יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

המרחב האנליטי

אז היום אני ביום חופש. אבל עדיין קם עצמונית בחמש וחצי. אחרי שסיימתי לראות את הסרט "ממפורד" שנרדמתי במהלכו כל השבוע ושרפתי את חצי המנוי לאוזן השלישית, התחלתי לעלעל בבלוג שלי. הכל במטרה להירדם שוב.. הנה סיכום של הפגישה האחרונה של החברה הפסיכולוגית של יום ד'. כמו שהסברתי לגבי הקבוצה בפוסט הקודם, מדובר בקבוצת קריאה פסיכואנליטית עם דגשים קליניים, של חברים מהלימודים. השבוע מעיין הציגה בחן כה רב את הטקסט "מרחב החלום והמרחב האנליטי", בו מסביר תומס ה. (הוברט) אוגדן על תפיסותיו של דונלד וו. (וודס) וויניקוט לגבי מה שכתבתי מקודם בגרשיים. אבל לא כל מה שכתוב פה מתחת הוא ציטוטים נטו של מעיין. בניגוד לשבוע שעבר שניסיתי לסכם רק את מי שמציג והיתר הציקו לי באוזן, שמתי לב בדיעבד שההערות של הקבוצה דווקא מעשירות את התבשיל.

זה מזכיר לי את הסרט "ממפורד" בו מטפל שאינו מבין דבר בטיפול פועל מתוך ראיית האחר ונקיטת עמדה אותנטית, וזה פועל לו, אבל זה רק כי זה סרט.

אז הנה זה:

סקירת הפרקים הקודמים:
דיאלקטיקה היא תהליך שבו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות מייצרת ושוללת את האחרת. התהליך הדיאלקטי נע לקראת אינטגרציה שלעולם אינה שלמה. ברגע שנוצרת יוצרת דיאלקטיקה חדשה. סובייקטיביות היכולת לקיום רמות שונות של התבוננות עצמית. אני חושב את מחשבותיי ומרגיש את רגשותיי, לעומת תגובתיות רפלקסיביות. סובייקטיביות אינה מודעות, אינה זהה לה. היות אני סובייקטיבי מתאפשרת על ידי האחר, כפי שהתינוק מגלה את עצמו על ידי מבט האם. האחרות והאני – אני מגדיר את עצמי כנפרד מהאחר ואז היות אני והיות אחר יוצרים ומשמרים אחד את השני.

מרחב החלום:
מרחב החלום והמרחב האנליטי שניהם מרחבים פוטנציאליים. החלום הוא תקשורת פנימית. יש את מופע החלום וחווית החלום. מופע החלום נוצר על ידי היבט עצמי אחד וחווית החלום מפורשת על ידי היבט אחר של העצמי. המרחב האנליטי הוא מרחב אינטרסובייקטיבי שנוצר על ידי המטפל והמטופל בו ניתן לשחק עם משמעויות להרהר בהן ולהבינן.

מופע החלום הוא קלט חושי פנימי שעוד אינו החלום אלא רק קלט חושי חסר משמעות כשלעצמו. החלימה היא התמרה במרחב החלום שבו היבט אחד של העצמי מתבונן בקלט החושי הזה. אוגדן מקביל את הפער להקבלה של וויניקוט בין פנטזיה לדימיון – פנטזיה סטאטית בעוד שדימיון מותמר במרחב הפוטנציאלי ומקבל משמעות סימבולית עם מתח דיאלקטי.

בתהליך ראשוני של מופע החלום יש דו-קיום סטאטי של הפכים. החלימה יוצרת תהליכים דיאלקטיים ביניהם שיוצרים משמעות וכוונה. המשמעות של דו-קיום סטאטי של הפכים הוא שכל קוטב מתקיים במבודד בלי לשלול אחד את השני ובלי לסתור זה את זה. ברגע שאנחנו יוצקים לזה משמעות יש כבר שוני ויחסים דינאמיים בין ההפכים הללו.

חלימה היא תהליך הבאת החלום לתהליך דיאלקטי ויצירת חוויה. התמרה של הקלט החושי של מופע החלום לסמלים. אם לא נעשית התמרה מסוג זה החלום מותמר להזיה, כמו אצל סכיזופרן, שחלומותיו כמו של אדם נוירוטי (רגיל), אבל אין הבדל בינם לבין ההזיה. בנוירוטי (מה שנקרא, הפסיכי הנורמטיבי) החלימה מתרחשת רק כשמשעבדים את מופע החלום למשמעויות סימבוליות. 

פנטזיה זה ג'ורדן על הספסל, חלום זה ג'ורדן על המגרש..


רגע של רב שיח:
- איך משהו מותמר?

- מה פונטליס אומר על חוויית החלימה?

- לפעמים אתה הולך ברחוב ואוכל תות ואז נזכר שאכלת תות בחלום ולפני כן לא היה שום פירוש לחלום הזה...

- לפעמים אתה חולם משהו כל כך מבעית שאתה מתעורר, אז מישהו מעיר אותך, יש את האני שבבעתה נוראית ויש את האני הנוסף שמעיר אותך. לפעמים עצם הידיעה שזה היה רק חלום לא מרגיעה אותך...

התהיות ממשיכות ומתפצלות, עד שמעיין עושה תנועות מעגליות רחבות עם הידיים ואומרת שהיא אוספת את הרעש ומפזרת את השקט. נמשיך.

זוכרים אם חלמתם על תות?

המרחב האנליטי
המרחב האנליטי. מוגדר כמרחב פוטנציאלי בין המטפל והמטופל בו נוצרת החוויה האנליטית. ניתן ליצור בו משמעויות ובו קיימת ההעברה. כדי לפתוח אותו גם המטפל והמטופל צריכים להיות מסוגלים לשחק. אם המטפל לא יודע לשחק הוא לא מתאים לתפקידו. אם המטופל לא יודע לשחק יש ללמדו. 

מה שמאפשר את יצירת המרחב האנליטי חוץ מהיכולת המשחק הוא קיום יחסים דיאלקטים בין פנטזיה ומציאות. ביחסים של העברה בוגרת ההעברה נחווית בבת אחת כמציאותית ולא מציאותית. אם יש קריסה לפנטזיה ההעברה נחווית כדלוזיונלית. קריסה לפנטזיה היא רק דמות הורית. אם המציאות נוכחת מדי יש אינטלקטואליזציה אובססיבית וחשיבה ביצועית וקונקרטית. לדוגמא מטופל שלא מסוגל להתנתק מכך שהמטפל מספק שירות תמורת כסף ועובד מול לקוחות. שניהם נוקשים. אבל לא מדובר בפטיש לכסף.

הזדהות השלכתית והמרחב האנליטי
המרחב האנליטי קורס כאשר יש יותר מדי הזדהות השלכתית (הזדהות השלכתית היא אמצעי הגנה המאפשר לאדם לעבד תחושות קשות על ידי זה שהוא גורם להן באחר וחווה את האחר מתמודד איתן מבחוץ, כמו תינוק המעורר את תחושות חוסר האונים שלו באם והיא מתווכת אותן עבורו). במצב בו יש יותר מדי הזדהות השלכתית בחדר הטיפול, המטפל לא יכול לראות את המחשבות והרגשות שלו באופן סימבולי, לא ניתן לשחק איתם. בהזדהות השלכתית המטופל מפקיד חלק מסויים מעצמו בך וגורם לך להבין ולפעול מתוך רגשות שלו. זה אמצעי תקשורת בסיסי. באמצעותו פסיכוטים פורקים ומקיאים תחושותיהם. ברמה אחרת, התינוק שם אצל האמא את התכנים שלו, היא מעבדת את זה, ואז הוא מקבל את זה בחזרה ממנה. לדוגמא מטופל נורא חרד בתחילת הפגישה ואז אתה יוצא נורא חרד מהטיפול והוא יוצא מרוצה ושמח. אין הכלה בלי הזדהות השלכתית. 

השימוש בהזדהות השלכתית קורה כשעולה אצלך משהו שאתה לא יכול לתפוס מרחק ממנו ולעבד אותו, ואז אתה מרוקן אותו ושם אותו אצל מישהו אחר. זה קורה גם אצל נוירוטים במצבי קצה. התחושה של המטפל היא שאתה כפוי, וכלוא, כמו בנאדם בדיכאון ואין אפשרות אחרת. כשמטופל עושה שימוש בהזדהות השלכתית אפשר לראות בכך קריסה של המרחב האנליטי. קריסה זו מאיימת על יכולתו של המטפל להבין את רגשותיו ומחשבותיו כמבנים סימבוליים. העברת תחושות אלו היא בעיקר בלתי מילולית. כשמטופל מסתמך בעיקר בהזדהות השלכתית, המטפל מרגיש את עצמו מקובע בעמדה מסויימת. ההתייחסות למצב היא כמציאות ולא כמצב סובייקטיבי.

כשמטופל משתמש בהזדהות השלכתית הוא בשלב של התייחסות אובייקט. התייחסות אובייקט זה כשהאובייקט הוא בתוך השליטה האומניפוטנטית שלך. שימוש באובייקט זה אחרי הכרה בנפרדות האובייקט כלא-אני. המטפל חייב לתת להזדהות ההשלכתית לקרות. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים הבלתי מודע של המטופל. אז אין דיאלקטיקה של אני ולא-אני. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים. אצל נוירוטים הוא יהיה גם כן וגם לא. 

הזדהות השלכתית קורית הרבה פעמים בסרטי אייטיז בו אב ובן / אם ובת רבים ואומרים זה לזה בבת אחת אוי החיים שלך דבש "הלוואי והיית במקומי" בבת אחת ואז מתחלפים זה בגוף זה עד שהם מגיעים לתובנה שלכל אחד קשייו. היה גם פרק סימפסונז כזה. כמו פריקי פריידיי אן פייס אוף (סרט בו שוטר ועבריין עושים ניתוח פלסטי וחווים את חיי האחר).

שוב רב שיח:
- אולי הכל מתרחש בתוך העולם הפנימי שלי אז אני שורק, לראות אם יש הד.

- הזייה היא הביטוי של הקריסה של הפנטזיה.

- הפנטזיה נמצאת על הספסל. וההזיה היא הביטוי שלה. (נראה לי ציטוט שגוי, ראו פרשנות מייקל ג'ורדן לעיל).

- לפעמים המטפל הודף את ההזדהות ההשלכתית. נגיד עם מטופל רדוף שבעצמו מתנהג באופן חודרני. המטפל עשוי להישבר ולשים גבולות, להגיד די, תשלם על הפגישות שלך ולך הביתה, אין העברה היום. 

- אוקיי עכשיו, אני אוספת את הרעש ומפזרת את השקט...

קריסת המרחב האנליטי:
כשהמטפל משמש אובייקט להזדהות השלכתית הוא חש נדחף לעשות משהו במקום להתבונן על הנעשה. כך הוא גורם לקריסת המרחב הטיפולי. מרחב בו ניתן להבין משמעויות, ולא להפריכן. עוד דרכים לקריסת המרחב האנליטי: טיפול אנליטי מתנהל במחוז המשמעויות במרחב האנליטי בין המסמל למסומל המתווך על ידי העצמי. הדיכאוני נמנע מחווית האשמה על ידי פורקן תוך נפשי שלה. הפטישיסט מקפיא ת'חוויה הפוטנציאלית בתוך דבר מה המרגש אותו ומשמש לו תחליף לחוויה של חיים בשיתוף עם אדם אחר, כמו ציצים במקום אישה. מטופלים גבוליים רבים אינם מסוגלים להשעות ממודעותם את זה שהמטפל הוא סתם איש שרוצה להרוויח כסף. כמו שמתח מיני תמיד מוביל למין, ואורגזמה היא אכזבה. 

אם המטופל יפסיק לפנטז על מה יקרה אם יפסיק לשלם אלא באמת מפסיק לשלם, זו קריסת המרחב הפוטנציאלי. המצב הוא קריסת המצב הפוטנציאלי. אבל יש משהו טוב בקריסת המרחב הפוטנציאלי, שדווקא מקדם לדעתי. אבל לא ברור מה. 

רב שיח שוב:
- יש פה הערה בשוליים שמטופלים חושבים שאיבר מין קטן אצל גבר או מידות גוף גדולות אצל אישה הן סיבה ברורה, אובייקטיבית, לבושה חברתית... זה לא קצת בעייה להגיד שזה לא ככה בחברה שלנו?

- הבעיה שהמטפל עשוי לעשות התערבויות שהן הצהרת עובדות. 

- המטפל צריך לעזור ליצור משמעויות אישיות שהמטופל יכול לשחק איתן. משמעויות שניתן לחשוב עליהן ולהבינן. נגיד, מה משמעות מבנה הגוף שלי עבורי.

- צריך להיות מתח דיאלקטי. 

- זה כמו החתול של שרודינגר.

- ס'אמא של החתול של שרדינגר. 

החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי הממחיש את הרעיון בו שתי מציאויות עשויות להתקיים בבת אחת.

ציניות והמרחב האנליטי
- ומה עם ציניות?

- ציניות עשויה לפתוח דווקא.

- ציניות משתמשת באירוניה באופן עוקצני, כאילו אין לך עמדה ולא אכפת לך ממה שאתה צוחק עליו. אירוניה תמיד משמרת שני רבדים שמובנים אחרת לאנשים נפרדים. חייבת לקרוס ולהיפתח מחדש. כמו שכבות של בצק עלים בבורקס שנפרדות ומתחברות כל הזמן.

ציניקן, מהמילה היוונית לכלב, שנחשב חיית אשפתות חסרת נאמנות בתרבות העתיקה, ולאחר מכן נחשבת חברו הטוב של האדם. לפעמים כדי להיות החבר הכי טוב אתה צריך שלא יהיה אכפת לך מאנשים. 


העברה מצמצמת את המרחב האנליטי
- כך העברה חייבת להתרחש ולצמצם את המרחב, ואז לקרוס ולאפשר את המרחב. היצמדות לקוטב אחד של האובייקט הטוב, או שאתה ממש אמא שלו, או שהוא מתעצבן עליך כמו שהתעצבן רק על אבא. זה צמצום מאוד גדול של החוויה שלו. ואז אפשר להתייחס לצמצום הזה. ואז המרחב האנליטי נפתח. חווית הספליט היא צמצום החוויה. בהעברה יש צמצום, אם זה נשאר שם זה קריסה או צמצום מדי.

- אחרי שההעברה קורית בסטינג, אפשר לעבוד עם זה. זה ההבדל בין פנטזיה ודימיון שהמטופל שטרם נולד על ידינו מסתובב בעולם ומגיע לטיפול ואז מגולל את הפנטזיה שלו בהעברה מולנו.

- זה תלוי איפה המטופל נמצא בזה. כשהוא מתעצבן עליך, כמו המטופל שלא רוצה לשלם ומשחק על זה בדימיון, זה עדיין במרחב האנליטי. כשהוא עצבני עליך ואתה מדבר איתו על זה שהוא כועס עליך כי יש לו פנטזיה שתאהב אותו ללא תשלום אתה פותח מרחב אנליטי בו ניתן להתייחס לכעס. ההעברה מצמצמת, אתה פחות המטפל שלו ויותר אבא שלו. הוא לא מחזיק את הכפילות של תפקידך. אם הוא לא מצליח להפריד אז זה מצטמצם. כשזה נוצר זה מתאפשר על ידי הסטינג והמרחב האנליטי.

- כל פרשנות שיותר מדי עובדתית ולא נותנת מקום ליציקת תוכן לא מאפשרת את המרחב האנליטי.

- "אף פעם לא ידעת איך לעמוד במבחנים של הוריך" לעומת "נראה שבילדותך הרגשת שמציבים לך מבחנים לא ברורים וגם היום אתה חש כך שוב במצבים דומים".

- הדגש בהתערבויות זה: במקום לקבוע עובדה, להתייחס לאיך שהמטופל מבנה את המציאות שלו. ליצור עוד אפשרויות. לעשות משהו פחות מוחלט. לשנות את זה טיפה. פותח מרחב בין ההתנהגות לסיבה המניעה אותה לפעול ככה.

- ורדה רזיאל ז'קונט מטיחה באנשים את העובדות. היא לא מטפלת. אבל לפעמים צריך לעשות את זה בטיפול.

- בהזדהות השלכתית המטופל מצמצם ת'מרחב האנליטי. אבל כשאנחנו ננגעים על ידי המטופלים אנחנו מביאים את החומר שלנו פנימה גם אנחנו מצמצמים את המרחב.

דיסקליימער:
1) כשמטפלים אומרים המטפל הם מתכוונים למטפל שלהם, וכשהם אומרים המטופל, הם מתכוונים לעצמם. 
2) יש משהו טוב בקריסת המרחב האנליטי. בדיבור דוגרי, בסימפטיה או בהצבת גבולות. החוזה הטיפולי והסטינג הם דברים כשלעצמם כאלה, שמאפשרים לדברים לשאת משמעות סמלית בתוכם.
2) מורתנו, נעמי קלנר, אמרה שכשמזמינים אותה להעיד במשפט היא מסרבת. הוא התכוון לרצוח את אשתו? נו בטח. וגם לשכב עם חמותו. תוך כדי שהוא משחק דוקים עם המדריך שלו מהצופים בכיתה ו'. אבל ככה זה במרחב האנליטי. הדיבור הוא אחר.
2) יש משמעויות פוליטיות לשיח דיאלקטי מסוג זה, שמטשטש את הקונרקטי ומנסה להחזיק את שני הקצוות בבת אחת. והשאלה בעיניי, מבחינת בריאות הנפש הדורשת עמדה קיומית מורכבת וגם אותנטית, היא: האם המטופל מסוגל להיות במרחב האנליטי, ואז לבקר אותו ואת משמעויותיו מבחוץ? או שמא הוא נצמד לביקורת הפוליטית כדי להימנע מטשטוש הקטגוריות השיפוטיות הנוקשות שמארגנות את חייו? האם המטפל מסוגל לקחת את השהיית הספק הביקורתי שייצר את אצל המטופל ולעשות בו שימוש לטובה, או שינצל אותו כדי לצבור כוח והשפעה על המטופל לצרכיו הנרציסטיים או הפוליטיים כנגד טובת המטופל? לא ניתן להימנע מסיכון, יחסי כוחות, ואמונה בטוב. כלומר אמונה שמה שאני קורא לו טוב, יהיה מה שאקרא לו טוב בעתיד, ומה שאחרים קוראים ויקראו לו טוב. גם אם הטוב הוא הפלורליזם עצמו. (אגב, בזאת אני מנסה להתייחס לביקורות של אורטל בן דיין בפייסבוק על הפריווילגיה ליחס אירוני אל דיכוי חברתי, ואווה אילוז ב"הארץ" על האינדיבידואליזציה של דיכוי חברתי בשיח הפסיכואנליטי).
2) ...

יום שבת, 1 בדצמבר 2012

קבוצת קריאה והמרחב הפוטנציאלי

שבוע שעבר נפגשנו שוב בחברה הפסיכולוגית של ימי ד'. החברה היא קבוצת קריאה של חבריי ללימודים העוסקת בכתבים פסיכואנליטיים עם דגש קליני. בשנה שעברה קראנו סיליבוס התייחסותי בסיסי בו כיכב סטיבן מיטשל וקצת בסוף ג'סיקה בנג'מין. השנה נרשמו עוד חברים לקבוצה, ואנחנו עושים צעד אחור ליחסי אובייקט, וקוראים קצת וויניקוט וקצת בולס. כמובן שיש גם משמעות לקריאה לאחור של יחסי אובייקט מתוך רקע אינטרסובייקטיבי.

ואנחנו, השבוע קראנו את פרק נוסף מספרו של אוגדן על מושג "המרחב הפוטנציאלי" של וויניקוט. חברי היקר רותם הקריא ואני התקשיתי לסכם. רציתי במקור להעלות סיכום מדוייק של הדברים אבל היו הרבה קולות של המשתתפים האחרים לאורך הצגת הטקסט, ופעמים רבות לא הבנתי אם הסכמנו על דבר או על היפוכו. 

רותם הציג את המרחב הפוטנציאלי, וניסיתי לסכם אבל כל הזמן נאמרו דברים סותרים אז ניסיתי בהתחלה ליישב אותם:

"המרחב הפוטנציאלי מתפתח בשלב השני של התפתחות התינוק תוך הוויתור על הדיאדה ... הוא בבת אחת (פרדוקסלית) אקסטנציה של התינוק, ולא-תינוק ... מרחב זה הוא הצטברות חוויות של התינוק עם אמו והסביבה, והוא מרחב שהוא מסוגל לייצר ... מרחב מעברי זה האובייקט מתגלה כקיים אך גם נברא מתוך הפנטזיה ... רק מתוך חוויית אובייקט מעברי ניתן לוותר על האובייקט ... תופעת המשחק מאפשרת התייחסות לאובייקט הממשי ושילוב שלו בעולם מאגי פנטסטי."

"תחילה יש הבנה של אחרות, דחייה של לא-אני. זוהי ההתחלה של המרחב הפוטנציאלי. שם מתחילות כל התופעות הפרדוקסליות. באופן פרודקסלי היות אני מתאפשר על ידי האחר. וויניקוט טוען שהתינוק מגלה ת'צמו בהשתקפותו בעיני אמו, כך מתהווה הדיאלקטיקה הבינאישית בה היות אני ואחרות יוצרים זה את זה ומשתמרים זה בזה. דיאלקטיקה – תפיסות מנוגדות ויחסים דינמיים. שני דברים שגם מאוששים וגם שוללים זה את זה בבת אחת. כמו הכד והפרצופים בתפיסת גשטאלט – הם חייבים זה את זה כדי להיות קיימים ושוללים זה את זה. כמו שהלא מודע חייב את המודע כדי להתקיים בניגוד לו. הדיאלקטיקה שואפת לאינטגרציה שלעולם לא מגיעה."


"תחילה אין סובייקטיביות, והיא מוחזקת על ידי הדיאדה כפוטנציאל בלבד. לתינוק אין צרכים משום שהם מסופקים מראש על ידי האם. זהו היסוד הבלתי נראה של החוויה. זו תחושת האמון, הביטחון להיות לבד (בנוכחות אמא), משם נולדת היכולת של התינוק לדיאלקטיקה."

"היכולת לייצר סמלים נולדת מתוך תשוקה. אם עד כה האם הייתה פנטסטית ללא רבב, עתה היא הופכת מציאותית יותר, טובה דיה (בלבד). צרכים של נענים במלואם דורשים לייצר סמל, תשוקה, שאיתה ניתן לעבוד על הסמל ולהתמודד איתו. צריך סמלים כדי שתהיה תשוקה- התשוקה היא למשהו, והסמל הוא ההמשהו. רק כשיש מספיק כשלים בסיפוק צורך יש צורך בזיכרון האובייקט. ללא התשוקה לא ניתן ליצור ת'סמל, בלי הסמל אין תשוקה. הסמל גם משהו שמגדיר מענה לצורך עם אובייקט ספציפי, הסמל הוא גם תשוקה."

"אובייקט מעברי הוא סמל ליכולת לשמר דיאלקטיקה. הוא סמל לאחדות ושניות בו זמנית. הוא סמל לאחדות והנפרדות עם האם. הוא אובייקט שנוצר על ידי התינוק ולא נשלט על ידיו. כמו מישהו שפונה לרופא ומספר על חבר שלו שיש לו בעיה באיזור חלציו. זה בנאדם שהוא גם סמל הנפרדות כי הוא אחר, הוא גם אחדות כי יש לו מה שיש לי, הוא גם היבט אומניפוטנטי כי בראתי אותו, הוא גם שולט בי כי אם הוא מאובחן עם מחלה ממארת הרי שאני זה שאסורס."

"דוקטור.. יש לי חבר אומניפוטנט..."...

"האחדות מותמרת לשלשה – קודם כל נולד הסמל, אחר כך הסובייקט המדמיין אותו ולבסוך המסומל. הסמל הוא המחשבה, המסומל הוא האובייקט, הסובייקט הוא החושב ומפרש את הסמל. התינוק שמייצר את המרחב בין הסמל והמסומל לא מאבד כך את האומניפוטנציה המאגית שלו אלא שם אותה במרחב סמלי. שם הוא אומניפוטנט. בו זמנית הוא יכול להרגיש סובייקט ולהנות מכל הייתרונות של לחוות את החיים המציאותייים. במציאות הוא בורא את עצמו בתור אובייקט ואת אמא שלו בתור אובייקט מחדש. האם נבראת על ידי התינוק"

"המרחב הפוטנציאלי מחבר בין מציאות ופנטזיה. לפלנש ופונטליס אומרים שפנטזיה ודימיון... בעצם רותם אומר שפנטזיה היא דימיון על מימוש של משאלה. אין שם הסמלה מלאה. יש תינוק רעב הופך שבע בראש. דימיון יכול לכלול תינוק רעב לוקח שד ומשביע רעבונו באמצעות חלב. הדימיון נוצר במרחב הפוטנציאלי בין פנטזיה ובין מציאות. הדימיון הוא הדיאלקטיקה. בפנטזיה כלב הוא כלב הוא כלב, בעוד בדימיון יש משמעויות סמליות. הדימיון נולד מתוך הדיאלקטיקה."


וככה זה נמשך לתאר פסיכופתולוגיות של היכולת הדיאלקטית שעליהן אני אדלג שלא תרגישו רע עם עצמכם. אבל הנה דוגמא לרב שיח בנושא שהצלחתי ללכוד:

רותם: "הפנטזיה קורסת לתוך המציאות. הילד חווה את הפנטזיה במציאות במלוא נוראותה ואז הוא בורח למציאות כדי להכחיש את הפנטזיה. האם אובייקט אם היא לא שורדת, ולא מספקת הגנה מפני הפנטזיה. כתוך עולם הפנטזיה האומניפוטנטי של הילד הוא לבד. אם היא לא נהרסת מהתוקפנות שלו, הוא רואה אותה כנפרדת, ואז הוא בוחר להיתפס למציאות במקום לפנטזיה."
כ': "כמו ששיכורים ומסתחררים מבפנים וצריך לפתוח את העיניים ולבהות. כתוצאה מכך שאין פנטזיה לא מתפתח הדימיון של הילד."
ר': "זה כמו מישהו שרואה הכל לפי הצורה ברורשך."
ה': "זה כמו מישהו שאומר שזה כתם. מטופל כזה דל חלומות."
רותם: "מישהו שמסרב ליחס פשר לחלומותיו. שם לב לפרטי המציאות. וויניקוט מגדיר אותו כביסקוויט השואב את כל הלחות מהמציאות ומשאירה יבשה."

הנה תמונה של ביסקוויט השואב את כל הלחות מהתה של וויניקוט:



וגם נותרו לנו הרבה שאלות שריכזנו במהלך הקריאה ולא הספקנו לדון בהן:
- מהי הדיאלקטיקה בין מודע ללא מודע?
- למה וויניקוט משתמש בסוגריים? מה משמעותם?
- היכן נולדת היכולת לדיאלקטיקה?
- מהו סמל?
- מהו אובייקט מעברי?
- מה גורם לקריסה של מציאות לפנטזיה?
- מה גורם לקריסה של פנטזיה אל מציאות?
-מהו מצב של "אין חוויה"?
- האם מרחב פוטנציאלי הוא פוטנציאלי למימוש או שהוא הדבר עצמו? ומה ההבדל בין וויניקוט וקליין בתפיסתו?
- דוגמא להזדהות השלכתית.

הערות שלי
הדבר הכי מעניין בקבוצה הזו עבורי הוא בניית השיח, בו מופקות המשמעויות המשותפות. היו הרבה מאיתנו שהבינו בבהירות את דבריו של וויניקוט, והיו שלא תפסו זאת במדוייק. אבל ניכר בעיניי שהדיוק לא היה המטרה. דווקא הדוגמאות ברב שיח תפסו אותי הכי.


יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

תגובתיות והדדיות, תלות ונפרדות, שליטה ואהבה

בפוסט קודם על ספרציה אינדיבידואציה ועוד אחד על חפצון, שניהם באנגלית, העליתי רעיון שמנסחת ג'סיקה בנג'מין לגבי שני סוגים של יחסים בין אנשים. האחד הוא יחס של תגובתיות (retaliatory), והשני של יחס הדדי (mutual).

יחס תגובתי
ביחס תגובתי האדם מצפה שעל טוב יקבל בחזרה טוב, ועל רע ישיבו לו ברע. ביחס מסוג זה יש שליטה ותלות בין שני האנשים, כך שהאחד מפעיל את השני. בנוסף, ניתן להיכלא בו למעגלי חיזוק שליליים, ותסכול הדדי, שמזינים את עצמם. אין רע ביחס תגובתי. רובנו מגיבים לעולם רוב הזמן. אך כדאי בכל זאת לווסת את תגובותינו. דוגמאות מוכרות מעולם החינוך, כשילד עושה מעשה אסור, נענש אוטומטית בעונש שהוזהר לגביו, מתבאס מהעונש עושה עוד מעשה אסור, נענש יותר, עובר עוד גבול, נענש יותר וכך הלאה.

הדינאמיקה הזאת קורסת כשהילד מתדרדר לעונשים כבדים מנשוא, וההורה שוחק את יכולתו לקיים את הענישה הכבדה שהשית על הילד. הורה שמחפש להעניש את הילד, עשוי לגלות שהוא מגיע לכדי אלימות וחוסר אונים במסלול זה. הורה המחפש ללמד את הילד באמצעות ענישה, עשוי לגלות שהבלוף הכוחני שלו נחשף ולחוש חוסר אונים. בדרך כלל הפתרון המאוזן במקרה זה הוא לשמור על העונש סמלי ונתון לשיקול דעת (בניגוד לכבד ואוטומטי), לדוגמא, לשלוח את הילד המתפרע לחדר לחצי שעה ולא לכל הערב, למקרה והילד ימשיך להתפרע וההורה יצטרך עוד הרבה דרגות מתונות של ענישה ככל שהילד בוחן את הגבולות. העונש מסמל גבול, שלפעולת הילד יש משמעות, שהיא אסורה על ידי ההורה, שההורה אוכף את הגבולות, שאכפת להורה מהמידתיות של חציית הגבולות, ושההורה אינו נקמני ואינו מעוניין לפגוע בילד, אלא להנחות אותו.

גם הצד הכפוף בעימות תגובתי מסוג זה יכול לנטרל את מעגל החיזוק השלילי שנוצר, כמו בדוגמת המרי האזרחי של גנדי, בו נמנע משימוש באלימות, ופעל במחוות סמליות בעיקר של סימון גבול עצמאי ודרישה לכבדו. הציטוט המפורסם שלו כנגד היגיון של "עין תחת עין" הוא בדיוק ניסיון לצאת ממעגל האלימות המשמר את עליונות הבריטים על ההודים באותה תקופה. כך ניתן להבין את החשיבות בסמליות העדינה של אקטים מחאתיים כמו צעדת המלח. בעוד שאקט אלים היה מצדיק את האלימות הקוליניאליסטית הבריטית, הרי שאקט כה מעודן חשף את הדיכוי הקולוניאליסטי באופן שהבריטים התקשו להודות בו בסופו של דבר משום שתפסו עצמם כעם נאור ולא כעם כובש.  

הנחה נוספת שקיימת ביחסים תגובתיים היא שהאחד בא על החשבון השני. אם האחד הוא אדון, השני חייב להיות העבד. האחד מקבל והשני נותן. כאילו חוק שימור החומר דורש שכוח, אהבה וכל יתר הדברים שאנשים מעבירים ביניהם, יישארו באותה כמות, ואם לאחד יש לשני חסר, האחד משתמש והשני משמש. דוגמא לכך מתחום הפסיכולוגיה היא אנשים המרגישים שהם זקוקים מאוד לאהבה, ולכן נותנים הרבה ממנה לאחר, אך מעולם לא דורשים בחזרה, מתוך מחשבה שטרם הרוויחו מספיק קרדיט כדי לקבל בחזרה. כלומר, לתת שישתמשו בך כדי שתוכל להשתמש באחר אחר כך. לו העולם היה מוגבל ליחסי שליטה, הרי שהיה זה משחק סכום אפס, אבל הרבה מהאהבות הגדולות ושברוני הלב מגלים שאנשים לא אוהבים ששולטים בהם ומעדיפים לעשות דווקא. כשמישהו אוהב אותך וזקוק נורא לאהבתך, לפעמים אתה דווקא בורח. לפעמים למרות התובענות של האהבה אתה חש שתוכל לאהוב ולשמור על עצמאותך - הפעם לתת לבנאדם האחר את מה שהוא רוצה, דווקא.

למעשה יש פה משאלה של שליטה, של סדר בעולם, כאילו אם אעשה טוב, בהכרח אקבל טוב בחזרה. וזו כמובן משאלה בלתי אפשרית, שמטילה עליי או על האחר כל-יכולות, ומסרבת לבוא במשא ומתן עם המציאות ולהכיר בהשפעה החלקית שיש לי ולאחר על העולם. לכן כשאני זוכה למנה של מזל רע, אני מרגיש אשמה (סימפטום שכיח של טראומה), כי אם העולם פועל במידה כנגד מידה הרי שכנראה שהגיע לי שייקרה לי משהו רע. כמו צ'אק נוריס, גם אומניפוטנט, וגם מחזיר מנה אחת אפיים.

יחס הדדי
בקצרה (כי תמיד נגמר לי הכוח לכתוב כשאני מגיע לפואנטה) יחס הדדי מתבסס בעיקר על הכרה בנפרדות. זה לא משחק סכום אפס, יש סינרגיה, כששניים נהנים בבת אחת. הערך המפיקים זה מזה אינו סימטרי - יש מי שיכול להנות להקשיב ומי שיכול להנות לדבר. כלומר, אותם יחסי ההקשבה החד צדדיים שתיארתי קודם לכן כנובעים מהנחות יסוד תגובתיות, הם כאלו רק בגלל חוסר היכולת להכיר בהדדיותם. יעני, כשאתה מכיר בpayoff שאתה מפיק מלהיות תלוי במישהו, אתה הופך עצמאי. והדוגמא מקודם עם ההורים, שנותנים רק עונש סימלי, היא דוגמא להכרה באחרות של הילד, בכך שאינו ניתן לשליטה, ושהחינוך הוא אקט תקשורתי ולא אילוף.

הכי מגניב אצל ג'סיקה בנג'מין זה שהיא לא חושבת שהדדיות היא כזה איי איי איי. יעני זה לא אידיאל או איזה גן עדן לשאוף אליו בו אין דיכוי וכולם אוהבים זה את זה בבת אחת. במקום זאת היא מתארת את ההרמוניה המושגת בהכרה הדדית כמשעממת. המתח התגובתי מפעיל אותנו ומרגש אותנו, ובהכרה הדדית אין תנועה (למעשה זה מאוד דומה לתנודתיות בין העמדות הסכיזופרנואידית והדפרסיבית של קליין). לכן בנג'מין עסוקה יותר בתנועה המתמשכת בין תגובתיות להדדיות, בין יחסי תלות לנפרדות. כל פעם שאנחנו מכירים בנפרדותו של האחר, ומכבדים את קיומו העצמאי, צרכיו ורצונותיו, תוך רגע (רגע חשוב שאליו אנחנו שואפים, אבל רק רגעון) נוצרת אחרות חדשה ולא מוכרת. לדוגמא, התפרסמה ביקורת על גנדי פעם בעיתון, שעשו איזה תחקיר, ובאחד מהמכתבים שלו, כשהוא מגן על זכויות ההודים החיים באפריקה (כן אפריקה) הוא זועם על כך שכולאים את המפגינים ההודים יחד עם הילידים השחורים האפריקאים. יעני תוך כדי שהוא דורש במעמדם האנושי השווה של בני עמו, הוא עדיין מתייחס לעם אחר כנחות ממנו, ומשמר היררכייה של יחסי שליטה.



חברתי הטובה אניה אומרת שזה בסדר שאנשים משתמשים אחד בשני ככה, שככה זה (ומצטטת את עמיחי):

"אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח"

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

האם, התינוק, והתלות ביניהם

פוסט הוא סיכום והערות לגבי פרק בספרו של תומס אוגדן "מצע הנפש" (The Matrix of the Mind, 1986) העוסק בסקירה של האופן בו הסובייקט מפתח את היכולת לחוות את העולם בגיל הרך. ההתחלה היא בפנטזיה פנימית, דרך תגובה לגירויים המתווכים על ידי האם, ולבסוף הפנמה של דמות האם ותיווך עצמי מול המציאות הממשית. הפרק הזה עוסק בעבודתו של ד.וו. וויניקוט בשנות ה50 וה60 שהייתה פורצת דרך בהבנה הדיאלקטית של היווצרות הסובייקט מול הסביבה. תומס אוגדן, מחבר הספר המתייחס לוויניקוט, קורא את וויניקוט בדיעבד, לאחר עליית הפסיכולוגיה האינטרסובייקטיבית, ונותן דגש על היעד הסופי, אחרי מיפוי יחסי האובייקט הפנימיים - באינטראקציה עם אנשים ממשיים בעולם. הייתי רוצה לכתוב את הפוסט בשפה שבה כל הורה יוכל להבינה, אך אתחיל בתמצית ברמה המקצועית, אותה אני ממליץ להתאמץ לקרוא בכל זאת, ובהמשך לפי משוב ו/או שאלות אשמח לכתוב פוסטים נוספים בהתאם. אז הנה:

וויניקוט עבר אנליזה אצל ג'יימס סטארצ'י, וג'ואן ריביאר, תלמידתה של מלאני קליין, וסקירת עבודתו תתייחס לרעיונותיה של קליין. גישתו הייתה דיאלקטית, והוא היה טוען שכל פתרון לינארי או חד ערכי שנמצא לסוגיות הנפש יהיה גם מבוי סתום שלא יאפשר לנו להבין באמת את התפתחות הסובייקט. כאשר היה מפרש בפני מטופליו את הבנתו לגבי תכנים לא מודעים שעלו בפגישה עם מטופל, היה מבהיר שאין מדובר בקביעה סופית אלא בסימון גבול הבנתו ומשאיר מקום לתגובה. התיאוריות המשמעותיות ביותר שלו מנוסחות כפרדוקסים, בהם עקרונות הפוכים חייבים להתקיים כדי להגיע להתפתחותה של נפש בריאה. וויניקוט אינו מבקש שנפתור פרדוקסים אלו, "משום שהאמת בפרדוקס אינה טמונה באחד מקטביו אלא במרחק ביניהם".


הפרק אותו אני מסכם עוסק בטיב התלות של התינוק באמו. רוב הנושאים שהעלה וויניקוט עונים לדילמה אפיסטמולוגית עשירה שהעלתה קליין: אם התינוק נולד לעולם של פנטזיה פנימית, כיצד הוא לומד לחוות את העולם הממשי?


הדיאדה

אז נתחיל בקליין, שוויניקוט ממשיך את עבודתה. קליין נותנת מקום משני למקום האם הממשית מול האם שבפנטזיה, והיחסים הבינאישיים המוקדמים מואפלים על ידי העולם הפנימי, ואומרת כי "המציאות המוקדמת ביותר של הילד הינה כולה פנטזיה". לדידה, מקורה של הפנטזיה ביולוגי מולד (כגון דחפי החיים והמוות), להם נעשה עיבוד תוך אישי (באמצעות הגנות כגון פיצול, הכחשה, אידיאליזציה, אומניפוטנציה, הפנמה) ובמרחב הבינאישי יש עיבוד משותף של תכנים אלו (כמו לעיסה משותפת של אוכל על ידי ציפור המאכילה גוזליה. התהליך הזה נקרא הזדהות השלכתית, בו התינוק מעורר באם תחושות דומות לשלו, כגון תסכול וחוסר אונים, ולומד כיצד היא מתמודדת איתן בתגובתה אליו).

אולם לדברי וויניקוט, קליין דיברה בעיקר על הנפש הפנימית של התינוק והתפתחותו העצמאית, ובקושי התייחסה לסביבה המספקת והמתספקת שבה מתרחש תהליך זה. וויניקוט טובע את הציטוט "אין כזה דבר תינוק", משום שישנה תקופה בה לא ניתן לתאר תינוק מבלי לתאר את האם. בהזדהות השלכתית, וויניקוט רואה מעבר לתהליך עיבוד בו האם מסייעת לתינוק, ומתייחס לאינטראקציה כקשר וחיבור בסיסי בינהם.

תפקיד האם בתקופה הראשונית הוא להשהות הפרעות, ולדאוג למינון מתאים של גרייה לתינוק. אני חוזר, התפקיד של האמא הוא לדאוג שהתינוק לא ישים לב לעצמו ולסביבה יותר מדי - גזים, רעב, קור ורעש כולם נחווים על ידי התינוק כמציפים ובלתי נסבלים. לתינוק נדרש זמן להבשיל ביולוגית כדי להיות מסוגל להתמודד עם גירויים המגיעים מבפנים ומבחוץ. לכל תינוק רמה שונה של גירויים ותסכולים להם הוא מסוגל ובהם הוא מעוניין, ועל האם להיות קשובה ולהתכוונן לתינוק האינדיבידואלי בכל רגע נתון.

כך נוצרת יחידת אם-תינוק, שאיננה סכום כל חלקיה, אלא מהווה אינטראקציה בין רכיבים המגיבים זה לזה. יחידה דיאדית זו כוללת רמות ארגון פסיכולוגיות פרימטיביות של התינוק ושל האם, ורמות ארגון פסיכולוגיות בשלות יותר השייכות לאם בלבד. תהליך ההתפתחות אינו רק של הבשלה של התינוק מפרימיטיביות לבשלות, אלא גם של הפיכת הדיאדה אם-תינוק לאם ותינוק.

כדי לכונן את הדיאדה, על האם להשקיע חלק מעצמה במיזוג עם התינוק, "בהרגישה עצמה כאילו הייתה במקומו של התינוק. ללא השקעה אמהית זו של חלק מעצמה בתינוק, התינוק נחווה כאובייקט זר לאם. על ההשקעה של האם להיות חלקית כדי להיות מסוגלת לחוות נפרדות מהתינוק, ולכן מידה מתונה של ניכור חשובה. אם המושקעת כולה בתינוק נמצאת במצב פסיכוטי, ילדי ובלתי מווסת כלל, וחווה את הפרידה מהתינוק ככריתה. האם הטובה דיה, היא אם המוצאת איזון זה.

עולמו הפנימי של התינוק אינו מתעצב מול חרדות לגבי העולם. התינוק הוא חלק מדיאדת אם-תינוק שמספקת האם ומייצרת בכך מרחב מוגן ומווסת. חווייתו של התינוק היא שהעולם הוא אובייקט-סובייקטיבי, כלומר אובייקט שנשמע לסובייקטיביות שלו. האוכל אינו אובייקט אליו הסובייקטיביות של התינוק מתייחסת, אלא האוכל כמו נשמע לרצונותיו של התינוק, משום שהאם הטובה דיה דואגת לספק את צרכיו של התינוק בהתכווננות כה רבה. אין פער בין צורך וסיפוקו, ולכן אין חוויה של צורך. התינוק חי באשלייה של סיפוק ללא צורך. האם הטובה דיה מצליחה לייצר אשלייה זו אצל התינוק.

דיאדה זו אינה מאפשרת לתינוק סובייקטיביות למעשה, כי זהו שדה הומוגני בו אין לו נקודת מבט על עצמו. אין בו הבדלים ואין בו פערים. "השהיית מודעותו של התינוק לנפרדותו מושגת מתוך כך שהאם נענית לצרכי התינוק לפני שהצורך הופך לתשוקה. התינוק בלא תשוקה איננו אובייקט ואיננו סובייקט. עדיין אין תינוק."

עם זאת, חשוב להדגיש כי וויניקוט מזהיר מפני האם הטובה מדי, שמספקת כל צורך של התינוק לפני שהייתה לו הזדמנות לחוות אותו ולפתח תשוקה כלפי האובייקט, באופן זה נגזלים מהתינוק זרעי הסובייקטיביות שלו. והוא אומר: "התינוק הולך שולל מעצם ההאכלה. המתח הדחפי נעלם, והתינוק מסופק אך גם מרומה. בקלות רבה מדי נוטים להאמין כי האכלה מביאה לידי סיפוק ושינה. לעיתים קרובות הונאה זו גורמת למצוקה, בעיקר אם הסיפוק הגופני שולל מן התינוק את החשק מהר מדי. התינוק נותר אז עם מטען תוקפנות שלא נפרק, משום שבתהליך ההאכלה לא נעשה די שימוש בארוטיזם שרירי או בדחף פרימיטיבי (תנועתיות), או שהוא נותר עם תחושה של פספוס - כיוון שמקור החשק, הטעם לחיים, נעלם פתאום והתינוק אינו יודע כי הוא עתיד לשוב." אם כן ניתן לראות שמצד אחד תפקיד האם בוויסות והשהייה של הצורך, ומצד שני עליה לאפשר לחוות תשוקה ותוקפנות, ולמצוא איזון בין שני קטבים אלו.

האינדיבידואליות מתפתחת מתוך גרעין פנימי, חסר צורה, המתקיים בהוויה מתמשכת. תפקיד האם לאפשר לספונטניות זו את זרימתה מבלי הפרעות. אם פרויד דיבר הרבה על הדחפים המניעים את הנפש, וקליין על החרדות המעצבות אותה, הרי שוויניקוט מתמקד בגרעין הנפש המתעצב מול אלו, ומדגיש בעיקר את מימד הזמן בהתפתחות. כל העניין הוא בתזמון של העברת הטיפול והדאגה לשלום התינוק מן האם (והדיאדה) אל התינוק. אם התינוק נדרש להתמודד עם דחפיו וחרדותיו מהר מדי, בגלל קרע בסביבה המחזיקה אותו, הוא מפתח מבנה פסיכולוגי תגובתי לעולם. כלומר, התפקיד האימהי המווסת עדיין לא מוטמע בו, והוא מגיב לעולם בבהלה וללא יכולת להיות קשוב לעצמו. התינוק חווה תסכול, חרדהף תשוקה ותשוקות סותרות, ואלו מציגים בפניו שוני ודיפרנציאציה טרם זמנה.


כדי להסביר מה מתפתח טרם זמנו, אוגדן מסכם בכמה שורות את התפתחות הסובייקטיביות כהתייחסות אמביוולנטית לאובייקט: "יצירת הנפש הלא מודעת (ומכאן גם המודעת) הופכת אפשרית והכרחית רק לנוכח תשוקות סותרות, המובילות לצורף להתכחש להיבטים של החוויה ובכל זאת לשמרם. כלומר, הצורך לשמר שתי אופנויות שונות של חוויות אותו אירוע פסיכולוגי בעת ובעונה אחת. עצם קיומה של הדיפרנציאציה בין הנפש המודעת ללא-מודעת נובע מקונפליקט בין תשוקה להרגיש/לחשוב/להיות באופן מסויים, לבין התשוקה שלא להרגיש/לחשוב/להיות באופן זה".

ככל שהאם מצליחה להשהות וגם לשמר את הכרתו של התינוק בתשוקתו, לאט לאט, לומד התינוק לחוות את תשוקתו כשלו. כשהתשוקה הבלתי מווסתת נחווית כזרה, גזים או תוקפנות או רעב או טריקת דלת נחווים כולם כגירויים מבהילים חיצוניים הדורשים מהתינוק להגיב ולהתגונן. לעומת זאת, אם התשוקה נחווית כשייכת לעצמי, ההתנסות הדחפית מסייעת דווקא למקד ולארגן את תחושת התינוק ביחס לעצמו כיוצר החוויה שלו. אז הווייתו של הפרט מתעצבת בתוך כדי שהוא מרגיש את תשוקותיו ופועל לפיהן.

כאשר יש כשל מתמשך וחמור בהחזקת התינוק ווויסות החוויה שלו מול העולם, ההוויה המתמשכת הספונטנית שלו נגדעת והוא נזרק לתוהו ובוהו פסיכוטי. כאשר יש כשל מתון התינוק עשוי לפתח הגנות פרימיטיביות ונוקשות כלפי הגירוי המסוכן שמציבה לו תשוקתו הוא. ארגון בריא של הגנות מפני כוח חיות ספונטני זה, הוא כמו של ממברנה חדירה למחצה בין הנפש המודעת והלא-מודעת. הנפש הלא-מודעת מחזיקה את התשוקות המסוכנות והמאיימות, והמודעת את אלו שיש להן מקום במציאות. ותוך כדי כך הנפש הלא מודעת מפרה ומעשירה את הנפש המודעת, ולמעשה מניעה אותה כקצה הקרחון לעבר מימוש מכלול התשוקות של הנפש. במבנה ההגנתי הפרימטיבי שבונה התינוק טרם עת מול תשוקותיו הבלתי נסבלות עדיין, ישנה הפרדה גסה בין הנפש המודעת והלא מודעת. במקרה זה ההוויה המתמשכת הספונטנית, גרעין האינדיבידואליות של התינוק, החושקת בדבר והיפוכו, מבודדת ונחנקת תחת מעטה בלתי חדיר. התינוק, ומאוחר יותר האדם, מתנכר לתשוקותיו וחרדותיו הלא מודעות. ההגנה המנוכרת הזו היא מבנה הסתגלותי לסביבה, המאפשר לאדם שלא להיות מוצף מדחפיו המאיימים, אך הוא מנתק אותו ממקור תחושת החיות שלו, ומותיר אותו בתחושה ריקה, בה העצמי נחווה כלא אותנטי.

באופן זה ממלאת האם תפקיד של מצע בו צומחת האינדיבידואליות של התינוק. עיקר תפקידו של המצע הוא להחזיק את התינוק באופן שמזין ומספק אותו, וגם משהה גירויים ומווסת אותם לרמה המתאימה לו. מצע הוא תרגום למילה מטריצה, שבלטינית משמעה רחם.

הטמעת מצע הנפש אצל התינוק

אם כן קליין טוענת שהתינוק מבודד מהסביבה וחי בפנטזיה, וויניקוט מוסיף כי האם היא זו שמתווכת את הסביבה ומקיימת אשלייה זו עבור התינוק. אם כן, עולמו הפנימי של התינוק אינו נגיש לעולם, בעוד שהמצע מותאם לעולם ולתינוק, ודרכו רוכש התינוק חוויות חדשות מן העולם הממשי. וויניקוט מתייחס לתקופה בה מטמיעה את פונקציית התיווך והוויסות האימהי כתקופה המעברית, משום שאז התינוק נמצא בתחום הביניים בו הוא עובר מפנטזיה למציאות.

בתקופה המעברית, עת התינוק לומד לווסת את עצמו, תפקיד האם לגמול את התינוק בהדרגתיות מתפקידה המתווך. האם מופנמת קודם כל כסביבה, ולא כאובייקט. היא אינה אדם המתווך את העולם, אלא היא פונקציית התיווך מול העולם. אל לאם להנכיח את עצמה מול הילד כאובייקט אומניפוטנטי המושל בעולמו, שאז יפנים התינוק אובייקט פנימי של אם אומניפוטנטית והתינוק יישאר תלוי בה. על התינוק להטמיע בעצמו מצע בלתי נראה זה שהאם סיפקה מעצמה, וכעת בהדרגה היא מוסרת אותו לידי התינוק.

התינוק מפתח את היכולת להיות לבד, ולווסת את עצמו. "האם והתינוק יצרו יחד את המרחב הזה, שאינו מתפשט יחד עם היקום, ומהווה מרחב אישי. הוא לא ממש מוגבל על ידי העור שלנו, והוא לא ממש זהה לנפש שלנו. בנוסף למימדים בלתי מדוייקים אלה של הגוף והנפש, כוללת חוויה זו של מרחב מכיל את המרחב שבו אנחנו עובדים באופן יצירתי, המרחב שבו אנחנו נרגעים באופן חסר צורה, המרחב שבו אנו חולמי, והמרחב שבו אנחנו משחקים".

התפתחותו של מרחב זה תלויה ביחס פרדוקסלי מצד האם. עליה לתת לילד הזדמנות לשחק עם עצמו בנוכחות האם המגינה שאינה מתערבת, ועליה לאפשר לו את החוויה שהיא איתו ומגנה עליו גם כשהיא אינה נוכחת איתו באותו הרגע. באלינט מתאר מרחב זה כמו אוויר לנשימה, שבדרך כלל הוא מובן מאליו, ואנחנו לוקחים ממנו את מה שצריכים ופולטים לתוכו את שאיננו צריכים, וכשהוא נעדר לרגע אנחנו מודעים לכך בחריפות כי חיינו תלויים בו.

כך ניתן להבין את הנוכחות הנדרשת גם מהמטפל - להיות מצע ולא אובייקט. מטפל המשמש כמצע נותן למטופל את המקום הבטוח והמווסת לחוות את עצמו בהדרגה, באופן מורכב, לחוות כל קצה של חווייתו בזמן המתאים לו. מטפל המנכיח את עצמו יתר על המידה כאובייקט נענה לקצה אחד של תשוקת המטופל. לדוגמא מטופל מבקש עזרה מהמטפל, תוך כדי שהוא מבטא גם רצון לפתור בעייתו בעצמאות, המטפל שנענה לבקשת העזרה של המטופל, שולל מהמטופל את המרחב להתלבט שמא הוא זקוק לעזרה או מסוגל לפעול בעצמו. המטפל הפועל כמצע מאפשר למטופל להיחשף לאט לאט לקוטב בו הוא זקוק לעזרה וחסר אונים, בלי לאשר זאת בהיענות, ובלי לדחוק בו להכיר בקצה השני, שהוא דווקא מסוגל, דרך דחיית בקשתו. שיטפאק. המטפל המנכיח עצמו כאובייקט אומניפוטנטי מתחזק את תלות המטופל בו, בעוד המטפל המאפשר למטופל מצע מווסת ומכוון ליכולתו מלווה את המטופל בגילויו העצמי, ובחקר האמביוולנטיות שלו, היא-היא הסובייקטיביות שלו.

בשלב מוקדם זה אין לעמת את התינוק עם העובדה החווייתית שיש לו נפש משלו. ישנם כל מיני פרדוקסים אינטרסובייקטיביים שבדרך גורמים לחושב עליהם להפליג בפלספנות יתר או לקבל סחרחורת ולוותר: שהתינוק והאם הם אחד, והתינוק והאם הם שניים; התינוק יצר את האובייקט, והאובייקט היה שם כדי לגלותו; על התינוק ללמוד להיות לבד בנוכחות האם וכו'. אולם חשוב כי התינוק והאם לא יישאלו אף פעם מה האפשרות הנכונה - שתיהן נכונות.

התינוק מסוגל לרוב לשרוד את אבדן האם כאובייקט בעולמו, לאחר אבל. אך אבדן הסביבה האימהית, המצע שהפנים מהאם, הוא התפרקות עולמו הפסיכולוגי. אדם החווה התפרקות מסוג זה חש קריסה מול העולם, כאילו הוא נעדר עור, הוא מחצין את ההרס שהוא חווה כדי לעצב סביבה מתווכת מול העולם המאפשרת לבני אדם אחרים להתכוונן אליו, לדוגמא דרך פגיעות עצמיות. בהתנהגויות אלו יש בקשה להחזקה פיזית ורגשית שתאפשר שיקום הקרע במצע האימהי האבוד. כך, אם לפי קליין ההגנות הפסיכולוגיות נועדו להתמודד עם נגזרות של דחף המוות המאיים, הרי שלפי וויניקוט ההגנות נועדו לארגן את החוויה מול כישלון הפונקציה האמהית במצע הפסיכולוגי.

שלמה ארצי שר על זה...

הישרדות האם
אם שרדתם עד כאן יופי. תודה על הסבלנות. מצטער שזה היה ארוך. זה באמת החלק שיפצה אתכם ויעזור לכם להבין איך הכל מתחבר. וגם אם לא אני שמח שאתם פה. גם אני פה. אנחנו קיימים. עם הכרת התינוק בנפרדותו מהאם הוא מכיר גם בשלמותה. כלומר, הוא מוותר על אידיאליזציה גסה לאם, שהכחישה את כל התסכולים שגרמה לו, מתוך תלות טוטאלית. עכשיו התינוק מסוגל להכיר באם כאובייקט שלם עם צדדים טובים רעים ואפורים באמצע וכל מיני. ההכרה כי אין לתינוק אם אומניפוטנטית המושיעה אותו מכל מועקה היא כואבת ומבאסת תחת. קליין קוראת להכרה זו, העמדה הדיכאונית. גילוי האם כאובייקט ממשי, הקיים מחוץ לעולם הפנימי, הוא תהליך הכרוך בהרס הפנטזיה. אולם האם השורדת את ההרס של הייצוג הפנטסטי שלה, היא אובייקט טוב יותר מהאובייקט המדומיין, משום שהיא אינה כפופה לתוקפנות והתובענות הטוטאליים וההרסניים של התינוק. לפני שהתשוקה הפנטסטית של התינוק הופכת לטוטאלית ומחריבה אותו, עליו לגלות שהיא קיימת בעולמו הפנימי, ושישנו עולם חיצון לו, שאינו כפוף לו, ושאינו נחרב מתשוקתו.

כדי לאפשר לתינוק לגלות את האם כאובייקט ממשי, ולא רק כפנטזיה, תפקידה העיקרי של האם בשלב גילוי הנפרדות, הוא לשרוד לאורך זמן את תובענותו ותלותו של התינוק. לשרוד, כלומר לשמור על כוחותיה, לא לתת לתינוק יותר משהיא מסוגלת לתת לאורך זמן, וכך מתאפשר לה שלא לנסות להתרחק מהתינוק בבת אחת כשהיא עברה את גבול כוחותיה.

גילוי החיצוניות הוא דבר מגניב. קליין מדברת על פרה-קונספציות של האובייקט שאנחנו נולדים עימן. איזשהו דימוי אם מולד, שעליו מתלבשת צורת האם הממשית ביחסים איתה. מאפייני האם האמיתית שאינם תואמים לדימוי אינם נתפסים. וויניקוט מכיר בחשיבות של יחסי זיהוי אלו לדימוי מולד, משום שהם מאפשרים לתינוק להכיר את האם מבלי להכיר בה, לתת לה להיות סביבה בלתי נראית שאינה דורשת הכרה בעולם החיצון לו. לפי קליין העולם הפנימי מאפיל על העולם החיצוני, משום שהעולם הפנימי נוצר לפי עקרונות קמאיים של אידיאליזציה ואומניפוטנציה, אשר מפתים את התינוק להישאר בהם.

בכל זאת קליין מתארת אינטראקציה עם האם שהופכת אובייקטים פנימיים שעוותו על ידי אידיאליזציה ואומניפוטנציה, לאובייקטים המייצגים את האם הממשית, על כל גווניה ומגבלותיה. בתהליך של הזדהות השלכתית התינוק גורם לאם לחוש את מה שהוא חש, לדוגמא כאשר הוא בוכה ומפעיל את האם עד שהיא חסרת אונים לגמרי כמוהו, והיא נדרשת לעבד את תחושותיו שהועברו אליה, ולהשיב לו אותן, תוך כדי שהיא מעקרת מהן חלקים רעילים. האם חווה את התחושות הבלתי נסבלות של התינוק, סובלת אותן, ומשיבה לו טיפול, ובכך מאפשרת לו לחוות מחדש את התחושות הללו דרכה באופן פחות רעיל. הטיפול שהיא מעניקה לו אינו התועלת הפסיכולוגית שהוא מפיק מהאם, אלא הלמידה ממנה כיצד להתמודד עם החרא שהוא נותן לה.

ואוגדן כותב: "בתפיסת ההתפתחות של ווניקוט, יש לפנות מקום פסיכולוגי לגילוי האובייקט החיצוני. ויניקוט (1968) מצהיר, בדרכו החידתית, כי העובדה שהתינוק הורס את האובייקט (בעוד האם שורדת לאחר ההרס) היא המאפשרת לתינוק לגלות את החיצוניות. אני מסיק, שכוונתו לומר כי הוויתור של התינוק על האומניפוטנטיות של האובייקט הפנימי מצריכה ביטוי מכריעה של אמונה. התינוק מרשה לעצמו לצנוח מזרועות האובייקט הפנימי האומניפוטנטי, אל זרועותיו של אובייקט (פוטנציאלי) בו לא פגש עדיין, כיוון שעד לרגע זה האפילה האם-האובייקט-הפנימית האומניפוטנטית על האם החיצונית. מזווית הראייה של צופה חיצוני, האם-האובייקט החיצונית הייתה שם תמיד והיא שיצרה (יחד עם התינוק) את אשליית האובייקט הסובייקטיבי. עם זאת, עצם העובדה שאשליה זו נוצרה והשתמרה בהצלחה, אפשרה לתינוק שלא להיות מודע לקיום האם-האובייקט-החיצונית, הקיימת מחוץ לתחום האומניפוטנטיות שלו. התינוק פגש בה, כמובן, אך לא הבחין בה; הוא טעה וראה בה את עצמו (כלומר, את היצירה שלו). ביטוי האמונה המתקיים בוויתור על ("הרס" של) האובייקט הפנימי הינו ביטוי של אמון בנוכחות (בלתי-נראית עדיין) של האם-האובייקט-החיצונית. לפיכך חיוני שהאם האמיתית והנפרדת תהיה שם (לתפוס את התינוק), כאשר התינוק מפנה לה מקום ומכיר בה באמצעות פעולת הוויתור על (הרס של) האם-האובייקט-הפנימית".

ואז אוגדן מצטט את וויניקוט: "הסובייקט אומר לאובייקט (האובייקט החיצוני): 'הרסתי אותך,' והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך אומר הסובייקט: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. 'אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכל שהרסתי אותך. בעוד שאני אוהב אותך (האם-הממשית-בעולם, מחוץ לאומניפוטנטיות של התינוק), אני הורס אותך (האם-אובייקט-הפנימית האומניפוטנטית) בלי הרף בפנטזיה (הלא מודעת)..' ועכשיו יכול הסובייקט להשתמש באובייקט ששרד"

האובייקט הפנטסטי אינו שימושי לסובייקט. השימוש באובייקט הוא היכולת לחלוק את ההתנסויות בעולם שמחוץ לעצמי. וזאת אפשרות שקיימת רק עם אובייקט ממשי (ואני חייב חייב להוסיף: שהוא סובייקט עצמאי. כי ממשותו מסומנת רק באופן בו הוא מתסכל את הפנטזיה).


אשמה
כמובן! אשמה! כשהתינוק מגלה את חיצוניות האובייקטים, הוא מכיר גם בהשפעתו על האם-האובייקט-החיצונית שזה עתה התגלתה. עד לאותה תקופה זו הוא נהג בה באכזריות, הוא חמס אותה לצרכיו, ללא חמלה וללא אמפתיה, משום שלא הכיר באחרותה. האשמה היא על ההרס של האם הממשית. התינוק נותן לאם מתנות פיצוי (גרעפס טוב או חיוך), על הנזק שהוא גרם וממשיך לגרום לה בפנטזיה. האם שמסוגלת לקבל מהתינוק את המתנות הללו מבלי לנטור לו טינה ומבלי לבטלן (מתוך הכחשת הטינה), מאפשרת לתינוק הקלה בעומס של ההרסנות שלו.  ואני אוסיף: אולם רק סובייקט יכול לקבל מנחת פיצוי, כי רק סובייקט יכול לשרוד את השימוש בו כאובייקט. וכך נוצר מעגל מיטיב ההופך הרס להכרה הדדית, אשמה לאהבה.

הערות
1) המטריצה/מצע הנפש הוא מה שאני מתייחס אליו בפוסטים אחרים בתור העצמי, והmind או הגרעין הספונטני של ההוויה הוא מה שאני מתייחס אליו בתור אני. כלומר זהו המבנה האובייקטיבי הנוצר מחוויות עבר של הסובייקט, ובו מושקעות גם חוויות במרחב המשותף עם האם. מבנה זה הוא הארגון תחתיו פועלת הנפש הספונטנית.

2) יחסי אם-תינוק הם מטאפורה מעניינת ליחסים בוגרים, והסבר לכינון הסובייקטיביות. אני חושב שבעתיד אנסה לבחון את הנושאים הללו במבוגרים, בטיפול, ביחסים בין שווים, ובטראומה.

3) אשמח להערות כדי לכתוב פוסטים נוספים, בנושא. אני אגיד ת'אמת, רוב ההורים שאני מכיר צריכים קורס בזה. ולא כי הם פחות מנפלאים כבני אדם. פשוט כי ההומניזם של המאה ה20 הרגיל אותנו לחשוב שלהיות טוב זה לעשות טוב. וזה לא כזה פשוט. ושווה לחשוב קצת יותר מורכב. עיקר מה שוויניקוט מנסה לדבר עליו הוא הכוונות הטובות שבסופו של דבר מקלקלות. אז בלי אשמה. ובלי הכחשה של צדדים פחות אוהבי אדם. יותר בריא להבין את זה מאשר לנסות להיות נחמדים.




יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

ז'יז'ק חוזר להגל - סיכום הרצאה

לאחר שבפוסט הקודם התנצלתי על שלא קראתי את דעתו של הגל על אינטרסובייקטיביות, ונמאס לי שכל הבלוג הזה אפולוגטי כל כך (שימו לב זו מטה אפולוגטיקה), אז החלטתי פשוט ללמוד הגל בדרכי. אני מקשיב להרצאה של ז'יז'ק על מהלך ההיסטוריה לפי הגל ביוטוב. ואסכם אותה פה. אולי בהמשך אסכם גם את הפרק על אדנות ועבדות. אמנם זה לא הכי פסיכולוגי, וכמעט כל הדוגמאות נוגעות לקומוניזם, אבל מבנה החשיבה הדיאלקטי הוא שמעניין אותי.

ז'יז'ק ישן במיטת יחיד עם תמונה ופסלון של סטאלין וספריה מלאה בפרסומים של עצמו מתורגמים לכל השפות...

קודם כל, תקשיבו, ז'יז'ק אומר, הגל לא אמר דברים על תיזה אנטי תיזה וסינתיזה, ועל היכולת להגיע לידיעה הסופית של ההיסטוריה, זו המצאה של תלמידיו ומפרשיו. וזה אפילו נוגד את תורתו. הגל לא חשב שהוא סוגר את ההיסטוריה, והדגיש שמוקדם לומר לגבי ההיסטוריה הגיאופוליטית לפחות, ושאיננו יודעים עדיין מספיק, ושכנראה במאה הבאה (ה20) נראה מה ייקרה עם מעצמות העל המתגבשות בארה"ב ורוסיה.


הגל בדרך כלל נתפס כמי שמתאר דיאלקטיקה היסטורית גלובלית חסרת יציבות. מציאות בה הכל תמיד משתנה גם ברמה אמפירית, וגם ברמת הרעיונות המתהווים וחולפים. הגליאנים צעירים טענו שיש פה סתירה. שמצד אחד הכל דיאלקטי ומשתנה, ומצד שני כדי להבין כל דבר צריך להבין את תפקידו ומקומו ההיסטורי הגלובאלי. ז'יז'ק טוען שזה לא מה שהגל אמר. הגל אינו טוען שכדי להבין תופעה יש להבין את האופן בו התהוותה. ניתן לקחת דוגמא ממרקס שאומר הצהרה (טלאולוגית לכאורה בלבד) שדומה מאוד לרעיון ההגליאני. הוא אומר שלמידת האנטומיה האנשית היא המפתח ללמידת האנטומיה של הקוף. כלומר שכשאתה מנסה להבין את התפתחותה של צורה כלשהי בהווה, עליך להכיר את התוצאה קודם ואז לחקור לאחור. זו אינה טענה טלאולוגית, שמצדיקה את הקיים בהווה, אלא מתבססת על הנחה שהמציאות תמיד בת חליפין (קונטינגנטית) ויכלה להתרחש אחרת. כך, רק אם מסתכלים לאחור על הקוף, מתגלים קווי ההתפתחות השונים בקיצונות זה מזה שיכלו להתפתח.

אולם זו גם אינה חוויה של מוביליזם היסטורי, שבה הכל אפשרי בכל רגע נתון וכוחות היסטוריים ספציפיים הבנו והתנו את ההתפתחות לכיוון זה ולא לכיוון הנגדי. במקום זאת, החוויה ההיסטורית המיידית שלנו, היא חווית היעדר אפשרות אחרת. כך זה מרגיש שלאחר פריצת דרך היסטורית, לא ניתן לחזור לעבר כאילו לא קרה כלום. אם אתה חוזר לאחור, לאותה פרקטיקה יש משמעות שונה באופן קיצוני. לדוגמא, אדורנו מתייחס למהפכה המוסיקלית הא-טונאלית שאירעה מתישהו בווינה, ושאחריה כמובן שניתן לחזור ולהלחין לפי מבנים טונאליים, אבל למוסיקה הטונאלית החדשה אין אותה תמימות שהייתה לה לפני המהפכה. עכשיו היא פועלת כשוללת את המקור, ועומדת בניגוד אליו. הלחנה טונאלית הופכת להיות זיוף קיטשי, ומתרחקת לכדי קונטרסט ברור מול הדבר המקורי שהיה לפני המהפכה ההיסטורית שארעה. היא מתווכת על ידי הגישה החדשה שצצה.

אין זה אומר שלא צריך לחזור לעבר. לפעמים יש בחזרה היפוך פרדוקסלי. לפי הגל, החדש תמיד מתהווה במסווה של חזרה לאחור. כך לדוגמא מרתין לותר שעשה את המהפכה הגדולה ביותר בנצרות בכך שחזר לנצרות הקדומה יותר על חשבון הנצרות הקתולית. כך לותר לוקח בעלות מחדש על העבר.


מרתין לותר הוא דוגמא בולטת של מחדש ההיסטוריה. והוא גם דוגמא מצויינת ליחס המתהפך לעברנו. בהתחלה הוא היה פרו יהודי כשטען שהיהודים צדקו בגישתם הדתית הבלתי ממסדית המקורית, לעומת הקתוליים. לעומת זאת לאחר שהקים את הכנסיה הפרוטסטנטית, שהלכה בדרך הנכונה בעיניו, היה אפילו יותר אנטי יהודי מהקתוליים כי טען שכעת על היהודים להתנצר תחת הכנסיה הפרוטסטנטית.

ניתן לראות במנגנונים הלאומניים של המאה ה20 ניכוס של דוגמאות הפוכות לאידיאולוגיה ושילובן מחדש באידיאולוגיה. לדוגמא יש מי שרואה בסוציאליזם רעיון נחמד על אחוות כל בני האדם, ובסטאליניזם עיוות נוראי שלו שהגיע לכדי רצח ודיכוי, שנאת המערב, ושלילת חירויות. בניסיון להסביר עיוות זה, סוציאליסטים מערביים יאמרו שזה בגלל שהמהפכה התחילה בטעות דווקא באסיה הבלתי מפותחת והתרבות האסיאתית השחיתה אותה. לאומנים רוסיים דווקא ייתייחסו לסטאלין כמחדש המזרח, כמו פטר הגדול (ניכוס נוסף על הדרך), שבאמצעים כוחניים הביא קידמה מהמערב למזרח, וייראו בעיוות תהליך מוצדק עם יעד חיובי. כך ניתן לראות שימוש באותה דוגמא לטובת וכנגד המזרח.

ז'יז'ק מצרף את שני אלו בדוגמא המשלבת את לותר ורוח הניכוס מחדש של הקומוניסטים. בחגיגות במזרח גרמניה הקומוניסטית לזכרו של מרתין לותר היה ניסיון לנכס אותו לצד הקומוניסטי. הבעיה הייתה שלותר תמך בדיכוי אלים של התקוממות החקלאים כנגד האצילים. למעשה לותר היה שותף לדיכוי מהפכה סוציאליסטית כמה מאות שנה לפני שזו קרתה. אז עשו בטלביזיה החינוכית מיני סידרה לזכרו, ובה בדו ראיון דימיוני של היסטוריון קומוניסטי עם לותר. תגיד לותר, איך אתה בעד חזרה לדרכם הפשוטה והענווה של שליחי ישוע מצד אחד, ומצד שני מדכא מהפכת איכרים כנגד האצילים בזמנך, אולי תחליט?? לותר הבדיוני עונה, שאמנם צריך להגיע לכזה מצב של שוויון ואחווה יום אחד, אך בזמנו במאה ה16 טרם הבשילו התנאים לכך, והיה עליו לתמוך קודם כל במהפכה בורגנית שתקדם חירויות הפרט וחופש חשיבה, כדי שבעתיד, בעוד 200 שנים במאה ה20, יוכלו הסוציאליסטים המודרנים לצאת למהפכה. לדעתו של ז'יז'ק זה בדיוק ההיפך מהראייה ההיסטורית של הגל.

ז'יז'ק טוען כי לא ניתן לראות את עצמך באופן אובייקטיבי לפי תפקידך במערך הכוחות ההיסטורי הגלובאלי. זוהי עמדה בלתי אפשרית לפי הגל. הידע האבסולוטי לפי הגל הוא ההבנה שאתה לכוד לחלוטין בזמנך, נטוע בהקשר ונסיבות שאינך מסוגל לראות. הגל אינו תואם כלל את הדיאליקטיקה ההיסטורית הסטאליניסטית המטריאליסטית. הסטאליניסטים לא היו בעמדה מעורבת, אלא דנו בידע אובייקטיבי. סטאלין הסביר מדוע תיאוריות מרקסיסטיות חברו לפועלים ותרמו למאבקם. סטאלין טוען כי בסוף המאה ה19 המעמד העובד היה עדיין מיעוט ברוסיה. מארקס כמדען ראה כי למרות היותם מיעוט, הם עומדים לגבור לאורך ההיסטוריה. כך הפועלים שאמנם היו עם ידם על התחתונה החליטו לראות קדימה ולחבור לצד המנצח בטווח הארוך. ז'יז'ק טוען שזו אינה העמדה של מרקס באמת. רעיון זה שקודם כל מבססים באופן אובייקטיבי את האופק העתידי, ואז מתוך ידיעה אובייקטיבית זו, אתה כסוכן פרטיקולרי המגשים את ההיסטוריה בוחר את הצד שלך במימוש כורח גורל זה. הגל שולל זאת מכל וכל.

הגל טוען שרק בערב נדע האם עמל יומנו נשא פרי. הפעולה היא תמיד עיוורת. הפעולה היא תוצאה של עצמה. לא כי ההיסטוריה מורכבת מדי ולא ניתן לדעת מה ייקרה בסוף. אלא בגלל שהאני מורכב מדי, ולא ניתן לכלול את עצמי בתמונה ההיסטורית. הסוכנות האישית אינה ניתנת לשקלול בתוך המבנה האובייקטיבי. ההכרחיות של צעד היסטורי מסויים, עבור הגל, היא תמיד בדיעבד. רק במבט לאחור ניתן להבין כי צעד זה היה כה הכרחי ופרץ דרך מהפכנית. אין סיבה היסטורית אבסולוטית, אין גורל שנכתב מראש, ואין מי שמושך בחוטים. להיפך, הכורח ההיסטורי מתבהר בדיעבד, רק לאחר שקורה הדבר מתברר כמה שהוא היה חייב לקרות.

ז'יז'ק נותן דוגמא מהעיתונות הצרפתית לגבי הקשר בין קונטינגנטיות והכרחיות: אם מועמד המפלגה ינצח בבחירות האזוריות, אז נצחונו יהיה הכרחי (necessary). הקשר נעשה רטרואקטיבית. הרמה המיידית (zero level) של ראיית ההיסטוריה (historicity) היא רטרואקטיבית. אנחנו חווים את ההיסטוריה כשמשהו נעשה בלתי אפשרי. כשכבר אי אפשר לעשות אותו דבר מבלי לחוש בזיוף ובריחוק ממנו.

לדוגמא, רוסיני כתב אופרות נוסטלגיות כגון הספר מסביליה באמצע המאה ה19, על אותו נושא שכתב מוצארט בסוף המאה ה18. כתיבת אותו הנושא כאילו המהפכה הצרפתית לא ארעה הייתה אקט נוסטלגי קומי. באופן זה ז'יז'ק מציע להיזהר מפילוסופים שמנסים לדלג על אירועים היסטוריים. לדוגמא ניסיון לדלג על המהפכה הטרנצנדנטלית של קאנט. דלוז מבקש לחזור לעידן לייבניץ' ושפינוזה בתקופה הפרה-קאנטיאנית. ברור שזה לא ניתן לעשייה. בדיוק כשאתה עושה את זה, או שאתה עסוק בנוסטלגיה קיטשית, או שזו דווקא מהפכה רדיקלית יותר. המהפכה מתרחשת בדיוק משום שאינך יכול לשוב לעבר. אם אתה מנסה לשוב לעבר או שאתה גיק נוסטלגי לא רלבנטי היסטורית, או שאתה עושה משהו רדיקלי וחדש. כמו בדוגמא של לותר, שלא תפס את עצמו כמהפכן, אלא כחוזר למקורות, ובכל זאת עשה את המהפכה הרדיקלית ביותר של הנצרות. באותו אופן, בתקופת פסקל הייתה לכאורה כבר מודרניות והמדע שאחרי גלילאו, אך פסקל מתעקש לשאול איך ניתן להיות מדענים מודרניים מבלי לוותר על האמונה הדתית. הוא לא קיבל את המודרניות כפי שהייתה ובאופן זה הייתה לו הבנה טובה יותר של מודרניות וגבולותיה.


דוגמא נוספת מההיסטוריה של הקולנוע. עם המצאת הקול, דווקא מי שהיה מזועזע משילובו בסרט היה זה שהבין לעומק את משמעותו הכבדה של שילוב הקול בקולנוע. כך לדוגמא בסרטי צ'אפלין המוקדמים, דמויות צ'אפלין מזועזעות עד כדי טראומה מהסאונד. באורות הכרך יש רק מוזיקה וצלילים סביבתיים, אך הדיאלוגים עדיין אילמים. בזמנים מודרניים יש פשרה עם הקול, שומעים דיבור, אך כל הדיבור הוא רק של המדיה והקריינים ברדיו, ולא שומעים קול מיידי של השחקנים. הסרט הראשון של קול מלא, בו השחקנים מדברים ממש, הוא הדיקטטור הגדול. לפי ז'יז'ק בסרט זה יש תיאוריה מרומזת של קול אנושי. הקבצן היהודי הוא דמות הקומיקאי השתקן. לעומתו כפילו הרשע הינקל מוצג דרך הקול שלו ברמקולים בגטו, ורק לאחר מכן מראים את הגוף הקטן והאיש המגלומן שמאחורי הקול הנוראי. לאחר השמעת הקול מראים את הפרצוף המפלצתי מאחורי הקול, הפרצוף האנושי, אותו אנחנו מכירים מהקבצן, מתעוות מרוע הקול. הקול נותר חיצוני לסובייקט, הוא משתלט על הסובייקט כמו פיתום המפעיל אותו כנגד עצמו. רעיונו של צ'אפלין הוא פרוידיאני, לפיו הסרט האילם היה אינפנטילי, בו אפשר להכות ולהחריב בלי שאף אחד ימות, ולרדוף נשים ברמה אוראלית אינסופית, ואין גבולות מילוליים. אך תוספת הקול לקולנוע אינו מוסיפה לטבעיות והריאליזם של הייצוג המימטי למציאות. לא. תוספת הקול חושפת את הזרות של הקול במציאות. אם כך דווקא השמרנים שמנסים לחזור לעבר, שהתנגדו לשימוש בקול בקולנוע, ואז ניסו להשתמש בו בכל זאת כנגד עצמם, שהביאו לפריצות הדרך ולשימושים הרדיקליים בו.

האין האידיאליזם הספקולטיבי האבסולוטי של הגל, מהווה הדוגמא המובהקת האחרונה לאידיאליזם רדיקלי, בו ניתן לכסות את כל המציאות בפריסת העצמי ובתיווך ההכרה? אחרי הגל יש פריצה פוסט הגליאנית, שופנהאואר, קירקגארד, מרקס, פרויד, המתמטיקה המודרנית וכו'. אחרי הגל אי אפשר להיות שוב הגליאני ברצינות. אפשר לעשות זאת רק בזיוף והעמדת פנים. פריצת הדרך של הגל הייתה אנטי פילוסופית. הרעיונות הפילוסופיים נתפסים אצלו כמימד משני ייצוגי בלבד, המתרחשים על גבי תהליכים ממשיים יותר היסטוריים. שלינג ושופנהאואר מנסים לתקוף ולהפריך את רעיונותיו של הגל, ומדברים על איזשהו רצון חיובי הקיים לפני ההתהוות. לפי ז'יז'ק, גם מרקס טוען שהגל מאונן בהכרה עצמית במקום לקיים יחסים עם המציאות. מרקס לא אוהב את התנועה ההגליאנית של רעיונות בלבד. מרקס מדבר על אנשים אמיתיים שחיים, נעים ופועלים ומתהווים, לא רעיונות. אך זוהי אנטי פילוסופיה.

הגל מבטל גם את המתמטיקה, כמדע חזרתי, הוא לא מעוניין במתמטיקה עם כל הפרדוקסים של רפרנס עצמי. הגל מבטל את ניוטון כמדען פוזיטיביסט מכאני ורומנטי. הגל מנסה להחליפו בהסבר אורגאני יותר של הטבע. ובכל זאת המדעים המתמטיים ששימשו תפקיד חשוב מאוד בייצור התעשייתי. באותו אופן הגל נסתר על ידי ההיגיון של פרויד לפיו יש חזרה כפייתית ללא התעלות והתפתחות הגליאנית על ציר הזמן. אך אלו רעיונות שמנסים להתעלם מהגל, להעמיד פנים שלא ניתן להכילם ברעיונותיו. ובמובן זה הם מזייפים. לא ניתן להעמיד פנים שהגל לא קרה.

פרויד מטיל ספק על הגל עם המאויים והגל מאיים על ספקו של פרויד...

סיכום והערות:
ז'יז'ק "מסביר" את הגל, ובאמצעותו הוא מסביר את הפער בין ההיסטורי - מה שקרה, לבין ההיסטוריה - האופן בו נבנית מפורקת ונבנית משמעותו של ההיסטורי. כל אירוע שזור במערך מתמשך של גורמים והשפעות רחבות גלובאליות, וכדי להבין את האירוע יש להבין את הגורמים האחרים שמולם התרחש. בזמן בו כל אדם פועל בהיסטוריה אין לו דרך לדעת מה מקומו בהיסטוריה, ומה תהיה המשמעות של מעשיו. לא ניתן לבחור בצד המנצח. לא ניתן לעצור או להיאחז במה שקרה בעבר. מי שמנסה להתקדם עשוי למצוא עצמו דווקא מתעלם מהתקדמויות שכבר קרו, מי שמנסה לשוב לעבר עשוי למצוא עצמו מערער על הסטטוס קוו הקיים ומבצע מהפיכה רדיקאלית עוד יותר.

זה שההיסטוריה נבנית רק בדיעבד זה די כיתה א'. אבל התפיסה הרווחת היא שהרבה גורמים מתבשלים ומבשילים, ושבשלב מסויים ניתן לראות לאן הרוח נושבת ולנטות בכיוון הנכון. ז'יז'ק יוצא כנגד הנחה זו, כאילו בזמן עשיית ההיסטוריה ניתן לדעת אותה מראש. נגיד כמו דפני ליף ביולי 2011.


יש פה חוסר אמון מובנה בטקסט, הוא שז'יז'ק כמובן מנסה לחזור לאחור, בכך שהוא אומר שלא ניתן לחזור לאחור. כלומר, הוא מנכס את הגל ומתאר כמה הניכוסים של ההיסטורי אינם תמימים. זה כמו כשקוראים את דרידה ש"חוזר" לאפלטון וכאלה והופך אותו על פיו ברוח הדה קונסטרוקציה. זה כמו שקוראים את לקאן ש"חוזר" לפרויד והופך אותו. אבל דווקא בנקודה של פרויד שאני מכיר טיפה יותר טוב מאפלטון והגל, יש פה תחרות בממשיכיו ובמפרשיו, לא הפיכה של משמעויותיו עצמו. כי לקאן כן שואב מרוחו של פרויד ומהטקסטים שלו. אולי ככה אפשר להבין את ההנגדה של ז'יז'ק בין הגל להגליאנים הצעירים שפירשו אותו לא נכון.


חשוב לזכור ברקע שז'יז'ק הוא סוג של קומוניסט, לא ברור איזה סוג, שמבקש לקדם מהפכה קומוניסטית, לא ברור לי (אולי גם לו) מאיזה סוג בדיוק. אבל הרבה מהדיבור שלו על כך שהחזרה אינה אפשרית, הוא ניסיון לטהר את שמה של המהפכה הקומוניסטית, ולומר כי ניתן לנסות שוב ושזה לא ישתבש באותו אופן. למעשה הוא אפילו מנסה לנכס את סטאלין ולהסביר באמצעותו כיצד כן צריך לעשות מהפכה. הבעיה שלי היא כשמישהו מכוון באופן ברור מדי למקום מסויים, והביקורת שלו עיוורת למקום הזה.

עכשיו כל הפוסט הזה מסתבר בדיעבד כלא רלבנטי בעליל לפסיכולוגיה. רק בדיעבד יכולתי לדעת את זה. טוב האמת שגם באמצע סיכום ההרצאה הבנתי שהזה לא קשור. אבל כן יש פה הרבה קונספטים שיכולים להסביר גם תובנות נפשיות. תובנה היא הדבר הכי מגניב שיכול לקרות בטיפול, או בתהליך של צמיחה אישית. אתה חי את חייך, משיג את מה שאתה יכול להשיג בדרכיך, ואז פתאום את מסתכל על עצמך ומבין למה אתה עושה את כל זה. ההרגשה ברגע של תובנה מאוד גדולה או של חשיפה עצמית דומה מאוד למה שז'יז'ק מתאר במהפכה - אתה לא יודע איך העולם ייראה אחרי שתגיד משהו או תעשה משהו, ואחרי כן שום דבר לא יכול להיות אותו דבר. צאו מהארון, תיפרדו מבת זוג, תתפוצצו מכעס על כל העולם, תציעו נישואין מצידי... תנסו תראו מה קורה.

אבל בדיעבד רק פתאום הגעתי לתובנה שההרצאה הזו עשתה לי שירות מאוד טוב היום. קראתי אותה יום לפני חזרה לאחור בחיי, מאוד משמעותית. והיא עזרה לי להבין שלא ניתן לחזור לאחור. שלא ניתן להתעלם מזמן שחלף. שהדברים, עד כמה שהם מתכתבים זה עם זה, הם הפכים זה לזה, כי למקור לא היה קנה מידה להשוות מולו ועכשיו אני אחר ועכשיו זה אחרת.

One does not simply go back to Ithaca!!





יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

מה זה אינטרסובייקטיבי, חלק ראשון

אנלא מומחה גדול, נרדמתי מהגל אחרי חצי עמוד, אבל יאללה, נקרא לזה סיכום ביניים למה שהבנתי עד כה מלימודיי. הפוסט הזה נועד להסביר את המושג אינטרסובייקטיביות, באופן הפשטני בו אני מבין אותו בשלב זה של תהליך הלמידה שלי. נראה לי כתבתי דברים דומים באנגלית, אבל כל הקטע פה הוא לתרגם ולפשט לפי הבנתי הנוכחית, אז הנה לעיסה נוספת. ואשמח להערות והארות והפניות לקריאה רלבנטית.

סובייקט ואובייקט
סובייקט הוא נקודת מבט והתייחסות. אובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו. לדוגמא אני רוצה לאכול סטייק. אני הסובייקט, הסטייק האובייקט. הרצון לאכול הוא הסובייקטיביות שלי. האפשרות להיאכל היא תכונת האובייקט. זה הבסיס.

יחס רפלקסיבי
היכולת שלי להתייחס לעצמי כאובייקט. אני אוהב לגרד בזקן. אני הסובייקט המתייחס לזקן שלי כאובייקט. ואני גם האובייקט שיש לו זקן שניתן לגרד. במקרה של גירוד בזקן, זה לא נעים במיוחד להיות מגורד, אלא יותר דבר לעשות מתוך שעמום ופוזה אינטלקטואליסטית, ולכן הסובייקטיביות שלי היא אהבת מעשה הגירוד. אבל גם להיות מגורד יכול להיות נעים, כשהזקן ארוך מדי לדוגמא, ואז הסובייקטיביות שלי עשויה להתבטא גם בלהנות מלהיות מגורד, שזה בעצם להנות מלהיות אובייקט.

אני גם סובייקט וגם אובייקט
יש פה גם התייחסות לזקן כמייצג את כולי (סיניקדוכה). הרי זה לא אותו אני שמגרד ומגורד, אלו שני חלקים נפרדים בגופי. אפשר לומר שהמגרד הוא ההחלק המוטורי במוח והיד, המגורד הוא החלק הסנסורי במוח והזקן. כלומר שיש פה חלוקה שלי לשני חלקים נפרדים פיזית שהם סובייקט ואובייקט.

דוגמא יותר ברורה לכך היא כשאני מתגלח ומשיל את זקני, ואז ברור שהזקן הוא לא חלק ממני, הוא איזשהו אובייקט שנוסף אליי, ואני הסובייקט, וכשאני נפרד ממנו אני נשאר אני.

עוד דוגמא, כשאני חושב על שני החלקים הנפרדים במוח, (הסנסו-מוטורי), בפסקה הקודמת, אני עושה זאת באמצעות החלק ההסקתי (?) במוח. איזשהו חלק במוח שמסוגל להתייחס לדברים באופן מופשט. כי זה לא שאני רואה את המוח שלי מבפנים. בקיצור, שוב חילקתי את המוח שלי לשני חלקים. האחד סובייקט שחושב, והשני אובייקט, שעליו חושבים. גם כאן יש חלוקה שלי לשני חלקים בתוך עצמי. וזה מגיע עד רמת הנוירון שחושב על השכן שלו. ואז הנוירון שחושב על עצמו בעבר.

עוד דוגמא, עכשיו כמובן שכשאני כותב על זה, ניתן לחלק בין האני שחשב והאני שכתב. אני שחשב מקודם היה סובייקט, ועכשיו הפך אובייקט. כי מקודם הוא זה שהתייחס, ועכשיו מתייחסים אליו. אם כך הסובייקטיביות היא נקודת התייחסות חמקמקה שנמצאת תמיד בהווה ומכפיפה אליה את כל שהיא מתייחסת אליו, גם את עצמה בעבר.


בסרט סינקדוכה ניו-יורק, שכתב וביים צ'רלי קאופמן הפסיכי גאון, הגיבור הוא בימאי תיאטרון שמקבל מלגה גדולה ומחליט לביים את פרוייקט חייו, וכך הוא מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו וכך הלאה. זהו הלופ של הסובייקט המתייחס לעצמו. הנה קטעון לא קשור מהסרט:




סובייקטיביות ואינדיבידואליות
אינדיבידואליות, in-dividuality, היא משהו שלא ניתן לפרק לגורמים. האינדיבידואליות היא נקודת המבט החמקמקה של הסובייקטיביות, שהיא תמיד היא. זו הגדרה על דרך השלילה בעצם, הסובייקטיביות היא נקודת העיוורון שלנו לעצמנו. רק בנקודה בה אנחנו לא יכולים להתייחס לעצמנו כאובייקט, אנחנו סובייקט. ועל רצף הזמן הסובייקטיביות שלנו נחשפת בדרך כלל, ואנחנו מסוגלים להתייחס לעצמנו. דוגמא: הצבעתי לעמיר פרץ לפני כמה שנים כי רציתי לשפר את  שכר המינימום בישראל. בחלוף הזמן עמיר פרץ לא פעל להעלאת שכר המינימום, התבאסתי נורא, ואז חשבתי על זה באופן מפוכח. התנתקתי מהתקווה שלי לשיפור התנאים הסוציאליים בשוק העבודה הישראלי, והתייחסתי לתקווה הזו כחמקמקה וקשה ליישום. המעבר מתקווה כיחס סובייקטיבי, לתובנה לגבי אותה תקווה כאובייקט התייחסות, היא פיצול עצמי על רצף הזמן כסובייקט בהווה ואובייקט בעבר.

היחס לאחר כסובייקט או אובייקט
כמו שאני גם אובייקט וגם סובייקט, הרי שגם האחר הוא כזה. ניתן להתייחס לאחר כאובייקט די בקלות. לדוגמא כשאני אוהב מישהו, הוא אובייקט של היחס האוהב שלי. להתייחס לאחר כסובייקט זה קצת יותר קשה. כי הרי אמרנו שסובייקט הוא נקודת התייחסות חמקמקה, ואובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו, לכן ברגע שנתייחס למישהו כסובייקט נהפוך אותו לאובייקט. דוגמא מוכרת היא הסרט הדבילי של מל גיבסון, "מה נשים רוצות", בו גיבסון מקבל יכולת טלפתית כלפי נשים, ואז הוא שומע את רצף התודעה שלהן. אגב, הוא עובד כאיש פרסום, ובכלל הוא רודף שמלות, כך שהוא משתמש ביכולתו הטלפתית כדי להשיג נשים כלקוחות ומאהבות. הוא רץ ליד אישה בפארק, ושומע את המחשבות שלה. היא דואגת אולי השאירה את הדוד דולק, שהיא צריכה לסדר משהו לילדים, אולי היא בהריון, ואם הבחור שהיא איתו אוהב אותה וכו'. המסקנה (שבשבילה כל הגברים רואים את הסרט, כדי לקבל שורה תחתונה, מה (לעזאזל) נשים רוצות) היא שנשים דואגות כל הזמן. בכך גיבסון מתייחס לסובייקטיביות הנשית כאובייקט. כי הסובייקטיביות תמיד מתקדמת וחומקת ולסכם אותה בשורה תחתונה אחת, זה, מה שקוראות הפמיניסטיות חפצון/החפצה, ההתייחסות לסובייקט כאובייקט.

לא רק מל גיבסון. גם הפמיניזם הפרגמטי הוא ניסיון להבנות את הסובייקטיביות הנשית במושגים אקדמיים, פוליטיים משפטיים וכו' שניתן להתייחס אליהם. לדוגמא כל הדיון האובייקטיביסטי על אונס והטרדה מינית מנסה לייצר אלגוריתם אובייקטיבי ליחס מכבד כלפי הסובייקטיביות הנשית. כשבחורה אומרת לא, זה לא. וזה קל להגיד. אבל כשבחורה אומרת כן תחת לחץ או מצוקה זה כבר משהו יותר בעייתי לניסוח. הניסיון להגדיר זאת הופך לטרחני כשהוא מנסה להכיל את האפשרויות האינסופיות של התודעה, ומצבים אמביוולנטיים או סוגסטיביים בהם קשה סובייקטיביות ואובייקטיביות מתבלבלים. או שמוביל לבדלנות בינאישית מתוך חשש הפחד להתייחס לאחר כאובייקט. אולי נעשה פוסט אחר על האופן בו הפמיניזם הפרגמטי חותר תחת ההכרה האנושית ואימת הבדידות הקורקטית. ואולי גם עוד פוסט יוקדש לגברים פמיניסטים מסוג מסויים, שמשתמשים בפמיניזם כדי להבין נשים היטב היטב, אך כאובייקט. לא בקטע הזדוני, יותר בקטע כמו שתינוק לומד לחייך לאמא בדיוק הנכון כדי שתאהב אותו.

תהום לתהום קורא
אז איך מתייחסים לאחר כסובייקט? נראה לי כתבתי על זה די טוב בפוסט על ג'סיקה בנג'מין ואקט ההכרה ההדדית באנגלית. זה נוגע לנקודה שתיארתי קודם, לפיה נקודת הסובייקט היא נקודת העיוורון שלי לעצמי. יעני יש פה משהו פרדוקסלי, שכדי להתייחס לסובייקט צריך להתייחס לחוסר היכולת להכירו. כשאני רואה את האחר כמישהו שלא ניתן להגדרה סופית, אני רואה אותו כסובייקט. דווקא יצא שזה נשמע פשוט.

דוגמא שאהבתי היא בסצינה מסרט המרגלים "חפרפרת" לפי ספרו של ג'ון לה קארה. בסצינה זו המרגל הבריטי הבכיר חוקר מרגל סובייטי אנונימי. הוא מנסה לפתות את המרגל הסובייטי, תחשוב על אשתך, תחשוב איך היא דואגת לך כשאתה כאן בשבי, אנחנו נפיץ שמועה שדיברת, לא תוכל לחזור הבייתה, יהרגו אותה מולך ואז יענו אותך למוות. החוקר הבריטי ממשיך וממשיך לתאר את הזוועות כדי לעורר חרדה בנחקר הסובייטי. עד לפתע אחרי שיחה ארוכה החוקר מבין שפרש בפני יריבו את כל חרדותיו הכמוסות ובעיקר את האהבה לאשתו כנקודת החולשה שלו. החוקר הבריטי מבין שכל הנהוני האישור של הנחקר הסובייטי היו רק כדי להובילו הלאה והלאה לחשיפה עצמית. הנחקר שותק ומשוחרר לחזור אל מותו. החוקר בכל זאת מבין משהו לגביו. שניהם מגיעים להכרה עמוקה אחד של השני, של נקודת האינדיבידואליות שלהם, המעוז האחרון שמגדיר את הסובייקטיביות שלהם, בפני כל המשחקים הסוגסטיביים העינויים והמניפולציות. הבריטי חושף שאהבתו לאשתו היא נקודת העיוורון שלו. הסובייטי חושף שהוא כלי עיוור לעצמו במשחק, מוכן להקרבה, שהוא פנאט. בהמשך הסרט הם משתמשים בדיוק בנקודות עיוורון אלו אחד של השני כדי לפגוע זה בזה. אני אוהב את הדוגמא הזו גם בגלל שהיא דוגמא להכרה הדדית בין אוייבים דווקא, ולא הומניסטית מתייפייפת.

הנה גארי אולדמן שמשחק מדהים את החוקר הבריטי:



הנאיבי, הסנטימנטלי
שילר, במסה שרפרפתי עליה מהמאה ה18, מדבר על פער בין נאיביות וסנטימניטליות, כשני מצבי תודעה. הנאיבי הוא שאינו מודע לעצמו, והסנטימנטלי מודע לעצמו יתר על המידה. הוא נותן דוגמא לנאיבי בשירה של הומרוס, שהיא השירה הקלאסית שמגדירה מהי שירה בכל מילה וחרוז. הגיבור ההומרי הנהדר הוא אכילס, שמשסף את גרון יריבו במהירות, דורך על עורק הצוואר של יריבו לשנייה נוספת רוכן ומתהדר, חייה עוד רגע תראה כמה נהדר ויפה אני כשאני הורג אותך. אכילס הוא מי שהוא, ללא חרטות, ללא צניעות, ללא ויסות, נהנה מהיותו אובייקט יפהפה, זוהר וחי. המודרניות לעומת זאת, מתייחסת בכל צעד לעקבותיה של הקלאסיקה ואינה מסוגלת להיות בפני עצמה. הגיבור המודרני הסנטימנטלי הוא רסקולניקוב של דוסטוייבסקי, שמצד אחד מאמין שהוא הנבחר על ידי האל לבצע שליחות של רצח, אך אינו מסוגל באמת להיות כלי בידי האל. רסקולניקוב רוצח ואז מתחיל להתייסר בתוך עצמו לגבי שליחותו, אשמתו, האם ושמא ואולי ובטח ומה אם, וכולו מתמלא במחשבות רפלקסיביות לגבי מעשיו. ניתן לומר ששילר מצייר שני סוגי יחסים של האדם אל עצמו, של הסובייקט לאובייקטיביות שלו. בעוד שאכילס לגמרי בסדר עם עצמו כאובייקט, רסקולניקוב נהרס וקורס תחת הפונקציה האובייקטיבית שמילא בעיניי עצמו.

הסטואי
הסטואי, זה גם משהו מעניין. באותו יום שראיתי את ה"חפרפרת" ראיתי גם סרט של סטיבן סיגל, מתוך מיני סידרה שנקראת "צדק אמיתי" וזכתה לדירוג צופים ירוד במיוחד בIMDB. הסרט דווקא ממש טוב בעיניי, הסובייקטיביות. כל הדיאלוגים שם הם מהסוג של "cut the bullshit let's shoot". כלומר, יש שם כל מיני שוטרים צעירים חתיכים וחתיכות, ואת סטיבן סיגל שהוא השוטר הותיק הפטריארך. להם יש כל מיני רגשות לגבי מה שהם עושים, הם מפחדים לא להצליח לתפוס את הפושע, הם חושבים שהם החטיאו איזו ירייה בפושע מרכב נוסע הם לא מספיק שווים ודברים כאלה. ואז יש את הקשוח המרכזי , סיגל, והקשוח המשני, איזה גבר קורא תיגר לכתר הפטריארך. קורא התיגר הוא דכאני, הוא שואל משהו כמו "אתה בא נלך?" עונים לו משהו כמו "אני לא יודע, אני חושש שזה לא הדבר הכי יפה לעשות" והוא עונה "לא שאלתי מה אתה חושב שאלתי אם אתה בא". סיגל הוא דווקא מיטיב אבל באותו קטע סמכותי סטואי. הוא מציל שוטרת צעירה שנקלעה למארב. הוא בא יורה בכולם הכי טוב, עושה את הפמיניסטית הצעירה לדמזל אין דיסטרס, מרים אותה מהריצפה אחרי שהביס את הרעים ושותק. הוא יודע שהיא מוקירה תודה ומושפלת בבת אחת, היא יודעת שהוא יודע שהיא מושפלת ושהוא יודע שהוא הציל את חייה, שניהם יודעים שאם ידברו על זה יפספסו רגע של חיבור הדדי. שאם הם יגידו משהו לגבי זה שהיה ביניהם חיבור פטריארכלי בנאלי, הוא יהפוך לבנאלי, אבל בעצם הוא היה הכי אנושי, במובן של מכבד, לוקח אחריות, מכיר, אולי אפילו אוהב בלי להודות בכך.

טוב נגמר לי הזמן לכתוב בוא נקרא לזה פרק א'. בפרק הבא אסביר למה דון דרייפר השוביניסט הוא דווקא משחרר נשים. אסביר גם איך קוראים שירה - לא לפי דעה אישית ולא כמשהו אובייקטיבי, אלא לפי משמעות אינטרסובייקטיבית שנוצרת בין הכותב והקורא/ים. אסביר גם משהו על מרחב המעבר הוויניקוטאני וכו'. שווה. כמובן שאני מקפיד לכתוב את הדוגמאות הקיצוניות, כי לכתוב את הדברים הנחמדים שבאינטרסובייקטיביות לא תמיד מבהיר את הנקודה. אז אני מתנצל אם זה נשמע כמו היפוך שטני של קשר אנושי. זה לא. עבורי זו דווקא מציאת האנושיות היפה גם בעימות וקושי. וחשוב לזכור! השאלה היא כיצד ניתן לפגוש אנשים אחרים באופן מכבד.

יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

תפקיד הפסיכולוג בליווי טיפול תרופתי בדיכאון

פוסט זה מבוסס על סקירת ספרות אקדמית שערכתי, בקורס על פסיכופרמקולוגיה, בה תיארתי את התרומה האפשרית של הפסיכולוג בתפקיד קייס מנג'ר למטופלים הסובלים מדיכאון ועשויים להתאים לטיפול תרופתי נוגד דיכאון, בדגש על best practices, חוויות רווחות של מטופלים, ולקחים מתוכניות psychoeducation (להלן PE). כך יוצא שעבודה זו בחלקה הינה PE ובחלקה היא אודות PE. אבקש לקחת בחשבון את ההקשר הלימודי בו נכתבה העבודה, ולא לקחתה כאמירה מקצועית מסומכת ותקפה. למרות שפרופ' עומר נתן לי 100.

אמנם, מחקר רב אודות PE מופנה לסובלים בהפרעה דו קוטבית כדי לחנך להתמדה בנטילת תרופות (שם, שם), ולמשפחות התומכות בסובלים מהפרעות כוללניות (pervasive) כגון סכיזופרניה, אך בעבודה זו אבקש לסקור את המחקרים המראים תועלת בPE לליווי טיפול תרופתי אצל דיכאוניים.

היקף התחלואה בדיכאון מאג'ורי המוכר בארה"ב הינו כ6.7% מהאמריקאים מעל גיל 18, עם "רוב נשי", וגיל onset חציוני של 32. דיסטמיה מאובחנת אצל 1.5% נוסף מאוכלוסיית ארה"ב הבגירה. דיכאון מהווה סיבת הנכות (disability) המובילה בארה"ב בגילאים 15-44 (NIH, 2012). במדינות המפותחות, ארגון ה-OECD מדווח כי לפי סקר של ארגון הבריאות הבינלאומי, שכיחותן של הפרעות דיכאוניות חד קוטביות הוא 8.2% מהאוכלוסיה (OECD, 2011).


ישנו מגוון רב של פסיכותרפיות שנמצאו אפקטיביות בטיפול בדיכאון: CBT, טיפול קוגניטיבי מבוסס מיינדפולנס, טיפול בינאישי, טיפול דינאמי קצר מועד, טיפול ממוקד רגש, טיפול משפחתי, וכן, לענייננו, גם PE (Hollon & Poniah,2010). כל אלו מוצעים על ידי פסיכולוגים. לצד אלו שילוב טיפול תרופתי יכול לספק אפקט חזק יותר, במיוחד לדיכאון בינוני כרוני (de Maat et al, 2007). טיפול תרופתי ניתן רק על ידי פסיכיאטרים.

ההצעה מצד הפסיכולוג לשילוב טיפול תרופתי הינה שאלה אתית לא פשוטה, לגבי היכולת "לתקן" חוויה נפשית לפי קנה מידה נורמטיבי שאינו נוגע לחוויה הפרטיקולרית של המטופל, ולגבי המחוייבות של המטפל להציע את הbest-practices המוכרים גם אם אינו מאמין עצמו בטיפול תרופתי מסיבות שונות (Barnett, 2010). וכן יש לזכור כי יש סיכון להחמרת המצב בנטילת תרופות במקרה והמטופל אינו סובל מדיכאון חד קוטבי, אלא מהפרעה דו קוטבית, שאז אנטידפרסנטים עשויים להעלות את הסיכון של התאבדויות, להוביל האצת סייקל המאניה-דפרסיה, ו/או לסייקל מהיר (Tundo et al., 2011). הצעת פתרון תרופתי עשוי גם להיות לא אמפטית לחוויית הדיכאון של המטופל, היות ומחקר על תפיסת דיכאון וסיוע לדיכאוניים מגלה פער בין תפיסותיהם של דיכאוניים ולא-דיכאוניים: בעוד האדם הבריא תופס דיכאון כבר-שליטה וחותר לריפוי אקטיבי, הרי שהאדם המדוכא נוטה לחשוב שדווקא רישיון לסגת לדיכאון יעזור לו יותר מאשר התאוששות מהירה (Vollman et al., 2010), וכך נטילת אנטידפרסנטים עשויה לשלול משאלה זו.

אם הפציינט שוקל נטילת תרופות, הרי שזה תפקידו של הפסיכולוג להסביר מהן תופעות הלוואי הכרוכות כדי להפיג חששות שאין להם בסיס במציאות ולסייע בשיקול הדעת. אין טעם רב בהסברת ההבדל בין האנטידפרסנטים השונים,משום שהפסיכולוג אינו זה המחליט על המרשם הספציפי, משום שרוב המטופלים מקבלים אותו המרשם (flouxetine), וגם משום שיעילותן של האנטידפרסנטים השונים נמצאה דומה (כך שייתכן שתפקיד הפסיכיאטר משעמם מאוד, אך גם ייתכן שעבודתו חשובה מאוד משום שהתאמת המרשם למטופל מכסה על אפקטים ייחודיים של אנטידפרסנטים שונים) (Omori et al., 2009). ניתן גם לומר כי יחסית למשפחות תרופות אחרות, תופעות הלוואי אינן משתנות באופן מובהק בין סוגים שונים של אנטי דפרסנטים, גם אם יש דגש לתופעות לוואי מסויימות בתרופות שונות (ראה תרשים 1). תופעות הלוואי המרכזיות הנפוצות באנטידפרסנטים הינם: ירידה/עלייה בתיאבון, בחילה, עייפות והרגעה, הזעה, בעיות עיכול, ופגיעה בתפקוד מיני (Kubyszyn et al., 2012; Patten et al., 2012). ואמנם, תפקידו של הפסיכיאטר להחליט מה התרופה ההולמת את המטופל, אולם במקרה ולא ניחש נכון בפעם הראשונה, תפקידו של הפסיכולוג נעשה חשוב יותר. דיווח על תופעות לוואי לפסיכיאטר, במיוחד בנושא תפקוד מיני עשוי להיות חלקי (Haw, Kelbrick and Stubbs, 2012). אם הוא נמצא בקשר קרוב יותר עם המטופל, הפסיכולוג יכול לשים לב לתגובות לא אופייניות לאנטידפרסנט הספציפי שקיבל המטופל, דהיינו ששיעור הסיכון שלה נמוך יחסית לתרופות אחרות במשפחת האנטי דפרסנטיות, ולתקשר זאת לפסיכיאטר כממצא בעל ערך (Kubyszyn et al., 2012).


ישנה סטיגמה כנגד השימוש באנטידפרסנטים לטיפול בדיכאון כבד ואף במטופלים עם סכנת התאבדות, כאילו התרופות עשויות להזיק יותר מההפרעה הנפשית, ובהקשר זה ניתן לראות את תפקיד הפסיכולוג בהעלאת האוריינות המנטלית בקהילה (mental literacy) (Reavley & Jorm, 2012; Jorm, 2012). בהקשר זה מעניין לציין כי אחרי תחילת נטילת תרופות, תפיסת הצורך בתרופה עולה, ותפיסת הנזק מהתרופה יורדת. תופעות לוואי נמצאות במתאם חיובי עם תפיסות נזק לפני הטיפול. אפקט טיפולי נמצא במתאם לתפיסת צורך ולהתמדה, אך לא לתפיסת נזק או תופעות לוואי בפועל. לכן מציעים החוקרים , ייתכן בעוקצנות, להזהיר את המטופלים שמי שמאמין בתופעות לוואי סובל מתופעות לוואי (Aikens & Klinkman, 2012). אין בכך כדי לרמוז שאולי עדיף שלא לספר למטופל על תופעות הלוואי ובכך לחסוך ממנו אותם (כפי שפסיכיאטרים רבים נוהגים), משום שדווקא חשיפת המטופל לאמת אודות תופעות הלוואי נמצאת במתאם עם התמדה בטיפול, כנראה משום שתפיסות הנזק של המטופל עשויות להיות מוגזמות (Fawzi et al., 2012). גם אם הפסיכיאטר הקפיד לתאר למטופל את תופעות הלוואי ולהזהיר בפני סכנות בעירוב עם סמים ואלכוהול, נראה כי מטופלים מתקשים להפנים מידע רב בפגישות יעילות עם הפסיכיאטר, וישנו מקום להטמעה איטית יותר של ידע לגבי מצבם והטיפול בהם גם לאורך טיפול מתמשך אצל הפסיכולוג (Swadi et al.,2010).

אציין את דעתי, לפיה דרך נוספת להתייחס לתופעות הלוואי היא אישית יותר. יש מי שירידה בחשק המיני תשחרר אותו ממועקה לבידינאלית שחווה עד כה, וגם אם לפני נטילת התרופות רעיון ירידת החשק המיני עורר חרדה, לאחר נטילת התרופות, דווקא תופעת הלוואי מורידה חרדה הקשורה בחשק מיני. יש מי שעייפות והרגעה פוגעות בתפקודו, לדוגמא אם מדובר במי שנוהג בדרכים שעות רבות. אך יש גם מי שנהנה משנת לילה טובה סופסוף. הבחילה-השמחה שמלווה את האנטידפרסנטים לא שונה מעשן הסיגריות הגועלי שמלווה את תחושת ההקלה והופך למפתה בפני עצמו, וניתן לראות בבחילה זו סימן לחוויה המשופרת.

בחילה שמחה של אביב בחייך!

לאחר תחילת הטיפול התרופתי, מי שמודאג מתופעות הלוואי הספציפיות ומתקשה לתפקד בגללן יכול לפנות ראשית לפסיכיאטר ולנסות להחליף מרשם. אופציה זו צריכה לקבל עידוד על ידי הפסיכולוג. נטישת הטיפול בגלל תופעת לוואי האופיינית יותר לתרופה אחת מהאחרת עשויה לנבוע מאי הכרת החלופות. וכך לדוגמא, מטופלים המתלוננים על מגרנה יכולים לעבור מאנטידפרסנטים מסוג SSRI לכאלו מסוג TRICYCLIC (Torta & Leraci, 2012). במקרה זה תפקידו של הפסיכולוג להבהיר כי קיימות אלטרנטיבות, ותפקידו של הפסיכיאטר להציע את האלטרנטיבה הרלבנטית.

במקרים אחרים, כגון השמנה עקב נטילת תרופות, הפסיכולוג יכול לעשות מעט מאוד ברמה של פתרון בעיות (Patten et al., 2011), אך בכל זאת ישנו מקום של סיוע בשיקול דעת, חיזוק בחירות בריאות, וסיוע במציאת דרכים להתמודדות. דיאטנית בתוכנית בוקר, כשנשאלה לגבי אותה תופעת הלוואי של גלולות למניעת הריון השיבה לצופה שעל הקו: "משמינים מלאכול, לא מתרופות". אף על פי שגישה זו עשויה להיות מאשימה ומכבידה, ניתן גם למצוא בה כיוון של סוכנות ויכולת התמודדות עם המצב הנתון – מינוף המצברוח החיובי להתמודדות עם תופעות הלוואי דרך כושר גופני ודיאטה בריאה.

במקרים אחרים, כגון בעיות בתפקוד המיני יכול הפסיכולוג דווקא להציע יותר פתרון בעיות בהפנייה למחקרים המראים אפקטים חיוביים של עליית חשק מיני אצל נשים לאחר מאמץ אירובי אינטנסיבי (Lorenz & Meston, 2012), ותכשיר ג'ל טסטוסטרון המסייע לגברים לפצות על הירידה בחשק המיני (Amiaz et al., 2011).
מעבר לחוסר הנעימות של תופעות הלוואי, הרי שחוסר הבנה לגבי אופיין של תופעות הלוואי, וחשיבות ההתמדה לאחר התגובה הראשונית כדי להגיע לרמסיה המלאה מהווה גורם לאי התמדה בטיפול התרופתי (Hung et al.,2011). מטופלים מדווחים על תחושה שהם "אינם עצמם" ועל קשיי תפקוד מיני חמורים כסיבה להפסיק את הטיפול (Fortney et al.,2009). ניתן אם כן לראות את תפקיד הפסיכולוג לא רק בתמיכה בהתמודדות עם תופעות הלוואי אלא בהסברת החשיבות של ההתמדה בטיפול התרופתי ובתיאום צפיות לגבי משך הטיפול התרופתי, במיוחד בדיכאון עיקש (Kytner, Ryan and Solomon, 2006).

בהמשך לקו ההוליסטי ניתן לתת למטופל גם עצות תזונתיות. מזונות עתירי חומצות אמינו יכולים לסייע להעלות את רמת הסרוטונין בגוף במקרה והמטופל סובל מלחץ רב בנוסף לדיכאון (Marcus, 2008). תוספת אומגה-3 עשויה לסייע להפחית סימפטומים של דיכאון, בייחוד בהעדר קומורבידיות של חרדה (Lesperance et al., 2011).

כל המידע שמועבר למטופל ראוי שיעבור גם למשפחתו. משפחות למטופלים דיכאוניים נושאות נטל כבד. סדנאות המכירות בנטל זה, מלמדות על אופי ההפרעה והטיפול, ומתייחסות להיבטים משפחתיים של רגשות מוחצנים שליליים התורמים לדיכאון (EE), מסייעות לשפר את האווירה התומכת בבית, להפחית "הדבקה" בדיכאון וחרדה ליתר המשפחה, ולהפחית את הרגשות המוחצנים השליליים בבית (Katsuki et al.,2011).

לסיכום נראה כי יש מקום לPE בטיפול בסובלים מדיכאון, כדי לפתור בעיות, לתת הכרה לחוויות אישיות, לסייע בהתמדה בתרופות ולהקל על ההתמודדות המערכתית עם בעייתם.

*דיסקליימר:
איני מספק עצות על גבי האתר, והכתוב אינו מהווה תחליף לטיפול/המלצה וכו' על ידי איש מקצוע מומסך בפגישה אישית. במקרה משבר נפשי מומלץ לפנות לרופא המשפחה בקופת החולים או לחדר מיון באיזור מגוריך.

הפניות:


NIH (2012). The Number Count of Mental Health Disorders in America. Retrieved on August 5th 2012 from: http://www.nimh.nih.gov/health/publications/the-numbers-count-mental-disorders-in-america/index.shtml#MajorDepressive

OECD (2011). Prevalence of Chronic Conditions. Retrieved on August 5th 2012 from: http://www.oecd.org/health/healthpoliciesanddata/48831921.pdf

Hollon, S.D., Poniah, D. (2010) A review of empirically supported psychological therapies for mood disorders in adults. Depression and Anxiety. Vol 27 (10), Oct, 891-932. 

Barnett, j. (2010) Ask the Ethicist: The Ethics of Making or Not Making Medication Referrals. American Psychological Association Division of Psychotherapy. Retrieved on Aug 5th from: http://psycnet.apa.org/psycextra/687702011-001.pdf

Katsuki, F., Takeuchi, H., Konishi, M., Sasaki, M., Murase, Y., Naito, A., Toyoda, H., Suzuki, M., Kubota, Y., Yoshimatsu, Y., Furukawa, T.A. (2010). 

Tundo, A., Cavalieri, P., Navari, S., Marchetti, F. (2011). Treating bipolar depression – antidepressants and alternatives: a critical review of the literature . Acta Neuropsychiatrica. Vol 23 (3), June, 94-105. 
Haw, C., Kelbrick, M., Stubbs, J. (2012). A survey of antidepressant prescribing at a secure psychiatric hospital. Journal of Psychiatric Intensive Care. Vol 8, April, 3-9. 



Omori, I.M., Watanabe, N., Nakaqawa, A., Akechi, T., Cipriani, A., Barbui, C., McGuire, H., Churchil, R., Furukawa, T.A. (2009). Efficacy, tolerability and side-effect profile of fluvoxamine for major depression: Meta-analysis. Journal of Psychopharmachology. Vol 23(5), July, 539-550. 

Kubyszyn, T., Mire, S., Dutt, S., Papathopoulos, K., Backscheider,B. (2012). Significant Differences in Pediatric Psychotropic Side Effects Implications for School Performance. School Psychology Quarterly. Vol 27(1), 4-28. 
Vollman, M., Scharloo, M., Salewski, C., Dienst, A., Schonauer, K.,Renner, B. (2010). Illness representations of depression and perceptions of the helpfulness of social support: Comparing depressed and never-depressed persons. Journal of Affective Disorders. Vol 125(1–3), September, 213–220. 
Reavley, N.J., Jorm, A.F. (2012). Belief in the harmfulness of antidepressants: Associated factors and change over 16 years. Journal of Affective Disorders. Vol 138 (3), May, 375–386. 

Jorm, A.F. (2012). Mental Health Literacy: Empowering the Community to Take Action for Better Mental Health. American Psychologist Association. Vol 67 (3), 231-243. 
Fawzi, W., Mohsen, M.Y.A., Hashem, A.H., Mousa, S., Coker, E., Wilson, K.C.M. (2012). Beliefs about medications predict adherence to antidepressants in older adults. International Psychogeriatrics. Vol 24, 159-169. 
Patten,S.B., Williams, J.V.A.,Lavorato, D.H., Khaled, S., Bulloch, A.G.M. (2011). Weight gain in relation to major depression and antidepressant medication use. Journal of Affective Disorders. Vol 134 (1–3), November, 288–293. 

Torta, R.,Leraci, V. (2012). Migraine and depression comorbidity: antidepressant options. Neurological Science, Vol 33 (1), 117-118 

Amiaz, R., Pope, H.G.j., Mahne, T., Kelly, J.F., Brennan, B.P., Kanayama, G., Weiser, M., Hudson, J.I., Seidman, S.N. (2011). Testosterone Gel Replacement Improves Sexual Function in Depressed Men Taking Serotonergic Antidepressants: A Randomized, Placebo-Controlled Clinical Trial. Journal of Sex & Marital Therapy. Volume 37 (4), 243-254. 

Lorenz, T.A., Meston, C.M. (2012). Acute Exercise Improves Physical Sexual Arousal in Women Taking Antidepressants. Annals of Behavioral Medicine. Vol 43 (3), 352-361. 

Swadi, H., Bobier, C., Price,L., Craig, B. (2010). Lessons from an Audit of Psychoeducation at an Older Adolescent Inpatient Unit. Australas Psychiatry. Vol 18 (1), February, 53-56. 

Hung, C., Wang, S.J., Liu, C.Y., Hsu, S.C., Yang, C.H. (2011). Comorbidities and factors related to discontinuation of pharmacotherapy among outpatients with major depressive disorder. Comprehensive Psychiatry. Volume 52 (4), July–August, 370–377. 

Fortney, J.C., Pyne, J.M., Edlund, M.J., Stecker, T., Mittal, D., Robinson, D.E., Henderson, K.L. (2010). Reasons for Antidepressant Nonadherence Among Veterans Treated in Primary Care Clinic. Journal of Clinical Psychiatry. Vol 72 (6), 827-834. 

de Maat, S.M., Dekker, J., Schoevers, R.A., de Jonqhe, F. (2007). Relative efficacy of psychotherapy and combined therapy in the treatment of depression: A meta- analysis. European Psychiatry. Vol 22(1), Jan, 1-8. 

Kytner, G.I., Ryan, C.E., Solomon,D.A. (2006). Realistic Expectations and Disease Management Model for Depressed Patients with Persistent Symptoms. Journal of Clinical Psychiatry. Vol 67(9). 

Marcus, C.R. (2008). Dietary Amino Acids and Brain Serotonin Function; Implications for Stress-Related Affective Changes. NeuroMolecular Medicine, Vol 10 (4), Pages 247-258. 

Lesperance, F., Frasure-Smith, N., St-Andre, E., Turecki, G., Lesperance, P., Wisniewski, S.R. (2011). The Efficacy of Omega-3 Supplementation for Major Depression: A Randomized Controlled Trial.

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

50 גוונים של נרציזם: מזוכיזם

את ז'יז'ק הציג לי חברי ללימודים אמיר, אי שם ב2005, כשהקרין את "מדריך הסוטה לקולנוע" על מסך גדול בספריית הר הצופים. אני הבאתי תפוצ'יפס והוא סימן לי מתי לצחוק מהבדיחות. מאז צפיתי בסרט שוב והבנתי קצת יותר מתי מצחיק ומתי לא. בקטע הזה מהסרט, מנתח ז'יז'ק את הסרט "ורטיגו" של היצ'קוק. הוא מתאר כיצד גיבור הסרט מחפצן את אהובתו, מלביש ומעצב אותה לפי הפנטזיה שלו. ציטוט לא מדוייק: "כדי לחוות סובייקטיביות הגבר חייב להמית (mortify) את האישה, להצר את היבטיה הפרועים. הגבר עצמו חסר סובייקטיביות, הוא אובייקט מובנה היטב שאינו מסוגל לחוות עצמו ספונטנית, ורק דרכה הוא מסוגל לחוות פנטזיה". (ריקליימינג למניפסט החלאה?).


לאחרונה החלפנו שנינויות בפייסבוק, כשהוא המשורר ואני הטרול המציק, ונראה לי שנגענו בנקודה נפוצה שז'יז'ק מדבר עליה הרבה, ואני ניסיתי להפעיל את העמדה הז'יז'קית כנגד אמיר כדי לבסס נפרדותי האינטלקטואלית ממנו. הנה:

המשורר בפוסט:
"אני רוצה שתשפילי אותי, שזה יכאב, כלומר, לא בדיוק. אני רוצה שתתנהגי כאילו את טובה ממני, כאילו יש בך משהו מיוחד. שתקשיבי לי רק קצת ואז תקומי, שתביטי אבל לא כל כך תראי. אל תסיימי משפטים, אל תעני לטלפונים, אל תופיעי על מפתן ביתי אלא אם כן חיכיתי לך שעות, או שזה לגמרי במקרה, ואל תתרגשי ממקריות. דאגי תמיד לקבוע פגישה נוספת אחרי. דברי בשפתי כבת המקום, ובשלוש שפות אחרות, דעי יותר ממני עליי ועל יוון העתיקה. הפגיני, אם לא קשה לך, מצוקה אדישה. טיילי בעולם בזמן שאני אתכנס לתוכי, למדי לנגן בכלי נגינה. צחקי מהבדיחות שלי עד גבול מסוים, הרפי מהחיבוק שניות לפני שיהפך לרציני. נשקי לחי וצוואר, לעולם לא שפתיים. חיי בעולם שעליו אוכל רק לחלום."

הטרול בתגובה:
"הנרקסיסט תמיד רוצה להיות מוערך על ידי מישהו טוב ממנו, וכמובן שנרקסיסט טוב דיו מבחין במחיאות כפיים של "לא הבנתי את הפרפאזה אבל אני רק רוצה שתאהב אותי בחזרה", אלו הן כמו רעל עבורו. לאחר כמה סיבובים במשחק זה הוא מתחיל להבין שהוא זקוק להערצתו הטוטאלית של סובייקט עצמאי. עצמאותו של הסובייקט מסומנת במקומות בהם אינו נוהג לפי הפנטזיה שלו ולכן הוא מחפש דווקא את התסכול הרומנטי. אבל הבעיה שהתסכול הזה בלתי נשלט, והוא חותר להפיק ממנו בכל זאת הערצה. אם כן הוא מסתתר בעמדה המזוכיסטית, מוצא בחורה שנוטה לסגנון המתעמר ביחסיה עם גברים, ומפעיל אותה כבובה על חוט. תסכלי אותי חזק, רך, אבל תהני מזה. לי אסור להנות אחרת יתגלה מחבואי. בעטי לי במפשעה מהר זה נראה כאילו אני מתענג על הסבל! וכך זה נמשך עד לאות..
אומרים האינטרסובייקטיביים יפי הנפש שאולי יימצא פתרון בהכרה באחרות של האחר, בחקירתו של האחר יימצא חברנו הכרה בעצמיותו הנפלאה ויוכל לחגוג אותה. אני חושב אחרת. דווקא החיפצון הרדיקלי של האחר, שאינו מצטדק במזוכיזם, עשוי לשחרר אותך מהמרדף אחרי אחר פסאודו-סובייקט מתעמר. ההכרה כאן תהיה דווקא בבדידותך האינסופית כמו גם בבדידותה של אותה עלמת חמד אותה אני מציע לך להשקות באלכוהול איכותי תוך כדי הכרה הדדית בבשריותכם הבלתי נסבלת..."

הנה טרול:


מוסר השכל לקאניאני:
אתה לא חייב להיות מזוכיסט במוצהר. אם בת זוגך דורכת עליך ומאשימה אותך בזה שהשמיים לא מספיק כחולים בגללך, גם זה שרע לך זה באשמתך. ה-payoff שלך הוא שליטה, באמצעות הבניית הסיטואציה הדכאנית כלפי עצמך.

מוסר השכל אינטרסובייקטיבי:
נראה לי זה נוגע בסוף הסרט קוראים לי אפחד עם טרנס היל. לא כל מי שמחרבן עליך פוגע בך ולא כל מי שמלטף אותך הוא חבר שלך.

דיסקליימר:
בלוג זה אינו מצדיק שומדבר, והצדקות במיוחד לא. כך גם אין אשמים, פרט לאלו שחשים אשמים, שגורמים לכולם להרגיש אשמים על כך, ודי כבר להתנצל, אשמת הפוגע מפקיעה את הפגיעה מעולמו של הנפגע, ושוללת הכרה בפגיעתו כשלו ואת יכולתו להתענג עליה.

הנה טרנס היל  בסצינה האהובה עלי אוכל שעועית בתשוקה דיוניסאית, מתענג על בשריותו ללא אשם וללא עכבות סנטימנטליות.

פורנוגרפיה פושקין וביקורת מחקרים...

בתחילת השבוע הייתי בכנס באיכילוב בנושא השפעת פורנוגרפיה על בני נוער, בהקשר לאחד מפרקי התיזה שלי על נוכחות הורית בשדה הווירטואלי. הנוכחים היו בעיקר אנשי חינוך וטיפול. זה הרגיש קצת את מה שדמיינתי כקראתי את "סמינר אוננות" של פרויד (במובן שזה על זה, וזה מה שזה). אחת, ד"ר דפנה שגיב רייס, מטפלת זוגית המתמחה במיניות, סקרה מגוון נתונים. בינהם ציינה כי עיקר צרכני הפורנו בארה"ב בגילאים 12-17. חשבתי קצת לעצמי... מעניין שזה לא קהל צרכני, כלומר, אין להם כרטיס אשראי והם לא יכולים לקנות שומדבר. המודל העסקי של הפורנוגרף, אם כך, הוא יצירת תלות לקראת בגרות. תלות זו נוצרת על ידי יצירת פער בין פורנוגרפיה ומין, כך שבלי פורנוגרפיה לא יהיה סיפוק. בערך כמו שכבר אי אפשר להנות ממפגש עם חברים בלי לתייג את זה בפייסבוק.

חשוב לנתח את ההיבטים הכלכליים ולא רק הפסיכולוגיים והחברתיים, כדי להבין איך זה פועל.


לאחר מכן היה דיון בין מגוון משתתפים ומרצים המחפש להגדיר את הבעייתיות של הפורנוגרפיה: הדרדור של המשתתפות למכור את גופן, היעדר הרגש והאינטימיות, חוסר המציאותיות, חפצון ומסחור של הגוף, ייצוגים בולטים של מיניות כוחנית דכאנית כלפי נשים, מדרון חלקלק מפורנוגרפיה לאונס ולהתעללות מינית במערכות יחסים בלתי שוויוניות, וכו'. עניין אותי אופי הדיון. הוא כלל טיעונים נוסטלגים כמו "בדור שלנו... הדור הזה...", או טיעונים של מדרון חלקלק ששמים את הפסול בתוצאות עקיפות, או ביכולת הבחירה מול הבנייה. מזכיר קצת את הדיבייטינג המגוחך בסרט תודה שעישנתם, בייחוד כשאחת המשתתפות בפאנל שנערך הייתה ראש מועצת התלמידים של איפשהו שכיסחה את כל המומחים בווכחנות חסרת פשר (כדי להגן על זכותם של בני נוער לצרוך פורנוגרפיה בתבונה). הדבר שהכי התקשו המרצים והמתדיינים לגעת בו הוא מה עמדתם לגבי פורנוגרפיה בפני עצמה. עצם הדיון בהקשר החינוכי, נראה כהתחמקות מדיון כללי על פורנוגרפיה, ונראה שעד שהמבוגרים לא יחליטו מה עמדתם המוסרית, השיקול ההתפתחותי יישאר משני.


הנה משהו של פושקין על זה איך שפורנוגרפיה (אז בצורת רומנים) מלמדת את הנוער לאהוב:

מִנֹּעַר חֵשֶׁק יְצִיקֵנוּ –

וּכְבָר שַׁטוֹבְּרִיָן כָּתָב:

אֱהֹב לֹא טֶבַע יְאַלְּפֵנוּ,

רַק כָּל רוֹמָן רִאשׁוֹן נִתְעָב.

הַכֵּר חַיִּים בְּלֹא עֵת צָמֵאנוּ,

וּבַרוֹמָן נִמְצָא חֶפְצֵנוּ,

בֵּין כֹּה עוֹבְרוֹת עָלֵינוּ שְׁנוֹת

חַיִּים, בְּלִי לְהֵהָנוֹת;

כָּל הַמַּקְדִּים נִסְיוֹן-הַחֶמֶד,

קִפֵּד אָשְׁרוֹ בְּלֹא עִתּוֹ,

גָּז חִישׁ הָאשֶׁר וְאִתּוֹ

גַּם אֵשׁ הַנֹּעַר נֶעֱלֶמֶת.

אוֹניֶגִין בְּכָל זֶה נִבְחָן –

אַךְ לֵב נָשִׁים כַּמָּה תָכָן!

(יבגני אונייגין, פרק ט')



(נ.ב. 31.10.12: לאחרונה אני עסוק בפער בין אשמה ואחריות. אציע שאשמה היא דבר שאדם מרגיש כלפי עצמו, ואחרים גורמים לאדם לחוש כדי לשלוט בו באמצעות מניפולציות רגשיות, והיא מובילה בעיקר לעיסוק בעבר והימנעות מהתנהגויות. לאשמה יש תפקידה בסדר החברתי, ואינני שולל אותה לגמרי. אבל לעומתה אציע אלטרנטיבה שעשויה להתאים יותר במקרים רבים, והיא האחריות. האחריות היא המבט אל ההווה ויכולת הפעולה וההשפעה על המציאות הנתונה בידי הפרט במצבו החברתי והנפשי הנתון. אחריות היא המיקוד במה שיש בכוחנו לעשות בכל רגע נתון בהתאם לערכינו והתחייבויותינו. לאחר פרישה של שני מושגים אלו, ברצוני להציע שהפורנוגרף משחק עם האשמה כדי לגרום להימנעות מהתמודדות עם האחריות האתית לגבי פורנוגרפיה מצד ההורה וגם הילד. כלומר, דווקא בגלל שפורנוגרפיה מעוררת תגובה מוסרית קיצונית, תוך כדי שצורכים אותה, היא מעוררת אשמה ומרחיקה אחריות. ההורה נמנע מלהודות בצריכת פורנוגרפיה ולכן אינו מציג עמדתו מול הילד או מציג עמדה מוסרנית צבועה, והילד יודע שהוא עושה דבר רע, ולכן נמנע מלעבד את חווייתו מול ההורה. כך הפורנוגרף משיג שטח הפקר מוסרי דווקא בזכות העבירה הגסה של הגבולות האתיים.)


בין היתר דובר על הפגיעה בבני נוער וגברים, שעיקרה בחרדת ביצוע הנובעת מהשוואה לא מציאותית לסטנדרטים של פורנו. בהקשר זה חשבתי שבעצם יש הסכמה לגבי מבנה של יחסי שליטה כוחניים וערעור רק על הקיצוניות שאינה ישימה. בעיניי גם בחינוך בנים לתפקיד כוחני ביחסי מין יש מידה של דיכוי, עוד לפני שנשאל אם התפקיד הזה מציאותי או לא.


ממצא אחר שהוצג בהקשר פגיעה בנשים, הוא שגברים שצפו בפורנוגרפיה ונשאלו לאחר מכן לגבי עמדותיהם המוסריות הכוללות יחס לנשים, גילו קהות מוסרית לגבי ניצול מיני של נשים. נראה לי שאפשר להוסיף משתנה מתווך שם באמצע, שאקרא לו ניכור. חלק גדול מהדיבור על בריונות בפייסבוק מציע משתנה מתווך מסוג זה, שהאינטרנט כסביבה אנונימית הרגילה אנשים לפעול ללא רסנים מוסריים שהיו להם לו היו פנים מול פנים, וכך טרולים אכזריים מרגישיים בנוח ללעוג ולפגוע, במי שאחרת היו מנומסים אליו פנים אל פנים. באותו אופן נראה לי שחוסר המציאותיות וההזדהות עם תפקיד דכאני גורמים לניכור מהעצמי והאחר, ואלו הם שגורמים לקהות מוסרית. למה זה חשוב לעמוד על המשתנה המתווך הזה? כי גם פייסבוק פועל באותו אופן.

ואולי הכי חבל שרוב המחקרים שהציגו המרצים היו מתאמיים ומסביבות 2005, ומהם הייתה אקסטראפולציה משוערת, שאם היה כל כך נורא ב2005, לבטח היום זה יותר גרוע. כשחשוב לציין שפייסבוק וסמארטפונים שינו את חוקי המשחק, ואי אפשר לסמוך על אקסטראפולציה לינארית. 

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

ניכור לגוף ובריחה ממצבי ביניים

אתמול קראתי עבודה של ידידתי המקסימה והרהוטה רוני (זו מהבלוג הביקורתי בנושא מגדר), על איריגאראי. אני אנסה לתמצת במושגים שאני מכיר והסברים של רוני: הדיכוי הפטריארכלי של נשים כולל חיפצון בעיניי גברים, היוצר שוויון ערך ויחסי חליפין תחרותיים בין אם ובת כאובייקטים מיניים ואימהיים לגברים, ומעורר אצל שתיהן חרדת מיזוג זו עם זו, משום שהקרבה ביניהן, כאשר הן תופסות עצמן כאובייקטים מיניים עבור גברים, יוצרת איום של הבת הצעירה על האם המבוגרת. כך לא מתאפשרת קרבה בין אם ובת כסובייקטים פרטיקולריים. הצעתה של איריגארי היא ליצור פורומים נשיים בהם נשים חוברות זו לזו שלא כמתחרות, ולהיוודע לגוף שלא כאובייקט למבט הגברי המאשר.

אחר כך, אתמול בערב הלכתי להרצאה של אחד ד"ר יצחק בנימיני, שערך בין היתר את ההוצאה החדשה של רסלינג לחיבורו של פרויד "המאויים" (Das Unheimliche), או בתרגום רסלינג החדש: "האלביתי". רגע נסביר מה זה האלביתי. פרויד כתב את החיבור הזה ב1919 בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא מקדים ואומר שזה חיבור בנושא אסתטיקה ולא טיפול. אולי כרמז למשהו שניתן רק להכיר בו ולא ניתן לשנותו. אעז ואתמצת כי האלביתי הוא תחושה מבלבלת שאנחנו חווים כשאובייקט נתפס כדבר והיפוכו. ז'יז'ק מסביר את זה עם ספרי סטיבן קינג, בהם יש חי, מת וחי-מת (undead). החי-מת אינו מת,שאחרת לא היה מסוגל לרדוף אחרינו, ואינו חי כך שאיננו יכולים להורגו, וכך הוא תקוע בין לבין בלתי ניתן לסילוק. השלילה באמצעות הפרפיקס un, אינה מבטאת היפך, אלא מצב ביניים. הנה עוד דוגמא: real, fake, unreal - בלתי-אמיתי אינו מזוייף, הוא משהו באמצע. כמו שחברים בפייסבוק, הם לא חברים, אבל הם לא לא חברים, כי פייסבוק כבר שינה את האופן בו אנחנו תופסים חברים. כך יצור הכלאיים המקיים דבר והיפוכו, גורם לנו לתחושת חלחלה כאשר הוא מערער את הגדרותינו הדיכוטומיות. מצטער, חברים. (אגב, למי שקרא ובקיא וחושב שזה לא מלהיב, ההוצאה החדשה של רסלינג כוללת תרגום של יענטש והופמן גם!)

פרויד מדגים את תחושת הבלבול הזו, כשמשהו שהדחקנו או שביטלנו כסיפורי ילדות לא אמיתיים, חוזר ותוקף אותנו בבגרות ומתגלה כאמיתי. בסיפור, איש החול, של הופמן, אליו פרויד מתייחס, הסיפורים המפחידים מילדותו של הגיבור, נתנאל, מתבררים כנכונים, וחוויה זו שולחת מבלבלת אותו משום שחווית המציאות שלו התאפשרה רק בהכחשת סיפורים אלו כלא אמיתיים. כלומר, אין מדובר במקרה שפיר של הכחשה, שבה מבקש פרויד לטפל בפסיכואנליזה. הדחקה שפירה, עשויה להיות כשמדובר בחוויות כגון ריגוש מיני מול האם או פחד מסמכותו של האב שהילד לא יכול היה לשאת בילדות, אך קל לו להבין כשהוא מבוגר ובקיא בעניינים של כוח ומיניות. האלביתי עוסק בתכנים שעדיף כי יישארו מודחקים. דווקא אדיפוס המלך, המיתוס שמסייע לפרויד לתאר את הפסיכודינמיקה עבור השיטה הטיפולית, הוא דוגמא לתכנים שכנראה ואינם ניתנים לעיכול ועיבוד גם אצל האדם הבוגר והמחושל.


נושא הרצאתו של בנימיני היה "מועקת הגבר באלביתי והתרבות העכשוית" ובהסבר היה כתוב בין היתר: "מדוע אחרי ולמרות כל ההסברים המעמיקים על הצורך בשוויון בין המינים וצמצום הדיכוי המיני נראה שהזרות הנשית עבור הגבר (ההטרונורמטיבי) אינה ניתנת למחיקה". תחילה חשבתי שידובר על הצורך הגברי למחוק את האישה כפרטיקולרית, בדרך להגדרה עצמית של הגבר. למעשה, תיאר בנימיני ניגוד בין שתי לוגיקות - דיכוטומית ומטושטשת. דיכוטומית היא כזו בה אובייקטים נפרדים, ויש ביניהם הבדלים ברורים, לדוגמא לחם אינו חמאה. לוגיקה מטושטשת היא לוגיקה נשית (עבור הגבר) ובה ישנם מצבים מנוגדים שמתקיימים בחפיפה. מצבים מנוגדים שמתקיימים בחפיפה זה כמו כשהחמאה עמדה קצת על הלחם ונספגה לתוכו, וכמה פירורים מהלחם התערבבו בחמאה במריחה, ואז הלחם הוא לא חמאה, אבל הלחם הוא גם חמאה. בנימיניהוא דיבר על הנשיות כפחות דיכוטומית מהגבריות, ולא אמר כלום על לחם וחמאה כמובן. המפגש היה חינמי וללא כיבוד. אכלתי פיצה ליד. (אגב, בנימיני התייחס לניגוד בין לוגיקה והעדרה, אבל אני מעדיף לקרוא גם לטשטוש סוג של לוגיקה. זה קצת מזכיר את הניסוח של התאורטיקן הצ'יליאני מאטה בלאנקו ללא מודע כמקום בו הלוגיקה האסימטרית הקלאסית אינה מתקיימת, ובמקומה מתקיימת דו-לוגיקה סימטרית, בה אני יכול לאכול את הפיצה והפיצה יכול לאכול אותי)

בנימיני דיבר על החשש של הגבר מהלוגיקה הנשית, האלביתית, המטשטשת הבדלים. פחד זה מותיר את האישה אחרת עבור הגבר, כמישהו שיש להיבדל ממנו, ולהגדיר את האני על סמך הניגוד מול אחר זה. כך הוא הסביר שגברים מודרניים החיים לפי צו נשותיהם המשוחררות, מגדירים עצמם באמצעות היענות לתובענות הנשית. אולם, אם הסטריאוטיפ הישן היה של הגבר השקול והשולט מול האישה הקפריזיונרית והשטותית, היום, לפחות ברמת הדימיוני (הוא נתן את הדוגמא של איצקו מהסידרה רמזור, הגבר המרצה אישה חזקה), חל היפוך תפקידים, והגבר הוא ילד קטן שצריך להחזיק קצר כדי שלא ילכלך/יפרק את הבית. הוא התעקש שהוא מדבר ברמת הדימיוני, שזה מושג לקאניאני שאני לא בקיא בו, אבל ארשה לעצמי להקבילו לרובד האידיאולוגי של החוויה, או הפנטסטי. כלומר שיכול להיות שבפועל גברים הם השולטים באמצעי הייצור או בעבודות הכי שוות, אבל האופן שבו הם תופסים עצמם זה כמשרתי נשותיהם. כך התחמק בנימיני מדיבור על פריבילגיות גבריות.

שני דברים עלו בדעתי במהלך אתמול. הראשון הוא שאיריגארי וגם בנימיני, שניהם תוחמים את השיח שלהם למגדר שהם מייצגים, אבל שהחיפצון, פחד ההיבלעות באם ובכלל באחר, העויינות התחרותית בין אני ואחר כאובייקטים, והניכור לגוף כמצב ביניים מטושטש, נכונים לכל מי שחי בחברה המערבית. בנימיני הזכיר את איריגאראי בהרצאתו בנושא אחר, ותהיתי איך הוא מציג תיזה דומה כל כך, ולא אומר שזה כמו התיזה שלה. הבצבוץ העיקש של הנשיות המודחקת, הוא האלביתי. כי ההדחקה מאפשרת לנו לייצר נרטיב יציב של עצמנו כסובייקטים, הנפרדים מהכאוס הסובב אותנו, לכן אנחנו מדחיקים מצבי חוסר שליטה והיטמעות באחר, המאיימים על לכידותנו כסובייקטים. להגיד שבעצם הוא פמיניסט עבור גברים, יהיה קצת פאתטי, שהרי אז אין בפמיניזם את העוקץ, של שחרור עצמי.

אפשר לחשוב על הריון כמצב של טשטוש ההבדלים בין אני ואחר, של מיזוג מצד אחד, אבל גם של מפורקות פנימית...
והדבר השני הוא הניכור מהגוף. זה נכון, ככה אני מרגיש, מנוכר מהגוף והסביבה שלי. והתחלתי לחשוב מה לעשות לגבי זה. לתת תשומת לב לאוכל, לאיך שהגוף שלי מונח, לעור. אני צריך לפתח את זה עוד. נראה לי שזה רעיון קצת גולמי ויש כל מיני אפשרויות של סגפנות וטיפוח ונהנתנות ובריאותנות וכו' שעוד לא ניווטתי בינהן.

אסיים בציטוט של פרויד שמזכיר שהאובייקט אנשי מחליף בכלל ניסיון לאהוב ולהיאהב על ידי האב:

"בובה ממוכנת זו אינה יכולה אלא להיות מימוש עמדתו הנשית של נתנאל כלפי אביו בימי ילדותו המוקדמים. הרי אבותיה - ספלנצני וקופולה - אינם אלא מהדורה מחודשת, התגשמות מחדש של זוג אבותיו של נתנאל; הצהרתו של ספלנצני שהאופטיקאי גנב את עיניו של נתנאל כדי לקבען בבובה, הצהרה שאלמלא כן נותרת סתומה, מובנת כך כהוכחה לזהותם של נתנאל ואולימפיה. אולימפיה היא כביכול תסביך של נתנאל שהשתחרר ממנו ומופיע לפניו כדמות; השליטה של תסביך זה בנתנאל מוצאת את ביטוייה באהבתו הכפייתית, המטורפת, לאולימפיה. אנו רשאים לכנות אהבה זו אהבה נרקיסיסטית, ומבינים שמי שנשבה בה מתנכר למושא האהבה הממשי. עד כמה נכון הדבר מבחינה פסיכולוגית שהנער המקובע באביו על ידי תסביך הסירוס אינו מסוגל לאהוב אישה מראות אנליזות רבות של חולים, שתוכנן אמנם פנטסטי פחות, אך לא עצוב פחות מסיפורו של הסטודנט נתנאל" (שם הגיבור כך במקור, "האלביתי").

והנה, למי שחושב שפרויד היה סתם שטוף זימה וראה בכל חפץ מאורך פאלוס, זוהי תמונה מוויקיפדיה של הרמה (herma) יוונית עתיקה, פסל סמלי של הרמס שליחו של זאוס, ובעצמו אל המסחר הדיפלומטיה והשגשוג, המציג את ראשו ואיבר מינו על עמוד, והיה נהוג להציבו בגבול המפריד בין שדות ובכניסה לערים, כסמל להגנה ופיריון...

יום שני, 15 באוקטובר 2012

וויניקוט עם כל המיץ

בשבועיים האחרונים אני קורא בבת אחת שלושה ספרים, שניים מהם שקיבלתי מחברתי הטובה אתי. הראשון, מתירנות מוסרית (תרגום חופשי שלי ל-ethical slut, ספר עזר לניהול מערכות יחסים בלתי רכושניות) הוא בכלל במחשב אז הוא תמיד נלחם בפייסבוק, והשלישי, מובי דיק, די נדחף לתחתית התיק. בעיקר אני קורא את השני, Are You My Mother של אחת Alison Bechdel.

זה קומיקס אוטוביוגרפי, שכתבה וציירה אותה אליסון בכדל על הקשר שלה עם אמא שלה. אני באמת באמצע, ועוד לא תייקתי אותו איפשהו ועוד לא הבנתי מה הולך לגמרי. ואולי זה בדיוק נושא הפוסט, על לחוות דברים בלייב.

הספר כולל ציורים שמדלגים בין רגעים סתמיים, לאסוציאציות ויזואליות מהילדות, טקסטים שהיא קראה ומרקרה ומתקשרים למחשבות שלה, והרבה ציורים של הקשר הטלפוני שלה עם אמא שלה תוך כדי כתיבת הספר. יעני, ציור שלה יושבת מול המחשב, ושל אמא שלה על הספה, שזה לא הכי דרמטי. נגיד ציור של אמא שלה מגלגלת גבות. או ציור שלה רושמת נקודות שאמא שלה אמרה כדי לכלול בספר בלי שאמא שלה יודעת. המימד העלילתי זניח, מופיע פה ושם. העיקר זה איזה מהלך חקירה עצמית.


אחד הדברים שהיא עושה כדי להבין את עצמה ואת הקשר עם אמא שלה זה ללכת לטיפול ולקרוא ספרות פסיכואנליטית. והיא כותבת על זה, ומסבירה את התהליכים שהיא עוברת בטיפול. כמו נגיד, לכעוס על אבא שלה שהתאבד. היא לא כותבת שהיא כועסת עליו כהצהרה. היא מסבירה איך היא הבינה שהיא כועסת עליו. איך המטפלת שלה שאלה אותה את השאלה הזו והיא הכחישה. איך היא קראה משהו של וויניקוט על מכוונות הורית והבינה שאבא שלה היה דמות שלילית בסיפור חייה. כל מיני רגעים וטקסטים ורמזים שמובילים אותה לרגש הזה.

הנה עוד תמונה מהספר:


אני קראתי בעצמי את רוב הטקסטים שהיא קוראת, ודנתי בהם עם מורים וקולגות. ובכל זאת משהו בקריאה כאן של התהליך שהיא עוברת מבהיר לי הרבה מאוד דברים שהיה לי קשה להחזיק ביחד בראש. מי שקרא פעם טקסט שכתב פסיכואנליסט יודע שבדרך כלל זה מחרפן. אתה קולט כמה ההורים שלך דפוקים ואתה עלוב והחיים שלך הם משהו פתולוגי רע. הקטע שהתחושה הזו מתעוררת כמעט עם כל תאוריה ולגבי כל הפרעה. יש שלב שהתחלתי להבין שזה מוגזם, שלא ייתכן ואני לוקה בכל הליקויים בבת אחת, ובעיקר בתקופה בה אני קורא עליהם. זה הקטע בקונספטים פסיכולוגיים כאלה, שהם מופשטים מדי, כמו שההורוסקופ תמיד מזהיר אותי מנסיעות, קשה להחיל אותם ספציפית לחיים שלך מבלי לפספס.

בקיצור (תמיד נמאס לי לכתוב את הפוסט אחרי ההקדמה), הספר הזה מעביר את אותם רעיונות אבל בצורה חיה יותר, אינטגרטיבית יותר. אני מרגיש שאני מסוגל לראות איך כל הרעיונות הללו משולבים בתהליך הכרה עצמית. הכתיבה האישית יותר מאפשרת לי לבחון את התהליך הזה באופן אינטגרטיבי יותר מול עצמי. זה כמו ההבדל בין לקרוא איזה ערך היסטורי באנציקלופדיה לעומת לקרוא ביוגרפיה של אחת הדמויות הפועלות. התובנה האנושית עם כל המיץ והחיות שלה. זה אחרת. (PS - כמו ההבדל בין פירוש והעברה).

אם כבר, בהקשר הזה אני חושב על ספר של פוקו, שנקרא The Technologies of the Self, מ1988 ככה. הוא מדבר על הצו האפולוני דע את עצמך (know thyself). הוא אומר שבמאות הראשונות בכלל הבינו את זה במובן אחר, של לעקוב אחרי ההתפתחות העצמית במובן היציאות שלך, והשינה שלך, ולרשום דברים מאוד קונקרטיים. בעצם יותר במובן של לדאוג לעצמך (take care of yourself) ברמה של well-being. לא חשבתי שאני אשבץ כל כך הרבה מילים לועזיות. Well-being זה בריאות כללית כזאת. ואחר כך, עם הנצרות אולי, לא זוכר, ההבנה של דע את עצמך הפכה למרדף אחר איזושהי אמת דפיניטיבית, הגדרה עצמית סופית. אני לא זוכר איך הוא הסביר את המעבר, אבל אני להבין איך זה קשור לדגש שהנצרות שמה על אמונה דתית במקום על פרקטיקה דתית (ישוע מבקר את היהודים שרק ממלאים מצוות ובעצם לא מתכוונים לכלום, נגיד תחשבו על שעון שבת), או רעיון כמו הפרה-דסטינציה (אוגוסטינוס אומר שכבר במעמד הבריאה אלוהים קבע מי לגן עדן ומי לגיהנום וכל אחד בעצם הולך עם גזר דין קבוע מראש), שהדברים הפכו להיות הרבה יותר נפשיים והרבה יותר קטגוריים. קטגורי במובן שהוא קודם לחוויה, כמו לתייג מישהו כפסיכי ואז כשהוא מתנהג נורמלי להגיד איזה יופי שהוא מתנהג נורמלי. אז לדעת את עצמך הפך למעין אבחנה פסיכיאטרית מאובנת כזאת, להיות מסוגל לקטלג את עצמך, מעבר לכל הנסיבות והתהליכים וההשתנות וההפתפתחות המתמדת.

זה הפער בין הידע האנציקלופדי המאובן, לבין ההכרה ההווה, החיה. זה כמו שלא מספיק לקרוא וויניקוט. צריך לעבור שם משהו, ללעוס את קצת. להבין משהו ולחיות אותו - לא אותו דבר.

זה מזכיר את המבנה של העין. מסתבר (למי שלמד מבוא לדברים כאלה) שאיפה שכל העצבים של קולטני האור בעין יוצאים מגלגל העין, כמו כל החוטים של המחשב והמקלדת מאחורי מכתבה, יש נקודה בה אין קולטנים. הנקודה הזו היא במרכז העין. אז בעצם באמצע שדה הראייה של כל עין יש נקודה עיוורת. לכן כשאתה מסתכל על עצמך במראה ישר העין תמיד זזה מהר כדי לפצות על הנקודה העיוורת הזו. אז בנאדם תמיד רואה את עצמו בזווית אף פעם לא ישר. כלומר,זה תהליך מתמשך ולא תובנה חד פעמית, כמו שהעין צריכה לזגזג בין כמה זוויות ולעשות אינטראפולציה, ובעצם ממבט של העין על עצמה בזווית אני יכול רק להסיק איך נראית העין לעצמה במבט ישיר.. כי אין אפשרות למבט ישיר...


יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

איך אומרים סוכנות בעברית?

טוב... הבלוג עובר לעברית... המחיר שהכותרות של הפוסטים הישנים מיושרות לימין... והשם של הבלוג לא תואם לURL.. ערבוביה...

אחרי שוויתרתי על גראד סקול בשנים הקרובות ואני לא צריך בלוג מקצועי, החלטתי לכתוב בלוג נגיש יותר... נראה לי שהרבה ידע טוב צריך תרגום לשפה ומטאפורות חדשות...

הבעיה היחידה היא שאנגלית עזרה לי לכתוב פשוט. לא יודע אם ככה זה הרגיש לקורא. אבל באנגלית אני מאוד זהיר עם מבנים דיקדוקיים ומשפטים משועבדים. בעברית אני נוטה לסבך. נראה לי אני הרבה יותר מודע לאיך שהדברים נשמעים כשזה לא בשפה שאני חושב בה...

אני חושב בינתיים על פוסט בנושא סוכנות (agency), התחושה שאני פועל בעולם, שעולמי הפנימי משפיע על העולם ועל אנשים אחרים. בואנה זו אחת המילים הכי מעפנות בעברית. המשימה שלי תהיה הסבר עברי טוב לסוכנות. כי לא ייתכן שהמושג הכי שווה בטיפול נשמע כמו הסוכנות, או איסתא. אם אתה אומר למטופל סוכנות לא יוצא מזה הרבה... הרעיון לנושא הפוסט עלה בכלל כשהתחלתי לאכול עמבה ששינתה לי את תחושת עצמי והתחלתי לחוות את עצמי כלא-אני, אם אכלתם עמבה תבינו... בקיצור, גם העברית מוזרה, הפונטים מעפנים, ועוד לא נסגרתי על הקול שלי, אז אני עשוי לחזור לאנגלית...


נ.ב. התרגום הנוסף הוא פעלנות


*** עדכון 17.6.2016: כמה וכמה שנים עברו. אני שמח שהבלוג בעברית כי אנשים ניגשים אלי ואומרים שקראו. אני לא ויתרתי על לימודים בחו"ל ולכן קצת מבאס שמה שכתבתי לא קריא. התרגום שהייתי בוחר לסוכנות הוא השפעה. משום שהשפעה היא מפגש טרנפורמטיבי בין כוונה סובייקטיבית לאובייקט או סביבה. כמו שפרופ חיים עומר אומר: אין לך שליטה על הילד אך יש לך השפעה עליו. ****

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

Stereo Mind

This morning I went to a meditation class. A very short one. The teacher told me to sit comfortably, breath, try to count my breaths from one to ten, then count again, and if I think of something, let it be and let it go.

I had trouble counting. I started, then it got boring so I thought between breaths, of this and that, and I tried to notice when I was holding on to a thought, like the teacher's instructions, or how I really want to stop thinking, etc.. So I started debating these thoughts with two voices in my head, and so I lost the counting voice. At first I kept saying, oh, I must be somewhere around 5, and started from there. But then I noticed that by guessing I was around 5, I was holding on to the thought that maybe I was at 4 or 7, so every time i wasn't sure, I just started over from 1. I did it for a while and then time finished.

Afterwards I thought this is exactly what I was curious about when I studied about ACT (Acceptance and Commitment Therapy), or when I read about The Capacity to be Alone, or what I understood from Yoda's instructions to be mindful of myself....

But I am writing this just to note in my personal growth log, that it seems I have a stereo mind. I am talking to myself. There are two time separated channels in conversation. The counting took over one of them and bored the other. The first voice is me, the second voice is my self (which is me in a moment's delay).