כשהייתי בן 12 קראתי את אנה קרנינה לבוקריפורט. היו בסיפור הרבה בתים, בכפר, בעיר, עם תיאורים שונים של טרקלינים וגרמי מדרגות וחדרי עבודה, דרכים, תחנות רכבת וכו'. התחלתי לארגן אותם בדימיון. את בית האובלונסקים שאיתו נפתח הסיפור דמיינתי כביתו של חבר ילדות שלי מהמושב בו גדלתי. כי היה לו גרם מדרגות בתוך הבית, ובאותה תקופה זה היה הבית היחידי שהכרתי עם גרם מדרגות כזה. אחר כך הבנתי שהאובלונסקים גרים בעיר, ושאני צריך את סצינת הכפר רחוקה יותר כדי לדמיין את ביתו של לווין. ניסיתי לדמיין בית אחר כבית האובלונסקים ולא הצלחתי. כל פעם הסיפור המשיך להתרחש באותה תפאורה בבית ההוא, גם כשדימיינתי שמחוץ לדלת יש עיר. הבנתי שיש משמעות לבית של אותו חבר ילדות, לאווירה, ולמשפחה ולאירועים שעברו עלי שם, ושלא רק בגלל המדרגות בחרתי בו כבית האובלונסקים. מאז כל פעם שחלמתי, או שקראתי ספר הייתי עוצר רגע, ומנסה להבין איפה המקום בו התרחש החלום או הסיפור.
יש לי חלום חוזר שאני עף בו. בכל חזרה של החלום הוא במקום אחר. לדוגמא, בחצר האחורית של ביתה של סבתי, במגרש משחקים בירושלים, בכביש. לכל מקום אפשר לשייך משמעות שונה. ההרגשה של החלום תלויה מאוד במקום. אני תמיד נופל בסוף החלום. בחצר האחורית זה על אדמה, במגרש המשחקים זה על רצפות קשות, ובכביש זה לוואדי כמו גיא בן הינום בצד הדרך.
גם כשהמוח שלי רץ סרק, וגם כשאני מהרהר מחשבות ללא אימאז' ויזטואלי, כמו רשימת מטלות לאחר כך, או מנסה ליישב כמה קונספטים תיאורטיים בראש, תוך כדי אני מדמיין מקומות מוכרים לי. תוך כדי שאני מהרהר במיטה בשבת בבוקר, אני יכול לנוע בכבישים של ילדותי בירושלים, לעבור בין גדרות שיחים, לחשב את היחסים בין גרמי מדרגות ומדרכות, לנסות ליישב בין מפות מנטליות של מקומות שונים. וזה לא שאני עסוק בזה. זה פשוט קורה תוך כדי שאני מדבר לעצמי.
אני יכול לפרט על זה עוד. אני לא יודע כמה אני מוזר בקטע הזה. אבל מה שחשוב הוא שכל זה נעשה מעניין פתאום בטיפול. כשאני המטופל, אני מדבר על איזה נושא בצורה אסטרטגית, מנסה לפתור אותו, ואז פתאום קולט שאני עסוק במודע, מתעייף מעצמי רודף אחרי הזנב של עצמי, ואז פתאום שם לב שלאורך כל השיחה אני מדמיין את עצמי חוצה את הכביש מתחת לבית וחוזר. לדוגמא אני מדבר על הבחירה אם לקחת תפקיד חדש, ותוך כדי אני מדמיין את החצייה של הכביש שוב ושוב ושוב, באופן אימפליציטי. כאילו המחשבות שלי חייבות פס תמונה לצד הפסקול. ואז אני שואל למה תוך כדי שאני מתלבט באופן מודע לגבי בחירה מסויימת, אני מדמיין שאני חוצה את הכביש. כמה אסוציאציות מהירות ואני מבין את משמעות הדימיון שמולי. אני נזכר שתוך כדי שירדתי לסופרמרקט ממול לבית התקשר אלי המנחה לתיזה והתלהבתי נורא לגבי הצעה אחרת שהייתה לו. וזה מחבר אותי לרגשות שלי לגבי הנושא שניתחתי באופן קר.
וכשאני מטפל זה קופץ רמה בשימושיות של זה. מספרים לי כל מיני סיפורים ואני מדמיין אותם על כל מיני נופים ורקעים. לפעמים אני מדמיין את הסצינות בתוך מבנה של קופת חולים בשכונה בה גדלתי, לפעמים אני מדמיין לאורך כל השיחה שאני עולה ויורד בכביש הגישה לחטיבת הביניים שהייתי בה, ולפעמים, זה הכי מפחיד, כשאני מדמיין את שיחות הסלון של המטופלים שלי עם משפחתם בסלון של משפחתי. המקומות חוזרים על עצמם. אני יכול לפעמים באמצע שיחה לעצור את החשיבה האנליטית שלי, ולשאול את עצמי למה באופן לא מודע (עד כה) כל דמיינתי את כל ההתרחשות שתוארה לי דווקא בחטיבת הביניים שלי.
אני לא בקיא במושג הreverie של אוגדן. אבל בגדול אני יכול לומר, שאני מבין שהלא מודע של המטופל מדבר בערוצים לא מילוליים עם הלא מודע של המטפל. שהתחושה הכללית המתקבלת מכל מה שמושמט מהשיחה, מכל מה שמוכחש ומודחק, מתעוררת אצלי דרך התמונות הללו המצליחות לנתק אותי מהרובד המודע של השיחה. ואם זה לא ברור, ההנחה היא שהלא מודע הוא מה שמעניין, והוא מה שמסבך את המודע.
הנה מגרש חנייה ליד המכולת בשכונה בה גדלתי שאני כל הזמן מדמיין כשהמוח שלי רץ בסרק, וכל גרם מדרגות מחושב ביחסים כמו באוטוקד כדי לבנות מפה הגיונית גיאוגרפית של נוף ילדות שטיפסתי והתחבאתי בו באינסוף זוויות:
View Larger Map
הנה המבואה לחטיבת הביניים שאני מדמיין כשאני מרגיש לכוד בחשיבה של מישהו אחר, אני עולה ויורד ועולה ויורד ואף פעם לא יוצא משם:
View Larger Map
אם אני מנסה לחשוב מה המשמעות הפונקציונלית של תהליך החשיבה הזה, אני יכול להציע שני דברים. קודם כל למדתי פעם שהזיכרון האפיזודי מפותח יותר אצל חיות שמסליקות מזון, וחיות נודדות, ושזיכרון של סיפורי חיים מתבסס על אותו מנגנון עם פונקציה גיאוגרפית. לכן ייתכן שכדי לקודד סיפורים ורעיונות אני חייב באמת איזה פס תמונה גיאורגרפי. אבל אני חושב שיש בכך דבר נוסף. כדי להעביר את החשיבה על קונספטים מופשטים ממקום לוגי סמנטי, למקום יחסי רגשי, אני צריך את העיגון במקום כדי לייחס משמעויות ספציפיות ומוגבלות לקונספטים. החשיבה הקונספטואלית הטהורה היא אינסופית ומנותקת ממני, העיגון במקום מאפשר לקונספטים חיבור לרגש וגם מגביל אותם.
נ.ב.
אגב, הזכרתי קודם חשיבה אסטרטגית. עד כה התייחסתי לחשיבה אסטרטגית כקנה מידה רחב ו/או רחוק, לעומת חשיבה טקטית. הפם התייחסתי לביטוי של פרופ' רוש, זו מהקורס על פסיכולוגיה בודהיסטית, שאמרה לתלמידים שלה שאם הם יישאלו מה ההשפעה של בחינות האמצע על הציון הסופי הם גוזרים על עצמם חיי סבל, וכנראה שיישאלו כמה ייצטרכו לדבר עם בת הזוג כדי שתשכב איתם. גם במאמר של אור-בך שסיכמתי על אמפתיה ככלי להתמודדות עם אובדניים שבא להחליף ניסיונות שכנוע ומו"מ כנעגד המשאלה האובדנית, הרי שמדובר באמפתיה אסטרטגית שמטרתה בסופו של דבר להעמיק את השכנוע כנגד האובדנות. רוש מתארת סיפור הודי כזה על איזה נזיר שמותקף על ידי שדים ומנסה להתגבר עליהם באמצעות חמלה אסטרטגית, אוי מסכנים השדים הללו מרכזים את כל הרוע של העולם הכל יוצא עליהם, וזה לא מצליח לו, ורק כשהוא נכנס לתוך הלוע של השד הוא מצליח להבין, מתוך המעשה, שהוא והשד הם אחד, ובכך לוותר על האגו שלו. ניתן לומר בקווים דומים שהרעיון בפסיכואנליזה הוא טיחוח האגו, אם לא פירוק והרכבה מחדש של חלקים דיספונקציונליים בו. כלומר, האגו בתור החלק המתווך בין הנפש הרחבה יותר, שרובה לא מודע, לעולם. במקרים אלו יש לעיתים להיתפרק מהאסטרטגיות שהפעלנו, ולהרפות מהן, ולתת לדברים העולים בנו ולדברים המגיעים אלינו מן העולם למצוא נקודת איזון חדשה. יעני לוותר על שליטה בהשתנות המתמדת של עצמי ושל העולם.
יש לי חלום חוזר שאני עף בו. בכל חזרה של החלום הוא במקום אחר. לדוגמא, בחצר האחורית של ביתה של סבתי, במגרש משחקים בירושלים, בכביש. לכל מקום אפשר לשייך משמעות שונה. ההרגשה של החלום תלויה מאוד במקום. אני תמיד נופל בסוף החלום. בחצר האחורית זה על אדמה, במגרש המשחקים זה על רצפות קשות, ובכביש זה לוואדי כמו גיא בן הינום בצד הדרך.
גם כשהמוח שלי רץ סרק, וגם כשאני מהרהר מחשבות ללא אימאז' ויזטואלי, כמו רשימת מטלות לאחר כך, או מנסה ליישב כמה קונספטים תיאורטיים בראש, תוך כדי אני מדמיין מקומות מוכרים לי. תוך כדי שאני מהרהר במיטה בשבת בבוקר, אני יכול לנוע בכבישים של ילדותי בירושלים, לעבור בין גדרות שיחים, לחשב את היחסים בין גרמי מדרגות ומדרכות, לנסות ליישב בין מפות מנטליות של מקומות שונים. וזה לא שאני עסוק בזה. זה פשוט קורה תוך כדי שאני מדבר לעצמי.
אני יכול לפרט על זה עוד. אני לא יודע כמה אני מוזר בקטע הזה. אבל מה שחשוב הוא שכל זה נעשה מעניין פתאום בטיפול. כשאני המטופל, אני מדבר על איזה נושא בצורה אסטרטגית, מנסה לפתור אותו, ואז פתאום קולט שאני עסוק במודע, מתעייף מעצמי רודף אחרי הזנב של עצמי, ואז פתאום שם לב שלאורך כל השיחה אני מדמיין את עצמי חוצה את הכביש מתחת לבית וחוזר. לדוגמא אני מדבר על הבחירה אם לקחת תפקיד חדש, ותוך כדי אני מדמיין את החצייה של הכביש שוב ושוב ושוב, באופן אימפליציטי. כאילו המחשבות שלי חייבות פס תמונה לצד הפסקול. ואז אני שואל למה תוך כדי שאני מתלבט באופן מודע לגבי בחירה מסויימת, אני מדמיין שאני חוצה את הכביש. כמה אסוציאציות מהירות ואני מבין את משמעות הדימיון שמולי. אני נזכר שתוך כדי שירדתי לסופרמרקט ממול לבית התקשר אלי המנחה לתיזה והתלהבתי נורא לגבי הצעה אחרת שהייתה לו. וזה מחבר אותי לרגשות שלי לגבי הנושא שניתחתי באופן קר.
וכשאני מטפל זה קופץ רמה בשימושיות של זה. מספרים לי כל מיני סיפורים ואני מדמיין אותם על כל מיני נופים ורקעים. לפעמים אני מדמיין את הסצינות בתוך מבנה של קופת חולים בשכונה בה גדלתי, לפעמים אני מדמיין לאורך כל השיחה שאני עולה ויורד בכביש הגישה לחטיבת הביניים שהייתי בה, ולפעמים, זה הכי מפחיד, כשאני מדמיין את שיחות הסלון של המטופלים שלי עם משפחתם בסלון של משפחתי. המקומות חוזרים על עצמם. אני יכול לפעמים באמצע שיחה לעצור את החשיבה האנליטית שלי, ולשאול את עצמי למה באופן לא מודע (עד כה) כל דמיינתי את כל ההתרחשות שתוארה לי דווקא בחטיבת הביניים שלי.
אני לא בקיא במושג הreverie של אוגדן. אבל בגדול אני יכול לומר, שאני מבין שהלא מודע של המטופל מדבר בערוצים לא מילוליים עם הלא מודע של המטפל. שהתחושה הכללית המתקבלת מכל מה שמושמט מהשיחה, מכל מה שמוכחש ומודחק, מתעוררת אצלי דרך התמונות הללו המצליחות לנתק אותי מהרובד המודע של השיחה. ואם זה לא ברור, ההנחה היא שהלא מודע הוא מה שמעניין, והוא מה שמסבך את המודע.
הנה מגרש חנייה ליד המכולת בשכונה בה גדלתי שאני כל הזמן מדמיין כשהמוח שלי רץ בסרק, וכל גרם מדרגות מחושב ביחסים כמו באוטוקד כדי לבנות מפה הגיונית גיאוגרפית של נוף ילדות שטיפסתי והתחבאתי בו באינסוף זוויות:
View Larger Map
הנה המבואה לחטיבת הביניים שאני מדמיין כשאני מרגיש לכוד בחשיבה של מישהו אחר, אני עולה ויורד ועולה ויורד ואף פעם לא יוצא משם:
View Larger Map
אם אני מנסה לחשוב מה המשמעות הפונקציונלית של תהליך החשיבה הזה, אני יכול להציע שני דברים. קודם כל למדתי פעם שהזיכרון האפיזודי מפותח יותר אצל חיות שמסליקות מזון, וחיות נודדות, ושזיכרון של סיפורי חיים מתבסס על אותו מנגנון עם פונקציה גיאוגרפית. לכן ייתכן שכדי לקודד סיפורים ורעיונות אני חייב באמת איזה פס תמונה גיאורגרפי. אבל אני חושב שיש בכך דבר נוסף. כדי להעביר את החשיבה על קונספטים מופשטים ממקום לוגי סמנטי, למקום יחסי רגשי, אני צריך את העיגון במקום כדי לייחס משמעויות ספציפיות ומוגבלות לקונספטים. החשיבה הקונספטואלית הטהורה היא אינסופית ומנותקת ממני, העיגון במקום מאפשר לקונספטים חיבור לרגש וגם מגביל אותם.
נ.ב.
אגב, הזכרתי קודם חשיבה אסטרטגית. עד כה התייחסתי לחשיבה אסטרטגית כקנה מידה רחב ו/או רחוק, לעומת חשיבה טקטית. הפם התייחסתי לביטוי של פרופ' רוש, זו מהקורס על פסיכולוגיה בודהיסטית, שאמרה לתלמידים שלה שאם הם יישאלו מה ההשפעה של בחינות האמצע על הציון הסופי הם גוזרים על עצמם חיי סבל, וכנראה שיישאלו כמה ייצטרכו לדבר עם בת הזוג כדי שתשכב איתם. גם במאמר של אור-בך שסיכמתי על אמפתיה ככלי להתמודדות עם אובדניים שבא להחליף ניסיונות שכנוע ומו"מ כנעגד המשאלה האובדנית, הרי שמדובר באמפתיה אסטרטגית שמטרתה בסופו של דבר להעמיק את השכנוע כנגד האובדנות. רוש מתארת סיפור הודי כזה על איזה נזיר שמותקף על ידי שדים ומנסה להתגבר עליהם באמצעות חמלה אסטרטגית, אוי מסכנים השדים הללו מרכזים את כל הרוע של העולם הכל יוצא עליהם, וזה לא מצליח לו, ורק כשהוא נכנס לתוך הלוע של השד הוא מצליח להבין, מתוך המעשה, שהוא והשד הם אחד, ובכך לוותר על האגו שלו. ניתן לומר בקווים דומים שהרעיון בפסיכואנליזה הוא טיחוח האגו, אם לא פירוק והרכבה מחדש של חלקים דיספונקציונליים בו. כלומר, האגו בתור החלק המתווך בין הנפש הרחבה יותר, שרובה לא מודע, לעולם. במקרים אלו יש לעיתים להיתפרק מהאסטרטגיות שהפעלנו, ולהרפות מהן, ולתת לדברים העולים בנו ולדברים המגיעים אלינו מן העולם למצוא נקודת איזון חדשה. יעני לוותר על שליטה בהשתנות המתמדת של עצמי ושל העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה