ג'וליאן לוסדה הוא אנליטיקאי ויועץ ארגוני. לשעבר מנהל מרפאת טביסטוק. הרצאה על שאננות כהגנה מטראומה בעתיד ניתנה במסגרת כנס EFPP 2018, בנושא ריבוי טראומות, של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
לוסדה:
טראומה נתפסת בדרך כלל סיפור של משהו שכבר קרה.
אדישות, שאננות ושביעות רצון עצמית היא הגנה מפני שינוי טראומטי עתידי, במטרה לשמר את המצב הקיים.
לוסדה מצטט את שמואל ארליך שמתאר כי הפרט שעבר טראומה צריך לעבור מהדם לדמעות לרגשות ולמילים. טראומה משנה התייחסות פנימית וחיצונית. הזהות השתנתה בטרטומה. הבריאות הנפשית תלויה ביכולת להתאבל על מי שהייתי, ולבנות עתיד חדש. הסביבה לא תמיד מאפשרת זאת.
קשה לתאר את ההיבט החברתי בטראומה. אבל טראומה חברתית היא מהלומה לרקמה החברתית המחברת. אולי עיבוד של אסונות ומלחמות קשה יותר לחברה. בדרך כלל מעבדים את הסבל הנוכחי ומשאירים את ההתארגנות הפוליטית חברתית לאחר כך. הדם מעובד. אבל לא שמים לב לאגו החברתי. להגנות שנוצרות. הרצון המיידי לשבח את הכבאים לאחר פיגטע במנצ'סטר הוא אינסטינקט בריחה להבראה. יש ניסיון לשחזר את העבר הבלתי אפשרי. אין אבל. אין מעבר מדמעות למילים. זה דורש מיינד חברתי.
האם ההגנות הן תגובה לאירוע שעבר או הכנה לקראת אירוע צפוי. לוסדה הנחה קבוצה למטפלים בפליטים. הוא פגש אישה שנפלה בשבי ושעברה התגלגלות של זוועות בדרכה הביתה. בעלה דחה אותה בחזרתה. אולי היה קל יותר לקבל את מותה מאותה. הבעל קינא בגבר שאפשר לה לישון אצלו באחד הלילות. כל מכריה התנכרו אליה, ולשינוי שעברה. האדם שעבר טראומה השתנה לתמיד. יש להתאבל על מה שאבד לפני שניתן לקבל את העתיד. הטראומה שאישה זו עברה נחטפה על ידי הבעל והשכנים. מרוב אשמה על שאפשרו לה להיחטף. הם חוו עצמם כקרבנות עד שחזרה, והפכו לשותפים לפשע. במקום להאשים את אלו שחטפו אותה, האשימו אותה שפיתתה את החיילים והגבר האחר כדי לשרוד. הזוג והקהילה זוהמו באלימות. השכנים ידעו מספיק כדי לא לרצות לדעת. גם השכנים השתנו מהמצב, כל הקהילה הושפעה. הם סירבו לאבד את המוסריות שלהם ואת האמונה שאנשים טובים שורדים ושהקהילה יכולה להגן על חבריה. האחר מסמן את המשלים הנגדי לזהות שלי, וכך שינוי באחר משנה את הסביבה. הסדר הפנימי צריך להתארגן מחדש, והקשרים בין המציאות הפנימית והחיצונית נדרשים להתעדכן. זוהי מתקפה על האגו של המשפחה. עיבוד הסבל מהחטיפה היה קשה. אך לצידו הייתה מידה של שמחה לאיד מצד הסביבה, עם מעין חיוך אדיש.
אדישות היא הגנה בפני לדעת. הארגונים האנליטיים בבריטניה עסוקים בעיבוי הזהות שלהם ומתעלמים משינויים חברתיים ופוליטיים. השוק משתנה וישנה תחרות חדשה. אחרי מלחמת העולם הפסיכואנליזה התברכה בגאונים. ויכלה לבחור לא להצטרף NHS. זה קשה נרקיסיסטית לרדת מעמדת חוד החנית של החדשנות לשוליים. אדישות מסוה עצמה בתחפושת של התנשאות ותפקידים מוכרים מדי.
לוסדה מתאר שעבד עם מטופל והיה מאוד מרוצה מעבודתו. הוא חש שזו דוגמת עבודה טובה בפני עמיתיו. הוא הופתע שהמשוב שקיבל שהעבודה נותרה שטחית, כאילו שכרת ברית עם המטופל שלא יגלו שומדבר חדש מדי. שניהם נותרו ביחסי ריצוי אדיש. שאננות כזו היא התנשאות, עונג של ביטחון, אי מודעות לסכנה. אדישות מרחיקה מהאובייקט ומפחיתה מאנושיותו, בעוד ששאננות כרוכה בעונג, שנובע מהתרחקות מהתשוקה שהאובייקט המאיים מעורר, ותחושה שהתשוקה הרצויה להומיאוסטיזיס היא אפשרית. השאננות מגנה על עליונות, מגנה על סטנדרטים ערכיים, קשה לבקר את היהירות הכרוכה בה.
בריטון כותב שבמצב השאנן יש חזות כאילו העיבוד הדיכאוני נערך, אך לא כך.
לוסדה ייעץ לארגון אנליטי שעמד לפשוט את הרגל. הם הציגו את הישגיהם וחגגו אותם בפניו והרחיקו את האפשרות לדבר על בעייתם הכלכלית. שאננות שכזו יכולה להיות מכונה קונפליקט עם חיוך.
שטיינר מכנה זאת להפנות מבט עיוור. Turning a blind eye. ישנו חוזה לא מודע בין חברי הקבוצה. מחייב נאמנות ונאכף לםי נאמנות, על חשבון חשיבה על המציאות. יש אפקט של צמצום גודל הבעיה. משאירים את הבעיה בטווח ראייה. בארגון שלוסדה ייעץ לו היה עיסוק באיום מצד חברים מרדנים ופחות עיסוק בשינוי מצב השוק שגרם לפשיטת רגל של הארגון. הייתה תקווה שפתרונות שטחיים יעזרו. הם חמדו תמימות. היתממו בערמומיות.
אסון נחל באפלו נחקר על ידי קאל אריקסון. סכר מכרה פחם נפרץ והציף עיירה קטנה ורבים נהרגו ונפצעו. הייתה תחושה שהרשויות בגדו בקהילה בבניית הסכר באופן מסוכן ובאופן הטיפול בנפגעי האסון. הטראומה הקולקטיבית מזדחלת לתודעה. היא לא מיידית כמו ההכרה האינדיבידואלית. יש הכרה איטית בכך שאיננו קיימים עוד כחלק מרקמה חברתית גדולה יותר.
שאננות ואדישות מופעלות לא רק כתגובה למה שקרה. אלא הימנעות מפני השיניי הטראומטי שנדרש לקרות עתה.
**
הערה קטנה שלי. אנחנו חיים בחברה בה חזות הנורמליות קוברת הרבה מתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה