פוסט הוא סיכום והערות לגבי פרק בספרו של תומס אוגדן "מצע הנפש" (The Matrix of the Mind, 1986) העוסק בסקירה של האופן בו הסובייקט מפתח את היכולת לחוות את העולם בגיל הרך. ההתחלה היא בפנטזיה פנימית, דרך תגובה לגירויים המתווכים על ידי האם, ולבסוף הפנמה של דמות האם ותיווך עצמי מול המציאות הממשית. הפרק הזה עוסק בעבודתו של ד.וו. וויניקוט בשנות ה50 וה60 שהייתה פורצת דרך בהבנה הדיאלקטית של היווצרות הסובייקט מול הסביבה. תומס אוגדן, מחבר הספר המתייחס לוויניקוט, קורא את וויניקוט בדיעבד, לאחר עליית הפסיכולוגיה האינטרסובייקטיבית, ונותן דגש על היעד הסופי, אחרי מיפוי יחסי האובייקט הפנימיים - באינטראקציה עם אנשים ממשיים בעולם. הייתי רוצה לכתוב את הפוסט בשפה שבה כל הורה יוכל להבינה, אך אתחיל בתמצית ברמה המקצועית, אותה אני ממליץ להתאמץ לקרוא בכל זאת, ובהמשך לפי משוב ו/או שאלות אשמח לכתוב פוסטים נוספים בהתאם. אז הנה:
וויניקוט עבר אנליזה אצל ג'יימס סטארצ'י, וג'ואן ריביאר, תלמידתה של מלאני קליין, וסקירת עבודתו תתייחס לרעיונותיה של קליין. גישתו הייתה דיאלקטית, והוא היה טוען שכל פתרון לינארי או חד ערכי שנמצא לסוגיות הנפש יהיה גם מבוי סתום שלא יאפשר לנו להבין באמת את התפתחות הסובייקט. כאשר היה מפרש בפני מטופליו את הבנתו לגבי תכנים לא מודעים שעלו בפגישה עם מטופל, היה מבהיר שאין מדובר בקביעה סופית אלא בסימון גבול הבנתו ומשאיר מקום לתגובה. התיאוריות המשמעותיות ביותר שלו מנוסחות כפרדוקסים, בהם עקרונות הפוכים חייבים להתקיים כדי להגיע להתפתחותה של נפש בריאה. וויניקוט אינו מבקש שנפתור פרדוקסים אלו, "משום שהאמת בפרדוקס אינה טמונה באחד מקטביו אלא במרחק ביניהם".
הפרק אותו אני מסכם עוסק בטיב התלות של התינוק באמו. רוב הנושאים שהעלה וויניקוט עונים לדילמה אפיסטמולוגית עשירה שהעלתה קליין: אם התינוק נולד לעולם של פנטזיה פנימית, כיצד הוא לומד לחוות את העולם הממשי?
הדיאדה
אז נתחיל בקליין, שוויניקוט ממשיך את עבודתה. קליין נותנת מקום משני למקום האם הממשית מול האם שבפנטזיה, והיחסים הבינאישיים המוקדמים מואפלים על ידי העולם הפנימי, ואומרת כי "המציאות המוקדמת ביותר של הילד הינה כולה פנטזיה". לדידה, מקורה של הפנטזיה ביולוגי מולד (כגון דחפי החיים והמוות), להם נעשה עיבוד תוך אישי (באמצעות הגנות כגון פיצול, הכחשה, אידיאליזציה, אומניפוטנציה, הפנמה) ובמרחב הבינאישי יש עיבוד משותף של תכנים אלו (כמו לעיסה משותפת של אוכל על ידי ציפור המאכילה גוזליה. התהליך הזה נקרא הזדהות השלכתית, בו התינוק מעורר באם תחושות דומות לשלו, כגון תסכול וחוסר אונים, ולומד כיצד היא מתמודדת איתן בתגובתה אליו).
אולם לדברי וויניקוט, קליין דיברה בעיקר על הנפש הפנימית של התינוק והתפתחותו העצמאית, ובקושי התייחסה לסביבה המספקת והמתספקת שבה מתרחש תהליך זה. וויניקוט טובע את הציטוט "אין כזה דבר תינוק", משום שישנה תקופה בה לא ניתן לתאר תינוק מבלי לתאר את האם. בהזדהות השלכתית, וויניקוט רואה מעבר לתהליך עיבוד בו האם מסייעת לתינוק, ומתייחס לאינטראקציה כקשר וחיבור בסיסי בינהם.
תפקיד האם בתקופה הראשונית הוא להשהות הפרעות, ולדאוג למינון מתאים של גרייה לתינוק. אני חוזר, התפקיד של האמא הוא לדאוג שהתינוק לא ישים לב לעצמו ולסביבה יותר מדי - גזים, רעב, קור ורעש כולם נחווים על ידי התינוק כמציפים ובלתי נסבלים. לתינוק נדרש זמן להבשיל ביולוגית כדי להיות מסוגל להתמודד עם גירויים המגיעים מבפנים ומבחוץ. לכל תינוק רמה שונה של גירויים ותסכולים להם הוא מסוגל ובהם הוא מעוניין, ועל האם להיות קשובה ולהתכוונן לתינוק האינדיבידואלי בכל רגע נתון.
כך נוצרת יחידת אם-תינוק, שאיננה סכום כל חלקיה, אלא מהווה אינטראקציה בין רכיבים המגיבים זה לזה. יחידה דיאדית זו כוללת רמות ארגון פסיכולוגיות פרימטיביות של התינוק ושל האם, ורמות ארגון פסיכולוגיות בשלות יותר השייכות לאם בלבד. תהליך ההתפתחות אינו רק של הבשלה של התינוק מפרימיטיביות לבשלות, אלא גם של הפיכת הדיאדה אם-תינוק לאם ותינוק.
כדי לכונן את הדיאדה, על האם להשקיע חלק מעצמה במיזוג עם התינוק, "בהרגישה עצמה כאילו הייתה במקומו של התינוק. ללא השקעה אמהית זו של חלק מעצמה בתינוק, התינוק נחווה כאובייקט זר לאם. על ההשקעה של האם להיות חלקית כדי להיות מסוגלת לחוות נפרדות מהתינוק, ולכן מידה מתונה של ניכור חשובה. אם המושקעת כולה בתינוק נמצאת במצב פסיכוטי, ילדי ובלתי מווסת כלל, וחווה את הפרידה מהתינוק ככריתה. האם הטובה דיה, היא אם המוצאת איזון זה.
עולמו הפנימי של התינוק אינו מתעצב מול חרדות לגבי העולם. התינוק הוא חלק מדיאדת אם-תינוק שמספקת האם ומייצרת בכך מרחב מוגן ומווסת. חווייתו של התינוק היא שהעולם הוא אובייקט-סובייקטיבי, כלומר אובייקט שנשמע לסובייקטיביות שלו. האוכל אינו אובייקט אליו הסובייקטיביות של התינוק מתייחסת, אלא האוכל כמו נשמע לרצונותיו של התינוק, משום שהאם הטובה דיה דואגת לספק את צרכיו של התינוק בהתכווננות כה רבה. אין פער בין צורך וסיפוקו, ולכן אין חוויה של צורך. התינוק חי באשלייה של סיפוק ללא צורך. האם הטובה דיה מצליחה לייצר אשלייה זו אצל התינוק.
דיאדה זו אינה מאפשרת לתינוק סובייקטיביות למעשה, כי זהו שדה הומוגני בו אין לו נקודת מבט על עצמו. אין בו הבדלים ואין בו פערים. "השהיית מודעותו של התינוק לנפרדותו מושגת מתוך כך שהאם נענית לצרכי התינוק לפני שהצורך הופך לתשוקה. התינוק בלא תשוקה איננו אובייקט ואיננו סובייקט. עדיין אין תינוק."
עם זאת, חשוב להדגיש כי וויניקוט מזהיר מפני האם הטובה מדי, שמספקת כל צורך של התינוק לפני שהייתה לו הזדמנות לחוות אותו ולפתח תשוקה כלפי האובייקט, באופן זה נגזלים מהתינוק זרעי הסובייקטיביות שלו. והוא אומר: "התינוק הולך שולל מעצם ההאכלה. המתח הדחפי נעלם, והתינוק מסופק אך גם מרומה. בקלות רבה מדי נוטים להאמין כי האכלה מביאה לידי סיפוק ושינה. לעיתים קרובות הונאה זו גורמת למצוקה, בעיקר אם הסיפוק הגופני שולל מן התינוק את החשק מהר מדי. התינוק נותר אז עם מטען תוקפנות שלא נפרק, משום שבתהליך ההאכלה לא נעשה די שימוש בארוטיזם שרירי או בדחף פרימיטיבי (תנועתיות), או שהוא נותר עם תחושה של פספוס - כיוון שמקור החשק, הטעם לחיים, נעלם פתאום והתינוק אינו יודע כי הוא עתיד לשוב." אם כן ניתן לראות שמצד אחד תפקיד האם בוויסות והשהייה של הצורך, ומצד שני עליה לאפשר לחוות תשוקה ותוקפנות, ולמצוא איזון בין שני קטבים אלו.
האינדיבידואליות מתפתחת מתוך גרעין פנימי, חסר צורה, המתקיים בהוויה מתמשכת. תפקיד האם לאפשר לספונטניות זו את זרימתה מבלי הפרעות. אם פרויד דיבר הרבה על הדחפים המניעים את הנפש, וקליין על החרדות המעצבות אותה, הרי שוויניקוט מתמקד בגרעין הנפש המתעצב מול אלו, ומדגיש בעיקר את מימד הזמן בהתפתחות. כל העניין הוא בתזמון של העברת הטיפול והדאגה לשלום התינוק מן האם (והדיאדה) אל התינוק. אם התינוק נדרש להתמודד עם דחפיו וחרדותיו מהר מדי, בגלל קרע בסביבה המחזיקה אותו, הוא מפתח מבנה פסיכולוגי תגובתי לעולם. כלומר, התפקיד האימהי המווסת עדיין לא מוטמע בו, והוא מגיב לעולם בבהלה וללא יכולת להיות קשוב לעצמו. התינוק חווה תסכול, חרדהף תשוקה ותשוקות סותרות, ואלו מציגים בפניו שוני ודיפרנציאציה טרם זמנה.
כדי להסביר מה מתפתח טרם זמנו, אוגדן מסכם בכמה שורות את התפתחות הסובייקטיביות כהתייחסות אמביוולנטית לאובייקט: "יצירת הנפש הלא מודעת (ומכאן גם המודעת) הופכת אפשרית והכרחית רק לנוכח תשוקות סותרות, המובילות לצורף להתכחש להיבטים של החוויה ובכל זאת לשמרם. כלומר, הצורך לשמר שתי אופנויות שונות של חוויות אותו אירוע פסיכולוגי בעת ובעונה אחת. עצם קיומה של הדיפרנציאציה בין הנפש המודעת ללא-מודעת נובע מקונפליקט בין תשוקה להרגיש/לחשוב/להיות באופן מסויים, לבין התשוקה שלא להרגיש/לחשוב/להיות באופן זה".
ככל שהאם מצליחה להשהות וגם לשמר את הכרתו של התינוק בתשוקתו, לאט לאט, לומד התינוק לחוות את תשוקתו כשלו. כשהתשוקה הבלתי מווסתת נחווית כזרה, גזים או תוקפנות או רעב או טריקת דלת נחווים כולם כגירויים מבהילים חיצוניים הדורשים מהתינוק להגיב ולהתגונן. לעומת זאת, אם התשוקה נחווית כשייכת לעצמי, ההתנסות הדחפית מסייעת דווקא למקד ולארגן את תחושת התינוק ביחס לעצמו כיוצר החוויה שלו. אז הווייתו של הפרט מתעצבת בתוך כדי שהוא מרגיש את תשוקותיו ופועל לפיהן.
כאשר יש כשל מתמשך וחמור בהחזקת התינוק ווויסות החוויה שלו מול העולם, ההוויה המתמשכת הספונטנית שלו נגדעת והוא נזרק לתוהו ובוהו פסיכוטי. כאשר יש כשל מתון התינוק עשוי לפתח הגנות פרימיטיביות ונוקשות כלפי הגירוי המסוכן שמציבה לו תשוקתו הוא. ארגון בריא של הגנות מפני כוח חיות ספונטני זה, הוא כמו של ממברנה חדירה למחצה בין הנפש המודעת והלא-מודעת. הנפש הלא-מודעת מחזיקה את התשוקות המסוכנות והמאיימות, והמודעת את אלו שיש להן מקום במציאות. ותוך כדי כך הנפש הלא מודעת מפרה ומעשירה את הנפש המודעת, ולמעשה מניעה אותה כקצה הקרחון לעבר מימוש מכלול התשוקות של הנפש. במבנה ההגנתי הפרימטיבי שבונה התינוק טרם עת מול תשוקותיו הבלתי נסבלות עדיין, ישנה הפרדה גסה בין הנפש המודעת והלא מודעת. במקרה זה ההוויה המתמשכת הספונטנית, גרעין האינדיבידואליות של התינוק, החושקת בדבר והיפוכו, מבודדת ונחנקת תחת מעטה בלתי חדיר. התינוק, ומאוחר יותר האדם, מתנכר לתשוקותיו וחרדותיו הלא מודעות. ההגנה המנוכרת הזו היא מבנה הסתגלותי לסביבה, המאפשר לאדם שלא להיות מוצף מדחפיו המאיימים, אך הוא מנתק אותו ממקור תחושת החיות שלו, ומותיר אותו בתחושה ריקה, בה העצמי נחווה כלא אותנטי.
באופן זה ממלאת האם תפקיד של מצע בו צומחת האינדיבידואליות של התינוק. עיקר תפקידו של המצע הוא להחזיק את התינוק באופן שמזין ומספק אותו, וגם משהה גירויים ומווסת אותם לרמה המתאימה לו. מצע הוא תרגום למילה מטריצה, שבלטינית משמעה רחם.
הטמעת מצע הנפש אצל התינוק
אם כן קליין טוענת שהתינוק מבודד מהסביבה וחי בפנטזיה, וויניקוט מוסיף כי האם היא זו שמתווכת את הסביבה ומקיימת אשלייה זו עבור התינוק. אם כן, עולמו הפנימי של התינוק אינו נגיש לעולם, בעוד שהמצע מותאם לעולם ולתינוק, ודרכו רוכש התינוק חוויות חדשות מן העולם הממשי. וויניקוט מתייחס לתקופה בה מטמיעה את פונקציית התיווך והוויסות האימהי כתקופה המעברית, משום שאז התינוק נמצא בתחום הביניים בו הוא עובר מפנטזיה למציאות.
בתקופה המעברית, עת התינוק לומד לווסת את עצמו, תפקיד האם לגמול את התינוק בהדרגתיות מתפקידה המתווך. האם מופנמת קודם כל כסביבה, ולא כאובייקט. היא אינה אדם המתווך את העולם, אלא היא פונקציית התיווך מול העולם. אל לאם להנכיח את עצמה מול הילד כאובייקט אומניפוטנטי המושל בעולמו, שאז יפנים התינוק אובייקט פנימי של אם אומניפוטנטית והתינוק יישאר תלוי בה. על התינוק להטמיע בעצמו מצע בלתי נראה זה שהאם סיפקה מעצמה, וכעת בהדרגה היא מוסרת אותו לידי התינוק.
התינוק מפתח את היכולת להיות לבד, ולווסת את עצמו. "האם והתינוק יצרו יחד את המרחב הזה, שאינו מתפשט יחד עם היקום, ומהווה מרחב אישי. הוא לא ממש מוגבל על ידי העור שלנו, והוא לא ממש זהה לנפש שלנו. בנוסף למימדים בלתי מדוייקים אלה של הגוף והנפש, כוללת חוויה זו של מרחב מכיל את המרחב שבו אנחנו עובדים באופן יצירתי, המרחב שבו אנחנו נרגעים באופן חסר צורה, המרחב שבו אנו חולמי, והמרחב שבו אנחנו משחקים".
התפתחותו של מרחב זה תלויה ביחס פרדוקסלי מצד האם. עליה לתת לילד הזדמנות לשחק עם עצמו בנוכחות האם המגינה שאינה מתערבת, ועליה לאפשר לו את החוויה שהיא איתו ומגנה עליו גם כשהיא אינה נוכחת איתו באותו הרגע. באלינט מתאר מרחב זה כמו אוויר לנשימה, שבדרך כלל הוא מובן מאליו, ואנחנו לוקחים ממנו את מה שצריכים ופולטים לתוכו את שאיננו צריכים, וכשהוא נעדר לרגע אנחנו מודעים לכך בחריפות כי חיינו תלויים בו.
כך ניתן להבין את הנוכחות הנדרשת גם מהמטפל - להיות מצע ולא אובייקט. מטפל המשמש כמצע נותן למטופל את המקום הבטוח והמווסת לחוות את עצמו בהדרגה, באופן מורכב, לחוות כל קצה של חווייתו בזמן המתאים לו. מטפל המנכיח את עצמו יתר על המידה כאובייקט נענה לקצה אחד של תשוקת המטופל. לדוגמא מטופל מבקש עזרה מהמטפל, תוך כדי שהוא מבטא גם רצון לפתור בעייתו בעצמאות, המטפל שנענה לבקשת העזרה של המטופל, שולל מהמטופל את המרחב להתלבט שמא הוא זקוק לעזרה או מסוגל לפעול בעצמו. המטפל הפועל כמצע מאפשר למטופל להיחשף לאט לאט לקוטב בו הוא זקוק לעזרה וחסר אונים, בלי לאשר זאת בהיענות, ובלי לדחוק בו להכיר בקצה השני, שהוא דווקא מסוגל, דרך דחיית בקשתו. שיטפאק. המטפל המנכיח עצמו כאובייקט אומניפוטנטי מתחזק את תלות המטופל בו, בעוד המטפל המאפשר למטופל מצע מווסת ומכוון ליכולתו מלווה את המטופל בגילויו העצמי, ובחקר האמביוולנטיות שלו, היא-היא הסובייקטיביות שלו.
בשלב מוקדם זה אין לעמת את התינוק עם העובדה החווייתית שיש לו נפש משלו. ישנם כל מיני פרדוקסים אינטרסובייקטיביים שבדרך גורמים לחושב עליהם להפליג בפלספנות יתר או לקבל סחרחורת ולוותר: שהתינוק והאם הם אחד, והתינוק והאם הם שניים; התינוק יצר את האובייקט, והאובייקט היה שם כדי לגלותו; על התינוק ללמוד להיות לבד בנוכחות האם וכו'. אולם חשוב כי התינוק והאם לא יישאלו אף פעם מה האפשרות הנכונה - שתיהן נכונות.
התינוק מסוגל לרוב לשרוד את אבדן האם כאובייקט בעולמו, לאחר אבל. אך אבדן הסביבה האימהית, המצע שהפנים מהאם, הוא התפרקות עולמו הפסיכולוגי. אדם החווה התפרקות מסוג זה חש קריסה מול העולם, כאילו הוא נעדר עור, הוא מחצין את ההרס שהוא חווה כדי לעצב סביבה מתווכת מול העולם המאפשרת לבני אדם אחרים להתכוונן אליו, לדוגמא דרך פגיעות עצמיות. בהתנהגויות אלו יש בקשה להחזקה פיזית ורגשית שתאפשר שיקום הקרע במצע האימהי האבוד. כך, אם לפי קליין ההגנות הפסיכולוגיות נועדו להתמודד עם נגזרות של דחף המוות המאיים, הרי שלפי וויניקוט ההגנות נועדו לארגן את החוויה מול כישלון הפונקציה האמהית במצע הפסיכולוגי.
שלמה ארצי שר על זה...
הישרדות האם
אם שרדתם עד כאן יופי. תודה על הסבלנות. מצטער שזה היה ארוך. זה באמת החלק שיפצה אתכם ויעזור לכם להבין איך הכל מתחבר. וגם אם לא אני שמח שאתם פה. גם אני פה. אנחנו קיימים. עם הכרת התינוק בנפרדותו מהאם הוא מכיר גם בשלמותה. כלומר, הוא מוותר על אידיאליזציה גסה לאם, שהכחישה את כל התסכולים שגרמה לו, מתוך תלות טוטאלית. עכשיו התינוק מסוגל להכיר באם כאובייקט שלם עם צדדים טובים רעים ואפורים באמצע וכל מיני. ההכרה כי אין לתינוק אם אומניפוטנטית המושיעה אותו מכל מועקה היא כואבת ומבאסת תחת. קליין קוראת להכרה זו, העמדה הדיכאונית. גילוי האם כאובייקט ממשי, הקיים מחוץ לעולם הפנימי, הוא תהליך הכרוך בהרס הפנטזיה. אולם האם השורדת את ההרס של הייצוג הפנטסטי שלה, היא אובייקט טוב יותר מהאובייקט המדומיין, משום שהיא אינה כפופה לתוקפנות והתובענות הטוטאליים וההרסניים של התינוק. לפני שהתשוקה הפנטסטית של התינוק הופכת לטוטאלית ומחריבה אותו, עליו לגלות שהיא קיימת בעולמו הפנימי, ושישנו עולם חיצון לו, שאינו כפוף לו, ושאינו נחרב מתשוקתו.
כדי לאפשר לתינוק לגלות את האם כאובייקט ממשי, ולא רק כפנטזיה, תפקידה העיקרי של האם בשלב גילוי הנפרדות, הוא לשרוד לאורך זמן את תובענותו ותלותו של התינוק. לשרוד, כלומר לשמור על כוחותיה, לא לתת לתינוק יותר משהיא מסוגלת לתת לאורך זמן, וכך מתאפשר לה שלא לנסות להתרחק מהתינוק בבת אחת כשהיא עברה את גבול כוחותיה.
גילוי החיצוניות הוא דבר מגניב. קליין מדברת על פרה-קונספציות של האובייקט שאנחנו נולדים עימן. איזשהו דימוי אם מולד, שעליו מתלבשת צורת האם הממשית ביחסים איתה. מאפייני האם האמיתית שאינם תואמים לדימוי אינם נתפסים. וויניקוט מכיר בחשיבות של יחסי זיהוי אלו לדימוי מולד, משום שהם מאפשרים לתינוק להכיר את האם מבלי להכיר בה, לתת לה להיות סביבה בלתי נראית שאינה דורשת הכרה בעולם החיצון לו. לפי קליין העולם הפנימי מאפיל על העולם החיצוני, משום שהעולם הפנימי נוצר לפי עקרונות קמאיים של אידיאליזציה ואומניפוטנציה, אשר מפתים את התינוק להישאר בהם.
בכל זאת קליין מתארת אינטראקציה עם האם שהופכת אובייקטים פנימיים שעוותו על ידי אידיאליזציה ואומניפוטנציה, לאובייקטים המייצגים את האם הממשית, על כל גווניה ומגבלותיה. בתהליך של הזדהות השלכתית התינוק גורם לאם לחוש את מה שהוא חש, לדוגמא כאשר הוא בוכה ומפעיל את האם עד שהיא חסרת אונים לגמרי כמוהו, והיא נדרשת לעבד את תחושותיו שהועברו אליה, ולהשיב לו אותן, תוך כדי שהיא מעקרת מהן חלקים רעילים. האם חווה את התחושות הבלתי נסבלות של התינוק, סובלת אותן, ומשיבה לו טיפול, ובכך מאפשרת לו לחוות מחדש את התחושות הללו דרכה באופן פחות רעיל. הטיפול שהיא מעניקה לו אינו התועלת הפסיכולוגית שהוא מפיק מהאם, אלא הלמידה ממנה כיצד להתמודד עם החרא שהוא נותן לה.
ואוגדן כותב: "בתפיסת ההתפתחות של ווניקוט, יש לפנות מקום פסיכולוגי לגילוי האובייקט החיצוני. ויניקוט (1968) מצהיר, בדרכו החידתית, כי העובדה שהתינוק הורס את האובייקט (בעוד האם שורדת לאחר ההרס) היא המאפשרת לתינוק לגלות את החיצוניות. אני מסיק, שכוונתו לומר כי הוויתור של התינוק על האומניפוטנטיות של האובייקט הפנימי מצריכה ביטוי מכריעה של אמונה. התינוק מרשה לעצמו לצנוח מזרועות האובייקט הפנימי האומניפוטנטי, אל זרועותיו של אובייקט (פוטנציאלי) בו לא פגש עדיין, כיוון שעד לרגע זה האפילה האם-האובייקט-הפנימית האומניפוטנטית על האם החיצונית. מזווית הראייה של צופה חיצוני, האם-האובייקט החיצונית הייתה שם תמיד והיא שיצרה (יחד עם התינוק) את אשליית האובייקט הסובייקטיבי. עם זאת, עצם העובדה שאשליה זו נוצרה והשתמרה בהצלחה, אפשרה לתינוק שלא להיות מודע לקיום האם-האובייקט-החיצונית, הקיימת מחוץ לתחום האומניפוטנטיות שלו. התינוק פגש בה, כמובן, אך לא הבחין בה; הוא טעה וראה בה את עצמו (כלומר, את היצירה שלו). ביטוי האמונה המתקיים בוויתור על ("הרס" של) האובייקט הפנימי הינו ביטוי של אמון בנוכחות (בלתי-נראית עדיין) של האם-האובייקט-החיצונית. לפיכך חיוני שהאם האמיתית והנפרדת תהיה שם (לתפוס את התינוק), כאשר התינוק מפנה לה מקום ומכיר בה באמצעות פעולת הוויתור על (הרס של) האם-האובייקט-הפנימית".
ואז אוגדן מצטט את וויניקוט: "הסובייקט אומר לאובייקט (האובייקט החיצוני): 'הרסתי אותך,' והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך אומר הסובייקט: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. 'אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכל שהרסתי אותך. בעוד שאני אוהב אותך (האם-הממשית-בעולם, מחוץ לאומניפוטנטיות של התינוק), אני הורס אותך (האם-אובייקט-הפנימית האומניפוטנטית) בלי הרף בפנטזיה (הלא מודעת)..' ועכשיו יכול הסובייקט להשתמש באובייקט ששרד"
האובייקט הפנטסטי אינו שימושי לסובייקט. השימוש באובייקט הוא היכולת לחלוק את ההתנסויות בעולם שמחוץ לעצמי. וזאת אפשרות שקיימת רק עם אובייקט ממשי (ואני חייב חייב להוסיף: שהוא סובייקט עצמאי. כי ממשותו מסומנת רק באופן בו הוא מתסכל את הפנטזיה).
אשמה
כמובן! אשמה! כשהתינוק מגלה את חיצוניות האובייקטים, הוא מכיר גם בהשפעתו על האם-האובייקט-החיצונית שזה עתה התגלתה. עד לאותה תקופה זו הוא נהג בה באכזריות, הוא חמס אותה לצרכיו, ללא חמלה וללא אמפתיה, משום שלא הכיר באחרותה. האשמה היא על ההרס של האם הממשית. התינוק נותן לאם מתנות פיצוי (גרעפס טוב או חיוך), על הנזק שהוא גרם וממשיך לגרום לה בפנטזיה. האם שמסוגלת לקבל מהתינוק את המתנות הללו מבלי לנטור לו טינה ומבלי לבטלן (מתוך הכחשת הטינה), מאפשרת לתינוק הקלה בעומס של ההרסנות שלו. ואני אוסיף: אולם רק סובייקט יכול לקבל מנחת פיצוי, כי רק סובייקט יכול לשרוד את השימוש בו כאובייקט. וכך נוצר מעגל מיטיב ההופך הרס להכרה הדדית, אשמה לאהבה.
הערות
1) המטריצה/מצע הנפש הוא מה שאני מתייחס אליו בפוסטים אחרים בתור העצמי, והmind או הגרעין הספונטני של ההוויה הוא מה שאני מתייחס אליו בתור אני. כלומר זהו המבנה האובייקטיבי הנוצר מחוויות עבר של הסובייקט, ובו מושקעות גם חוויות במרחב המשותף עם האם. מבנה זה הוא הארגון תחתיו פועלת הנפש הספונטנית.
2) יחסי אם-תינוק הם מטאפורה מעניינת ליחסים בוגרים, והסבר לכינון הסובייקטיביות. אני חושב שבעתיד אנסה לבחון את הנושאים הללו במבוגרים, בטיפול, ביחסים בין שווים, ובטראומה.
3) אשמח להערות כדי לכתוב פוסטים נוספים, בנושא. אני אגיד ת'אמת, רוב ההורים שאני מכיר צריכים קורס בזה. ולא כי הם פחות מנפלאים כבני אדם. פשוט כי ההומניזם של המאה ה20 הרגיל אותנו לחשוב שלהיות טוב זה לעשות טוב. וזה לא כזה פשוט. ושווה לחשוב קצת יותר מורכב. עיקר מה שוויניקוט מנסה לדבר עליו הוא הכוונות הטובות שבסופו של דבר מקלקלות. אז בלי אשמה. ובלי הכחשה של צדדים פחות אוהבי אדם. יותר בריא להבין את זה מאשר לנסות להיות נחמדים.
וויניקוט עבר אנליזה אצל ג'יימס סטארצ'י, וג'ואן ריביאר, תלמידתה של מלאני קליין, וסקירת עבודתו תתייחס לרעיונותיה של קליין. גישתו הייתה דיאלקטית, והוא היה טוען שכל פתרון לינארי או חד ערכי שנמצא לסוגיות הנפש יהיה גם מבוי סתום שלא יאפשר לנו להבין באמת את התפתחות הסובייקט. כאשר היה מפרש בפני מטופליו את הבנתו לגבי תכנים לא מודעים שעלו בפגישה עם מטופל, היה מבהיר שאין מדובר בקביעה סופית אלא בסימון גבול הבנתו ומשאיר מקום לתגובה. התיאוריות המשמעותיות ביותר שלו מנוסחות כפרדוקסים, בהם עקרונות הפוכים חייבים להתקיים כדי להגיע להתפתחותה של נפש בריאה. וויניקוט אינו מבקש שנפתור פרדוקסים אלו, "משום שהאמת בפרדוקס אינה טמונה באחד מקטביו אלא במרחק ביניהם".
הפרק אותו אני מסכם עוסק בטיב התלות של התינוק באמו. רוב הנושאים שהעלה וויניקוט עונים לדילמה אפיסטמולוגית עשירה שהעלתה קליין: אם התינוק נולד לעולם של פנטזיה פנימית, כיצד הוא לומד לחוות את העולם הממשי?
הדיאדה
אז נתחיל בקליין, שוויניקוט ממשיך את עבודתה. קליין נותנת מקום משני למקום האם הממשית מול האם שבפנטזיה, והיחסים הבינאישיים המוקדמים מואפלים על ידי העולם הפנימי, ואומרת כי "המציאות המוקדמת ביותר של הילד הינה כולה פנטזיה". לדידה, מקורה של הפנטזיה ביולוגי מולד (כגון דחפי החיים והמוות), להם נעשה עיבוד תוך אישי (באמצעות הגנות כגון פיצול, הכחשה, אידיאליזציה, אומניפוטנציה, הפנמה) ובמרחב הבינאישי יש עיבוד משותף של תכנים אלו (כמו לעיסה משותפת של אוכל על ידי ציפור המאכילה גוזליה. התהליך הזה נקרא הזדהות השלכתית, בו התינוק מעורר באם תחושות דומות לשלו, כגון תסכול וחוסר אונים, ולומד כיצד היא מתמודדת איתן בתגובתה אליו).
אולם לדברי וויניקוט, קליין דיברה בעיקר על הנפש הפנימית של התינוק והתפתחותו העצמאית, ובקושי התייחסה לסביבה המספקת והמתספקת שבה מתרחש תהליך זה. וויניקוט טובע את הציטוט "אין כזה דבר תינוק", משום שישנה תקופה בה לא ניתן לתאר תינוק מבלי לתאר את האם. בהזדהות השלכתית, וויניקוט רואה מעבר לתהליך עיבוד בו האם מסייעת לתינוק, ומתייחס לאינטראקציה כקשר וחיבור בסיסי בינהם.
תפקיד האם בתקופה הראשונית הוא להשהות הפרעות, ולדאוג למינון מתאים של גרייה לתינוק. אני חוזר, התפקיד של האמא הוא לדאוג שהתינוק לא ישים לב לעצמו ולסביבה יותר מדי - גזים, רעב, קור ורעש כולם נחווים על ידי התינוק כמציפים ובלתי נסבלים. לתינוק נדרש זמן להבשיל ביולוגית כדי להיות מסוגל להתמודד עם גירויים המגיעים מבפנים ומבחוץ. לכל תינוק רמה שונה של גירויים ותסכולים להם הוא מסוגל ובהם הוא מעוניין, ועל האם להיות קשובה ולהתכוונן לתינוק האינדיבידואלי בכל רגע נתון.
כך נוצרת יחידת אם-תינוק, שאיננה סכום כל חלקיה, אלא מהווה אינטראקציה בין רכיבים המגיבים זה לזה. יחידה דיאדית זו כוללת רמות ארגון פסיכולוגיות פרימטיביות של התינוק ושל האם, ורמות ארגון פסיכולוגיות בשלות יותר השייכות לאם בלבד. תהליך ההתפתחות אינו רק של הבשלה של התינוק מפרימיטיביות לבשלות, אלא גם של הפיכת הדיאדה אם-תינוק לאם ותינוק.
כדי לכונן את הדיאדה, על האם להשקיע חלק מעצמה במיזוג עם התינוק, "בהרגישה עצמה כאילו הייתה במקומו של התינוק. ללא השקעה אמהית זו של חלק מעצמה בתינוק, התינוק נחווה כאובייקט זר לאם. על ההשקעה של האם להיות חלקית כדי להיות מסוגלת לחוות נפרדות מהתינוק, ולכן מידה מתונה של ניכור חשובה. אם המושקעת כולה בתינוק נמצאת במצב פסיכוטי, ילדי ובלתי מווסת כלל, וחווה את הפרידה מהתינוק ככריתה. האם הטובה דיה, היא אם המוצאת איזון זה.
עולמו הפנימי של התינוק אינו מתעצב מול חרדות לגבי העולם. התינוק הוא חלק מדיאדת אם-תינוק שמספקת האם ומייצרת בכך מרחב מוגן ומווסת. חווייתו של התינוק היא שהעולם הוא אובייקט-סובייקטיבי, כלומר אובייקט שנשמע לסובייקטיביות שלו. האוכל אינו אובייקט אליו הסובייקטיביות של התינוק מתייחסת, אלא האוכל כמו נשמע לרצונותיו של התינוק, משום שהאם הטובה דיה דואגת לספק את צרכיו של התינוק בהתכווננות כה רבה. אין פער בין צורך וסיפוקו, ולכן אין חוויה של צורך. התינוק חי באשלייה של סיפוק ללא צורך. האם הטובה דיה מצליחה לייצר אשלייה זו אצל התינוק.
דיאדה זו אינה מאפשרת לתינוק סובייקטיביות למעשה, כי זהו שדה הומוגני בו אין לו נקודת מבט על עצמו. אין בו הבדלים ואין בו פערים. "השהיית מודעותו של התינוק לנפרדותו מושגת מתוך כך שהאם נענית לצרכי התינוק לפני שהצורך הופך לתשוקה. התינוק בלא תשוקה איננו אובייקט ואיננו סובייקט. עדיין אין תינוק."
עם זאת, חשוב להדגיש כי וויניקוט מזהיר מפני האם הטובה מדי, שמספקת כל צורך של התינוק לפני שהייתה לו הזדמנות לחוות אותו ולפתח תשוקה כלפי האובייקט, באופן זה נגזלים מהתינוק זרעי הסובייקטיביות שלו. והוא אומר: "התינוק הולך שולל מעצם ההאכלה. המתח הדחפי נעלם, והתינוק מסופק אך גם מרומה. בקלות רבה מדי נוטים להאמין כי האכלה מביאה לידי סיפוק ושינה. לעיתים קרובות הונאה זו גורמת למצוקה, בעיקר אם הסיפוק הגופני שולל מן התינוק את החשק מהר מדי. התינוק נותר אז עם מטען תוקפנות שלא נפרק, משום שבתהליך ההאכלה לא נעשה די שימוש בארוטיזם שרירי או בדחף פרימיטיבי (תנועתיות), או שהוא נותר עם תחושה של פספוס - כיוון שמקור החשק, הטעם לחיים, נעלם פתאום והתינוק אינו יודע כי הוא עתיד לשוב." אם כן ניתן לראות שמצד אחד תפקיד האם בוויסות והשהייה של הצורך, ומצד שני עליה לאפשר לחוות תשוקה ותוקפנות, ולמצוא איזון בין שני קטבים אלו.
האינדיבידואליות מתפתחת מתוך גרעין פנימי, חסר צורה, המתקיים בהוויה מתמשכת. תפקיד האם לאפשר לספונטניות זו את זרימתה מבלי הפרעות. אם פרויד דיבר הרבה על הדחפים המניעים את הנפש, וקליין על החרדות המעצבות אותה, הרי שוויניקוט מתמקד בגרעין הנפש המתעצב מול אלו, ומדגיש בעיקר את מימד הזמן בהתפתחות. כל העניין הוא בתזמון של העברת הטיפול והדאגה לשלום התינוק מן האם (והדיאדה) אל התינוק. אם התינוק נדרש להתמודד עם דחפיו וחרדותיו מהר מדי, בגלל קרע בסביבה המחזיקה אותו, הוא מפתח מבנה פסיכולוגי תגובתי לעולם. כלומר, התפקיד האימהי המווסת עדיין לא מוטמע בו, והוא מגיב לעולם בבהלה וללא יכולת להיות קשוב לעצמו. התינוק חווה תסכול, חרדהף תשוקה ותשוקות סותרות, ואלו מציגים בפניו שוני ודיפרנציאציה טרם זמנה.
כדי להסביר מה מתפתח טרם זמנו, אוגדן מסכם בכמה שורות את התפתחות הסובייקטיביות כהתייחסות אמביוולנטית לאובייקט: "יצירת הנפש הלא מודעת (ומכאן גם המודעת) הופכת אפשרית והכרחית רק לנוכח תשוקות סותרות, המובילות לצורף להתכחש להיבטים של החוויה ובכל זאת לשמרם. כלומר, הצורך לשמר שתי אופנויות שונות של חוויות אותו אירוע פסיכולוגי בעת ובעונה אחת. עצם קיומה של הדיפרנציאציה בין הנפש המודעת ללא-מודעת נובע מקונפליקט בין תשוקה להרגיש/לחשוב/להיות באופן מסויים, לבין התשוקה שלא להרגיש/לחשוב/להיות באופן זה".
ככל שהאם מצליחה להשהות וגם לשמר את הכרתו של התינוק בתשוקתו, לאט לאט, לומד התינוק לחוות את תשוקתו כשלו. כשהתשוקה הבלתי מווסתת נחווית כזרה, גזים או תוקפנות או רעב או טריקת דלת נחווים כולם כגירויים מבהילים חיצוניים הדורשים מהתינוק להגיב ולהתגונן. לעומת זאת, אם התשוקה נחווית כשייכת לעצמי, ההתנסות הדחפית מסייעת דווקא למקד ולארגן את תחושת התינוק ביחס לעצמו כיוצר החוויה שלו. אז הווייתו של הפרט מתעצבת בתוך כדי שהוא מרגיש את תשוקותיו ופועל לפיהן.
כאשר יש כשל מתמשך וחמור בהחזקת התינוק ווויסות החוויה שלו מול העולם, ההוויה המתמשכת הספונטנית שלו נגדעת והוא נזרק לתוהו ובוהו פסיכוטי. כאשר יש כשל מתון התינוק עשוי לפתח הגנות פרימיטיביות ונוקשות כלפי הגירוי המסוכן שמציבה לו תשוקתו הוא. ארגון בריא של הגנות מפני כוח חיות ספונטני זה, הוא כמו של ממברנה חדירה למחצה בין הנפש המודעת והלא-מודעת. הנפש הלא-מודעת מחזיקה את התשוקות המסוכנות והמאיימות, והמודעת את אלו שיש להן מקום במציאות. ותוך כדי כך הנפש הלא מודעת מפרה ומעשירה את הנפש המודעת, ולמעשה מניעה אותה כקצה הקרחון לעבר מימוש מכלול התשוקות של הנפש. במבנה ההגנתי הפרימטיבי שבונה התינוק טרם עת מול תשוקותיו הבלתי נסבלות עדיין, ישנה הפרדה גסה בין הנפש המודעת והלא מודעת. במקרה זה ההוויה המתמשכת הספונטנית, גרעין האינדיבידואליות של התינוק, החושקת בדבר והיפוכו, מבודדת ונחנקת תחת מעטה בלתי חדיר. התינוק, ומאוחר יותר האדם, מתנכר לתשוקותיו וחרדותיו הלא מודעות. ההגנה המנוכרת הזו היא מבנה הסתגלותי לסביבה, המאפשר לאדם שלא להיות מוצף מדחפיו המאיימים, אך הוא מנתק אותו ממקור תחושת החיות שלו, ומותיר אותו בתחושה ריקה, בה העצמי נחווה כלא אותנטי.
באופן זה ממלאת האם תפקיד של מצע בו צומחת האינדיבידואליות של התינוק. עיקר תפקידו של המצע הוא להחזיק את התינוק באופן שמזין ומספק אותו, וגם משהה גירויים ומווסת אותם לרמה המתאימה לו. מצע הוא תרגום למילה מטריצה, שבלטינית משמעה רחם.
הטמעת מצע הנפש אצל התינוק
אם כן קליין טוענת שהתינוק מבודד מהסביבה וחי בפנטזיה, וויניקוט מוסיף כי האם היא זו שמתווכת את הסביבה ומקיימת אשלייה זו עבור התינוק. אם כן, עולמו הפנימי של התינוק אינו נגיש לעולם, בעוד שהמצע מותאם לעולם ולתינוק, ודרכו רוכש התינוק חוויות חדשות מן העולם הממשי. וויניקוט מתייחס לתקופה בה מטמיעה את פונקציית התיווך והוויסות האימהי כתקופה המעברית, משום שאז התינוק נמצא בתחום הביניים בו הוא עובר מפנטזיה למציאות.
בתקופה המעברית, עת התינוק לומד לווסת את עצמו, תפקיד האם לגמול את התינוק בהדרגתיות מתפקידה המתווך. האם מופנמת קודם כל כסביבה, ולא כאובייקט. היא אינה אדם המתווך את העולם, אלא היא פונקציית התיווך מול העולם. אל לאם להנכיח את עצמה מול הילד כאובייקט אומניפוטנטי המושל בעולמו, שאז יפנים התינוק אובייקט פנימי של אם אומניפוטנטית והתינוק יישאר תלוי בה. על התינוק להטמיע בעצמו מצע בלתי נראה זה שהאם סיפקה מעצמה, וכעת בהדרגה היא מוסרת אותו לידי התינוק.
התינוק מפתח את היכולת להיות לבד, ולווסת את עצמו. "האם והתינוק יצרו יחד את המרחב הזה, שאינו מתפשט יחד עם היקום, ומהווה מרחב אישי. הוא לא ממש מוגבל על ידי העור שלנו, והוא לא ממש זהה לנפש שלנו. בנוסף למימדים בלתי מדוייקים אלה של הגוף והנפש, כוללת חוויה זו של מרחב מכיל את המרחב שבו אנחנו עובדים באופן יצירתי, המרחב שבו אנחנו נרגעים באופן חסר צורה, המרחב שבו אנו חולמי, והמרחב שבו אנחנו משחקים".
התפתחותו של מרחב זה תלויה ביחס פרדוקסלי מצד האם. עליה לתת לילד הזדמנות לשחק עם עצמו בנוכחות האם המגינה שאינה מתערבת, ועליה לאפשר לו את החוויה שהיא איתו ומגנה עליו גם כשהיא אינה נוכחת איתו באותו הרגע. באלינט מתאר מרחב זה כמו אוויר לנשימה, שבדרך כלל הוא מובן מאליו, ואנחנו לוקחים ממנו את מה שצריכים ופולטים לתוכו את שאיננו צריכים, וכשהוא נעדר לרגע אנחנו מודעים לכך בחריפות כי חיינו תלויים בו.
כך ניתן להבין את הנוכחות הנדרשת גם מהמטפל - להיות מצע ולא אובייקט. מטפל המשמש כמצע נותן למטופל את המקום הבטוח והמווסת לחוות את עצמו בהדרגה, באופן מורכב, לחוות כל קצה של חווייתו בזמן המתאים לו. מטפל המנכיח את עצמו יתר על המידה כאובייקט נענה לקצה אחד של תשוקת המטופל. לדוגמא מטופל מבקש עזרה מהמטפל, תוך כדי שהוא מבטא גם רצון לפתור בעייתו בעצמאות, המטפל שנענה לבקשת העזרה של המטופל, שולל מהמטופל את המרחב להתלבט שמא הוא זקוק לעזרה או מסוגל לפעול בעצמו. המטפל הפועל כמצע מאפשר למטופל להיחשף לאט לאט לקוטב בו הוא זקוק לעזרה וחסר אונים, בלי לאשר זאת בהיענות, ובלי לדחוק בו להכיר בקצה השני, שהוא דווקא מסוגל, דרך דחיית בקשתו. שיטפאק. המטפל המנכיח עצמו כאובייקט אומניפוטנטי מתחזק את תלות המטופל בו, בעוד המטפל המאפשר למטופל מצע מווסת ומכוון ליכולתו מלווה את המטופל בגילויו העצמי, ובחקר האמביוולנטיות שלו, היא-היא הסובייקטיביות שלו.
בשלב מוקדם זה אין לעמת את התינוק עם העובדה החווייתית שיש לו נפש משלו. ישנם כל מיני פרדוקסים אינטרסובייקטיביים שבדרך גורמים לחושב עליהם להפליג בפלספנות יתר או לקבל סחרחורת ולוותר: שהתינוק והאם הם אחד, והתינוק והאם הם שניים; התינוק יצר את האובייקט, והאובייקט היה שם כדי לגלותו; על התינוק ללמוד להיות לבד בנוכחות האם וכו'. אולם חשוב כי התינוק והאם לא יישאלו אף פעם מה האפשרות הנכונה - שתיהן נכונות.
התינוק מסוגל לרוב לשרוד את אבדן האם כאובייקט בעולמו, לאחר אבל. אך אבדן הסביבה האימהית, המצע שהפנים מהאם, הוא התפרקות עולמו הפסיכולוגי. אדם החווה התפרקות מסוג זה חש קריסה מול העולם, כאילו הוא נעדר עור, הוא מחצין את ההרס שהוא חווה כדי לעצב סביבה מתווכת מול העולם המאפשרת לבני אדם אחרים להתכוונן אליו, לדוגמא דרך פגיעות עצמיות. בהתנהגויות אלו יש בקשה להחזקה פיזית ורגשית שתאפשר שיקום הקרע במצע האימהי האבוד. כך, אם לפי קליין ההגנות הפסיכולוגיות נועדו להתמודד עם נגזרות של דחף המוות המאיים, הרי שלפי וויניקוט ההגנות נועדו לארגן את החוויה מול כישלון הפונקציה האמהית במצע הפסיכולוגי.
שלמה ארצי שר על זה...
הישרדות האם
אם שרדתם עד כאן יופי. תודה על הסבלנות. מצטער שזה היה ארוך. זה באמת החלק שיפצה אתכם ויעזור לכם להבין איך הכל מתחבר. וגם אם לא אני שמח שאתם פה. גם אני פה. אנחנו קיימים. עם הכרת התינוק בנפרדותו מהאם הוא מכיר גם בשלמותה. כלומר, הוא מוותר על אידיאליזציה גסה לאם, שהכחישה את כל התסכולים שגרמה לו, מתוך תלות טוטאלית. עכשיו התינוק מסוגל להכיר באם כאובייקט שלם עם צדדים טובים רעים ואפורים באמצע וכל מיני. ההכרה כי אין לתינוק אם אומניפוטנטית המושיעה אותו מכל מועקה היא כואבת ומבאסת תחת. קליין קוראת להכרה זו, העמדה הדיכאונית. גילוי האם כאובייקט ממשי, הקיים מחוץ לעולם הפנימי, הוא תהליך הכרוך בהרס הפנטזיה. אולם האם השורדת את ההרס של הייצוג הפנטסטי שלה, היא אובייקט טוב יותר מהאובייקט המדומיין, משום שהיא אינה כפופה לתוקפנות והתובענות הטוטאליים וההרסניים של התינוק. לפני שהתשוקה הפנטסטית של התינוק הופכת לטוטאלית ומחריבה אותו, עליו לגלות שהיא קיימת בעולמו הפנימי, ושישנו עולם חיצון לו, שאינו כפוף לו, ושאינו נחרב מתשוקתו.
כדי לאפשר לתינוק לגלות את האם כאובייקט ממשי, ולא רק כפנטזיה, תפקידה העיקרי של האם בשלב גילוי הנפרדות, הוא לשרוד לאורך זמן את תובענותו ותלותו של התינוק. לשרוד, כלומר לשמור על כוחותיה, לא לתת לתינוק יותר משהיא מסוגלת לתת לאורך זמן, וכך מתאפשר לה שלא לנסות להתרחק מהתינוק בבת אחת כשהיא עברה את גבול כוחותיה.
גילוי החיצוניות הוא דבר מגניב. קליין מדברת על פרה-קונספציות של האובייקט שאנחנו נולדים עימן. איזשהו דימוי אם מולד, שעליו מתלבשת צורת האם הממשית ביחסים איתה. מאפייני האם האמיתית שאינם תואמים לדימוי אינם נתפסים. וויניקוט מכיר בחשיבות של יחסי זיהוי אלו לדימוי מולד, משום שהם מאפשרים לתינוק להכיר את האם מבלי להכיר בה, לתת לה להיות סביבה בלתי נראית שאינה דורשת הכרה בעולם החיצון לו. לפי קליין העולם הפנימי מאפיל על העולם החיצוני, משום שהעולם הפנימי נוצר לפי עקרונות קמאיים של אידיאליזציה ואומניפוטנציה, אשר מפתים את התינוק להישאר בהם.
בכל זאת קליין מתארת אינטראקציה עם האם שהופכת אובייקטים פנימיים שעוותו על ידי אידיאליזציה ואומניפוטנציה, לאובייקטים המייצגים את האם הממשית, על כל גווניה ומגבלותיה. בתהליך של הזדהות השלכתית התינוק גורם לאם לחוש את מה שהוא חש, לדוגמא כאשר הוא בוכה ומפעיל את האם עד שהיא חסרת אונים לגמרי כמוהו, והיא נדרשת לעבד את תחושותיו שהועברו אליה, ולהשיב לו אותן, תוך כדי שהיא מעקרת מהן חלקים רעילים. האם חווה את התחושות הבלתי נסבלות של התינוק, סובלת אותן, ומשיבה לו טיפול, ובכך מאפשרת לו לחוות מחדש את התחושות הללו דרכה באופן פחות רעיל. הטיפול שהיא מעניקה לו אינו התועלת הפסיכולוגית שהוא מפיק מהאם, אלא הלמידה ממנה כיצד להתמודד עם החרא שהוא נותן לה.
ואוגדן כותב: "בתפיסת ההתפתחות של ווניקוט, יש לפנות מקום פסיכולוגי לגילוי האובייקט החיצוני. ויניקוט (1968) מצהיר, בדרכו החידתית, כי העובדה שהתינוק הורס את האובייקט (בעוד האם שורדת לאחר ההרס) היא המאפשרת לתינוק לגלות את החיצוניות. אני מסיק, שכוונתו לומר כי הוויתור של התינוק על האומניפוטנטיות של האובייקט הפנימי מצריכה ביטוי מכריעה של אמונה. התינוק מרשה לעצמו לצנוח מזרועות האובייקט הפנימי האומניפוטנטי, אל זרועותיו של אובייקט (פוטנציאלי) בו לא פגש עדיין, כיוון שעד לרגע זה האפילה האם-האובייקט-הפנימית האומניפוטנטית על האם החיצונית. מזווית הראייה של צופה חיצוני, האם-האובייקט החיצונית הייתה שם תמיד והיא שיצרה (יחד עם התינוק) את אשליית האובייקט הסובייקטיבי. עם זאת, עצם העובדה שאשליה זו נוצרה והשתמרה בהצלחה, אפשרה לתינוק שלא להיות מודע לקיום האם-האובייקט-החיצונית, הקיימת מחוץ לתחום האומניפוטנטיות שלו. התינוק פגש בה, כמובן, אך לא הבחין בה; הוא טעה וראה בה את עצמו (כלומר, את היצירה שלו). ביטוי האמונה המתקיים בוויתור על ("הרס" של) האובייקט הפנימי הינו ביטוי של אמון בנוכחות (בלתי-נראית עדיין) של האם-האובייקט-החיצונית. לפיכך חיוני שהאם האמיתית והנפרדת תהיה שם (לתפוס את התינוק), כאשר התינוק מפנה לה מקום ומכיר בה באמצעות פעולת הוויתור על (הרס של) האם-האובייקט-הפנימית".
ואז אוגדן מצטט את וויניקוט: "הסובייקט אומר לאובייקט (האובייקט החיצוני): 'הרסתי אותך,' והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך אומר הסובייקט: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. 'אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכל שהרסתי אותך. בעוד שאני אוהב אותך (האם-הממשית-בעולם, מחוץ לאומניפוטנטיות של התינוק), אני הורס אותך (האם-אובייקט-הפנימית האומניפוטנטית) בלי הרף בפנטזיה (הלא מודעת)..' ועכשיו יכול הסובייקט להשתמש באובייקט ששרד"
האובייקט הפנטסטי אינו שימושי לסובייקט. השימוש באובייקט הוא היכולת לחלוק את ההתנסויות בעולם שמחוץ לעצמי. וזאת אפשרות שקיימת רק עם אובייקט ממשי (ואני חייב חייב להוסיף: שהוא סובייקט עצמאי. כי ממשותו מסומנת רק באופן בו הוא מתסכל את הפנטזיה).
אשמה
כמובן! אשמה! כשהתינוק מגלה את חיצוניות האובייקטים, הוא מכיר גם בהשפעתו על האם-האובייקט-החיצונית שזה עתה התגלתה. עד לאותה תקופה זו הוא נהג בה באכזריות, הוא חמס אותה לצרכיו, ללא חמלה וללא אמפתיה, משום שלא הכיר באחרותה. האשמה היא על ההרס של האם הממשית. התינוק נותן לאם מתנות פיצוי (גרעפס טוב או חיוך), על הנזק שהוא גרם וממשיך לגרום לה בפנטזיה. האם שמסוגלת לקבל מהתינוק את המתנות הללו מבלי לנטור לו טינה ומבלי לבטלן (מתוך הכחשת הטינה), מאפשרת לתינוק הקלה בעומס של ההרסנות שלו. ואני אוסיף: אולם רק סובייקט יכול לקבל מנחת פיצוי, כי רק סובייקט יכול לשרוד את השימוש בו כאובייקט. וכך נוצר מעגל מיטיב ההופך הרס להכרה הדדית, אשמה לאהבה.
הערות
1) המטריצה/מצע הנפש הוא מה שאני מתייחס אליו בפוסטים אחרים בתור העצמי, והmind או הגרעין הספונטני של ההוויה הוא מה שאני מתייחס אליו בתור אני. כלומר זהו המבנה האובייקטיבי הנוצר מחוויות עבר של הסובייקט, ובו מושקעות גם חוויות במרחב המשותף עם האם. מבנה זה הוא הארגון תחתיו פועלת הנפש הספונטנית.
2) יחסי אם-תינוק הם מטאפורה מעניינת ליחסים בוגרים, והסבר לכינון הסובייקטיביות. אני חושב שבעתיד אנסה לבחון את הנושאים הללו במבוגרים, בטיפול, ביחסים בין שווים, ובטראומה.
3) אשמח להערות כדי לכתוב פוסטים נוספים, בנושא. אני אגיד ת'אמת, רוב ההורים שאני מכיר צריכים קורס בזה. ולא כי הם פחות מנפלאים כבני אדם. פשוט כי ההומניזם של המאה ה20 הרגיל אותנו לחשוב שלהיות טוב זה לעשות טוב. וזה לא כזה פשוט. ושווה לחשוב קצת יותר מורכב. עיקר מה שוויניקוט מנסה לדבר עליו הוא הכוונות הטובות שבסופו של דבר מקלקלות. אז בלי אשמה. ובלי הכחשה של צדדים פחות אוהבי אדם. יותר בריא להבין את זה מאשר לנסות להיות נחמדים.
