השתתפתי היום בתרגיל של יחידה איזורית לתגובות קרב, ושיחקתי תפקיד של הלום קרב. מדובר ביחידה עם כמה צוותים רב מקצועיים, שכל אחד מהם כולל פסיכיאטר, פסיכולוג, חובשים, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ומדריכי ספורט. יעני ממש כמו מחלקה פסיכיאטרית רב מקצועית בבתי חולים. כל העסק היה מנוהל גם על ידי פסיכיאטר מילואימניק. מדובר באיזו משימה מאוד חשובה עבור הצבא למנוע העמקה של תגובות קרב ראשוניות לכדי תגובות קרב כרוניות. סך הכל הרגשתי שיש הרבה השקעה בנושא, שיש הרבה יכולות מקצועיות והרבה ניסיון וחשיבה מאחורי כל פעולה.
זה היה יום קשה עבורי בתור שחקן. קראתי פתק עם פרופיל של מישהו, שהיה בסיטואציה קשה בקרב בה חיילים תחת פיקודו נהרגו, תואר שהייתה לו עם רגישות נפשית קודמת כשהיה בדיכאון בתגובה לגירושיו, וכל מיני סימפטומים כמו דיסוצאציה רגשית לאירוע, כעס, סיוטים וקשיי שינה. ניסיתי לדמיין את עצמי ככה. חשבתי איך לשזור את המאפיינים הקליניים הללו בסיפור חיי. איך בנאדם מחזיק את המאפיינים הללו מבפנים. ונכנסתי לדמות, ועדיין הייתי אני, רק הרבה יותר רגיש ומורבידי, ועם אירוע קשה שטרם עובד וסימפטומים מבלבלים.
הדבר הכי קשה היה ההבנייה המהירה שלי בתור חולה נפש. נכנסתי לבניין, ומישהו אחז לי ביד, לא נתנו לי להסתובב לבד, עשו לי ראיון מיון ראשוני עם אמפתיה מוזרה כאילו משהו לא בסדר בי, ביקשתי לראות פסיכיאטר כדי לקבל מרשם לתרופה שאני מכיר, ושמעתי את המטפל שלי אומר לפסיכיאטר שאני מבקש תרופה אבל שזה נראה לו יותר עניין של קושי בעיבוד רגשי. משהו בטיפוליות של הצוות גרם לי להרגיש מטופל, אינווליד. זה היה משהו בהבנייה של הסיטואציה שלא הייתה תמיד ברורה לכולם, גם לצוות הטיפולי כשניסיתי להקשות, אבל גם אז היה ברור שגם כשלא ברור הם הסמכות ואני המאובחן שצריך למצוא את השריטה שלו. כל מיני בקשות לגבי ביקורים ולוגיסטיקה הפכו מהתעניינות של בנאדם בוגר בתנאים בהם הוא נתון, להצקה לצוות הטיפולי וניסיונות להחזרת שליטה על הסיטואציה.
אני חושב שרגשות ההעברה היותר קלים היו של כעס. היה לי נוח לשחק כעס. להיות ציני, לבטל, להלהיט ויכוחים, לחמם, ולבקר. הרגשתי שזה יכול למלא את כל הפגישות האישיות והקבוצתיות מבלי לגעת בנושא הטראומה, או בנושאים רגשיים לוהטים יותר. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה ללכת הביתה, ושאולי אם אתן לצוות הטיפולי תחושה של אפקט מוצלח, כאילו עברתי תהליך תוך יום, שייגמר התרגיל ונסיים כבר. משהו בהתמסרות הרגיש לי קשה אישית. הקיצוניות בין ההתנהגדות לבין ההתמסרות, התחושה שאולי גם לולא הייתי משחק, זה המשחק שהייתי צריך לשחק. אולי מה שהיה קשה לאורך היום, לא היה רק הסכנה בכך ששילבתי דברים אמיתיים במשחק שלי. אני חושב שהקטע המפחיד היה התחושה שיש במחלקה פסיכיאטרית כמו זו משחק, וגם כשאני מוגן בתפקידי כשחקן, הרי שגם אם זה היה במציאות הייתי מרגיש כשחקן.
אני תוהה אם הדביליזציה והיעדר השליטה שחשתי ביום נבע מאינטנסיביות הפגישות המרובות בפורומים הרבים שתורגלו, או שזה היחס של הצוות הפסיכיאטרי-וחבריו שגרם לתחושה הזו, או שגם בפגישה חד פעמית כמו שאני עורך ישנה התחושה הזו, ובאיזו מידה, וכיצד אני יוצר אותה, ואיך היא משפיעה על כל אחד. וגם, אם זה היה יום אחד, כיצד הייתי מרגיש אחרי כמה ימים של קוועץ' אשפוזי מסוג זה. ובכל מקרה הייתי ממליץ לכל מטפל לנסות כזה משחק.
מטורף:
זה היה יום קשה עבורי בתור שחקן. קראתי פתק עם פרופיל של מישהו, שהיה בסיטואציה קשה בקרב בה חיילים תחת פיקודו נהרגו, תואר שהייתה לו עם רגישות נפשית קודמת כשהיה בדיכאון בתגובה לגירושיו, וכל מיני סימפטומים כמו דיסוצאציה רגשית לאירוע, כעס, סיוטים וקשיי שינה. ניסיתי לדמיין את עצמי ככה. חשבתי איך לשזור את המאפיינים הקליניים הללו בסיפור חיי. איך בנאדם מחזיק את המאפיינים הללו מבפנים. ונכנסתי לדמות, ועדיין הייתי אני, רק הרבה יותר רגיש ומורבידי, ועם אירוע קשה שטרם עובד וסימפטומים מבלבלים.
הדבר הכי קשה היה ההבנייה המהירה שלי בתור חולה נפש. נכנסתי לבניין, ומישהו אחז לי ביד, לא נתנו לי להסתובב לבד, עשו לי ראיון מיון ראשוני עם אמפתיה מוזרה כאילו משהו לא בסדר בי, ביקשתי לראות פסיכיאטר כדי לקבל מרשם לתרופה שאני מכיר, ושמעתי את המטפל שלי אומר לפסיכיאטר שאני מבקש תרופה אבל שזה נראה לו יותר עניין של קושי בעיבוד רגשי. משהו בטיפוליות של הצוות גרם לי להרגיש מטופל, אינווליד. זה היה משהו בהבנייה של הסיטואציה שלא הייתה תמיד ברורה לכולם, גם לצוות הטיפולי כשניסיתי להקשות, אבל גם אז היה ברור שגם כשלא ברור הם הסמכות ואני המאובחן שצריך למצוא את השריטה שלו. כל מיני בקשות לגבי ביקורים ולוגיסטיקה הפכו מהתעניינות של בנאדם בוגר בתנאים בהם הוא נתון, להצקה לצוות הטיפולי וניסיונות להחזרת שליטה על הסיטואציה.
אני חושב שרגשות ההעברה היותר קלים היו של כעס. היה לי נוח לשחק כעס. להיות ציני, לבטל, להלהיט ויכוחים, לחמם, ולבקר. הרגשתי שזה יכול למלא את כל הפגישות האישיות והקבוצתיות מבלי לגעת בנושא הטראומה, או בנושאים רגשיים לוהטים יותר. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה ללכת הביתה, ושאולי אם אתן לצוות הטיפולי תחושה של אפקט מוצלח, כאילו עברתי תהליך תוך יום, שייגמר התרגיל ונסיים כבר. משהו בהתמסרות הרגיש לי קשה אישית. הקיצוניות בין ההתנהגדות לבין ההתמסרות, התחושה שאולי גם לולא הייתי משחק, זה המשחק שהייתי צריך לשחק. אולי מה שהיה קשה לאורך היום, לא היה רק הסכנה בכך ששילבתי דברים אמיתיים במשחק שלי. אני חושב שהקטע המפחיד היה התחושה שיש במחלקה פסיכיאטרית כמו זו משחק, וגם כשאני מוגן בתפקידי כשחקן, הרי שגם אם זה היה במציאות הייתי מרגיש כשחקן.
אני תוהה אם הדביליזציה והיעדר השליטה שחשתי ביום נבע מאינטנסיביות הפגישות המרובות בפורומים הרבים שתורגלו, או שזה היחס של הצוות הפסיכיאטרי-וחבריו שגרם לתחושה הזו, או שגם בפגישה חד פעמית כמו שאני עורך ישנה התחושה הזו, ובאיזו מידה, וכיצד אני יוצר אותה, ואיך היא משפיעה על כל אחד. וגם, אם זה היה יום אחד, כיצד הייתי מרגיש אחרי כמה ימים של קוועץ' אשפוזי מסוג זה. ובכל מקרה הייתי ממליץ לכל מטפל לנסות כזה משחק.
מטורף:
תודה.
השבמחקשלום חבר נפגעתי ושבורת לב כאשר קרתה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר אצל זורק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז מעולם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר עצתו. לאחר מכן הוא נתן לי את כתובת האימייל של זורק הכישוף שהוא ביקר. ד"ר אלאבה. למחרת בבוקר שלחתי מייל לכתובת שהוא נתן לי, ומטיל הכישוף הבטיח לי שאחזיר את בעלי ליומיים הקרובים. איזו אמירה מדהימה!! אף פעם לא האמנתי, אז הוא דיבר איתי ואמר לי כל מה שאני צריך לעשות. ואז אני עושה אותם בלי עלייה, אז ביומיים הבאים, באופן מפתיע, בעלי שלא התקשר אליי ב-7 החודשים האחרונים התקשר אליי להודיע לי שהוא חוזר. כל כך מדהים !! אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדיי. ואז מאותו יום הקשר בינינו היה חזק יותר מבעבר, בעזרתו של זורק קסמים נהדר. אז, אני אמליץ לך אם יש לך בעיות, צור קשר עם ד"ר אלאבה במייל: dralaba3000@gmail.com או צור איתו קשר בוואטסאפ וב-Viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744.......
השבמחק