סלמן אכטר הוא כותב פורה במיוחד, עם מאות מאמרים ועשרות ספרים. הוא נושא את הרצאה מרכזית בכנס על ריבוי טראומות בבלגרד, של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
אכטר:
נעבור מדינה ונשחזר יחסי אובייקט עם טיפוסים דומים לאלו שגדלנו איתם, אבל מה שנאבד זה פרטים קטנים, כמו הצבע של תיבות דואר בבריטניה לעומת ארה"ב. בארה"ב זו רק תיבה כחולה, תיבה אדומה כמו בבריטניה זה המכתב הראשון וכל האסוציאציות של הרחוב הראשון בו הוצבה.
אישיות בכאילו. נורמלית למראה. ניתנת לסוסטיה. טוב שלילי (שומדבר רע שמתפרד כמשהו חיובי)
נובעת מהיעדר בית קבוע בילדות.
יש לנו בית מוטמע שאליו אנחנו חוזרים בדימיון, בטיפול, וגם לתדלוק מציאותי אחרי העזיבה.
המטופל הזה מקנן בטרדות של המטפל. עד שהמטפל מטריד בו את כל הקולגות שלו.
החציצות בין קבוצות מקצועיות יוצרות מרחב חשיבה, השתיכות.
בתי יתומים, מחלקות אשפוז, וכלאים מספקים ומייצרים כזה געגוע בבת אחת.
הומלסיות היא דבר שונה מהיעדר בית. כמו שלהיות לבד ובודד שונים.
יש הומלסיות נפשית. אנשים שמרגישים בבית מחוץ לביתם או בשומקום.
או פוליטית. אתה נשאר בבית והמדינה משתנה סביבך ואתה הופך לפליט.
פוליטיקה ימנית גורמת למיעוטים להרגיש הומלסים. מי ששחום לא נכלל באנחנו של טראמפ.
יש מי שחי דורות במדינה ולא מרגיש בבית כמו יהודים במדינות אחרות.
נוסטלגיה היא כאב מתוק של געגוע לאבדן. המתיקות קשורה לאידאליזציה של האבוד. מי שמקבל חזרה את האובייקט האבוד מתבלבל ולא מוצא לו שימוש. מה נעשה בגרמופון המכוער של סבתא? אבל הוא נצחי ויפהפה ורב משמעות של אהבה בזיכרון. החיפוש אינו האובייקט האבוד, גם לא האובייקט האידאלי, אלא אחר תחושת העצמי התמים. ככל שאני מתבגר אני מאבד את הקשר עם העבר. פצע החזרה כרוך באכזבה מהדבר ששבנו אליו. בחזרה ל אכטר להודו ביקור במסעדת קבב מתגלה כמעוות וקולוניאליסטי, ומעורר בושה וגועל.
ישנה משאלה לעזוב וגם להישאר. אגורופוביה היא הגנה מפנטזיית זנות לפי פרויד. בעדכון לימנו נאמר שבמרחק מהבית אנחנו צריכים תדלוק אהבה. יחסי האגו סופר אגו משתנים ודחפים ליבידינאליים עלולים להשתחרר. זהו הגעגוע הביתה. צורך במוגנות כמו ליטל צ'יינה. זוהי תחנת תדלוק למהגרים.
אפשר להתקע בקהילות אתניות סגורות.
הקליניקה היא סוג של בית. פרויד פגש מטופלים בבית. זה נהוג באירופה. בארה"ב זה גם במשרד רחוק. בקליניקה הביתית יש אנונימיות מול מטופלים. אבל זה מזמין מציצנות כלפי המטופל. תוכל לראות חלק מביתי ולא הכל. תעבור מצד הבית ולא מהחזית. תראה את הכלב שלי ואולי את הילדים שלי. זה דורש מהאנליסט הפרדה עמוקה יותר, ולכן מתאים למטפל ותיק עם גבולות מיושבים (וילדים שיצאו מהבית).
במשרד יש מים, קלינקס נגיש בזווית העין. לא מקושט מדי ולא פחות מדי. אנליסט אחד חשש שהמטופל יקרא ספרים שראה ויהרוס את ההעברה ולכן לא קישט כלל. הקליניקה כמו זרוע האם המערסלת. תמונות המשפחה של המטפל לא מתאימות, אבל סימנים תרבותיים הם חיוניים. לא ניתן לדמיין את הקליניקה של אכטר בלי פריטים מהודו ושירה באורדו.
יש להתבונן בשימוש המטופל במרחב הטיפול. מהגרים, יתומים משתמשים אחרת. ידם משתהה על ידי הדלת. הם ממששים את הקיר ליד הכורסא. הם משחקים הכרית או הידית. הם מקיימים קשר פיזי. הם נכנסים יותר פנימה. תולים את המעיל עמוק יותר. הם זקוקים לחדירה עמוקה יותר. אם נםרש זה יעלם ואז יחזור ללא אפשרות פירוש. אחרי הרבה זמו אולי יעלה חומר כזה כמו עמוק של קשר רצוי. ואז אפשר להגיד שהמקום של המעיל הוא ביטוי.
הקליניקה כמו זרוע האם שמחזיקה את התינוק לפני שההתקשרות יכולה להיווצר. כך צריך לשמור על הפונקציה המחזיקה. למשל המטפל של אכטר קפ לסגור את התריסים כשהוא מסונוור, ואומר אני רואה שאתה מכסה את העיניים, ותהיתי למה לא ביקשת שאסגור או קמת בעצמך או ביקשת. כך אפשר להמשיך לפירוש סאדומזוכיסטי וכו'.
יש מטופלים שנושלו מהאם. הם צריכים הודעה מראש על כל מדף שייתלה. או לתלות איתם את המדף. מטופלת שחוסכת מעצמה דברים מתיישבת במשרד חדש. היא מבקשת להסיר ציור ששינה זווית במעבר. אכטר מודה לה על שיתוף ומציע להסיר את הציור רק בפגישות שלה והיא הסכימה. בלי לפרש. אחרי ששה שבועות הציעה שיפסיק להסתיר כבר, שהיא מוכנה.
מטופלת עם אבחנה של מחלה קשה מרימה חפץ מהשולחן ומשחקת איתו. היא אולי מביעה רצון למגע וחיבוק. לפרש זה לרצות סופר אגו טיפולי. אפשר פשוט לתת לו.
אפשר לתת למטופל להפקיד משהו מהתרבות שלו. מציגים אותה על המדף. זה העוגן שלו.
אפשר לזהות העברה לא אנושית.
מטופלת רוצה להחזיק את הראש של אכטר ולהתבונן בעיניו החומות. אין לו עיניים חומות.
יש הפנמה של תרבות, שפה, מקומות. זה מאפשר יכולת אדירה להכלה. זה נותן תחושת זכות ובעלות במרחב כזה.
פרופסור שחור מאבד מפתחות לבית. הוא בא לפרוץ לדלת האחורית. שוטר עוצר אותו בדרך. השוטר עצר שחור שנכנס לבית. הפרופסור ניסה להיכנס הביתה.
אובמה הפך את הבית הלבן לבית כשהציע בירה וביגלה לעובדים.
**
אני חושב על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה. כמה קל להיעקר מהחיים וממה שנותן להם משמעות - להיות בחוץ.
סיכמתי את ההרצאה כי חשבתי שהיא נוגעת למחשבות שלי על מקום שנודדות תמיד למקומות בהם גדלתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה