הרבה פעמים מגיעים אלי לאימון אישי כדי שאני אהיה שוט יותר טוב בידי הסופר אגו, שאדרבן אותך איפה שקשה לדרבן את עצמך, שאגרום לך לעשות את מה שאתה לא מצליח לגרום לעצמך לעשות. אני מדמיין את עצמי במצבים כאלה כמו סמל קשוח מסרט טירונות אמריקאית. ואז השיר "עינו של הנמר" מתחיל להתנגן לי בראש - חצי בראבק וחצי בצחוק. כי אני רוצה לעזור, אבל שומר על פרספקטיבה מורכבת לגבי הסיפור הזה. הנה למה:
הסופר אגו הזה הוא קול פנימי שאומר לנו איך אנחנו צריכים להיות, שם לנו רף תובעני ולעיתים מאיים. הרבה פעמים הסופר אגו התובעני יוצר דינאמיקה של התחפרות - ככל שאנחנו מנסים יותר לעמוד ברף כך אנחנו מתרחקים ממנו. במקרה זה הסופר אגו פועל עלינו כמו ביריון שככל שמתמסרים ללחציו כדי להיפטר ממנו כך הוא לוחץ יותר וההסתבכות רק גדלה. ואז כשפונים אליי לעזרה, שמשתמע ממנה שרוצים שאעזור לעמוד בדרישות הבריון הפנימי הזה - ברור לי שלקחת על עצמי את תפקיד הבריון זה לא הפתרון.
בניסוח פשטני, הסופר אגו הוא הפנמת הדרישות של ההורים, שהופכות לקול פנימי שאחר כך משמש אותנו כמו מצפון פנימי. כמו ג'ימיני קריקט מטיפני שיושב לנו על הכתף. למעשה קולו של הסופר אגו התובעני הוא התגלמות משאלה שיש לנו לשליטה עצמית טוטאלית. הוא הרף וגם השוט. הוא הגביע הקדוש וגם הצלב. הוא זה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שעלינו להיפטר מהחולשות שלנו, שעלינו להשתפר. אבל אם זה היה פועל באמת, כנראה שאנשים מוכשרים וחכמים מאוד לא היו באים אליי לעזרה.
אז איך עוזרים מבלי לשתף פעולה עם הבריון? איך יוצאים מהלופ? אם נשתמש במטאפורה של סמל קשוח מהטירונות, אז חוץ מהרגע שבו הסמל מוריד אותך לשכיבות סמיכה, יש גם את הרגע שהסמל לוקח ממך נעליים בלויות ונותן לך חדשות, או דואג שיהיה תור מסודר בכניסה לחדר האוכל. אם נשתמש בדוגמא של דרישות ההורים, אז נכון שיש את הרגע שההורים צועקים עליך להכין שיעורי בית, אבל יש גם את הרגע שהם מכינים לך אוכל לבית ספר, או שאתה מבין ששיעורי הבית אינם הדרישה של ההורים אלא של בית הספר, ושההורים עוזרים לך לעמוד בדרישות החברה. כלומר, הסופר אגו לא חייב להיות רק בריון שמצביע על החולשות שלך, הוא יכול גם לדאוג לטובתך ולעזור לך להתמודד עם חולשות ואתגרים.
ככה מגיעים מסופר אגו תובעני, לסופר אגו שיכול להיות גם מגדל. הסופר אגו המגדל שואל מה ההגיון שבחולשה, מה אפשר ללמוד ממנה, איזו עזרה אתה צריך, מה יאפשר לך לעשות שינוי, אילו תנאים מגבילים אותך, ואיפה הדברים נתונים להשפעתך גם אם זה קשה. הסופר אגו המגדל הוא האמונה בטוב שבך, וביכולתך לממשו. אם מחזיקים באמונה זו באמת, לא צריך לרדת על עצמך, אלא לעשות כמיטב יכולתך בכל רגע נתון כדי להתקדם לשם.
כאן הרבה אנשים מסתבכים. האם אתה אומר שעליי לעשות לעצמי הנחות? האם עליי לקבל את חולשותיי ולא לדחוף את עצמי קדימה? האם אין דברים שאני יכול לעשות כדי להצליח יותר לעמוד בדרישות שלי מעצמי? -השאלות הללו מתעלמות מניסיון העבר, לפיו מאמצי השליטה העצמית היו מופרזים והם שגרמו לתת-תפקוד. התשובה שלי מול שאלות אלו, היא שכל רגע עליך לעשות כמיטב יכולתך, ושכל אנרגיה שאתה מפנה להלקאה עצמית על זה שאתה לא עושה מספיק באה על חשבון צעד בונה קטן בכיוון שבו אתה רוצה להתקדם. כלומר, עדיף צעד קטן בפועל שבונה את כוחך, מאשר הלקאה עצמית מחלישה שבא על חשבון התקדמות. זה הסבר שנשאר ברמת הרציונל המודע. שעוזר לעשות את הפשרה על צעד קטן בפועל במקום צעד גדול בפנטזיה.
טוב, מספיק עם הדיון שאני מנהל עם עצמי בתוך הראש. לרוב אני לא מספר אותו לאנשים שאני עובד איתם. אז מהם הכלים שאני משתמש בהם כדי לממש את כל הסיפור הזה על הצד הטוב?
- מודלינג: אני מראה כיצד אני עצמי מתמודד עם אתגרים כמו עיכובים בתהליך האימון, ומציב את עצמי כאנושי, לפעמים בדוגמאות, לפעמים בגישה אקספרימנטלית שלא יודעת הכל אלא מחוייבת לנסות ולבדוק.
- יעדי מינימום-מקסימום: במקום להגדיר יעד שאפתני ואז לראות טלביזיה, כדאי להגדיר רף תחתון של המשימה בעדיפות הכי גבוהה, ולעשות כל מאמץ לממש אותה לפחות, ורף עליון של המשימה הנשאפת, ואם יש מומנטום חיובי ורצון לכבוש פסגות - להגיע גם אליה. הטווח בין המינימום למקסימום שומר עלינו ממלכודות של פרפקציוניזם ודחיינות. ביום רע אני עושה את המינימום וזה גם טוב, וביום טוב אני עושה את המקסימום, וזה לא נורא אם זה לא כל יום. העיקר להתקדם כל יום.
- יעדי למידה: כדי להתרחק מהלקאה עצמית, ולהתקרב לעשייה בונה, אני שואל בדרך כלל מה ניתן ללמוד מהניסיון של אתמול על התוכנית למחר. איך מגדילים את הסיכויים לביצוע, איך מעלים את האיכות. לפעמים לומדים מה עוזר לנו, מה הגורמים המאפשרים והמעכבים. לפעמים לומדים שמשימה נשמעת פשוטה אבל דורשת פירוק לגורמים. לפעמים לומדים לדייק מה המוטיבציה שהניעה אותנו לנסות גם אם לא הצלחנו. יש הבדל גדול בין השאלה "למה לא עשיתי" לשאלה "איך אני יכול".
- יעדי תוצאה: עוד שאלה היא מה עשיתי בפועל. זו שאלה מקרקעת. לא משנה מה רציתי, מה חשבתי שיכול להיות. משנה מה שעשיתי בפועל. מזה אפשר ללמוד, זה הבסיס לתוכנית של מחר. יעדי תוצאה משחררים אותנו גם מתהליך מדומיין שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתקדם. לפעמים משימה היא הרבה יותר קלה משנדמה לנו, לפעמים אפשר להגיע אליה בדרכים יצירתיות. השאלה הפשוטה האם השגת את התוצאה, עוזרת לחתוך הרבה פרשנויות והנחות לא מבוססות.
- ללחוץ על הדוושה רק אחרי שהתבסס ביטחון: והקסם הוא, שאחרי שביססנו אמון, ולמדנו לעשות את המיטב בכל רגע בלי הלקאה עצמית, אפשר להגביה את הרף. כשהרגע הזה מגיע באימון, יש מצד אחד התגשמות פנטזיה שהמאמן יקפיץ אותי גבוה יותר, אבל לא מדובר בפנטזיה יותר. הפעם מי שאני עובד איתו כבר מאמין בכוחו לבצע את המשימות שהוא לוקח על עצמו. רק על הבסיס הזה ניתן לקפוץ למעלה. הכוח באמת שלו.
**
מה שכתבתי עד כה אולי נשמע לחלק מהאנשים פסיכולוגי ולחלק מהאנשים אימוני. קל יותר לזהות את הדברים שכתבתי עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול התנהגותי דיאלקטי, או עם תרפיית מחוייבות וקבלה. למעשה, אני רואה בכך דימיון גם טיפול פסיכואנליטי וויניקוטיאני, שמנסה לעשות תיקון בפועל של הדמות ההורית כדי לרכך את הפיצולים דרך פעולה. מה שעזר לי מאוד בהבדל ובשילוב בין טיפול וקואצ'ינג, היה אמירה חוזרת של פרופ' רחל בלס שקראה לפסיכואנליזה וויניקוטיאנית קואצ'ינג. אנליזה פרופר, להגדרתה, עוסקת בפירוש של הטרנספרנס. לא במודלינג, לא בעצות, לא במתחים כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום. אלא בפנטסיה הלא מודעת כפי שהיא מתגלמת בהעברה ויכולה לבוא לידי ביטוי בפירוש במילים. למי שרוצה לקרוא עוד קצת על הגישה האנליטית לשינוי הסופר אגו דרך ההעברה, אפשר לקרוא את שני הפוסטים הללו:
סיכום שיחה של פרופ' בלס עם קבוצת הקריאה שאני משתתף בה על האופן בו המטפל מתמיר את הסופר אגו של המטופל באמצעות פירוש יחסי ההעברה:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/prof-rachel-blass-james-strachey-mutative-interpretation.html
וסיכום המאמר שעליו היא דנה בשיחה איתנו - מאמרו של ג'יימס סטרייצ'י על פירוש מתמיר כאמצעי לשינוי יחסיו של המטופל עם הסופר אגו שלו:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/04/strachey-the-nature-of-the-therapeutic-of-psychoanaysis-1936.html
**
עינו של הנמר:
https://www.youtube.com/watch?v=TAkyCgNtwlY
הסופר אגו הזה הוא קול פנימי שאומר לנו איך אנחנו צריכים להיות, שם לנו רף תובעני ולעיתים מאיים. הרבה פעמים הסופר אגו התובעני יוצר דינאמיקה של התחפרות - ככל שאנחנו מנסים יותר לעמוד ברף כך אנחנו מתרחקים ממנו. במקרה זה הסופר אגו פועל עלינו כמו ביריון שככל שמתמסרים ללחציו כדי להיפטר ממנו כך הוא לוחץ יותר וההסתבכות רק גדלה. ואז כשפונים אליי לעזרה, שמשתמע ממנה שרוצים שאעזור לעמוד בדרישות הבריון הפנימי הזה - ברור לי שלקחת על עצמי את תפקיד הבריון זה לא הפתרון.
בניסוח פשטני, הסופר אגו הוא הפנמת הדרישות של ההורים, שהופכות לקול פנימי שאחר כך משמש אותנו כמו מצפון פנימי. כמו ג'ימיני קריקט מטיפני שיושב לנו על הכתף. למעשה קולו של הסופר אגו התובעני הוא התגלמות משאלה שיש לנו לשליטה עצמית טוטאלית. הוא הרף וגם השוט. הוא הגביע הקדוש וגם הצלב. הוא זה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שעלינו להיפטר מהחולשות שלנו, שעלינו להשתפר. אבל אם זה היה פועל באמת, כנראה שאנשים מוכשרים וחכמים מאוד לא היו באים אליי לעזרה.
אז איך עוזרים מבלי לשתף פעולה עם הבריון? איך יוצאים מהלופ? אם נשתמש במטאפורה של סמל קשוח מהטירונות, אז חוץ מהרגע שבו הסמל מוריד אותך לשכיבות סמיכה, יש גם את הרגע שהסמל לוקח ממך נעליים בלויות ונותן לך חדשות, או דואג שיהיה תור מסודר בכניסה לחדר האוכל. אם נשתמש בדוגמא של דרישות ההורים, אז נכון שיש את הרגע שההורים צועקים עליך להכין שיעורי בית, אבל יש גם את הרגע שהם מכינים לך אוכל לבית ספר, או שאתה מבין ששיעורי הבית אינם הדרישה של ההורים אלא של בית הספר, ושההורים עוזרים לך לעמוד בדרישות החברה. כלומר, הסופר אגו לא חייב להיות רק בריון שמצביע על החולשות שלך, הוא יכול גם לדאוג לטובתך ולעזור לך להתמודד עם חולשות ואתגרים.
ככה מגיעים מסופר אגו תובעני, לסופר אגו שיכול להיות גם מגדל. הסופר אגו המגדל שואל מה ההגיון שבחולשה, מה אפשר ללמוד ממנה, איזו עזרה אתה צריך, מה יאפשר לך לעשות שינוי, אילו תנאים מגבילים אותך, ואיפה הדברים נתונים להשפעתך גם אם זה קשה. הסופר אגו המגדל הוא האמונה בטוב שבך, וביכולתך לממשו. אם מחזיקים באמונה זו באמת, לא צריך לרדת על עצמך, אלא לעשות כמיטב יכולתך בכל רגע נתון כדי להתקדם לשם.
כאן הרבה אנשים מסתבכים. האם אתה אומר שעליי לעשות לעצמי הנחות? האם עליי לקבל את חולשותיי ולא לדחוף את עצמי קדימה? האם אין דברים שאני יכול לעשות כדי להצליח יותר לעמוד בדרישות שלי מעצמי? -השאלות הללו מתעלמות מניסיון העבר, לפיו מאמצי השליטה העצמית היו מופרזים והם שגרמו לתת-תפקוד. התשובה שלי מול שאלות אלו, היא שכל רגע עליך לעשות כמיטב יכולתך, ושכל אנרגיה שאתה מפנה להלקאה עצמית על זה שאתה לא עושה מספיק באה על חשבון צעד בונה קטן בכיוון שבו אתה רוצה להתקדם. כלומר, עדיף צעד קטן בפועל שבונה את כוחך, מאשר הלקאה עצמית מחלישה שבא על חשבון התקדמות. זה הסבר שנשאר ברמת הרציונל המודע. שעוזר לעשות את הפשרה על צעד קטן בפועל במקום צעד גדול בפנטזיה.
טוב, מספיק עם הדיון שאני מנהל עם עצמי בתוך הראש. לרוב אני לא מספר אותו לאנשים שאני עובד איתם. אז מהם הכלים שאני משתמש בהם כדי לממש את כל הסיפור הזה על הצד הטוב?
- מודלינג: אני מראה כיצד אני עצמי מתמודד עם אתגרים כמו עיכובים בתהליך האימון, ומציב את עצמי כאנושי, לפעמים בדוגמאות, לפעמים בגישה אקספרימנטלית שלא יודעת הכל אלא מחוייבת לנסות ולבדוק.
- יעדי מינימום-מקסימום: במקום להגדיר יעד שאפתני ואז לראות טלביזיה, כדאי להגדיר רף תחתון של המשימה בעדיפות הכי גבוהה, ולעשות כל מאמץ לממש אותה לפחות, ורף עליון של המשימה הנשאפת, ואם יש מומנטום חיובי ורצון לכבוש פסגות - להגיע גם אליה. הטווח בין המינימום למקסימום שומר עלינו ממלכודות של פרפקציוניזם ודחיינות. ביום רע אני עושה את המינימום וזה גם טוב, וביום טוב אני עושה את המקסימום, וזה לא נורא אם זה לא כל יום. העיקר להתקדם כל יום.
- יעדי למידה: כדי להתרחק מהלקאה עצמית, ולהתקרב לעשייה בונה, אני שואל בדרך כלל מה ניתן ללמוד מהניסיון של אתמול על התוכנית למחר. איך מגדילים את הסיכויים לביצוע, איך מעלים את האיכות. לפעמים לומדים מה עוזר לנו, מה הגורמים המאפשרים והמעכבים. לפעמים לומדים שמשימה נשמעת פשוטה אבל דורשת פירוק לגורמים. לפעמים לומדים לדייק מה המוטיבציה שהניעה אותנו לנסות גם אם לא הצלחנו. יש הבדל גדול בין השאלה "למה לא עשיתי" לשאלה "איך אני יכול".
- יעדי תוצאה: עוד שאלה היא מה עשיתי בפועל. זו שאלה מקרקעת. לא משנה מה רציתי, מה חשבתי שיכול להיות. משנה מה שעשיתי בפועל. מזה אפשר ללמוד, זה הבסיס לתוכנית של מחר. יעדי תוצאה משחררים אותנו גם מתהליך מדומיין שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתקדם. לפעמים משימה היא הרבה יותר קלה משנדמה לנו, לפעמים אפשר להגיע אליה בדרכים יצירתיות. השאלה הפשוטה האם השגת את התוצאה, עוזרת לחתוך הרבה פרשנויות והנחות לא מבוססות.
- ללחוץ על הדוושה רק אחרי שהתבסס ביטחון: והקסם הוא, שאחרי שביססנו אמון, ולמדנו לעשות את המיטב בכל רגע בלי הלקאה עצמית, אפשר להגביה את הרף. כשהרגע הזה מגיע באימון, יש מצד אחד התגשמות פנטזיה שהמאמן יקפיץ אותי גבוה יותר, אבל לא מדובר בפנטזיה יותר. הפעם מי שאני עובד איתו כבר מאמין בכוחו לבצע את המשימות שהוא לוקח על עצמו. רק על הבסיס הזה ניתן לקפוץ למעלה. הכוח באמת שלו.
**
מה שכתבתי עד כה אולי נשמע לחלק מהאנשים פסיכולוגי ולחלק מהאנשים אימוני. קל יותר לזהות את הדברים שכתבתי עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול התנהגותי דיאלקטי, או עם תרפיית מחוייבות וקבלה. למעשה, אני רואה בכך דימיון גם טיפול פסיכואנליטי וויניקוטיאני, שמנסה לעשות תיקון בפועל של הדמות ההורית כדי לרכך את הפיצולים דרך פעולה. מה שעזר לי מאוד בהבדל ובשילוב בין טיפול וקואצ'ינג, היה אמירה חוזרת של פרופ' רחל בלס שקראה לפסיכואנליזה וויניקוטיאנית קואצ'ינג. אנליזה פרופר, להגדרתה, עוסקת בפירוש של הטרנספרנס. לא במודלינג, לא בעצות, לא במתחים כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום. אלא בפנטסיה הלא מודעת כפי שהיא מתגלמת בהעברה ויכולה לבוא לידי ביטוי בפירוש במילים. למי שרוצה לקרוא עוד קצת על הגישה האנליטית לשינוי הסופר אגו דרך ההעברה, אפשר לקרוא את שני הפוסטים הללו:
סיכום שיחה של פרופ' בלס עם קבוצת הקריאה שאני משתתף בה על האופן בו המטפל מתמיר את הסופר אגו של המטופל באמצעות פירוש יחסי ההעברה:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/prof-rachel-blass-james-strachey-mutative-interpretation.html
וסיכום המאמר שעליו היא דנה בשיחה איתנו - מאמרו של ג'יימס סטרייצ'י על פירוש מתמיר כאמצעי לשינוי יחסיו של המטופל עם הסופר אגו שלו:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/04/strachey-the-nature-of-the-therapeutic-of-psychoanaysis-1936.html
**
עינו של הנמר:
https://www.youtube.com/watch?v=TAkyCgNtwlY
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה