דע את עצמך

בסוף יום עבודה אני בוהה בחלל במשך שעה לפני שאני קם והולך הביתה.

אפילו לא מהרהר. פשוט נותן לרגשות לשקוע.

אם יש לי הפסקה אני לא מסוגל לעשות בה עבודה אחרת או לקרוא מאמרים.

גם אם אני עובד שעה אחת באותו היום אני דרוך לפני וצריך זמן לפרוק את המתח אחרי.

לאט לאט למדתי שהכי טוב לי לעבוד ברצף. להיות על גל של ריכוז ואז לרדת ממנו. להיות בזון ואז לצאת ממנו. בלי הרבה זגזוגים פנימה והחוצה. כי אז אני דרוך סתם יום שלם וזה שוחק.

אני מאושר כשאני מרגיש אפקטיבי. כשאני בטורבו כשצריך,ומפסיק להיות בטורבו כשכבר לא צריך, ויכול להיסחף למקומות אחרים.

אם אני נכנס ויוצא מריכוז בזמנים קצרים, אז עד סוף היום אני צריך להרגיע את עצמי מול טלביזיה או פייסבוק וזה לא באמת מרגיע.

זה באמת בכללי, אני לא נכנס לכל האינטראקציות עם תזונה (כמו נפילות סוכר וקרייב לקפאין)....

***

בספר Technologies of the Self, פוקו מתאר כיצד היוונים והרומאים כעתיקים פירשו את הצו האפוליני "דע את עצמך" ביחס לעצמי הקונקרטי ולא ביחס לעצמיות סובייקטיבית. הוא מביא דוגמא של יומנים עתיקים בהם אנשים תיעדו מה אכלו, את היציאות שלהם, כיצד ישנו. במובן מסויים היכולת בת זמננו למדוד נתוני איכות חיים אישיים, באמצעות חיישני דופק, בדיקות גנטיות, וכל מה שמכונה quantified self, עונה להגדרות העתיקות יותר של ידיעה עצמית.

**

הנה למשל עשיתי לאחרונה בדיקה גנטית דרך 23andme, וניתחתי אותה דרך אפליקציה של הנטורופת ד"ר בן לינץ', ובמקביל אני מאזין לספר שלו בשם Dirty Genes, על השפעת סגנון חיים על ביטוי אפיגנטי. בניתוח הבדיקה מצאתי שיש לי גרסה כפולה של גן COMT שמצביעה על פירוק איטי של דופמין ונוירואפינפרין. בספר שלו למדתי שמי שנושא גרסה זו של הגן עשוי להתקשות להוריד את הרגל מהדוושה אחרי מצב של התרגשות או עוררות.

זה מעניין אותי לחשוב על מאפיין נפשי כזה במונחים קונקרטיים. הרי יש בי צד תפעולי שמנסה להיות יעיל ולהשיג מטרות באופן ממוקד. אלא שעד כה הייתי מבקר את עצמי על חוסר היעילות שלי. את שגרת העבודה הנוחה שלי היום בניתי רק כשהיה לי הרבה חופש לעבוד כעצמאי. כעת אני יכול לשאול איך לווסת את כפתור כטורבו שלי כך שאהיה בזון רק כשאני צריך, ואיך לפרוק מתח כדי לחזור לבייסליין ברגיעה, למשל בספורט. זה עוזר לי לחשוב על המנגנון ועל דרכים פרקטיות ולא רגשיות לווסת אותו.

**

בהקשר של קבלה עצמית של מאפייני ריכוז וקשב, הפחתת הביקורת העצמית והאשמה, והגברת האפקטיביות של הניהול העצמי, אני ממליץ על הספר 168 שעות של הפרעת קשב של טל קפלינסקי וירון וילנסקי. בספר הם עוסקים הרבה בלגיטמציה, בהכרת מאפייני ההתארגנות של אנשים המאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז, ובהצעת דרכים פרקטיות לקבלה ןלהתמודדות עם המצב.