לפעמים עוברים בי הרהורי אפיקורסות. הסובייקט הוא המצאה היסטורית! אתה מדכא התקוממות חברתית בכך שאתה הופך את הבעיה לאישית! מי שמך להוביל את האדם שמולך למקום אפל כל כך?! אולי זה בכלל בעיה גופנית! מה אתה בכלל יודע?! תן לבנאדם לחיות באמונה שהכל בסדר למה אתה מתעקש על הכחשות?! הסימפטום עבר הטיפול נגמר!
ולפעמים אני רוצה לברוח. בשבוע שעבר קבוצה שאני מנחה במחלקה סגורה נפתחה בהצהרה שיבצעו בי לינץ' היום ושכדאי לי לסיים את הקבוצה להגנתי, ודי האמנתי בכך. לפעמים כשמישהו מפחד לפתוח משהו עמוק ומפחיד אני מזדהה עם החרדה שלו, ובטוח שאם הוא יספר על זה, ברק ייכנס דרך החלון ויפגע בשנינו. ולפעמים אני חושב על הקשיים שלי ולא בטוח אם הייתי עומד כרגע בשאלה ששאלתי מטופל בלי לחפש דרך להתרחק.
ולפעמים, בכל זאת, אני מגלה שהאמונה והדבקות בתפקיד שלי הניבו משמעות עבור המטופל ועבורי. בסוף הקבוצה ההיא כשסיכמתי ואמרתי שהרגשתי בדידות ועצב ומי שהתקיפו אותי אמרו שגם הם. כשסיפור שמטופל סיפר לעצמו שנים ארוכות הופך למשהו שצריך לגלות מחדש באמצעות שאלות אמיצות ומחיות. כשהחשיפה מאפשרת מגע רך וחומל עם מה שנקבר עד כה. כשהריק הפנימי הופך למשהו שאפשר להתבונן בו בסבלנות, להתכוונן לסיגנלים העמומים שעולים בו כבתיבת תהודה עדינה. כשאני מסיים שלב של צמיחה כמטפל ואין לי ספק שהנה השלב הבא מבצבץ ויבוא עוד שלב אחריו.
***
הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון השתמש במושג "יכולת שלילית". ניתן להבין את היכולת השלילית ככח המאפשר לשאת חוסר אונים ואי ידיעה, שהם הבסיס ללמידה חדשה. זו היכולת להיעדר-יכולת. כשהייתי מעביר שיעורים פרטיים הייתי קולט את התסכול הבלתי נסבל מול אי ידיעה, וכיצד הניסיון להימנע מהתסכול הזה מונע למידה. התפקיד שלי כמורה היה לנחם מעט, ואפילו רק להעיר "אני רואה את המוח שלך מתחמם זה קשה" או להציע הפסקה ולחזור לעבוד. והיום במאמציי להרכיב פאזל של משמעות לגבי אופי הקיום שלי בעולם ולענות על השאלה המתחדשת-תמיד "מי אני?", רגעי ההתפתחות הדרמטיים ביותר מגיעים בנקודות שבר. צביר משמעויות שהרכבתי מתגלה כחלקי, מקפל בתוכו עוד ועוד, סדוק. ואם אני יכול לשאת בשבר, בכאב שהוא חושף ובחרדה שהוא מעורר, אני עשוי ללמוד דבר חדש. התהליך הזה הוא אינסופי ודורש אמונה- גם בכך שהוא נמשך מעבר לשבר וגם בכך שאין לו פתרון סופי.
למי שרוצה לקרוא עוד, אני מציע את הפוסט בלינק שמסכם את פרק 9 בספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון". בפרק זה הוא מסביר על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה.
ולפעמים אני רוצה לברוח. בשבוע שעבר קבוצה שאני מנחה במחלקה סגורה נפתחה בהצהרה שיבצעו בי לינץ' היום ושכדאי לי לסיים את הקבוצה להגנתי, ודי האמנתי בכך. לפעמים כשמישהו מפחד לפתוח משהו עמוק ומפחיד אני מזדהה עם החרדה שלו, ובטוח שאם הוא יספר על זה, ברק ייכנס דרך החלון ויפגע בשנינו. ולפעמים אני חושב על הקשיים שלי ולא בטוח אם הייתי עומד כרגע בשאלה ששאלתי מטופל בלי לחפש דרך להתרחק.
ולפעמים, בכל זאת, אני מגלה שהאמונה והדבקות בתפקיד שלי הניבו משמעות עבור המטופל ועבורי. בסוף הקבוצה ההיא כשסיכמתי ואמרתי שהרגשתי בדידות ועצב ומי שהתקיפו אותי אמרו שגם הם. כשסיפור שמטופל סיפר לעצמו שנים ארוכות הופך למשהו שצריך לגלות מחדש באמצעות שאלות אמיצות ומחיות. כשהחשיפה מאפשרת מגע רך וחומל עם מה שנקבר עד כה. כשהריק הפנימי הופך למשהו שאפשר להתבונן בו בסבלנות, להתכוונן לסיגנלים העמומים שעולים בו כבתיבת תהודה עדינה. כשאני מסיים שלב של צמיחה כמטפל ואין לי ספק שהנה השלב הבא מבצבץ ויבוא עוד שלב אחריו.
***
הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון השתמש במושג "יכולת שלילית". ניתן להבין את היכולת השלילית ככח המאפשר לשאת חוסר אונים ואי ידיעה, שהם הבסיס ללמידה חדשה. זו היכולת להיעדר-יכולת. כשהייתי מעביר שיעורים פרטיים הייתי קולט את התסכול הבלתי נסבל מול אי ידיעה, וכיצד הניסיון להימנע מהתסכול הזה מונע למידה. התפקיד שלי כמורה היה לנחם מעט, ואפילו רק להעיר "אני רואה את המוח שלך מתחמם זה קשה" או להציע הפסקה ולחזור לעבוד. והיום במאמציי להרכיב פאזל של משמעות לגבי אופי הקיום שלי בעולם ולענות על השאלה המתחדשת-תמיד "מי אני?", רגעי ההתפתחות הדרמטיים ביותר מגיעים בנקודות שבר. צביר משמעויות שהרכבתי מתגלה כחלקי, מקפל בתוכו עוד ועוד, סדוק. ואם אני יכול לשאת בשבר, בכאב שהוא חושף ובחרדה שהוא מעורר, אני עשוי ללמוד דבר חדש. התהליך הזה הוא אינסופי ודורש אמונה- גם בכך שהוא נמשך מעבר לשבר וגם בכך שאין לו פתרון סופי.
למי שרוצה לקרוא עוד, אני מציע את הפוסט בלינק שמסכם את פרק 9 בספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון". בפרק זה הוא מסביר על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה