להלן סיכום הרצאה של ניטסון שניתנה במסגרת כנס בנושא ריבוי טראומות של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
ניטסון:
הרבה חוקרים טראומה אך לא מתייחסים לטראומה שאצלם בעצמם, שאולי משכה אותם לתחום.
ההשפעה ההרסנית של טראומה מוכרת. אך יש לה גם השפעה יצירתית. היא מעוררת רצון לתקן, להבריא, לטפל. צמיחה פוסטראומטית החלה להיחקר. אנחנו מחפשים דרך להתעלות מעבר לנסיבות החיים השרירותיות שהובילו לטראומה, וזהו מקור ליצירתיות.
בית חולים נורת'פילד טיפל בהלומי קרב בשנות הארבעים. ביון ופוקס יזמו שם תוכניות טיפול. גישתם הייתה שונה. פוקס הסתדר יותר עם המערכת הצבאית. שניהם עודדו תרבות דמוקרטית ואחריות הדדית. היו פעילויות דיבור ויצירה. תחת פוקס המרכז הפך למרכז יצירתי מאוד. זה המקום ממנו נבעו שיטות טיפול קבוצתי.
הניסויים של פוקס בביון בטיפול קבוצתי היו תוצאה של מלחמת העולם השנייה, ועליית הצורך בטיפול המוני. גם הגאונות של ביון ופוקס הייתה מקור ליצירתיות הזו.
פוקס היגר מגרמניה לבריטניה ב1933 וחי עד 1976. הוא גיבש גישה אופטימית לגבי התהליך הטיםולי בקבוצה. יש כוח בסיסי באנשים שמדברים בפתיחות. מצב רגיל זה מוביל לתוצאה לא רגילה. פוקס הזניח את החשדנות והעוינות שלאנשים יש כלפי השתייכות לקבוצה. לתחושתו של ניטסון פוקס עושה אידאליזציה.
פוקס איבד בני משפחה ונאלץ להסתגל לסביבה חדש לגמרי. הוא כתב מעט על חוויותיו במלחמה. ניטסון מפרש שההזנחה של עיבוד החוויות הטראומטיות, הן פערים בחוויה. כיצד ייתכן שבזמן שהמלחמה הכי נוראית מתרחשת, ופוקס טעם ממנה בעצמו, הוא כותב כזה תיאור אופטימי של קבוצות. אולי זוהי הכחשה, ואולי זוהי צורת תיקון עולם.
פוקס שינה שמו מהשם היהודי פוכס, לפולקס. בכל פעם אולי שינה ועיבד את עברו במאמץ להיטמע.
פרויד גם איבד חצי ממשםחתו בשואה. הוא היגר לבריטניה תחת איום לחייו. כבר ב1919 כתב על דחף המוות בתגובה לWWI. הוא כתב את החיבור הכי קודר שלו. טיפול סופי ואינסופי הביעו ספקות לגבי הציפיה לריפוי. לא כדי להספיד את מפעל חייו אלא כדי להדגיש את חשיבותו של המבויים הסתומים.
בהשוואה לפוקס הצעיר והבריא שחייו לפניו, פרויד הגיע חולה וזקן לאיר סיום מפעל חייו. האם זו הסיבה להבדל בינהם? האם עמדתם בחיים השפיעה על האופן בו הושפעו מהחברתי.
פוקס תיאר פגישה עם פרויד בוינה לפני המלחמה. פרויד שאל את פוקס לגילו. פוקס ענה 38, וםרויד אמר אילו דברים נוראים עוד לפניך.
ניטסון מתאר שגדל בדרום אפריקה, בן לניצולי שואה. בעצמו לא חווה מלחמה. הוא היגר לבריטניה מבחירה. אבל גדל על רקע מציאות האפרטהייד, ועל רקע השואה. בפרובינציה בה גדל שם לב לאלימות הסודית שבאמצעותה נאכפה מדיניות האפרטהייד. היה פחד וחרדה שמא הקבוצה השנואה הבאה תהיה היהודים אחרי השחורים.
משפחתו עברה תלאות רבות ואבדנים בשואה. ניטסון נחשף לשואה בספר, וחש שהוריו מתביישים בנושא ולכן מסתירים אותו. כששאל את אביו יום אחד חש את אביו מתכווץ. המשפחה של האב הפסיקה לכתוב יום אחד. האב לא ידע מה קרה למשפחתו. אולי לא רצה לדעת. הסודיות נטמעה כמאפיין סודיות.
ניטסון חש שהנושא הזה הניע אותו לחפש את הנטייה של קבוצות לאלימות, ושגודל הקבוצה מגביר את האלימות.
רעיון האנטי גרופ של ניטסון מנסה לגשר על הפערים וההכחשה בסיפור המשפחה. משפחתו תפסה אותו כחסר נאמנות, מנפח היבט באופן לא פרופורציונלי.
לאביו היה קושי לא מדובר לאורך כל חייו. האב היה אדם קשה ביחסים. הוא לא דיבר על כך. ילדיו נשאו בכך בלי סימנים. אך הנכדים דווקא כן סבלו ממצבים נפשיים קשים. ניטסון חש שהרגישות של הנכדים קשורה לשואה. טראומת הנכדים כביטוי הטראומה המוכחשת של הסב.
זו הייתה מוטיבציה לחקור היבטים מוכחשים של התיאוריה שהוא למד, וקיבל ממנה יצירתיות, אך היה תמיד תחת צל הדיסוציאציה.
פרום המשיג לראשונה את הלא מודע החברתי. פוקס פיתח אותו. אולי דווקא בגלל הקושי שלו להתייחס לחוויות שלו. אולי הוא שאב מהחוויות הלא מוכרות שלו. כולנו תולדה של שטחים מתים.
תיאוריה יכולה להיוולד מטראומה. מהחיפוש אחר דרך לשרוד.
**
מחשבותיי: בישראל הדור השני, לשואה להגירה לתקומה, ניסה להיות בסדר. בסדר כמו מעקה באפלה. לא משנה אילו עיוותים רגשיים נדרשו כדי להיות בסדר להסתדר. הדור השלישי שגדל על שפע וביטחון על סף השאננות, פיתח רגישות וציפייה למודעות עצמית כדבר אפשרי. לא רק להיות בסדר אלא גם לדעת מי אני ומאיפה באתי. אלא שבבוא הדור השלישי לפתוח את שאלות הזהות שלהם, הם מוצאים צו להיות בסדר ולתפקד, ואשמה על העיסוק העצמי. הדיכאון, החרדה, והקונפליקט בין תפקוד וזהות, או בין לדעת ולא לדעת, נישא על ידי הדור השלישי עבור הדור השני. הקושי בטיפול הוא להכיר בקושי של הדור הקודם להכיר , ובבת אחת בכך שלדור הזה אין אפשרות להכחיש עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה