זרם תודעה על התודעה

בסיור במקום שעושים בו חומץ בלסמי במודנה (יקב? מבשלה? מה זה?) היה כזה הסבר על איך שכל תהליך התחלת חומץ מתחיל ביין מבושל שמעורבב עם חומץ ישן, ושמשהו בחומץ הישן עושה משהו ליין החדש שהופך גם אותו לחומץ. הם קראו לחומץ הישן mother. מאיפה מגיע החומץ הישן שאלתי. המדריכה ביקב/מבשלה חייכה כאילו אני לא הראשון, וענתה לי משהו שנראה לי כמו מריחה שתיירים אוהבים. היא אמרה שבטח איזה רומאי עתיק השאיר חבית יין בחוץ. עכשיו אני לא זוכר כלום על מה האמא של החומץ עושה בשביל החומץ התינוק. אבל אני מבין שבטח יש איזו תגובה כימית שכבר קרתה אצל האמא חומץ, וקשה לזקק אותה כל פעם מחדש, ויותר קל לשים קצת מאמא שלו. אולי זה סתם שדרוג של החומץ החדש. כמו שבחמוצים ראיתי מתכון שמציע לשים את המים עם כל החיידקים מהנגלה הקודמת בנגלה הבאה, שיהיה להם יתרון במה שקורה שם בתחרות עם החיידקים השקרניקים.

בכל מקרה אני מקשיב להרצאה של ריי קורצווייל כרגע, על רשתות נוירונים שבנויות זו על גבי זו בהיררכיה, ויוצרות רמות גבוהות יותר ויותר של מורכבות וקיבולת עיבוד וזיהוי של שפה או פרצופים. קורצווייל רוצה עוד מודולות ועוד רמות כדי להגיע לנפש עם אינטליגנציה כללית שחולשת על כל המודולות האלה. במקביל אני קורא ספר של סיר פיטר פנרוז שמדבר על זה שלא יעזור כל המאמץ, ריי, התודעה האנושית אינה כוח חישוב, אלא משהו מעבר. או משהו שקורה בין לבין, בתהליך הדה קורהנטיזציה הקוואנטית. מה שבפסיכואנליזה קוראים סירוס - הקרקוע מעולם הפנטזיה בו אין שלילה בין ניגודים לעולם המודע בו עלינו לבחור ולשלם מחיר. מה שבניו אייג' קוראים התהוות - המפגש בין פנטזיה ומציאות שלא לגמרי נובע מאף אחד מהם.

בפסיכואנליזה, ביון עוסק בהתפתחות החשיבה, ושולל את האפשרות שטכנולוגיה תוכל למלא תפקיד של מטפל, הוא קורא לכל המכונות הללו סייסמוגרפים. לא משנה כמה המיפוי האובייקטיבי של הנפש יתפתח, המחשב לא רואה התהוות לנגד עיניו. ההתהוות היא מפגש בין שניים שיוצר אפשרות חדשה בלתי צפויה מראש.

ואז חוזרים לחומץ הבלסמי ההוא. אם ביון היה חי היום הוא היה אומר משהו שונה. כדי ליצור תודעה, אתה צריך לערבב יכולת עם אי יכולת. והקסם הוא הפיכת אי יכולת ליכולת. היכולת החדשה נולדת מתוך הבנת החסר. ההבנה היא היכולת היות לא מסוגל להבין. לופ. כלומר כדי לייצר תודעה צריך לאמץ יחס מסויים אל הלא ידוע. אני אעצור כאן כי אני לא יודע איך מכונות לומדות. יש לי עוד כמה ספרים על המדף.

מה שמעניין הוא לחזור עם המחשבה הזו לחדר הטיפול, ולהסתכל על שני מנגנונים מאוד בסיסיים שאנשים מפעילים כדי לשרוד ולהתפתח - פיצול וחיבור. פיצול הוא חיתוך (parsing) רחב של המציאות שנותן לה קוהרנטיות. חיבור הוא קישור של חלקי המציאות שנותנת לה תוקף. אנשים נעים בין פיצול וחיבור כדי ליצור גם תוקף וגם קוהרנטיות. האיזון שנוצר הוא התשובה לשאלה מי אני. שאלה אינסופית שיש בה גם יכולת להתבונן בעצמי מהצד כאובייקט ובבת אחת יכולת להתחבר לתשובה הנובעת מבפנים.

אני מדמיין את זה כמו ערבוב של טחינה. כשיש ספק אם שמת יותר מדי מים, ואז אתה צריך ליצור תגובה ראשונית של התערבבות הטחינה הגולמית עם המים. אתה מערבב במקום בו התגובה כבר מתחילה ומנסה לייבא אותה הלאה למקומות בהם היא רחוקה מלהתגבש. יש מי שיגידו שטחינה זה רק עניין של כמות מים וטחינה גולמית. אבל כשאני מערבב אני מרגיש שתהליך ההתגבשות הוא קריטי. אולי זו מטאפורה מוגבלת, אולי אתם צריכים לטעום את הטחינה שלי כדי להחליט. בעיניי הטחינה אינה רק חיבור בין מים וטחינה גולמית. יש לה חיים. יש לי בחירה והשפעה על המסלול בו תתגבש. אולי הנמשל הוא הזהות כחיבור פשוט של נסיבות טבע וסביבה שמשפיעים עלינו. מול אלו יש לנו תגובה בסיסית מאוד שמכריעה את האופן בו אנחנו מתגבשים, את הקצב שבו זה קורה, ואפילו את התשובה לשאלה הקריטית - האם זה יקרה לי בגלגול הזה. האם אמשיך לשחזר טראומות, או שאתחיל לדייק את עצמי.

אסיים במשהו שהצחיק אותי בפורום של מתקשרים שאני חבר בו. אני חבר בו כי מתקשרים מאוד טובים בשיווק עצמי, ואני חושב שגם את האמת צריך לדעת לומר בשכנוע, אז אני רוצה ללמוד מהם. למרות שאם האמת היא רפלקציה של נפש מפוצלת בתוך עצמה, אז היא קצת מנוגדת לשכנוע עצמי עיוור. אבל נחזור למה שהצחיק אותי. מישהו שאל אם כל הגישות הניו אייג'יות האלה שמבטיחות תיקון כל הטראומות דרך הטלפון בזמן שהמטפל ישן ואתה שומע ביפ במזכירה שלו, הן לא קצת פשוטות מדי, מהירות מדי, מפספסות איזה תהליך שצריך לקרות. וואו התיישבה לידי מישהי נורא מסריחה בבית הקפה, אולי אני אצטרך לחתוך את הפוסט הזה עכשיו. טוב עוד שורה. אז אחת התשובות הייתה שדווקא הרבה מתקשרים מקבלים מסרים דומים, לפיהם בעידן הנוכחי השתחררונו מכבלי התהליכים הארוכים של עידני העבדים לפנינו, ושזה מעודד אותנו להאמין שניתן להשיג דברים במהירות שלא הייתה אפשרית במסורת הטיפולית. טוב לא, זה לא אמיתי הריח הזה. בקיצור אני לא זוכר למה התחלתי לספר את האנקדוטה הזו.

אבל הנה הפניות:

אחת לטקסט של ביון על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה. אולי כדאי שתדלגו על זה, כי זה נוראאאא מופשט ופסיכואנליטי.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/01/second-thought-bion-1967.html

ואחת לאיזשהו מיפוי שלי לגבי הפערים היום בפני בינה מלאכותית שתרצה להיות אמא שלנו. הפואנטה, כמו הביקורת על קורצווייל, היא שלא חסרות לנו מודולות של סנסורים, דאטה בייסים, מחשבונים פשוטים, ואפילו התערבויות טכנולוגיות. מה שחסר זו לוגיקה, אלוהים אני נחנק, אבל אין מקום פנוי בבית הקפה, אז נישאר כאן.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/05/psychoanalytics.html

אה והנה עוד הסבר של ביון על למה סייסמוגרפים לא יעזרו לטפל:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/02/bion-hate-love-knowldege-matrix-psychoanalytics.html




סליחה על הגולמיות, בעיקר הייתי צריך לירוק את זה החוצה כדי לשבת על משהו אחר. אבל היי עוד רגע נגמר לי הזמן. אני רק מקווה שהריח לא יידבק אלי.

התודעה כאינטגרציה של מידע

ג'וליו טונוני שולח לכם גירוי אלקטרומגנטי למוח, מודד בfmri אדוות חשמליות שנוצרות מסביב, לוקח את מיפוי האדוות הללו, מכווץ את המפה בזיפ, ואומר לכם אם אתם מודעים או זומבים.

**
מדובר בפסיכיאטר, חוקר תודעה, שהמשיג במונחים של תיאוריית המידע את "ערך המידע" של אובייקטים פיזיקליים. ערך המידע נקבע לפי המידה בה אובייקט בהווה מצמצם אפשרויות לגבי העבר והעתיד.


למשל, אם אני פוגש חבר שלי ואומר לו "מה נשמע", לשתי המילים הללו ערך מידע נמוך מאוד, כי הן לא אומרות לנו כמעט כלום לגבי מה היה לפני כן או אחר כך, חוץ מזה שנפגשנו. לעומת זאת, אם אפתח את הפגישה בלקלל אותו בחריפות, נוכל להניח שקרה משהו חריג ושלילי ביננו, ושאנחנו נצטרך לגשר על כך. לקללה יש ערך מידע גבוה יותר.

טונוני מסביר שלמערכות עם ערך מידע גבוה יש נטייה לעשות אינטגרציה של מידע. הוא משווה בין שתי רשתות נוירונים היפותטיות. אחת בנויה כדי להגדיל כוח חישוב, ומסוגלת לבטא ביט של מידע עבור כל נוירון. לעומתה מערכת שבנויה עם הרבה לופים של התייחסות עצמית במערכת, כך שחצי מהנוירונים אינם מייצגים מידע חדש. המערכת הראשונה לכאורה מחזיקה יותר מידע, אך כולו נקבע מהקלט שלה, ואם נדע מה הקלט נדע גם מה הפלט. בעוד שלמערכת השנייה יש יכולת עקרונית להשפיע על עצמה וליצור בלגאן גדול של תוצאות שלא נוכל לצפות מראש. המוח, לפי טונוני מורכב משני סוגי הרשתות הללו. כאשר הסוג הראשון מסביר כל מיני היבטים של אוטומציה, והסוג השני מסביר חוויה סובייקטיבית של מודעות.

בניסוי שתיארתי בתחילת הפוסט, טונוני מראה שמוח ישן מראה אינטגרציה נמוכה של מידע, ולכן האדוות של ההפעלה המגנטית הן מעטות, בעוד שמוח ער עושה הרבה הצלבות מידע, ולכן כשמפעילים נקודה אחת יוצרים הרבה אדוות מסביב. וכך באמצעות גודל קובץ הזיפ אפשר לומר כמה אתם קיימים כסובייקט בעצם....

**
סליחה אם לא דייקתי בהסברים, הנבלה מדבר מהר:

 

**

אז אני מקשיב לו וחושב כמה הרבה עוד עלי ללמוד על תיאוריית המידע, שערים לוגיים אפשריים, מה זה אינסוף בכלל. זה יפה גם הרצינות המדעית שלו, לצד קומונסנסיות מסויימת שיש בתיאוריה שלו. זה יפה גם איך שהוא סוגר לופ עם עצמו, ולא נשאר רק במיפוי המערכת אלא גם מראה השפעה על המערכת. ומה אני חושב על זה בכלל, יש כמה פרצות בהסבר שלו. וככה אני מוצא את עצמי מתלבט אם לשלוח סוכר במוח לנוירון שצריך להכיל עוד ידע, או לנוירון שצריך לרשום את המשמעות של הידע שכבר יש לי.....

יכולת שלילית

לפעמים עוברים בי הרהורי אפיקורסות. הסובייקט הוא המצאה היסטורית! אתה מדכא התקוממות חברתית בכך שאתה הופך את הבעיה לאישית! מי שמך להוביל את האדם שמולך למקום אפל כל כך?! אולי זה בכלל בעיה גופנית! מה אתה בכלל יודע?! תן לבנאדם לחיות באמונה שהכל בסדר למה אתה מתעקש על הכחשות?! הסימפטום עבר הטיפול נגמר!

ולפעמים אני רוצה לברוח. בשבוע שעבר קבוצה שאני מנחה במחלקה סגורה נפתחה בהצהרה שיבצעו בי לינץ' היום ושכדאי לי לסיים את הקבוצה להגנתי, ודי האמנתי בכך. לפעמים כשמישהו מפחד לפתוח משהו עמוק ומפחיד אני מזדהה עם החרדה שלו, ובטוח שאם הוא יספר על זה, ברק ייכנס דרך החלון ויפגע בשנינו. ולפעמים אני חושב על הקשיים שלי ולא בטוח אם הייתי עומד כרגע בשאלה ששאלתי מטופל בלי לחפש דרך להתרחק.

ולפעמים, בכל זאת, אני מגלה שהאמונה והדבקות בתפקיד שלי הניבו משמעות עבור המטופל ועבורי. בסוף הקבוצה ההיא כשסיכמתי ואמרתי שהרגשתי בדידות ועצב ומי שהתקיפו אותי אמרו שגם הם. כשסיפור שמטופל סיפר לעצמו שנים ארוכות הופך למשהו שצריך לגלות מחדש באמצעות שאלות אמיצות ומחיות. כשהחשיפה מאפשרת מגע רך וחומל עם מה שנקבר עד כה. כשהריק הפנימי הופך למשהו שאפשר להתבונן בו בסבלנות, להתכוונן לסיגנלים העמומים שעולים בו כבתיבת תהודה עדינה. כשאני מסיים שלב של צמיחה כמטפל ואין לי ספק שהנה השלב הבא מבצבץ ויבוא עוד שלב אחריו.

***
הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון השתמש במושג "יכולת שלילית". ניתן להבין את היכולת השלילית ככח המאפשר לשאת חוסר אונים ואי ידיעה, שהם הבסיס ללמידה חדשה. זו היכולת להיעדר-יכולת. כשהייתי מעביר שיעורים פרטיים הייתי קולט את התסכול הבלתי נסבל מול אי ידיעה, וכיצד הניסיון להימנע מהתסכול הזה מונע למידה. התפקיד שלי כמורה היה לנחם מעט, ואפילו רק להעיר "אני רואה את המוח שלך מתחמם זה קשה" או להציע הפסקה ולחזור לעבוד. והיום במאמציי להרכיב פאזל של משמעות לגבי אופי הקיום שלי בעולם ולענות על השאלה המתחדשת-תמיד "מי אני?", רגעי ההתפתחות הדרמטיים ביותר מגיעים בנקודות שבר. צביר משמעויות שהרכבתי מתגלה כחלקי, מקפל בתוכו עוד ועוד, סדוק. ואם אני יכול לשאת בשבר, בכאב שהוא חושף ובחרדה שהוא מעורר, אני עשוי ללמוד דבר חדש. התהליך הזה הוא אינסופי ודורש אמונה- גם בכך שהוא נמשך מעבר לשבר וגם בכך שאין לו פתרון סופי.

למי שרוצה לקרוא עוד, אני מציע את הפוסט בלינק שמסכם את פרק 9 בספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון". בפרק זה הוא מסביר על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה.

למה זה מגיע לי?

"אבל למה דווקא אני???"

המשפט נאמר בכוונה שאני קיבלתי קלפים גרועים, שנטפלים אלי, שלא כולם סובלים ככה. אפשר לומר שהתחושה היא של חיי אומללות.

לפעמים התחושה חמקמקה יותר, ואפילו דורשת הוכחה. ואז איזה אסון או חולי מוכיח אותה והכל קורס יחד איתו. או שאפילו הרס עצמי בא כדי לתת לה תוקף, מתוך הצורך להוכיח. כמו אשמה על החטא הקדמון שמשתחזרת בכל גלגול מחדש.

לפעמים יש מאבק של השכל נגד התחושה הבלתי נראית הזו: לאנשים אחרים, יש להם מה לבכות, קרו להם דברים, אבל למה אני מתייסר כל כך. הרי אין לי זכות.

בטיפול הרבה פעמים העבודה הנדרשת היא היכרות והכרה של סבל בלתי נסבל זה. בלתי נסבל זה פרדוקס, בו הכאב קיים אך לא נחווה באופן מלא. ואז בטיפול מנסים לצאת מהמאמץ המתמיד להוכיח או להכחיש את התחושה הזו. להכיר את משמעותה, את הסיפור שהיא מספרת, את הכאב שהיא מגרה. היא בלתי נסבלת כי אינסופית, עמומה, אם אתן לה פתח היא תשתלט, או שאני אשקע כולי לתוכה. אך בטיפול נותנים לה הקשר סופי של קשר מיטיב ומנחם והיא הופכת נסבלת.

**

השבוע שמעתי פתאום מאבק אדיר בתוך השאלה "אבל למה דווקא אני". פתאום שמעתי את השכל נאבק ברגש. השכל צץ כמו התנגדות לאיכות הריקה והדיפוזית של הרגש, לכן הוא פותח ב"אבל" ומתווכח. השכל דורש קשרים סיבתיים שניתן להבין בהם מה גרם למה ולשלוט בגורמים כדי לשלוט בתוצאה, גם במחיר אשמה בכך שאני גרמתי למצב- מכאן השאלה "למה". ומכאן מייד מגיעים לכך שהרגש הוא אסוציאטיבי ולא סיבתי, המשמעויות נוצרות בדיעבד ומתהפכות מחדש, ולכן הרגש המורד במאמצי השליטה של ההגיון מרגיש "דווקא". כל עוד הרגש מפעם בנו - אנחנו "דווקא". ולבסוף המיקוד המייסר ב"אני". כאן השכל סופסוף תוקף את עצמו כמוצא אחרון. מהו "אני" אם לא חוויה של מבוע ריק המתמלא, ושהתוכן שלו הוא יחס לעצמו, והיחס הוא של בהלה מהריק ממנו הוא נבע - האני הוא מבט מבוהל בהשתקפות על פני בריכה אפלה. כשאני שואל "אבל למה דווקא אני", אני מתווכח עם עצם הנביעה של החשיבה מתוך העמימות הרגשית הבלתי נתפסת. "אני" זה כל מה שהופך אותי מאובייקט לסובייקט. אובייקט הוא חפץ שנע בעולם ועונה לדרישות הסביבה בהצלחה, או לפחות סובל ללא קושי - עושה דיאטה, מצליח בלימודים, מתאים לסביבה. והסובייקט מנגד- פותח תמיד שאלות, רוצה להיות משהו, אבל תמיד מחוץ להוויה, חווה אותה ביחס מורכב. "אבל למה דווקא אני" הופך לאחר מחשבה זו ל"מה מעורר מתוכי את המבט הלא מסופק הזה שתמיד מתווכח עם הדבר נבע ממנו ומסרב להירגע ולהפסיק". בנקודת מבוע זו קשה להבחין בין הרצון להיפטר מהסבל והרצון להפסיק את החיים המפעמים בי. לכן חשוב להגיע אליה בטיפול, ולהבחין.

אני מקווה שזה לא היה שכלתני מדי....

**

חיפשתי תמונה של מבוע אבל זו איכשהו נראתה לי יותר מורכבת, כשהטיפה מכילה לרגע השתקפות של עולם ומלואו לפני שהיא קורסת- זה הזכיר לי את העיסוק הפנים נפשי שרק דרכו אנחנו רואים את העולם.

ארגון נרקיסיסטי

ערימה של שקרים שלא מסתדרים זה עם זה, ובכל זאת מחוייבים זה לזה.

**

בשבוע שעבר, בקבוצת הקריאה דנו על ההבדל בין מנגנון הגנה כגון הכחשה, לבין ארגון פתולוגי כגון נרקיסיזם ממאיר.

הכחשה היא מנגנון שעוזר לאדם לשמור על אחדות עולמו באמצעות קבירה של עובדות מאיימות. האדם יוצר פיצול במציאות, כך שמה שמתאים לו נשאר מעל פני השטח, ומה שלא מתאים לו נקבר.

זהו מנגנון ששימוש מתון בו עוזר לנו לתפוס את עצמנו כטובים וראויים לאהבה. מה שבדרך כלל נקבר הוא עובדות לא נעימות לגבי עצמנו כמו התוקפנות, החמדנות, ותאוות הכוח שלנו. וכך במקום לומר שאני תחרותי אני אומר שהם מקנאים.

אלא ששימוש מופרז במנגנון הכחשה יוצר עומס בבית הקברות הקטן שפתחנו לנו. המטאפורה של קבורה כבר לא מתאימה. כשמכחישים כל כך הרבה, צריך משהו מהיר יותר, אין זמן לחפור. אולי הדימוי המתאים להיפטרות מהירה מחומר רעיל הוא שקיות הקאה, כמו של מטוס. אנחנו קולטים עובדה לא נעימה לגבי עצמנו, מקיאים את החלק שלא מתאים לנו לתוך שקית ואז מחביאים את השקית. כמה שקיות קיא מתחת לכרית. כמה שקיות קיא מתחת למזרון. כמה בתא הצדדי של התיק, מתחת לשולחן, בבגאז' יש מקום להרבה. מאות ואלפים כאלה. ובעצם אנשים שחולפים על פנינו ברחוב יכולים לקבל מאיתנו כמה שקיות כאלה ולקחת אותם הרחק איתם. העולם שלנו הופך להיות מטמנה אדירה של שקיות קיא קטנות מלאות בדברים לא נעימים לגבי עצמנו, שטחבנו לכל דבר טוב, רע או נייטרלי מסביב.

אולי נחזור לנמשל כדי להתאושש מהדימוי הגועלי. מדובר במצב נשי בו אדם שאומרים לו בוקר טוב, חש טינה כלפי מי שחושב שיוכל לקבוע איך יהיה הבוקר שלו, או כלפי מי שמתנשא עליו עם הגישה החיובית שלו. מדובר במצב נפשי בו כאשר אומרים לאדם שהוא פוגע בסביבה, הוא חווה דחייה ועלבון ומחפש נקמה. וכשמצב נפשי זה משתלט על האדם, מדובר באדם שכל אינטראקציה עם הסביבה היא איום עבורו שמא יתפוצצו עליו שקיות קיא רבות מספור.

באופן זה אדם זה מתרחק מהמציאות אט אט, וחי כדי לשמר את מערך ההכחשות השביר שמאיים לעכל אותו מבחוץ, כנקמה על כך שסירב לעכל את העובדות הלא נעימות לגבי עצמו.

במובן מסויים מדובר ב"בעיית עיכול מנטלי", ובפרט בקושי לחתוך (parse) את המציאות לפי אובייקטים - אנשים. במקום החיתוך נעשה לפי פונקציות - מי שטוב לי או רע לי, ומייצר כך פסאודו-אובייקטים שמחזיקים רק חלק מהתכונות של האובייקט במציאות, וחלק נוסף מהתכונות והעובדות לא זכו לעיכול/עיבוד/הכרה (ולכן אותם פסאודו אובייקטים מסתובבים עם שקיות הקיא המאיימות להתפוצץ דבוקות אליהם).

**

הדבר שמתמיה אותי תמיד הוא האופן בו הפרכת השקרים וחצאי האמיתות של השקרן אינה מחלישה את שליטתו על החלקים בנפש שנשבו באיומיו.

הרברט רוזנפלד התייחס למצב זה כארגון נפשי מאפיונרי. המאפיה, כידוע, גובה דמי חסות מפני פשעים שהיא עצמה מבצעת, ומכאן כוחה. אם באים למי שמשלם דמי חסות למאפיה ואומרים לו שמדובר בתרמית - שהמאפיה לא באמת תגן עליו אלא רק תדרדר אותו עוד ועוד ותסחט אותו למוות - אותו אדם לא ישתכנע מעצם הטיעון הזה להתנגד למאפיה. משום שהמאפייה מציעה לו עסקה שאי אפשר לסרב לה. עם חיזוק שלילי חזק (חיזוק חיובי זה כשנותנים לך ארטיק, חיזוק שלילי זה כשמפסיקים לצבוט אותך). הוא יכול לדחות מעט את הנקמנות של המאפיה, אם רק יגדיל מעט את חובו אליהם.

**

למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה פוסט שמסכם את מאמרו של רוזנפלד על ארגון נרקיסיסטי ממאיר, ועל הקושי של האדם הסובל ממנו לבקש עזרה מבלי לתקוף את מי שמנסה לסייע לו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html

והנה פוסט שמסכם מאמר של ג'ואן ריביר, בו ריביר מתארת כיצד הארגון הנרקיסיסטי (טרם קיבל את שמו על ידי רוזנפלד) מגיב לטיפול כמו טפיל שמאיים להרוג את הנשא שלו כשמנסים להסיר אותו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/Joan-Riviere-Negative-Therapeutic-Reaction-1936.html

**

ולגבי הכותרת, ערימה של שקרים שאינם מסתדרים זה עם זה ובכל זאת מחוייבים זה לזה. אני חושב שניתן למצוא דוגמא טובה לכך בספר "ז'וזף פושה, דיוקן של נבל פוליטי" לשטפן צוויג. צוויג מציג בספר זה ביוגרפיה של שר המשטרה של נפוליאון. אדם ששרד את תנועת המטוטלת של המהפכה הצרפתית. כאשר כל מי שהחזיק כוח הוצא להורג. הוציאו להורג את הימנים, ואז את השמאלנים, ואז את המתונים, ובכל שלב הוא איכשהו זיגזג לעמדה נגדית ששמרה אותו בטוח. כשניסו להאשימו פעם בשמאלנות רדיקלית, אמר שהיה זה הקו-קונסול שלו שהרג את הכמרים בליון. כשהמטוטלת סבה וניסו להאשים אותו בימניות רדיקלית, הוא אמר הרי לפני שנייה האשמתם אותי ברצח הכמרים, וקראתם לי התליין מליון. כשהאשימו אותו במתינות, הציג כיצד האשימו אותו בימניות או בשמאלניות אך מתינות מה לה ולו??? וכך הוא מקפץ מענף לענף, מעקמו כמו את האמת, וממשיך לשרוד. כדאי לקרוא:

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=1083

**

חשוב להבחין בין האדם לבין הארגון הפתולוגי שהשתלט עליו. כמו שבסיציליה יש עוד דברים חוץ ממאפיה. לרוב הארגון הנרקיסיסטי מוגבל על ידי חרדה מפני נקמה על ידי הסביבה. במקרים אלו הארגון משמש כמחבוא זמני מפני המציאות, והנפש נעה פנימה והחוצה ממנו. אך לעיתים הסביבה מתגמלת נרקיסיזם, למשל בעולם מלא אימה ממשית ואלימות, אז לארגון הנרקיסיסטי יש תפקיד מגן מפני המציאות, והארגון נרקיסיסטי יכול להוביל.

אני ממליץ בחום על הסידרה של מארוול LEGION שמדגימה כיצד אדם נאבק בארגון הנרקיסיסטי שהשתלט על חייו כטפיל. הפתרון בסדרה הוא אהבה, בכל זאת אהבה:

http://www.imdb.com/title/tt5114356/

בתמונה, mistletow, צמח טפיל שאמריקאים אוהבים להתנשק תחתיו בכריסמס ולהעביר מחלות:

התמרה

אני נוהג ומקשיב לאודיו בוק. זמן זבל לחוץ הופך לזמן איכות.

ג'יימס גליק מספר על מהפכת המידע. זה לא קל לספר על דבר שהוא ברור מאליו בתור מהפכה. זה כמו שקשה ללמד לרכוב על אופניים כי המלמד לא זוכר איך זה לא לדעת.

גליק מספר שמעט אחרי המצאת הטלפון והרבה לפני הפצתו ההמונית על ידי חברות הטלפון, רעיון הטלפון נתן השראה לחוואים אמריקאים להשתמש ברשתות הענפות של גדרות התיל שהם פרשו לאורך שטחיהם כדי לתקשר. ואכן בין סוף המאה ה19 לאמצע המאה העשרים, קואופרטיבים של חקלאים שיפרו מעט את ההולכה, שמו שפורפרות בקצוות הגדרות, העבירו דיווחי מזג אוויר, שינויים בעלויות התבואה, ורכילויות. הרבה לפני שהייתה רשת טלפון מבוזרת בפריפריה האמריקאית.

המטאפורה הזו של הפיכת גדר תיל לקו טלפון נראתה לי קשורה למה שעושים בטיפול. ההישג הכי גדול אינו להיפטר מהרפש של הנפש, אלא לדשן בו צמיחה חדשה. ההפרדות בין טוב לרע שאנחנו עושים בנפשנו כדי לשרוד, כמו חוסמי עורקים, מותמרות לסימנים שניתן לתקשר באמצעותם, ולחבר מחדש את החלקים שהופרדו.

**
לאורך החיים אנחנו לומדים להתמיר חוויות כאוטיות וכואבות לרעיונות בעלי משמעות וחיוניות. כמו שרעב יכול להפוך מחוויה קונקרטית של דעיכת החיים לפרוייקט בישול יצירתי. כשאני מרגיש איכסה אני יכול להדליק סיגריה, להתקשר לאקסית, או לרדת על עצמי. או שאני יכול לבשל, לסדר את הבית, לעשות מדיטציה. שני הכיוונים הללו הן דרכים להתמיר את החוויה שלי מחוסר סדר לסדר. וזה לא שסיגריה זה רע ומדיטציה זה טוב תמיד. סיגריה יכולה להיות מה שמנחם אותך בזמן צמיחה נפשית מאתגרת שעליך לשאת בה, ומדיטציה יכולה להיות מה שמרגיע אותך בזמן שאתה נמצא בסביבה מרעילה שעדיף היה אם היית נחרד ומורד בה. אם כך, מה התוצאה שלפיה שופטים? האם הפעולה משרתת חיים/מוות, יצירה/הרס, הבנה/עיוורון, אמת/כזב? היות ובדוגמה של הסיגריה, דבר שמשרת הרס בקנה מידה אחד משרת יצירה בקנה מידה אחר, הייתי אומר שבעיניי השאלה היא באיזה קנה מידה ניתן למצוא חיוניות, או לחלופין, האם ניתן להגיע להלימה בחיוניות בין קנה מידה שונים. פעולה המבטאת חיוניות בהלימה בקנה מידה שונים יכולה להיות הפקת המשמעות עצמה. מקנה מידה רחב כגון משמעות הקיום האנושי, דרך קנה מידה בינוני כמו משמעות חייו של הפרט, ועד למשמעות של אירוע ספציפי בחיי אותו אדם.

למי שרוצה לקרוא עוד מצורף פה פוסט ישן על האופן בו המטפל משמש כמתמר עבור המטופל, ובאמצעות רגשותיו המטפל מאפשר למטופל להסמיל חוויה:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2013/07/bollas-transference-intuition.html

הנה שרבוט של גדר תיל שגם קצת נראית לי כמו דברים אחרים:

אהבה כמו בטלביזיה

מחשבות על "חתונה במבט ראשון":

כמו תאונת דרכים, אי אפשר שלא להסתכל. אז הצצתי קצת. פרק.. ואז עוד חצי. בעיקר חשבתי על המרמור של הפסיכולוגים, תמיד אתם באים אלינו עם הזוגיות הבעייתית שלכם ומבקשים שנתקן לכם אותה. עיוורים למשמעות הבחירות שלכם. אני הייתי מציע שילמדו את "אדיפוס המלך" בתיכון במקום "אנטיגונה". אבל הטלביזיה מצאה דרך משלה לחנך את ההמונים. פסיכולוגים יבחרו לכם את בן הזוג מראש, ישימו אתכם בשלשלאות הנישואין, ויעזרו לכם לדלג על כל השלב הנפסד של הדייטינג והמשחקים. או במילים אחרות, פסיכולוגים שממלאים את מקומו של אלוהים...

הסצינה הראשונה שראיתי הייתה כשחדווה מסתמסת עם אביה, איך אתה לא בא לחתונה שלי??? והוא עונה לה שזה קרקס ולא חתונה ומסרב להשתתף. נעזוב לרגע את התרומה של מדיום הווטסאפפ לשיח החירשים (אמ;לכ, אל תנהלו שיחות רגשיות בווטסאפפ!). ניכר שהמילה חתונה היא מילה מאגית, כמעט כמו השואה. להגיד חתונה זה לא כמו להגיד ניסוי התנהגותי בטלביזיה. מילים מאגיות כמו חתונה ושואה לא מתקיימות בזכות הגדרתן המילונית, אלא בזכות הכיווץ במעיים שהן מייצרות כשמישהו בכלל תוהה מה הגדרתן. כשההגדרה נפתחת, הטקס הופך להיות רק טקס, וזה מזעזע כמו חדר המיטות של ההורים או המטבח של שווארמיה - אתה לא רוצה לדעת איך זה פועל וממה זה עשוי. כל מיני חוקים בלתי כתובים נחשפים פתאום. תבניות חיוניות שלפיהן אנחנו מארגנים את המקומות הכי אינטימיים בחיינו הופכות לקלישאות.

הדבר המדהים הבא שהתרשמתי ממנו היה שההכנות לחתונה היו לא אישיות. לא רק שהשידוך הפוטנציאלי אינו ידוע, ולכן מדברים עליו כעל פלוני חסר אישיות. אלא גם המשתדך שעומד להתחתן נחשף במלוא גנריותו. החברה הכי טובה של חדווה מייעצת לכלה עצה שכל חברה יכלה לייעץ לכל מתחתנת. החבר הכי טוב של "כוכבא" מסתחבק איתו לקראת הצעד הגדול כמו דמות משנית קריקטורית שאף אחד לא טרח לפתח את אופייה. האם מה שייחודי ירד בעריכה? -אלא שלפתע הטריק הגדול נחשף. הסדרה לא מוזילה את החתונה וגוררת אותה לעולם הריאליטי. במקום זאת, היא חושפת כיצד הרגע הקדוש הזה מזמן עשוי כמו בידור טלביזיוני. זהו רגע שבו אנחנו מתארגנים לפי תפקידים חברתיים שמגדירים את הזהות האישית שלנו. זהו פרדוקס גדול בין זהות חברתית המזהה אותנו עם הכלל וזהות אישית המייחדת אותנו מהכלל. הבעיה אינה בעריכה הטלביזיונית אלא בעריכה שאנחנו עושים לחיינו. כמו שחברים בפייסבוק היו נתפסו תחילה כאיכות מדוללת של חברות, ועם הזמן חברות הפייסבוק חשפה כיצד גם חברות אמיתית היא בעצם אוסף של לייקים מזדמנים והתעלמויות מעובדות לא נעימות במטרה להפיג שעמום.

**
המסר שלי אינו ציני. להיפך לגמרי. אני נזכר בספרו של ג'ון אירווינג "מלון ניו המפשיר", ובעצם בכמה מספריו שמציירים תמונה דומה של הקיום האנושי, ושל היכולת של אנשים להיפגש ולרקום חיים משותפים. ב"מלון ניו המשפיר" אנשים נפגשים מסיבות סתמיות  - שניהם גדלו באותה עיר ועבדו באותו מלון, מתחברים מסיבות סתמיות  - היא חשבה שהוא בוגר הרווארד כשהוא בעצם רק עשה שנת מכינה, ומתוך כך קשר אנושי מתחיל להיתוות לו, ומשפחה עם צבע מיוחד של חיים מתפתחת. לקשר אין סיבה, הוא לא נכון במיוחד, ואין בשילוב בין שני האנשים הללו מתכון בלתי סביר להצלחה. הקשר הוא מה ששני האנשים הללו עושים ביחד לאחר מכן. כיצד הם לומדים להכיר זה את זה, כיצד הם מתגברים על משברים, מה השפה המיוחדת להם שבה הם לומדים להביע אהבה, הבחירות, המוזרויות שנתפסות כמשעשעות, האכזבה והאבל על משאלות שלא נענו ואובדנים מצערים, ותחושת החיות (ויטאליות) והשייכות שמתאפשרות מתוך הבחירה להיות ביחד. המסר של אירווינג הוא אנטי-סטטיסטי. לא יכולה להיות התאמה נכונה, אין תסריט רומנטי שעומד מאחורי בחירתכם זה בזה. מרגע שהסטטיסטיקה סיימה פעולתה, גלגול הקוביות נדם, רק אז, או-הו-הו-אז, על האדם לבחור "להיות דמות ראשית במשחק חייו". וחלק מכך הוא הבחירה בשותף. בספרו של אירווינג "העולם לפי גארפ", הזוג הטרי עומד לקנות בית, ומטוס מתרסק לתוך הבית. מייד הגיבור אומר, מותק אנחנו חייבים לקחת את הבית הזה, סטטיסטית כבר קרה פה אסון, אנחנו מוגנים מכאן והלאה. אלא שהמאבק של הזוג, כפי שמתגלה בהמשך, הוא לא כנגד הסטטיסטיקה והגורל הרומנטי/טראגי, אלא בתהליך הממושך להיפתח זה אל זה ולקבל זה את זה. שם מתגלה האהבה במלוא אנושיותה.

לכן כשמטופלים מתלבטים איתי לגבי הקשיים בזוגיות שלהם, המשאלה שלהם לתשובה נכונה אינה נענית לעיתים תכופות, ועצוב לי על כך. זה מפחיד לגלות שאין תשובה נכונה, זה עצוב להישאר בלעדיה, זה מייסר לחפש אותה בכל זאת. אולי אפשר לזהות בעיות בקשר, פיצולים, וקשיי תקשורת. אפשר לסמן גבולות כלליים של התעללות או דינאמיקות שיוצרות סבל. אפשר לעזור להתמקם מול אלו. אבל אי אפשר לתת מתכון להצלחה. צריך לנסות, להפיק משמעות, לגלות מי אני בתוך המפגש עם האדם האחר, ולבחור. והשאלה העמוקה שמגיעים אליה בנקודות אלו היא מי אני ומה הבחירה שלי.
**
והכי כאב לי על תומר... פצצת אופטימיות רומנטית שמנסה לבוא בטוב כנגד כל האינדיקציות השליליות.... דמיינתי מדוע נכנס לתוכנית, בדיוק בגלל תיאוריית המשחקים שאומרת שחוסר האמון בין השחקנים היא שיוצרת משחק סכום אפס. הוא בטח חשב שאם יתחיל מהתוצאה הסופית, ההתמסרות שלו תוערך כנתינה ולא תישפט כחולשה. אבל המשחק הוא חשוב, ואמון נצבר מתוך ניסיון והתפתחות. וכמו במשחקים - אין טעם בהיצמדות לחוקים ואי אפשר לקפוץ לתוצאה הסופית.
**
למי שמעוניין בעוד, הנה פוסט קצת ישן מהבלוג שלי שבו אני מתאר כיצד עוברים מיחס של חפצון הדדי ליחס של הכרה הדדית.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/11/mutual-retaliatory-nvr-gandhi.html

ולמי שרוצה לקרוא יותר ובאנגלית, הפוסט הרחב יותר על מאמרה של ג'סיקה בנג'מין הכרה והרס - שמתאר את החשיבות של התנגשות והרס ביצירת קשר.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/05/summary-of-jessica-benjamins.html

צרכים וערכים בקואוצ'ינג ובטיפול

השלב הראשון בתהליך האימון הוא ניסוח צרכים וערכים. אלו משמשים לאדם כמצפן המכוון אותו כשהדרך קדימה לא ידועה. והם גם מסמנים לו מתי לעצור ולהעריך.

אנשים מוכשרים מאוד ומוצלחים מאוד שפונים אליי צריכים את השלב הזה יותר מכל. החוזקות שלהם ברורות להם. יש להם שאיפות. המון משאבים. החסם העיקרי שלהם הוא התמקדות בחסמים. אז למה הם בכל זאת פונים אליי???

כי להצליח ולהיות מרוצה זה לא אותו דבר. לאט לאט שמים לב לכל מיני כלובי זהב, מרדפים סיזיפיים אחר סיפוק מהצלחה, ותחושות רכות שנרמסות תחת ההישגיות.

כשאני פוגש אנשים מוצלחים ולא מרוצים, או מוצלחים בצד אחד ומוזנחים בצד אחר, אני מנסה לבסס איתם ניסוח ברור ושימושי של הצרכים והערכים שמנחים אותם בדרך. אני משתמש בחוויות של סיפוק ושביעות רצון כדי לחלץ מתוכן את הערך או הצורך שהתממש בהן. ספר לי על חוויות שיא בחייך, וספר לי מה קיבלת מהן. אלא שבניגוד לנרטיב שרוב האנשים מנהלים על עצמם, בו חוויות השיא הללו נרשמות כשורות בקורות חיים הישגיים, אני מעוניין יותר בעיקרון שנגזר מהחוויה. באופן זה, יום בלונה פארק בגיל 12 יכול ללמד אותי על הצרכים שנענו לא פחות מאקזיט בגיל 30.

מי שרוצה עוד על העבודה עם צרכים בקואצ'ינג, יש כאן:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2016/04/motivations-needs-deficits-coaching.html

**
בתור מטפל אני חותר עמוק יותר. לחוויית ריקות או ריקנות שנחבאת מעבר לצרכים. לדכאון הקיומי שמקורו בפער בין הפנטזיה לצורך, בין מה שהייתי רוצה לבין מה שאני יכול לקבל, בין התסכול הקיומי לתסכול המציאותי.

חשוב לי לסמן את הבחירה שהאדם עושה בחייו, ולתת אותה בידיו. אדם שמסומן רק כצביר של צרכים יכול להיות אדם ששפע או קיפוח סביבתי מגדיר אותו. תחושת עליונות או קורבנות משמשות כדי לברוח מהגדרה אישית יותר של זהות. היכולת לחוות פער (negative capacity) מגדירה גם את יכולתו של האדם לגבש לעצמו אסטרטגיה אישית ביותר ולקחת אחריות על חייו.

למי שרוצה לקרוא עוד על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה (האסטרטגית בין היתר), בשפה פסיכואנליטית מתסכלת כמובן, אפשר כאן:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/01/second-thought-bion-1967.html

סופר אגו

הרבה פעמים מגיעים אלי לאימון אישי כדי שאני אהיה שוט יותר טוב בידי הסופר אגו, שאדרבן אותך איפה שקשה לדרבן את עצמך, שאגרום לך לעשות את מה שאתה לא מצליח לגרום לעצמך לעשות. אני מדמיין את עצמי במצבים כאלה כמו סמל קשוח מסרט טירונות אמריקאית. ואז השיר "עינו של הנמר" מתחיל להתנגן לי בראש - חצי בראבק וחצי בצחוק. כי אני רוצה לעזור, אבל שומר על פרספקטיבה מורכבת לגבי הסיפור הזה. הנה למה:

הסופר אגו הזה הוא קול פנימי שאומר לנו איך אנחנו צריכים להיות, שם לנו רף תובעני ולעיתים מאיים. הרבה פעמים הסופר אגו התובעני יוצר דינאמיקה של התחפרות - ככל שאנחנו מנסים יותר לעמוד ברף כך אנחנו מתרחקים ממנו. במקרה זה הסופר אגו פועל עלינו כמו ביריון שככל שמתמסרים ללחציו  כדי להיפטר ממנו כך הוא לוחץ יותר וההסתבכות רק גדלה. ואז כשפונים אליי לעזרה, שמשתמע ממנה שרוצים שאעזור לעמוד בדרישות הבריון הפנימי הזה - ברור לי שלקחת על עצמי את תפקיד הבריון זה לא הפתרון.

בניסוח פשטני, הסופר אגו הוא הפנמת הדרישות של ההורים, שהופכות לקול פנימי שאחר כך משמש אותנו כמו מצפון פנימי. כמו ג'ימיני קריקט מטיפני שיושב לנו על הכתף. למעשה קולו של הסופר אגו התובעני הוא התגלמות משאלה שיש לנו לשליטה עצמית טוטאלית. הוא הרף וגם השוט. הוא הגביע הקדוש וגם הצלב. הוא זה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שעלינו להיפטר מהחולשות שלנו, שעלינו להשתפר. אבל אם זה היה פועל באמת, כנראה שאנשים מוכשרים וחכמים מאוד לא היו באים אליי לעזרה.

אז איך עוזרים מבלי לשתף פעולה עם הבריון? איך יוצאים מהלופ? אם נשתמש במטאפורה של סמל קשוח מהטירונות, אז חוץ מהרגע שבו הסמל מוריד אותך לשכיבות סמיכה, יש גם את הרגע שהסמל לוקח ממך נעליים בלויות ונותן לך חדשות, או דואג שיהיה תור מסודר בכניסה לחדר האוכל. אם נשתמש בדוגמא של דרישות ההורים, אז נכון שיש את הרגע שההורים צועקים עליך להכין שיעורי בית, אבל יש גם את הרגע שהם מכינים לך אוכל לבית ספר, או שאתה מבין ששיעורי הבית אינם הדרישה של ההורים אלא של בית הספר, ושההורים עוזרים לך לעמוד בדרישות החברה. כלומר, הסופר אגו לא חייב להיות רק בריון שמצביע על החולשות שלך, הוא יכול גם לדאוג לטובתך ולעזור לך להתמודד עם חולשות ואתגרים.

ככה מגיעים מסופר אגו תובעני, לסופר אגו שיכול להיות גם מגדל. הסופר אגו המגדל שואל מה ההגיון שבחולשה, מה אפשר ללמוד ממנה, איזו עזרה אתה צריך, מה יאפשר לך לעשות שינוי, אילו תנאים מגבילים אותך, ואיפה הדברים נתונים להשפעתך גם אם זה קשה. הסופר אגו המגדל הוא האמונה בטוב שבך, וביכולתך לממשו. אם מחזיקים באמונה זו באמת, לא צריך לרדת על עצמך, אלא לעשות כמיטב יכולתך בכל רגע נתון כדי להתקדם לשם.

כאן הרבה אנשים מסתבכים. האם אתה אומר שעליי לעשות לעצמי הנחות? האם עליי לקבל את חולשותיי ולא לדחוף את עצמי קדימה? האם אין דברים שאני יכול לעשות כדי להצליח יותר לעמוד בדרישות שלי מעצמי? -השאלות הללו מתעלמות מניסיון העבר, לפיו מאמצי השליטה העצמית היו מופרזים והם שגרמו לתת-תפקוד. התשובה שלי מול שאלות אלו, היא שכל רגע עליך לעשות כמיטב יכולתך, ושכל אנרגיה שאתה מפנה להלקאה עצמית על זה שאתה לא עושה מספיק באה על חשבון צעד בונה קטן בכיוון שבו אתה רוצה להתקדם. כלומר, עדיף צעד קטן בפועל שבונה את כוחך, מאשר הלקאה עצמית מחלישה שבא על חשבון התקדמות. זה הסבר שנשאר ברמת הרציונל המודע. שעוזר לעשות את הפשרה על צעד קטן בפועל במקום צעד גדול בפנטזיה.

טוב, מספיק עם הדיון שאני מנהל עם עצמי בתוך הראש. לרוב אני לא מספר אותו לאנשים שאני עובד איתם. אז מהם הכלים שאני משתמש בהם כדי לממש את כל הסיפור הזה על הצד הטוב?

- מודלינג: אני מראה כיצד אני עצמי מתמודד עם אתגרים כמו עיכובים בתהליך האימון, ומציב את עצמי כאנושי, לפעמים בדוגמאות, לפעמים בגישה אקספרימנטלית שלא יודעת הכל אלא מחוייבת לנסות ולבדוק.

- יעדי מינימום-מקסימום: במקום להגדיר יעד שאפתני ואז לראות טלביזיה, כדאי להגדיר רף תחתון של המשימה בעדיפות הכי גבוהה, ולעשות כל מאמץ לממש אותה לפחות, ורף עליון של המשימה הנשאפת, ואם יש מומנטום חיובי ורצון לכבוש פסגות - להגיע גם אליה. הטווח בין המינימום למקסימום שומר עלינו ממלכודות של פרפקציוניזם ודחיינות. ביום רע אני עושה את המינימום וזה גם טוב, וביום טוב אני עושה את המקסימום, וזה לא נורא אם זה לא כל יום. העיקר להתקדם כל יום.

- יעדי למידה: כדי להתרחק מהלקאה עצמית, ולהתקרב לעשייה בונה, אני שואל בדרך כלל מה ניתן ללמוד מהניסיון של אתמול על התוכנית למחר. איך מגדילים את הסיכויים לביצוע, איך מעלים את האיכות. לפעמים לומדים מה עוזר לנו, מה הגורמים המאפשרים והמעכבים. לפעמים לומדים שמשימה נשמעת פשוטה אבל דורשת פירוק לגורמים. לפעמים לומדים לדייק מה המוטיבציה שהניעה אותנו לנסות גם אם לא הצלחנו. יש הבדל גדול בין השאלה "למה לא עשיתי" לשאלה "איך אני יכול". 

- יעדי תוצאה: עוד שאלה היא מה עשיתי בפועל. זו שאלה מקרקעת. לא משנה מה רציתי, מה חשבתי שיכול להיות. משנה מה שעשיתי בפועל. מזה אפשר ללמוד, זה הבסיס לתוכנית של מחר. יעדי תוצאה משחררים אותנו גם מתהליך מדומיין שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתקדם. לפעמים משימה היא הרבה יותר קלה משנדמה לנו, לפעמים אפשר להגיע אליה בדרכים יצירתיות. השאלה הפשוטה האם השגת את התוצאה, עוזרת לחתוך הרבה פרשנויות והנחות לא מבוססות.

- ללחוץ על הדוושה רק אחרי שהתבסס ביטחון: והקסם הוא, שאחרי שביססנו אמון, ולמדנו לעשות את המיטב בכל רגע בלי הלקאה עצמית, אפשר להגביה את הרף. כשהרגע הזה מגיע באימון, יש מצד אחד התגשמות פנטזיה שהמאמן יקפיץ אותי גבוה יותר, אבל לא מדובר בפנטזיה יותר. הפעם מי שאני עובד איתו כבר מאמין בכוחו לבצע את המשימות שהוא לוקח על עצמו. רק על הבסיס הזה ניתן לקפוץ למעלה. הכוח באמת שלו.

**
מה שכתבתי עד כה אולי נשמע לחלק מהאנשים פסיכולוגי ולחלק מהאנשים אימוני. קל יותר לזהות את הדברים שכתבתי עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול התנהגותי דיאלקטי, או עם תרפיית מחוייבות וקבלה. למעשה, אני רואה בכך דימיון גם טיפול פסיכואנליטי וויניקוטיאני, שמנסה לעשות תיקון בפועל של הדמות ההורית כדי לרכך את הפיצולים דרך פעולה. מה שעזר לי מאוד בהבדל ובשילוב בין טיפול וקואצ'ינג, היה אמירה חוזרת של פרופ' רחל בלס שקראה לפסיכואנליזה וויניקוטיאנית קואצ'ינג. אנליזה פרופר, להגדרתה, עוסקת בפירוש של הטרנספרנס. לא במודלינג, לא בעצות, לא במתחים כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום. אלא בפנטסיה הלא מודעת כפי שהיא מתגלמת בהעברה ויכולה לבוא לידי ביטוי בפירוש במילים. למי שרוצה לקרוא עוד קצת על הגישה האנליטית לשינוי הסופר אגו דרך ההעברה, אפשר לקרוא את שני הפוסטים הללו:

סיכום שיחה של פרופ' בלס עם קבוצת הקריאה שאני משתתף בה על האופן בו המטפל מתמיר את הסופר אגו של המטופל באמצעות פירוש יחסי ההעברה:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/prof-rachel-blass-james-strachey-mutative-interpretation.html

וסיכום המאמר שעליו היא דנה בשיחה איתנו - מאמרו של ג'יימס סטרייצ'י על פירוש מתמיר כאמצעי לשינוי יחסיו של המטופל עם הסופר אגו שלו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/04/strachey-the-nature-of-the-therapeutic-of-psychoanaysis-1936.html

**

עינו של הנמר:

https://www.youtube.com/watch?v=TAkyCgNtwlY

לופ

היציאה מלופ היא המטרה של רוב ההתערבויות הטיפוליות. זה מה שהופך את הטיפול בבעיה זוטה ובבעיה חריפה למורכב במידה דומה. כי ללופ יש דינאמיקה משלו.

אני עדיין מקשיב לאודיו בוק של ג'יימס גליק על תיאוריית המידע ומהרהר על טיפול. עכשיו הוא מסביר מגדיר מידע בתור התנהגות בלתי צפויה מראש של מערכת. כלומר, ככל שמערכת מתנהגת באופן שניתן לנבא מראש, כך היא יותר דלה במידע ומשעממת. ככל שהיא עושה יותר דברים בלתי צפויים, כך היא מספקת יותר מידע, אבל לא בהכרח יותר מעניינת. מידע מעניין מוגדר על ידי גליק בתור מערכת עם התנהגות בלתי צפויה שעדיין ניתנת להגדרה באמצעות אלגוריתם כלשהו. מידע לא משעמם ולא מעניין יכול להיות רנדום גמור שלא ניתן לשום הגדרה, אלא רק לתיאור בקנה מידה של 1:1, ואולי האלגוריתם עבורו טרם נמצא. סילחו לי אם טעיתי בניסוח ובטח ייחסתי לגליק טענות של גדולים ממנו.

אני לא אתן דוגמאות הבהרה, אסמוך עליכם שתחשבו לבד, ואקפוץ לעולם הטיפול בלופ.

אז המטופל נמצא בלופ. שוב הוא נכנס למערכת יחסים כזו, שוב הוא מגיב ככה, שוב אנחנו מנסים לאסוף את השברים וללמוד מהם. בשלב זה אני יכול לבחור בין שלושה פירושים למצבנו המשותף: המשעמם, המעניין והרנדומלי. הפירוש המשעמם יכול להיות משהו שממשיך את הלופ כמו שוב אתה עושה את זה לעצמך (הוא כבר יודע את זה, תודה). פירוש מעניין יכול להיות נראה לי שאתה מנסה להוכיח משהו (אלגוריתם שקורא לניסוח של אלגוריתם מדוייק יותר תחתיו). פירוש רנדומלי יכול להיות נראה לי שאתה כועס עליי שלא עזרתי לך להבין מה קורה תוך כדי שזה קרה, (תיאור 1:1 למה שאני מבין מבלי להגדיר מה זה אומר, אבל שיכול להיות מנוסח גם כאלגוריתם חדש המגדיר את הציפיות של המטופל מהעולם).

במחשבה שנייה ניתן לחלק את הפירושים הללו לפי מידת ההשפעה שמיוחסת לאדם על מצבו. הראשון מתאר בחירה מודעת, השני בחירה לא מודעת, והשלישי מתאר מצב מודעות באופן שמאפשר בחירה להתייחס אליו בהווה. וכך גם בחירה ניתנת לניסוח במונחים של כמות המידע שהיא מספקת על הנפש בהתאמה: על מבנה השטח שלה, על מבנה העומק שלה, או על היכולת להתעלות על המבנה שלה בכל רגע נתון.

**
ביון טוען שניתן להגדיר כל חויה בביט אחד של מידע, בסימון +/-. השאלה שמצמצמת כל חוויה לביט אחד היא האם החוויה הזו הובילה לחיבור או לניתוק. פירושים מהסוג המשעמם נחשבים בעיניו לפסיכולוגיה בגרוש. תפקיד הפירוש להזמין מידע חדש באמת, ולא רק להגיד את הברור מאליו.

למי שרוצה לקרוא עוד על ההגדרות של ביון בספרו "ללמוד מן הניסיון", מצורף פוסט על האתגר בהגדרה סופית של אובייקט מתהווה (הסובייקט שתמיד מפיק מידע חדש):

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/02/bion-hate-love-knowldege-matrix-psychoanalytics.html

**
ניתן לקרוא גם את מלכודת שמנסחת ג'וזף במאמרה "המטופל שקשה להגיע אליו" - לפיה מטופל עלול להזמין פירוש ידוע מראש, ומה שהמטפל חשב שהוא הפירוש המעניין מסתבר כפירוש המשעמם:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/Betty-Joseph-1975-the-who-is-difficult-to-reach.html

**
נכנסתי ללופ...

הערות למבוא לספרו של בריטון "אמונה ודימיון" (1998)

אני קצת חלוד. מזמן לא פרסמתי סיכום של טקסט מקצועי. חשבתי שעליי לכתוב טקסטים וחוויות משל עצמי, וזה תקע אותי עם חרדה מפני חשיפה, בעיקר של עצמי בפני מטופלים באופן שיפגע בטיפול, ושל מחשבות שהתעוררו בי במהלך טיפול ואפילו שהיו מתוכי הן קשורות אינטימית באדם אחר. אז נחזור לסיכום אקדמי יותר ואולי משהו יעלה מתוכו.

השנה בקבוצת הקריאה החלטנו לקרוא את ספרו של רונלד בריטון אמונה ודימיון, ולאחר מכן את ספרו של שטיינר מפלטים נפשיים.

למפגש הראשון קראתי והערתי הערות לגבי המבוא למהדורה העברית, שכתבה אורנה הדרי, בו היא נותנת מבט-על על השדה התיאורטי בו בריטון חושב וגם על התרומה של בריטון לשדה זה. וכן על המבוא של בריטון לקובץ המאמרים, בו הוא עושה כמה הבהרות לגבי הדגשים והשימוש שלו במושגים מתוך התיאוריה עליה הוא נסמך.

הערות על החיבור "דרכו של בריטון" לאורנה הדרי

טריאנגולציה - בריטון מפורסם בעיקר בניסוח הפשטה של הקונפליקט האדיפאלי כך שתחול על מצבים מגוונים יותר ועל שלבים מוקדמים יותר בהתפתחות הנפשית. לפי בריטון ישנו שלב חשוב של מעבר מיחסים בשניים ליחסים בשלושה - למשל מדיאדה עם האם לדיאדה המופרעת על ידי האב. התינוק חווה במצב זה מתח רב בין חוויה של להיות בתוך הזוג לבין להיות השלישי המודר. התינוק יכול לחוות את הזיווג ההורי כמדיר אותו, ואת ההדרה כנסבלת או בלתי נסבלת. התינוק/ילד יכול לפנטז שהוא מצליח להדיר את השלישי מהזוג, או אף להצליח לכרות ברית עם אחד ההורים כנגד ההורה האחר. כך או כך, השאלה היא עד כמה ניתן לשאת בעמדה שלישית - של העצמי או של האחר המאיים על האחדות. ככל שהעמדה השלישית נסבלת ומאומצת, ואינה עומדת בניגוד חד לשייכות לצמד, מתפתחת יכולת להיות בתוך החוויה ולהתבונן בה. זוהי היכולת לחוות סיפוק וגם חסר. על יכולת זו נסמכת היכולת הסמלית, כאשר הסמל הוא ביטוי לדבר שאינו, אך הסמל שומר על המשמעות של הדבר החסר. באופן זה גם האהבה ההורית יכולה להיעדר, אך משמעותה יכול להישאר בנפשו של התינוק שמסוגל לשאת במתח זה, ולעבור הסמלה ולהיות חלק ממנו. היכולת המתפתחת היא לדבר על רגשותיי, להתבונן במתחים הפנימיים ויחסי האובייקט שבי, ולהכילם עבור עצמי. להרגיש ולחשוב על רגשות בבת אחת. כשהמתח בין השייכות לזוג וההתבוננות מבחוץ בלתי נסבל, נוצרים פיצולים קשים. למשל דמות האם יכולה להיות מפוצלת, בין אם טובה שמטפלת בילד, לאישה מינית רעה שמתעניינת באביו. בריטון מסביר את ההבדל בין ילדים שמצליחים לשאת במתח הזה, לבין ילדים שאינם מצליחים לשאת במתח הזה ביחסים המוקדמים עם האם, ובחווית ההכלה המוקדמת של חרדות התינוק על ידי האם. האובייקט הפנימי הטוב שמופנם עקב חוויה חוזרת של הכלת חרדות, מאפשר לתינוק המבשיל לשאת באבדן הקשר הבלעדי עם האם במצב האדיפאלי.  יכולת ההכלה של האם יכולה להיפגם עקב קשיי האם, או עקב מתקפות אומניפוטנטיות של התינוק על האם ועל הזדקקותו לה. קליין עוסקת בצרות עין כלפי האובייקט הטוב שאינו בשליטת התינוק, ומעורר בתינוק רצון לחמוס ולהרוס את הטוב שאינו שלו. אולם בריטון מתייחס לאי יכולת מולדת לשאת כל הבדל בין החוויה הפנימית לבין התגובה של האם, כמו אלרגיה לנפרדות.

העמדה הסכיזופרנואידית והעמדה הדיכאונית - בעמדה הסכיזופרנואידית התינוק מוצף דחפים חזקים של חיים ומוות, ואלו מתבטאים בפנטזיות לא מודעות של אהבה והרסנות המופנות כלפי האם. ההרסנות הבלתי נסבלת מושלכת על האם, והתינוק נותר עם חרדה מפני אובייקט רע ומסוכן, ומשאלה להיות קרוב לאובייקט טוב ומגונן. זהו הישג התפתחותי, משום שהפיצול הזה מאפשר להגן על האובייקט הטוב מפני כאוס מוחלט הקיים קודם לכן. ככל שהתינוק מתחיל לראות את הוריו באופן מציאותי יותר, האמא האידאלית והאמא הרעה מתאחדות לאמא אחת שיש בה צדדים טובים ורעים, והיא אדם נפרד ממנו. התינוק אינו נזקק עוד להשתמש בהזדהות השלכתית כדי להפקיד אצל האם את ההרסנות שלו ולהגן על האם הטובה שבתוכו. הוא יכול לשאת רגשות אמביוולנטיים של אהבה ושנאה כלפי האם האחת. אלא שאז מתעוררות חרדות מפני פגיעה באם, כאשר אני כועס ומתמרמר כנגד האם שאוחדה לה יחדיו. היכולת לראות באם נפרדת, כרוך ביכולת לראות באם כשייכת גם למערכת יחסים עם האב, שהתינוק אינו שותף להם. כך המעבר בין העמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדיכאונית, כרוך במצב האדיפאלי. בריטון מדגיש מעבר הלוך ושוב בין עמדה לעמדה, ואינו רואה בעמדה הדיכאונית הישג התפתחותי סופי. בריטון מזהיר מפני קפיאה נפשית הכרוכה באי מעבר בין העמדות.

אמונה - על המטפל לזכור שההבנה שלו ברגע מסויים בטיפול והפירוש שהוא נותן כמוהם כאמונה, אשר עובדות חדשות עשויות לשנותה ולהעלות השערת עבודה חדשה. מטפל צריך לבקר כל הזמן את הקו הפרשני שלו, ולא לקפוא על שמריו. בריטון מדגיש את הסכנה באילוץ קווי מחשבה וכפייתם על המטופל הצייתן. (לא ברור האם ישנה אמת סופית שניתן להגיע אליה - כנראה שלא, או אמת חווייתית המתגלה ככל שמשפרים את החקירה האינסופית). חוסר יכולת לנוע בחופשיות בין נקודת המבט האובייקטיביות לנקודת המבט הסובייקטיבית מביא לדפוס פסיכופתולוגי שבריטון מכנה הפרעות בפונקציה של האמונה. כלומר, אמונה מחזיקה במתח בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, וצריך לבחון אותו ככל שמתקדמים ולתת לו להתגלות. בקריסת המתח מקבלים עובדות סובייקטיביות כאובייקטיביות - וזוהי למעשה ההזיה המתקבלת בקריסה פסיכוטית למעשה חשוב לשמר מתח בין אמונה לביקורת. טיפול מפר סטטוס קוו בין אמונ למציאות שאינה תואמת אותה, ולכן יכול לעורר חרדה פסיכוטית. בקריסתה של אמונה המסבירה את המציאות, עלולה להתפתח אמונת נגד, כמו במקרה של ילד שאיבד את אמו והמטפלת פירשה לו שהאמין שככל שהוא מתקדם בחייו ומתפקד הוא מתרחק מהזכר שלה ובוגד בקשר עימה. הפירוש עזר לו להרפות מאמונה זו. אך כשהמטפלת הזיזה את שעת הטיפול, המטופל התערער עמוקות וחש נבגד, ואז התברר שפיתח אמונה נגדית, לפיה מצא אם חלופית אצל המטפלת, והיא רק שלו, והחלפת השעה העירה אותו למציאות בה יש למטפלת חיים ומטופלים אחרים שאינם קשורים אליו. בריטון מתאר כיצד המטופל הגבולי אינו סובל אי הלימה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, ולמעשה מחפש תמימות דעין עם המטפל. בריטון מכנה זאת עור-דק. מנגד, ישנו המטופל הסכיזואידי, עבה העור, שנאחז בעובדות האובייקטיביות בחוץ ומכחיש את הסובייקטיביות של הדברים. באופן זה הסכיזואידי לא שם לב לאי ההלימה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. מטופלים אחרים, מכחישים את אי ההלימה בין החוויה הסובייטיבית והאובייקטיבית על ידי שקיעה במסתור נפשי, ויצירת מקום מנוחה מוגן מכאב בטיפול (או בסימפטום).

דימיון, שירה ופסיכואנליזה - בריטון מבקר משוררים שונים. בין היתר הוא מבקר את וורדסוורת' על כך שבאמצע חייו שקע במצב שאנן של שביעות רצון מעצמו וקפא על שמריו. הוא לא סיכן את האיזון הפנימי הנוח שלו לשם התפתחות נוספת. באופן זה בריטון יוצא כנגד התמסדות והסטגנציה הנלווית לה. הוא מבהיר גם את הסיכון הכרוך בהתפתחות נפשית. חלק מהסיכון, הוא ההתמודדות עם אבל על אובדן, וויתור על אינטגרציות שהשגנות. בריטון מתייחס לכתיבה אמנותית כדרך לשמר משמעות של מה שאבד, ולעיבוד האבל למעשה. הוא נותן את הדוגמא של רילקה, שראה בכתיבתו טיפול עצמי. בריטון מתאר שניתן להימנע ממגע עם הכאב הנפשי במחיר של חיים בשולי הקיום. אדם שאינו נוגע בכאב משול לחי-מת, שגם לא זוכה להנות מהעושר שבחיים. בריטון עסוק במהפכנים ובמהפכות מדעיות, ההופכות פרדיגמות שולטות על פיהן, ובמחיר שמווסת את הפרט העומד בפני אקט מהפכני.

הנרקסיסט של רוזנפלד והעצמי הכוזב של וויניקוט - רוזנפלד מתאר את הקונפליקט של המטופל הנרקיסיסטי, כאשר מצד אחד נמצאת ההזדקקות לקשר חי ומיטיב עם המטפל, ומצד שני ישנה ההתקפה על קשר זה מצד החלק האומניפוטנטי באישיות. החלק האומניפוטנטי מפתה את העצמי התלוי להאמין כי אינו זקוק לאובייקט ויכול לגדל את עצמו ולהישען רק על עצמו. אמונה זו עלולה להביא לאיבוד הקשר עם המציאות ולאיבוד היכולת לחשוב. (וזאת משוב שמחשבה דורשת תסכול, וחוויה של חוסר אונים, והתייחסות לחלקים הקשורים והנפרדים ביחסים עם האחר, בעוד שהחלק האומניפוטנטי מותיר חוויות אלא כבלתי נסבלות). בריטון מדגים זאת על גן העדן האבוד של מילטון, כאשר השטן מבטא את העמדה האומניפוטנטית - השטן חש פגוע על ידי האלוהים שדחה אותו, הוא מקנא, ומשכנע את אדם וחוה להפר את הצו האלוקי, וכך הם מגורשים מגן העדן.
בריטון מתאר גם את הפיצול בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב שמתאר וויניקוט כהפרעה נרקיסיסטית קשה. החתירה לבטא את העצמי האמיתי, והסכנה של איבוד העצמי מתוך התמסרות לאובייקט, מבטאת קושי לחוות בו זמנית מבט כלפי פנים ומבט כלפי חוץ, נקודת מבט סובייקטיבית, ונקודת מבט אובייקטיבית.

מבוא לאמונה ודימיון - לרונלד בריטון

החיפוש אחר האמת: בריטון שואל מתי פנטסיה מקבלת מעמד של עובדה, כמשהו קרוב לוודאי, כאפשרות, או כמשאלת לב ותו לא. הוא עוסק בסיפורת בדיונית, ומציע שיש סיפורת החותרת לאמת, וכי יש סיפורת המספקת מפלט מפניה. הוא עוסק בפילוסופיה ובביקורת ספרות, ורואה בכך הסגת גבול לשדות מקצועיים אחרים. עם זאת הוא מתאר כי המטפל רואה לנגד עיניו את השאלות הפילוסופיות, מתעוררות לחיים. המטפל באופן זה ער יותר לכורח של הבנה פילוסופית מאשר הפילוסוף. בריטון עוסק בחוויה של תיאוריה המתעוררת לחיים במפגש עם התופעה. הוא רואה כי יש באדם דחף לאמת את אמונותיו, ודחף לשתף את אמונותיו. עם זאת הסכנה באימות ובפרסום האמונות, היא שתמימות דעין תחליף את בוחן המציאות. בריטון מתייחס לדחף האפיסטמופילי שפרויד וקליין התייחסו אליו. פרויד וקליין ראו בו רכיב של אחד משני הדחפים - דחף החיים ודחף המוות. אולם בריטון טוען כי זהו דחף בפני עצמו, אנחנו אוהבים דברים, שונאים דברים, ויודעים דברים. (בדומה לK, L, H של ביון). בתוכנו פנימה אנו נוטים לאהוב ולתעב את עצמנו ומבקשים להבין את עצמנו.


להתחבא מפני צמיחה: לפי קליין ההגנות מפני העמדה הדיכאונית מביאות בעצמן פתולוגיה. קליין התמקדה בהגנות המאניות מפני הרס האובייקט. ריביר הוסיפה לכך את ההבנה לגבי התגובה השלילית לטיפול. היא התבססה על טענתו של פרויד כי אשמה לא מודעת מחבלת בהתקדמותו של המטופל באנליזה. היא טענה כי האישיות הנרקיסיסטית עושה שימוש בהגנה מאנית מפני תובנה. למעשה היא טוענת, כי בארגון הנרקיסיסטי על הגנותיו המאניות, ישנה ציפיה כי תובנה תוליד הרסנות. כי הרס האובייקט הטוב יצר שממה בלתי נסבלת בעולם הפנימי - הפלה של הפנמה (an abortion of introjection). אם כן, תיאורטיקנים רבים פיתחו רעיון זה לגבי יצירת שיווי משקל פנימי המעכב התפתחות נפשית. ג'וזף כינתה זאת שיווי משקל נפשי, רוזנפלד קרא למצב זה ארגון נרקיסיסטי, אושונסי ראתה בכך ארגון הגנתי, ושטיינר כינה זאת תחילה ארגון פתולוגי, וכיום הוא מתייחס לכך כמפלט נפשי. למעשה מדובר במפלטים מפני התפתחות נפשית, המציעים ביטחון בקביעות (שבטיפול לא אפקטיבי, או בסימפטום עיקש), וגם "עונג פרוורטי חשאי ומקום שאפשר לתחום בו סדיזם". (כלומר, אפשר להנות מהכישלון של המטפל בקידום טיפול, ומהתנשאות כלפי החלק הנזקק בעצמי שמורעב).

העובדה הנבחרת: לפי שטיינר יש לבחון תמיד את העובדה הנבחרת, שהיא אינטואיציה שהמטפל משתמש בה כדי ללכוד פרט המאגד את התמונה הכללית. העובדה הנבחרת יכולה להיכפות על התמונה, ולעוות אותה.

הזדהות השלכתית: קליין התייחסה להזדהות השלכתית כיחוס של מאפיינים שלנו לאדם אחר - עוינות או ידידותיות. כשאנחנו חשים מאוזנים נייחס לאחר מאפיינים ידידותיים, וכשאנחנו חשים רדופים נייחס לאחר עוינות. לפי קליין, ייחוס זה עוזר לנו להבין את האחר, את רגשותיו, צרכיו וסיפוקיו. באופן זה אנחנו נכנסים לנעליו של הזולת.
עם זאת, עלול להיעשות שימוש מופרז ביכולת להזדהות השלכתית באופן שאינו מסייע לנו להבין את הזולת. הזדהות השלכתית מופרזת היא הפנמה מלאה של החאר השולט בי, הליכה לאיבוד בתוך הזולת. מצב זה מסכן את האגו שאינו שולט עוד באישיות. לפי קליין הזדהות השלכתית היא הבסיס לאמפתיה. אלא שהזדהות השלכתית עויינת פוגעת באמפתיה.
בשלב זה בריטון מסווג שני סוגים של הזדהות השלכתית.קליין תיארה הזדהות השלכתית שהיא בעיקר דרך לנכס לעצמי זהות של אחר. בריטון קורא לסוג זה של הזדהות השלכתית "רכישתית" (acqusitive projective identification). לאחר מכן ביון הוסיף היבט שמייחס תכונות לאחר. ואף מעורר באחר את הלך הרוח שהושלך עליו. למשל, תכונות רצויות באחר מושלכות עליו ואף מעודדות אצלו, או תחושות בלתי נסבלות בעצמי מושלכות לאחר ואף מעוררות אצלו. בריטון מסווג סוג זה של הזדהות השלכתית כמייחסת  (attributive). הזדהות השלכתית שמייחסת לאחר את התכונות הללו יכולה להיות מעוררת באחר את השינו או לא - לפי הפעולה שנוקט האדם המשליך - )evocatiory/non evocatory).

חרדה - פרויד המוקדם תיאר חרדה כשארית רגש שלא נפרד, או תוצר לוואי של הקונפליקט בין משאלות. פרויד המאוחר, ארגן מחדש את הפסיכואנליזה ומיקם את החרדה במרכזה. החרדה היא הליבה של הנוירוזה והפסיכוזה והיא המניעה את המאמץ האנושי. קליין הבחינה בין חרדה מפני הרס עצמי (בעמדה הדיכאונית) ובין חרדה מפני הרס על ידי העולם (בעמדה הסכיזופרנואידית). קליין תיארה כי אנו נולדים עם פחד מהכחדה. בריטון מדגיש כי לא מדובר בפחד ממוות, כפי שאנשים בוגרים חושבים עליו. חרדה הכחדה מתייחסת למצב בו הקיום עצמו יוכחד - העבר, ההוה והעתיד (- שלי ושל העולם). לא מדובר רק בפחד ממות של האינדיבידואל בעתיד. וכך ניתן לדוגמא לראות בקליניקה אנשים שמתאבדים כדי לברוח מפני חרדת הכחדה מסוג זה. ביון כינה חרדה זו אימה ללא שם (משום שהשם היה תוחם אותה כאובייקט, בעוד שהיא ממלאת את כל מרחב הקיום ואין יכולת להתבונן בה מבחוץ). אימה ללא שם כזו נובעת מכישלון טוטאלי של הכלה אימהית.  היא מתמתנת לחרדות חלקיות עם גיבוש חלקים בנפש. ככל שיחסי האובייקט מתבססים ונעשים שלמים, וחלק אינו שקול עוד לשלם, גם חרדת ההכחדה אינה באה לידי ביטוי באופן טוטאלי. היא בא לידי ביטוי בחרדה קיומית, ובפחד מפני אובדן זהות. בריטו ןעסוק בקשר שבין אימה-ללא-שם זו לבין כשלים בהכלה ופחד מכאוס. בריטון עסוק במעבר מאינגרציה לדיסאינטגרציה כחלק מהצמיחה הנפשית. הוא מתאר כי הגנות מפני חרדה עלולות בעצמן לעורר חרדה.

שינוי פרדיגמה - בריטון מתייחס לתיאוריה של קון לגבי המבנה של מהפכות מדעיות. לפיה תיאוריות מדעיות נסמכות על סטים של הנחות ואמונות כלליות לגבי העולם שלא ניתן להוכיח אותן. ההיסמכות של תיאוריות שונות על אותן הנחות נותנת להנחות אלו כוח מאגד. ובכל זאת, ישנן אנומליות שאינן מוסברות בתיאוריות הקיימות, וחושפות כי ישנם תחומים ששימשו כהנחות, ומערערים על תוקף התיאוריות בכללותן. כך נחשפת פרדיגמה של תיאוריות שיש בה סדקים. בשלב מסויים עולה תיאוריה המסבירה את האנומליות הבלתי מוסברות החושפות את הסדקים בפרדיגמה השלטת, ומאפשרות עלייתה של פרדיגמה חדשה (עם סדקים משלה, שייצטרכו לחשוף). המהפכנים שעומדים בפני הבחירה בין לפרסם תיאוריה חדשה שתהפוך את הפרדיגמה שעליה גדלו ושלה כפופים מוקדי הכוח בשדה המקצועי, מתמודדים עם "חרדת פרסום". עד כמה יתנו הומאז' לגדולים שטעו לפניהם, ועד כמה יעזו לומר כי המלך הוא עירום. בריטון מתאר דינאמיקה זו של שינוי פרדיגמה גם ביחס לשדה הפסיכואנליטי המקצועי הדורש ניעור מדי פעם, ולנאמנות לפרויד ולשושלת הקלייניאנית, אך גם ביחס לטיפול ולחיפוש אחר האמת הדורש מדי פעם ויתור על אמת שאבד עליה הקלח לטובת המשך החיפוש. 

הערות על מאמרה של מלאני קליין "אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים" (1946)

להלן סיכום למאמרה של מלאני קליין "אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים" (1946), המתייחס לחשיבות תהליך האבל והחוויה של רגשות צער, אשמה וחרדה בעת אובדן. האבל מתחיל בגמילה מהשד בינקות, חוזר ומשתקף בכל חוויה כואבת, וכמובן באבל על מותו של אדם יקר. למעשה האבל מתרחש בכל פעם שאנחנו מבינים שהאובייקט המופנם נפרד מהאובייקט במציאות, הכרה זו בנפרדות היא המעוררת את הצער והאשמה. מי שלא יכול להתאבל בורח מהצער, מהאשמה ומהחרדה, לעבר הגנות מאניות ואובססיביות המנסות להכחיש ולתקן את שאבד. להלן סיכום המאמר, הערותיי בסוגריים ובסוף.

מול אובדן, אדם נדרש להכיר במציאות, ולהבין שההשקעה הרגשית שלו באדם שאבד לו אינה מציאותית יותר, ושבמציאות קיימים סיפוקים אחרים שניתן למצוא. המידה שבה המציאות החיצונית מסוגלת להפריך חרדות וצער ביחס למציאות הפנימית משתנה מאדם לאדם, וניתן לראות בה אחת מאמות המידה לנורמליות. כלומר, חיזוק עיקרון המציאות אינו מתאים לטיפול במי שהפנטזיה שלו משחיתה את תפיסת המציאות שלו.
(סיפוקים של צרכי התינוק על ידי האם מלווים בתחושת ביטחון פנימי, והפנמה של אובייקט דואג ומיטיב.)
חוויות לא נעימות וחסרונן של חוויות מהנות ושל קשר מאושר וקרוב עם אנשים אהובים בגיל צעיר מגבירים דו-ערכיות כלפי אנשים קרובים. במקרה כזה האנשים הקרובים נחווים כמתסכלים, לא ניתן לסמוך עליהם, מתעוררת תוקפנות כלפיהם, ופחד שהתוקפנות תיענה בנקמנות.
בתהליך רכישת הידע והפנמת העולם, כל חלקיק של חוויה חדשה מותאם לדפוסים שמספקת המציאות הנפשית השלטת באותה שעה. (כך לדוגמא, גם סיפוק צורך של התינוק שמתרחש בעת של מצב רוח תוקפני והרסני שלו יחווה כחודרני, תוקפני ונקמני).
(העמדה הדיכאונית הינה הכרה בקיומם של אובייקטים נפרדים מהאני. לפני הכרה בנפרדות יש רק יחסי אובייקט, שהתינוק מפעיל כלפי אובייקטים מזינים ומתסכלים שנתפסים כפנימיים שלו. בעמדה הדיכאונית יש פחד לאבד אובייקטים אהובים) העמדה הדיכאונית דורשת מהתינוק להיאבק בכאוס פנימי של אובייקטים טובים ורעים הנאבקים זה בזה בתוכו.
תהליכי הפנמה והשלכה נשלטים על ידי תוקפנות וחרדות המחזקים אלו את אלו, (התסכול מהשד שאינו מזין מופנם כתוקפנות פנימית על ידי אובייקט רע, התוקפנות מופנית בחזרה כנגד השד המתסכל, יש ציפייה לנקמה מהשד המתסכל). וכך מתפתחים פחדי רדיפה מפני אובייקטים מבעיתים, ופחדי אובדן של אובייקטים אהובים.
(הדיבור פה הוא על תינוקות, אבל בכולנו פלונטרים פסיכוטיים, נזקקים ורדופים, שנשארו בלתי מעובדים מהינקות, ולכן דינאמיקות אלו רלבנטיות גם למקומות העמוקים ביותר של תלות ואובדן גבולות וחרדת התפרקות אצל אנשים בוגרים.) לפי פרויד "נוירוזה של ילדים איננה היוצא מן הכלל אלא הכלל, כך שלא ניתן כמעט להימנע ממנה במעבר מהתכונות המולדות בינקות לעבר החברה המתורבתת".
ישנה תנודה בין העמדה הדיכאונית לעמדה המאנית. החרדות הדיכאוניות פן האובייקט האהוב והאני יהרסו על ידי התוקפנות הפנימית והאובייקטים הרעים המופנים מובילה לייצור של פנטסיות כל יכולות ואלימות, במטרה להילחם באובייקטים הפנימיים הרעים והמסוכנים וכדי להחיות את האובייקטים האהובים. (ילד שמודע מוקדם מדי לנפרדות ההורה ממנו מתקשה לעמוד בחרדות אלו ומנסה להתגונן מפניהן באמצעות העמדה המאנית הכל יכולה המוכרת כ"ילד הורי").
התינוק אינו מסוגל לשאת במורכבות של האובייקטים שלו, שמספקים את צרכיו מצד אחד ומתסכלים אותו מאידך. הוא לא מסוגל לשרוד את ההיבטים המתסכלים והתחושות הקשות שתוקפות אותו ואת האובייקט הטוב המופנם, ולכן הוא מכחיש את ההיבטים המתסכלים בעת שהוא חווה את ההיבטים המספקים. התינוק עושה לשד הטוב אידאליזציה מכיוון שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד בדרך אחרת עם פחדי הרדיפה שלו והשנאה שלו שמושלכת על האחר. רק לאחר שהאם מגשימה לאורך זמן את האידאליזציה שמושלכת עליה, ומזינה את התינוק, ומחזקת את האמון שלו בה, הוא יכול להפחית את ההכחשה של התסכול, ולחוות את האם כמספקת ומתסכלת בבת אחת. (יש בכך כדי להסביר מדוע ילדים שעברו התעללות נוטים לעשות אידאליזציה להורה מתעלל תוך כדי הכחשה גסה של המציאות). חוויה של האהבה והשנאה כלפי האובייקט בבת אחת מרככת את הניגוד הקיצוני ביחס לאובייקט ואת הצורך בהכחשה של אחד ההיבטים בכל רגע.
(בעיניי, ניתן לתאר ביוולנטיות כמצב של דו ערכיות קיצונית בו ניתן לחוות קוטב אחד בכל רגע נתון - רק שנאה או רק אהבה, וכל מצב של מורכבות נחווה כהרסני. מנגד ניתן לתאר מצב של אמביוולנטיות הינה דו ערכיות בה ניתן לחוות ריבוי היבטים של אותו אובייקט מבלי שאחד יסתור או ישחית את השני).
במצב של ביוולנטיות ישנה הפרדה בין ההיבטים המנוגדים הללו (שנאה ואהבה) הנחווים בלא מודע כאובייקטים מנוגדים (אובייקט אהוב ואובייקט שנוא). במצב זה רגשות של שנאה ואהבה מורחקים כל כך זה מזה עד שהאהבה אינה יכולה להמתיק את השנאה. (ולהיפך, אם עושים אינטגרציה של אובייקטים שונים להיבטים שונים של אותו אובייקט פנימי אז האהבה יכולה להמתיק את השנאה).
כל יכולות, הכחשה ואידיאליזציה קשורות מאוד בראייה דיכוטומית, ביוולנטית, המאפשרת לאגו המוקדם להתמודד עם חוויות רדיפה על ידי היבטים מתסכלים של הטיפול ההורי, וחוויות תלות קשות בהיבטים המספקים של התסכול ההורי.
עם ההתבגרות נערך איחוד של האובייקטים הפנימיים והחיצוניים, האהובים והשנואים, הממשיים והדימיוניים. כל צעד לקראת האיחוד מוביל לפיצול מחודש של הדימויים, אולם ככל שתפיסת המציאות משתפרת, הפיצולים נעשים במישורים שמתקרבים יותר למציאות (והאדם יוצא מהסרט שהוא חי בו).
כל-יכולות (אומניפוטנציה) מפריעה לעידון. היא קשורה לסאדיזם לא מודע. הניסיון הכל-יכול לתקן את האשמה הנובעת מהנפרדות מהאובייקט קשור בדחפים סאדיסטיים של שליטה באובייקט. (הפתרון האומניפוטנטי הוא ניצחון על האובייקט ועל הנפרדות עצמה והתלות הנובעת ממנה). ולכן התיקון הכל-יכול נכשל.
מאניה מחליפה התמודדות עם אשמה וחרדה. ללא מאניה ישנה התפוררות והתפרקות. כשההגנות המאניות אינן פועלות התינוק פונה לתיקון אובססיבי. כלומר כשהוא לא מסוגל להכחיש את רגשות החרדה והצער והאשמה שלו, הוא מנסה לתקן אותן באופן של חזרה מכאנית. (כמו אדם שמגיע לטיפול, ומתחיל בהכחשה של מורכבות ביחס כלפי ההורים שלו, וברגע שהוא חושף מידה מסויימת של תסכול, הוא חש אשמה גדולה וחרדה מפני נטישה, ומבקש מהמטפל מהר מהר להגדיר את הבעיה והפתרון כדי שלא יצטרך להתמודד עם רגשות אלו). המנגנונים האובססיביים משמשים לפתור את ה"בעיה" במקום להרגיש את הצער והאשמה. המנגנונים האובססיביים משמשים כהגנה מפני חרדות פרנואידיות וכאמצעי למיתונן.
(ההגנות המאניות והאובססיביות שתיהן קורסות ומחליפות זו את זו, לרגע המאמץ הוא לפתור באופן מכאני-שכלתני, וזה קורס כי האיכות הרגשית נותרת ואף מגורה עוד יותר, ואז מגיע המאמץ להתעלות מעל לבעיה ולתנשא מעל לכאב והתלות באובייקט, אך גם זה מאמץ שמועד לקרוס בהכרח).
הערותיי:
כשמדברים על קליין מדברים בדרך כלל על מאמרה משנת 1940, "על מנגנונים סכיזואידיים", לפיהם המהלך הרצוי הוא מעבר מפיצול לאינטגרציה. העמדה הדפרסיבית, בה האינטגרציה מתרחשת, נתפסת כעמדה בוגרת ורצויה - יעד רצוי. המאמר הנוכחי מציג גם את המעגליות של התהליך - שמתחיל בחוויה כאוטית של טוב ורע בלתי מופרדים, עובר בהפרדה הגנתית של טוב מרע, ומגיע לחוויה משולבת של טוב ורע, מצב בו האהבה ממתיקה את השנאה. הקרבה בין המצב האינטגרטיבי הנסבל והמצב הכאוטי הבלתי נסבל חשובה, ובעצם אומרת שאנחנו תופסים את המורכבות לכל אורך הדרך, גם כאשר בשלב אמצע מסויים אנחנו מנסים לצמצם אותה באצעות ארגון דיכוטומי. הרבה מטפלים יתייחסו להגנות המאניות כחלק מהפיצול הסכיזופרנואידי, ולא יראו אותן כחלק מהעמדה הדפרסיבית. נראה לי שההבדל הוא בין תפיסת האובייקט החלקי החיובי שאופיינית לעמדה המפוצלת, לעומת תפיסת האובייקט המורכבת וההתנשאות על כאב הנפרדות שאופייני להגנה המאנית של העמדה הדפרסיבית.

סיכמתי את המאמר הזה לפני שלוש שנים ולא סיימתי את העבודה, ולכן לא פרסמתי את הפוסט הזה. אני חושב שבכל זאת הנקודות האחרונות שסיכמתי היו משמעותיות ביותר עבורי בשנים הללו. המחשבה על אתגרי העמדה הדיכאונית כנוכחים גם בשלב כאוטי ראשוני, המחשבה על העמדה הדיכאונית כאתגר ולא כיעד.

אולי כשקראתי לפני כמה שנים את המאמר יכולתי לזהות היטב את ההגנות המאנית והדפרסיבית, אך התקשיתי לזהות את תהליכי האבל שהם מכסים. אולם בשנה האחרונה אני עסוק יותר בחוויה של חיות ומוות שאדם נושא איתו. המילה הכחשה פתאום נשמעת לי מאוד אינטלקטואלית, כאילו היא מנוסחת מצד המשאלה ההגנתית להיפטר מתכנים, תחושות וחוויות. שני מושגים שאני משתמש בהם לצורך הנכחה רגשית יותר של התחושות הכרוכות בהכחשה הן "לקבור" ו"לשים חוסם עורקים". הרעיון הוא שאדם יכול לעשות פיצולים כואבים כדי לשרוד, לשים משהו בצד, אבל זה יהיה במחיר של מוות נפשי, והאינטגרציה אינה תרגיל אינטלקטואלי של הסרת לוט מעל רהיט שהוסתר בחדר שלא היה בשימוש, אלא של הסרת חוסם עורקים מאיבר שאולי כבר נמק. האינטגרציה עלולה לעלות בהרעלת כל מה ששרד ונבנה בזכות הפיצול. כך הסרת ההכחשה היא מאבק על החיים ועל המוות. ואף יותר גרוע מכך, במובן מסויים, דווקא לחלק המת יש תפקיד מרכזי בהגדרת זהותו של האדם והאופן בו הוא מסוגל להתהוות, כמו שצורת הלוע של הר געש מעצבת את נביעת הלבה מתוכו.

**

תכופות המטפל עלול להפעיל הגנות אובססיביות ומאניות משלו. בהגנות האובססיביות הכוונה היא למקד לעבר איזור השבר מבלי לספק רוך וביטחון. בהגנות המאניות הכוונה היא בהתנשאות על הכאב של המטופל, ולא לחוש את הכאב והעצב הכרוך בחוויה של חלקים מתים. כשהמטפל לא חש את הכאב והעצב בעצמו, הם נותרים בלתי נסבלים. המטופל לומד רק להתנשא מעליהם בעצמו, ולא אוהב אותם. הכוונה אינה להזדהות של המטפל עם החרדה שחלקים מתים אלו יוצרים במטופל, באופן שעלול רק לערער את המטפל באותו אופן שערער את המטופל, אלא למוכנות של המטפל לחוות את הרגשות הללו באופן חי, ועדיין לשאת את תפקידו ולכוון הלאה, לגלות עוד, להבין עוד, להתפתח ולצמוח רגשית. מדובר באקט של אמונה ואומץ, ולא רק במצב פסיבי או תגובתי.

**

אני לא בטוח אם זה משהו שלמדתי בסדנא בודהיסטית או שקצת עיוותתי את זה בהבנה שלי. אני זוכר שהמורה עשה רדוקציה של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי, וסימן שלוש רגליים שעליהן המתרגל נשען: חכמה, ריכוז, וחמלה. החכמה הבודהיסטית היא ההבנה של ההתהוות התלויה - שדבר תלוי בדבר ושאין אובייקט או בעיה שעומדים בפני עצמם. חכמה זו יכולה לעזור לנו להבין שהבעיות שאנחנו מנסים לפתור קשורות בנו באופן מורכב מאוד ולמנוע מאיתנו לנסות להתערב באופן שיחזיק רק קצה אחד של הבעיה ולא ישנה את הדינאמיקה המורכבת שמאחוריה. הבעיה היא שחוכמה בלבד עלולה להוביל לריחוק אירוני, כי בעצם הבעיה תמיד מורכבת יותר ואין דבר אחד שניתן לעשות כדי לפתור אותה. ריכוז, או מיקוד, הוא היכולת להחזיק מורכבות ביציבות לאורך זמן. החכמה אולי מובילה לתובנה לגבי מורכבותם של הדברים, אך אם אין את היכולת להחזיק לאורך זמן את המורכבות בראש, לא ניתן למצוא גישה לפעולה. המיקוד מאפשר גם למצוא את שורש הדברים ולהתמודד איתו כבסיס להתמודד עם המורכבות הגדולה יותר, גם אם לא ניתן לפעול לגבי הכל. הבעיה עם מיקוד בלבד היא שהוא עלול להוביל לסטגנציה, להתעלמות מהעולם ומהסבל, לניתוק ולהתמקדות בעצמי. חכמה ומיקוד ביחד יכולים להוביל להארה אינטלקטואלית ולתחושת שליטה, אבל יש בהם התנשאות שברירית מעל הסבל של העולם - הסבל של מי שהייתי לפני ההארה, ושל מי שלא הגיע להארה כמוני. התנשאות על הסבל שלי ושל האחר עלולה להוביל לצדקנות שאינה משנה את העולם. ולבסוף ישנה חמלה, המאפשרת לנו לחוש את הסבל של העולם, ולהתייחס ברוך לכאב שלי ושל האחר, אפילו אם הוא אוייב שלי. הבעיה בחמלה לבדה היא שהיא מציפה אותנו בכאב של העולם, לא מאפשרת לנו להגן על עצמנו, ולא מאפשרת לנו למצוא דרך פעולה אפקטיבית להתמודד עם המצב המייאש הזה. חמלה כזו יכולה להוביל אותנו להזדהות עם הכאב של האחר מבלי שיהיה לנו מזור להציע לו, ואולי מרוב אשמה נשנא את עצמנו ונגזור על עצמנו סבל דומה. רק בשילוב של חכמה - המציגה את המורכבות, ריכוז - המאפשר להחזיק את המורכבות ולפעול על שורש הדברים, וחמלה - המאפשרת לחוש את הסבל כרלבנטי, ניתן להגיע להארה מלאה. הארה כזו כוללת גם תפיסת עולם מורכבת, גם יכולת לפעול באפקטיביות, וגם חיבור של העוצמה הזו למקומות רגשיים רכים שלא ניתן לשלוט בהם. כל זה כדי לומר, שלפעמים אני נמשך לקוטב כזה או אחר, ואז צריך להשלים את הפיגור - בדרך כלל נמשך להבנה ולמיקוד, ואז צריך להשלים את הרוך.

לפעמים הרגש בא במפלים. אני עושה את העבודה שלי, ממקד, מוסיף מורכבות, אפילו מתרגש מהגילויים הרגשיים אצל המטופל, במיומנות אני מעביר את החוויה דרך 'מוח הפסיכולוג' שלי כדי לתת מילים ולסמן הבדלים בין חוויות, מקשיב ומתרכז, מפעיל את הכלים שלמדתי מניסיוני, ושומר על נאמנות לרגש. ואז משהו קורה, ואני יוצא מהסרט שלי ומתחושת השליטה שהתאפשרה לי. זה לא משנה אם לפני כן הרגשתי סופר מוכשר לעזור או חסר תועלת. כך או כך, היה משהו שלא נגעתי בו. הצער על האהבה שידה אינה מגיעה למקום הכאב. והרגש הזה בא במפלים.

גלי מוח

הטקסט הזה פשוט לא שייך לבלוג שלי ולכן היה תקוע כטיוטא שנתיים. אבל יש בו רעיון נחמד ליצור מערכת ביופידבק מבוססת EEG שמאפשרת לאדם לבדוק את הדו אונתיות שלו - כלומר, לעשות לעצמו EMDR.

==
נכתב ב2015:

הייתי היום ואתמול בהאקתון שנקרא Brainihack. השבוע היה כנס בנושא ממשקי מוח-מחשב, וההאקתון נועד לתת מקום להתנסות בכל מיני מכשירי EEG חדשים וליצור עבורם אפליקציות. הגעתי לכנס כשחיפשתי דברים על פסיכואינפורמטיקה, וחשבתי שלשימוש בסנסורים כמו EEG יכול להיות קשר למה שמעניין אותי. אז כתבתי למארגנת הכנס והיא הזמינה אותי לבוא ולראות את ההאקתון. המטרה שלי בדרך כלל להפיק משמעויות טכנולוגיות מתכנים פסיכואנליטיים, ופה פתאום אני מחפש את השימושים של טכנולוגיות בפסיכותרפיה. אני לא מבין לעומק בפן הטכנולוגי ובפן הנוירולוגי של יישומי EEG ולכן יהיה פה הרבה רעש בכתיבה של דברים שלא הבנתי נכון או שלא רלבנטי לנושא שיש לי מה לומר עליו. אני אכתוב את הרעש כמיטב יכולתי ואנסה להוסיף לו בכל זאת כמה משמעויות קליניות שאני כן מוצא. אולי ייקח לזה זמן להבשיל וכאן אסכם רק חומר גלם שעוד לא אוכל לנתח וליישם בתחום הקליני. יש כאן עוד אנשים שבאו עם סקרנות לשחק עם הצעצועים, או להתחבר זה לזה, אז לא הרגשתי שאני רחוק מדי מהמטרה שלשמה נערך האירוע.

אז בהתחלה, חמוטל מIBT, מארגנת הכנס מציגה את הפורמט. זו שנה שנייה של הכנס וההאקת'ון. יש כמה חברות שמתארחות עם הטכנולוגיה שהביאו, וחמוטל מציגה את הנציגים, אריאל מInteraxon, קונור מopenBCI, סטיב מNeuroElectrics, וניית'ן מNeurosteer. לפי האג'נדה המתוכננת קודם מעלים רעיונות או שהגו מראש או תוך כדי ההרצאות, החברות נותנות שיעור קצר בהפעלת הטכנולוגיה, ואז מתחלקים לצוותים, ומתחילים לעבוד עד למחרת בערב כשמציגים דמו פועל של הפיתוח. הרעיון של האקת'ון הוא שיתופי פעולה כיפיים. האירוח הוא של חברת Autodesk במשרדים חדשים בבניין גבוה ברוטשילד עם נוף יפה מעל ת"א. השופטים יבדקו חדשנות, ביצוע מוצלח, והיקף ההשפעה על השוק. מיקרוסופט מימנו את הבורקסים והקפה. הכנס וההקת'ון מאורגנים על ידי Israel Brain Technologies כדי לעודד יזמות בתחום הBCI (אינטראקציית מוח-מחשב). והמוצרים שישמשו בהאקת'ון הם הפרסים.

ראשון בהרצאות ההקדמה, יונתן מהמרכז הבינתחומי ואוניברסיטת בר אילן עושה הקדמה בנושא BCI..BCI הוא תחום של אינטראקציה של מוח עם מחשב.Wolpaw (2007) פעיל בתחום הBCI מתאר את השאיפה להגיע לפלט נוסף של המוח, כמו שכל אינטרקאציה עם העולם היא פלט של המוח, כך גם BCI יכלל באופנויות הפלט של המוח שלנו בעתיד. כמובן, הוא מסייג, שיש לקחת את הפרמטרים בחשבון, לפני שהופכים את זה לשוטף. בבסיס האינטראקציה, קולטים סיגנל מהמוח, אלגוריתמים של machine learning מתרגמים את המידע להחלטה לגבי אינטראקציה עם המחשב. לא בהכרח צריך לשלוט במחשב, אפשר גם רק להתאים את המחשב אלינו. בתחום הBCI נדרשת תחושת סוכנות על המערכת (התחושה שפעולת המחשב מבטאת את כוונותיי באופן מדוייק). זהו רצף בין היוזר לבין המערכת, בו היוזר מבין שהוא עשה זאת. אנחנו מנתחים גם ככה 5-6 חושים כדי לבנות חוויה קוהרנטית של סוכנות מול העולם. אם אינטראקציות מסוג BCI כמו שינוי סביבה לא יפעלו באופן שמתייחס אלינו, זה לא יהיה שמיש ומעניין לאורך זמן. לדוגמא חולי ALS שמשתמשים במערכת איות או במערכת ניווט חווים קושי מול איטיות או מול טעויות רבות, והם לא חווים שליטה על פעילות המערכת ולכן עדיין צריך להמשיך לפתח את חווית הסוכנות מול המערכת. לשם כך נדרש שימוש בסיגנלים ברורים, רובאסטים. נדרשת גם עבודה בזמן אמת, מדוייקת ככל האפשר, המאפשרת תגובה בזמן אמת. על האינטראקציה להיות הוליסטית. שאיפה נוספת היא לאינטראקציה שאינה דורשת אימון רב, שהיוזר לא יצטרך ללמוד ולהתאמן במשך חצי שעה על שימוש בUI, אלא שיהיה UX ברור מאוד שאפשר להרים ולהשתמש כמו אייפון. פיתוחים עיקריים עד כה הם שינוי של המערכת בהתאם ליוזר מצד אחד, או פידבקים של המערכת ליוזר שלומד את המערכת שנשארת אותו דבר, ויש גם אינטראקציות דו צדדיות שבהן המערכת מתאימה עצמה ליוזר והיוזר לומד להשתמש יותר טוב במערכת והפ מתפתחים ביחד. מאמר של Lotte (2011) סקר טכנולוגיות BCI קיימות. לפיו, BCI מתאים בינתיים לגיימינג אבל לא תורם באמת לחיי היומיום. זו השאיפה כיום להתאים יותר ויותר לאקולוגיה של היומיום. יש BCI לבחירת חפצים, לאיות, לניווט, ורובם סינכרוניים. BCI סינכרוני הוא כזה שמשאפשר החלטה כשהמחשב מאפשר זאת בלבד, כלומר יש נקודות השפעה על רצף החוויה. BCI אסינכרוני מאפשר אינטראקציה מתמשכת והיוזר תמיד משפיע על המערכת. מגבלות הBCI עדיין רבות. שואפים עדיין לאפליקציות שימושיות שיהיו זמינות לקהל הרחב ולא רק במעבדות. יש כבר כלים כמו openBCI או MUSE. כמו כן EEG מאוד מוגבל על ידי תנועות היוזר שמייצרות רעש. הוא דורש כיול ארוך. צריך להחליט לגבי דרגות חופש בממשק, לפעמים צריך להסתפק בבחירה דינאמית ולא ניתן לחפש סקאלה פתוחה. כיום רוב המערכות כמו קינקט המשמשות למשחקים דורשות אינטראקציה ברמה גבוהה יותר מזו שBCI מאפשר. ההבטחות לעתיד נסמכות על עבודה קולבורטיבית של קהילת BCI שקיימת ומפתחת. ניתן לשלב BCI עם שלטים קיימים כמו מקלדת, ושזה יהיה תוסף נלווה שיתגבר את ההתאמה לחוויה של היוזר. יש שימושים לBCI פסיבי כמו לדאוג שלא תירדם במכונית. BCI מתאים לעיצוב משחקים ולהערכה של אפקט המשחק במעבדה. מערכת openVibe תומכת ברוב המכשירים חוץ מmuse. ותתמוך גם בו בעתיד. הטיפ העיקרי שיונתן מדגיש הוא להקליט EEG ולא רעש, כבסיס לכל פיתוח. לשים לב שלא נסמכים על מצמוצים, קצב לב, נשימה ותנועות, ולהיזהר מארטיפקטים. לדוגמא פלורסנט מרצד ב50 הרץ ונקלט על ידי החיישנים. הבסיס הוא לקלוט סיגנל ולא רעש.

אחריו, אריאל מMuse מציגה מכשיר קטן שיש לו שני חיישנים על המוח במצח ומאחורי המוח. מסוגל לעקוב אחרי EEG מחצי הרץ למאה הרץ. מאפשר לקבל מידע על תנועות ראש. מגיע עם אלגוריתמים להירגעות, פוקוס, ומצמוץ כסיגנלים לבחירה ואינפוט. מתחבר בbluetooth לאייפון ואנדרואיד ויש ממשקים למחשבים. מלבישה לעצמה משהו שנראה מכמו אוזניות. אבל לובשת את האוזניות כמו קשת על המצח. עשרות אלף יוזרים כבר קנו את המכשיר ורעבים לעוד אפליקציות. אז כל מה שיפותח כאן ילך ישר לשוק.

אחריה, קונור, המנכל והמייסד של openBCI, מציג חתיכת פלסטיק שמתחברת למחשב מצד אחד ולמלא אלקטרודות מצד שני. הוא מסביר על הצ'יפים שמחוברים אליה. אז אפשר להוסיף לבורד הזה סנסורים. מד תאוצה, חיישן רדיו, זה פועל על בלותות', אפשר לחבר גם למחשב עם USB ולפתח עם כל שפה. הוא הביא 10 ערכות שאנשים יוכלו להתמש בהן. הוא הביא גם כל מיני צעצועים כי הוא מגניב. יש יד פרוסטטית מודפסת בתלת מימד שהוא הביא, יש ערכות ראש שהוא הביא אבל בלי בטריות, לרוב עובדים עם אלקטרודות שמחברים לבורד. הוא בחור חמוד צעיר נראה מאוד נחמד. יש דף קהילת BCI שהוא מנסה לקדם – הוא רוצה לקדם באתר ולתעד את העבודה. מבקש מבלוגרים להוסיף לאתר שלהם.

סטיב, מNeuroElectrics, הוא חוקר נוירו בחברה. הוא השתתף גם בשנה שעברה ואז Enobio היה המוצר שלהם שזכה בתחרות. הוא מציג קופסא צהובה קטנה וכובע שחיה עם מלא אלקטרודות שמתחברת לקופסא הצהובה הקטנה. יש אלקטרודות יבשות שקצת רועשות מבחינת סיגנל. זה מתאים לכל מיני בורדים, יש API. יש וויקי שמסביר את הAPI. כל מה שצריך לדעת מוסבר שם. חושבים על רעיונות לרוב של שליטה במשהו, אבל הוא מציע לנסות משהו אחר גם. בעצם אחר כך הסבירו לי בשיחת צד שזה לא רק אלקטרודות שקולטות סיגנלים, אלא שיש גם אפשרות לגרייה חשמלית חוצת גולגולת, באמצעותה מפעילים חלקים מסויימים במוח, וככה לדוגמא אפשר לטפל בדיכאון. אבל גם אמרו לי שאמנם יש לזה תוקף מחקרי, אבל השימוש הפופולארי עוד לא באמת בשל כי בני נוער משתמשים בזה בלי הרבה דיוק ואם משחקים עם זה באיזור גזע המוח, במאחורה של הראש, לך תדע אם תעצור את הלב או מה, ככה לפחות אמרו לי.

נתן מחברת Neurosteer רוצה להרחיב על המוצר החדש שלו. זה מכשיר שמפרש חיישנים וסיגנלים מוכרים. יש מדדים של רגשות, עומס קוגניטיבי, קשב, עייפות, חרדה והתרגשות. הוא חוקר מוח מעולם הmachine learning. הוא לוקח מידע מחיישן שנראה כמו מדבקה על המצח. לובשים אותו עם סרט רמבו. זה משמש יוזרים שהם חולי אפילפסיה ומיגרנות. לדוגמא הוא מציג תמונה של גלאי שקר. באמצעות machine learning הוא מבע פרופיילינג של פעילות מוחית על הרבה חיישנים במהלך מבחן שאלות שבו הנבדק נדרש לשקר בו ורואים את האופן בו הסיגנל משקף את השקר. אפשר לראות את התגובה של המוח בחלקים מודגשים באדום. הסנסור מרצועת הראש מחובר לקופסא, הקופסא משדרת לסמארטפון, שעולה לענן באמזון, בענן יש עיבוד ממוכן שמקטלג את הגלים לפי סיווגים מסויימים. כך לדוגמא יש תווית למצמוץ, תווית לשקר, תווית לעומס קוגניטיבי וכו'. הפלט המעובד יוצא לAPI עם גרף פשוט. נתן מתאר הצגת יכולות שעשה בקונצרט בו 3 נגנים ו3 אנשים מהקהל חוברו לרצועות ראש והקרינו את הגרפים על המסך. התחומים שהם מסמנים הם ריכוז, מצברוח, התרגשות, ודלתא. הערוצים המוכרים שהמערכת מציגה: הם גלי דלתא, תטא, אלפא, סיגמא, בטא, וגמא.

בהמשך עולים משתתפים להציג רעיונות גולמיים שהם היו מעוניינים לפתח או לגייס אנשים שיעזרו להם לפתח, לא הספקתי לעקוב אחרי השמות של כולם:

המציג הוא ד"ר בנוירולוגיה, מספר שבנו סובל מאספרגר, בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה מאוד, אבל לא מתקשר היטב. הוא חושב איך לשפר את יכולת התקשורת שלו וללמד אותו להביט בפני האדם שהוא מדבר איתו, לפרש רגשות. הוא רוצה לסייע לאנשים עם אספרגר שלא מבינים רגשות. זה מקשה להם את התקשורת. הוא מציע לייצר משחק שמלמד זאת.

אלכס מספר שהוא משוחרר טרי מהצבא ועובד באבטחת מידע. הוא מסביר שהוא מסתובב בתל אביב ורואה יותר אופניים ממכוניות. רואה כאוס בלי סדר. אין חוקים ואין תרבות רכיבה. יש סכנה להולכי רגל, לרוכבים, לנהגים. לכן הוא מציע לתת לרוכבים יכולת לנהוג יותר בבטחה. באמצעות BCI אפשר לראות מה תוכנית הרכיבה של הרוכב, ולאן הוא מתכנן לפנות. אפשר להדליק הבהוב ימינה ושמאלה לפי ניבוי של הפעולה שלו. הרוכב לא צריך להפעיל שום דבר ולא תהיה לו הסחת דעת על ידי ההפעלה האגבית של האיתות. הוא צריך צוות להרכיב.

נעמה מציגה את פרוייקט 170D. היא מספרת על פרוייקט אינוסנס, שבו הוכיחו את חפותם של מורשעים רבים ברצח, עם טכנולוגיות זיהוי פלילי גנטיות. הדבר הראה כמה הרשעות שגויות ישנן, ובעיקר בקבוצות מיעוטים. יש אפקט גזע אחר מאוד חזק שבו עד ראייה שראה אדם שחור מבצע פשע, יתקשה להבדיל בין האנשים השחורים במסדר זיהוי ויבחר באחד הלא נכון. כמו שכל הסינים נראים אותו דבר עבורך. לפעמים זה מאוד חשוב כמו בארה"ב ומדינות מרובות מוצאים. כך לדוגמא בארה"ב שוטרים יורים בשחורים שלא עשו כלום כי הם נראים דומים זה לזה. אחר כך היא הסבירה לי שבפרויקט הם ישתמשו בגל מוח שמופעל כשיש זיהוי של פרצוף מוכר, בתקווה שגם אם הזיהוי המוצהר במסדר זיהוי הוא מוטה לפי גזע, הרי שגל המוח הזה לא יופעל אם זה לא באמת האדם המוכר (שביצע פשע כלשהו). כדי להדגים זאת הם ישתמשו בתמונות פייסבוק. בשלב הראשון הם מגייסים אנשים שיודעים סטטיסטיקה ומפתחים.

זיו בא לעשות פרוייקט סולו. הוא מתעניין בבריאות או בבטיחות. הוא רוצה ליצור כפתור פאניקה לקשישים או לחולים. לסמן שמישהו נפל ולא יכול לקום. הוא הביא הרבה חומרה ומציע לאחרים לקבל ממנו.

עידו מגיע בפעם השנייה. הוא רוצה לפתח גלישה שמבוסס על רגשות. התסריט הוא שכרום מבקש אישור לגשת למוח שלך כמקור מידע. ואם אתה מאשר חווית הגלישה משתנה לפי הכעס שלך, עולה ביוטוב סרטון של חתולים אם אתה מבואס. אז הוא מחפש חברי צוות. אגב, הצד העסקי הוא שהוא רוצה לתת יוזר אנליטיקס לאתרים לגבי התגובה של היוזר.

עילי מציג רעיון לאפליקצית טינדר מופעלת מוח. מדובר באפליקציה עם הרבה תוכן משעמם ולא מעניין אבל פתאום צץ משהו מעניין. אז אולי אפשר לקלוט תת סיפית ששום דבר לא מענין ולרוץ על פיד במהירות שלא נקלטת באופן מודע, אבל לעצור כשנקלט משהו מעניין באופן תת סיפי ויש עלייה בגלי מוח, ולאפשר להתבונן עוד בתמונה.

לירן הוא תלמיד מחשבים פסיכולוגיה ונוירולוגיה והוא רוצה לרכוש מידע מהר. הוא שואל מתי אנשים לומדים לטווח קצר/ארוך, ובאילו צורות הגשת מידע יש למידה יעילה יותר. אם רואים שלט שאומר ללכת לבית חולים סע מזרחה אמנם תבין, אבל בזמן נהיגה אם תראה בית חולים וחץ שמאלה, תבין יותר מהר. אם יש כזה כלי אפשר להשתמש בו להבנה יותר טובה וגם לייצור דברים אונליין. מחפש מישהו שיכול לפתח איתו. הוא מחפש אנשים שעוסקים בעומס קוגניטיבי, עיבוד דאטה, למידה, עיצוב. בהמשך הוא עזב את הרעיון והצטרף לקבוצה אחרת.

אורן הוא computational neuroscientist, שמנסה לשלוט ברובוט רובוטי באמצעות גלי מוח. הצוות שלו משתמש במערכת EEG משלהם, מפרשים במטלאב, מבינים פעולה ימינה שמאלה. מחפשים לפתח פונקציות יותר מעניינות כמו נהיגה בסלאלום. הוא מציע עוד שני פרוייקטים – לקחת אדפטור מציאות מדומה של הסמארטפון ולשלוט בו גם באמצעות נוירופידבק, כדי להיכנס יותר לאוירה. הוא מציע גם פרוייקט נוסף של איות יותר נוח. משתמשים במקלדת אלחוטית. נראה שהוא מדבר על פרוייקטים שכבר בהרצה, יש לו מעבדה ואנשים שבאו וכבר יודעים איך יפעלו.

ירון הוא מהנדס מהטכניון. BCI זה תחביב שלו. מבחינתו הבעיה של EEG זה להשיג מידע על נבדקים. קשה להשיג מידע על שימוש עבור אפליקציה חדשה. פה ושם יש דטה בייס אבל עם 30 נבדקים. אז הוא רוצה לבנות דטה בייס ענק של EEG. אולי גם להשתמש במכניקל טורק לBCI. באופן זה הוא רוצה להשיג מידע על BCI מאנשים בעלי מכשיר. ככה לא תצטרך להביא אותם למעבדה.

בפרויקט הבא מתואר שכשמישהו יותר מנוסה בעיסוקו יש לו עומס קוגניטיבי נמוך יותר. ככה אם צריך לעשות תרגילים פסיכוטכניים ואתה מנוסה יותר, אתה יכול לראות שהבנאדם יותר מומחה בכך שהוא מפעיל פחות מאמצים קוגניטיביים. אחד התחומים שבהם ניתן להפעיל זאת זה במבחנים תעסוקתיים.

נטלי מציגה רעיון מלפני חמש דקות. חושבת להצטרף לקבוצות אחרות. משחק Stanley parable - - משחק עם נרטיב שמגיב למה שהיוזר חושב ורגשותיו כך שנראה כמו אשלייה של קריאת מחשבות. תגובות שיהיו מתאימות גם במקרה של טעות. (יכול להתאים להצעת כיוון של פירוש בפסיכותרפיה. יכול להתאים גם לבדוק שביעות רצון לקוח בשירות טלפוני).

אחרי כן כולם מתפזרים למצוא קבוצות, לפרוק ציוד, להשיג ציוד ולקבל הדרכה על השימוש בו. החבר'ה של muse מציגים דרך סקייפ את השימוש באפליקציה. מציג את האתר. עם כלים לשימוש באייפון ומחשב דסקטופ. בהצגה של מיוז יש גרפים קל לראות מצמוץ, מבט ימינה/שמאלה, קל לקלוט נשיכת לסת כי שי בה רעש ויש בה מאמת שרירים. יש גם יכולת לסווג/לקודד מצמוץ בנפרד מנשיכה וממבט ימינה/שמאלה. אלו בדרך כלל ארטיפקטים לגלי מוח שצריך לסנן, או סיגנלים לשליטה, אבל זה קצת רמאות, כי לא מחפשים למצמץ שליטה, אלא מחפשים לשלוט עם גלי מוח ומודעות.

יש פה נוירולוגים שמרגישים יותר בנוח לגבי מה אומר כל גל מוח. מהנדסי אותות ומתכנתים שמרגישים יותר בנוח לגבי תדרים ודאטה. אני בעיקר סקרן לגבי רמת האינגרציות שהם עושים, השימושים שיכולים להיות לכזה סוג של טכנולוגיה. ניכר שצריך להבין היטב בEEG כדי לעשות משהו מעניין באמת. אבל המוצרים החדשים שמבנים את הסיגנל הופכים את זה להרבה יותר נגיש.

קונור מopenBCI מדריך על השימוש בבורד שלו. הוא משלב מומחיות בכמה תחומים וממש יודע לייעץ איך לעשות כל דבר מהכיוון של הנוירולוגיה, של החיישנים, של התכנות או של החומרה.

אחר כך הסתובבתי בין הצוותים. בין לבין כתבתי פוסט בבלוג שלי בנושא אחר לגמרי. הנוירולוג מאתמול ביסס צוות והרים משחק שבו יש חיזוק על תשומת לב לפרצופים והוא מקווה שיהיו עוד לומדות כאלה לילדים אוטיסטיים. חשבתי אחר כך שאפשר ככה גם לנסות לרכך הימנעות פובית או טראומטית, לא רק מפרצופים אלא גם מעוד דברים שנמנעים מהם. יש כמה סטודנטים מחו"ל שהשתתפו בכנס שמנסים לזהות תגובת ריגוש לתמונה של בחורה יפה, הצעתי להם לשלב בטסט גם תמונה של גבר סקסי כדי לבדוק אם אחד מחברי הקבוצה שלהם גיי והם התלהבו. הבחורים שהתייעצו עם קונור ורצו לעשות מבוך שנשלט בשני מוחות היו מגניבים והדפיסו בתלת מימד את המבוך. חשבתי שמה שמגניב זה פחות היכולת לשלוט במשהו עם המוח ויותר היכולת לשלב מוחות. הקבוצה שהניעה אוטו צעצוע הראתה לי איך היא מתאמנת. חשבתי אחר כך שצריך לשים מצלמה על הרכב וזה יהיה משוב הרבה יותר מספק לחווית התנועה, ויאפשר אינטגרציה חושית בין ראייה ותנועה עד שהיא לא תצטרך לדמיין את היד זזה.

למחרת באתי רק לסוף היום. לקראת התחרות הסופית כל הקבוצות באות להציג את הפרוייקטים שלהן. רציתי לתפוס את קונור לשאול אותו מה דעתו על כמה יישומי פסיכותרפיה ומי עושה משהו כזה אבל לא הספקתי. אני סקרן האם יש EMDR מבוסס EEG, כלומר שלא צריך גירוי חיצוני, ובשלב מסויים לחזק state of mind של דו-אונתיות. ככה לדוגמא מטפל יוכל להיות יותר דו אונתי.

השופטים, אם שמעתי שמותיהם נכון, הם ד"ר ירון פרידמן מהIDC. רפי גידרון מייסד IBT . ברק בן אליעזר, המנכל של VC שעוסקת בבריינטק, מירי פולצ'ק המנהלת של IBT, אייל ניר נציג אוטודסק. האירוע ללא רווח עם ספונסורים כגון IBT, מיוז, אינטראקסון, נוורואלקטריקס, אופןביסיאיי, הבינתחומי בהרצליה, נוירוסטיר, ומייקרוסופט שמימנה את האוכל.

מירי מספרת על IBT:
עוזרים ליזמות בתחום הBCI. יש תוכנית לסטארטאפים מוקדמים ותומכת בהם במשך 4 חודשים. סדנאות והדרכה בנושא BCI מהתעשייה ומהאקדמיה וגישה למומחים בשדה והצגה בפני משקיעים. כמו כן הם מנהלים רשת משקיעים מלאכים, ומקשרים בין סטרטאפים למשקיעים.

אגב כל הפוסט הזה מוזר בעיניי. זה מוזר לסכם ככה מילולית, את מה שקורה. כשאני עושה את זה בכנס של פסיכולוגי יש משמעות לבחירת המילים ולגישה התיאורטית ולכל מילה יש חשיבות כמו דתית. ופה יש יותר עניין בתוכן והמסגרת כאילו סתם דברי מליצה, או בעצם המסגרת היא כסףףףףף. כן אני מסתכל מסביב על המקום היקר הזה, המסגרת כאן היא כסף. אבל לא רק, כי יש פה גם הרבה כיף. אז נראה.

ואז מתחילות הצגות הפרוייקטים לפי שמות שהם בחרו לעצמם:

Rightpath: אלכס ניסה לעשות כובע שמאותת כשרוכב אופניים פונה הצידה כדי להזהיר הולכי רגל. תיאורטית זה היה מוביל לאירוע מוחי שהיה גורם להבהוב בראש. בהדרכת קונור עבד עם openBCI. אכן זיהה שינוי בתבניות הגלים כשהנבדק עמד לקום. ניסה לתרגם את הגרף באמצעות machine learning שיברר האם ניתן לזהות פנייה. הם לא הגיעו למוצר שמזהה זאת. הם מחפשים גלי מיו שמאפיינים פעולה לא מתוכננת כמו הליכה שגרתית, אבל כשיש דיכוי של גלי מיו.

Hivemind: רובם מאוניברסיטת תל אביב. חשבו על איחוד מוחות מרחבי העולם. לשלוט בתנועת משחק. הרעיון הוא לבטל את הרעש בEEG על ידי מיצוע הסיגנל בין משתמשים רבים. כולם תחשבו קדימה. מתבוננים על גלי אלפא כסמן לריכוז, ורק כשיש ריכוז בודקים מה התנועה שהמשתמש מתכוון אליה (כדי להימנע מפעולות לא מכוונות). מתחברים לכל מכשירי הEEG בחדר מסוגים שונים.

Mind over Mindstorm: מציגים הזזה של רובוט באמצעות המחשבה. אייל ושקד נוהגים ברובוט. יש זיהוי של האיזור המוטורי והכוונה להזיז יד ימין או שמאל. נדרשת תקופת אימונים ארוכה יחסית שיכולה לשעמם. Motor imagery skills שנרכשו עם הרובוט יכולים לשמש במקומות אחרים. לדעתי אפשר לשים לה מצלמה, ושהרובוט יביא את הבירה. הם מנסים לעשות סלאלום. לוקח הרבה זמן לעשות בלי הרובוט, ויש חוויה של משוב. מי שצריך להתאמן עם דימויים מוטוריים, יכול להשתמש ברובוט כזה לאימון. הם מודים שחלק מהאלגוריתמים נכתבו על ידיהם לפני ההאקת'ון.

Person of Interest – היה להם רק הרעיון בהתחלה. הם אומרים לשופטים. ברקע היא מספרת על מקרים רבים של חפים מפשע שנכלאים. אנשים רבים בארה"ב מוצאים להורג כשהם חפים מפשע. לפעמים אנחנו חושבים שמישהו אשם למרות שאינו אשם. לפעמים בגלל שמישהו מגזע אחר קשה לנו לזהות אותו. אבל המוח לא משקר. לכן משתמשים בגרף N170, שמבטא היכרות קודמת עם אותו אדם. אחד ממשתתפי הקבוצה מחובר למכשיר של נוירואלקטריק. מראים לו כמה תמונות של נשים אסיאתיות. ואכן הגרף הגיע לשיא שלילי כשהוא ראה את התמונה שנטען שראה קודם כמבצעת פשע.

Aspergame: משחק לאספרגר. נתן מנוירוסטיר אומר שהשופטים מחוברים לנוירוסטיר ואפשר בגרף לראות ערוץ של ריכוז וערוץ של ריגוש ולבדוק כמה השופט מגיב להצגה. הרעיון הוא משחק לילדים עם אספרגר שמגביר תגובה לפרצופי אנוש שעובר אופטימיזציה עם EEG. יש יותר ויותר אבחנות של אספרגר, שיש להם תפקוד אינטלקטואלי גבוה אבל בעיה עם גירויים אנושיים ולכן בעיות תקשורת. מנסים לעזור להם להביט בפני אנוש, אחר כך אפשר לחשוב איך לעזור להם עם זיהוי רגשות. כיום הטיפולים נסמכים על הרבה עזרה וטיפול יקרים. מתחילים במדידת EEG של תגובת עוררות לתמונות פנים. לילדים שונים רמת עוררות שונה, ותחומי עניין ספציפיין שונים וישתמשו באלו כדי ליצור התנייה חיובית לפנים.

Blue משהו גל דניאל ומקסים עובדים לראשונה עם BCI וזה פעל להם. מציגים משחק בו מוציאים כדור מהמבוך באמצעות המוח. לציר אחד ישתמשו בגלי אלפא ובציר אחר גלי... אז גל מסתכל על פלאפון מהבהב בתדר מסויים, והקורטקס הוויזואלי שלו מגיב באותו תדר. כדי להגיב לכיוון השני הוא עוצם עיניים. בסוף בחרו לעשות זאת עם מוח אחד.

Deja View: עוברים בין סצינות שונות שהיוזר מסתכל עליהן בתחת מימד. יש סצינה של אונס או של טקס שבטי. לאחר מכן כשהוא יושב בבית הוא יכול לנסות להיזכר, וכל הסצינות רצות מהר והוא מזהה עם התרגשות בEEG שמעלה את הסצינה הנכונה.

אמוצ'אט: יצרו צ'אט שמוסיף התרגשות ושמחה או היעדר שמחה, וככה הכתב הופך לורוד כששמחים ומתרגשים ואדום כשכועסים. אז ליד כל שורת צ'אט יש פרצופון של שמח מבואס או מבולבל. ויש הילה צבעונית ליד התמונה שאומרת מה המצברוח של הבנאדם.

Infinity: ממחלקת קוגניציה ומוח בבן גוריון, מראים מכשיר נוירופידבק שבאמצעות רגיעה היוזר מרים סלע ומסובב אותו באוויר וכך יש לו פידבק יותר מעניין ממכשירי פידבק רגילים.

Brainifeed: רוצים לעשות סיפטינג דרך פיד של פייסבוק במהירות. ההנחה שהתת מודע יודע לפני המודע שמשהו מעניין. לכן יצרו ניורוסטיר וניורוסקיי. האפליקציה מרפרפת מהר וכשהיא רואה עניין או עליה בעניין היא מאטה ונותנת לך החלטה האם לקרוא את הדברים יותר לעומק. לגבי הרעיון שהציעו לפני כן לזיהוי בטינדר – אפשר שיארגנו לך בליינד דייט בלי שזה יעלה אי פעם למודעות. הבעיה שתמצא את עצמך עם אמא או האקסית.

טראקר של פעילויות, כמה זמן בכל פעילות, כמה היית שמח וכמה מרוכז היית לאורך כל פעילות. אז המציגה עושה מדיטציה להראות איך הטראקר מציג אותה. יש ערוצים של ריכוז, ערוצים של רגש חיובי וערוצים של לחץ ומצוקה.

שוני: התיאוריה על EEG רבה אבל קשה ליישם במהירות. רצו לעשות פרוייקט לזקנים. לקחו מאמר שאומר ששינוי בגלי אלפא שמתאר הירדמות ושינויים רבים בגלי בטא שמבטאים פאניקה. שוני הוא מכשיר שיודע מתי אתה ער או ישן. האפליקציה מכבה את הטלביזיה כשאתה נרדם. אבל אם אתה במצוקה האקסלומטר וגלי המצוקה משדרים אות מצוקה למישהו שיכול לעזור לך ויש גם מיקום ג'יפיאס. זה מזכיר את האינסקיוריטי של סאות'פארק.

Date my brain: אפליקציית דייטינג מבוססת BCI. Brainmatch. מנסים לזהות תדרי אלפא, שמזהים אנשים באופן ייחודי. מדדו את תדר האלפא שלהם, ומשדכים לפי דימיון של גלי אלפא.

סיכום מפגש עם לו ארון

בהמשך להרצאתו במרכז הבינתחומי, הזמנו את לו ארון לשוחח עם קבוצתנו. נושא ההרצאה שלו בכנס נגע בגישה ההתייחסותית שקראנו מאמרים מרכזיים ממנה לפי סיליבוס שגיבשנו ביחד עם מכון שיח, והתייחסה לגישה הביוניאנית, בה עסקנו השנה, לפי סיליבוס שגיבשנו עם מנחים ממכון ת"א לפסיכואליזה בת זמננו.

טל מזכיר הקבוצה יצר עם ארון קשר, והוא הסכים להגיע, והיה חביב ופתוח מאוד לאינטראקציה עם שובבים שכמותנו. טל פתח והציג אותנו כקבוצה צנועה של תלמידים, ואת תודתנו הכבירה למוכנותו להגיע, ארון ואמר שהוא נהנה לפגוש את הדור שלנו, כי לרוב הוא פוגש את הבכירים יותר והמבוגרים יותר בביקוריו. הוא סיפר על עצמו שבעברו היה נער ישיבה, ולמד שנה בירושלים, שהוא נהנה מהאוכל המקומי, והרמה הבסיסית של בית הקפה בפינה היא גבוהה מזו של בית הקפה הפינתי בניו יורק.

תיארתי בפניו את תפיסתי לגבי הגישה ההתייחסותית לאורך שנות הכשרתי. בהרצאה של שרון זיו-בימן לגבי הגישה, הייתה תחושה אז שהרצאה על התייחסותיים היא בעצם הרצאה על קוהוט וויניקוט וגישות אחרות. בשנה שבה קראנו מאמרים של הגישה, היו כמה קונצים ייחודיים בולשטים כמו החשיפה העצמית של ג'ודי מסלר דיויד במאמר "אהבה אחה"צ" (בו היא חושפת בפני המטופל את משיכתה אליו, מסיבות טיפוליות), והדבר היפה שניכר בהרצאתו היא היכולת של ההתייחסותיים לראות גישות אחרות מבפנים, את ההיגיון הפנימי שלהן והקסם שהן מייצרות, כך שבעידן אקלקטי, כשנפלו חומות האסכולות, ואנחנו מחפשים להתאים כלי עבודה למטופל ולמצב, ייתכן והגישה ההתייחסותית היא הכי קרובה לגישה קונטינגנטית, שמסבירה כיצד ניתן להתאים גישות כלשהן למצבים שונים.

בתשובה לשאלתי שלא נוסחה כשאלה אמר ארון כי זהו ניסוח טוב של הגישה ההתייחסותית. שאנשים שנמצאים בתוכנית הפוסט דוק שלו, בת 12 השנים, אחרי שהם בעלי דוקטורט והסמכה לעסוק בפסיכותרפיה וכו', ומגיעים לקורס של ג'ודי דיויד, ששואלת אותם אז מה זה Relational, עונים בגמגום לעיתים. ארון אומר שהוא נצמד בגדול להגדרות של מיטשל לגבי הגישה. באחד מהריאיונות איתו מיטשל העיר כדרך אגב כי למעשה זוהי פסיכולוגיה השוואתית (comparative psychoanalysis), ובמובן זה זה דומה למה שתיארתי. מדובר בגישה הראשונה שצמחה בסביבה פלורליסטית. בשנות החמישים והשישים התערער המונופול של פסיכולוגית האגו על הפסיכואנליזה האמריקאית, קוהוט שהיה נשיא האגודה והיה ותיק בגישת האגו הצמיח פתאום את גישת העצמי שלא ניתן היה להוקיע לגמרי כבלתי פסיכואנליטית, קרנברג היגר מצ'ילה (לשם נמלטה משפחתו מהשואה) והביא משם את הרעיונות הקלייניאניים,

==
הופ הפוסט נקטע כאן. לא זוכר למה הפסקתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים. אני רק זוכר שהקבוצה כעסה עליי שהשתלטתי על המפגש עם השאלות שלי. היום אני במצברוח של לשחרר טיוטות לעולם. אז אני אשלים את התשובה של ארון לשאלתי השנייה מהזיכרון:

הערתי הערה נוספת בפני ארון שהסתיימה בסוג של סימ שאלה. אמרתי שאני חש שהגישה הפסיכולוגית הרווחת היא גם ברוח התקופה בה היא מתנהלת, אך אף יותר מכך, היא נגזרת של הבנה סוציולוגית לגבי רוח התקופה וההתאמות שיש לעשות לטיפול. הפסיכואנליזה ההתייחסותית היא הכי סוציולוגית, אבל היא עצמה גם נגזרת של הביקורת החברתית שנעשתה ברורה יותר בשנות ה60-90. לכן שאלתי את ארון, אם הוא, בתור תוצר הזמן, בתור היסטוריון המאגד רבדים שונים של גישות היסטוריות, ובתור סוציולוג של הפסיכואנליזה, יכול לנבא מה יהיה השלב הבא. מהו חוד החנית של ההבנה החברתית, שהפסיכואנליזה תידרש להתעדכן בעקבותיו. ארון ענה שרוב הפסיכואנליטיקאים שהוא מכיר אוכלים לאקס (סלמון מעושן) ובייגל, מאכל ניו יורקי יהודי. הוא אמר שכשהוא רואה את רשימות הקבלה לתוכנית הפוסט דוק שלו הוא רואה את הקושי של בני מיעוטים למצוא את מקומם. הבעיה אינה שהוא לא יקבל אותם או שחסרה מלגה, אלא שהפסיכואנליזה עצמה אינה מתאימה לגמרי. הוא תאר מועמדת שהסבירה שבשכונות השחורות בה היא עובדת, אין משמעות לטיפול פרטני 4 פעמים בשבוע, כנדרש במסגרת אנליטית. גם אם הייתה עושה את זה כדי ללמוד את השיטה המקובלת, הרי שלא ברור מה ההתאמות שתצטרך לעשות. עליה להתאים למרפאות ציבוריות בשכונות מצוקה, בהן אין סיכוי להעניק כזה טיפול פרטני אינטסיבי. היא תיארה כי עיקר עבודתה הוא בטיפול קבוצתי. ארון נתן דוגמא נוספת של התעוררות העניין בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ברוסיה ובסין, עם עליית המעמד הבינוני במדינות אלו. פסיכואנליטיקאים מערביים מדריכים בסקייפ את המתלמדים הסיניים והרוסיים, ולאט לאט מאפשרים את יצירתה של תרבות אנליטית במדינות אלו. ארון תוהה מה משמעותו של תסביך אדיפוס וסירוס אצל הסינים, ואומר בכנות שאינו יודע, ושהניסוחים מחדש של הגישה כדי להתאים להקשר התרבותי האחר, מבטיחים שינוי משמעותי בפסיכואנליזה.

פרויד: פירוש החלום כמילוי משאלה

בפוסט הזה סיכמתי את דבריו של רותם ירושלמי, שהציג את מאמרו של פרויד על פירוש החלום כמילוי משאלה, במסגרת החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. רותם הוא חבר יקר ומטפל שאני מרבה להפנות אליו את היקרים לי ביותר. הוא פסיכולוג המטפל בקליניקה פרטית בתל אביב, ומנחה קבוצות לשיפור יחסים בינאישיים בתל אביב. הנה תמונה להמחשה:

קדימה, למאמר:

עבודת החלום היא תרגום מחשבות לכדי מחזה שווא. בחלומות אינפנטילייים אין צנזורה, ולכן אין בהם סילוף של המחשבות, ומופיעה בחלום משאלה באופן ברור. לדוגמא, הילד צמא וחולם על שתייה.

בחלומות אינפנטיליים יש גירוי נפשי שמפריע את השינה, בהם אין עבודת הסוואה וצנזורה, ואז עבודת החלום מרוכזת במילוי משאלה שבבסיס הגירוי הנפשי. החלום הוא כמו שומר השינה.

פרויד מספר שהוא נוסע ברכבת, חולם חלום, והקטר כל הזמן צופר, עד שפרויד קולט שזה השעון המעורר שלו. ככה פרויד מבין חלומות. בסדרה לואי של לואי סיקיי, הוא חולם שהוא הולך לרופא שיניים והולך במדבר, ופוגש את בן לאדן, ועושה איתו שלום, ואחד מהבן לאדנים אומר לו תאכל בננה, והוא אומר שהוא לא רוצה, ואז הוא מתעורר אצל הרופא שיניים שלו והוא רואה שהרופא סוגר את המכנסיים.

פרויד טען בטקסטים הקודמים שהוכיח שהחלומות הם עיסוק בעיסוק ברחשי נפש אינפנטיליים אצל ילדים ומבוגרים. פרויד רוצה להוכיח שגם חלום מסולף, שעבר צנזורה, כולל מילוי משאלה. הוא מתנצח מול קורא הדיוט, ומוכיח אותו. ההדיוט שואל היכן בדיוק מופיע מילוי המשאלה בחלומות, הרי יש חלומות שהם ממש לא מילוי משאלה, הם רק מייצרים אי נעימות. פרויד לועג להדיוט על הדיוטותו, הרי יש משאלות שאינן גלויות לעין, ושמעוררות חרדה. המשאלות שבבסיס החלומות הן משאלות אסורות שנחסמו על ידי הצנזורה, לכן נולד בכלל הצורך לצנזר את השאלה. האידיוט ששואל שאלה זו הוא מצנזר ומכחיש בעצמו את משאלותיו הכמוסות, משום שאין בדעתו שיש לאנשים משאלות כאלו. עמדתו הסרבנית כלפי התיאוריה נובעת מעמדה של הכחשה.

אם החלום הוא מילוי משאלה, מדוע בכל זאת יש בו רגשות לא נעימים? אפשרות אחת היא שעבודת החלום לא הצליחה לייצר מילוי משאלה מלא, והרגשות של חוסר סיפוק, לא נענו על ידי עבודת החלום. החלום מבאס, לא עבד. אבל אנו רואים שעבודת החלום טובה יותר בשינוי תוכני, ופחות בשינוי רגשי, התוכן משתנה והרגש נשאר. זה כמו ששאלות העברתיות חוזרות בתכנים משתנים.

התשובה השנייה: אמנם יש לחוות הנאה מסיפוק משאלה. אבל הסיפוק עצמו הוא גם לא רצוי על ידי הבנאדם שחווה אותו. סיפוק המשאלה הוא דבר מעורר חרדה, לכן סיפוק המשאלה יעורר גם חרדה. לפעמים חלום יכול להחזיק רק חרדה בתוכו. ואז המשאלה המודחקת בעצם ניצחה את הצנזורה. כשהצנזורה כושלת לגמרי, האדם מתעורר.

מתי מסוגלת משאלת החלום להתגבר על הצנזורה? -צנזורה שהתעייפה, או משאלה חזקה. הצנזורה לא תמיד נוהגת בצורה עקבית, ובאותה עוצמה על כל פרט תוכן. היא עולה ויורדת. ומדוע המשאלות מתעוררות לחיים בלילה? -משום שהגוף מזניח את יתר הצרכים שלו לטובת הצורך בשינה וכך יש תקומה לכל הצדדים האפלים שלנו. מה גם שזה הרע במיעוטו משום שבזמן השינה אנחנו סובלים משיתוק שינה, ואז הצד האפל שלנו לא באמת בא לידי ביטוי בפועל. שיתוק הגוף מרגיע את מנגנוני ההגנה, ומאפשרים לשדים לצוץ.

ייתכן גם שיש כמה חלקים בנפש, שמשאלה של חלק אחד, היא הסיוט של חלק אחר, ושיש בו משאלות ענישה של חלק אחד לחלק אחר. כמו האיד והסופר אגו שמתקוטטים בינהם. פרויד מספר על הדוגמא של סיפור העם על זקן וזקנה שדגים דג שמבטיח להם 3 משאלות, האישה מתלהבת ומבקשת נקניקיות, הגבר מתעצבן על פזיזותה וכדי להעניש אותה, מבקש שנקניקיות יהפכו לחלק מהאף שלה.

אישה צעירה הנשואה זה שנים רבות, חלמה שישבה עם בעלה בתיאטרון ושורה לפניהם ריקה. בעלה מספר לה שחברתה ובן זוגה לא הצליחו לקנות כיסאות. החולמת סיפרה שהעילה לחלום מעורבת בתוכנו הגלום. בעלה באמת סיפר לה כי אליזה, מכרה בת גילה בערך, התארסה. החלום היה תגובה להודעה זו. זהו שריד היום שבחלום. החולם לעיתים קרובות מוצא יסודות מהיום בחלום. שורות התאים הריקות מזכירות רמז לכך שבשבוע הקודם קנתה כרטיס מוקדם, ושילמה מחיר גבוה יותר לשם כך, כשהגיעו ראו שהיו מקומות ריקים, ובעלה קינטר אותה. ועניין הפלורין וחצי קשור לכך שגיסתה קיבלה מבעלה מאה וחמישים פלורינים במתנה, והיא אצה לצורף וקנתה מייד תכשיט. הכלה אליזה צעירה 3 חודשים מהחולמת, שנשואה כבר 10 שנים בעצמה. החולמת סיפקה חומר מרובה. ניתן לשער מתוכו את המחשבות הגלומות בחלום. יש הגדרות של זמן המעידות על משותף. הקדימה לקנות כרטיס ושילמה על כך מחיר, גיסתה אצה לקנות תכשיט. את הידיעה שידיד צעירה ממנה זכתה בבעל טוב, למרות שאיחרה. זה מעלה כי עשתה מעשה איוולת בחפזוני להינשא. דוגמת אליזה מוכיחה שגם החולמת הייתה משיגה בעל במועד מאוחר יותר. ההליכה לתיאטרון מקבילה לנישואין.

האנליזה לא יכולה לוותר על דברי החולמת. היא אומרת ב150 פלורינים הייתי מקבלת אחד טוב פי מאה.

החולמת לא תמיד הייתה מבואסת על הנישואין. בעבר התנשאה על חברתה ושמחה על אירוסיה. משום שמאז מותר לה ללכת לכל המחזות שהיו אסורים עליה קודם – מין. זוהי תשוקה מינית ילדית שמכוונת אל תשוקת ההורים. רצון לגלות את עולם המין היה עבור הנערות תמריץ להינשא מוקדם. לצפות במחזות האסורים. אולם בחייה המבוגרים, תמריץ ראשוני זה כבר אינו מספיק. לכן מופיעה כאן גם משאלה אינפנטילית וגם תסכול.

השאלה הבאה היא מדוע צריך בכלל דווקא שהכל בחלום הוא בהכרח מילוי משאלה. למה חלום לא יכול להיות כל פונקציות החשיבה האחרות. פרויד עונה שזה יכול להיות, מבחינתו אין בעיה שזה יהיה ככה, אבל מה לעשות, שזה פשוט לא ככה. שנית, מי ששואל שאלה זאת, אינו מתייחס לחלום עצמו. התוכן שלא מודע של החלום אכן מכיל חלקי חשיבה אחרים, כגון החלטות, כוונות, תוכניות. אבל מה שמעניין אותנו הוא עבודת הצנזור. אם איננו מתעניינים בעבודת הצנזור נישאר ברמת המודע. מה ששואל המשאלה מתייחס אליו, הוא האסוציאציות שעולות בזמן פירוש החלום. זהו עיסוק במעטפת החלום. עבודת החלום רוקמת את המשאלה האינפנטילית, יחד עם המשאלות הנוכחיות. הדבר המענין היחיד הוא עבודת החלום שהשפיעה על חומר המחשבה. אין רשות להתעלם ממנה, גם אם ניתן להזניחה לעיתים. עבודת החלום לעולם אינה מצטמצמת לצורה ארכאית, היא מוסיפה דבר מה למעטפת החלום, ודבר זה הוא המעניין. ניתן שבחלום יימצאו תכנים רבים, כגון אזהרה, כוונה וכו', אך יש בו גם מילוי משאלה ילדית. חלום לעולם אינו כונה ואזהרה סתם. אלא כוונה וכד' שתורגמה לצורת הביטוי של משאלה ילדית ארכאית. התכונה הבסיסית והיציבה ביותר של החלום הוא מילוי משאלה. התכונה האחרת של החשיבה בו יכולה להשתנות, וגם ברמה הזו יכולה להיות משאלה.

ישנו קשר בין שריד היום והמשאלה הלא מודעת. הם כמו משקיע ויזם לא בהתאמה. בהתהוותה החלום רק המשאלה הלא מודעת האינפנטילית היא זו שמביאה את האנרגיה הנפשית לחלום. לדוגמא, המשאלה לחזות בסצינת המין של ההורים. הקבלן היזם, הוא מחליט על השימוש בהשקעה של אנרגיה נפשית זו, וכיצד תמומש. לעיתים הקבלן והמשקיע אחד הם, לדוגמא, כשרואים באמת את ההורים במשגלם.

עולה הספק האם שיירי היום והמשאלה הלא מודעת אינם מודעים באותו אופן? פרויד אומר שלא כך הדבר. משאלת החלום קרובה יותר ללא מודע האינפנטילי, שיש לו מנגנונים מיוחדים לו. ישנו לא מודע קמאי, של הדחקה ראשונית, לא מודע עדכני, של חומר.

הערותיי:
- אני ממליץ להאזין לספריו של פרויד, בינהם גם פשר החלום ממנו לקוח המאמר.

"כיצד נוצר הסימפטום" (ומנין הוא שואב את כוחו) - הרצאת מבוא של פרויד

בפוסט זה אסכם מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד', בו טל פישר הציג את הרצאת המבוא מספר 23 של פרויד "על דרכי יצירת הסימפטומים" משנת 1917.

טל הוא פסיכולוג, ועמוד תווך מרכזי בקבוצת הקריאה שלנו. לטל קליניקה פרטית במרכז ת"א בה הוא מטפל במבוגרים ומתבגרים, ומדריך הורים בגישת "הסמכות החדשה" שפותחה ע"י פרופ' חיים עומר. טל סייע בפיתוח אלמנט ההשגחה ההורית בגישה (והוא מופיע ככותב שותף בפרק בספר "עולם של פיתויים" של פרופ' עומר, בהוצאת מודן), והוא מרצה ומכשיר מטפלים, הורים ובתי ספר בגישת הסמכות החדשה בארץ ובחו"ל. במקביל, טל עובד בשניידר במרפאה לטיפול משולב ב-ADHD, ומטפל כמתמחה בשירותי הייעוץ הפסיכולוגי של הטכניון, שם הוא מטפל בסטודנטים, בטיפול פרטני וקבוצתי והנחה סדנאות חרדת בחינות. 

ולמאמר:

פרויד מסביר שהסימפטומים הם התוצר של המחלה, והביטול של הסימפטומים לא מביא לריפוי המחלה. המחלה נשמרת כפוטנציאל הפקה של סימפטומים נוספים. טל לא מסכים עם זה, ואומר שאם ביטול הסימפטומים עוזר בכל זאת לריפוי המחלה יתכן שזה בגלל שהיה שם ערך מוסף, כמו מתן ביטחון עצמי שמחלחל פנימה, ומתייחס ל”ripple effect” שפרופ' חיים עומר הציע כגישה חלופית ל”החלפת סימפטומים”.

פרויד מבקש להבין את המחלה באמצעות הבנת דרך היווצרות המחלה. הבעיה בסימפטומים היא שהם יוצרים בזבוז אנרגיה. יצירת הסימפטום דורשת אנרגיה מהנפש, והנפש נלחמת בסימפטום – אלו כוחות מנוגדים שמדלדלים את הנפש. התנאים ליצירת סימפטומים קיימים אצל כולנו, ולכן כולנו חולים נוירוטיים, אבל חולה הוא מושג פרקטי בו האנרגיה הידלדלה.

הסימפטומים הנוירוטים הם תוצאה של קונפליקט על גישה חדשה לסיפוק הליבידו. הסימפטום הוא הפשרה בין הרצון לקבל סיפוק בעולם המציאות החיצוני לבין הרצון לרסן התנהגות ולהתאים את עצמך לדרישות המציאות. למעשה האיד ועיקרון העונג הולכים ביחד, והאגו ועקרון המציאות הולכים ביחד. הסימפטומים הם פשרה בין שני כוחות מנוגדים אלו. לכן הסימפטומים כה עיקשים, כי הם זוכים לתמיכה משני צדדים. זהו סטטוס קוו שלא ניתן להדביר.

הליבידו עובד כדי לקבל סיפוק מהמציאות לפי עקרון העונג. כשהוא לא מצליח למצוא סיפוק, ולא מצליח להגיע לסיפוק מאובייקט חלופי, ונמנעת ממנו היכולת להגיע לסיפוק, הוא נסוג לאחור. הוא חוזר לשלבים קודמים בהתפתחות בהם הייתה היקבעות כלשהי. אלו מקומות קודמים בהם הייתה יכולת לקבל סיפוק של הליבידו.

הליבידו השאיר אנרגיה מאחור בתחנות לאורך ההתפתחות. נקודות אלו מושכות את הליבידו חזרה אליהן כשהוא אינו מוצא מימוש במציאות. אם הרגרסיה לא מעוררת התנגדות באגו אין נוירוזה. אם אין התנגדות באגו אז יש סיפוק פרברטי ("נלוז” בלשון המתרגם). אם האדם לדוגמא מקבל את הקיק שלו מלספק את ליבידו שלו בתחנות ישנות של ההתפתחות כמו לינוק מאמא כשהוא בן 40 (ע"ע blue velvet) אז הוא לא נוירוטי ואין לו קונפליקט עם האגו, והוא מממש את הליבידו בדרך המקובעת שלו מבלי לפתח פשרה לגבי זה עם האגו.

בניגוד לפרברסיה, בנוירוזה אין סיפוק מלא של הליבידו, כי האגו מתנגד, והליבידו לא מסוגל להגיע לסיפוק, וצריך למצוא דרך אחרת להגיע לסיפוק.

רותם: זה כמו "סבתא בישלה דייסה". נראה לי שהוא מתכוון שממצים את אפיקי הסיפוק בכל אחת מהאצבעות, והליבידו לא מסופק, ואז חוזרים לאחור אל בית השחי ודיגידיגידיגי - משחררים אותו בצחוק נלוז.

או במילותיו של טל: הליבידו כמו נהר שנתקע בסכר וחוזר לאחור ומחפש דרכים לצאת כמו ביובלים שהוא התפצל בהם בעבר. היובלים הקודמים אף מושכים אותו לעבר פורקן דרכם.

כשהליבידו נסוג לאחור, הוא מנותק מהאגו, ומתנתק מכל הידע וכל החינוך וכל התרבות, וחוזר לאחור, ולכן התופעות ההיסטריוניות אינן מעודנות. אלו אינן דרכי סיפוק שמתאימות לדרישות החברה. הליבידו מפנה אנרגיה לרעיונות שכפופים למערכת הלא מודע, וכפופים לתהליכים של הלא מודע – עיבוי והתקה.

זה כמו חלום. כשם שהחלום הוא מילוי פנטזיה לא מודעת שנולד בלא מודע, והוא נתקל בפעילות מודעת כלשהי הפועלת כצנזורה ויוצרת את החלום כקידוד שהוא פשרה שניתן להגיע למודעות. כך גם נציגות הליבידו של הסמוך למודע צריכה להתחשב בהתנגדות של האגו לתכנים אלו. ההתנגדות של האגו פועלת כאנטי קתקסיס, והסימפטום צריך לבטא גם את האגו. כך הסימפטום מבטא שני כוחות מנוגדים – גם של הליבידו וגם של האגו. הסימפטום הוא פשרה של דבר והיפוכו.

ההבדל בין הסימפטום והחלום הוא שהאגו בחיים האמיתיים נועד למנוע מהלא מודע להרוס ולפעול באופן לא רצוי, בעוד בחלום כל מטרת האגו היא למנוע מהאדם להתעורר משנתו. לכן לאגו יש פחות אינפוט לגבי תוכן החלום מאשר שיש לו לגבי תוכן הסימפטום. בשינה גם אין סכנה שתהיה פעולה מוטורית בגלל השבתת המערכת המוטורית בשינה. לכן יש פחות איום בהתבטאות הליבידו בחלום, והוא פחות מרוסן ופחות דורש פשרה עם האגו.

הליבידו חוזר לאובייקטים מימי הילדות, מהחוויות המיניות האינפנטיליות. בימי הילדות יש חוויה של החוויות האינסטינקטואליות המורשות, ויש גם התעוררות של דחפים ואינסטינקטים על ידי חוווית מקריות. פרויד מסביר שיש גם גורם תורשתי וגם גורם סביבתי. הדבר נזיל, זו מערכת שמושפעת משני הכיוונים. פרויד נותן דוגמא של דקירת מחט בשלב הנביטה של אורגניזם, הנזק שנגרם לו הוא רב, בעוד שאם אותו אורגניזם נדקר באותה מידה בשלב מאוחר בהתפתחותו הוא לא ניזוק כלל.

לחוויות הילדות יש ערך, לעיתים טראומטי ופתוגני, והנסיגה הליבידינאלית מחזקת אותן. בהיעדר סיפוק ליבידינאלי, הנסיגה היא לשם. יש משמעות למקומות הפיקסציה, כי יש בהם כח משיכה של הליבידו, אלו מקומות בהם היה סיפוק. לכן יש התענגות לא מודעת בסימפטום – הוא קשור לליבידו באופן לא מודע – אבל גם סבל מודע – כי האגו עסוק במלחמה מתישה במיגור הליבידו המתבטא בסימפטום.

במידה והופיע סימפטום ייתכן מדובר בעיכוב התפתחותי שנובע מטראומה בילדות, ולפעמים יש רגרסיה לשלב מוקדם בגלל מצב בבגרות שגורם לחזרה לאחור למקום היקבעות שלא היה טראומטי בפני עצמו.

פרויד שואל מדוע אם יש חוויות אינפנטיליות בעייתיות בילדות, איננו מחנכים את הילדים אחרת כדי למנוע אותן? הוא עונה לעצמו שראשית לא ניתן בחינוך להתייחס לכל הגורמים הכרוכים בחוויות אלו, ולכן יהיה מגוחך להתייחס לכל הגורמים. דבר שני, מסביר פרויד, שגם בסביבה מטפחת מסוג זה יש בעיה כי לא מתפתחת אצל הילד ההתנגדות של האגו להתעוררות הליבידו הלא מודע, וכשיגיע להתפרצות הליבידו מחדש בגיל ההתבגרות הוא יהיה נטול כל יכולת להתנגד להן ולהסתדר בחברה. הדבר גם יכול לעודד הדחקה מינית מוגזמת.

הסימפטומים יוצרים תחליף לסיפוק שנמנע באמצעות נסיגה לשלבים מוקדמים יותר. הנוירוטי דבק בתקופת עבר בה הליבידו קיבל סיפוק. הסימפטום חוזר באופן מן האופנים בצורה קדומה של הסיפוק. אך זו מעוותת בגין הצנזורה הנובעת מהקונפליקט. הסימפטום הוא בעצם תחליף לסיפוק שנמנע. הסימפטום נוצר על ידי נסיגת ליבידו לזמן קודם. הנסיגה היא לחוויות אינפנטיליות שיצרו היקבעות של אנרגיה. הסיפוק החלקי במסגרת הסימפטום מקבל עיוות בגלל הצנזורה, ולכן צורת הסיפוק קשורה בסבל ובמחלה. יש קשר בין מה שהיה מקור המחלה. תחושת הסבל היא של האגו, והיסודות של המחלה היא בחוויות הילדות. הסיפוק כן הרגיש מלא בילדות, ולכן חוזרים למקומות אלו, אך בחזרה לשם כסימפטום, הסיפוק נצבע במגבלות האגו והפשרה נוצרת היא מעוותת.

אופק הסיפוק שהסימפטום מספק הוא מתמיה. הסיפוק אינו גלוי לאדם, והסימפטום נחווה בעצם כסבל. כך למשל אדם נהנה מיניקה משד האם, ולאחר שנים מגלה סלידה משתיית חלב, כשהחלב המשקה מכוסה קרום הדבר מזכיר לילד את שד האם, אך יש לזכור כי בין ההשתוקקות והתאווה לחלב לבין הסלידה והמיאוס היו הגמילה הטראומטית מהשד.

הסימפטום מתעלם מהאובייקט. למעשה חוזרים לעיקרון עונג, ולאוטוארוטיזם מורחב. הרגרסיה חוזרת לעיקרון העונג, בעולם הפנימי, ובו יש התקה ועיבוי. במקום השינויים שבעולם החיצון, הסימפטומים מייצרים שינוי בעולם הפנימי.

בדומה לחלום הסימפטום מייצג משאלה שהתמלאה. סיפוק כמו אינפנטילי. העיבוי יכול לדחוס את הסיפוק לעצבוב אחד, והתקה יכולה לשנותו לפרט אחד מכל מכלול הליבידו. לכן קשה לאתר היכן הסיפוק שבסימפטום. כך קשה להבין למה היתפסות לכתם בשטיח מספקת דחף מיני?

הפנטסיות האינפנטיליות אינן תמיד מציאותיות. לפעמים המטופל מתאר משהו שקרה, ולפעמים משהו שכמעט קרה והוא הבין ברמז והשלים בפנטסיה. לפעמים הפנטסיות נקבעות על ידי משהו קמאי פרה היסטורי. לפעמים אנחנו יכולים להבין אם מדובר בפנטסיה או במציאות, ואפשר להביא את הדבר לידיעת החולה. איך מביאים זאת? זה לא קל. אם ישר אומרים זאת למטופל, שאנו עוסקים במיתולוגיה שהוא מספר לעצמו, הוא מפסיק להתעניין בטיפול. אם נטען שאנחנו עוסקים במאורעות הממשיים של ילדותו המטופל יערער על תוקף קביעותנו, וילעג על הפתיות של המטפל. העמדה היחידה היא שלא משנה אם זה מציאות או פנטסיה – העיקר הוא עולמו הפנימי ובו יש מעין ממשות. העולם הפנימי גם הוא ממשי וגם הוא מציאות. פרויד מספר שהערבוב בין דימיון ומציאות קשה למטפל דווקא.

הערותיי:

מפגש זה נערך לפני כשנה, במסגרת סילבוס המתמקד בפרויד שקיבלנו מאבי ריבניצקי. ניתן לראות כי המאמר מדגיש את העונג (פורקן הליבידו) שהאדם מוצא בסימפטום שלו. הדבר דומה בעיני לעונג שאנחנו מקבלים מגירוד של פצע.