תהליך אימון קצרצר

לאחרונה ערכתי תהליך אימון קצרצר בנושא קריירה עם אדם מוכשר ומרשים. זהותו מוסתרת כאן על ידי כך שרבים מהאנשים שפונים אלי במטרה דומה ראויים לסופרלטיבים דומים. 

כשאני מסכים לערוך תהליכים מוגבלים מראש בזמן, זה תמיד באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד אני מרגיש שלכל שעת עבודה משותפת יש ערך רב, ומטרתי ליצור מגע רגשי ומחשבה חדשה מדי פגישה. מצד שני אף פעם לא ברור לי כמה האדם בשל ומוכן למפות ולארגן את חייו באופן פרקטי, וכמה מחובר רגשית יכול תהליך מזורז כזה להיות. אולי עדיף להגיד לא, ולא להגיע למשהו חצי אפוי. 

כשנכנסתי לכאלו תהליכים, למדתי שאני צריך לתעדף. עם אנשים מוכשרים, תמיד עדיף למקד בצרכים, מוטיבציות, ערכים אישיים. זו הליבה שהוזנחה, וכל היתר מסביב כבר מגובש מדי. עדיף לא לגעת ביכולות. בקושי לגעת בחזון. לשכוח מחסמים.

הפעם העיסוק בצרכים היה די ברור. שני פלונתרים די ברורים עלו. קודם כל עלה צורך מודגש בחופש מכל מיני סוגים. אבל סיפור החיים והדילמה עצמה רמזה שיש צורך נוסף בביטחון. נראה שהמעצור היה בדיכוטומיה בין חופש וביטחון, שנתפסו כשני דברים מנוגדים שלא יכולים להתקיים ביחד. הפתרון היה די פשוט. יש צורך בביטחון. העתיד הרצוי צריך לכלול ביטחון. עכשיו בוא נראה איך חופש וביטחון הולכים ביחד, מאפשרים זה את זה אפילו. מרגע ששינינו את הנחת המוצא של ערך אחד על חשבון השני, לא היה לנו קשה למצוא אפשרות מימוש שמשלבת את שני הערכים.

אחר כך עלתה תחושה של התפזרות. אני גם זה ואני גם זה ואני גם זה ואני גם זה, ואני לא אף אחד מהם. אלוהים יודע מה אני בעצם. גם כאן היה די ברור, שההגדרה של מה אני אמור להיות, הייתה צריכה להיות רחבה יותר. אין מה לעשות. יש אנשים שכדי להגשים את עצמם בצורה המדוייקת והמלאה ביותר, ייצטרכו לעשות הרבה דברים. נכון שאפשר לזקק עקרונות מופשטים, ולכוון לפיהם כל צעד וצעד. אבל ההכרה החשובה היא שיש אנשים שזקוקים לעושר רב של עשייה, ובלעדיה הם דווקא פחות באים לידי ביטוי, מבולבלים יותר. תפיסה זו של זהות מקצועית היא קשה יותר להחזקה, ודורשת עירנות ובחינה מתמדת של הדרך ושל ההתאמה של הזדמנויות מכל מיני תחומים ספציפיים לתמונה כוללת שרק האדם מחזיק. אבל עירנות ובחינה מתמדת הן לא משהו שיקשה על כזה אדם מוכשר. מה שהקשה עליו היה רק תחושת חוסר הלגיטימיות והרצון באישור שהוא באיזושהי דרך נכונה. אפשר לסכם את הנקודה הזו באופן שטחי, במשבצת אינטרדיסציפלינרית או צורך בדינאמיות. אבל אפשר גם לראותה כלקיחת בעלות על הזהות המקצועית שלי - אני מכוון את עצמי לאן שנכון לי.

השלב הבא היה ויזואליזציה של העתיד, של המצב הרצוי. האמת שזו לא בעיה להגיד מה ההישג הרצוי כשמדובר באדם שאפתן, זה רק עניין של לנסח פנטזיות בשפת מציאות, לא הייתי צריך לעזור הרבה וזה קרה בשיעורי בית בלעדיי. מה שהיה יותר מעניין בסיכום התהליך, היה גזירה לאחור של פריצות הדרך הנחוצות, או המאפשרות. מה צריך לקרות בעוד שלוש שנים כדי שהחזון של עוד חמש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות בעוד שנה כדי שהיעד של עוד שלוש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות עוד שלושה חודשים כדי שהחזון של עוד שנה יתאפשר. משהו בגזירה לאחור של פריצות דרך קריטיות ומאפשרות הופך את התהום בין ההווה לחזון לבר חצייה.

מצפן - דף עבודה

מסמך זה נועד לעזור לך לזהות תחומים בהם את/ה מגובש/ת לגבי מה טוב לך, במה את/ה טוב/ה, ומה יהיה לך טוב לעשות, וגם לזהות תחומים פחות ברורים שדורשים עוד בירור. כמו מצפן, מה שייכתב כאן לא יהיה היעד שתבחר/י להשיג בהמשך, אלא קריטריונים שיעזורו לך לבחון האם את/ה בכיוון הנכון במצבים בה הדרך לא ברורה.

אנחנו ננסה להגדיר אותך לפי כמה תחומים תפקודיים, ולהשתמש בניסיון שלך מחוויות עבר כדי ללמוד לקחים כלליים על האופן בו את/ה מתפקד/ת. התחומים הם: מניעים, יכולות, הסתבכויות, ושפע. בכל תחום ננסה למנות 3-4 עקרונות שמאפיינים אותך. המטרה שלנו היא להגיע לטבלא פשוטה, עם רשימה של מאפיינים שלך, והסבר קצר של כל אחד מהם. נתחיל.

מניעים:

הגדרה: הדברים שכשיש לך אותם את/ה מאושר/ת, כשהם מתקיימים את/ה מרגיש/ה מימוש עצמי, ושכשהם אינם את/ה נשחק/ת או נובל/ת. אלו הצרכים שעליך לספק בכל מצב כמו ביטחון, חופש, מרחב עצמאי, הצלחה כלכלית וכו'. או הערכים שעליך לממש כמו מצויינות, אתיקה, שליחות וכו'.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: נסה/י להעלות בזיכרונך שלוש תקופות שיא ושלוש תקופות שפל מחייך. כתוב/י תיאור של החוויה. ואז שאל/י את עצמך, מה קיבלת מהסיטואציה שגרם לך לשביעות רצון או לתחושת מימוש עצמי, ומה היה חסר לך שגרם לך לתחושת תסכול או חוסר מימוש עצמי בסיטואציה.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: על כל עיקרון שאת/ה מגיע/ה אליו, אפשר לשאול "ומה קיבלתי מזה" כמה פעמים, עד שמגיעים לצורך או לערך הבסיסי. חשוב מאוד לדייק, להבחין בין צרכים שונים, ולהגיע לצורך הבסיסי באמת.

מניע #1:

הסבר קצר:

מניע #2:

הסבר קצר:

מניע #3:

הסבר קצר:

יכולות:

הגדרה: אלו המיומנויות והכישורים החזקים שלך, שאת/ה מביא/ה איתך לכל סיטואציה. אלו הדברים שאת/ה יודע/ת שאת/ה יכול לעשות כדי להצליח. אלו הדברים שמחמיאים לך עליהם. לפעמים אלו הדברים שאת/ה עושה גם בעל כורחך, כי ככה את/ה נוטה לפעול, כמו במקרה של סגנון התמודדות אנליטי וסגנון התמודדות המבוסס ניסוי וטעייה.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: העלה/י שלוש הצלחות שחווית בחייך, ובהן האופן בו פעלת היה משמעותי להצלחה. שאל/י מה היה מיוחד באופן בו את/ה פעלת לעומת אחרים במצב דומה. על מה קיבלת מחמאות בדיעבד.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: על כל עקרון שאת/ה מגיע/ה אליו, נסה/י לשאול, "האם זה מיוחד לי?". לפעמים בסיטואציות שהתנסינו בהן, לא נוכל לדייק מעבר לרמה מסויימת, למשל נדע שאנחנו משתמשים בשכל, אבל לא באיזה סוג חשיבה בדיוק, כי לא היה לנו למי להשוות. חשוב בכל זאת להגיע לרזולוציה הכי דקה שאפשר.

יכולת #1:

הסבר קצר:

יכולת #2:

הסבר קצר:

יכולת #3:

הסבר קצר:

הסתבכויות:

הגדרה: הסתבכויות הן הדברים שחוסמים אותנו מלהצליח, האופן בו אנחנו יורים לעצמנו ברגל, שוב ושוב נופלים לאותו בור, ומכשילים את עצמנו. זה יכול להיות הגזמה כלשהי, או אבדן שליטה במצבים מסויימים. חלק מההסתבכות הוא שאנחנו בדרך כלל לא מזהים את הנקודה בה אנחנו מסתבכים, ולכן מלקים את עצמנו על כשלון או חולשה מבלי לדעת מה בעצם הוביל אליהם. לכן חשוב לשאול את השאלה זו מחדש, במקום לשאול "מה לא בסדר בי", עלינו לשאול "מה הוביל אותי לפעול כפי שפעלתי" וגם "איפה הייתה לי בחירה אחרת".

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: העלה/י בזיכרונך את המשובים לשיפור שקיבלת לאורך חייך. בוסים, מפקדים בצבא, הורים, חברים ואוייבים כאחד. נסה/י לרשום את המשובים שחוזרים. כעת נסה/י לומר האם יש משהו שאת/ה עושה בסיטואציות שהן תיארת, שגורם לאנשים לתת לך את המשוב הטעון לשיפור. למשל, אם אמרו לי שאני מתפזר לכל הכיוונים ולא מתרכז במה שחשוב, אני אנסה להבין מה אני עושה שגורם לאנשים להבין אותי ככה. אולי אני לא מרוכז כי לא לקחתי ריטאלין, אולי אני לא מרוכז כי אני מנסה לרצות דרישות סותרות.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: אם העיקרון שמצאת נשמע כמו הלקאה עצמית כנראה שזה לא זה וצריך לשאול מה צומת הבחירה שבכל זאת יש לי כדי שלא להסתבך באותו מצב. הלקאה עצמית: "אוף למה אני כזה/כזאת חסר/ת ביטחון". הסתבכות נשמעת ככה: "במצבים בהם אני חסר ביטחון אני נוטה להקשיב לאחרים ולא לעצמי, כי הקול הפנימי שלי חלש יותר ודורש יותר זמן". אפשר לראות שבניסוח של הסתבכות, יש אפשרות לבחור אחרת, גם אם זה קשה ובניגוד לנטייה שלנו.

הסתבכות #1:

הסבר קצר:

הסתבכות #2:

הסבר קצר:

הסתבכות #3:

הסבר קצר:

שפע:

הגדרה: שפע הוא האופן בו אנשים אחרים חווים את הקיום שלך בחייהם. זה פחות מה שאת/ה חושב/ת שאת/ה נותן/ת להם, ויותר מה שהם מקבלים ממך מבלי שאת/ה מנסה בכלל. למשל יש מי שאת/ה החבר/ה הכי נאמן שלו, יש מי שמקבל ממך הקשבה, ביטחון או עצות. בדרך כלל זה משהו שאת/ה משדר/ת לסביבה או מעניק/ה לאנשים בחייך בלי להתאמץ יותר מדי. רוב האנשים לא מודעים לאופן בו הם תורמים לסביבה. הם עסוקים יותר באופן בו הם מנסים לתרום לסביבה, ולא שואלים או בודקים מה באמת מקבלים מהם.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: עדיף לשאול אנשים משמעותיים בחייך, שבחרו להיות איתך בקשר, מה הם מקבלים מהקשר איתך. או מה הקשר איתך תורם להם. זו שאלה מביכה. חשוב למקד אותם ולהגיד שזו לא בקשה למשוב, ואין צורך בטיפים לשיפור. מה שמעניין אותנו, זה מה שעובר ממך הלאה באופן חיובי. כדאי לשאול כחמישה אנשים, מתחומים שונים בחיים - משפחה, קולגות, חברים וכו'. הדרך הכי טובה להשיג תשובה טובה היא להתקשר ולהסביר, ואז לשלוח את השאלה במייל, ואם אין תשובה תוך כמה ימים, להתקשר שוב ולשאול מה התשובה. (אפשר לשאול גם במה את/ה חושב/ת שאני טוב/ה - כדי להוסיף עוד רעיונות לתחום היכולות, אבל זה לא קריטי).

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: חשוב לוודא שזה משהו שנובע ממך בלי הרבה מאמץ, שזה תופעת לוואי של איך שאת/ה. אם זה משהו שאת/ה צריך להתאמץ לגביו, אולי זה יכולת. בדרך כלל צריך אמפתיה לחוויה של הצד המקבל, כדי לדעת מה האפקט שלך על הסביבה היה.

שפע #1:

הסבר קצר:

שפע #2:

הסבר קצר:

שפע #3:

הסבר קצר:

טבלא שאפשר לכווץ ולשים בארנק:

מניעים	יכולות	הסתבכויות	שפע
#1:	#1:	#1:	#1:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:
#2:	#2:	#2:	#2:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:
#3:	#3:	#3:	#3:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:

x

עכשיו שיש לך מצפן, השלב הבא הוא להגדיר יעד, ולבחון אותו לפי הקריטריונים שניסחת - האם הוא מתאים, האם הוא דורש התאמות, האם המצפן מציע לי דרך משלי להגשים את היעד?

בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה - סיכום מאמרו של פרנצי (1933)

להלן סיכום מאמרו של שנדור פרנצי, "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה", משנת 1933. 

מאמר זה שם דגש על טראומה מציאותית שהתרחשה בילדות, ומסבירה את ההתארגנות הנפשית המופיעה בטיפול.

פרנצי:

המטופל מרצה את המטפל, מזדהה איתו. חש חוסר אונים. מרגיש שהמטפל מתעמר בו באכזריות, בחוסר רגישות. עד שהחומר משתחרר, כשמודים בכנות ובלי צביעות מקצועית וריחוק באיזשהו פרט או טעות שלא דוברו. מהחומר הילדי הזה ניתן ללמוד על חשיבות הטראומה בהתעצבות אופיו של המטופל.

מטופלים רבים של פרנצי התוודו על כך שפגעו בילדים, והוא סבור שטראומה בילדות שכיחה יותר מהנהוג לחשוב. ההתעלמות ממנה מסבירה כשלון של טיפולים המבוססים על הפרדיגמה של שחזור שפיר של פנטסיות בתנאים בטוחים.

באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות במציאות החיצונית, ומוכפף לתהליכים הראשוניים של המציאות הפנימית. הלוצינליות חיוביות או שליליות בהתאם לעיקרון העונג, מאפשרות לעצב את המציאות הפנימית, והתקיפה מפסיקה להיות מציאות חיצונית קשוחה, ומצב טראנס טראומטי, הילד מצליח לשמור על הרוך. לצד זאת מופנמת תחושת האשמה של המבוגר, ומה שהיה עד כה משחק תמים הופך להיות ראוי לעונש. 

בעקבות הטראומה חלק מהאישיות תקוע במצב שאינו מסוגל לשינוי המציאות החיצונית , ותקוע רק בשינוי המציאות הפנימית, במעין חקיינות. זהו דפוס אישיות המבוסס רק על סתמי ואני עליון ולכן אינו עומד במצוקה. כמו ילד שנותר הגנה אימהית וללא רוך.

מאחורי הכניעות והריצוי, עומדת משאלה להיפטר מהאהבה החונקת. בהסרת ההזדהות, אנחנו הודפים את ההעברה, ומאפשרים לאישיות להתפתח. 

בעקבות הטראומה, יכולות גלומות מתעוררות בילד טרם זמנם. רגשית או איטלקטואלית. מתוך פחד ממבוגר חסר מעצורים הנראה משוגע, הילד הפוך למעין-פסיכיאטר. כדי להגן על ההורה הזה ולטפל בו, עליו קודם להזדהות עימו לגמרי. 

"הטרור של הסובלים". לילד יש דחף לתקן כל טעות במשפחה. כל פגם של בן משפחה אחר הופך לעול על כתפיו הרכות. לא מתוך אלטרואיזם טהור, אלא מתוך כמיהה לשוב לשלווה האבודה. 

הפרוורסיות הן ילדיות כשהן נמצאות ברמת הרוך. כשהן מתמלאות ברגשות אשם ותשוקה, הרי שהן מצביעות כבר על גירוי חיצוני. 

מה הגורמים שמכניסים את הסבל ואת הסאדומזוכיזם לעולם הרוך המשחקי של הילד? בעולם המבוגרים, רגשות אשם הופכים את מושא התשוקה למעורר תשוקה ושנאה בבת אחת - כלומר לאמביוולנטי. בעוד שבעולם הילדים, האהבה משוחררת משסע זה. השנאה מפתיעה באופן טראומטי את הילד, מפחידה אותו בעודו נאהב על ידי המבוגר. הופכת את משחקיו התמימים לאהבה אוטומטית הממלאת רגשות אשם, המחקה את פעולות המבוגר מתוך פחד. כך מאבד הילד את עצמו. רגשות האשם והשנאה לפרטנר המפתה הופכים את מגע האהבה של המבוגר, בעיני הילד, למאבק מפחיד - סצינה ראשונית המסתיימת באורגזמה. האירוטיקה הילדית היא מעין משחק מקדים המסתיים ברוויה. בעוד האירוטיקה המבוגרת היא כרוכה בתחושת ההכחדה שבאורגזמה, ולכן האהבה הבוגרת רוויית שנאה.

הערותיי:

במקביל אני קורא מאמר של דונלד מלצר, המתאר את הבלבול בין האובייקטים המתרחש בשלב האנאלי, ולתחושה של פגיעה באובייקטים המעוררת אשמה. אני תוהה האם ניתן להבחין בין ההתארגנות הנפשית הנובעת מהטראומה הממשית לפי פרנצי, לבין העיכוב ההתפתחותי הנובע מהפנטסיה הילדית לפי מלצר.

סיכום הרצאה של פרופ' סירי אריקה גולסטד על נפשו של רוצח המונים

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס EFPP 2018, על ריבוי טראומות חברתיות ואישיות, של הארגון האירופי לטיפול פסיכואנליטי.

היו הרבה הרצאות על היבטים שונים של הפגיעה הטראומטית. למשל כיצד האדישות של הקהילה כלפי הנפגע היא הגנה מפני אבל וקבלת השינוי המתחייב. 

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2018/05/efpp-2018-lousada.html

או על תחושת פליטות רגשית בבית וכיצד היא מתקשרת לצורך בביתיות בטיפול.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2018/05/efpp-2018-salman-akhtar.html

או על רלבנטיות הרקע האישי של מי שחוקר טראומה.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2018/05/efpp-2018-nitsun.html

ואפילו הרצאה שלנו על חלימה חברתית כמקום קהילתי לעיבוד טראומה חברתית.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2018/05/blog-post.html

היו גם קבוצות חלימה חברתית, קבוצות דינאמיות גדולות, וקבוצות דיון. בקבוצות הללו עלו מתחים בין הסרבים שדרשו הכרה בכאב שלהם למרות היותם מושמצים על פשעי המלחמה שבוצעו ידי מדינתם. הגרמנים שמדיניותם לקחת אחריות על פשעי המלחמה של האומה הגרמנית אמרו אינם יכולים להפריד עצמם. הקשבתי וחשתי שטראומה היא רישיון חברתי לכאב, ושככזו היא עניין פוליטי מאוד. לכן היא מעוררת פילוג פוליטי בארגון שבו אנשים מנסים להתמקם מקצועית באופן שיזכה להערכה ואישור וליצור מגע אוהד. הקונפליקט הוא על האופן בו מותר לתאר כאב ולקבל אהדה והערכה. אני עצמי חשתי פרחח קטן שמרשה לעצמו לדבר יותר מדי, ושהגדולים לא מחבבים אותי עקב כך.

הנבחרת הישראלית סרה הצידה ונתנה לסרבים טיפים של מקצוענים מהצד. הייצוא הגדול של טיפול בטראומה שם אותנו בעמדה בטוחה בה אנחנו לא צריכים לנצח בכל תחרות. במקום בו הסרבים והבוסנים זעקו על גזילת מקום בדיון, חשתי סיפוק מכך שאנחנו משוכללים הרבה יותר באופן בו אנחנו מתמקמים פוליטית מבחינת הצדקה וכוח. כל ישראלי שקם לייעץ ציין ביעילות וירטואוזית שברקע אנחנו קורבנות השואה ובהווה אנחנו תוקפים את הפלסטינים ולכן זה מורכב, ובכל זאת חשוב לחשוב ולדבר על זה באופן הזה והזה.

**

כשחשבתי שהמשחק ברור, חטפתי זפטה לפנים. פרופסור סירי אריקה גולסטד הנורבגית הרצתה על הטבח ההמוני בנורבגיה לפני כעשור שבוצע על ידי אנדרס ברביק, פנאט ימני. זה השלב שהפוסט הזה נעשה קשה עבורי, ואני מציע לשקול אם להמשיך לקרוא או לא.

**

היא סיפרה שהוא פוצץ פצצה ליד בניין ציבור גדול ואז הפליג לאי בו היה מחנה קיץ של ילדים. הוא לבש מדי שוטר וירה בעשרות וצחק בקול תוך כדי. כשהם התחבאו מפניו הוא הזמין אותם לצאת ואמר שהוא שוטר שבא לעזור. כשהוא נתפס השאלה הראשונה ששאל את עורך דינו הייתה כמה הצליח להרוג. בחקירה עלה שהוא תכנן גם לערוף את ראשה של ראשת הממשלה. סליחה אם לא דייקתי בפרטים. לפני הטבח הוא שלח מניפסט בן 1500 עמודים בו הוא ביקר את מדיניות ההגירה הפלורליסטית של אירופה שמובילה למפלתה. הוא כתב שהמוסלמים לוקחים את העבודות והנשים של הלבנים האירופים. הוא ביקר את הפמיניזציה של הגבר האירופי וקרא לכינונה מחדש של תרבות פטריארכלית. ברביק רצה לזעזע כדי להביא לשינוי, להעיר את אירופה מתרדמתה. בשלב הזה כבר הרגשתי שקשה לי לשמוע את מה שהוא ביקש שהעולם ישמע. החליא אותי לחשוב שהוא רצח כדי שאני אשמע את דעותיו ושהנה אני שומע את דעותיו. הייתי יוצא מהאולם בשלב הזה, אם הייתי קצת פחות מנומס. אבל נשארתי.

הדוח הפסיכיאטרי הראשוני שנערך לפני המשפט, קבע שהרוצח פסיכוטי ושהמניפסט שלו זה ביטוי של סכיזופרניה פרנואידית, כך שהוא אינו כשיר לעמוד לדין. היא חשה שהיא חייבת לעשות עבודת חשיבה והסברה רצינית מעמדה פסיכואנליטית שמסוגלת להסביר רצחנות, ולא אותה כלא רציונלית ולכן מטורפת. גולסטד הסבירה שעשתה עבודה מקיפה להסביר את המניע הנפשי של ברביק לטבח. היא הסבירה את האתיות של ניתוח אישיותי של אדם שאינו מטופל שלה כחובה חברתית, וסייגה רק שלא הזדמן לה לתקף את השערותיה מול האדם עצמו.

היא קראה וניתחה את המניפסט, ספרים עם ראיונות של הקורבנות, ראיונות עם משפחתו של ברביק, ואפילו תיק פסיכיאטרי של ברביק ואמו מילדותו, שנכתב כשהאם פנתה לעזרה בגלל קשיים בהורות, ודלף לעיתונות.

גולסטד מצאה במניפסט תימות שוביניסטיות שמתארות את הפלורליזם של החברה האירופית כדקדנטית, ומכניסה לתוכה גברים מוסלמים שמשתלטים על הנשים והעבודות של הגבר הלבן האירופי. גולסטד מדגישה שרוב המניפסט הוא למעשה אנטי פמיניסטי ופחות אנטי איסלמיסטי. ברביק שונא נשים, ורואה את מקומן במטבח ובמיטה. הוא מתאר את השוויון בחזקת ההורות כהרסנית כלפי הגבריות של ילדים, ורואה צורך בחקיקה שובניסטית שתשיב את הגבריות המסורתית למרכז ותחזק את אירופה.

גולסטד תיארה לפי התיק הפסיכיאטרי כי הוריו של ברביק התגרשו כשהיה ילד. אביו לא היה איתו בקשר. אמו והוא היו בקשר דביק מאוד, שהעיק על האם, תוך כדי שהיא חיזקה את חוסר הנפרדות באיומים. האם מצוטטת כאומרת שהייתה רוצה לקלף אותו ממנה כבר, שהיא מתחרטת על שלא הפילה אותו, ושחשה שהוא מרושע עוד מהרחם. את זה היא אומרת כשהוא בן חמש, לא אחרי הרצח. הפסיכולוגית ההתפחותית הגדירה את האם כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, את ברביק כחסר כישורים לוויסות רגשי, ואת הקשר בינהם כלא בריא. גולסטד סקרה גם ראיונות עם אמו שנערכו לאחר הרצח, ובינהן התמקדה בכך שברביק נתן לאמו ויברטור במתנה, ופירשה זאת כאקט של בוז כלפיה ואומניפוטנטיות מצידו. במשפט ברביק דרש שאמו לא תנכח, משום שהיא היחידה שיכולה לגרום לו לאבד את קור הרוח שלו.

לאחר מכן גולסטד סקרה ראיונות עם חבריו של ברביק, ותיארה כיצד תמיד ניסה לרצות קבוצות ולהשתייך, אך תמיד היה מוזר, תמיד השקיע המון מאמצים בהידמות לאחרים ולבסוף נדחה מהם באכזבה ובכעס. אחד המקומות בהם היה שייף היה בקהילות משחקי מחשב, שם טיפח כמה פרסונות גרנדיוזיות. בינהן דמות של אביר צדק, שהיא זו שבעיניו תבצע את הרצח ההמוני. גולסטד מצאה עדויות לכך שברביק העריץ חבר פקיסטני שלו, שאותו הוא החשיב גבר אמיתי. החבר הפקיסטני היה מגן על ברביק מהצקות. ברביק גם נראה כמה פעמים בברים של הומוסקסואלים על ידי חבריו, אך הכחיש זאת כששאלו אותו לגבי הנושא. גולסטד מצאה גם חיבורים של ברביק למפלגות ימין קיצוניות, מהן הוא שאב את האידיאולוגיה של שנאת הזרים והשובניזם, אך מעולם לא השתייך לגמרי לשורותיהן. גולסטד סיכמה, שאם אחד הגורמים לזעזוע בחברה הנורבגית הוא שזה "אחד משלנו", הרי שהוא מעולם לא הרגיש שייך בשומקום.

גולסטד עשתה אינטגרציה שהסבירה כיצד הילד שגדל עם אמא חודרנית ומזניחה למד לשנוא נשים, כיצד גדל זר בחברה ודחוי, כיצד הפרסונות האלימות והגרנדיוזיות שניסה לאמץ באו לפצות על שנאה עצמית, וכיצד החיקוי של החברה המוסלמית גרמה לו לקנאה בגבריות השובניסטית שראה שם, וכיצד התחבר לאידיאולוגיית השנאה דרך סיפור חייו האישי. היא פירשה את הרצון לרצוח את בני עמו כשנאה עצמית, ואת הרצון לרצוח את ראשת הממשלה כמשאלה רצחנית כלפי האם.

**

אולי לא תיארתי את ההרצאה מספיק טוב. היא הייתה מאורגנת היטב. צלולה. רגישה. צנועה. חכמה. היא עשתה עבודה מדהימה של חשיבה על הרוע של רוצח. 

אני זוכר שביקרתי באוסלו כמה חודשים לאחר הרצח ההמוני, ושחבר סיפר לי על הבלבול החברתי סביב הגדרתו של הרוצח לא שפוי לעמוד לדין. אתוודה שהייתה לי סוג של שמחה לאיד על הדילמות החברתיות שהאירופים הנאיבים הנאורים צריכים להתמודד איתן סופסוף, על איך שהם משוסעים כמונו על ידי האלימות. גאווה פרוורטית כזו. לכו תחשבו קצת ותחזרו אלינו. אני זוכר גם את הבוז של החדשות בישראל שהתנשאו על שירותי הביטחון הנורבגים שלא הצליחו לעצור את הרצח במשך זמן כה רב. והנה ההרצאה הזו כמו תשובה איתנה - חשבנו על זה. גולסטד עשתה עבודה שאנחנו בישראל צינים ושחוקים ואשמים מדי מכדי לעשות - להבין את הרוע ולא רק להתחבא מאחורי הצדקות. הניתוח שעשתה מסביר את הבחירה של ברביק בדרכו, באידיאולוגיה שלו, ובמעשיו. הוא תכנן את הרצח במשך שנים. זה לא היה טירוף ולא ניתן להרחיק את זה בתווית כזו גורפת.

**

ההרצאה הזו הותירה אותי עם תחושה שכל ההרצאות הקודמות בכנס, וכל הדינאמיקות הקבוצתיות היו ניסיונות להתחבא מאחורי הצדקות לכאב. ההרצאה על גולסטד קראה למתחבאים לצאת ולהתמודד עם הרוע. 

חשבתי על כך שככל שאנחנו מנסים להבין את הכאב, ואת הפגיעות, ואת הקרבנות, אנחנו מתחבאים מפני הרוע והאלימות של התוקפן. אחרי שנגעלתי מהרוע, וניסיתי להתרחק מההרצאה, בדיונים שנערכו בקבוצות אחר כך נזכרתי פתאום במחשבות הרצחניות שלעיתים עולות בראשי. לפעמים בפקק תנועה כשאני רוצה להעלים את המכוניות לפניי, לפעמים כשאני רואה סכין ותמונה אלימה קופצת לראשי. המחשבות הללו מעוררות בי חרדה מיידית שאפגע בחזרה, שיהיו השלכות למעשיי, שאני אתחרט על כך. ואז אני בולע את התוקפנות הזו בתוכי, ומתרכז בפגיעות שלי. זה לא משנה אם המחשבות הללו מגיעות מהחדשות, מנטפליקס, או מהדחפים החודרניים שלי. החרדה מתחילה בתוקפנות. הפגיעות מסתירה פוגענות. התוקפנות שנבלעה יוצאת בכל מיני דרכים עקיפות, במשחקי כוח עדינים. המחשבה הזו שחררה אצלי כאב שהייתי מנותק ממנו. וחשבתי שוב על חוויות טראומטיות שהועברו אלי, שנותרו מנותקות בתוכי, ויכולתי להרגיש אותן.

חשבתי על הזדהות עם התוקפן לפי פרנצי. אקט של אלימות מבטל/מטשטש את הנפרדות בין אנשים. הקרבן חווה גם את הפגיעה שעבר, אך גם את הפוגענות. חלק מהחוויה של הכאב לכוד בתוך חווית התוקפנות. אם לא ניתן להרגיש את התוקף ולחשוב אותו, לא ניתן לחשוב גם את הנפגע. משום שבהיעדר הנפרדות, יש ערבוב בין הצד הפוגע והנפגע. יש להבין את התוקף, לא כדי לחמול עליו, אלא כדי להבין את הפגיעה ולחמול על הנפגע לא כקרבן. אלא גם כמי שמכיל חלק מהתוקפן. 

**

בתמונה אני שואל שאלה שתעזור לי להתחבר לסיפור הנורא. שאלתי את גולסטד כיצד עשתה את העבודה הזאת. מה נדרש ממנה. היא חזרה ותיארה את חובתה המקצועית והאתית לעסוק בכך. היא הסבירה כמה זה חשוב להבין את הרוע ולא לבטלו כטירוף. לבסוף אמרה פשוט שהיא קראה ובכתה המון.

Photo credits by Bosko Bunusevac for the EFPP.

חלימה חברתית ככלי לעיבוד טראומה חברתית בקהילה

להלן סיכום הרצאה שנשאתי בכנס EFPP 2018 בבלגרד, אודות ריבוי טראומות חברתיות ואישיות, של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

הקרדיט על העבודה מגיע גם לשותפיי ביוזמה, בהנחיה, ובכתיבה: חני בירן, יהודית עזרא, וחנן סבח טייכר.

