יום שלישי, 28 באפריל 2015

סופ"ש חלימה חברתית

בסוף השבוע הייתי עם חברי חנן בסדנא של חלימה חברתית בנווה שלום שהנחו חני בירן, ורד אמיצי וביפין פטאל. פטאל היה אורח מחו"ל שבשנים האחרונות עבד הרבה עם גורדון לורנס שפיתח את המתודה של חלימה חברתית.

הסדנא הייתה בת כ24 משתתפים, ממגוון מקצועות ייעוץ וטיפול. פסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד. נערכו בה 4 סשנים של חלימה חברתית, ולאחר כל סשן נערכה סינתיזה. ו2 סשנים של ניתוח תפקיד באמצעות חלומות. בסשן של חלימה חברתית ההנחיות הן שחלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם, ומטרתה ליצור חיבורים חברתיים לגבי המשמעויות שעולות מהלא מודע האישי לגבי הלא מודע החברתי, ולצורך כך המשתתפים מוזמנים לשתף בחלומותיהם ולהעלות אסוציאציות חופשיות לגבי החלומות שהעלו, זאת מבלי לפרש את החלום או את יחסי הקבוצה, ומבלי להרחיב לגבי ההקשר הביוגרפי האינדיבידואלי. סינתיזה של חלימה חברתית היא סשן נלווה של קבוצה קטנה, בו המשתתפים מחברים את התכנים שעלו בחלימה החברתית אל עצמם ולהיבטים המודעים של חייהם, לוקחים דימויים שהתחברו אליהם מחלומות ואסוציאציות של אחרים, ומקשרים אותם להבנה החברתית והאישית שלהם. בניתוח תפקיד מבוסס חלומות יש משתתף שמעלה דילמה או קושי בתפקיד שהוא ממלא במערכת מסויימת, ואז משתף בשלושה חלומות, ולאחר מכן הקבוצה הקטנה מחפשת קשרים כדי לעזור לאדם שהציג את הדילמה לחבר בין החומר הלא מודע לתפקיד שלו במערכת בה הוא נמצא, ואז האדם שבדילמה מנסה לחבר את המחשבות החדשות שקיבל מהקבוצה להתמודדות שלו בתפקיד.

חני בירן הסבירה על החלימה החברתית:

חני סיפרה שחלימה חברתית הכתה שורש ראשון ב1988 בישראל דווקא, בכנס שנערך אז במכללת רופין, למרות שהוצגה לראשונה במכון טביסטוק בלונדון, ושמאז הכנס בישראל הגישה נפוצה למקומות רבים נוספים בעולם ומשמשת בהקשרים שונים, וכי מאז מותו של גורדון לורנס לפני שנים ספורות יש קרן לזכרו המפיצה את מורשתו בעולם. אמנם פרויד, ביון ופרום עסקו בנושא הלא מודע החברתי, אך בכל זאת הוא נדחק הצידה לעומת הלא מודע של המטופל בחדר. בחלימה חברתית נחפש את ההיבט החברתי שעולה בחלום של האינדיבידואל, ובין חלומות שונים. דרכם יוצא לאור סיפור חברתי. רובנו חיים בחברה ישראלית מרובת מלחמות, טראומטית ומקוטבת – מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים, עולים וילידים וכו'. כל אלו יוצרים תופעות רגש וחשיבה אצל האינדיבידואל הקשורות לסביבה. זה משפיע על המשפחה שלנו, על מקום העבודה שלנו, וכו'. החלימה החברתית היא כמו מיכל שלתוכו אנחנו נוסכים חלומות, ומחפשים בהם היבט חברתי. זה שונה מהמודל הטיפולי שבו מטפל ומטופל חוקרים בצמד או אף בקבוצה את הביוגרפיה האישית של המטופל או של הקבוצה הספציפית והמטופל/ים עומד/ים במרכז. במטריצה החברתית נשאל לא על החולם אלא על החלום, על מה הוא מבטא עבור החברה. ביון השתמש במושג reversible perspective , להסתכל על אותו הדבר בשני מבטים שונים זה מזה. החלום האישי והחלום החברתי הם כמו ציור הגשטאלט של כד ושני פרופילים שמרכיבים זה את זה ושוללים זה את זה. למעשה החלום האישי והחברתי לא סותרים אלא משלימים זה את זה. כל אחד שולח את החלום שלו לשימוש כל החברים בסדנא ומהחלומות יוצרים דיאלוגים זה עם זה. (כך נוצר מארג של חלומות ללא בעלות, כמו קוד פתוח המזמין הצטרפות). היכולת לחלום ולספר חלומות דורשת יכולת לאבד שליטה. למנחים ולמשתתפים אין שליטה על החלומות. צריך נכונות לקלוט את מה שניתן לתפוס, את מה שנקרה בדרכו של החלום. המשתתף במטריצה כמו תייר שעובר דרך מרחב אינסופי של חלומות, כמו אליסה בארץ הפלאות המופתעת לאורך כל מסעה בארץ הפלאות משינוי והיפוך מתמיד של הפרספקטיבה שלה. זוהי חוויה של עזיבת ידע קודם. במקום לעבור מהרציונלי ללא מודע יש מעבר מהלא מודע לרציונלי, מהמטריצה לסינתיזה שלאחריה.




לאחר מכן פטאל הרצה על נושא יצירתיות:

למעשה השימוש הארגוני והקהילתי במתודה של חלימה חברתית נועד לעודד יצירתיות. פטאל מסביר שיצירתיות היא אקט של התהוות. כדי לעבור מלהיות ללהתהוות (from being to becoming) נעשה תהליך של חקירה סקרנית (K+) של חומר ידוע שלא נחשב והפיכתו באמצעות חשיבה סימביוטית מפרה הדדית המאפיינת את מטריצת החלימה החברתית לחומר חלום. כלומר, החלימה מאפשרת להופך חומר גלם לדימויים הנגישים לנו, וליצור ידע חדש. מחשבות חדשות וידע חדש אינם גילוי מדעי כלשהו, ואינם משהו שלא ידענו קודם, אלא דרך חיה יותר להתייחס לדברים שבה אנחנו יודעים.



לורנס חשב במונחים של יחסי קבוצות כמו לא מודע חברתי, ובמקביל במושגים של חשיבה סיסטמית של סופי ואינסופי. פטאל מתאר שערך יחד עם לורנס מספר סדנאות ארוכות, לדוגמא סדנא של 9 ימים עם רקדנים בפינלנד, ושדווקא הקהלים הלא פסיכולוגיים התחברו היטב למתודה, בייחוד אמנים. לורנס חיפש כיצד ליצור שיטה נגישה יותר למערכות. הוא שאל כיצד רותמים יצירתיות של מערכות. מערכת יכולה להיות הקבוצה שמתכנסת או חברה שלמה. גורדון טען שכל המערכות האנושיות הן בעלות פוטנציאל להתעלות על המבנה של עצמן (emergence), ולכולן פוטנציאל להמשיך להתהוות (becoming). על ידי תהליך טרנספורמציה ניתן לקבל הצצה חטופה או תחושה חלקית לגבי התהוות זו. הציר המרכזי ההופך מצב של הוויה לתהליך צומח של התהוות הוא חשיבה סימביוטית, הפרייה הדדית בחשיבה. זוהי טרנספורמציה של חשיבה דרך חוויותיהם של אחרים, דרך אמפתיה. טרנספורמציה נסמכת על סימביוזה שיכולה להיות פרזיטית או הדדית. גורדון עסק בחשיבה הדדית. זהו מצב בו אנחנו חושבים יחד, עוזרים זה לזה לחשוב, התלות מזינה את שנינו, ואף אחד מאיתנו לא פרזיט כלפי האחר. בסדנא נשתמש בכלים יצירתיים, המאפשרים תהליך טרנספורמציה כזה, דרך חלימה חברתית והסינתיזה המערכתית שלה. חלימה חברתית נעשית ברמת האינסופי הלא מודע. הסינתיזה נעשית ברמה המודעת (גוזרים בה מסקנות ותובנות יותר ממוקדות להתמודדות הנראית לעין), אך היא נעשית כשהלא מודע עדיין מזמזם בראש.

כיצד ניתן להיות יצירתי בכל מערכת או להבין באופן יצירתי את התפקיד בכל מערכת וכיצד ניתן להשתמש בחלומות לשם כך? חייב להיות הקשר לחלימה חברתית – בי"ס, קהילה, מקום בו זה מיושם. היו כל מיני שימושים עד כה. החשיבה עוברת במטריצה טרנספורמציה מהווייה להתהוות. החלימה החברתית היא עבודה קשה ולא משחק. זהי חתירה לחקירת חלומות חברתיים ומשמעויות חברתיות של חלומות. השאלה היא אילו מחשבות חדשות נוצרו? האם יש תימות שניתן לראות בחלומות, או תבניות?



ולאחר מכן פטאל הסביר על סינתיזת תפקיד יצירתית (creative role synthesis):

מדובר במשולש שבו האינדיבידואל הוא בקוטב אחד, התפקיד היצירתי שלו בקוטב השני, והסינתיזה עם בעלי תפקיד אחרים היא בקוטב השלישי. כשאדם מציג תפקיד הוא בעצם אומר כיצד הוא יכול להיות יצירתי בתפקיד שלו. מה הפוטנציאל היצירתי שלו. כיצד זה נעשה באמצעות חלומות? לכל מי שמציג תפקיד במערכת יש חלומות אישיים אוטוביוגרפיים. נעבוד עם החלום ונעשה לו סינתיזה לתפקיד היצירתי של מציג החלום. שוב עוסקים באינדיבידואל ולא במערכת. המטרה היא לזהות אתגר, תהיה, ספק, בעיה קיומית, הכרוכים בתפקיד במערככת. ואז בשלב הבא לעבוד עם החלומות ולנסות לסנתז ולהבין מה קרה. (לסנתז, במילותיי זה "לעוף על החלומות", או לעשות בינהם חיבורים יצירתיים, לפרש אותם אבל במובן יצירתי ולא במובן של הסברתם). בחלק הראשון של המתודה, המציג יציג את התפקיד שהוא רוצה לחקור, לדוגמא אדם שתוהה אם עליו לעבור תפקיד בעבודה. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות להבהיר את ההצגה של הדילמה. לאחר מכן על המציג לספר 2-3 חלומות שלו. ניתן לשאול רק שאלות הבהרה עד כאן. בחלק השני המציג נשאר בשקט והאחרים מנסים לעשות סינתיזה. בשלב זה לאדם שהציג יש זכות לאשר או לא לאשר פרטים והיפותיזות ולהוסיף מידע למשתתפים שעושים סינתיזה, אך זכותו גם לשתוק. בשלב השלישי נעשית רפלקציה של החוויה והמציג חולק את חווייתו, ומה שהוא לוקח מהרמה האינסופית לרמה הסופית, מהעיסוק בלא מודע אל ההתמודדות הקונקרטית יותר עם המצב הנתון שהעלה.


אגב  למי שמתעניין, חנן, חני ואני יוזמים מספר מפגשים של חלימה חברתית ואפשר ליצור איתנו קשר, לשיתוף פעולה או להשתתפות. עוד פרטים כאן.

החוויה שלי:
תוך יומיים כמעט 30 איש, משתתפים ומנחים, הצליחו לבטא את עצמם באופן יצירתי, לבטא את העושר שלהם, וליצור שיח בו לשילוב הייחודי ביניהם יש ערך מוסף. לדעתי זה נסמך על המתודה שמאפשרת כזה סוג של מקום ושילוב בין קולות, וגם של האנשים שהשתתפו. השיח הזה לא אוטומטי ולא נובע באופן ישיר מהמתודה, קל מאוד לגלוש לשיח של יחסי קבוצות, לשיח פוליטי, לשיח רוחני, או לשיח ביוגרפי, או שיח הגנתי אחר כלשהו. רשימת השיחים שמניתי היא לא יצירתית במיוחד, ואין בה הפרייה הדדית. לדוגמא, במגוון חלומות הופיעו דימויים של חוויות גבוליות, כמו חי-מת או מוכר-זר וכו' (בדומה למושג "האלביתי" של פרויד). השאלה החברתית היא מה המשמעות של דימוי זה עבור החברה הישראלית, או עבור הקהילה שהקבוצה מייצגת. דימוי החי מת מוכר כבר כדימוי המערער על אתוס הגבורה הישראלי - "במותם ציוו לנו את החיים", וניתן להבינו בכיוון הזה, על רקע המלחמה האחרונה, הבחירות האחרונות, והמתחים העדכניים של החברה הישראלית. ניתחנו אותו כקשור לחיפוש זהות בקבוצה, וחיפוש אחר טראומה מכוננת בשואה וביום כיפור, בהם דימוי זה היה שזור. האלביתי מערער על זהות, מערער על נרטיב טראומה המנסה לתחום את הפורענות לאירוע והקשר מסויים, מערער על אתוסים מארגנים המכחישים את המציאות החברתית שלנו. לחלימה חברתית יש פוטנציאל רדיקלי, בעיקר בגלל שהיא מאפשרת לנו לשים בצד את ההכחשות האינדיבידואליות של המציאות הנרקמת לנגד עינינו, ומערערת את הארגונים המצמצמים של תפיסתנו.

אחד המתחים הבולטים שעלו במטריצה הוא הפער הבינדורי. היו משתתפים בכל מיני גילאים, בני 30, 40, 50, 60 ועוד. הדיבור על הדור השני לשואה, על יום כיפור, על האחריות והאשמה של כל דור לתקן, היו חלק מהעיסוק במתח הזה. לא עיסוק בדיון כמובן, אלא באסוציאציות וחלומות בעיקר. בבוקר לפני היום השני של הסדנא צצה בראשי מחשבה חדשה בהקשר זה. תמיד חשבתי על יום כיפור בתור מלחמה של דור אחר, משהו שהיה לפניי, שלא ממש קשור אלי, שאני לא אחראי עליו, שאני לא נפגעתי ממנו. פתאום מתוך החיבור וההזדהות והלקיחה של החלומות והתכנים של האחרים, חשבתי לראשונה: "אולי מלחמת יום כיפור התרחשה רק כמה שנים לפני שנולדתי, ובעצם לא כל כך רחוקה ממני". חשבתי על זה שכן חייתי במלחמת שלום הגליל, חשבתי על אנשים שלא הכירו את מלחמת המפרץ שאני כן חוויתי, על זה שבחיי חווייתי כל מיני מבצעים כמו עמוד ענן שהיו רק לאחרונה, אבל בעצם היו כבר לפני כמה שנים, חשבתי איך עמוד ענן הוא חלק מהשתלשלות האירועים הרלבנטית לחיי וכמה מוזר שמלחמת יום הכיפורים לא, חשבתי על זה שכשהייתי בצבא פתחתי איזה ארון קלסרים ודפדפתי בו וגיליתי שכל מה שקרה בתקופתי היה רק שבריר מתוך תהליך גדול יותר של תהליכים שקורים מזה עשרים שנה, וחיילים כמוני באים והולכים וחושבים שהם הבעלים של הנושא בו הם עוסקים, חשבתי על הניסיון להטיל את האחריות על הדור הקודם או על הדור הבא, שאף דור לא באמת יכול לשאת באחריות לסכסוך חוצה דורות, חשבתי על סרטי מדע בדיוני כמו "אינטרסטלר" או הפרק האחרון של "מסע בין כוכבים הדור הבא", בהם נדרש מבט משולב מהדור הקודם והדור הבא על בעיה אחת שנוצרת רק מחוסר ההבנה שאנחנו חלק מרצף, חשבתי על ההסבר ב"זינוק לאתמול" שהזמן הוא כמו חוט שאנחנו חווים כרצף לינארי אבל במסע בזמן ניתן ללפף את החוט לפקעת ולקפוץ מנקודות לנקודות לא לפי הרצף הלינארי, אבל לא צריך מכונת זמן, הבעיה נובעת מהלינאריות של התפיסה שלנו, שאנחנו מכחישים את האופן בו אנחנו משפיעים על העבר באופן בו אנחנו לומדים ממנו ומפיקים ממנו משמעויות, וההכחשה של האופן בו אנחנו משפיעים על העתיד בכך שאנחנו לא עושים שימוש בידע הרב שיש לנו כבר עליו והאחריות שלנו לגביו, וזו בעצם הכחשה של ההווה והיכולת להיות בו, חשבתי על זה שדורות אחרים מאפשרים לי להסתכל על משהו שהוא כמוני אבל לא בדיוק כמוני, וככה להסתכל מחדש על הקשר שלי לסביבה ועל עצמי, זה כמו שריפריימינג מהתמודדת עם מציאות בינאישית להתמודדת עם חלום לא מודע מאפשר לאנשים לחשוב באופן פתוח יותר, הרי חלום אינו נבואה, הוא בסך הכל עוזר לנו לדחות את הקימה לשירותים, תפקיד החלום לספק את הצרכים שלנו ברמה הנפשית כדי שנוכל להמשיך לישון, אבל מתוך תהליך הלוואי הזה, מוזיקת ההמתנה הזו, אפשר למצוא הרבה דברים שהם אני ולא אני, שאני יכול להסתכל עליהם באופן בטוח יותר, כי הם שטויות, אבל כן להבין את הקשר שלהם אלי, כי הם הגיעו מהנפש שלי, וכך גם אפשר להסתכל על מי שבא לפניי, להיעזר בו, או להסתכל על עצמי הצעיר ומה שהוא ידע בגולמיות שלו, או לזמן את עצמי המבוגר ולבקש את הידע שלו. הסרט אינטרסטלר די טוב בעיניי, אחת השורות בו אומרת: "אהבה היא החוש היחיד שלנו שמסוגל לתפוס מעבר למרחב החלל והזמן, כי אנחנו מסוגלים להתגעגע למישהו שאינו כאן ואפילו למישהו שמת, ומסוגלים להקריב את חיינו למען אהבת מישהו שכבר מת או שעוד לא נולד". זו מחשבה חדשה עבורי, פשוטה מאוד, שאני קשור למי שמבוגר או צעיר ממני, למי שהייתי ואהיה. הערתי שיש בכך פוטנציאל טרנספורמטיבי, דרך שימוש בנקודות המבט השונות הללו. פטאל ציין, בפירוש שפתח לי קצת יותר מזה, ואמר ששלושת הדורות שנכחו במטריצה הם רק שבריר מהאינסוף, הרי בני אדם חווים רק זמן קצר בחייהם, וכדי להבין את הזמן כדבר אינסופי, צריך להיות מסוגל להרחיב את המבט לעוד תקופות חיים, אבל צריך לזכור שגם כשמרחיבים את המבט ל3 דורות עדיין מדובר בחלקיק. וזה מזכיר לי את הסרט "חלום אטלס" שלא עסק בפתרון בעיה אלא יותר בהבנת משמעווית דרך הבנת הדורות כמו גילגולי נשמות. 

לאורך הבלוג אני נמנע מלפרסם דברים שאנשים אמרו שלא במסגרת הרצאה, או שלא פורסמו בעבר. בכל זאת במטריצת החלום החברתי חוקי הסודיות והפרטיות אינם כמו בהקשרים טיפוליים. החלימה החברתית היא אנונימית, והתוכן שלה ציבורי. אמנם ההוצאה לאור של הדברים נעשית במרחב בטוח, ומשתרבבים בו פרטים אישיים, ואותם עלי לצנזר אם אני מפרסם משהו מתוך הדברים. לאחר הקדמה זו, הנה חלום אחד ששמעתי ואני מרשה לעצמי לצטט כאן לא במדויק ומבלי לתת זכויות יוצרים, כי הוא הופקע לטובת הקוד הפתוח של המטריצה:
"יש לי חלום חוזר שאני בונה חדרי שירותים.  אני מרכיבה את החדר, את האינסטלציה, מארגנת את הסידור של החדר, שמה את האריחים, מתקינה את האסלה, צובעת את התקרה, בודקת שהמים זורמים, שהדוד מחמם, שמטהר האוויר לטעמי, תוך כדי החלום אני מתאפקת עד שאני לא יכולה יותר, נזהרת שלא יברח לי פיפי עד שהשירותים לא יהיו מוכנים, ואז כל פעם אני מתעוררת, מרגישה קצת מטופשת והולכת לשירותים". 
אני חושב שהחלום הזה הוא הדוגמא הכי טובה לעבודה יצירתית. עובדים הרבה ובונים הרבה פיגומים שבסוף מסירים, עובדים באופן ממוקד מטרה ואסטרטגי, בונים תילי תילים בשיטתיות, עד שלבסוף כשמבינים מה מלכתחילה היה שגוי בפרספקטיבה, מה היה דימיוני ומה היה בעצם, ואז הפתרון פשוט והבעיה מסתברת כניסיון להגיע לפתרון בדרך אסטרטגית ולא דרך שינוי התפיסה, או התודעה. 

עוד תובנה שעלתה שם, שתמיד ידעתי, אבל פתאום התחברתי אליה, זה שאי אפשר לחשוב יצירתית במכוון. הניסיון לחשוב מחשבה חדשה לא מוליד מחשבה חדשה. חייבים מתודה לינרית כדי ליצור את היפוך הפרספקטיבה, את הסינתיזה השלישית של הדיאלטיקה שנוצרת מהתנגשות בין שתי תפיסות השוללות זו את זו. אי אפשר לעשות את זה בכוח. אין משוואה שמובילה להפרכת האקסיומה. דימוי נוסף שעלה במטריצה הוא של ילד הפתוח בובת מטריושקה, בובה אחר בובה אחר בובה, עד שהוא מופתע וכועס שהבובה האחרונה אינה נפתחת כמו האחרות.  כדי להגיע לדבר חדש אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר.

נ.ב.:
מחשבה חדשה שעלתה בי, הכוללת מידה של אמפתיה והבנה של השלכות מעשיי על האחר הייתה שכל תמונות הסטוק שאני משתמש בהן שייכות למישהו איפשהו. כדי להתמודד עם זה אני יכול להפסיק לשים תמונות, לקנות תמונות, או, מה שחשבתי שיהיה הכי יצירתי ומפרה, זה לצייר תמונות בעצמי, ולעמידן כאלטרנטיבה לתמונות סטוק. האילוסטרציה הראשונה שאני מצייר עבורכם היא סמל קופירייטס, בו תוכלו לעשות שימוש מבלי לתת לי זכויות יוצרים.




יום שבת, 11 באפריל 2015

מחשבות על קואוצ'ינג

בפוסט זה אנסה לתאר את מחשבותיי בנושא קואוצ'ינג ולהסביר מה זה בעיניי:

קואוצ'ינג הוא תהליך קצר שמטרתו אופטימיזציה של התנהלות לצורך שינוי חיצוני במיקום שלנו בעולם. לדוגמא, קואוצ'ינג יכול להוביל אדם להגדיר לעצמו מטרה מסויימת בקריירה ולעבוד על להשיג אותה באופן אפקטיבי. הרבה מילים מופשטות... מה זה אופטימיזציה מה זה התנהלות, מה זה שינוי חיצוני ומה זה אפקטיבי. אולי נתחיל בהגדרה כניגוד לטיפול, ששואף להגיע לגרעין הסובייקטיביות של האדם ולסייע לו לשפר את היחס שלו להיבטים האובייקטיביים שלו. יש גם טיפול קוגניטיבי או התנהגותי שמנסה לשפר משהו בדפוסי מחשבה או התנהגות. לעומת זאת, קואוצ'ינג אינו משנה דפוסים רגשיים, מחשבתיים או התנהגותיים, אלא עובד ברמה גבוהה יותר, של התנהלות. לדוגמא, בהינתן אותו חוסר ביטחון, עם אותה נטייה להימנע מהתמודדות, לא נשנה אותה, אך נשאל כיצד ניתן להשיג תפקיד אחר בעבודה שיתאים לי יותר, ובו אולי להמשיך להיות חסר ביטחון או לבדוק אם אחרי שהשגתי משהו שרציתי, האם האופן בו אני חווה את עצמי משתנה.

למדתי קואוצ'ינג לפני כמה שנים אצל ד"ר ראובן כ"ץ, שמדגיש שקואוצ'ינג מתמקד בתוצאות ולא בתהליכים. הדוגמא שלו היא תליית תמונה על הקיר. מי שחושב תהליכית, יתחיל בלחפש פטיש ומסמר בבית, וינסה לשחזר את התהליך המוכר של תליית תמונה שמוכר לו מהעבר, וישקיע את רוב המשאבים שלו בחיפוש כלי עבודה מוכרים בלי להתעסק יותר מדי בתמונה ובקיר. מי שחושב תוצאתית ייגש לקיר, יקיש עליו לרגע, ישים את התמונה על הקיר לבדוק אם היא בכלל מתאימה שם. בעולם מסורתי, התהליך הוא אותו תהליך, וכדאי באמת לחפש פטיש, ואין הרבה בחירות לגבי איפה ואיך לשים את התמונה על הקיר. אבל בעולם שבו הנחות היסוד שלנו מופרכות שוב ושוב ושוב הרבה פעמים נגלה שהתהליך המוכר לנו אינו מתאים. מי שחושב תוצאתית עלול לגלות שהתמונה בכלל לא מתאימה שם, שזה קיר גבס או בטון ולכן מסמר לא מתאים, שכבר יש שם דיבל שאפשר להכניס לו בורג, ושכל החיפוש אחרי הפטיש והמסמר יכולים להסיח את דעתנו ולהרחיק אותנו מהתוצאה הרצויה של מסמר על הקיר. יש תורה שלמה של ניהול ממוקד תוצאות שמקושרת לשמו של אחד פיטר דרוקר. הדגש של כ"ץ הוא הגברת משך הזמן שאתה עסוק בתוצאה לעומת משך הזמן שאתה עסוק בתהליך. לדוגמא כשחשבתי ללמוד פסיכולוגיה, מהר מאוד הורדתי את העיניים מהמטרה הרחוקה, והתחלתי ללכת בתלם, עבודה מעשית בשדה, המלצות, ראיונות, מבחנים מסננים וכו'. כשעשיתי בכל זאת תהליך של אימון התחלתי לשאול לא רק איך לעבור את התהליך שהוגדר לי בהצטיינות, אלא גם מה התוצאה שאני רוצה להגיע אליה. התחלתי לעצב לעצמי חזון לגבי איך שאני רוצה שהעיסוק שלי בפסיכולוגיה ייראה, החשיבות של עבודה קהילתית, החשיבות של הכישורים האנליטיים שאני רוצה לשלב בעבודתי, וכו'. לאחר מכן יכולתי בקלות רבה יותר לדמיין הרבה יותר תהליכים שיכולים להוביל אותי לתוצאה הרצוייה, אם זה דרך קואוצ'ינג, דרך סוג אחר של טיפול, או דרך פסיכולוגיה בתהליך שכבר התחלתי אז. מה שהסתבר לי הוא שכשהגשתי מועמדות למסלול המוכר הזה, כשיש לי עמדה משלי, וחזון משלי, לגבי היעד שלי, היה לי משהו שהבאתי איתי, צבע משלי, שהיה שונה מזה של המועמדים האחרים. לא התחריתי על ציון או על יוקרה, הבאתי איתי דרך עצמאית, בשלות, ומכוונות למקום מסויים. זה גם הוריד ממני את הלחץ הרבה פעמים כשהייתי צריך להתאים את עצמי לראיון קבוצתי כלשהו, לא רק כי מיתגתי את עצמי באופן מיוחד, אלא כי גם יכולתי להציג את ההתאמה בין היכולות שלי לשאיפות שלי, לקבל כל מיני קשיים כקיימים, ולהראות איך אני מתייחס אליהם באופן מציאותי, וזה מעורר אמון. השילוב החיובי בין חזון עצמאי לבין הליכה בתלם הוא מפתיע מאוד. כשאתה עומד בזכות עצמך הרבה יותר רוצים שתהיה חלק ממשהו.

קואוצ'ינג מתמקד בהיבטים אובייקטיביים של החיים ופחות בהיבטים סובייקטיביים. ניתן לעשות אופטימיזציה להתנהגויות, לשנות מקום בחיים, לפגוש בן/בת זוג, להשיג תפקיד. אבל קואוצ'ינג לא עוסק באופן הסובייקטיבי בו אנחנו חווים דברים אלו. לדוגמא, התנהגות צינית היא מאפיין אובייקטיבי, והכעס שיש מאחוריה או ההנאה ממנה הם היבטים סובייקטיביים. שני ההיבטים הללו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, חשובים מאוד בצמיחה האישית. היבטים אובייקטיביים שיכולים לשלוט בחייו של אדם הם המראה החיצוני שלו, ההכנסה, העיסוק המקצועי שלו, האנשים שהוא פוגש לאורך היום והאופן שהוא מתנהג איתם. כל אחד מהם יכול לעורר שביעות רצון או חוסר שביעות רצון באדם. אולם לא ניתן לשלוט בהיבטים סובייקטיביים באמצעות היבטים אובייקטיביים. לא ניתן לקנות אהבה, לא ניתן לגרום לי לאהוב את איך שאני נראה, לא ניתן להיות מרוצה מהעבודה כל הזמן, וגם כסף לא פותר את כל הבעיות. בספרו Technologies of the Self, מישל פוקו (1988) מתאר את האופן בו הצו האפולוני "דע את עצמך" שינה את משמעותו לאורך המאות, כאשר במאות הראשונות לספירה הכוונה הייתה להכיר את ההרגלים והתזונה והאופן בו הם משפיעים על הגוף בעוד שאחרי ימי הביניים הודגש המובן של להכיר איזה גרעין סובייקטיבי חמקמק, עד כדי עליית הפסיכואנליזה. כלומר, התרבות המערבית המודרנית מדגישה היבטים סובייקטיביים של הכרה עצמית, ולעיתים מזניחה את ההכרה העצמית האובייקטיבית. 

קואוצ'ינג הוא מודל של אופטימיזציה. הרעיון באופטימיזציה היא לעשות יותר ממה שפועל ופחות ממה שלא פועל. אין פה ניסיון לשנות באופן מהותי את המאפיינים שלך. אופטימיזציה נסמכת מאוד על תוצאות בפועל, ופחות על כוונות ותהליכים. לדוגמא, אם אני רוצה להיות מאושר, זה פחות מעניין שאני מגדיר אושר בפנטזיה שלי כמה שיקרה כשאני אהיה עשיר-מרפא-סרטן-עם-שרירים. כי אם אני מסתכל על רגעי הכמעט אושר שלי בעבר, אני מגלה שהייתי מאושר כשהרגשתי חופשי, כשהרגשתי שאני צומח ומאתגר את עצמי, או כשהרגשתי בטוח, שמקבלים אותי ומעריכים אותי, או כשהרגשתי שיש משמעות ערכית חיובית למעשיי, ושהמאמצים והעבודה הקשה שלי קשורים למשהו גדול ממני. הפנטזיה ההיא של עשיר מרפא סרטן עם שרירים באמת מסמנת משהו מכל הצרכים הללו, אבל היא ממש לא הדרך היחידה לספק אותם. יכול להיות שאם אני אכיר בשלושה צרכים שצריכים להיענות כדי שאהיה מאושר, ואענה עליהם כמיטב יכולתי כרגע, הרי שאהיה יותר מאושר מאשר אם אחתור באופן לעבר פנטזיה מרוחקת בה באופן תיאורטי אני אמור להיות מאושר. מה גם שאם אני לא באמת מאושר כשאני מרפא סרטן, אני אדע את זה די מהר אם אני אנסה את זה היום כחוקר או כמטפל ולא אחכה 20 שנה כדי להגיע למקום בו אוכל לבדוק את זה. אחד מהעקרונות הכי חזקים של אופטימיזציה היא תוצאות. לא עושים אופטימיזציה לרעיונות היפותטיים, אלא אופן בו הפעולות שלי משפיעות על המציאות. אם כשאני עומד מול קהל אני מזיע מאוד, אז אפשר לפתור את מקור החרדה שלי מקהל, אפשר לעשות חשיפה הדרגתית לעמידה מול קהל עד שאתרגל לכך ואפסיק להזיע, כמו שעושים בטיפול התנהגותי. אבל בקואוצ'ינג אפשר להגיע לפתרון ברמת ההתנהלות: לא ללבוש חולצה אפורה שמראה כתמי זיעה ביום של הרצאה. ואולי זה שלא אלבש חולצה אפורה ישפיע לאחור, ויאפשר יותר התנסות לא טראומטית בעמידה מול קהל, ויאפשר פחות חרדה. אופטימיזציה היא חיפוש אחר נקודות מינוף, פלסטרים אסטרטגיים, זיהוי הזדמנויות, זיהוי יחס בין השקעה ותפוקה. זה נשמע קצת כלכלי, אבל האופן שבו חולצה כהה יכולה לפתור חרדת קהל היא דוגמא מאוד פרקטית.



אחד הדברים שהקשה עלי לעסוק בקואוצ'ינג בתחילה, הוא בדיוק זה. אני לא בנאדם של פלסטרים. אני אוהב לחפור פנימה, להבין, להגיע לעומקי החוויה האנושית. יש משהו קדוש בעיניי בעיסוק בגרעין הנפש. אז מול קדושה זו קואוצ'ינג הוא סוג של עיסוק בקמעות עבורי. אז יש בדיחה על ריצ'רד דוקינס, האתאיסט המושבע, שכשחבר בא לבקר אותו, הוא רואה שיש לדוקינס פרסה תלויה על הקיר כמו שעושים למזל טוב, וכשהחבר אומר לו איך זה שאתאיסט כמוך עוסק באמונות תפלות כמו פרסה על הקיר, דוקינס אומר שמי שמכר לו את זה אמר לו שזה פועל גם אם לא מאמינים בזה. ובמובן מסויים קואוצ'ינג פועל גם אם לא מאמינים בו. קל מאוד לזלזל בהרבה מהתובנות הגדולות שקואוצ'ינג מביא לעולם. למעשה הוא לא מביא הרבה תובנות חדשות, ובעיקר שואל מתחומים אחרים כל מיני "דברים שפועלים". אפילו הגניבה של "דברים שפועלים" או אופטימיזציה או מיקוד בתוצאות, היא גניבה מעולם הניהול התוצאתי. אבל החוכמה היא באמת לעשות את הדברים הללו. שיעורי בית, מטלות, אשכרה להתאמן על דברים שצריך להתאמן עליהם. המכשול העיקרי להצלחת חלק מהדברים הללו הוא הימנעות שנסמכת על זה ש"אני לא מאמין בזה". לא צריך להאמין בזה, אבל צריך לעשות את זה. זה מזכיר לי שבבה"ד 1 למדתי לחנוך חיילים במטווח. מפקד הצוות שלי הסביר שיש חיילים שלא יורים טוב כי הם לא יודעים איפה הם צריכים לפגוע, יש כאלה שלא מחזיקים נכון את הנשק, ויש את אלה שמפחדים. האמת שעשור מאוחר יותר, התיזה שלי התבססה על המודל הזה שמכונה איפשהו ASK – Attitude, Skills, Knowledge – ומטרתו לאבחן היכן הפער שמונע ביצוע של פעולה מסויימת. הקטע הוא שהרבה פעמים אנשים מתרצים פער אחד בפער אחר. לדוגמא אדם מבוגר שלא יודע להפעיל סמארטפון ואומר שהוא לא רוצה כי הוא לא אוהב טכנולוגיה, או להיפך טכנופוב שאומר שאומר שיש לו איזו תקלה במכשיר שקנה ולכן הוא לא משתמש בסמארטפון. בקואוצ'ינג העניין הוא בדרך כלל להקנות attitude אקספרימנטלי. הרעיון הוא לבצע, לעשות, לנסות, ואחר כך להסיק מזה מסקנות עמוקות יותר אם רוצים, או שלא. אדם שלא מתקדם בעבודה יכול לנתח לעומק את האופן בו הוא חווה תחרות אדיפאלית עמוקה עם אביו, או שהוא יכול לעצום עיניים ולכתוב מייל לבוס ואז לשבת לשיחה ולבקש את מה שהוא רוצה, ולהגיע לקידום שמתאים לו. ואז השאלה מה קורה אחר כך. האם כמו אדיפוס אותו אדם ינקר את עיניו כי לא יוכל לשאת בחרדה? או שמא, הצמיחה שהתאפשרה לו, לצד אי התרחשותה של קטסטרופה או אובדן שליטה מטורף, וההתרגשות החיובית של השפעה על העולם, יפחיתו מעט מהחרדה וההימנעות ששלטו בו קודם? זו באמת שאלה, אני לא יודע. אבל נראה לי ששווה לנסות.

אולי זו שאלה של פעולה לעומת הוויה, doing VS being. יש פה בלבול לא קטן בין שתי אופנויות של חוויה. פעולה זה לדוגמא כשאני מחטיף מבט במראה ומחליט מהר שיש לי עודף משקל ועושה צעדים מכוונים כדי לרדת במשקל, הוויה זה כשאני מסתכל על עצמי במראה עד שהמבט שלי מתרכך ואני מוצא איזשהו חן בעיני עצמי. לפעמים העשייה נועדה לעשות אדוות במים ולא לאפשר להתבונן בעצמי ולקבל את עצמי. מצד שני, לפעמים ההתבוננות בעצמי היא בריחה נרקיסיסטית מאחריות, התחמקות מהשתתפות בעולם ועיצובו כפי יכולתי. כדי לטפס על הר לא מספיק להתבונן בו, כדי להנות מהפיסגה אין פעולה מכוונת שניתן לבצע. אמנם, יש אקטים שמייצרים הוויה. אם נושכים עיפרון עשר דקות לרוחב הפה, נעשים שמחים יותר, מוכח מחקרית. כך גם להדליק סיגריה זה ניסיון להחליף איזשהו רגע של הוויה בעשייה שמייצרת אותה. זהו אקט מוגבל. ניתן לעצב את החוויה שלנו על ידי הפעולות שלנו, אך לא ניתן לשלוט בה. אחרי שאגיע לתפקיד בו חשקתי לא אוכל לגרום לעצמי להרגיש מסופק ממנו. כאן נכנסת קודם כל הצניעות של הקואוצ'ינג ככלי שלא נושא משמעות עצמאית. משתמשים בקואוצ'ינג כדי לנוע, כדי לצמוח, כדי לעשות משהו, ואז צריך לראות מה קורה, האם נוצרות אדוות חיוביות או רעש, האם הצעד היה חיוני או שזו הייתה בריחה ממשהו עמוק יותר.

אם קואוצ'ינג הוא כלי, מתי הוא מתאים ומתי לא. לא הייתי הולך לקואוצ'ינג כדי לברוח מטיפול. יש טיפולים פסיכולוגיים שמטפלים היטב בסימפטומים כמו התקפי פאניקה או הימנעות, ויש מצבים מסוכנים כמו דיכאון שעדיף שיטופלו על ידי איש בריאות הנפש שמודע לסיכון הכרוך בהם. אבל יש גם הבדל איכותי בסוג הגישה לקשיים בחיים. לדוגמא קושי במציאת זוגיות: בפסיכותרפיה פסיכודינאמית יתכן שהמוקד יהיה מגע רגשי קרוב והחרדות שהוא מעורר, בעוד שבאימון ממוקד תוצאות המוקד יהיה בהבנת הזוגיות שהאדם מחפש, הטיפוס שניתן למצוא כזו זוגיות איתו, הדרך בה ניתן לעשות זאת, והחסמים שיש להתגבר אליהם בדרך זו. כמו כן, בעוד שבפסיכותרפיה פסיכודינאמית העשייה יכולה להיות בריחה מפני התמודדות רגשית, הרי שבאימון, שרייה במצב רפלקסיבי יכול להיות לא מקדם. מבחינת החוויה האישית, לא הייתי הולך לאימון במצב רגשי מעורער, אלא במקום של פתיחות ובשלות לשינוי.

יום שני, 6 באפריל 2015

על "התקפות על חיבורים" לווילפרד ביון (1959) - טייק טו

להלן סיכום הערותיי לגבי מאמרו של ביון "התקפות על החיבורים" שפורסם בשנת 1959 בInternational Journal of Psychoanalysis, שכתבתי לקראת הצגתו בסמינר צוותי. כתבתי פוסט קודם על המאמר לקראת הצגה בחברה הפסיכולוגית של ימי ד', כשקראתי אותו בעברית מתוך תרגום הספר "במחשבה שנייה" שיצא ב1967, ולפני שהתמצאתי במושגים קלייניאנים בסיסיים. זה מאמר קשה להבנה, בייחוד ההתחלה שלו, ולכן כתבתי הקדמות שמסבירות את ההקשר הרעיוני הכללי, ואולי זה יאפשר לצלוח את תיאורי המקרה הפסיכוטיים שבתחילת המאמר.

הקדמות

התחושה הכללית היא שמאמר זה הוא גשר בין תפיסות קלייניאניות לבין חשיבתו המופשטת יותר של ביון. יש כאן מעבר מביטויים יותר קונקרטיים, של צרות עין כלפי הזיווג ההורי, או תיאורים קונקרטיים של שד ופין, לביטויים מופשטים יותר של מתקפות על פונקציית החשיבה. ניתן לומר כי החצי הראשון של המאמר נטוע עמוק בעבודה הקלינית הקלייניאנית, והחצי השני מציג את החידושים של ביון, שימשיך ויפתח במאמרים מאוחרים יותר, כאשר הוא מנסח את פונקציית אלפא, את הקידודים +/-, ונושאים חדשים משל עצמו לגמרי.

נושא משמעותי נוסף כאן הוא הפוקוס של ביון על העבודה שהמטפל צריך לעשות, כמו האם, כדי להכיל את המטופל. ביון עוסק בסבלנותו של המטפל וביכולותו להפנים תכנים קשים של המטופל מבלי להתערער מהם, ומבלי להחזירם מהר מדי למטופל. במובן זה ביון שם עצמו כשותף מלא במטריצת ההעברה, ולא כפרשן. זהו מאמר מאוד אינטרסובייקטיבי. עצם השם, "התקפות על החיבורים", מרמז על חווייתו של ביון, שמנסה להחזיק בכוח את העמדה הדפרסיבית ולא לקרוס. שם אחר למאמר, הוא "סירובו של המטפל להתקרב למטופל", או "התנגדותו של המטפל לתקשורת הבלתי-אמצעית של המטופל". ביון כמעט ולא מרחיב בנושא הנרקיסיזם הראשוני, ומתייחס לרגש כחיבור. אך בשורה שהוא בכל זאת מציין מדוע הרגש שנוא כל כך שיש להתקיפו, ביון מסביר כי הרגש נותן תוקף למציאות שאינה עצמי, וכך מעורר צרות עין. כלומר, ללא רגשות, ישנה אפשרות, לפחות בפנטסיה, להיות לבד וכל יכול ושכל האובייקטים יהיו חלק ממני ובשליטתי, ולהתכחש לתסכול של צרכים, או לצרכים עצמם. זוהי חוויה של אחדות וכל יכולות, שעלינו לוותר עליה כדי להיות בקשר עם האחר. כלומר, ההבנה שיש מישהו שדואג לי ואוהב אותי, והוא אינו בשליטתי, מעוררת אימה אדירה, חוסר אונים ותלות מול היכולת של האחר לתת ולשלול אהבתו. כלומר, אהבה מכירה בקיומו של אחר שאינו בשליטתי, ולכן היא כואבת. לכן, שם המאמר "התקפות על החיבורים" מדגיש דווקא את החיבור לאותו אחר שמחוץ לשליטתי, אך באותה מידה ניתן היה לכנות את המאמר, מנקודת הראות הנרקיסיסטית "כאבי הנפרדות" או "השאיפה לאחדות". המטופל עושה מאמצים רבים לחלוק חווייתו הבלתי מתווכת עם המטפל, ואת שאיפתו לאחדות עם המטפל דרך הזדהות השלכתית בלתי מדוברת, אך הוא מתוסכל באופן מר וכואב על ידי סירובו של המטפל לקבלו באופן ישיר, להכניס פנימה את הכאב שלו. במקום אחדות זו, המטפל מבקש מהמטופל לבוא בשעה מסויימת ולדבר במילים מסויימות על נושאים מסויימים. הכאב אינו מילולי, והמילים בקושי נוגעות בו. החלק הפסיכוטי של המטופל מנסה לשמור על אחדות עולמו, על ידי כך שהוא מפצל החוצה את כל מה שמפריע לאחדות זו, את הפרספקטיבה, את האחרות, את ההבדל בין להיות ללחוות, את החשיבה על הרגש, את הרגש, את הצורך באחר, את ההבנה של המציאות, את הפשרה לגבי היכולת לחוות סיפוק, את החלקיות של החיבור לאחר דרך מילים בלבד. באופן פרדוקסלי, הניסיון לחסל את כל הסדקים בעולמו הסוליפסיסטי רק מייצרים פח אשפה גדול מחוץ לו, שגואה מעל גדותיו ומאיים לקרוס עליו. האדם אינו כולו פסיכוטי, והחרך דרכו הוא מציץ על המציאות הפנימית והחיצונית, מגלה לו כמה הוא מחמיץ, כמה הוא הורס, ומשחית את כוח החיים הצומח בו למרות הכל. ודווקא מתוך הכרה זו במציאות, כאבו של הפסיכוטי נעשה מר יותר, והוא תוקף יותר את החיבור למציאות. חיבור שהוא בעצם סדק בעולמו.

בחרתי להציג את המאמר הזה מתוך חיבור אישי לכתבי ביון, שתרמו מאוד לעיצוב החשיבה הקלינית שלי. בתור מטפל בתחילת הדרך חשתי פעמים רבות הזדהות רבה עם המטופלים, ומצאתי עצמי מופעל על ידי הזדהות זו או מתגונן בפניה. העבודה דרך הזדהות השלכתית אפשרה לי לעשות שימוש בהזדהויות באופן יצירתי.

ניתן לתאר הזדהות כמבט בגוף ראשון על כאבו של המטופל. לראות את הבעיה והפתרון באותו אופן בו רואה אותם האדם שלכוד בתוכם, עם ניסוח ממולכד. לדוגמא, ניסוח פרנואידי של הבעיה שמפקיד את כל הכוח להרוס ולבנות בידי האחר, כשהמטופל חווה עצמו כקורבן, והמטפל שמזדהה איתו מאשש את חוויית הקורבנות של המטופל כשהוא מנסה להיות לו למושיע. כלומר הזדהות עם מישהו שלכוד במבוך אינה עוזרת לחלצו מהמבוי הסתום. מצד שני, להיות "מופעל", זה להיות חרד ולא לראות פרספקטיבה חיצונית על תחושת הכאב של המטופל. לדוגמא, לפעמים אדם יכול לבטא מחשבות אובדניות שמפחידות אותו, כי הוא לא בטוח בהבדל בין מחשבה ופעולה, והמטפל יכול להרגיע אותו שמדובר רק במחשבה ולחזק את העמדה הנרתעת מפעולה בנושא, אבל אם המטפל בעצמו רואה במחשבה האובדנית משהו קונקרטי שיש להתגונן בפניו מבלי להבין את המרחק מפעולה, הוא מאשש את החרדה של המטופל. ולהתגונן זה להמשיג באופן אינטלקטואלי, לנקוט במה שנקרא במשחקי מחשב bird's eye view. המשגה בגוף שלישי, דרך מושגים ביומדיקליים ואבחנות, יכולה להסתכם בניהול סיכונים, או באבחנה והתוויית טיפול, אך לא לגעת באינטראקצייה היותר מיידית עם המטופל. כך קורה שהיכולת היצירתית של המטפל יכולה להיות משותקת או כפופה להזדהויות אלו. היכולת של המטפל המזדהה לגעת באופן רך (לא חרד, לא נמנע) בכאבי המטופל מוגבלת מאוד, ובעצם נוטה לדיכוטומיה בין הזדהות או ריחוק. ביון מתאר אפשרות אחרת, כאשר הוא מכניס את חרדות המטופל עמוק פנימה, נותן להן להסעיר אותו, נותן להן משמעות, ושומר על חשיבה נפרדת תוך כדי זאת. למעשה המטפל מפעיל יכולת שיפוט פנימית, להבחין באופן בו החוויה של המטפל מושפעת על ידי ההזדהות, וכך משפר את יכולתו להקשיב להפנמות באופן פתוח יותר. כך המטפל יכול לשים לב מתי הוא מתחיל להתגונן בפני המטופל באמצעות אינטלקטואליזציה, מתי המטפל חש הזדהות עמוקה עם נקודת המבט הקורבנית/כל-יכולה של המטופל מבלי לראות אפשרויות נוספות, אפשרויות ביניים. במקום זאת, השאיפה להתכוונן לתדר של המטופל, דרך רברי.

 רברי הוא היכולת היצירתית של המטפל ליצור מימד שלישי מול הרגשות הדו מימדיים של המטופל. הרגשות של המטופל הם דו מימדיים כמו של אדם שנמצא בפני פנייה במבוך, האם אני תוקפן או קרבן, האם לקבל את עצמי או לא לקבל את עצמי. הראייה התלת מימדית היא זו שרואה את המבוך מלמעלה, ומשקפת את הדיכוטומיה ואופיה ובכך פותחת עוד אפשרויות מחשבה. לדוגמא, בעוד שהמטופל מתאר נרטיב במילים, המטפל יכול ליצור מימד שלישי זה על ידי דימיון ויזואלי של הסצינה המתוארת. כך כאשר יש למטפל יכולת לחשיבה ויזואלית הוא יכול לשים לב שהוא מעבד חרדות, וכשאינו מסוגל לדמיין את הסיפור באופן ויזואלי הוא יכול לחוש את ההתרחקות הרגשית מהסיפור. יש כאן מקום בו המטפל יכול להשקיע את היצירתיות שלו, ביצירת נקודות מבט נוספות על חוויה שהמטופל חש לכוד בה. כמו לראות את המבוך מבחוץ באמצעות צירוף של כמה נקודות מבט, או לפחות לעזור למטופל בטריאנגולציה של עצמו מול המציאות. (טריאנגולציה היא שיטה לאמוד מרחק בין שתי נקודות באמצעות זווית מנקודה שלישית, לדוגמא כשממפים שטח מהקרקע ולא מהאוויר. זו גם דרך של הדיאדה אם-תינוק להתייחס לסובייקטיביות של האם והילד בנפרד דרך ההתייחסות אל האב).


אחרי שהמטפל עושה את כל זה הוא לאו דווקא אמור לבטא את זה במילים. אחד הרעיונות המנחים הוא שאין צורך בפירוש "רווי", כזה שמטרתו לסתום את התנועה בפירוש. כלומר, לא להגיד למטופל "לפעמים אתה זה שדוחה ולפעמים אתה זה שנדחה". את זה הוא כבר יודע. מהאינטואיציה, מד"ר פיל בטלביזיה, מפעמים קודמות שהוא התנהג כמו שהוא מתנהג וזה לא הצליח לו, ואולי גם מישהו כבר אמר לו את זה. המטפל לא מגלה למטופל שומדבר חדש. זו המשמעות של קיומו של החלק הלא פסיכוטי של המטופל, או של נוכחות "אני" עוד מהלידה. כלומר, האדם מסוגל לראות את המציאות מעבר להגנות. זה כמו שילד רואה טלביזיה לבד ומכסה את העיניים כשיש סצינות מין, אבל הוא יודע שיש סצינות מין, והוא מציץ בין האצבעות כדי לדעת מתי להוריד את היד בסוף הסצינה. ההגנות הכי גורפות, כמו הכחשת המציאות, אינן טוטאליות. במקום לגלות למטופל את מה שהוא כבר יודע ולא רוצה לראות, תפקיד המטפל להיות באותה סביבה שבה המטופל שרוי בה, אבל בתוך הנפש שלו, ולהעיר משהו יותר ספונטני לגביה, ליצור איזשהו חיבור חי לגביה. לדוגמא, "זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על זה". אז זה מה שאני מנסה לעשות בהשראת ביון. לא תמיד זה פועל. זה קצת מתסבך.

הרביתי בהקדמות משל עצמי. אעבור להקדמתם של הסימניגטונים. בהקדמה לספרם על "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון" מ1996, הסימינגטונים פותחים באמירה דרמטית זו: "הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של ביון, רחוקה באופן מהפכני מכל צורות ההמשגה שקדמו לו. איננו מהססים לומר שהוא ההוגה המעמיק ביותר בתחום הפסיכואנליזה – ובכלל זה פרויד עצמו. אם הקורא אינו מזועזע, אם אינו המום לגלות שכל מה שהבין עד כה מוטל על כף המאזניים, אם נשימתו אינה נעצרת מאימת ההכרה שעליו להתחיל שוב מאפס, הרי שנכשלנו קשות במשימתנו, והספר היה בגדר כישלון." כמו שהמטופל אמור לשנות את המטפל שמכניס אותו פנימה, גם הטקסטים של ביון אמורים לשנות את הקורא. הקורא הוא האובייקט של הטקסט, והטקסט הוא הפועל עליו. הסימינגטונים מבקשים מהקורא להגיע לא רווי לקריאה. לא להסביר לעצמו שהכלה זה החזקה, לא להגיד שהתקפות על החיבורים זה ספליט, ולא להגיד שלהכיל את ההתקפות זה לשרוד את המטופל, ולא להגיד כל מיני דברים וויניקוטיאניים וקלייניאנים ולאקאניאנים וכו' שנשמעים דומים אבל חוסמים את ההבנה החד פעמית של הטקסט הזה.

הסימינגטונים כותבים על התקפות על החיבורים כי תקיפה של תהליכי חשיבה הורסת את היכולת להיות מודע למציאות החיצונית והפנימית. ההתקפה מבוצעת על ידי סופר אגו רצחני שהוא פונקציית אלפא שפוצלה מהאני כי לא הכילה רגשות, והפכה את מתן המשמעות לעויינת כלפי האגו. סופר אגו זה מושלך על המטפל העוסק במתן משמעויות רגשיות, והמטופל עסוק בהדיפתן והישארות באקטינג אאוט ובהתנהגות ללא מודעות לפשרה הרגשי. הסופר אגו הרצחני במטופל תוקף כל חיבור פורה בתוך המטופל או בין המטופל לסביבתו. לדוגמא, ישנה התקפה על התקשורת המילולית בין המטפל למטופל, שהיא הדרך היחידה שיוכלו לתקשר. כל למשל מטופל שמגמגם במקום לאשר את הפרשנות הנכונה רגשית של המטפל, חותר במחוותיו תחת הרובד הסמנטי של השיחה. המטופל יכול גם לתקוף את החיבור בינו לבין המטפל בתוך חשיבתו של המטפל. המטופל יכול לעשות זאת בכך שהוא מרווה את "הפרה-קונספציות" של המטפל, או את הסכמות הזמינות לחשיבתו של המטפל לפני המפגש הייחודי עם המטופל. לדוגמא, המטופל יכול לאיים בהתאבדות ולעורר במטפל חרדה וחשיבה קונקרטית מאוד של ניהול סיכונים, כאשר המטפל לא מסוגל לחשוב לדוגמא על החוויה הרגשית של המטופל וההקשר בהעברה של הפגישה הנוכחית, נגיד אם בפגישה הקודמת הייתה חוויה של קרבה והבנה הדדית, וכעת המטופל לא מאפשר למטפל לחשוב ש"הקרבה בלתי נסבלת" אלא רק לפעול מתוך "אני חייב להסיר מעליי את האחריות להתאבדות של המטופל שלי", ובכך המטפל גם הוא יתנער מהקרבה למטופל כמו שהמטופל מנסה להתנער מהקרבה המאיימת למטפל. מדובר בכל פעולה שמפריעה לחשיבה המילולית של המטופל או של המטפל, שמקורה במטופל, בין אם המטופל הוא זה שיוזם אותה, או שהוא מוביל את המטפל לאקטינג אאוט משל עצמו. החלק הפסיכוטי משבש כל אינטראקציה שעשויה להוביל את האנליטיקאי לתובנה. משום שהדבר מאיים בשינוי ובכאב רגשי. ההתנגדות לשינוי נובעת מהכאב והוויתור הכרוך בו. דחף המוות הוא השאיפה למצב סטאטי, שבו הדינאמיות של הנפש פוסקת. כך לדוגמא מטופל יכול לבקש להגיד "אני בדיכאון" כאבחנה סתומה שאין בה פתח של שינוי, או לחלופין להגיד "אני מרגיש שאין לי רשות להיות בדיכאון", כדי להסביר למטפל את התנועה המעגלית הלוך ושוב בחווייתו, בין תפקוד לדיכאון, בין רצון לרצות לבין התמרמרות. באותה מידה יכול המטופל לעשות תנועות מוטוריות מסיחות דעת, לבוא עם מחשוף עמוק, או לדבר בטון רדום ומרדים, למלא את המטפל במידע אך לא לעורר במטפל זיכרונות או דימויים. כל דבר שמרחיק את המטפל מהמטופל, בקשר הבינאישי, או אפילו בחיבור הרגשי החי של המטפל אל המטופל בתוך חשיבתו של המטפל.

בסקירתו לגבי הגישה של ביון במבוא לספרו "טכניקה בטיפול בילדים", אנטונינו פרו כותב כי ביון מציע עמדה "ללא זיכרון וללא תשוקה", שהיא עמדה ממושמעת שבה היכולת לשאת את הלא ידוע קשורה לאמונה בדבר מה שמתפתח באמצעות המגע הרגשי עם המטופל, ולאמונה שדבר מה זה ניתן להבעה במילים, באופן המאפשר שינוי קיצוני במטופל. שינוי קיצוני המבטא קפיצה פתאומית בצמיחה הנפשית. פרו מדגיש כי המטפל אמנם מוביל את הזוג הטיפולי, אך הוא שותף מלא לחוויה הרגשית בחדר. המטפל נתון בסכנה רגשית בדיוק כמו המטופל, ומודע לכך שהחשיבה היא פונקציה חדשה של החומר החי. המטפל מאויים על ידי האלימות הקטסטרופלית של "האמת" של העובדות הנפשיות, שאותן הוא מבקש לחלוק. המטפל נתון בסכנה אם הוא מוכן ללכת למקום בו נמצא המטופל (להיות באחדות) בדרך של מפגש קבוצתי של שתי נפשות במפגש הטיפולי. ... ביון מראה עד כמה מטלטלת ההכרה בכך שביכולתנו להפוך נעדרים מבחינה נפשית כשדברי המטופל אינם מוצאים חן בעינינו, וכן בכך שמטופל בעל הפרעה נפשית קשה יודע תמיד מתי האנליטיקאי נעדר מבחינה נפשית. השאלה היא כמה אמת על אודות המטופל ועל אודות עצמו יכול האנליטיקאי לשאת, כאשר יש לדייק כי מדובר באמת אודות האנליטיקאי הזה עם המטופל הזה ברגע הזה. האנליטיקאי מתעייף מכיוון שהוא נתון להתבוננות מתמדת מצד המטופל שלו ביחס לאיכות ולכנות של תפקודו הנפשי. המטופל משמש כמעין מראה, המשקפת את המרחק של האנליטיקאי. מראה זו מאפשרת לאנליטיקאי להציע תיקון במערכת היחסים, וגם להתבונן בדברים אותם הוא לא רוצה לשמוע או אינו מסוגל לשמוע, כגון רגשות שאינו יכול לשאת ואזורים אפלים שלו עצמו, המוגנים או מכוסים בצלקות שעדיין כואבות. האנליטיקאי עסוק בצמיחה משותפת עם המטופל, בנכונות לקבל עוד ועוד מהמציאות הנפשית של המטופל ושל עצמו. המטפל מוותר על פירושים בגרוש המוכרים לו מהצמיחה שביצע באנליזה שכבר עבר, או בהתכוננות לפגישה בהדרכה, ומפרש כדי לפתוח את החשיבה.

סיכום המאמר:
מאמר זה מתייחס לחשיבתו של ביון על החלק הפסיכוטי של האישיות. שם כל מה שמורגש כמחבר בין אובייקטים מותקף. דינאמיקה זו בולטת במקרים של פסיכוזה גבולית. השד או הפין הם הפרוטוטיפים לכל חיבור בין אובייקטיבים. הנושא שנידון הוא התקפות על השד בפנטסיה כמתקפה על אובייקטים מחברים, ובנוסף, הזדהות השלכתית כדרך להיפטר מחלקי אגו הרסניים, וחלקי אגו שנוצרו על ידי ההרסנות של המטופל.

הרקע של המאמר הוא התיאוריה הקלייניאנית המתארת התקפות סדיסטיות על השד הנובעות מצרות עין (envy). כלומר, הרצון להרוס את מה שיש לאחר יותר ממני. כשהאם מניקה התינוק גם נהנה מההזנה, אך גם מתמרמר על חוסר השליטה שלו במה שיש לאם ואין לו. רעיון נוסף הוא פיצול אובייקטים. זהו מנגנון הגנה המחלק את האם לחלקים רצויים ובלתי רצויים, התינוק מתייחס לשד של האם כאובייקט חלקי ומתעלם מיתר ההיבטים של האם, ובהתייחסותו לשד של האם הוא מפצל בין שד טוב המזין אותו לבין שד רע המתסכל אותו. מטרת הפיצול היא להפריד בין הטוב לרע, כדי שיתאפשר להשאיר את הטוב קרוב אלי ולהתרחק מהרע. הרעיון הבא הוא הזדהות השלכתית. אצל קליין מדובר למעשה בזיהוי השלכתי, שזה מה שאדם עושה כשהוא מזהה בין אדם לבין אובייקט פנימי. לדוגמא כאשר התינוק מזהה את האם עם הסופר אגו הרודפני שלו וחושש מהנקמה שלה, או כאשר הוא מזהה את המטפל עם האובייקט הטוב והמזין מהפטנסיה שלו ועושה לו אידאליזציה. אולם אצל ביון המושג הופך למושג שקשור להשפעה של פעולה זו על האנליטיקאי. לפי ביון הזדהות השלכתית אינה רק פעולה חד צדדית של המטופל. המטופל צריך להפקיד את חלקי האגו שנוצרו על ידי ההרסנות וצרות העין אצל האחר, והאחר מפנים אותם, כדי לרכך אותם, ולהחזיר אותם למטופל כשהם ניתנים לעיכול. הזדהות השלכתית היא היכולת לנוטוע תכנים רגשיים אצל האחר. זוהי פעולה של השלב הנרקיסיסטי בו אין הבדל בין אובייקטים, ואין הבדל בין אני ואחר, ולכן שנינו חולקים פונקציות. הנושא הבא שביון מסתמך בו על קליין הוא תסביך אדיפוס מוקדם. בניגוד לתסביך אדיפוס שתיאר פרויד, המתייחס למשולש קנאה, הרי שקליין מתייחסת לצמד תינוק-הורים. התינוק מקבל הזנה מהאם, וממלא את החוסר שלו במפגש איתה. כך הוא מפתח רעיון של אחדות, גם של האם שמסוגלת לספק צורך ולכן היא מהווה סוג של מלאות עצמאית, וגם של הזיווג שלו עם האם שהופל אותו לחלק ממלאות כזו. באופן זה האב אינו אובייקט נפרד, אלא ישנו רק הזיווג ההורי, כמה שמונע מהתינוק להיות מזווג עם האם. התינוק צר עין כלפי המלאות של האם, ותוקף אותה. גם כאשר הוא ניזון מהאם ונמצא במצב של אחדות איתה, התוקפנות שלו כלפי רעיון הזיווג נותרת. יש בו עדיין חלק מתמרמר לגבי האפשרות למלאות, סיפוק ואחדות, ולכן הוא תוקף את הזיווג גם כשהוא נהנה ממנה. ולבסוף ביון מתייחס לרעיון הקלייניאני של פנטסיה, שהוא התפקוד הנפשי של קשירת חרדות באובייקטים. לדוגמא המעבר מתחושת צריבה של שתן לניסוח המתייחס לאובייקט כמו "מישהו צורב אותי" או "אני צורב מישהו עם מה שיוצא ממני".

התקפות על החיבורים יותר מורכבות ממה שניתן לתאר מילולית. הדיבור הוא הקשר בין המטופל למטפל ולכן הוא מותקף. המטרה באנליזה היא קשר יצירתי, הפיכת חומר גלם לבעל משמעות חדשה. כשביון מתייחס להתקפות על החיבורים הוא מבחין בין התנגדות לפירוש (הדחקה שמדובר במשהו שקשור אלי) לבין מתקפות על עצמם המחשבה (הכחשה של עצם המשמעות).

שתי הפסקאות הבאות הן קשוחות מאוד, ולא קלות לקריאה גם עבור מי שמבין את המושגים, משום שמדובר בתיאור מאוד מפורק של אנליזה קלייניאנית עם מטופלים שסובלים מהפרעות חשיבה. במספר דוגמאות קליניות, ביון מדגים פירושים להתנהגות שמטרתה להרוס את מה שמחבר בין שני אובייקטים. הוא מדגים גם את עבודתו עם האישור והדחיה שהוא מפרש בתגובות המטופל. באחד מפירושיו הוא חושף את רגשות החיבה של המטופל לאמו והערכתו על יכולתה להתמודד עם ילד נמנע כפי שהיה. המטופל מנסה להסכים אך מגמגם במשך דקה וחצי את מעט המילים שדרושות כדי לאשר את הפירוש. הוא נשמע מתנשף, מגרגר, טובע, וכשביון מסב תשומת ליבו לכך הוא מאשר שמדובר בדבר חריג עבורו. מטופל אחר מספר שאינו ישן ואינו חולם וחרד מקטסטרופה. ביון מציע שאולי הוא חושש מפני חלום. המטופל אומר שאינו יכול לחשוב כי הוא רטוב. ביון מפרש ש"רטוב" זה דימוי שהמטופל השתמש בו בעבר כדי לייצג סנטימנטליות רכה ודביקה. המטופל אינו מאשר וביון מפרש זאת כסירוב בעל תוקף, ומחפש אסוציאציות אחרות. לבסוף ביון מפרש מחדש כי בשינה המטופל חש שנפש שלו בורחת, שזה כמו בריחת שתן בלילה. ביון ממשיך לפרש כי מדובר בפחד אובדן שליטה על ההרסנות של המטופל. האסוציאציות של המטופל מראות שהפירושים הטובים של ביון פוצלו בעדינות והפכו לשתן מנטלי, שחלחל החוצה ממנו. שינה הייתה לא מודע, מצב חסר דעת וחסר תקנה. ביון מבין גם שהשינה מקבילה להזדהות השלכתית, ולתחושה של המטופל כי תכנים מנטליים הרסניים זולגים ממנו אל המטפל באופן בלתי נשלט, וכך הוא עלול להרוס את המטפל. כך ביון מחפש ולידציה אצל המטופל, מגיש פירוש טנטטיבי, ומחפש אישור מחדש שגם הוא בר פירוש. אצל מטופל אחר ביון מתאר כי שם לב שנעשה מודע לאחרונה למציאות החיצונית. גם קודם לכן המטופל היה מגיע עצמאית לטיפול, וניתן היה להסיק כי הוא בקשר עם המציאות שמספיק להסתדר בעולם, אך בטיפול לא היה ניתן לראות יכולת זו. (כלומר, המטופל רואה את המציאות אך עוצם עיניו אליה כשהוא מגיע לטיפול, למקום הרגשי). לאחר מספר אסוציאציות, ביון מפרש מוטיב חוזר, כי המטופל מבטא חוויה כאילו הוא חש עד למשגל בין שני אנשים. המטופל מתאר כי הוא חש שחוטף מהלומה. תחילה ביון חושב לפרש שהמהלומה באה מבחוץ, מהפירוש הבוטה של ביון, אולם נראה שהמטופל חווה כי המהלומה הגיעה מבפנים. המטופל מתאר זאת כדקירה המגיעה מבפנים. בהמשך ביון מתרשם שהמטופל עסוק בבהייה בחלל, כמו הוזה אובייקטים בלתי נראים. (ניתן לפרש זאת כי המטופל תקף את החיבור מבפנים ואז בהה ברסיסים המפורקים של המשמעות). בדוגמא הבאה, המטופל שותק, אומר מעט, ומה שהוא אומר חסר משמעות מובנת עבור המטפל. לאחר מכן המטופל מספר שבחורה שפגש הבינה אותו. לאחר מכן המטופל מחווה בתנועת דקירה אלימה אל מרכז החדר, ואז מחווה לביון בביטול, כמו לומר שאין לתת לכך חשיבות. ביון מנסה לציין זאת, אך המטופל מתעלם מהערתו. כך ביון מנסה לתת משמעות מילולית למחוות לא מילוליות. לאחר מכן המטופל מתאר שיש ערפל כחול בחדר, וכשהערפל נעלם המטופל מציין שהוא מדוכא. ביון מפרש לעצמו כי החוויה הנעימה של להיות מובן מותקפת על ידי המטופל בדימוי מפורק של התעללות מינית, מותקפת ומנותצת, ואז מופנמת מחדש כהרס עצמי. נראה כי המטופל מנסה להבין האם הזה או לא. הרצון לדעת אם זו מציאות או הזייה נובעת מהרצון להימנע מהמשך כאב או כדי להיערך לכך. (ביון קורא לפירוש הבנה אבל דווקא ספיגת הטירוף דרך ההזדהות ההשלכתית והתאחדות ללא הבדלים עם המקום הפסכוטי של המטופל היא הההבנה הטרום דפרסיבית שהמטופל מבקש. אם אתה נפרד אתה טוב או רע ובהכרח תוקפני. ההתקפה היא למעשה על המבט החיצוני. על גבולות העצמי.) בדוגמא הבאה, ישנה שתיקה ארוכה, ולאחר מכן המטופל אומר משהו חסר פשר: ברזל נפל לרצפה. ביון מפרש את עצם היכולת לתקשר: אתה מתקשה לתקשר איתי כי אתה נסער.

גם כשביון מפרש את הדוגמאות הקליניות הקשות להבנה, הן לא נעשות הרבה יותר ברורות. בחלק הבא של המאמר ביון מנתח מאפיינים של הדוגמאות הקליניות שהביא. המשותף לכולן הוא התקפה על חיבור. אצל מטופל אחד הגמגום מנע שימוש בשפה כחיבור בין מטפל למטופל. אצל המטופל השני שינה והזדהות השלכתית נחווה כדליפה של לא מודע למטפל וכך עוררו חרדה. ביון מעיר כי סכיזופרנים לא מדווחים על חלומות באנליזה, וייתכן כי אינם חולמים כלל, והוא מסיק כי ייתכן שחלומותיהם כה פגמנטריים עד שלא ניתן לתארם, כמו הזיה ויזואלית בלתי נראית. גם אובייקטים מובחנים לא מקבלים יחס של אובייקט. ביון מעיר שזה כמו להתייחס לצואה (אובייקט מובחן) כמו לשתן (רצף בלתי מובחן של חלקיקי אובייקט). במקום אובייקטים מובחנים, מסמנים הנבדלים זה מזה, יש רק רצף. אובייקטים בחלומות של אנשים נורמלים נחווים כמוצקים, בעוד שבחלומות הסכיזופרניים תוכן החלומות מפורק לחלקיקים. המטופל לא תוקף חיבור במקרה זה, אלא נרתע מההקשר של המיטה. הזדהות השלכתית או שינה נתפסים כהתקפה לא מודעת ובלתי נשלטת על הזוג ההורי המזווג. המטופל חש שבזמן שינה או הזדהות השלכתית, הוא מאבד את נפשו, וחש חוסר אונים וחוסר שליטה במתקפותיו הלא מודעות על אהוביו. כך המטופל מנסה להימנע מהתקפותיו על הזיווג ההורי. הזוג המשולב הוא דימוי קלייניאני שמאפיין של התסביך האדיפלי המוקדם, טרם ההכרה בנפרדות, כאשר התינוק מפנטס כי האם נמצאת במצב של אחדות וחוסר צורך ביחס אל ההזדקקות הרבה שלו, וכך מתעוררת צרות עין אצל התינוק. התינוק מניח מצב של שלמות, שהוא זיווג, כאשר הוא זוכה לסיפוק הצורך. אך הוא מניח כי לאם יש מצב של שלמות גם בלעדיו וזוהי הכרה בזיווג ההורים גם לפני שיש הכרה בנפרדות האם או בקיומו של האב. וכך חלק במטופל תוקף את עצם הזיווג, גם כשהזיווג נעשה על ידיו ומספק אותו. כדי להימנע מחיבור רגשי הייתה מתקפת צרות עין, שנועדה להימנע מצרות עין גדולה אף יותר כלפי רגש ומודעות אליו. רגש והמודעות אליו מהווים חיבור, צורך באחר שנפרד ממני, ולכן חיבור זה מותקף. המודעות לרגשות מותקפת. המטופל חרד מחיבור יצירתי בינו לבין המטפל ומתמיר/משחית את הזיווג ביניהם למיניות עויינת הרסנית ועקרה. בדוגמא הבאה, המטפל מפרש את ההזדהות ההשלכתית, ובכך תוקף את ניסיונו של המטופל לתקשר באופן לא מילולי. המטופל חש אחראי למתקפה של המטפל על ההזדהות ההשלכתית. האשמה והשיפוט הושלכו על המטפל כאשר פונקציות אלו הנמצאות במגע עם המציאות היו בלתי נסבלות, והמטופל ביקש להתנתק מהן. שני ענני ההסתברות התלויים בחדר מסמלים ניסיון להחליט האם המטפל הוא אובייקט טוב או רע, ולא לקבל אותו כוודאות. חלקי האגו שפוצלו החוצה דומים לאובייקט ביזארי המוטען בחלקי אגו עם ביקורת מציאות, שמבקר את האגו, כסופר אגו החיצוני לאגו. ענני ההסתברות היו אניגמטיים ומפחידים כמו שד קמאי רודפני. רודפני משום שהוא נוקם על פיצולו והשלכתו מהאחר, על הניסיון להיפטר ממנו באלימות. השיפוט הלקוי ובוחן המציאות הלקוי הושלכו על המטפל והפכו רודפניים. לכן ענני ההסתברות (המטפל למעשה) עשויים לתת חיווי שגוי לגבי המציאות, שמציאות היא הזיה ושהזיה היא מציאות. בדוגמא בה המטופל מגן על הוריו מקנאה בכך שהוא מדבר על ביון ועל עצמו כזוג שהוא מקנא בו. ההסטה של צרות העין כשלה והיא חזרה אליו כמו בומרנג, משום שכעת הוא מקנא בעצמו ובמטפל. הוא גם חלק מהזוג שמהווה מושא הקנאה שלו וגם הצד שמוציאים אותו החוצה מהזוג ולכן הוא נהנה וכואב בבת אחת. הזוג תוקף את הזיווג היצירתי ומזדהה גם עם הזוג וגם עם הקנאה ההרסנית. כך נוצר אובייקט רודפני, או צירוף של אובייקטים רודפניים. זהו סופר אגו קמאי ורצחני.

אבל אם שרדתם עד כה, הגעתם ללב המאמר. בהמשך ביון מביא רעיונותיו באופן ישיר יותר. הוא מזכיר את המטאפורה הארכיאולוגית של פרויד לגבי חשיפת הלא מודע. אולם איננו חושפים תרבות עתיקה בשגרת היומיום שלה, אלא אסון פרימיטיבי שעדיין נחשף. זה כמו לחפור את פומפי הקפואה באפר, אך וזוב עדיין גועש והלבה עדיין זורמת, זה כמו לחשוף את צ'רנוביל או איזה איזור מוכה אסון גרעיני בו הכור עדיין קורן, והנחות המרחב והזמן מתעוותות, כמו בסרט סטאלקר. בחדר הטיפול לא נחשף מבנה סטאטי אלא קטסטרופה דינאמית בלתי פתירה, בלתי ניתנת להשקטה. אסון זה שנותר ללא שינוי, ללא התקדמות, נובע מהרס הסקרנות ומחוסר היכולת ללמוד. איזור זה לא התפתח, לא עובד, לא טוהר מהרעלים שבו, והכניסה אליו רעילה ומשחיתה.

התקפות על חיבורים נובעות מהשלב הפרנואידי סכיזואידי, בו למטופל יש מערכות יחסים עם חלקי אובייקט. גם הוא לעצמו מתייחס כאובייקט חלקי. המטופל הפסיכוטי לעיתים תכופות אומר "נראה לי ש..." או "כנראה ש..." במקום לומר "אני חושב", משום שאין אני שלם. המטופל הפסיכוטי מתייחס לקונקרטי כמו שד, וכך זה נשמע לאדם המפותח יותר נפשית, אך הכוונה לפונקציה שהשד מסמן, כמו הזנה, הרעלה, שנאה. כשהוא מתייחס לשד הוא מתייחס לפונקציות שלן. הפונקציה היא בpresent progressive : feeding, hating, poisoning, ואינה סטאטית כמו חפץ דומם או איבר אנטומי, וכך גם האסון שקרה מול אותה פונקציה מתמשכת. השאלה לגבי אובייקטים היא מה הם, ולא למה הם, משום שאין תפיסה של סיבתיות וזמן. השאלה "למה" מעוררת אשמה ולכן רצף הזמן פוצל. אם נשאל למה אני מרעיל, נגלה אשמה רבה ופגיעות רבה. לכן לא ניתן לפתור בעיות בכלים של סיבתיות. המטופל מכחיש בעיות הנובעות ממשהו שאינו קשור לעצם הגעתו לטיפול. המטופל עסוק במהי הפונקציה, אך לא מסוגל להבין את ההקשר המלא שלה. לא ניתן לשאול למה ואיך משהו קרה, רק מה קרה, וכך יש מבוי סתום לסיבתיות.

חיבור הוא הקשר של המטופל עם הפונקציה ולא עם האובייקט לו משוייכת הפונקציה – החיובר הוא עם ההזנה ולא עם השד, עם מתן המשמעות ולא עם המטפל. קליין מתארת שפיצול והזדהות השלכתית מופרזים קשורים באישיות מופרעת בעוד שהפנמת אובייקט טוב ובעיקר שד האם קשורים בנורמליות ביון מסיק מכך שיש מידה תקינה של הזדהות השלכתית, וכן של הזדהות הפנמתית, ושעליהן מושתתת התפתחות תקינה. במהלך טיפול ביון חש כי המטופל מפעיל הזדהות השלכתית באופן שנראה שהוא מתרגל אותה, כאילו הזדמנות לכך נגזלה ממנו בילדותו. המטופל חש כי יש אובייקט שמונע ממנו הזדהות השלכתית. בסיטואציות הגמגום והנערה המבינה, המטופל ביטא רצון להפקיד חלקים באישיותו אצל המטפל, ושהמטפל סירב לקבל חלקים אלו. המטופל חש ברגשות כואבים ומבקש להפקידם במטפל, במטרה שהמטפל יעבד וירכך אותם עבורו טרם יחזיר לו אותם, אך בפירושיו המהירים, המטפל יורה תכנים אלה בחזרה, מכאיבים יותר. ביון סירב לקבל את רגשות המטופל לתוכו, והמטופל ביטא ייאוש ואלימות ודחף אותם אליו. ניתן להבין אגרסיה זו בהקשר הטיפולי ולא כתוקפנות ראשונית. הזדהות השלכתית אלימה גרמה למטופל לחשוש מנקמת המטפל. ההתגוננות של המטפל נתפסת כעויינת להזדהות ההשלכתית השפירה של המטופל. ביון חש שהוא עד לסצינת ילדות בה גילוי רגשות של המטופל נענה על ידי האם באופן מסור, כדי לצאת ידי חובה. כאילו האם ניסתה לחתל ולהאכיל לפי הצורך, אך לא הכניסה פנימה את חרדות המטופל. כמו אומרת לעצמה אני לא מבינה מה לא בסדר עם הילד הזה. האם נענתה רק קונקרטית בנוכחות ובאוכל אך לא בהכלת פחד המוות של הילד. הילד לא הכיל פחד מוות וניסה להעביר אותו אליה בהזדהות השלכתית. אם מבינה חווה את אימת המות שמושלכת לתוכה, ועדיין שומרת על פרספקטיבה מאוזנת, שהוא לא באמת ימות מרעב. עקב אי הכלה של רגשותיו הקשים, התינוק הכחיש רגשות חרדה לא מוכלים.

במקרה וזה נראה המצאה אחת גדולה, ביון מתקף שזו אכן הייתה חווייתו. כלומר, המטפל הוא זה המתקף את הפירוש של ההעברה הנגדית ולא המטופל.

באנליזה, מתאפשר למטופל משהו שנגזל ממנו בעבר. כך עולים גשות כאב וטינה על מה שחסר לו. ישנה אמביוולנטיות של הכרת תודה על ההזדמנות ועויונות על חוסר ההבנה והסירוב להזדהות השלכתית בו המטפל נוקט. המתקפה הראשונה על החיבור היא דווקא על ידי המטפל/אם המסרב/ת להבין את ההזדהות ההשלכתית ואז המטופל מגיב בהזדהות השלכתית מופרזת. הזדהות השלכתית מחברת בין המטפל למטופל, ובין התינוק לשד. זה לא הגורם הראשון לפסיכוזה, אך זהו הגורם הסביבתי לנפש הפסיכוטית. הגורם המולד הוא תוקפנות וצרות עין. חומרת ההתקפות גוברת מול אם שאינה קולטת הזדהות השלכתית. אך גם אם האם קולטת הזדהות השלכתית ונותרת מאוזנת, הרי התינוק שונא את היכולת שלה להבין ולשמור על נוחות הדעת מול ייסוריו. כך ישנן התקפות על יכולותיו של המטפל לשאת בשלוות נפש בהפנמות של ההזדהות ההשלכתית של כאבי המטופל. היכולת של המטפל להפנים את כאבי המטופל מותמרת על ידי צרות העין של המטופל לחמדנות בולענית. השלווה של המטפל הופכת לאדישות עויינת. בשלב זה המטופל נוקט באיומי אובדנות ובאקטים עבריינייפם כדי להרוס את שלוות הנפש של המטופל.

המתקפות נובעות מצרות עין מולדת, שנאה, ותוקפנות. מצד שני גם מדחייה של האם כלפי ההזדהות ההשלכתית ופיצולים מצד התינוק. ההתקפות הן לעיתים בין המטופל לסביבה ולעיתים בין חלקים באישיותו. בפסיכוטים קשים תמיד יש חלק מולד ורק תרומה של הסביבה.

המטופל שואל מהם האובייקטים להם הוא מודע. אלו הם אובייקטים חלקיים. אך למטפל המפותח זה נשמע שהוא עסוק באובייקטים קונקרטיים. הפונקציות שמסקרנות את המטופל נחקרות באמצעות הזדהות השלכתית. רגשותיו הם פונקציות כאלו. הזדהות השלכתית מאפשרת לחקור רגשות כאלו אצל אישיות המסוגלת להכיל אותן. הריסת הקשר בין התינוק לשד, גורמת לעצירה של סקרנות ללמידה והתפתחות. גדיעת המנגנון לניהול רגשות הופך רגשות קשים לבלתי נסבלים ובכך את חיי הנפש בכלל. השנאה מופנית כלפי הרגשות, כלפי השנאה עצמה, כלפי המציאות המגרה רגשות. לא רחוקה הדרך לשנאת החיים עצמם. זה מוביל להזדהות השלכתית מופרזת של מבועי החשיבה היוצרים קשר בין תפיסה חושית לבין המודעות (פונקציית אלפא). כך הזדהות השלכתית מופרזת מחזקת עצמה, תחת שליטת דחף המוות.

כשל בהפנמה הופך את האובייקט לעויין, בעיקר כלפי הזדהות השלכתית וכלפי סקרנותו של התינוק מול העולם. ועם השד נחווה כמבין, ההרסנות תתמיר אותו לחמדני, בולעני, שכוונתו להשמיד הפנמות. כך לדוגמא מטפל שנחווה כמבין את המטופל, נתפס כמבין רק כדי להטריף את המטופל. אובייקט פנימי זה מתפקד כסופר אגו מחמיר וקוטל אגאואים. הכוונה כאן לאובייקט שלם, אך לרוב בעמדה הפרנואידית סכיזואידית מדובר באובייקט חלקי או ביזארי רודפני. הפרעה לדחף הסקרנות ודחיית ההזדהות ההשלכתית המשרתת אותו, עוצרת את ההתפתחות. המטופל לא מסוגל למה ולשאול סיבתיות. הוא חווה כאב אך לא מפסיק לנהוג באופן שמכאיב לו. יש לשתף אותו כי לו עניין להבין מדוע הוא חש כך. כך ניתן אולי לגרות אצלו את הגברת הסקרנות לסיבתיות.

לסיכום, אצל פסיכוטיים (ואצל כולנו) ישנו אובייקט פנימי (סופר אגו) שמתנגד לכל צורת התקשורת והביטוי היצירתי. במצב זה הרגש שנוא. זאת משום שרגש עוצמתי מדי להכלה על ידי האישיות הלא בשלה. רגש נותן תוקף מציאותי לאובייקטים שאינם אני וכך מאיים על נרקיסיזם ראשוני. סופר אגו זה התפתח משד שסירב להפנים ולרכך רגשות קשים. שד זה מורגש כמעצים את הרגשות המותקפים. ההתקפות הללו על הפונקציה המחברת של הרגש מובילה לפסיכוזה. בפסיכוזה יש לינקים הגיוניים, כמו מתמטיים, אך לא מציאותיים, ואינם נכונים רגשית, אלא פרוורטיים, אכזריים ועקרים.



יום חמישי, 2 באפריל 2015

"אופיו של המעשה הטיפולי בפסיכואנליזה" לפי סטרייצ'י (1936)

להלן סיכום מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד' בו חברי רותם הציג את המאמר של ג'יימס סטרייצ'י משנת 1936: The Nature of the Therapeutic Action of Psychoanalysis.

רותם פותח בדעתו על המאמר: "אחלה מאמר. לא בטוח שיורד לסוף דעתו. לא יודע איך דברים באמת מרפאים בפסיכולוגיה, אם בכלל, אומר זאת בתור לקוח, לא בתור אחד מהגילדה. אבל אני מאוד אוהב את התקופה הזאתי, כי הדברים מאוד ברורים וחד ערכיים, ובסיום סטרייצ'י אומר שהפירושים צריכים להיות פירושי טרנספרנס. הוא מציע לבחון את הצד של המטפל בסיטואציה של הטרנפרנס, בו דחפי איד חייתיים יוצאים לעבר המטפל. קליין אומרת שיש משהו קשה במתן פירוש מוטטיבי כזה. תמיד קיים דחף לחמוק מפירוש מוטטיבי לפירוש חוץ טרנספרנסיאלי או הסבר או בירור. הוא שואל מה הסיבה להימנעות מפירושי טרנספרנס. ההסבר שלו זה האנליטיקאי שהאנליטיקאי מציב את עצמו בתוכה, שהדחף לא יתפרץ התשובה הזאת היא פשוטה והגיונית, אבל מאוד חד ערכית יחסית למה שאנחנו מכירים היום. אנחנו לא מפחדים רק מהדחפים של המטופל, אלא, למשל, גם מהדחפים של עצמנו והחלקים הלא מעובדים שלנו כמטפלים. אולם זה יופיו של המאמר, הדברים הרבה יותר פשוטים ב1934."

ורותם מתחיל בסקירת המאמר: סטרייצ'י שואל כיצד האנליזה מרפאת ברמה התיאורטית. הוא עוסק בפרוצדורות מקובלות בגישה הפסיכואנליטית, והשיא הוא בפירוש המוטטיבית – פירוש שמתמיר את הדינאמיקה הנפשית. הוא מספר את העמדות הידועות על פרוצדורות פסיכואנליטיות. בשנת 34 הסופר אגו הוא מבנה חדש שפרויד רק עלה עליו.

אנליזת התנגדות: תסמינים נוירוטיים הם הגנות בפני תכנים לא מודעים שהמטופל מתגונן בפניהם. התסמין מסתיר את המחשבה הלא מודעת האסורה. התסמין גם מספק את הדחף הלא מודע במידה מסויימת. לדוגמא, החלום מסתיר את המשאלה האסורה, אך בו זמנית יש בו משהו שמספק אותה במידה כזאת כדי שלא תצטרך להתעורר ולהתמודד עם המשאלה. לדוגמא באימפוטנציה, האדם כועס על בת הזוג או הדימוי האימהי שהוא משליך עליה, אז הוא גונב ממנה את העונג על ידי האימפוטנציה, והתסמין משרת את הדחף. אז ניתן להסביר מה הסיבה לסימפטום ואז השימוש שלו להסתיר את הלא מודע נעשה לא רלבנטי, והוא מאבד מכוחו. אולם לעיתים הסימפטום נותר בעינו. משום שישנה התנגדות. האדם מדחיק את הידיעה הזו למרות שהיא נגלית לו ברמה האינטלקטואלית. ההבנה אינה מוטטיבית. אז האנליזה פנתה לתקוף את ההתנגדות. הכוחות שמתנגדים לגילוי של הדחף אינם נובעים מהאיד אלא מהאגו. זה לפני ניסוח הסופר אגו. האגו לכאורה משתף פעולה, ולכן זה אמור להיות יותר פשוט. סטרייצ'י טוען כמה טיעונים לגבי המוטיבציות לשתף פעולה: הרצון להחלים, האנליטיקאי מסביר לו את מבנה התסמין ולמה הוא מגן מפני מחשבות אסורות, מבהיר שהתסמין היה רלבנטי לינקות ולא רלבנטי עוד, והפתרון הינקותי הוביל לחולי נפשי והפתרון הנוכחי יוביל להחלמה. אבל סיבות אלו לא יוצרים ברית מספיק טובה עם האגו של המטופל והסימפטום לא חולף לו.

העברה: תופעה של הטענה ליבידינלית. ליבידו שלא נקשר מספיק בילדות, ועכשיו נדבק לכל דמות חדשה שנקרית בדרכו של האדם. בסיטואציה הטיפולית האנרגיה הליבידינלית נקשרת ביתר שאת למטפל. אנרגיה זו של ההעברה מחזקת את הברית הטיפולית ונותנת מוטיבציה לעבודה על האגו. אבל היו גם העברה שלילית והעברה אירוטית. אלו שוב עוררו הדחקה מצד האגו. אפשרות אחת הייתה להתאהב במטפל. התאהבות במטפל מקשה להיחשף בפניו. העברה אירוטית היא סוג של התנגדות. התנגדות אחרת היא כעס על המטפל. אם זה לטנטי ואנחנו לא מגלים זאת אף יותר קשה להיחשף. הניתוח של ההעברה אפשר לגלות את התוכן המודחק בעצמו. ההעברה הייתה מתגלמת בתוך הטיפול והתכנים שהיו לא מודעים, הפכו לנוכחים בטיפול. במקום השקעת האנרגיה בסימפטו, המטופל היה מושקע יותר בהעברה כסימפטום חדש, ונוצרה נוירוזת ההעברה. זו עדיין סוגסטיה.

הסופר אגו: ניסוח חדש של פרויד. הסופר אגו אחראי על ההדחקות, ישירות או שהוא מפחיד את האגו וגורם לו להתגונן בפניו. לפי הבנתו של סטרייצ'י השינוי המרפא באגו מתרחש בחלקו בסופר אגו. לפי אלכסנדר האנליטיקאי נכנס לתוך הסופר אגו, ומוחק אותו. סטרייצ'י מרכך, ואומר שיש שינוי ועידון של הסופר אגו בלי למחוק אותו. סטרייצ'י אומר שלאחר שהסופר אגו נחטף על ידי האנליטקאי הוא מוחזר לרשות האגו של המטופל.

סטרייצ'י עובר לתאר את החשיבה של קליין ומתאים אותה לחשיבה של הסופר אגו. האני העליון נוצר מההפנמה של האובייקט. האובייקט הראשוני הוא הסופר אגו. כשמשליכים אובייקט רע נוצרים מעגלי השלכה של אובייקט רע, ונוצר סופר אגו רודפני ונוקשה. אני משליך את התוקפנות על האם, היא לא מגיבה טוב, אני מפנים אובייקט תוקפני, תוקף, וכך הלאה. בתהליך הבריא יותר התינוק מגיע לשלב הגניטלי. בשלב זה מספיק דחפי איד הושלכו ונוצר יחס חיובי יותר כלפי אובייקטים חיצוניים, הסופר אגו נעשה יותר חיובי, ומתאפשר יותר קשר עם המציאות. כלומר רק בגיל ההתבגרות מגיעים לקשר עם המציאות ואובייקטים חיצוניים, קשרי החיים וכו'. הסופר אגו הוא גם האובייקט הטוב וגם האובייקט הרע. הוא יכול להיות נחמד ואכזר. רותם: החוקים וההגבלות של האגו הם הסופר אגו, יכולים להיות גבולות נעימים וטובים שאנחנו מבינים, וישנם גבולות רודפניים ומבהילים. סטרייצ'י מציע לשבור את המעגל הנוירוטי. הסופר האגו הרודפני הוא הרסני. במצב האנליטי יש שני אלמנטים עיקריים המסייעים לכך: שהמטופל מטה את דחפי האיד שלו כלפי האנליטיקאי, ושהאנליטיקאי יהפוך לסופר אגו עזר של המטופל.

האנליטיקאי כסופר אגו משלים: סטרייצ'י אומר שבמושגים קלייניאנים האובייקטים הטובים הם הסופר אגו המתון והרעים הם הסופר אגו הנוקשה. הנוירוטי מסתובב עם יותר אובייקטיבים רעים מטובים. גם כשהוא משליך אובייקטים טובים האובייקט החיצוני נצבעים באובייקטים רעים במהרה. אובייקטים טובים שמטרתם לעשות אידיאליזציה, והם נועדו לעמוד כנגד הרע. זה לא טוב אמיתי אלא תמונת ראי של הרע. קשה יותר לעשות את האינגרציה. הם מפחיתים את המגע עם המציאות. האובייקט אינו קיים כטוב בלבד במציאות ולכן הוא מועד להישבר. אלו אובייקטים ארכאים, שבמעגלי השלכה והפנמה עם העולם, האובייקט הטוב הוא זה שעושה את החיבור, את האינטגרציה בין הרעב והשובע, בין הכאב והנחמה, ולכן אידיאליזציה של האובייקט הטוב אינה אובייקט טוב. כמו להטיף לעצמך מנטרות חיוביות, בניסיון להיפטר מהצד הדיכאוני וההרסני, ואז אין חיבוק עצמי, אלא מתקפה עצמית שהיא דיכאון וירידה על עצמי בתחפושת לעידוד עצמי.

במצב האנליטי הייחודי שהאיד מופנה למטפל, והמטפל מחליף את הסופר אגו של המטופל. סופר האגו המשלים מובחן מהסופר אגו המשלים. הסופר אגו הארכאי מורכב מהרבה הפנמות של הרבה אנשים מתקופות שונות בחיים והוא מבולגן. הסופר אגו המשלים הוא מאורגן לפי המציאות ועקבי יותר. הסופר אגו הארכאי רודפני ואוסר הרבה דברים. הסופר אגו המשלים מרשה להביא דברים למודע. הסופר אגו החדש מבוסס על סיטואציות עדכניות וכאן ועכשיו. האימאגו המופנם של המטפל אומר למטופל להגיד כל מה שעולה בראשו, אך במהרה הסופר אגו הארכאי אומר למטופל שיש דברים שאסור לומר. קיימת סכנה להתבלבלות של שני הסופר אגואים הללו. המטופל עלול להשליך על המטפל את הסופר אגו הארכאי, ואז הם יתאחדו, והסופר אגו החדש והמיטיב יתלכלך מהסופר אגו הרודפני. אותם תכנים יישארו אך עם יחס רודפני. "תגיד מה על דעתך באופן פתוח ולא ערוך (אחרת אני אגרש אותך מפה!!!)". הסכנה היא שלא תוכל לעבד את הבלבול בין הסופר אגואים. בשלב השני צריכה להיות הבחנה בין מציאות לפנטזיה ואם מתאפשר בטיפול להסתכל על מה איך שהמטופל שומע את המטפל לעומת איך שזה נאמר, ואם אפשר להסתכל על הפער בין איך שהדבר נאמר ואיך שהדברים נכנסו פנימה אז המטופל הנוירוטי יחווה התמרה.

פירוש: יש להם מוניטין מפוקפק. משמעות המילה "להפוך את הלא מודע למודע". פירוש מוטטיבי הוא המעניין. בשלב הראשון המטופל מתוודע לכמות מסויימת של אנרגיית איד המכוונת אל האנליטיקאי. המטופל מגלה שהאנרגיה הזו מכוונת לאובייקט פנטסטי ארכאי ולא למטפל האמיתי. זהו פירוש מוטטיבי של הטרנספרנס שנסמך על שני התנאים הקודמים – של הפניית דחפי האיד למטפל וקבלת המטפל כסופר אגו משלים. רותם: הסטינג משמעותי, לדוגמא מישהו שחותך בתור לקולר וכשמעירים לו האנשים בתור הוא צועק שאין יותר דרך ארץ ונדיבות ומשליך סופר אגו רודפני על מי שמעיר לו, אבל למטפל של אותו אדם מותר להיכנס פנימה ולהתערב לאדם כסופר אגו מקובל, כי מתוקף תפקידו יש לו סוג של נגישות לאמיתות גדולות יותר.

השלב הראשון של הפירוש, כקריעת ים סוף בשלושה חלקים: מורכב משלושה חלקים, האני הסופר אגו והאיד, ושלושה שלבים שמתארגנים היטב זה אחר זה בכתבי פרויד אך מגיעים בערבוביה בפועל. השלב הראשון הוא התוודעות של המטופל למתח שקיים באגו, לדוגמא להגיד למטופל שהתרגש או התרגז עכשיו. השלב השני הוא התוודעות לגורם המדחיק, יש משהו שלא רוצה שהמתח יתגלה. החלק השלישי הוא התוודעות של המטופל לדחף עצמו מהאיד שעורר את ההגנה. קיימת חשיבות גדולה למינון של כמות אנרגית האיד שמועלית. הפירושים צריכים להגיע במנות קטנות ומינימליות של אנרגיית איד, וזאת כדי שלא יתבלבל הסופר אגו המשלים עם הקמאי. צריך לדבר על מידה קטנה של דחף, לא על זה שיש לך מחשבות רצחניות כלפי אמא, אלא שאתה כועס עליה. וגם המטופל צריך להיות מספיק מאורגן כדי להביא את זה בכמויות קטנות. גם מופנית כמות קטנה של איד קטנה על ידי המטופל וגם מפורשת כמות קטנה על ידי המטפל. כשמפורשת כמות גדולה מדי הסופר אגו המשלים נעשה רודפני מדי ומתערבב עם הסופר אגו הקמאי. שתי תוצאות אפשרויות לפירוש כזה. אחד הוא שלא יקרה כלום. זה אומר שהסופר אגו המשלים לא היה מספיק חזק למשימה. הברית עם המטופל לא הייתה מספיק חזקה. זה יכול להיגרם כי הדחף לא היה מספיק מיידי ושייך לכאן ועכשיו בדחיפות גבוהה. יש הרבה דחפים שנמצאים בטרנספרנס, אך אחד שהוא העיקרי והבולט כרגע. האפשרות השניה היא שכוח ההדחקה וההתנגדות הייתה חזקה מדי, גם אם בחרנו דחף איד אקטואלי ומספיק דחוף. התוצאה השניה של פירוש יתר היא שתהיה תוצאה בלתי נשלטת והמטופל יתפרץ בחרדה או יכעס או יעזוב את הטיפול או שהוא יתפוצץ מבפנים ולא יגלה כלפי חוץ והטיפול יתקלקל. התחרפנות יכולה לנבוע מפירוש יתר אך גם מפירוש חסר. פירוש שלא נוגע מספיק ולא מזין מספיק יכולים לגרום להתפוצצות. מידה לא מספקת של פירוש: השלב השני של התהליך הפרשני לא פעל.

השלב השני: מהמדבר אל הארץ המובטחת. בשלב זה תחושת המציאות של המטופל חיונית. היא מאפשרת להבחין בין האובייקט הארכאי למצב המציאותי מול המטופל. יש לשמור על בוחן המציאות, ויש להימנע מלאשש אובייקטים רעים. להיבהל מתוכן איד מודחק שעלה – זה משחזר סופר אגו ארכאי. כך גם לנקום, להיעלב, להגיב לתוקפנות לתוקפנות. גם לאשש אובייקטים של אידאליזציה, מונעים דחפים ומונעים הבחנה מול המציאות. זה אמנם בלתי נמנע. אבל באופן אוקסימורוני יש לנהוג בזהירות יתר ולשמור על בוחן המציאות של המטופל על ידי מניעת ביטוי של חלק מהחוויה הפנימית שלך. לא צריך לאשש ולא צריך להיבהל רק לפרש. סטרייצ'י אומר שאין להתייחס להעברה הנגדית דוגמת ג'ודי מסלר דיויס, אלא רק לפרש את ההעברה של המטופל. בשלב השני אמורה להיות החלפה בין הרצון להרוג את המטפל לבין הרצון הקמאי יותר להרוג את ההורה, אך איך זה עוזר להירפא? כי ברגע מסויים אתה מבין שרצון זה אינו מעוגן במציאות. במציאות אין סיבה להרוג את המטפל, ואולי גם את ההורה. רותם: אני לא חושב שזה כל הסיפור, אנחנו לא מטפלים רק ככה, אנחנו משתמשים גם בהעברה הנגדית שלנו, זה לגיטימי.

שלושה מאפיינים של פירוש מוטטיבי: מיידיות – רק דחף איד שמצוי בהטענה ברגע הנוכחי יכול להיות מפורש, תפקיד המטפל לנתב את האנרגיה לערוץ מסויים – תתייחס לדבר הכי חזק. פירוש אינפורמטיבי לא ייצור שינוי, אך אולי יכין את הקרקע לפירוש מוטטיבי מאוחר יותר. צריך לדבר על הכאן ועכשיו. האנליטיקאי צריך לדעת בכל רגע מה הדחף העיקרי הרלבנטי. המאפיין השני הוא עומק. חומר עמוק זה חומר שמגיע מתקופות מוקדמות, כרונולוגית, או שהוא מצוי תחת הדחקה גדולה. זה חומר מרוחק ולא נגיש לאגו במידה רבה. התוכן הזה יגיע רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול. אם אתה מטופל נורמלי אתה לא תוציא דברים עמוקים. קודם כל יהיה עיסוק בהתקות של החומר העמוק הזה, לדוגמא מקשר זוגי ולא מהילדות. לוקח זמן להגיע לליבה הזו, אך תוך כדי הדרך מתעסקים בליבה הזו דרך התקות של אותם הנושאים שבליבה. יש תכנים שיבואו מוקדם בטיפול וכדאי לפרש אותם, כי אחרת תיווצר הגברה של ההדחקה. המאפיין השלישי הוא ספציפיות. הפירוש צריך לשאוף להיות מפורש וקונקרטי. בהתחלה המטפל לא מקיף את כל הנושא ולא מבין את הכל. אבל אם הזמן הפירוש מקיף את כל מערכת הפנטסיות של המטופל. עמימות בפירוש עלולה לחזק ולעודד את ההגנות. כך גם הסברים אתנוגנטיים או תיאורטיים. דברים שמגיעים מחוץ למערכת המנטלית כמו "אתה נולדת בבית כזה.... ולכן...." הם כלליים מדי. גם אלו מחזקים את מערכת ההגנות.

אבריקאציה נמצאת במחלוקת. היא היסוד של האנליזה. היא מובילה לשיפור במקרים רבים. נוצר אז פורקן של המתח הנפשי, והתוודעות לתוכן לא מודע. כך לפי ברוייאר ופרויד. ראדו אומר שאבריקאציה היא גילום של נוירוזה מקורית בנוירוזה מלאכותית. סטרייצ'י אומר שאבריקאקציה היא תוצר לוואי של פירוש מוטטיבי הוא פורקן רגשי, וכן נותן סיפוק ליבידינאלי. אבריקאציה אינה הדבר העיקרי של פירוש מוטטיבי, אלא תוצר לוואי. אבריאקציה עצמה אינה מוטטיבית.

פירושים חוץ העברתיים: רק פירושים העברתיים הם מוטטיביים. פירוש חוץ טרנספרנציאליים לא נוגע בנקודת הדחיפות אלא מחוץ לחדר. בטיפול לאחר יצירת הקשר המטופל עסוק במטפל. זה כמו לתת מילון למישהו במקום להראות לו את המילים ברגע האמת. צריך להגיד ברגע האמת את התרגום של המילה הנחוצה ואז הוא ילמד יותר טוב את השפה. אם יושבים מול מישהו ורוצים לעזור לו להשתמש בפירוש, אז אומרים לו את המילה הדחופה לו, שם הלמידה תהיה יותר איכותית.

יש טיפולים אינסופיים בהם לא חל שינוי כי הפירוש הוא תמיד חוץ טרנספרנסיאלי. זה בזבוז זמן כסף ואנרגיה. המטופל מעלה כל כך הרבה חומר חי עד שהמטפל מתבלבל, כמו ארכיאולוג שחפר ברשלנותו יותר מדי שכבות בבת אחת, ואז יש חרס משנת 500 לפני הספירה, קליע של נפוליאון, והוא לא יודע איך זה מתחבר. יש יותר מדי אינפורמציה שלא מתחברת. ועדיין אפשר לאחות את החומר שעלה על ידי התמקדות בחומר שמצוי בנקודת הדחיפות המיידית. המבנה ייבנה מעצמו. עלו הרבה מאוד דברים, אבל המצב האנליטי מארגן את החומר למרות זאת.

סכנה גדולה יותר באי מימוש בשלב השני של הפירוש. במקום הבחנה בין מציאות לבין פנטזיה מושלכת, המטופל עלול להשליך על האנליטיקאי שלא היה מוקד הפירוש את דחף האיד החיצוני שפורש ועלה למודעות. כך לדוגמא אתה אומר למטופל "נראה לי שאני מפחד מהעבודה החדשה", והוא נעשה מודע, אך הוא עשוי לומר "לא פחדתי עד שלא אמרת לי זאת". פירוש טרנספרנציאלי שומר על האנליטיקאי בכך שאומר "אתה מפחד מהעבודה החדשה, שאפילו גם מולי אתה מתנהג כמו בראיון". כך מתאפשרת ההבחנה בין הסופר אגו המשלים והקמאי.

אחרי פירושים חוץ העברתיים כדאי להיות יותר עירניים לכאן ועכשיו ובעיקר לסיבוכי טרנספרנס כמו זה לעיל. יש סבירות גבוהה שפירושים חוץ העברתיים יובילו לפירושים מוטטיביים בהמשך. הם יחוללו את הדרמה שאחר כך תעבוד איתה. כאן הוא מסביר על עירוב הנחושת והמתכת היקרה: אי אפשר להכין עוגה רק מדומדמניות. כתב את פרויד בעוגה במקום סגסוגת סוגסטיבית. למעשה פירושים חוץ טרנספרנסיאליים הם בעצמם פירושי טרנספרנס מותקים. יעני למעשה כל מה שנאמר בטיפול הוא על המטפל. אבל זה כנראה יותר נכון באנליזה של 5 פעמים בשבוע.


יום שבת, 14 במרץ 2015

על "צרות עין והכרת תודה" למלאני קליין (1957)

פוסט זה מביא את הערותיהם של טל פישר וכפיר על מאמרה המונומנטלי של מלאני קליין "צרות עין והכרת תודה". במהלך שתי פגישות של החברה הפסיכולוגית של ימי רביעי, טל הציג את תחילת המאמר ואחריו כפיר הציג את החלק השני של המאמר. שניהם הואילו בטובם לאפשר לי לפרסם את הרשימות שלהם כאן ולהוסיף להן מעט הערות משלי בסוגריים ובסוף.

רק אקדים ואציין כי המאמר הזה מעציב מאוד, מכביד ומדכא. לא רק בגלל שאורכו 60 עמודים. הנושא, צרות עין, הוא נושא מבאס מאוד. ההתבוננות פנימה וההכרה בצרות העין שבתוכי, וכל הדברים שהיא הובילה אותי אליהם, מעמיסה מאוד ומייאשת מאוד. קל יותר להתעלם מצרות העין, לברוח ממנה, ולא משנה כמה זה לא אפשרי. יותר נוח לטשטש את כל הדקויות ולהתייחס להכל כרע בלי לראות את האופן בו הטוב כרוך ברע הזה. קשה להתמודד איתה כי היא כמו חור שחור ששואב כל אור, מרעיל כל תקווה. צרות עין היא התגובה השלילית לדבר חיובי, ההתמרמרות וחוסר היכולת לחוות סיפוק, חוסר היכולת לקבל עזרה, הרצון להרוס את מה שיש לאחר כדי שלא יהיה לו יותר מלי, ההתמרמרות על זה שמי שנותן לי משהו טוב מחזיק בטוב שאין לי, הכעס על היעדר צרות העין של האדם האחר, על הבריאות הנפשית של מי שאינו מריר. צרות העין אינה מאפשרת לקבל עזרה, להרגיש סיפוק, לחוש שלמות, לשמוח עבור מישהו אחר, לתקן עוול שעשיתי כלפי מישהו שאני אוהב, או אפילו ליהנות מהטוב שבי. אז זה די מבאס.


חוצמזה יש פה הרבה התייחסויות מאוד קונקרטיות לאיברי מין והפרשות, ולא קל להבין את המשמעות היותר מופשטת שלהן, אבל תנסו.

הסיכום של טל מדהים ביותר:

המאמר מבוסס על כך שהתהליך החשוב ביותר בעמדה הסכיזופרנואידית הוא הפנמה של האובייקט הטוב. תהליך זה יכול להיות מושג – או לא. אם צרות העין רבה מדי, ההפנמה של האובייקט הטוב תיכשל, כיוון שתהליך ההפנמה הופך לבלתי אפשרי. אם האובייקט הראשוני הטוב מופנם, קורים דברים טובים: נוצר גרעין של האני, שהוא מלכד, מוביל לכוחות, מרגיע חרדה, מאפשר ויסות וכו'. זוהי גם הגנה – כשתוקפים אותי, האובייקט הטוב קיים בתוכי, יציב, ואני מוצא בו מקלט מפני התוקפנות החיצונית (בדמיון). הפנמת האובייקט הטוב היא הבסיס ליחסי האהבה, והיא מושתתת על נטייה מולדת לאהבה. כשהאובייקט הטוב מופנם אני קושר איתו יחסים של אהבה. על סמך מערכת יחסים זו נקבעים מידת האמון, הביטחון, היכולת לתת ולקבל, להכיר תודה וכו' בהמשך החיים.

קליין עוסקת בצרות-עין (envy) כיוון שסוג זה של יחס נפשי משפיע על היחס המוקדם מכולם, היחס לאם, ומכאן כוחו הרב בערעור רגשות אהבה והכרת-תודה. צרות עין היא ביטוי אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי של דחפים הרסניים, והבסיס שלה מולד. בואו נחשוב רגע על המושג אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי. האם הכוונה לכך שצרות העין כוללת הפקת הנאה מבליעת ונשיכה של האחר, ומהשלכת צואה עליו כדי לאיינו, או שמירה על הצואה אצל התינוק כדי למנוע מהאחר חיים?

קליין עוברת להשוות את דבריה לכתבי קארל אברהם. מה שאולי חשוב לענייננו:

· לפי קליין, צרות העין היא תכונה אוראלית, כשבניגוד לאברהם, צרות העין קיימת מלכתחילה והיא מולדת.

· עוצמת הדחפים האוראליים היא מולדת, והיא קשורה להתפתחות מאניה-דיפרסיה.

· קיים דגש בחשיבות הדחפים ההרסניים.

חלק I – ובו קליין מדגישה את חשיבות היחסים עם האובייקט הראשוני, מתארת את החרדה הקיימת בבסיס יחסים אלו, ומבדילה בין צרות-עין, קנאה וחמדנות ומקשרת ביניהם

קליין לוקחת אותנו לחייו הרגשיים המוקדמים ביותר של התינוק. בתחילה היא מחפשת צידוק למסקנותיה באשר לשנות החיים הראשונה. הערה: קליין נסמכת כאן על פרויד: פרויד, דרך חקירת מבוגרים בהווה, חשף את התסביך האדיפלי, פרט את מהלכו ואף מיקם אותו על ציר הזמן – כלומר "הסיק לאחור". שתי אמירות של פרויד: הראשונה, שחקירת העבר, הילדות והלא-מודע של המטופל הוא תנאי להבנת אישיותו הבוגרת. השנייה, היא שחלקה המודע של הנפש מתפתח מהלא-מודע. מאחר ותצפיות ילדים איששו את ממצאי פרויד, קליין מאמינה שתצפיות יוכלו לאשש את מסקנותיה שלה באשר לילדות המוקדמת. היא מביאה ציטוט של פרויד באשר לפסיכואנליזה, בה מתבצעת עבודת שחזור הדומה לחפירה ארכיאולוגית. לדבריה, האנליזה מפלסת את דרכה מבגרות לינקות ובחזרה לבגרות דרך שלבי ביניים, שוב ושוב בהתאם לסיטואציית ההעברה השלטת באותה עת.

בעמ' 244 קליין חוזרת להדגשתה את חשיבות ההפנמה של האובייקט הראשוני של התינוק בדמות השד והאם, לצורך התפתחות תקינה. הקשר הנ"ל נקבע גם על ידי גורמים מולדים. היא מתייחסת לדחפים האוראליים, השולטים בחווית התינוק את השד כמקור הזנה ובכך כמקור החיים, כך באופן אינסטינקטיבי. יכולת זו להטעין אנרגיות חיים מספיקות בשד או בתחליף הסמלי שלו, הבקבוק, הן שמאפשרות לקירבה אל השד והאם לספק מחדש את האחדות הטרום-לידתית עם האם ובכך לאפשר תחושת הביטחון. בכך הופכת האם לאובייקט אהוב. השד הטוב מוכנס לתינוק והופך לחלק מהאני, והתינוק, שהיה תחילה בתוך האם, מכיל אותה כעת בתוכו. (הערה שלי: תחשבו על החוויה הטבורית, ברחם, כשדרך הבטן יש צינור שאתה יכול לאכול דרכו ולעשות צרכים דרכו, והכל אחד, והבטן מתמלאת בחיים ומתרוקנת ממועקה מבלי שצריך לעשות שום דבר ומבלי שיש חוויה בכלל של ההתמלאות והריקון כפעולה, זה יותר כמו לנשום, כמו שהלב דופק).

לאחר מכן, קליין נוגעת ביסודות החרדה: הכמיהה לחזור למצב הטרום-לידתי היא ביטוי של הדחף לאידיאליזציה, אשר נוצר בין היתר בשל חרדת הרדיפה החזקה שמעוררת הלידה. בחוויה לא נעימה זו של העובר, נראה כי כבר מופיע הגרעין ליחס הכפול לאם שעתיד להופיע בפיצול, בין השד הטוב והשד הרע. גם נסיבות חיצוניות משפיעות על היחס הראשוני לשד: לידה קשה, למשל, יוצרת הפרעה בהסתגלות לעולם החיצוני והיחס לשד מתחיל מעמדת נחיתות עצומה. דמיינו תינוק שחבל הטבור נכרך סביב צווארו, והוא חש בקושי לנשום עד שמשוחרר- כמה חוסר אונים יכול להיות ברגע כזה, כשהתינוק לא מבין עדיין איך העולם מתנהל ובמיוחד כשלרגעים היה ללא אימו, עד שלאחר "תיקון המצב" הוא מוחזק על ידה ויכול להירגע מחזרתו אל חיקה. במצב כזה התינוק אינו יכול לשאוב סיפוק ממקורות חדשים, ובכך אינו מסוגל להפנים במידה מספקת אובייקט ראשוני טוב. הוא נותר תלוי וצמוד לאם. גם אלמנטים הקשורים בטיפול האמהי ואיכות ההזנה שלה משפיעים על יכולת התינוק להתענג על החלב ולהפנים את השד הטוב. בכל מקרה, מרכיב כלשהו של תסכול בהכרח חודר ליחס של התינוק כלפי השד, כיוון שהאחדות הטרום-לידתית לעולם לא תחזור. החרדה מהווה גם בסיס לכמיהה של התינוק לקבל הוכחה תמידית לאהבתה של האם, כפי שמתבטא ברצונו המתמיד לשד. כלומר, החיפוש אחר השד אינו רק חיפוש אחר מזון או מונע ע"י תשוקות ליבידינליות.

והנה כאן כבר קיים המאבק בין יצרי החיים והמוות ואיום איון העצמי והאובייקט ע"י דחפים הרסניים. התינוק משתוקק שהשד/ האם יסלקו את הדחפים ההרסניים ואת הכאב שנגרם מחרדת הרדיפה. תחלופה בין תחושות התמרמרות וחוויות של אושר מגבירים את העימות המולד בין אהבה לשנאה, יצרי החיים והמוות, ומולידים את תחושת קיומם של שד טוב ושד רע. חיי הרגש הנ"ל מתאפיינים באובדן אובייקט טוב – והשגה מחודשת שלו, כי בעצם אין שד אחד שמהווה את שני התפקידים באופן אינטגרטיבי. האובייקט הטוב הראשוני – שד האם – יוצר את גרעין האני ותורם לצמיחתו. תחושת ההפנמה היא ממשית: הבליעה של השד ושל החלב המוענק לו. השד הטוב אינו רק אובייקט פיסי, אלא הוא אבטיפוס של טוב אמהי, סבלנות בלתי נדלית, נדיבות ויצירתיות. פנטסיות אלה מהווים עבור התינוק בסיס לתקווה, אמון ואמונה בטוב. כאן חוזרת קליין לנושא צרות העין, וטוענת כי צרות העין גורמת לקשייו של התינוק בבניית האובייקט הטוב, מאחר והוא חש שהשד שומר לעצמו את הסיפוק ושולל אותו מהתינוק.

קליין עוצרת כדי להבחין בין צרות עין, קנאה וחמדנות (עמ' 246).

חשוב לשים לב – חמדנות, צרות עין, קנאה – כולן מתעוררות ביחס לאובייקט הטוב. אלו יחסי שנאה כלפי האובייקט הטוב – דחפים הרסניים מולו.

· צרות עין: "תחושת כעס על כך שפלוני מחזיק בדבר-מה נחשק ומהנה, והדחף צר-העין הוא הרצון לקחת את הדבר מידיו או לקלקל אותו". היחס: בין הסובייקט לאדם אחד, והוא מבוסס על מערכת היחסים הבלעדית המוקדמת עם האם. התהליך השולט: השלכה. בתחילה ישנה הרסנות פנימית, וההשלכה שלה מפחיתה את האיום הפנימי. בשלב השני האובייקט נעשה רודפני, ואז בשלב השלישי מובן שהאובייקט הטוב נעשה רודפני, כך שאין יותר אובייקט טוב.


· קנאה: מתבססת על צרות-העין, אך מורכבת מיחס לשני אנשים לפחות. בעיקרה, הסובייקט חש כי מגיעה לו (בד"כ אהבה) אך זו נלקחה (או עשויה להילקח ממנו) על ידי יריב. בתפיסה היומיומית של "קנאה", גבר או אשה חשים ששללו מהם את האדם האהוב עליהם. זהו מנגנון גבוה ומתקדם יותר מצרות עין וחמדנות, כי בקנאה הקנאה מפוזרת על פני כמה אובייקטים, ונסמך על תפיסה שלמה של אובייקטים. לכן, היא מופיעה יותר בעמדה הדיכאונית. כמו כן, האובייקט הטוב הוא לא המוקד להרסנות והתוקפנות, אלא האובייקט השלישי, וכך הוא ממשיך להתקיים. דוגמה: במקרה הקיצוני, אני רוצח את המאהב של אשתי. באופן "נורמלי" יותר, אני כועס גם על המאהב וגם על האשה = פיזור של התוקפנות, ולא רק כלפי המאהב.

· חמדנות: השתוקקות חסרת-סבלנות שאינה יודע שובע, החורגת מצרכי הסובייקט ויכולתו של האובייקט להעניק. באופן לא מודע, היא שואפת לרוקן את השד עד כלות. כמו בצרות העין, הסובייקט לא מסופק. אך הפעם, בשל התחושה כי לא קיבלתי מספיק או שהשד התקמצן ולא נתן לי. קיימת כאן הפנמה הרסנית של משהו לא באמת טוב, לא מספק - בניגוד להשלכה בצרות-העין - וחטיפה של כל הטוב. בחמדנות בולעים את השד הטוב.

צרות עין וחמדנות קשורות זו בזה. אך לעומת החמדנות, צרות העין לא רק מבקשת לשדוד את השד, אלא גם מחדירה את הרוע אליו, את ההפרשות הרעות וחלקי העצמי הרעים במטרה לקלקל אותו. במובן העמוק ביותר – הרס היצירתיות של האם. זהו היבט הרסני של ההזדהות ההשלכתית.

קליין מביאה הגדרות ממילונים. החשוב: לא ניתן לספק אדם צר-עין, כי צרות העין צומחת מבפנים ולכן תמיד תמצא מטרה שבה תוכל להיאחז. צרות-עין היא תמיד תשוקה שפלה. לעומת זאת, קנאה יכולה להיות אצילית או שפלה, בהתאם לאובייקט. אצילית כשהיא תחרות המחריפה בשל פחד או שפלה כשהיא חמדנות המתעוררת בשל פחד. קיים אף שוני ביחס התרבותי לקנאה לעומת היחס לצרות עין. למשל הקלה בצרפת על רצח "יריב" שבוצע בשל רגשות קנאה. זאת כיוון שבקנאה ה"אצילית" האהבה ל"טוב" קיימת והאובייקט האהוב לא ניזוק ולא התקלקל. קליין מביאה את אותלו כדוגמה לקנאה "שפלה", בה הקנאה קשורה לחמדנות ותוצאתה הרס האובייקט האהוב. כך נשזרים זה בזה קנאה, חמדנות וצרות-עין.

חלק II צרות העין הראשונית והשפעתה בהמשך:

האובייקט הראשון כלפיו מופנית צרות העין הוא השד, כי השד הוא בעליו של כל מה שהתינוק חושק בו, ויש לו זרם אינסופי של חלב ואהבה שהוא שומר לעצמו. זה מעצים את רגשות ההתמרמרות והשנאה של התינוק ובכך מתרחשת הפרעה ביחס לאם. כשצרות-העין מופרזת, סימן שהמאפיינים הסכיזו-פרנואידיים חזקים באופן חריג.

צרות העין הראשונית ביחס לשד שונה מצורות מאוחרות יותר של צרות העין, קרי, זו שלאחר התסביך האדיפלי. צרות העין מאיצה את ההתקפות הסאדיסטיות "הרגילות" הנובעות מדחפים הרסניים. ריקון חמדני של השד, ריקון האם, הרס התינוקות שלה והכנסת ההפרשות הרעות לתוך האם – כל אלו ביטויים של קלקול האובייקט מתוך צרות עין. חסך מגביר את החמדנות ואת חרדת הרדיפה, ולאור קיומה של פנטסיה בנפשו של התינוק על קיומו של שד בלתי-נדלה המהווה את מושא תשוקתו הגדול היותר – ניתן להבין כיצד מתעוררת צרות-עין גם כשהתינוק לא מקבל מזון כפי צורכו. כשהשד מקפח אותו, התינוק תופס זאת כאילו השד רע, והוא שומר על החלב, האהבה והטיפול השייכים לשד טוב לעצמו. השנאה וצרות העין היא כלפי שד אכזרי וקמצן. השד המספק מעודד אף הוא צרות-עין – הקלות שבה זורם החלב מעודדת צרות עין כי היא נתפסת כיכולת שהתינוק לא יכול להשיג בעצמו.

צרות העין הפרימיטיבית מתחדשת בסיטואציית ההעברה. למשל, מתן פרשנות שמיטיבה את הרגשת המטופל. הפרשנות המועילה לעיתים הופכת במהרה מטרה לביקורת הרסנית, ובכך היא חדלה להיות טובה ומעשירה. הביקורת יכולה להיות כלפי עניינים משניים: למה לא אמרת קודם, למה אתה מדבר כ"כ הרבה ולא נותן לי להביע את האסוציאציות שלי, למה אתה לא מסביר יותר. המטופל למעשה נוטר למטפל טינה על ההצלחה שלו בעבודתו, ובכך שקלקל והפחית את ערך האנליטיקאי והפרשנות עם הביקורת שלו הוא אינו יכול להפנים אותו כאובייקט טוב דיו ולקבל את פרשנויותיו מתוך שכנוע מלא. מטופלים פחות צרי עין עשויים להשתכנע באופן מלא ואז להציג הכרת תודה על המתנה שהוענקה להם. צר-העין עלול גם להרגיש כמי שאינו ראוי להפיק תועלת מהאנליזה, בשל רגשות האשמה שלו על כך שהפחית בערכה של העזרה שהוענקה לו. ניתן לשאול בהקשר למאמר של רוזנפלד – עד כמה רגע זה דומה וקשור לתחושת הנרקיסיסט כשהוא מגלה את התלות שלו במטפל, כשזה פתאום נותן לו פרשנות טובה והוא מבין שהמטפל נפרד ממנו ואף הוא בעל היכולת לסייע לו ולכן עליו להסתמך עליו. הבדל אפשרי הוא שאצל הנרקיסיסט אנחנו נמצאים עוד בשלב מוקדם יותר לפיצול – הנרקיסיסט מסתמך על עצמו בלבד כשהוא enmeshed עם האחר ללא הבחנה, ולכן אין כאן עניין של חמדנות, צרות עין או קנאה. עם זאת, כשמופיעה לרגעים ההבנה של הנפרדות – החרדה עליה רוזנפלד מדבר קשורה גם בהופעת מפלצת הקנאה והכעס. (הערה צרת עין: נראה לי שרוזנפלד אומר שנרקיסיזם הוא הכחשת צרות העין הרבה כלפי האובייקט שמספק אותי מבחוץ).

אפשר לגלות ביחסי העברה את שורשי צרות העין אם מתחקים אחר הסיטואציות הרגשיות שאופייניות לשלבים המוקדמים והראשוניים. קליין מביאה דוגמאות לכך: ראשית, היא מזכירה את ההנאה הסדיסטית ששואבים מטופלים פרנואידים מזלזול בעבודת האנליטיקאי. שנית, היא מציינת את ההתקדמות האיטית בטיפול, הספקות וחוסר הוודאות ופיצול צרות-העין והעוינות. אלו מועילים רק אם בסופו של דבר יושג גיבוש אישיותי שלם. לבסוף היא מתארת הימנעות מביקורת על ידי בלבול, שמעידה על הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו אין הפרדה ברורה בין אהבה ושנאה, טוב ורע, ומכאן הבלבול.

הרחבה על דוגמאות אלו: אצל המטופלים הפרנואידיים הביקורת ההרסנית מהווה הנאה סאדיסטית מהזלזול בעבודת האנליטיקאי. הביקורת המונעת מצרות-העין לעיתים גלויה ולעיתים אינה מודעת או אינה באה לידי ביטוי. במקרים כאלה, ההתקדמות האיטית באנליזה מהווה היבט של צרות-עין, כפי שמתבטא למשל בספקות וחוסר-וודאות. המטופל למעשה מפצל את החלק צר-העין והעוין ומציג בפני האנליטיקאי היבטים אחרים, בעוד החלק המוסתר משפיע באופן מהותי על מהלך האנליזה. כמובן, פיצול זה יועיל רק אם בסוף יושג גיבוש אישיותי שלם. באשר לבלבול – הוא לא רק הגנה אלא מבטא גם חוסר ודאות באשר לאנליטיקאי – האם הוא אכן דמות טובה, או שהמטופל הרס אותו ואת עזרתו בשל ביקורתו העוינת. אלו מבטאים הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו מתקשה התינוק להפריד כראוי בין אהבה לשנאה ולכן בין אובייקט טוב ורע, באופן המעלה בלבול.

צרות העין וההתייחסויות הנפשיות הבאות בעקבותיה, פוגמות בקבלה וההטמעה של האובייקט הראשוני הטוב, ובכך בבנייה ההדרגתית של האובייקט הטוב בסיטואציית ההעברה.

באנליזה ניתן לעבור עיבוד של סיטואציות קודמות ולשחזר את רגשות המטופל כלפי שד האם. מעניין, שבנקודה זו קליין מוסיפה הערת שוליים (10) באשר לקשר למציאות ולאם המציאותית, מה שלרוב פחות מתאים לתיאוריה שלה באופן הסטריאוטיפי שלה. גם בהמשך היא מציינת את השינויים בהזנת ילדים שהתחוללו בתקופתה, מהזנה נוקשה בזמנים קבועים ליותר רכה ומותאמת לדרישות התינוק. מה היא מנסה להרגיע כאן? מדוע לא לייחד לכך מקום משלו בהמשך? יש אשר מתקשים להתגבר על תחושות התמרמרות מול שד שמזרים חלב מהר או לאט מדי, לא מגיע או מגיע מאוחר מדי וכו'. ויש אשר להפך, מתגברים על תחושות אלו מהר. מטופלים שנאמר להם שכתינוקות לא גילו מרמור וקושי, פיצלו את התמרמרותם, צרות עינם ושנאתם, אך בכל זאת אלה תרמו להתפתחות אישיותם. באנליזה של אלו מתברר כי המשאלה המקורית למצוא חן בעיני האם, הכמיהה להיות נאהבים והצורך להיות מוגנים מהדחפים ההרסניים, מונחים ביסוד שיתוף הפעולה שלהם.

עד כה, קליין הדגישה בעיקר את תשוקת התינוק לשד הנוכח תמיד. עם זאת, היא מדגישה כי התינוק מייחל גם להשתחרר מהדחפים ההרסניים ומחרדת הרדיפה שלו. האם נתפסת ככל יכולה אשר יכולה למנוע כל כאב ורוע ממקורות פנימיים וחיצוניים. הדבר בא לידי ביטוי באנליזה. הזנה מותאמת ככל האפשר מצד האם לא תפתור את כל בעיות התינוק, אך הזנה חרדה מדי המעניקה לתינוק מזון בכל פעם שהוא בוכה, אינו מועיל לתינוק – חרדתה מגבירה את חרדתו. היא מביאה דוגמה מצוינת של אלו שמתמרמרים על כך שלא הורשו לבכות מספיק, ובכך לא יכלו לבטא חרדה וצער – ואלו נשארו בתוכם ללא מקום לפורקן. אברהם קישר בין תסכול רב מדי ופינוק מופרז למאניה-דיפרסיה. כאן יש לה רגע-חיים-עומרי (\וויניקוטיאני): תסכול, אם איננו מופרז, ממריץ את ההסתגלות לעולם החיצוני ואת התפתחותה של תחושת המציאות. תחושת תסכול ובעקבותיה תחושת סיפוק, עשויות יחד להעניק לתינוק תחושה שבידיו יכולת התמודדות עם החרדה שלו. העדר קונפליקט שולל מהתינוק את המקום היצירתי שמאפשרות דווקא התשוקות הלא מסופקות, ובכך שולל את העשרת אישיותו וכוחו.

קליין מוסיפה מסקנות נוספות באשר לטענה שצרות עין מקלקלת את האובייקט הראשוני הטוב: ההתקפות על השד המונעות מצרות העין הן רבות וארוכות מאלו הסאדיסטיות שאינן מונעות על ידי צרות עין, באופן שמקשה על התינוק להשיב את האובייקט הטוב שאבד. צרות עין מקלקלת את היכולת להתענג על חזרת השד, עובדה המסבירה את היותה של תופעה זו כה עיקשת, היות ונוצר מעגל קסמים. ההתענגות והכרת התודה משככות דחפים הרסניים, צרות-עין וחמדנות. כך קשורות חמדנות, צרות עין וחרדת רדיפה זו בזו ומגבירות זו את זו. מעניין לחשוב זאת כפי שקליין מציעה, גם לגבי מזון או הזנה בטיפול, כדוגמת היאחזות בכל פרשנות שתקל על החרדה ולבקש להאריך את השעה הטיפולית, כדי להכניס כמה שיותר מהטוב, "דווקא" כשהמטופל מטיל ספק בערך האנליטיקאי והאנליזה. או ביטוי הפוך אך קשור לכך, הפחד מהחמדנות שדווקא תיצור רצון לסיים את הטיפול בשעה היעודה.

הבלבול והספקות לגבי האובייקט הטוב יכולים לגרום להזדהויות חמדניות ובלתי-מובחנות, בשל חוסר היכולת לסמוך על שיפוטם האישי. כלומר, לשאוב מהר ובכוח, מהפחד, ולהרגיש לא מסופק.

בניגוד לתינוק צר-העין שאינו יכול לכונן בביטחה אובייקט פנימי טוב, יחסו של ילד בעל יכולת לחוש אהבה ולהכיר תודה לאובייקט הטוב, מבוסס היטב. הוא יהיה מסוגל לשאת צרות-עין, שנאה והתמרמרויות זמניות, שכמובן מופיעות, מבלי שיגרם לו נזק מהותי. כשאלו חולפים, נרכש מחדש שוב האובייקט הטוב, ביתר שאת ותוך מיסוד אני חזק ויציב. בהתפתחות זו השד הופך לבסיס למסירות, ערכים ומטרות נעלות, וכך נעשה שימוש בחלק מהאהבה שהופנתה במקור כלפי האובייקט הראשוני.

נגזרת מרכזית של היכולת לאהוב היא תחושת הכרת-תודה (עמ' 234, אפשר לקרוא). כלומר:

התפתחות היכולת לאהוב מובילה להכרת-תודה שמובילה לביסוס מערכת היחסים עם האובייקט הטוב/ היכולת להעריך את הטוב באחרים ובעצמי.

קליין מזכירה לנו שוב שהעולם הפנימי הוא המכריע והחשוב ולא העולם החיצוני, כאשר היא מציינת את היותן של היכולות השונות, כולל היכולת לאהוב וצרות-העין, מולדים. בכל אופן, התינוק יכול להתענג בצורה מלאה רק אם יכולתו לאהוב מפותחת דיה, אז נוצר הבסיס להכרת התודה. כמו אצל פרויד – ההנקה כאבטיפוס של הסיפוק המיני, כאשר קליין מוסיפה כי זהו אבטיפוס לכל תחושת אושר עתידית, וכי הן מאפשרות תחושת אחדות עם אחר: להיות מובן באופן מלא, אף ללא מילים, באופן הנקשר לתחושת הקירבה המוקדמת אל האם בשלב-הקדם מילולי. קליין: "סיפוק מלא בהנקה פירושו שהתינוק חש כי קיבל מהאובייקט האהוב שלו מתנה ייחודית שהוא רוצה לשמור".

הכרת התודה מאפשרת קבלה והטמעה של האובייקט הראשוני האהוב, מבלי שחמדנות או צרות עין יפריעו מדי. זאת, מכיוון שהכרת התודה קשורה קשר הדוק באמון בדמויות חיוביות. האמון נגזר מהיכולת של התינוק להשקיע ליבידו באובייקט החיצוני הראשון. כך הוא יוצר אובייקט טוב, שאוהב את העצמי ומגונן עליו, ונאהב ומוגן על ידנו. נוצר "אמון בטוב של עצמנו". לעומת זאת, בהפנמה "חמדנית", היחס לאובייקט מעורער, כיוון שהאדם חש שהוא שולט בו ומתיש אותו, ולכן פוגע בו. ככל שהתינוק חש סיפוק בתדירות גבוהה יותר, תחושות ההתענגות והכרת התודה תכופות יותר, ובהתאם לכך גם המשאלה לענג את האחר. הכרת התודה במקרה כזה היא עמוקה יותר, ומאפשרת את היכולת לבצע תיקון ועידון. ההשלכה של העושר הפנימי והענקתו לאחרים, וההפנמה בחזרה, מאפשרים העשרה והעמקה של האני. כך חוזרת ומתבססת הבעלות על אובייקט פנימי מועיל, והכרת התודה יכולה להתבטא במלואה. בהקשר זה קליין קושרת בין הכרת תודה ונדיבות. העושר הפנימי הנובע מהטמעה של האובייקט הטוב מאפשר לאדם חלוקה של העושר הזה עם אחרים. אם הנדיבות אינה מוערכת, לא בהכרח תתערער יכולת הנתינה. אבל, אם תחושת העושר הפנימי והכוח אינה מבוססת, לאחר הנדיבות עולה צורך מוגזם בהערכה והכרת תודה, אשר בעקבותיהן עולות גם חרדות רדיפה, שכן האדם חש מרושש ושדוד.

קליין מזכירה שצרות-עין נמנית כאחת מ"שבעת החטאים", אם לא החמורה ביניהם. זאת, כיוון שהיא מקלקלת את מקור החיים ואת האובייקט הטוב. כל חטא פוגע בערך מסויים בעוד שצרות עין היא כנגד "כל הטוב". הריסת האובייקט הראשוני פוגמת באמון של האדם ביכולתו לאהוב ולהיות טוב. בהקשר זה היא מצביעה על קיומם של ביטויי הכרת תודה המתעוררים מתוך רגשות אשמה, ופחות מן היכולת לאהוב.

כאשר האובייקט הראשון לא התבסס דיו, והאדם מתקשה לשמר תחושה של הכרת תודה כלפיו, הסיכון להתפוררות ושינויים באופי האדם עולה. זאת כיוון שעם התגברות חרדת הרדיפה, הם מאבדים לחלוטין את האובייקט הטוב ותחליפיו - אנשים או ערכים. נוצרת נסיגה אל מנגנוני פיצול מוקדמים וקיימת התפרקות. עם זאת, לא בהכרח יהיה לכך ביטוי של "מחלה" גלויה. יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, כהשתוקקות לכוח או מעמד, ואף הצורך לפייס רודפים בכל מחיר. צרות העין תמיד קשורה לתחושות צרות העין הראשוניות, ובכל מחזקות את הרגשות דאז ואת הדכדוך והאשמה.

III - האני המוקדם, וההבדל בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה

האני המוקדם קיים כבר בלידה, במצב גולמי וחסר-לכידות. קליין מקבילה בין האני המוקדם הזה לבין החלק הלא מודע של האני אצל פרויד. פרויד טען שהלא מודע אינו מכיל דבר אשר יכול להעניק תוכן כלשהו לרעיון איון החיים. קליין מתנגדת לכך, ולפיה איום האיון הפנימי מידי יצר המוות הוא החרדה הקדומה ביותר, והאני הוא שמסיט את האיום הזה החוצה. האני עושה זאת בשירות יצר החיים, וייתכן שמופעל על ידו. אצל פרויד פעילות זו נחשבה להגנה של האורגניזם, וקליין כאמור משייכת אותו לאני. מתוך הצורך להתמודד עם המאבק בין יצר החיים ויצר המוות נובעות פעילויות ראשוניות נוספות. אחת מהן היא גיבוש הדרגתי שמקורו ביצר החיים ובא לידי ביטוי ביכולת לאהוב.

האני נוטה לפצל עצמו ואת האובייקטים כדי להגן מפני החרדה הקדומה, כאמצעי לשימור האני. חלוקת השד, למשל, לטוב ורע, מבטאת את הקונפליקט המולד בין אהבה ושנאה והחרדות הנובעות מכך. כך האני גם שולח מעליו את הדחפים ההרסניים וחרדות הרדיפה הפנימיות. זוהי אחת ההגנות הפעילות בעמדה הסכיזו-פרנואידית, במהלך 3-4 החודשים הראשונים של החיים. החרדה היא פרנואידית, וההגנות מפניה כמו גם המנגנונים המופעלים הם בעיקרם סכיזואידים. הדבר נכון גם ביחס לחייו הרגשיים של התינוק במהלך התקופה שבה שלטת העמדה הדכאונית. הפיצול הינו תנאי מוקדם ליציבותו היחסית של התינוק הצעיר: שימור האובייקט הטוב והגברת בטחונו. חלוקה ראשונית זו בין האובייקט הטוב לרע תלויה ביכולת לאהוב ובקיומו של אני חזק יחסית. היכולת לאהוב מניעה למעשה גם את הנטייה לגיבוש, וגם את הפיצול הראשוני. זה נשמע פרדוקסלי, אך מאחר והגיבוש מתבסס על אובייקט טוב מושרש היטב היוצר את גרעין האני, הרי שמידה מסוימת של פיצול חיונית לצורך גיבוש, כדי שהאובייקט הטוב ישתמר ומאוחר יותר האני יתמזג על שני היבטיו. צרות עין מופרזת מפריעה לפיצול הראשוני, לא מאפשרת את כינון האובייקט הטוב, ופוגמת בביסוס היסודות לאישיות בוגרת מפותחת ומגובשת. זאת, כיוון שההבחנה המאוחרת בין טוב לרע הופרעה. קליין מקשרת זאת לסכיזופרניה, וטוענת שהפרעה זו בהתפתחות נגרמת מצרות עין מופרזת הנובעת משכיחות גבוהה של מנגנונים סכיזו-פרנואידים בשלבים המוקדמים.

האבחנה בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה: חשוב לציין כי הפרדה מוחלטת בין אובייקט שעבר אידיאליזציה ואובייקט טוב לא קיימת, אולם פיצול קיצוני פירושו הפרדה בין אובייקט אידיאלי לאובייקט רע במיוחד, מעבר להפרדה בין האובייקט הטוב לרע. הפרדה כזו קשורה לעוצמה גבוהה של צרות עין, דחפים הרסניים וחרדת הרדיפה. גם כאן קליין נשענת על תפיסה דטרמיניסטית, ומקשרת בין אידיאליזציה לתחושה מולדת כי קיים שד טוב מאוד, אשר בעקבותיה התינוק עורג לאובייקט הטוב. במקרה זה, האידיאליזציה מתפקדת בעיקר כהגנה מפני רגשות אלה. אידיאליזציה היא תוצאה של חרדת רדיפה והגנה מפניה. השד האידיאלי הוא תמונת מראה של השד הטורף. אובייקט האידיאליזציה מלוכד פחות מהאובייקט הטוב, מאחר שהוא נובע מחרדת רדיפה ופחות מהיכולת לאהוב. כשהאובייקט הטוב מושרש היטב, הפיצול מאפשר את גיבוש האני ומיזוג האובייקט. כך אהבה מרככת במידה מסוימת את השנאה וניתן לעבד את העמדה הדיכאונית. תינוקות בעלי יכולת עצומה לאהוב חשים פחות צורך באידיאליזציה מאלה שנשלטים על ידי דחפים הרסניים וחרדת רדיפה. הזדהות עם אובייקט טוב ושלם מעניקה לאני כוח ומאפשרת לו לשמר את זהותו, ואת התחושה שיש בו טוב שמקורו בעצמו. לעומת זאת, כאשר קיים שיבוש והאני חלש, מתרחשת מידה מופרזת של הזדהות השלכתית, בה מושלכים חלקים מפוצלים של העצמי לתוך אובייקט. מתרחשות יותר הזדהויות חסרות הבחנה עם אובייקטים שונים, ונוצר בלבול בין העצמי לאובייקט, שמחליף לבסוף את העצמי.

כאשר קיים שימוש באידיאליזציה כהתמודדות עם הקושי להחזיק באובייקט טוב, האידיאליזציה היא רופפת, משום שצרות העין כלפי האובייקט הטוב נידונה להיות מופנית גם כלפי חלקו האידיאלי. ההזדהות עם אובייקטים נוספים והאידיאליזציה שלהם אינן יציבות וחסרות אבחנה לעיתים קרובות. חמדנות לוקחת חלק חשוב בכך, כיוון שהצורך להפיק תמיד את הטוב ביותר מפריע ליכולת לברור ולהבחין. האידיאליזציה קשורה גם בהחלפות אובייקט בתדירות גבוהה, שכן האידיאליזציה נוטה לקרוס לאחר שהאובייקט אינו עומד בציפיות ממנו. זאת לעומת מצב תקין בו ניתן לשמור על האהבה לאובייקט על אף מגרעותיו. כך האידיאלי הופך רודף,  זהו הקשר בין רדיפה ואידיאליזציה, ומושלכות לתוכו צרות העין והביקורתיות. תהליכים דומים פעילים גם בעולם הפנימי. כתוצאה מכך, ניתן לצפות לחוסר יציבות במערכות יחסים. ספקות ביחס לאובייקט הטוב קיימים גם ביחסי אם-ילד יציבים, גם בשל חרדתו החוזרת ונשנית שחמדנותו ודחפיו ההרסניים יגברו עליו. חרדות אלו גורמים למצבים דכאוניים. בכל שלב בחיים האמונה והאמון יכולים להתערער תחת מתח החרדה, אך העוצמה והמשך של מצבי הספק, הדכדוך והרדיפה, הם שקובעים אם האני יהיה מסוגל לגבש מחדש את עצמו ולהחזיר את האובייקטים הטובים למקומם. אמונה ותקווה בקיומו של הטוב עוזרות להתמודד עם מצוקות קשות ומנטרלות תחושות רדיפה בצורה יעילה.

IV – צרות עין, אשמה והתסביך האדיפלי
אחת התוצאות של צרות-עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. כשהאני עדיין לא מסוגל לשאת אותה, היא נחווית כרדיפה, והאובייקט המעורר אותה הופך לרודף. במקרה זה, אין יכולת לעבד את החוויה הדיכאונית ואת חרדת הרדיפה, שכן הן מעורבבות זו בזו. עלולה אף להופיע התפרקות, הגורמת לכישלון עיבוד העמדה הדיכאונית. אני מגובש וחזק יותר, שמופיע בעמדה הדיכאונית, מסוגל לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, ובעיקר את הנטייה לעשות תיקון. ניתן לראות זאת בקליניקה כשהאנליטיקאי הופך, בהופעת האשמה, לרודף ומואשם באמתלות שונות. כלומר, ישנה השלכה על האנליטיקאי והכחשה כל יכולה.
הערה: ניתן לשים לב לכך שפיצול הוא מרגיע, לא להיות במגע עם חלקים מעוררי חרדה, לעומת התפוררות או התפרקות, שהיא קריסה של השליטה העצמית. עם זאת זה הכל עניין של מידה – כי פיצול רב מדי מוביל לפירוק. כנ"ל לגבי אינטגרציה והתלכדות. אינטגרציה היא גם מעוררת חרדה – כי אני חוזר להיות במגע עם משהו שגרם לי לחרדה, ולכן הכניסה לשלב הדיכאוני היא לא נעימה. התלכדות היא ההפך מהתפרקות – וזו חוויה נעימה, של התייצבות, רכישה מחדש של כוחות. מחזירים את המגע של החלקים השונים של העצמי.

אחד המקורות לרגש האשמה קשור בתחושתנו שהתקפותינו צרות-העין קלקלו את הטוב שבשד המניק. כאשר האובייקט הראשוני יציב, צרות-העין הינה זמנית והסיכון לאובייקט הטוב קטן.

לפי קליין, תחושות ותשוקות גניטליות קיימות מהלידה, לדוגמה זקפה אצל תינוקות. כאשר צרות העין מופרזת, הסיפוק האוראלי אינו הולם, ואז הנטיות הגניטליות מתעוררות מוקדם מדי ומפריעות לנטיות האוראליות. קליין מקשרת זאת גם לנטיות סכיזופרניות. גם כאן מוצג בלבול, כאן של טשטוש הדחפים והפנטסיות האוראליים, האנאליים והגניטליים. החפיפה הנורמלית בין המקורות השונים של הליבידו והתוקפנות מתערערת, ומונעת את האפשרות לחוות במידה מספקת את עליונותה של כל אחת בשלב ההתפתחות המתאים לה. כתוצאה מכך, חיי המין והעידונים בשלב מאוחר יותר נפגעת. למעשה, כאשר ישנה הפרעה לעליונות האוראלית מועברים לגניטליות החשדות והאכזבות הכרוכים בעונג האוראלי הפגום. הסיפוק הגניטלי מתערער, דבר הגורם לאוננות אובססיבית והפקרות מינית עקב הכנסת אלמנטים כפייתיים לתשוקות הגניטליות (העונג המיני אמור לאפשר לאדם חיבור יצירתי עם האדם האחר, אך כאשר ישנה בריחה מהשד אל הפין, המין נעשה מתוך רעב, ומהווה דרך "הזנה" בשל חוסר סיפוק). תחושות מיניות חודרות לכל הפעילויות, תהליכי החשיבה ותחומי העניין. כל זאת, עקב חסרונה של ההתענגות הראשונית. בריחה לגניטליות עשויה להיות גם הגנה מפני שנאה ופגיעה באובייקט הראשון, כלפיו מכוונים רגשות דו-ערכיים.

בעמדה הדיכאונית, התינוק מבין שהרוע של האובייקט נובע במידה רבה מהתוקפנות שלו עצמו ומההשלכה הנובעת מכך. בשל כך, מתעוררים כאב נפשי ואשמה עצומים, לצד הקלה ותקווה אשר מקלות על האיחוד המחודש של שני היבטיו של האובייקט והעצמי. התקווה מבוססת על הידיעה הלא מודעת שהאובייקט, הפנימי והחיצוני, אינו רע כפי שנחווה כתוצאה מהפיצול. שיכוך השנאה באמצעות האהבה משפר את האובייקט בנפשו של התינוק. הוא לא נהרס, והסכנה שייהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מאמץ עמדה של ריסון ושימור עצמי, ולכוחו המתעצם חשיבות במסגרת תפקידו בסופר-אגו. חשוב לציין, שעיבוד העמדה הדיכאונית לא שולל ביטוי זמני של התופעות, דיכאון וחוסר אמון בעצמי ובאובייקט עלולים להופיע. עלולה להיווצר נסיגה להגנות המאניות, קרי הקשחת הרגשות והכחשת הדיכאון. היכולת להיחלץ מכך ולזכות בביטחון פנימי היא המדד לאישיות מפותחת היטב.

קיים קשר ישיר בין צרות-העין כלפי שד האם להתפתחות הקנאה. התינוק מקנא באב המואשם בגניבת השד והאם עצמה. היריבות עם האב מסמנת את השלבים המוקדמים של התסביך האדיפלי, המתעורר בד"כ במקביל לעמדה הדיכאונית. כאשר היחסים הראשוניים עם האם מופרעים מוקדם מדי, היריבות עם האב מתחילה בטרם עת. האב בפנטסיה הופך לפולש עוין בתוך האם או השד. הפנטסיה עזה במיוחד אם התינוק לא נהנה מסיפוק מענג דיו מצד האם, ולא מפנים בביטחון את האובייקט הטוב הראשון. הדבר תלוי בחלקו, כמובן, בעוצמת צרות-העין. במהלך העמדה הדיכאונית התינוק מגבש בהדרגה את תחושות האהבה והשנאה שלו, ממזג את הטוב והרע באם וחווה מצבי אבל הכרוכים בתחושות אשמה. הבנת העולם החיצוני גדלה, והוא מבין שאינו יכול לשמור את האם לעצמו כרכוש בלעדי. התחושות כלפי האובייקט האבוד משפיעים על יכולתו להיעזר ביחסו לאובייקט השני, האב, או לאחרים, כדי להתמודד עם הצער. יחס מבוסס היטב – החשש מאיבוד האם לא כה חזק, והיכולת להתחלק בה עם אחרים גדולה יותר. אז ניתן לאהוב את היריבים, ועיבוד העמדה הדיכאונית משביע רצון. התווספות אובייקטים חדשים אותם ניתן לאהוב מעבר לאם, ופיצויים אחרים שהאני שואב מהעולם החיצוני, משככים במידה מסוימת את הקנאה ותחושת ההתמרמרות, המלווה בשנאה ומשאלות מוות. כשהמנגנונים הסכיזו-פרנואידים חזקים, הקנאה וצרות העין לא שוככות.

דמות ההורה המשולב: בשלב המוקדם ביותר של התסביך האדיפלי, האם מכילה את פין האב או האב מכיל את האם. התפתחות התסביך האדיפלי מושפעת במידה רבה מעוצמת צרות-העין (בנוסף לעוצמת הקנאה האדיפלית), שקובעת את מידת כוחה של דמות ההורה המשולב על יכולתו להבחין בין ההורים ולבסס יחסים טובים עם כל אחד מהם. החשד שההורים מספקים זה את זה תמיד מבחינה מינית מחזק את הפנטסיה, שהם גם משולבים זה בזה תמיד. גם כאן נכנס אלמנט הבלבול: אנשים חולים מאד אינם יכולים להפריד את היחס לאב ומהיחס לאם.

כאשר צרות העין אינה מופרזת, הקנאה הופכת אמצעי לעיבוד הסיטואציה האדיפלית. הרגשות העוינים מכוונים כלפי היריבים במקום כלפי האובייקט הראשוני, וכך מתפצלת הקנאה לכמה מוקדים. בהמשך, ככל שהיחסים יתפתחו, יתעוררו תחושות אהבה והם הופכים מקור חדש של סיפוק. כמו כן, המעבר מתשוקות אוראליות לגניטליות (בזמן הנכון) מפחית מחשיבותה של האם כזו שמעניקה עונג אוראלי. בקנאה האדיפלית הטיפוסית, הילד מסיט משנאתו כלפי האב, על שהאם שייכת לו. התשוקות הגניטליות של הבת כלפי האב מאפשרות לה למצוא אובייקט אהבה אחר. כך הקנאה מחליפה את צרות העין במידה מסוימת, והאם הופכת ליריב העיקרי. הילדה רוצה לתפוס את מקום האם מול האב, וההזדהות עימה בתפקיד זה מאפשרת טווח רחב יותר של עידונים. עיבוד צרות העין באמצעות הקנאה הוא גם הגנה חשובה מפני אותה צרות-עין. קל יותר להשלים עם הקנאה, שמעוררת פחות אשמה, מצרות העין הראשונית שהורסת את האובייקט הטוב התחילי. דוגמה מהקליניקה: מטופל שקנא בגבר אחר לגביו חשד שקליין קרובה אליו, ואז חש שקליין משעממת, בחייה הפרטיים ובאנליזה. הוא הבין בעצמו כי זו הגנה, והבין שהפחית מערכה של קליין כתוצאה מצרות-עין.

גם שאפתנות מעוררת תחושת צרות-עין. בשאפתנות יש לעיתים קשר ליריבות ותחרות אדיפלית, אך כאשר היא מופרזת שורשיה נעוצים בצרות-העין כלפי האובייקט הראשוני. חוסר מימוש של שאיפות נובע לעיתים מהקונפליקט בין הדחף לתיקון אובייקט שנפגע מצרות עין הרסנית, להתעוררות של צרות העין מחדש.

קליין משתמשת בקישור של פרויד בין קנאת פין לדחפים תוקפניים, להסברת צרות-העין. כשהקנאה ומשאלות הסירוס חזקות, עולה רצון להרוס את הפין = האובייקט כלפיו חשים צרות-עין. חוסר היכולת לזכות בפין בא לידי ביטוי בטיפול, שכן לאור התגלית שהפנטזיה להשיג את הפין לא תמומש, המטופלת תחוש שהאנליזה חסרת תועלת. קליין מתרכזת במקור האוראלי של קנאת הפין. תחת התשוקות האוראליות הפין שקול לשד, ומכאן קנאת הפין מקורה בצרות העין של האשה כלפי שד אמה. כלומר, שורשי קנאת הפין נעוצים ביחס המוקדם ביותר לאם, בצרות העין ביחס לשדיים וברגשות ההרסניים ביחס אליהם. כשצרות העין מועברת בעוצמה אל פין האב, שתי אפשרויות עולות: או שהנטייה ההומוסקסואלית עשויה להתחזק, או שהאשה תפנה עורף לשד ותפנה אל הפין כתגובת בריחה מהחרדות והקונפליקטים שביחס האוראלי. כשהמניע העיקרי לבריחה זו הוא צרות העין והשנאה כלפי האם, כמובן שאין יחסים יציבים ואוהבים עם האובייקט השני, הכל מבוצע במהרה. במקביל, עולה יריבות אדיפלית מופרזת עם האם, אשר גם היא נובעת בעיקרה מצרות העין כלפי האם שמחזיקה בפין האב, ולאו דווקא מאהבת האב. מסיבה זו, כל הצלחה בבגרות עם גברים היא בבחינת ניצחון על אשה אחרת. החמות גם סובלת מזה.. מצד שני, לאחר הכיבוש האשה עלולה לאבד מיד עניין. "היה לך שד נפלא שלא יכולתי לקבל משום שמנעת אותו ממני, ואני עדיין רוצה לשדוד אותו ממך. לכן אני לוקחת ממך את הפין האהוב עליך".

כשהשנאה וצרות העין כלפי האם חלשות יותר, גם אם תהיה הפניית עורף לשד, האידיאליזציה של האובייקט השני, פין האב והאב עצמו, מוצלחת יותר. האידיאליזציה נובעת בעיקר מחיפוש אחר אובייקט טוב, חיפוש שעשוי שוב להיכשל, אבל אם האהבה לאב שולטת בסיטואציית הקנאה, החיפוש לא בהכרח יכשל, כי אז עדיין יכול להיות שילוב בין שנאת האם ואהבת האב. במקרה שכזה, יכולים להתפתח רגשי ידידות כלפי נשים אחרות, כל עוד אלו אינו מייצגות תחליף אם. הצורך למצוא אובייקט טוב במקום האובייקט אליו הופנה עורף עשוי להביא לידידות עם נשים והומוסקסואליות, ולכן יחסי אובייקט טובים של אנשים מסוג זה עשויים לתעתע. צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ועשויה להפריע לכל מערכת יחסים.

טל מפנה לסרטון:



קרירות מינית נובעת מבריחה מהאובייקט הראשוני, באופן שהוביל להתייחסויות לא יציבות לפין. קשר משביע רצון עם האם מביא ליכולת להשיג סיפוק אוראלי מלא, וזו מאפשרת חווית אורגזמה גניטלית מלאה.

כאן עוברת קליין לדון בגברים – צרות העין כלפי השד משפיעה גם על הגברים. כשהיא חזקה, ופוגמת בסיפוק האוראלי, מועברות השנאה והחרדות אל הנרתיק. אלה יכולים לפגוע ביחס הגניטלי לנשים, והתוצאות כוללות אין-אונות, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות (ויתר מרעין בישין אנאכרוניסטים). אחד המקורות לתחושת האשמה הכרוכה בהומוסקסואליות לפי קליין היא הפניית העורך לאם מתוך שנאה, במהלך של בגידה באם על ידי הפיכת האב והפין שלו לבעלי ברית. למהלך שכזה עשויות להיות השלכות בשלב האדיפלי ובבגרות, כדוגמת ידידות בעייתית עם גברים, גם אם אינה הומוסקסואלית באופן גלוי. עם זאת, תחושות האשמה עשויות דווקא לדרבן את הבריחה ממנה, ואת הנטיות ההומוסקסואליות.

צרות עין מופרזת מופנית כלפי כל התכונות הנשיות האחרות, ובמיוחד כלפי היכולת של האשה ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על התשוקות הנשיות הלא ממומשות דרך יחסו הטוב לאשתו/ אהובתו, ודרך היותו אבי ילדיה. ההזדהות עם בנו מפצה במובנים מסוימים על צרות עין ותסכולים מוקדמים. היותו היוצר של הילד מבטלת את צרות העין המוקדמת בנשיות האם.

בשני המינים צרות העין מעוררת את התשוקה לנשל את המין השני מתכונותיו, ולנכס או לקלקל את התכונות של ההורה מאותו מין. לכן, בשני המינים, גם אם ההתפתחות שונה, קנאה ויריבות פרנואידית בסיטואציה האדיפלית הישרה והמהופכת מבוססת על צרות עין מופרזת באובייקט הראשוני.

בעמ' 268, קליין כותבת על יצירתיות: השד הטוב מייצג את יצר החיים ונחווה גם כביטויה הראשון של היצירתיות. התינוק חש שהיחס הזה לא רק מאפשר לו סיפוק, אלא אף מחייה אותו, מאחר ותחושת הרעב היא כמו סכנת חיים. שימור ההזדהות עם האובייקט המופנם הטוב והמחייה עשוי להתבטא בכך שאדם יחשוק ביוקרה, עושר וכוח שהשיגו אחרים, אך מעל לכל המטרה האמיתית היא יצירתיות, והיא כוח מניע לכך. היכולת להעניק חיים ולשמר אותם היא היכולת החשובה ביותר, ולכן היצירתיות מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. צרות העין מקלקלת את היצירתיות. היא מפריעה לתהליך היצירה. קלקול המקור הראשוני של הטוב מביא לתקיפה של כל התינוקות שהאם מכילה, והאובייקט הטוב הופך עוין, ביקורתי וצר-עין. הסופר אגו הופך רודף תחת השלכה של צרות עין, ומפריע לתהליכי חשיבה וכל פעילות יצרנית, ולבסוף גם יצירתיות. מעניינת ההתייחסות לביקורת הרסנית, "נשכנית" ו"קטלנית", אפשר באמת לחשוב כיצד ביקורת בעולם האמנות יכולה לקטול והרוס. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור ולקדם. זו, לפעמים נובעת מהזדהות עמוקה עם האדם היצירתי, או לעיתים מיחס הורי. הביטחון ביצירתיות של האדם עצמו מבטל לעיתים קרובות את צרות העין. אהבתי את הערה 33 בדבר ה"אבל" והפיכת הטוב על ראשו בהתאם לצרכי המלעיז המקניט.

אחד הגורמים לצרות העין – העדרה היחסי באחרים. מושא צרות העין נתפס כמי שמחזיק בדבר בעל ערך, באובייקט הטוב. יסורי צרות העין נחסכים מאדם שיכול להנות ללא טינה מיצירות ואושרם של אחרים, והוא חש שלווה ושפיות. היעדר צרות העין מהווה הבסיס למשאבים פנימיים ויכולת עמידות בפני אסונות וכאב נפשי. קיימת יכולת להכרת תודה על החוויות המענגות בעבר והנאה לגבי מה שההווה יכול להעניק. אצל מבוגרים, מתאפשרת ההסתגלות לכך שאין כיצד להשיב את הנעורים, והיכולת לשאוב הנאה מחיי הצעירים. זאת, בניגוד לחוויית חיים מחדש מתוך רכושנות יתר. הדבר תלוי, כאמור בחוויית הינקות בה יכל התינוק ליהנות מהשד מבלי לחוש צר עין מדי כלפי האם והשד. האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות הם המונחים ביסוד היכולת להתענג והיכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. היחס המוקדם והטוב לאם מסוגל למתן לאורך כל החיים תחושות שנאה וחרדה. תינוק שביסס היטב את האובייקט הטוב יוכל גם למצוא פיצוי על אובדן וחסך בחייו הבוגרים. אצל צר-עין, צרות העין רק הולכת ומתרחבת.

עוד סרטון:


כמה נקודות של רוי שייפר  במאמרו "ביקור מחודש במאמרה של מלני קליין "'צרות־עין והכרת תודה'":

· בעוד פרויד ממקם את קנאת הפין בתוך הבדלי המגדר בין הבן לבת, מתארת קליין את צרות־העין כנתון קיומי אצל כל בני האדם. מאמרה של קליין משחרר את צרות־העין גם מהעולם הליבידינלי של פרויד וכן מן המשולש האדיפלי. עוד מתייחסת קליין לקשר בין צרות־עין לתגובה הטיפולית השלילית (Negative Therapeutic Reaction) ורואה בה אחת הסיבות לתגובה זאת.

· בדיון בקאונטר־טראנספרנס כותב שייפר על צרות־העין של המטפל הגורמת לו להיות ספקן בקשר לטוב של המטופל וליכולותיו. אחת הסכנות מפניהן מזהיר שייפר היא כאשר צרות־העין של המטופל פוגשת את הספקות של המטפל כלפי הטוב שלו עצמו וגורמת לו לפקפק בו ומאיימת להרסו. כינון מחדש של הטוב בעזרת אנליזה או הדרכה הכרחי לצורך המשך התהליך הטיפולי. היכולת לכונן מחדש את הטוב תלויה ע"פ קליין בהתפתחות של המטפל ביחס לעמדה הדכאנית.



ועכשיו סיכומו הנפלא של כפיר לחלק השני של המאמר:

דיוק הכאב וטשטוש האושר / יהודה עמיחי

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.


חלק 4 (כפיר חוזר ומציג בדרכו חלק שכבר נסקר לעיל):

- (עמוד 261) אחת התוצאות של צרות עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. אם זאת מופיעה מוקדם מדיי, האני עדיין לא מסוגל לחוות אותה, וחווה אותה כרדיפה. ואז מתעוררות בתינוק שתי חרדות – גם החרדה הדיכאונית "פגעתי באובייקט אהוב, ואולי הרסתי אותו", וגם חרדת רדיפה "פגעתי באובייקט אהוב, הוא עכשיו ירדוף אותי חזרה". אני מגובש יותר, שחווה את האובייקט הטוב כיציב יותר, יכול לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, כמו תיקון, ולא לחשוש שבאמת האובייקט הטוב שבו פגע הופך עכשיו לגמרי לאובייקט רע. כלומר – צרות העין היא זמנית ופחות מסוכנת לאובייקט הטוב. התוצאה של אשמה מוקדם מדיי, היא כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית.

- (סוף עמוד 261) צרות עין מופרזת מפריעה לסיפוק אוראלי הולם, דבר שמעצים תשוקות גנטיליות. כתוצאה מכך היחס האוראלי עובר גנטליזציה, והנטיות הגניטליות מצבעות יותר מדיי בהתמרמרות ובחרדות אורליות. כשמופיעות הנטיות הגנטיליות מוקדם, בשלב האוראלי, זה מפריע לנטיות האורליות, והרבה פעמים זה מאפיין של סכיזופרניה מלאה. הבעיה פה היא בעצם ערבוב של הדחפים והפנטסיות האורליים, אנאליים וגניטיליים, כאשר טוב יותר שרק אחד מאלה ישלוט בכיפה. ואז הערבוב מונע מהאפשרות לחוות במידה מספקת את העליונות של כל אחת מהנטיות בשלב המתאים לה, ואז חיי המין והעידונים מאוחר יותר בחיים נפגעים. כאשר יש את הערבוב הזה, החשדות והאכזבות האוראליים הכרוכים בעונג אוראלי פגום עוברים לסיפוק הגנטילי. זה יכול לגרום לאוננות אובססיבית והפקרות מינית. זה עלול גם להכניס תחושות מיניות לכל הפעילויות, חשיבה ותחומי עניין. הרעיון הוא שצרכים אוראליים כרוכים בתלות ובסיפוקה, וכאשר מכניסים מהר מדיי את המין של הפין והפות – המין הבוגר – לעניין, אז הוא מתחיל להיות כרוך בסיפוק תלות שלא סופקה, ולכן נהיה אובססיבי – מנסים לספק את המיניות של הפין והפות כל הזמן. הבריחה לגניטליות יכולה להיות גם כהגנה מפני שנאה כלפי האובייקט הראשון, שהתינוק אמביוולנטי ביחס אליו. בורחים מהאובייקט האוראלי שבו פגעה צרות העין והרסה אותו, לעבר משהו אחר – סיפוק גניטלי. כשמופיעה הגניטליות מוקדם מדיי, עלולה להופיע אשמה מוקדמת מדיי.

- אם התינוק מצליח להגיע לעמדה הדיכאונית ולעבד אותה – הוא מסוגל להתמודד עם המציאות הנפשית שלו. הוא חש הקלה ותקווה על כך שהפגיעה שלו באובייקט לא הרסה אותו לגמרי, והטוב נשמר מפני הרע. האובייקט הרע אינו רק רע, וזה מקל. הסכנה שהאובייקט יהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מרוסן ושומר על עצמו, וזה עוזר בפיתוח הסופר אגו. המדד לאישיות מפותחת היטב הוא היכולת להילחץ ממצבים דיכאוניים של אשמה ולזכות מחדש בביטחון פנימי בזה שהאובייקט לא נהרס לגמרי ונשמר. כשזה לא עובד, יכולות להיות הגנות מאניות והכחשת ההרס האפשרי של האובייקט.

- (עמוד 263, אמצע העמוד) צרות עין מופרזת יכולה לפגוע בהפנמה מלאה ומיטיבה של האם, וכך לפגוע ביכולת לעבור לעמדה הדיכאונית בה מתפתח התסביך האדיפלי והקנאה באופן בריא. כלומר, אם התינוק התקיף מדיי את האם בצרות עין, וחווה אותה כרעה, כקמצנית, נותנת רק לאבא ולא לי, קשה לראות אותה בהמשך כאובייקט שלם, שאולי יש לו עוד חיים ואנשים שהוא מספק ושאפשר לחוש קנאה ביחס אליהם על שלקחו אתה אם. כאשר אין צרות עין מופרזת, והאם נשמרת כאובייקט טוב למרות ההתקפות עליה, התינוק יכול לקבל את העובדה שהוא צריך לחלוק אותה עם אחרים, ולהתאבל על אובדן האקסלוסיביות שלה, ואפילו לפתח יחסי אהבה עם היריבים שלו עליה.

- קנאה זה בעצם שנאה ומשאלות מוות שמתעוררות בתסביך האדיפלי. כאשר יש אובייקטים נוספים שאפשר לאהוב, ופיצויים נוספים מהעולם החיצוני, התינוק יכול להתמודד עם השנאה והאבל האלה טוב.

- (עמוד 264 באמצע העמוד) צרות עין מופרזת לא מאפשרת לראות אובייקטים שלמים, ומכאן מקשה להפריד את דמות ההורה המשולב – האם והאב המשולבים שמספקים זה את זה כל הזמן, ואז זה עלול לפגוע ביחס אל ההורים בהמשך. זה עלול לגרום למצבי בלבול חמורים.

- אם צרות העין לא מופרזת, הקנאה הופכת לעיבוד של צרות העין. בעצם, בסיטואציה האדפילית השנאה של צרות העין מופנה לכמה אובייקטים ולא רק לאם – אל האחים והאב, שגם הופכים לדמויות חיוביות ומספקות באופן שמפחית את צרות העין כלפיהם. המעבר מהשלב האוראלי לגניטלי מפחית את צרות העין גם כי צרות העין היא אוראלית בעיקרה.

- וכך, אם ההתפתחות תקינה – קנאה מחליפה את צרות העין, וזה מאפשר הזדהות עם המין השני וטווח רחב יותר של עידונים. המעבר מצרות עין לקנאה הוא גם הגנה מפני הקנאה שמעוררת אשמה גדולה יותר על שנהרס האובייקט התחילי.

- (ראש עמוד 266) קנאת פין: פרויד דיבר על קנאת הפין של נשים וקישר אותה לדחפים תוקפניים. קליין, אם כך, מקשרת את קנאת הפין לצרות עין. כאשר קנאת הפין ומשאלות הסירוס חזקות, האדם רוצה להרוס את הפין – האובייקט שכלפיו חשים צרות עין, ולשלול אותו מהגבר שמחזיק בו. ציטוט א' – עמוד 266.

- קנאת הפין נובעת ממקורות אוראליים: הבת חשה צרות עין לשד האם, וזה מקביל לפין האב, שמקבל בהמשך לכך צרות עין שנראית כקנאת פין. כשצרות עין כלפי שד האם מועברת בעוצמה אל פין האב, נטייה הומוסקסואלית עשויה להתחזק. אפשרות אחרת – כאשר צרות העין כלפי השד חזקה, הבת חשב קונפליקטים ביחס לשד ולכן יכולה להפנות עורף לשד ולפנות באופן פתאומי אל הפין. זה מנגנון בריחה, ולכן לא מוביל ליחסים יציבים עם האובייקט מהמין השני. וכך – צרות העין ביחס לאם יכולה לעבור גם לאב, ואי אפשר לפתח יחס אוהב ביחס אליו. וגם, הבת יכולה לפתח יריבות אדיפלית מופרזת עם האם על אהבת האב, אבל לא מתוך אהבת האב, כי אם מתוך צרות העין ביחס לאם – שמחזיקה את פין האב הנכסף. במצב שכזה צרות העין כלפי השד מועברת לסיטואציה האדיפלית. הבת רוצה לשדוד מהאם את פין האב. אישה זאת יכולה לחוות בהמשך חייה כל הצלחה עם גבר כניצחון על אישה אחרת. ואז ברגע שמשיגים את הגבר, הושג הניצחון ואין בגבר צורך עוד. וכך, החמות יכולה להפוך ליריבה. ציטוט ב' – עמוד 267.

- ומה קורה לבת כאשר צרות העין כלפי האם לא כל כך חזקה? האכזבה מהשד הלא מספק יכולה להוביל להפניית עורף לשד, אבל האידיאליזציה של האובייקט הגברי ופינו עשויה להיות מוצלחת יותר. הבת לא מצאה אובייקט ראשוני טוב, ולכן מפנה אליו עורף ומחפשת אובייקט אחר טוב. אולם, הקושי למצוא אובייקט ראשוני טוב יכול להוביל לקושי למצוא אובייקט שני טוב. וכך, אפשר להרחיק את צרות העין כלפי האובייקט הראשוני, ולקיים יחסים אוהבים עם גברים וגם ידידות והומוסקסואליות עם נשים. אבל, צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ויכולה להפריע למערכות יחסים.

- פריגידיות: בשל צרות עין משמעותית, אין יכולת להנות עד הסוף מסיפוק אוראלי, וזה לא מאפשר ליהנות גם בהמשך מאורגזמה גניטלית, ויכול להתבטא בקרירות מינית.

- צרות עין אצל גברים: אם יש צרות עין חזקה, היא פוגעת בסיפוק האוראלי וזה גורם לקשיים בסיפוק הגניטלי עם נשים. זה יכול לגרום לליקוי באונות גניטלית, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות.

- אחת הסיבות לאשמה שכרוכה בהומוסקסואליות יכולה להיות צרות עין ביחס לאם שגורמת להפניית עורך לאם ובגידה בה באמצעות הפיכת האב לבעל ברית. קיימת אשמה על האם הנבגדת. התהליך הזה של צרות עין והפניית עורף לאם לטובת האב יכול לגרום להומוסקסואליות וכן לידידות בעייתית עם גברים.

- וקנאת פות? כשצרות העין של הגבר מופרזת, היא מופנית גם לכל התכונות הנשיות שבהן כעת הגבר חושק ורוצה להרוס כי לא ניתנות לו, ובהן היכולת ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על ידי יחס טוב לאשתו והיותו אבי לילדיה. הבן כאילו פגע בצרות עינו ביכולת של האם ללדת, ואז הוא מתקן אותה בכך שמעניק לאישה יכולת ללדת. בנוסף, התחושה של הגבר שהוא יצר את הילד מבטלת את צרות עינו המוקדמת בנשיותה של האם. זה בעיניי ביטוי לקנאת פות: הייתי צר עין ביחס לשד, הכללתי את זה לאם – ואני חושק ורוצה להרוס כל מה שיש לה, ובתוך זה גם את יכולה ללדת ילדים. בעצם זה שהבאתי דרכה ילד, כאילו הבאתי את הילד בעצמי, כאילו קיבלתי את השד האבוד.

- בעצם, כל התסביך האדיפלי מתחיל מצרות עין ביחס לשד האם, שהופכת בהמשך לתחרות עם האב וגם רצון לפגוע באם.

- השד הטוב והמזין מייצג את יצר החיים, ונחווה כביטוי הראשון של היצירתיות. תחושת הרעב מאיימת על החיים והיא סכנת חיים. הפנמת האובייקט הטוב היא כוח ליצירתיות לאדם. היצירתיות, משום שמבטאת את היכולת החשובה ביותר – היכולת ליצור חיים, מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. התקפת היצירתיות בצרות עין, יכולה להביא להשלכת צרות העין על היצירתיות וכך נוצרת חוויה של ביקורת מצד הסופר אגו. ביקורת ו"הלעזה" היא בעצם הביטוי של צרות עין. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור. ציטוט ג' (עמוד 269).

- אחד הגורמים לצרות עין הוא העדרה היחסי באחרים. אם אחרים לא סובלים מזה, אז זה אומר שיש להם משהו מוערך ונחשק ביותר.

- בעוד שצרות עין גורמת לאומללות, העדרה מביא למצבים נפשיים שלווים ומשביעי רצון, ועומד בבסיס השפיות. זה בסיס של יכולת ההתמודדות של אחרים לעמידות שמצליחים להשיב לעצמם את שלוותם גם אחרי אסונות גדולים וכאב נפשי. הכרת תודה על הטוב שהתקבל כרוכה בשלווה. דוגמאות לכך:

- אנשים מבוגרים שמבינים שאי אפשר להשיב את הנעורים ויכולים לשאוב הנאה ועניין מחייהם של הצעירים. הורים שחיים מחדש את חייהם דרך לידיהם ונכדיהם, לא מתוך רכושנות יתר. אלה שמרגישים שחייהם היו רוויי הנאות יכולים להאמין בהמשכיות החיים יותר מאחרים. ציטוט ד' (הערת שוליים בעמוד 270).

- האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות מונחים ביסוד היכולת להתענג ויכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. (ציטוט ה' – עמוד 271).

חלק 5:

דוגמה 1 –

- המטופלת הונקה, אך חשה שהזנתה הייתה בלתי מספקת. התמרמרה לגבי העבר וחשה חוסר תקווה ביחס להווה ולעתיד.

- המטופלת לא הגיע יומיים לאנליזה בגלל כאבים בכתף. אף אחד לתחושתה לא דאג לה מלבד העוזרת, ורצתה שמישהו יבוא, יכסה את כתפה וילך. חשה אמביוולנטיות ביחס לקבלת טיפול – הייתה זקוקה לו וחשדנית כלפיו. היא בעצם חשה צרות עין – רצתה עזרה וטיפול, אבל דחתה אותו. כמו תינוקות שכאשר הטיפול בהם מתאחר, הם כבר לא רוצים אותו. הצורך בהם נותר, אבל הם לא מסוגלים ליהנות מסיפוק הצורך בשל צרות העין.

- חלום, אחרי יומיים שהמטופלת לא הגיעה בשל כאבי הכתף: הייתה במסעדה, ישבה ליד שולחן, אבל איש לא שירת אותה. החליטה להצטרך לתור ולאכול משהו. לפניה עמדה אישה שנטלה שתיים או שלוש עוגיות והלכה עמן לדרכה. גם המטופלת לקחה שתיים או שלוש עוגיות. אסוציאציות: האישה נראתה נחושה מאוד, הזכירה בגזרתה את גזרתה של קליין. שם העוגיות הזכיר את קליין.

והפירוש: ההתמרמרות של המטופלת על הפגישות שהפסידה נכרכה בהזנות הבלתי מספקות ובאומללות שלה בינקות. שתי העוגיות מתוך השלוש ייצגו את השד שחשה שנגזל ממנה פעמיים, כשהפסידה שתי פגישות אנליטיות. מספר העוגיות היה שתים או שלוש כי לא הייתה בטוחה שתגיע ביום השלישי. המטופלת מזדהה עם קליין בכך שעוקבת אחרי התנהגות האישה בחלום וגם לוקחת עוגיות. ויש פה השלכה של החמדנות של המטופלת על קליין. קליין הולכת עם העוגיות, וכך נמנע הטיפול במטופלת. קליין אוכלת בעצמה את העוגיות, וכך היא כמו שד שמזין את עצמו וכך יש צרות עין ביחס אליה. התור שאליה התבקשה המטופלת להצטרף מייצג את היריבים של המטופלת שמועדפים על פניה ונהנים מחלבה– המטופלים האחרים של קליין. פרשנות הטיפול כרמה לשמחה והכרת תודה. המטופלת אמרה שזכתה כעת בהזנה מספקת לחלוטין. היא חשבה כעת שהנקתה הייתה טובה יותר מכפי שדמיינה. חשה תקווה רבה יותר ביחס לעתיד. הטופלת הכירה בצרות העין ביחס לקליין, וכך יכולה הייתה לחוש הנאה והכרת תודה רבה יותר כתוצאה מהשעה הטיפולית. היה צריך לחזור ולעבד את המצב הזה בהעברה החיובית והשלילית עד שהושגה תוצאה יציבה יותר. המטופלת יכולה עכשיו הייתה לאחד את הפיצול של חלקי האנליטיקאית, וכך לשמור על הטוב ולהכיר תודה.

דוגמה 2 – דוגמה נפלאה. אפשר לקרוא, החל מעמוד 274 בראש העמוד ועד 276 בסוף העמוד. ציטוט ה'.

מדובר במטופלת עם מאפיינים דיכאוניים. באופן לא מודע, המטופלת הייתה צרת עין ביחס לאנליטיקאית ולאימה. זה עלה דרך חלומות, בהם המטופלת מוצלחת ונמצאת מעל המטפלת, קליין, שמגולמת כפרה. ההכרה בדוולואציה הזאת ובחלקים הקשים בה שהושלכו על המטפלת ואימה הייתה קשה למטופלת, והביאה אותה לדיכאון. אולם, העיבוד של הדיכאון הזה, הוציא אותה ממצב זה והשיב אליה את החלקים הדחפיים הללו שהיו מנותקים ממנה עד כה.

דוגמה 3 –

מטופלת שנטרלה את צרות העין ביחס לאחותה על ידי אידיאליזציה שלה ונטרלה את צרות העין ביחס לאימה על ידי תחושות עזות של אהבה והערכה של טוב ליבה. דרך חלום בו המטופלת מחזיקה מישהי שלא תיפול מהרכבת, שייצגה את אחותה ואימה, ודרך האסוציאציות לקנאה ביחס לאחות, הובן שהמטופלת חשה צרות בין ביחס לאחותה ולאימה, ושצרות עין זאת הייתה מפוצלת. הרעיון הוא שהמטופלת רצתה להשיב אליה, ולשמור את החלק המופרע הזה בה, וכאשר הכירה בו הצטמצם הפיצול שלה. זה מבטא מסקנות של חוקרים שגם אצל מטופלים נורמלים יש שאריות של רגשות ומנגנונים פרנואידיים וסכיזואידיים שמפוצלים מחלקים אחרים של העצמי. בהערת שוליים אומרת קליין שפשר החלומות של פרויד מראה שחלק משארית זאת של הטירוף בא לידי ביטוי בחלומות, ולפיכך זה החלומות מגנים על שפיותו של האדם. מתקשר לכך שהחלומות מעבירים רכיבי בטה – טירוף – לרכיבי אלפה – משהו בריא יותר.

דוגמה 4 –

דוגמה למטופל שאמנם הכיר בדחפיו ההרסניים, אך לא הכיר בצרות עין ועוינות ביחס ליצירתיות של האנליטיקאית ואימו. החלום עזר להבין את התשוקות המוקדמות שלו להחזיק בכל תכונותיה הנשיות של אימו. הוא חלם חלום שבו הוא דג דג שהופך לתינוק שמושם בסל כביסה. התינוק היה האנליטיקאית שאליה הוא ביטא תוקפנות, וגנב את הספר שלה שהיה ירוק כמו בגדו של התינוק. וכמו כן, בכך ביטא את המשאלות שלו להיות אישה, כמו אמא שלו, ולהביא ילדים לעולם. הוא רצה בעצם לגזול את ילדיה של אימו ממנה. ההכרה בחלקיו התוקפניים האלה הפילה אותו לדיכאון. לאחר שעובד הדיכאון, ראה עצמו בדרך אחר, בדרך שכוללת הבנה עצמית גדולה יותר. המטופל מתאר חלום נוסף בו יש ילד מופרע שאביו לוקח אותו יחד עם המטופל ברכב, אך לוקח אותו למקום רחוק מדיי, והמטופל ששומר על חוש הכיוון יוצא בשלב מסוים מהאוטו וחוזר חזרה, כשעובר ליד בניין שמזכיר את האנליטיקאית ובו לא רוצה לגור. הסתבר שהילד המופרע זה המטופל, ואביו זה אביו והאנליטיקאית, שלקחה אותו עמוק מדיי בטיפול. קליין מפרשת פה משיכה הומוסקסואלית של המטופל ביחס לאביו, אותה השליך על אביו כאילו האחרון הוא זה שרצה לקחת אותו רחוק מדיי. קליין מזהה פה אשמה, ומסבירה זאת כאשמה שנובעת מהתקפות צרות עין על האם שלקחה אותו רחוק מדיי – ולכן עוברת דוולואציה, או נראית כמו בניין בו לא רוצה לגור - הפניית עורף לה ומשיכה לאב. על ידי האנליזה, פחתה צרות העין של המטופל ביחס לאימו וגברה היכולת שלו להתענג ולהכיר תודה.

דוגמה 5 –

מטופל שהיה בעל נטייה דיכאונית שלוותה בצורך כפייתי בתיקון. שאפתנותו, יריבותו וצרות עינו עברו אנליזה בהדרגה. לקח כמה שנים עד שיכול היה לחוות באופן מלא את צרות העין שלו כלפי השד והיצירתיות שלו, שפוצלו היטב.

המטופל חלם שמעשן את המאמרים של האנליטיקאית. קיבל פירוש שכך רוצה להרוס אותה, ושמדובר בהתקפה עליה. הוא לא יכול היה לקבל את זה והכחיש את זה. קליין עדיין חושבת שבכך נסללה הדרך לממצאים שבהם דחפים הרסניים וצרות עין הפכו ברורים יותר. ציטוט ו' – עמוד 281.

המטופל הזה בסופו של דבר הכיר בצרות העין שלו. זאת, בעקבות פרשנות של קליין לחלום נוסף ודומה שלו שבו הוא נדחף קדימה על ידי משהו מברזל שנהרס. המשהו מברזל היה האנליטיקאית שחש כי הרס וחש אשמה ביחס לכך, אז זה היה גם משהו טוב – שדוחף קדימה. בעקבות ההכרה בכך תקף אותו הלם, ובעקבותיו דיכאון ותחושת חוסר ערך. קליין אומרת שהלם זה חשוב באיחוי הפיצולים ובגיבוש העצמי.

חלק 6:

- חרדה היא אחד המוקדים של השיטה הקלייניאנית. אל מול חרדות קיימות הגנות. תפקידו העיקרי של האני הוא להתמודד עם חרדה. בגלל שיש את יצר המוות מתחילת החיים, יש את האני מתחילת החיים. יכולתו של האני לשאת חרדה היא מולדת. אם האני לא יכול לשאת את החרדה, הוא עושה שימוש בחרדות מוקדמות יותר או שימוש יתר בהגנות המתאימות לאותו שלב. חרדת הרדיפה אם כך יכולה להיות חזקה כל כך עד שתקשה על עיבוד העמדה הדיכאונית. אצל פסיכוטים החרדה כל כך בלתי חדירה, עד שבמשך זמן מה לא ניתן לטפל בה באנליזה.

- ההגנות מפני צרות העין:
  • כל יכולות 
  • הכחשה 
  • פיצול - אשר נכשל הפיצול הבסיסי הנורמלי בין אהבה לשנאה, בין האובייקט הטוב, עלול להיווצר בלבול בין שני האובייקטים. זה הבסיס לכל בלבול – חריפים או סתם חוסר החלטיות, קושי להסיק מסקנות והפרעה ביכולת החשיבה. בלבול יכול להיות הגנה מפני צרות עין ולנטרל את הרדיפה והאשמה בגין הרס האובייקט הראשוני מתוך צרות עין. 
  • אידיאליזציה – משמשת כהגנה לא רק מפני רדיפה, אלא גם מפני צרות עין. רוממותו של האובייקט המותקף מפחית את צרות העין. אולם אם צרות העין חזקה מאוד, היא מתישהו תופנה גם לאובייקט שעבר אידיאליזציה. 

  • בריחה מהאם לאובייקטים אחרים – כמו האב והאחים. 
  • הפניית עורף לאובייקט הראשוני, וכך פיזור הרגשות כלפיו. אם הפניית העורך מתקיימת כחלק מיצירת תחליף בריא לאם ויצירת אובייקטים של אהבה שעוזרים להתאבל על האם, זה טוב. אם מדובר בבריחה בגלל צרות עין, זה יהיה כרוך ביחסי אובייקט לא יציבים, כי הם יושפעו באופן תמידי מצרות העין. 
  • הפחתת ערכו של האובייקט. אובייקט לא שווה – אין צורך עוד לחוש צרות עין. מעבר מאידיאליזציה לדבלואציה יכול לבטא הגנה מצרות עין כלפי האובייקט האידיאלי. 
  • מטופלים דיכאוניים נוטים להשתמש בהפחתת ערכו של העצמי. כך, הם מכחישים את צרות עינם (הם לא רוצים להצליח יותר מהאובייקט האהוב והקמצן וכך להרוס אותו, הם לא שווים כלום ולא רוצים כלום). כך הם גם מענישים עצמם על צרות העין. הפחתת הערך של המטופל את עצמו עלולה לעורר אצלו צרות עין ביחס למטפל שנראה עכשיו כיותר בעל ערך ממנו. 
  • הימנעות מהצלחה ומתחרות. חרדה שנהרוס את האובייקט האהוב בשל צרות עין גורמת להימנעות מהצלחה ותחרות. 
  • חמדנות: התינוק מפנים את השד בחמדנות עד שהשד הופך לרכושו הבלעדי הנמצא תחת שליטתו, וכך הוא חש שהשד שלו, ולא יכול להיות צר עין כלפיו ולהרוס אותו. אולם, זה בפועל הורס את האובייקט וגורם לו להיות רודפני. 
  • הפיכה של צרות העין: לעורר צרות עין של אחרים באמצעות הצלחה, נכסים ומזל טוב, וכך מהפכים את סיטואציית צרות העין. אולם, זה לא יעיל, כי זה יוצר חרדת רדיפה. אולם, הרצון לנצח אחרים ולגרום להם להיות צרי עין ביחס אלינו, גורמת לאשמה דיכאונית, שמקשה עלינו להתענג על ההצלחה שלנו. 
  • דיכוי רגשות אהבה ובמקביל הגברת השנאה: היא עשויה להתבטא כאדישות ולא לבוא לידי ביטוי כשנאה. זה מגן מפני האשמה שנובעת מהשילוב של אהבה, שנאה וצרות עין. כשאני רק שונא או רק אדיש, אני לא צר עין, כי אני לא אוהב אובייקט ורוצה להרוס אותו בשל הטוב שיש בו. 
  • הימנעות ממגע עם אנשים. זה יכול להתבטא בצורך בעצמאות ולמנוע רגשות אשמה בגין כפיות טובה וצרות עין. 
  • אקטינג אאוט – רוזנפלד אמר שזה הגנה מפני אינטגרציה של חלקי העצמי, וקליין אומרת שזה הגנה מפני החרדות שמתעוררות בעקבות קבלת החלק צר העין של העצמי. 
זאת רשימה חלקית של ההגנות. הגנות מפני צרות עין חזקה רופפות יותר, ואילו הגנות מפני דחפים הרסניים שאינם נשלטים על ידי צרות עין הן יעילות הרבה יותר.

- כאשר אדם נמצא בעמדה הסיכו-פרנואידית, ההגנות מפני צרות עין לא יעילות, כי התקפות על האובייקט גוררות רדיפה שגוררת התקפות מחדש, וקשה להפסיק את מעגל הקסמים הזה.

- כאשר יש יחס כלשהו לאובייקט הטוב, זה אומר שהעמדה הדיכאונית עובדה בחלקה ואז ההגנות טובות יותר, כי יש משאלה לחוס על האובייקט הטוב בגלל האשמה הדיכאונית וכך להגביל את צרות העין.

- כאשר המטופל צר עין – הוא בעל עמדה שלילית ביחס למטפל, ומתקשה לקבל את מה שזה רוצה לתת לו. כשהמטופל פחות צר עין, יכול להרוויח יותר מהאנליזה עם הכרת התודה שלו. ככל שהמאפיינים הדיכאוניים חזקים יותר, כך המטופל יכול לחוש יותר את האובייקט הטוב, להכיר תודה, וליהנות ממה שהאנליטיקאי מציע.

- תיקון הוא דרך להפחית צרות עין, כי הוא מצריך גיוס של אהבה, וכך יש פחות צרות עין.

- הערה על בלבול: הוא בעצם הגנה מפני צרות עין. נגרם כתוצאה ממצב בו אין הפרדה ברורה בין האובייקט הטוב והרע, וזה קורה כשיש צרות עין משמעותית,  שמפרקת את האובייקטים לחתיכות, כך שהם מעורבבים ולא מופרדים באופן מובחן) זה כרוך בהופעה מוקדמת של אשמה וחוסר היכולת של התינוק להפריד בין אשמה וחרדת רדיפה שנובעת מכך ; זה כרוך בבלבול בין ההורים שנובע מההורה המשולב כתוצאה מצרות עין ; הופעה מוקדמת מדיי של הגניטליות כבריחה מהאוראליות, ואז יש בלבול בין פנטסיות אוראליות, אנאליות וגנטליות. ; הזדהות השלכתית והזדהות הפנמיתית יכולות לגרום לבלבול בין העצמי לאובייקט, ובין העולם הפנימי והחיצוני. זה כרוך בבלבול בין אובייקטים טובים ורעים וכך בקושי לסמוך על אובייקט כלשהו וליהנות ממנו. וזה כרוך בהפרעות בהתפתחות האינטלקט.

חלק 7 –

- קליין מתארת את הקשיים המאפיינים את תהליך התקדמות האנליזה. רק אחרי עבודה קפדנית וממושכת המטופל יכול להכיר ברגשות צרות עין ושנאה ראשוניים. המשמעות העמוקה של צרות העין, שעולה בהעברה, למרות שמוכרת קוגניטיבית, כואבת מאוד, ולכן קשה למטופל לקבלה.

- ההתנגדות בעת אנליזה של צרות עין חזקה יותר מזו שכרוכה בקנאה אדיפלית. חשוב לעבור דרך הקונפליקטים שקשורים לצרות העין בהעברה, כדי שהמטופל יתגבש בצורה יעילה. זה עוזר למטופל לבסס אוביקט טוב ולהאמין בעצמו.

- באנליזה יש עליות ומורדות שכוללות מגוון הגנות. ציטוט ו– עמוד 290 - 291.

- התגובה הטיפולית השלילית בעקבות צרות עין:
  • חוסר יכולתו של המטופל לקבל בהכרת תודה את הפרשנות, אפילו שבחלקים מסוימות של נפשו הוא מזהה כמועילה. 
  • כאשר המטופל מתחיל להכיר בצרות העין, היא מתקרבת לחלקים הטובים של העצמי, ואז מתעוררות חרדות עזות שיכולות להגביר את חוסר האמון של המטופל בדחפי האהבה שלו. וזה יכול לגרום להכחשה של האהבה, שהיא תגובה מאנית בתוך העמדה הדיכאונית. המטופל שחושש שיפגע באם בשל צרות העין שלו מעדיף להימנע מאהבה אליה. אפשרות נוספת, היא דווקא שזה יצור יחסי תלות עם האם, כי התינוק חרד שהדחפים ההרסניים שלו יהפכו את האובייקט האהוב לרודפנים או פגום. כך הילד "שומר" על האם מפני צרות העין. 

- כאשר המטופל מתחיל להכיר בצרות העין שלו, זה מעורר חרדה, ואז האני מייצר את כל ההגנות שהוא יכול. ולכן, תהליכי פיצול ממלאים תפקיד חשוב כשיטת הגנה מפני חרדת הרדיפה והחרדה הדיכאונית שמתעוררות בעקבות צרות עין. פרשנות בנוגע לתהליכי פיצול אלה גורמים למטופל להיות מודע יותר לחלקים ההרסניים של עצמו. כאשר תהליכי הפיצול המוקדמים של המטופל לא דומיננטיים, ההדחקה של הדחפים חזקה יותר, ואז המטופל הוא נוירוטי יותר ומשתמש בהדחקה כהגנה עיקרית.

- קושי נוסף שבא בעקבות צרות עין ויכול להכשיל את האנליזה לפרק זמן ארוך הוא העיקשות שבה דבק המטופל בהעברה חיובית חזקה. זה מטעה כי זה מבוסס על אידיאליזציה ומסיר את צרות העין שפוצלה והורחקה. במקרה זה הימנעות מחרדות אורליות אופיינית ואת מרכז הבמה תופסים אלמנטים גניטליים.

- דחפים הרסניים שמבטאים בעצם את דחף המוות נחווים קודם כל כמכוונים נגד העצמי. כשהמטופל נחשף עליהם בטיפול הוא נחשף להרס שבתוך עצמו וזה מסוכן: יכול להיות שהאני שלו יוכרע מול השנאה, שהוא ייאבד את החלק האידיאלי של העצמי, שהאנליטיקאי ייהפך לגורם עוין שינקום בו על דחפיו ההרסניים, וכך האנליטיקאי הופך לסופר אגו מסוכן. וגם, האנליטיקאי, אם הוא מייצג אובייקט טוב, עלול להיהרס. התינוק חווה את האובייקט הראשוני כמקור הטוב והחיים ובלתי ניתן להחלפה, ולכן האיום הזה על האנליטיקאי הוא כבד. זה יכול לגרום לאשמה דיכאונית שתפגע ביכולות של המטופל. (אלה הן תקופות הדיכאון שמתוארות בדוגמאות של קליין מקודם, שמגיעות בעקבות הכרה בצרות העין של המטופל.

- המטופל יכול להגיב להכרה בצרות עין על ידי פנטסיות כל יכולות ומגלומניות, כהגנה מפני הגיבוש של אישיותו. המטופל כך משליך את העוינות אל האנליטיקאי ורואה בו עצמו ככל יכול. המטופל במקרה זה חש שהוא טוב מהאנליטיקאי, והאחרון מואשם בהפחתת ערכו של המטופל – זאת הצדקה של המטופל לשנוא את האנליטיקאי. המטופל זוקף לזכותו את כל מה שהגיע באנליזה. כל זה יכול גם להיגרם על ידי שאפתנות של המטופל שנובעת מרגשות אשמה של המטופל על הרס האנליטיקאי. וכך, המטופל שחש צרות עין ביחס לאנליטיקאי מפצלה, משליכה אל האנליטיקאי, מכחיש את זה שקיבל טוב מהאנליטיקאי ואף מכחיש את המקוריות של היצירה של האנליטיקאי – לאנליטיקאי לא היה מה לתת אף פעם, כל הטוב הוא שלי ונוצר על ידי, ולכן לא באמת הרסתי את האנליטיקאי הטוב, כי הוא לא טוב.

- הרבה פעמים אנליזה של צרות עין שומרת על המטופל מפני התפרצות פסיכוזה, שנובעת מצרות עין וצרות עין כל יכולות מופרזות. אבל, במקרים פסיכוטיים שכאלה אין צרוך לזרז את תהליכי הגיבוש, כי הכרה פתאומית בפיצול של אישיות המטופל הפסיכוטי תקשה עליו להתמודד עימו. ככל שהפיצול גדול יותר של צרות העין, כך המטופל רואה אותם כמסוכנים יותר כשהוא הופך למודע להם. צריך להתקדם בהדרגתיות לקראת התובנה הכואבת בדבר הפיצול של צרות העין של המטופל. צריך לאט לאט להחזיר את החלקים המפוצלים למטופל שוב ושוב - יש פה working through, ורק אז יהיה גיבוש טוב יותר. וכך, האני מתחזק, היכולות של צרות העין נחלשות, ומתעוררת היכולת לאהוב ולחוש הכרת תודה שדוכאה במהלך הפיצול. ואז המטופל מסוגל להדחיק דחפים הרסניים ביחס לאובייקטים אהובים, במקום פיצול של העצמי. ואז ההשלכה של צרות העין על האנליטיקאי שנחשב עד כה לדמות מסוכנת ונקמנית פוחתת, וקל יותר לעזור למטופל להמשיך בגיבוש.
יש פה נקודה מאוד חשובה – עם מטופלים נוירוטים אולי אפשר וכדאי לתת פרשנויות מוקדמות מדיי, מתוך מחשבה שהן מאפשרות פתיחה וגיבוש בהמשך. אצל מטופלים פסיכוטיים, הפירוש של צרות העין שלהם מוקדם מדיי יכול להפתיע אותם עם כל ההרסנות שלהם, שלא תוכל לעבור עיבוד והכלה בנפשם. ולכן, כדאי איתם לעשות את זה לאט לאט, דרך working through.

- האנליזה של פיצול צרות העין והשנאה היא תובענית מאוד מהמטופל ומהאנליטיקאי. וכן, יש אנליטיקאים המחזקים את ההעברה החיובית ונמנעים מהעברה שלילית. הם מנסים למלא את מקומו של האובייקט הטוב, שהמטופל לא יכול היה לבודד בביטחון בעבר. זה שונה מהטכניקה ששואפת לרכך את השנאה באמצעות האהבה על ידי גיבוש בנפשו של המטופל. תצפיותיה של קליין הוכיחה ששיטות המבוססות על נחמה לא מצליחות בדרך כלל – תוצאותיהן לא מאריכות ימים. זה גורם למטופל להזדהות עם המקום שהמטופל שם אותו בו – כמנחם וכאם, וזה מפריע לתפקיד שלו כאנליטיקאי, ואז המטפל יכול לרצות להרגיע מיידית את המטופל, כמו האם, במקום לעזור לו להבין את שורשי העניין. כאן קליין מכניסה לוויניקוט וקוהוט ואומרת שהמטפל הוא לא אם, ואם רק יספק צרכים, הוא מפחית חרדה באופן מיידי, ולא עוזר למטופל להבין את הדברים כך שיוכל להפחית חרדה באופן יותר מתמשך.

- קושי בתהליך הגיבוש של המטופל בא לידי ביטוי כשהוא אומר: "אני מבין מה אתה אומר לי אבל לא מרגיש את זה". זה אומר שאנחנו מתייחסים לחלק באישיות שלא נגיש דיו למטופל או לאנליטיקאי. המאמצים שלנו לגיבוש יהיו משכנעים אם נוכל להראות לו בממצבים מההווה ומהעבר כיצד ומדוע הוא חוזר ומפצל את החלקים בעצמי שלו. אפשר למצוא עדות לכך בחלום לפני השעה הטיפולית ומההקשר של הסיטואציה האנליטית. אם הפרשנות בנוגע לפיצול מבוססת דיה, היא יכולה לזכות לאישוש באמצעות חלום בשעה הבאה, או חומר נוסף שהמטופל מביא איתו. התוצאה המצטברת של הפרשנויות שלנו מביאות בהדרגה לגיבוש ותובנה.

- את החרדה המונעת גיבוש אפשר הבין ולפרש באופן מלא בסיטואציית ההעברה. צריך להכיר גם בצרות העין וגם בדחפי האהבה שמתגלים בתהליך, ובסופו של דבר מאפשרים למטופל לשכך את צרות עינו.

- קליין מביאה דוגמה מהמטופל שהוצג בדוגמה 2 לעיל. הוא חלם על כך שהוא היה בדירה בקומה עליונה, ואיקס – חברו, קרא לו מהרחוב והציע שיטיילו יחד ברגל. המטופל לא הצטרף לאיקס, כי כלבה שהייתה בדירה הייתה עלולה לברוח ולהידרס, הוא ליטף את הכלבה וגילה שאיקס מתרחק. איקס היה חבר שלא אהב מהלימודים וייצג את צרות העין שלו. הכלבה התקשרה לחתולה השחורה של קליין, ולכן ייצגה אותה עצמה. בעצם המטופל רצה לשמור על קליין מפני צרות העין שלו. עצם זה שהמטופל יכול היה לדבר על איקס באופן חיובי הראה סימנים של התגבשות השנאה והאהבה. נראה שהמטופל יותר מדחיק את הדחפים ההרסניים מבעבר, למרות שעדיין מפצל גם. צריך להתייחס לפיצול ולהדחקה כאחד.

- דוגמה נוספת – המטופל מדוגמה 1 חלם חלום – שהיה לו אח עבריין שביצע פשע חמור. האח הרג ושדד את הדיירים של בית שהתארח בו. המטופל היה מוטרד מכך וחש שצריך להיות נאמן לאחיו ולהצילו. הם ברחו יחדיו ומצאו עצמם בסירה. עלתה אסוציאציה לעלובי החיים שז'אבר רדף אחר אדם חף מפשע כל חייו עד לתעלת הביוב וז'אבר עצמו השתגע אחרי שהכיר שלא חי את חייו בדרך הנכונה. בהמשך, המטופל ואחיו נעצרו על ידי שוטר רחום והמטופל קיווה שבכל זאת לא יוצא להורג. המטופל הניח לאח ללכת לדרגו. העבריין מייצג חלק במטופל – כמו הילד העבריין עליו חלם בחלום הקודם. המטופל נטל חסות על העבריין, וכך מתבטא גיבוש – השניים היו באותה סירה. הרצח ושדידת האנשים בדירה הם התקפות מפונטסות על קליין. השוטר גם הוא קליין שלא שופטת אותו לחומרה ועוזרת לו להיפטר מהצד הרע בעצמו. האנליטיקאית היא גם השוטר הרחום וגם ז'אבר שעליו הושלך הרוע. למרות סימני הגיבוש ולקיחת האחריות על העבריין, על ההרסנות של המטופל, עדיין הוא פיצל זאת והוא עצמו בחלום היה חף מפשע.

(בעמוד 297)

- פרויד ואברהם הכירו בכך שיש הבדלים מסוימים בהתפתחות הפרט ובדחפיו האירוטיים מהלידה. קליין אומרת שלחמדנות, שנאה וחרדות רדיפה יש בסיס מולד. בדיון זה הוסיפה גם את צרות העין כביטוי רב עוצמה של דחפים אוראליים סדיסטיים ואנאליים סדיסטיים – שגם היא מולדת. השינוי בעוצמת הגורמים המולדים נובעת מעליונות של אחד משני היצרים במיזוג בין יצר החיים ליצר המוות. יש קשר בין עליונות של אחד משני היצרים לבין כוחו או חולשתו של האני. גם היכולת לשאת חרדה היא מולדת. כלומר, אם יש דחפים הרסניים רבים מולדים, כבר מהלידה יהיה קשה יותר לאדם לשאת בדחפיו. אני חלש שכזה מול דחפים הרסניים חזקים, נכפה עליו להשתמש באופן מופרז בהגנות כמו הכחשה, פיצול וכל יכולות. אני חזק באופן מולד לא נכנע בקלות לצרות עין, והוא בעל יכולת רבה יותר להשפיע על הפיצול בין טוב לרע. הפיצול בין הטוב והרע הוא תנאי מוקדם לכינונו של האובייקט הטוב. ואז יש פחות פיצול שגורם לפירור העצמי.

- החוויות החיצוניות משפיעות מראשית החיים ומשפיעות על ההתפתחות. לידה קשה והזנה לא מספקת יכולות להעצים את החרדות. כאשר יש דחפים הרסניים מולדים גבוהים, יש יותר השפעה לאירועים החיצוניים האלה. אבל אין קשר מושלם: כלומר, יכול להיות תינוק שלא עבר חוויות קשות, אבל דחפיו ההרסניים הקשים גורמים לו לסבול מקשיים חמורים באכילה ובשינה ולסבול מהרבה חרדה. כמו כן, יכולים להיות תינוקות שנחשפו למחסור רב ותנאים קשים אבל לא מפתחים חרדות מופרזות. זה מצביע על כך שידן של ההרסנות וצרות העין אינן על העליונה.

- קליין גילתה את ההשפעות המולדות על עיצוב אישיות, ולא יודעת על השפעות טרום לידתיות אותן כדאי לחקור.

- קיום הגורמים המולדות מצביע על מגבלות הטיפול הפסיכואנליטי. אבל למרות זאת, אפשר להביא לשינויים יסודיים וחיוביים בחלק מהמקרים, גם במקום שבו הבסיס המולד לא היה חיובי.

אחרית דבר (עמוד 299)
- בכל פעם שלב בחיים, כשיש הפרעה חמורה ביחס לאובייקט הטוב – הפרעה המונעת על ידי צרות עין, לא רק שיש הפרעה בתחושות הביטחון והשלווה, אלא גם יש התפוררות באופי האדם. בשל הפיצול. אולם, אם האובייקט הטוב מבוסס בביטחה, ההזדהות איתו מחזקת את היכולת לאהוב, את הדחפים הבונים ואת הכרת התודה.

- מטרתה הסופית של הפסיכואנליזה היא הגיבוש של אישיות המטופל. מסקנתו של פרויד שבמקום בו היה האיד יהיה האני מעידה על מטרה זאת. אם יש גיבוש טוב של העמדה הדיכאונית, המטופל יכול להשתמש בהדחקה, שפועלת ביתר שאת בשנת החיים השניה.

- על ידי אנליזה חוזרת ונשנית של החרדות וההגנות הקשורות בצרות עין ובדחפים הרסניים ניתן להתקדם לעבר גיבוש. Working through היא אחת המשימות העיקריות של ההליך האנליטי. ככל שהקשיים שמנתחים עמוקים ומורכבים יותר, כך גדלה ההתנגדות שניתקל בה, ולכן יש השפעה על הצורך לאפשר מרחב פעולה מספיק להליך הworking through .

- מטופלים יכולים להכיר בצרות העין שלהם ביחס לאובייקט הראשוני, אך לא לחוות אותה. ולכן, רק על ידי התמדה של האנליטיקאי בניתוח הרגשות העוינים של המטופל בתהליך ההעברה, שמאפשר למטופל לחוות אותם חדש, תיתן הפחתת הפיצול בעצמי.

- תהליך הגיבוש וההכרה בצרות העין ובהרסנות מעורר חרדות דיכאוניות כואבות ביותר. המטופל יוכל לקבל ולהטמיע את הפרשנויות הללו רק אם תהיה לו נחישות עיקשת לגלות את האמת בנוגע לעצמו.

- מטופלים בעלי חרדות פרנואידיות עזות ומנגנונים סכיזואידיים חזקים – סיכויי ההצלחה שלהם בטיפול לא גבוהים או אפסיים, משום שיכולתם להעברה חיובית ולבטוח באנליטיקאי מועטה כאשר מתעוררת חרדת רדיפה בגלל הפרשנות שניתנת להם. מטופלים אלה פחות יכולים לשמר תחושות של האהבה, ולכן פחות ליהנות ממה שהאנליטיקאי נותן להם. אלה מטופלים קשים יותר מהפסיכוטים המוצהרים.

- כאשר עושים אנליזה עמוקה, פוחתת צרות העין ומתעורר אמון בכוחות בונים ומתקנים וביכולת לאהוב. המטופל נעשה סובלני יותר ביחס למגבלות שלו, יש שיפור ביחסי האובייקט שלו ותפיסה בהירה יותר של המציאות הפנימית והחיצונית. האהבה מרככת את שנאם. והחרדות פוחתות. ואז יש יכולת למטופל ליזום, לקבל החלטות שקודם לא יכול היה לקבל ולהשתמש בכישוריו בצורה חופשית יותר. כאשר צרות העין מקבלת הכרה, היא פחות מאיימת על הטוב והיצרנות של האדם, שכן הטוב של האדם מדלל אותה. ואז האדם יכול להבחין בין טוב ורע (ולא סתם נמצא בבלבול) ויכול להיות יצרני. המטופל יכול לבצע תיקון יותר, להתענג יותר.

- פרשנויות נכונות ואפקטיביות של האנליטיקאי מכוננות אותו וכך גם את האובייקט הראשוני, כאובייקט טוב.

- במהלך העלאת צרות העין והשנאה למודעות, משיב לעצמו האדם במהלך האנליזה גם חלקים חשובים אחרים של העצמי שאבדו לו.

- גיבוש מלא וסופי לא אפשרי לעולם, משום שתחת העומס ממקורות חיצוניים או פנימיים, אפילו אנשים בעלי גיבוש טוב עשויים להידחק לעבר תהליכי פיצול חזקים יותר, גם אם מדובר בשלב חולף.

- הרגשות מההתחלה נקשרים לאובייקט הראשון. זה חשוב שהאנליזה תחבור לחוויית הינקות, ולאפשר להחיות את ה"זיכרונות שבתחושה" – אולי זה the unthought known. במהלך החייאה זאת אנחנו מאפשרים למטפל לפח התייחסות שונה לתסכולים המוקדמים שלו. הפנמה של האנליטיקאי כאובייקט טוב, בתנאי שלא מובסת על אידיאליזציה, יכולה לספק אובייקט פנימי מיטיב במקום זה שהיה חסר. אולם, קליין מדגישה את השינוי שנעשה דרך אנליזה שמגבש את האני וכך מאפשר לאדם לחוות את כל החלקים שבו, האהבה והשנאה.

הערותיי
- אני מקווה ששרדתם את זה.
- מה ההבדל בין צרות העין והמרמור כלפי האוביקט הטוב לבין ראייה מורכבת של הטוב כמשולב ברע?
- באחת הדוגמאות קליין מתארת שלאחר פירוש צרות העין יש תיקון בדיעבד והאובייקט הטוב שהותקף זוכה להערכה ויכול לשמש שוב. זו התקווה, שגם אם הכל שחור, כל זה יכול לקבל משמעות אחרת אם מצליחים לגעת בגרעין. ראיתי את זה קורה.