מאוד מקובע מגדרית התואם את תקופתו של פרויד - של מטופלת מול מטפל. פרויד פורש את הסוגיה כך: כשמטופלת חושפת אהבתה בפני רופא, יש לו שתי אפשרויות סבירות - להפסיק את הטיפול ולהיפרד, ולהפסיק את הטיפול לממש את האהבה. ואפשרות אחת "מפוקפקת" - להמשיך את הטיפול תוך כדי קשר אהבהבים זמני. לגבי האפשרות של הפסקת הטיפול, פרויד מציע שגם אצל הרופא הבא התאהבות דמה תתרחש, ולכן זה לא פתרון רציני. מבחינת הסכנה לפתח אהבת העברה נגדית (להתאהב בחזרה במטופלת), כדאי למטפל לזכור שההתאהבות קשורה לסיטואציה ולא לתכונות המופלאות של הרופא. פרויד סוקר גם את האפשרויות מבחינת המטופלת: ניתן להפסיק את הטיפול, או לקבל את עובדת ההתאהבות כגזירת גורל שלא ניתן לעשות לגביה דבר. ברור שמשפחת המטפלת, לכאורה מתוך התחשבות ודאגה, אך למעשה מתוך קנאה ואנוכיות, תעדיף את הפסקת הטיפול. אך פרויד מעיר כי על האב או על הבעל לזכור, שהמטפל כמו גניקולוג, שמסייע למטופלת להירפא. פרויד מזכיר שגם היכולת לאהוב של המטופלת נפגעת על ידי הנוירוזה, ולכן הבעל אינו יכול להפסיק את הטיפול מרוב קנאה ולהנות מאהבת אשתו בכל מקרה. 

ההתאהבות קיימת ברמה מסויימת לאורך זמן, אך היא נחשפת כאשר ההתנגדות להעלאת חומרים מהלא מודע משתלטת עליה. פרויד מציין כי ישנם רווחים משניים לחשיפת האהבה, שבעצם חושפים שמדובר בהתנגדות ולא בהתאהבות בלבד העומדת בפני עצמה. השאיפה של המטופלת להיות מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה, הצורך לשבור את הסמכות של הרופא ולהפוך אותו למאהב, והרצון להגיע לסיפוק מיני. ההתנגדות היא גורם מתסיס, היא מצדיקה חיפוש אחר סיפוק מיני שגם מצדיק את ההדחקה.

לפי פרויד אין טעם להגיד למטפל שלא לשכב עם המטופלת, זו מוסרנות שאין בה תרומה טכנית. אין טעם להגיד למטופלת להפסיק את התנהגותה. זה כמו לזמן רוח רפאים באוב, ואז להיבהל כשהיא מגיעה, ולגרשה מבלי לשאול אותה דבר. אין טעם גם בלהמשיך בהיענות אפלטונית להתאהבות האירוטית של המטופלת, כי זו מניפולציה, והאנליזה הרי דוגלת באמת. 

על הטיפול להתנהל תוך כדי הינזרות. לא רק מסיפוק גופני. אין להציע תחליפים לאהבה שהמטופלת מבקשת. הרי עד שלא יוסרו ההדחקות, לא ניתן לספק משהו שאינו תחליף למה שהמטופלת באמת רוצה. היא לא מסוגלת לקבל אהבה, ולכן יש לתת לה פירושים. היא לא יודעת מה היא אהבה ולא רוצה לדעת, ולכן בקשתה להיענות מצד המטפל היא בעצם בריחה מאהבה. 

הרופא לא בהכרח יכול לעמוד מול האהבה המופגנת כלפיו ולא להיענות לה, כי הוא לא יכול באמת לדכא את ההעברה הנגדית. גם אם מעמידים פנים שאנחנו ידידים אפילו שהיא מאוהבת, הרי שהמטפל יכול להתפתות, ולהנות מאהבה שלה באופן לא מודע. לכן לא ניתן ללכת בדרך ביניים. יש לפרש את האהבה. להשאיר את אהבת ההעברה, אך לא להזין אותה בהיענות, אלא בהבנת מקורותיה הלא מודעים. 

פרויד אומר שרופא שנענה לאהבת ההעברה כשמטרתו לרפא את המטופלת מזכיר את הבדיחה על הכומר וסוכן הביטוח. הכומר נקרא על ידי משפחתו המודאגת של סוכן ביטוח ממולח, במטרה לוודות את סוכן הביטוח הכופר על חטאיו כאשר סוכן הביטוח שוכב על ערש דווי. הכומר סגור בחדר החולה שעות. כשהוא יוצא שואלים אותו נו, הוא חזר בתשובה? -לא, אני קניתי ביטוח, מתוודה הכומר. 

ככל שנעביר את הרושם שאנחנו חסינים מפיתוי כך נפיק יותר מהמצב יותר מידע. זה לא שצריך להיות בלתי מושפעים ממנה. אלא שצריך להפגין קור רוח, ולדבר על זה כאילו זה לא מביך. ברגע שהמטפל יהיה חסין מפיתוי, המטופלת תוכל להוציא לאור את הפנטזיות והתשוקות, ומאפייני התאהבותה לפרטיהם. מתוך כך ניתן למצוא את הדרך לשורשי האהבה בלא מודע.

עם זאת, פרויד מזהיר, יש נשים עם דחף מיני שחייב מימוש, שאינו ניתן לעידון, שלא ניתן לפרש להן דבר, והן מקבלות רק "טיעונים של מרק והיגיון של כופתאות". ולא מסוגלות לקבל את הפירוש של הדחף שלהן.

לנשים אחרות, שמסוגלות לקבל פירוש, יש לפרש את ההתאהבות כהתנגדות. כי התאהבות אמיתית הייתה מגבירה את שיתוף הפעולה בטיפול. אבל בגלל שההתאהבות משרתת התנגדות, המטופלת נעשית נעלבת, מרדנית, מכניסה את הרופא למלכוד שאם הוא מסרב לה היא משחקת את הדחויה ולהיעלב, ולחמוק מניסיונות הריפוי שלו, כפי שהיא עושה כעת. ההתאהבות גם אינה חדשה ואינה קשורה למצב הנוכחי, אלא שחזור של תגובות ילדיות. ניתן להוכיח זאת באמצעות אנליזה של התנהגויות ההעברה של המטופלת. מטרת העבודה היא חשיפת ההעברה הילדית והפנטזיות שנתוו סביבה. 

אך המטרה להוכיח שזו אינה אהבה אמיתית מפספסת פה משהו. כי זו אהבה אמיתית. גם אהבה רגילה כוללת חזרה ושחזורים של דפוסים ילדיים. כל אהבה היא אהבת העברה. יש באהבת העברה חלק אמיתי, אך גם דפוסים ייחודיים - היא מתעוררת עקב הסיטואציה האנליטית, היא מועצמת מכוח ההתנגדות ששולטת, והיא פחות נבונה ומתחשבת במצב, והיא מפריזה בערך הרופא יותר ממה שקורה בהתאהבות נורמלית. זה הופך את זה לתופעה ייחודית לאנליזה. אבל הסטיות מהנורמה הן המהות של התאהבות. 

פרויד מסכם זאת כקרב מרובה חזיתות - פנימי אצל הרופא, בין הרופא למטופלת, ובתוך הנפש של המטופלת, ומול מתנגדים מבחוץ. זה מכניס לסיטואציה חומרי נפץ עזים. הרופא כמו כימאי שעובד עם חומרי נפץ, אבל זו העבודה, אי אפשר להחליף את החומרים. אלו החומרים וזו העבודה. לא צריך להתנצל שוב על התעסקותה המסוכנת של הרפואה כשמדובר באנליזה. לא צריך חומרים פחות חזקים. אלו הם חומרי הנפש.

"אמור זה בכלל שם של קופידון בצרפתית":



הערותיי
1) יש לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה של תקופתו, והתרבות הפריארכלית ששלטה אז, כדי להבין את החתרנות שלו, ואת האופן בו פרויד ניצב כנגד ניצול יחסי מרות בטיפול, ולמען התייחסות לרגשות המתעוררים במסגרת יחסי הטיפול כגורם טיפולי.

2) צריך לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה אנליטית, לפיה תפקיד האנליטיקאי להביא את הפנטסיות והדחפים הלא מודעים של המטופל לביטוי בדיבור. לפי הטכניקה הפסיכואנליטית, זהו תהליך של הפקת משמעות סמלית מופשטת מחוויה גופנית גולמית. לכן על המטפל להימנע מהיענות לצרכים הקונקרטיים של המטופל ורק לפרש אותם. מטפל שנענה למשיכה האירוטית, למעשה גודע את את התהליך האנליטי באיבו. במקום להביא את הדחפים והפנטסיות הלא מודעים להכרה מודעת, הוא בוחר לממש אותם בפעולה. כשאנחנו פועלים אנחנו יוצרים רעש שמקשה עלינו להתבונן במציאות הפנימית. המסגרת שבו העבודה עם אהבת העברה אפשרית, לפי פרויד, היא כזו בה איננו מספקים את הצרכים של המטופל אלא רק מפרשים אותם בדיבור.

לכן יש לקחת בחשבון כיצד עושים שימוש באהבת העברה בטיפולים שאינם מקפידים על עמדה מתבוננת בלבד, אלא גם עוסקים במימוש בפועלה. לדוגמא בטיפול מיני בו אני מאמין שיש ניסיון לתעל את הדחף המתגלה לכיוונים בהם הוא יכול להתממש. או בטיפול במגע, בו יש מימוש של הצורך בקרבה גופנית, ואין שליטה על המשמעויות הסמליות שהמטופל מקנה לכך.

בפסיכותרפיה ישנם זרמים שאינם מקפידים על פירוש הצרכים של המטופל, ונענים לצרכיו, אם זה בשינוי המסגרת הטיפולית, במענה על שאלות אינפורמטיביות, ובהיענות ליחסים בינאישיים שאינם טיפוליים בלבד. השאלה היא כיצד ניתן להבין את אהבת העברה כשהיא מקבלת היענות חלקית מסוג זה. לפי פרויד יחס זה יכול להיות כוזב מצד המטפל, משום שיש בו היענות לצרכי המטופל לפי צרכי המטפל, ולא לפי עמדה מתבוננת שמטרתה להבין את המטופל.

יום שלישי, 10 במאי 2016

מימד עומק בטיפול

לאחרונה התחלתי להבין יותר ויותר שגם לי וגם לחלק מהאנשים שאני פוגש יש תפיסה שגויה לגבי התפתחות נפשית.  התחלתי להבין שאני תופס את ההתפתחות הנפשית שלי כלינארית ושזה לא נכון. אל תגידו לי נו ידענו את זה מזמן, בטח שגם אני ידעתי את זה מזמן, אבל להבין מה זה אומר זה דבר אחר. ואם תוכלו לעזור לי להבין יותר את מה שאתאר להלן, אודה לכם על כך.

הרעיון של התפתחות לינארית הוא שהלמידה והשיפור במצב הנפשי הם כמו גרף עולה, קו ישר אלכסוני כזה. למטה יש איזושהי ג'יפה, ביצה טובענית, משהו גולמי שמתחילים מממנו, ולמעלה יש איזושהי הארה גדולה, פיתרון הבעיה, הצלחה. לפי התפיסה הזו, יש דרך ברורה מלמטה למעלה. כלומר, ככל שאני מבין דברים ועובד על עצמי כך אני מתקדם, והשאיפה היא לטפס במעלה הגרף, ולהשתפר.  בדימיון שלי זה נראה כמו עלייה בשביל. על גרף דו מימדי זה נראה כמו קו ישר עולה מאיכסה ליופי:
















ניסיתי לעבוד עם תוכנה שמשרטטת כזה גרף, רק  לא הבנתי איך ליישר את הצירים בכלי הזה שציירתי באמצעותו:



אבל מה שקרה לאחרונה, זה שהתחלתי לחשוב על מקום אחר בנפש, עמוק יותר, בו אני שואל שאלות כמו מי אני בעצם. אל המקום הזה מגיעים ככל שמעמיקים לתוך הנפש, לתוך הסחי, העמימות, האפלה, הלא מודע. למעשה, לא צריך לנסות להגיע למקום הנמוך הזה בכוונה, כי הוא מושך מטה, מושך חזרה אליו, מבעבע ורוחש, קורא לי לצלול מטה לתהום. כאילו יש לתהום הזו איזה כוח משיכה, וככל שמנסים לברוח מהמקום של העמוק הזה, ככה נתקעים. זה כמו שככל שלוחצים יותר על הגז מתחפרים יותר בבוץ, זה כמו שככל ששוחים יותר נגד הזרם נסחפים יותר החוצה*, או נתקעים באיזושהי נקודת אמצע סיזיפית, סטטוס קוו לא שקט, ולא מצליחים לטפס למעלה למקום טוב יותר. המקום הזה קיים בתוכי, והיציאה ממנו אינה תלויה רק בכוח הרצון, או באיזה אמצעי או שיטה.

לעומת זאת, אני יכול להגיד משהו בתור מטפל ומטופל: שהמקום העמוק הזה אינו מסוכן ואינו רע. יש תופעות פרדוקסליות שנותנות למקום הזה תפקיד חשוב. לדוגמא, ככל שמכירים יותר את המקום העמוק הזה שבתחתית, ככה יש יותר כוחות לטפס במעלה ההר למקום טוב. או למשל, כשלפעמים צריך לוותר על המאמץ לעלות למעלה, ורק אז מתאפשר לעלות למעלה ללא מאמץ. זה כמו שחוטא קתולי צריך להתוודות על חטאיו כדי להיכנס לפרגוטוריום, לפני שיורשה לו לכפר על חטאיו (עשרות אלפי שנים) ולהגיע לגן עדן. ויגידו האנשים המוארים מביננו, שהקבלה של המקום הגולמי והקשה שנמצא עמוק בפנים, היא-היא הגאולה האמיתית, שמאפשרת להיות למעלה ולמטה בו זמנית. וכאן בעצם מתחיל אצלי החשד, שהעלייה בגרף איננה כזו פשוטה, ושהקו הזה הוא אשלייה תפיסתית חזקה. אי אפשר להתכחש לתחושה שיש חוויה לינארית של טיפוס והתפתחות, אבל אי אפשר להאמין שככה זה באמת פועל כשמסתכלים על התופעות במציאות. זו פנטזיה שמושרשת עמוק.

*האסוציאציה המרחבית הנוספת היא של היסחפות לתוך הים. אומרים שכשהזרם סוחף פנימה, עדיף לא לשחות נגדו ולהתעייף, אלא לשחות הצידה, כי הוא צר מאוד ובצדדים יש זרם נגדי שמוביל לחוף. הרעיון הדומה בטיפול הוא שלא להתנגד למשיכת הלא מודע פנימה, לא לנסות לשחות בכוח החוצה, אלא לעשות טיול מסביב, ולגלות שיש דרכים יותר קלות לצאת.

כשמטופל מגיע לטיפול הוא מבקש להיפטר ממה שמציק לו: מהרגשות הקשים, מהסימפטומים שנחווים כאיבוד שליטה, מהביטויים המפחידים של הלא מודע, מהמחשבות הקשות. הוא אומר משהו כמו "אני צריך להפסיק לחשוב". או "למה אני ככה". הוא מבקש מהמטפל למשוך אותו למעלה, כאילו אני יודע איך לעשות זאת. טוב אני כן יודע קצת: אולי לתת קצת לגיטימציה לחוויה, אולי לאפשר קצת פורקן, להרגיע - אלו דברים שעוזרים ברוב המקרים. ואם הדברים הללו עוזרים, זה כבר סימן טוב לבריאות נפשית, ונותן תקווה שיכולת למטופל להחלמה ספונטנית, גם בלי עזרה נוספת (כי זה אומר שדחף החיים דומיננטי ומחפש דרך להתממש). אבל אני לא באמת יודע איך לעזור לבנאדם "להיפטר" מהדברים שמציקים לו. אני לא מהפנט אנשים ומעלים להם התקפי פאניקה. אני לא מוחק להם דברים מהלא מודע. אני לא נותן עצה נורא טובה שפותרת את כל הקשיים במערכות יחסים. אפילו יותר מכך, אני יודע היטב, שכל עוד שהמטופל מבקש להיפטר ממשהו, ככל שהוא מחפש "פתרון קסמים", כך גם הסיכוי שמצבו ישתפר קטן יותר. כלומר, אני יודע שהוא צריך לוותר על ההתנגדות להעמקה והבנה של עצמו כדי להגיע למקום טוב יותר.

לדוגמא, לפעמים יש אנשים שפונים לטיפול בעת משבר, ואפשר לראות עליהם שהם מעדיפים להדחיק את מה שמציק להם בחיים, ושהרעיון הזה של דיבור על רגשות לא מתאים להם. ואז בפגישות הראשונות הם פורקים את אשר על ליבם, ונראה שזו הזדמנות נדירה בה הם מאפשרים לנושאים הרגשיים הללו להתאוורר סופסוף. אבל ניתן גם לראות שאם הטיפול ייתמשך עוד קצת, והם יקבלו לגיטימציה לרגשותיהם, ואולי איזו עצה ראשונית, הם מהר מאוד יאבדו את הדרך וינסו לברוח מהעומק שחשפו כשרק הגיעו בעת המשבר. כאילו ברגע שהמצב בסדר, אין שום מוטיבציה לחפור, וההתקדמות נעצרת, ולא משנה אם שומדבר לא השתנה בעצם. ההתקדמות לאן? להכרה עצמית, להבנת העולם הפנימי, לעומק. הטיפול הופך להיות המועקה, והם לא יודעים מה לעשות בו, הוא מגרה אצלם משהו שהם כבר לא חייבים להתעסק בו, והם עוזבים או מפסיקים לעבוד, או מתנגדים להמשך עיבוד רגשי. 

כלומר, בעוד שהמטופל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה ברע ומגיעה לטוב, הרי שהמטפל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה בשטחי ומגיעה לעמוק. נכון שהמטפל ער לכך שהמטופל רוצה לשפר את מצבו, אך הוא מנסה להראות גם למטופל איזושהי עמדת עומק. לפעמים המצב הזה מבלבל את שני הצדדים, כשהמטפל מנסה לתת למטופל עצות שטחיות לשיפור חייו, או כשהמטופל לא מבין למה צריך להיפתח בפני המטפל אם הוא לא מקבל ממנו פתרונות. אחת הדרכים שבה המטפל נוקט בה כדי להראות למטופל את מימד העומק הזה, הוא באמצעות שיקוף הדו-ערכיות של כל דבר טוב או רע שהמטופל מתאר לו. כשהמטופל מספר משהו שרע בעיניו, לדוגמא שכעס על חברו, המטפל יכול להשיב  משהו כמו "צריך קשר מאוד קרוב כדי שיהיה אפשר לבטא את התחושות הללו". כלומר, המטפל משקף שלדבר הזה שנתפס כרע, יש מידת עומק דומה למידת העומק של דבר טוב. או בניסוח אחר - שבעומק מסויים של החוויה, לא ניתן לומר אם הריב הזה היה טוב או רע, ומה שהיה בו זה רק נוכחות רגשית עמוקה של שניהם. הנה טבלא שמנסה להציג סוג כזה של יחסים בין שיפור והעמקה:




בטבלא הזו ציירתי איזשהו מסלול התקדמות בעומק בטיפול, החל ממשבר, המשך בפלטו וכלה בקבלה עצמית עמוקה. בטבלא אפשר לראות שכמתחילים את הטיפול המצב רע והעומק רב. התקדמות מועטה מאפשרת לצאת טיפה מהבור ולשפר טיפה את התחושה. התקדמות משמעותית (6 על הסקאלה) היא כבר מספיקה כדי להחזיר את האדם לתפקוד טוב, ולתחושה חיובית, אבל אז גם ישנה התנגדות גדולה להמשך ההעמקה בטיפול. מצב זה מכונה flight to health - כשמטופל מחלים באופן מהיר מדי ולא מציאותי, כדי לשטח את המורכבות הרגשית שנחשפה, וכדי להפסיק את חשיפת העומק הנפשי בטיפול. אם נוצר אמון, אז לאחר הטבה ראשונית יש המשך של ההעמקה כדי להגיע להכרה עצמית עמוקה, ועם ההכרה שמלווה בביטחון, יש גם הטבה רבה יותר ויציבה יותר של הwellbeing. והאפקט העמוק ביותר, הוא של ביקור מיטיב בעומק רב, בו נוצרה הטראומה. החזרה למקום הזה, הפעם בבטחה, מאפשרת לראות את המשותף בין הטוב והרע. מבט עומק כזה מחסן בפני הרע. העומק מאפשר להבין דברים כמו יש משמעות אישית בזה שזה קרה לי. ככה שבעצם רואים גרף היפרבולי של העמקה:



מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא שמדובר בשתי נקודות ראות שלכאורה שוללות זו את זו - מצד אחד ראייה לינארית של התקדמות לעבר הטבה, ומצד שני ראייה דו ערכית (היפרבולית) של עומק לפיה בסוף הדרך בעצם מגיעים למקום ממנו התחלנו. אך אם מוסיפים מימד נוסף אין בינהן סתירה. כלומר, ניתן להלביש את שתי המגמות הללו על אותו גרף תלת מימדי. אם המטופל יעמיק בהכרה עצמית, הוא יחוש בהטבה שהוא מבקש, ואם הוא יסרב להעמיק, הוא לא יתקדם מעבר לאיזשהו סטטוס קוו נסבל ששומר על שטחיות. כך ניתן לדמיין גרף תלת מימדי, שאכן מראה מגמה לינארית על שניים מהצירים, ומגמה ריבועית על הציר השלישי:



יש כמה דברים שקראתי שהובילו אותי לקו החשיבה הזה: ביון שכותב על החלפת נקודת ראות כדרך לפריצת דרך; הרצאה של ד"ר יהודה ישראלי שמדבר על כך שהלא מודע הוא כמו מימד נוסף שבו אין שלילה של הדברים שאנחנו תופסים במודע; וההסבר של באלינט לגבי השבר הבסיסי שההכרה בו מובילה מצד אחד לדיפרנציאציה גוברת עד כדי פרדוקסלית ומצד שני לפשטות ודיוק עמוק וחסר מאמץ.

ככל ששיחקתי עם הגרפים וניסיתי ליישר את הצירים הגעתי לעוד מצבים שאני יכול לפרש כבעלי משמעות. הנה גרף בו ככל שאנחנו מעמיקים לא ברור אם זה יותר טוב או פחות טוב:


והנה גרף, שנראה לי שבעצם מייצג נקודת ראות רביעית, נקרא לה הזווית האנליטית. ממנה ניתן לראות שבלי להתקדם ובלי להשתפר אנחנו מגיעים לכל העומקים בבת אחת:



עד כאן. אלו מחשבות ראשוניות. אני מתעניין מאוד באופן בו הוספת מימד חשיבה מסביר פרדוקסים ופותר קונפליקטים. אם יש לכם כיווני קריאה נוספים בשבילי אשמח לשמוע עליהם.

==

כתבתי את הדברים כך בהשראת קולגה יקרה שהקריאה שירה בסמינר בו השתתפנו, ודיברה על כך שלפעמים בצעירותנו נראה שהדרך סלולה לפנים, ובבגרותנו אנחנו מגלים שיש הרבה דרכים, ולפתע גם שביל צדדי בו נצעד יכול להיות משמעותי בחיינו. אמרתי לה שלפעמים אני תקוע עם המחשבה על טיפוס מתחתית הביצה לראש ההר, והיא הציעה לסחוב את הג'יפה לראש ההר. אז הנה שיר על נדיבות והתפתחות לעבר זיקוק (ולא לעבר מורכבות):

אשרי הזורעים ולא יקצורו / אברהם בן יצחק (זונן)
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.
אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.


==

יום שישי, 22 באפריל 2016

מדור לדור עוברת הבחירה

לכבוד סדר פסח אלטרנטיבי באופיו, התבקשתי לשתף במחשבות על נושאים חברתיים ונפשיים הקשורים ביציאה מעבדות לחירות וכד'. כתבתי קטע קצר המבוסס על מאמרו של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על הקשר בין חרדה וחופש. תגידו לי אם כדאי להקריא או להגיד משהו יותר מצחיק. הנה:

מאז תחילת ההיסטוריה הכתובה, האדם התקדם בידע שלו, ביכולתו לשלוט בחומר, ולהסביר את סביבתו. מאז המהפכה החקלאית שבסוף עידן הקרח האחרון, בקפיצות התפתחותיות אדירות מדי כמה מאות שנים, הגענו כעת למה שנקרא עידן המידע, בו כל אדם מסוגל לשתף את הידע שלו עם כל אדם ברחבי העולם. המדע והטכנולוגיה גירשו את רוחות הרפאים הישנות והגבירו את החופש שלנו לעשות כרצוננו, ולשפר את חיינו. הסרנו מעלינו את הכבלים ההישרדותיים שהגבילו את החופש שלנו. איננו פוחדים עוד מברקים ורעמים או מחיות טרף, איננו עסוקים כל היום במציאת האוכל שיספיק לנו כדי להתקיים, והפגיעות שלנו למחלות ולפציעות פחתה לאין שיעור.

אך ישנו חופש שטרם השגנו, משום שיש ידע שטרם רכשנו. האנושות עשתה צעדים מועטים מאוד לקראתו, ואולי אף התרחקה ממנו בכמה מובנים. אנחנו עדיין פועלים מתוך הישרדות, מגיבים לפחדים, ואיננו חופשיים לבחור כיצד נחייה את חיינו. החרדה עדיין מושלת בחיינו, עוברת מאדם לאדם, מקהילה לקהילה, ומדור לדור. הפחד מאנשים אחרים מאיתנו מוביל אותנו לגזענות, הקושי לנהל דיאלוג מוביל אותנו למלחמות כאילו שאין ברירה, הפחד לאבד את תנאי החיים המקיימים אותנו מוביל אותנו לאדישות כלפי הרס הסביבה ורצח המוני שמתרחשים ברחבי העולם, הפחד משינויים חברתיים מוביל אותנו לבחור ברודנים, חוסר האמון בטבעו של האדם כופה עלינו שיטות כלכליות שמעודדות מחסור, הפחד שלא יהיה לנו מספיק גורם לנו לצרוך יותר מדי, הפחד מנידוי והוקעה גורם לנו להתנהג בחוסר נאמנות לרגשותנו, הפחד מניצול גורם לנו לנצל אחרים, כל חיינו אנחנו מגיבים לפחד הישרדותי זה או אחר, ואין לנו חופש ואין לנו בחירה.

כדי להיות חופשיים לבחור, עלינו לרכוש ידע מסוג אחר. לא ידע אינטלקטואלי הידע הוא שחסר לנו. עלינו לרכוש ידע רגשי, אתי, רוחני. השאלות שאנחנו עוד לא יודעים לענות עליהן הן קיומיות. מה עושים עם זה שאנחנו כאן, עם זה שאיננו שולטים בגורלנו. עם זה שאנחנו תלויים לגמרי בטכנולוגיה ובמדע כדי לשרוד. עם זה שאיננו יודעים כיצד לשתף פעולה. עם זה שככל שאנחנו לומדים לשלוט בעולם, אנחנו עדיין נשארים חסרי אונים לגבי עצמנו, והיחסים זה עם זה. הדבר המפחיד אותנו ביותר הוא חוסר האונים שאנחנו חשים מעצם קיומנו. החיים מבהילים, גורמים לנו להתגונן, להרגיש לא מתאימים, לא בסדר, פגומים. כל חיינו אנחנו מגיבים לתחושה קיומית בסיסית זו, שמשהו לא מתאים, ושאין לנו איך לתקן את זה.

כדי להיות חופשיים עלינו להפסיק לפעול מתוך כורח הישרדותי ולהתחיל לבחור מתוך היכרות עם עצמנו, ועם המציאות המורכבת בה אנחנו חיים. איננו יכולים רק להיפטר מבעיות, לשלוט במי שלצידנו, להעביר את הבעיות שלנו למי שסביבנו, למי שמתחתנו, למי שבא אחרינו. החרדה ההישרדותית עוברת ביננו בכל אינטראקציה אנושית הכי קטנה. מישהו חותך אותי בכביוש ואני מגיב אליו אוטומטית: איזה נבלה. ואני לא עוצר לחשוב שאולי הוא החמיץ את הפניה שלו ונבהל בעצמו. אני רואה אפשרות לעקוף בתור לפנייה, ואני לוקח אותה, כי אני מפחד לאחר לפגישה, ולא חושב על איך ירגישו אלו שהרגע חתכתי אותם. הר געש או רעידת אדמה מתפרצים בארץ רחוקה, ואני קודם כל חושב מזל שזה לא קרה פה, ולא חושב אחר כך על איך אני יכול לעזור, או איף אני משפיע על הסביבה. מהגר משפיל את מבטו כשהוא חולף על פניי ברחוב ואני שמח שהוא לא רוצה לפגוע בי, ולא חושב על הפחד שבו הוא חי, על היעדר היציבות בחייו. בכל הסיטואציות הללו אני לא חושב, אני רק מגיב. אני שמח על ההישרדות שלי, ולא שואל מה הייתי רוצה שיהיה, מה טוב בעיניי, במה אני בוחר.

