הנפש שלי היא לא מוגלה!
יש דיבור טיפולי עוד מימי רבי פרויד על לחצים פנימיים וחיצוניים, על פורקן, קתרזיס, וכל מיני דברים שמציירים את הנפש כמו מורסת מוגלה שצריך לנקז, שאסור לצבור.
זה נרטיב הגייני של הנפש (פסיכוהיגייני) לפיו האדם אינו אשם במצוקותיו, משום שהמשמעות הסבל שלו היא טכנית בלבד. מכאן דביקותו העיקשת בחשיבה הפסיכותרפויטית. המטפל והמטופל כורתים ברית להכחיש יחד את משמעות הכאב הנפשי, ובמקומה להנות יחד מאפקט הפלצבו של אהדה הדדית.
אני לא נגד אהדה הדדית. אני בעד להיות בעד. ואני לגמרי בעד פלצבו אם זה עוזר. אבל כשמגיעים אלי אנשים שעשו איתם חצי דרך לטיפול, הושיבו אותם על הכורסה ודיברו איתם את הדיבור, אבל לא באמת לקחו אותם לעומק ולא עשו איתם את העבודה - אני מתעצבן. טוב בטח לפעמים עשו איתם את העבודה והם הדחיקו את הפואנטה כי זה כל כך מנוגד להגיון הרווח.
בכותרת "האדם מחפש משמעות" פרנקל אומר משהו כזה. הוא מתאר אנשים שרחוקים מפסיכוהיגיינה - אסירים באושוויץ - הסביבה שלהם עוינת ופורקן מסכן אותם בהתפרקות. ובכל זאת הם חיים בשביל משמעות כלשהי. אני מבין מדבריו כי חיי הנפש בבסיסם הם החיפוש אחר משמעות.
אני לא הולך בדרכו של פרנקל שטוען אחר כך שמדובר באמונה מודעת בדבר ברור, כמו האמונה באלוהים. אני מעדיף את עמדתם של ביון ואוגדן לפיהם מדובר בתהליך מתמשך של הפקת משמעות מחומר הגלם של החיים, והאמונה בתהליך הפקת המשמעות עצמו.
אבל גם את עמדתם של ביון ואוגדן אני לא מאמץ לגמרי, כי גם היא יכולה להתפרש שוב כמובילה (דרך משמעות סובייקטיבית) להקזת מוגלה נפשית, לפורקן פשוט.
כשאני רואה מטופל שהבין את המשמעות האישית העמוקה של קשייו אני לא רואה אדם מפורק או אדם שפרק עול. אני רואה ברק בעיניים ותחושה חזקה של יכולת לחיות, להשפיע על הגורל, בהירות לגבי מכשולים ששימשו כתמרורים, ונכונות לשלם מחירים לגבי בחירות בחיים. בראבק.
ולעזאזל עם תיקון שגיאות בפלאפון שמתקן רק את מה שבאמת התכוונתי לומר ומשאיר את כל השגיאות. אני מזמין אתכם לתקן רק את השגיאות המהותיות שלי ולא למשל את הקריאה האדיוסינקרטית שלי בתיאוריות שונות.
אני מודה שאני לא בטוחה שירדתי לעומק הדברים שאמרת פה, אבל זה נשמע שאתה נורא כועס... :)
השבמחקבכל אופן, אני לא לגמרי מסכימה עם הביטוי "אפקט הפלצבו של אהדה הדדית", על אף היותו צירוף מילים מתוחכם ביותר. לעניות דעתי, יש באהדה ההדדית הזאת ערך רב מאוד.ואם כבר מדברים על אהדה, אני בכלל בדעה שכמות התעודות, ההכשרות, הניסיון המקצועי של מטפל, כולן כבודן כבודם במקומם מונח, תחלס הגרעין הקריטי בעיניי הוא בעיקר (לא רק) היכולת של המטפל לאהוב.
השבמחק