סוג של מדיטציה

בהמשך לפוסט על הקורס המצויין שהאזנתי לו בנושא פסיכולוגיה בודהיסטית, מדי פעם אני מתרגל אחד מסוגי המדיטציות שאותה פרופ' רוש לימדה. יש כמה רעיונות ברקע, כמו ויתור על גבולות האגו, או להתרכז בלהוציא מעצמך דברים ולהניח שדברים ייכנסו למקום שיצרת, וכו' - מעניין אבל לא קריטי דווקא. אני אתאר את הוראות הפרקטיקה: תתחיל בישיבה זקופה נוחה, צמוד לקיר או על כיסא אם אין לך שרירים בגב, תנשוף החוצה, תן לשאיפות להיכנס בעצמן, אחרי שזה נמשך קצת זמן והישיבה והנשיפות מתייצבות, תאחל משהו טוב לעצמך, אולי כמה דברים, תאחל משהו טוב למישהו שאתה אוהב, אולי כמה דברים לכמה אנשים שאתה אוהב, תאחל משהו טוב למישהו שאתה נייטרלי לגביו, מכיר אבל לא בהכרח מחבב או לא, ותאחל משהו טוב למישהו שאתה די לא מחבב או אפילו נוטר לו טינה. ככה אפשר לעשות סבב קצר, או להמשיך במעגלים כמה דקות.

מה שמעניין בעיניי הוא החיפוש אחרי אנשים שיתאימו לכל קטגוריה, לפעמים אנשים לא צפויים קופצים לי לראש בתור שנואים אהובים או נייטרליים, שונה ממה שהייתי מקטלג בזכרונותיי יום אחד, לפעמים אנשים עוברים קטגוריה מיום ליום, לפעמים אני שם לב להבדל בין מה שאני מאחל לאנשים שונים וכמה שאני יודע מה חסר לכל אחד אישית, או מה יטיב עם כל אחד, ולפעמים אני מאחל להם דברים שהייתי רוצה לעצמי או שהייתי רוצה שיהיה להם כדי שהם יוכלו להטיב איתי...

יש פה איזשהו משחק בין קטלוג ושיפוט, לבין חמלה. כלומר, אני מסוגל להודות שאני שונא מישהו, גם אם לא נעים להודות שאתה שונא מישהו כרגע שאתה אמור לרחם עליו או לאהוב, אבל זה לא אומר שאני צריך להיות עויין כלפיו. לחלופין אני יכול לשים לב לדברים שחסרים לאנשים שאני לא מחבב, וזה מאפשר לי לראות אותם כבני אדם. לפעמים קשה לי למצוא מישהו שאני שונא, לפעמים קשה לי לאחל למישהו שאני שונא טוב, וזה תמיד משתנה. זה הקטע, שהקטגוריות הללו די קורסות ברגע שמנכיחים אותן ככה. לא ברור לי למה כתבתי מנכיחים. זה די פשוט.

והנה בלוג מדליק שקראתי הבוקר.


נ.ב.
זה משהו שאני יכול לעשות לפעמים בטיפול, נגיד כדי להוציא תוקפנות המוסתרת על ידי חרדה...