אני יכול לרכוש ידע רב על מכוניות ועל הפיזיקה של תנועה אך זה לא יעזור לי להבין איך להתחשב במי שנוהג איתי בדרך. אני יכול ללמוד הרבה על רפואה, אך זה לא יעזור לי לדעת מה להגיד למי שכואב לו או מפחד להיות חסר אונים. אני יכול ללמוד איך הכלכלה פועלת, אך אני לא אוכל לדעת מה מניע אנשים לצמוח. גיאוגרפיה לא תלמד אותי איך מרגיש בית. פסיכולוגיה לא תלמד אותי מי אני. מוסר לא ילמד אותי מי הוא האדם שמולי. אנטומיית האוזן לא תלמד אותי להקשיב היטב.
Le corps humain, structure et fonctions Edition : Paris : J.-B. Baililère, 1879

הידע הרגשי הוא היכולת ללמוד בעצמה, היכולת לא לדעת, להיות חסר אונים, לנסות להבין איך זה להיות מישהו אחר, להבין איך דבר משפיע עליי לפני שאני יודע מה לעשות איתו, לשאול מי אני ולא מה אני עושה עם זה. כדי ללמוד להרגיש צריך להיות מסוגל לשאת בחרדה, לשאת בכאב האנושי הבסיסי, בתחושה שאיננו מתאימים, שאנחנו לבד, שהקשר שלנו עם אנשים אחרים תמיד חלקי, שההבנה שלנו את העולם תמיד רגעית, שכל מה שהשגנו משתנה וחולף.

היום אנחנו חוגגים את חג החירות, וזוכרים את עבדותנו במצרים, שמחים על כך שמלאך המוות פסח על אבות אבותינו, שרודן אכזר לא רצח את בני עמנו. כל דור ודור צריך לזכור שיצא מעבדות לחירות. לזכור את הדורות הרבים, שכל אחד מהם בחר מעט בטוב, הוסיף מעט בחירה לדור הבא. כל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ועדיין שרדנו, ועדיין חשבנו מעט, הבנו מעט, והוספנו מעט חופש לדור הבא. עבדים היינו, ועתה בני חורין?

חברי,  חנן סבח טייכר פרסם משהו יפהפה בפייסבוק שמכוון לסוג הידע שנצטרך ללמוד ברגע שנפסיד לפחד להישרדותנו:

"בשבתנו בבור"
בְּכָל דּוֹר וְדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.
וְהָיִיתִי מוֹסִיף כִּי
חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִצְרַיִם,
וּכְאִלּוּ הוּא הַיּוֹשֵׁב עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאַרְצוֹ הוּא,
וּכְאִלּוּ הוּא פַּרְעֹה, ואֶת לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ אֱלֹהִים,
וּכְאִלּוּ הוּא הַמַּקְשִׁיחַ לְבָבוֹת אֲחֵרִים,
וּכְאִלּוּ הוּא מֹשֶׁה הַטּוֹמֵן גּוּפַת מִצְרִי מַכָּה עִבְרִי,
וּכְאִלּוּ הוּא הַמֻּכֶּה וְהַנִּסְתָּר,
וּכְאִלּוּ הוּא רְאוּבֵן הַמַּשְׁלִיךְ יוֹסֵף לַבּוֹר, מַצִּלֵהוּ מִיָּד אֶחָיו,
וּכְאִלּוּ הוּא יְהוּדָה, הַמּוֹכֵר אָחִיו,
וּכְאִלּוּ הוּא שִׁמְעוֹן,
וְלֵוִי,
וְדָן,
וְנַפְתָּלִי,
וְגַד,
וְאַשֵּׁר,
וְיִשָּׂשכָר,
וּזְבוּלוּן,
וּבִנְיָמִין,
הַטּוֹבֵל כֻּתֹּנֶת פַּסִים בְּדָּם לֹא לָהּ,
וּכְאִלּוּ הוּא יַעֲקֹב – הוּא יִשְׂרָאֵל – הַקּוֹרֵעַ שִׂמְלָתוֹ וַיֵּבְךְּ,
וַיֵּבְךְּ.

אאחל לנו שלא נחסר דבר, ושנוכל לשאוף ליותר, ולבחור.

הפניות:
Symington, N. (1983). The Analyst's Act of Freedom as Agent of Therapeutic Change. Int. R. Psycho-Anal., 10:283-291.

חנן סבח טייכר (2016), "בשבתנו בבור", מגזין העוקץ -  בלינק הזה.

ד"ר מיכאל שושני וד"ר בתיה שושני, (2005), "הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון", מגזין שיחות, גליון י"ט מס' 2. זמין גם באתר פסיכולוגיה עברית.