הסיכום:

In her book, “The Third Reich of Dreams”, Charlotte Beradt (1964) describes the rise of fascism through the dreams of Jews in 1930s Germany. She describes the dreams becoming less personal, and more subordinate to a group psychology. Early in 1933, one Jewish dreamer has to give a Nazi salute, and his hand is raised with great effort. The Nazi officer in the dream dismisses the salute from a non-Aryan, and the dreamer is left stuck with a raised arm against his will. The pressure to objectify oneself, then to be rejected, and to remain inhuman is at the heart of this dynamic. Much before direct violence is employed. The social level here, is like a virus, that uses the individual against his/her interests, expropriating the host’s vital force, to proliferate itself. We fear that the phantacized ploys of romantization, nostalgization and emergene, that provide hope in the conflicts and uncertainty we live in, may have a price. These constructs of phantasy may act as gloss, as automatic instagram filters. Not only blinding us from seeing reality for what it is, and lead us to an inhuman automation of group thought. But also as an aesthetic pleasure that begging to be realized. Like the cliche of romanticizing the heroism of dead young soldiers on populist newspapers, meant to be sold.


In fractal geometry a simple formula that describes the folding of shape, can create an infinitely complex form. We’ve tried to formulate how the conflicts folds into itself, only to reopen. The third vetrices we described seem to be tge way the conflict develops like a fractal form. As a wound within a wound within a wound.

We view our work, and the creation of a dream space for the community to meet in dialogue, as a different way to emerge from the individual to the social. We view it as real hope of a higher level of interrelatedness that also respects its individual components. Hope is offered in this context, not from anywhere else, but from inter-being itself. Offering a dream to the matrix and seeing it get charged with significance by other people, or picking someone else’s dream to represent my own emotions, requires a change of mindset. Relinquishing individual authorship and letting go of the possibility to grow through copyrights and reproduction, and instead entering an open source collaboration allows for meeting points with otherness to act as a true emergent third, a space for fertile dialogue.

הערותיי:

חשתי שההרצאה הייתה מוצלחת.

החשיבה הייתה מעניינת ואנשים רציניים שאלו שאלות רציניות.

התגובות מהוותיקים בתחום גם בכנס הזה וגם בכנס הקודם שהצגתי בו בפראג עוסקות בעיקר בפנייה שלנו לקהילה הלא פסיכולוגית, והחוויה שלנו לגבי היכולת של אנשים לא מתורגלים לשחק את המשחק. התשובה היא "לגמרי". למעשה סופסוף אנשים יכולים להנות מחשיבה אנליטית פתוחה וחקרנית מבלי להיות מוכפפים לשיח טיפולי שמרמז שהם לא בסדר. במובן הזה אנחנו באים יותר בטוב מכל פורמט "התערבות" קהילתי אחר, כי אנחנו רק פעילות.

אחר כך נמשכו שיחות צד על הרעיון הפרקטלי שזרקתי ולא לגמרי פיתחתי.... זה כנראה כבר לפעם הבאה.....

סיכום הרצאתו של סלמן אכטר על ביתיות בטיפול ופליטות בבית

סלמן אכטר הוא כותב פורה במיוחד, עם מאות מאמרים ועשרות ספרים. הוא נושא את הרצאה מרכזית בכנס על ריבוי טראומות בבלגרד, של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

אכטר:

נעבור מדינה ונשחזר יחסי אובייקט עם טיפוסים דומים לאלו שגדלנו איתם, אבל מה שנאבד זה פרטים קטנים, כמו הצבע של תיבות דואר בבריטניה לעומת ארה"ב. בארה"ב זו רק תיבה כחולה, תיבה אדומה כמו בבריטניה זה המכתב הראשון וכל האסוציאציות של הרחוב הראשון בו הוצבה.

אישיות בכאילו. נורמלית למראה. ניתנת לסוסטיה. טוב שלילי (שומדבר רע שמתפרד כמשהו חיובי)

נובעת מהיעדר בית קבוע בילדות.

יש לנו בית מוטמע שאליו אנחנו חוזרים בדימיון, בטיפול, וגם לתדלוק מציאותי אחרי העזיבה.

המטופל הזה מקנן בטרדות של המטפל. עד שהמטפל מטריד בו את כל הקולגות שלו.

החציצות בין קבוצות מקצועיות יוצרות מרחב חשיבה, השתיכות.

בתי יתומים, מחלקות אשפוז, וכלאים מספקים ומייצרים כזה געגוע בבת אחת.

הומלסיות היא דבר שונה מהיעדר בית. כמו שלהיות לבד ובודד שונים.

יש הומלסיות נפשית. אנשים שמרגישים בבית מחוץ לביתם או בשומקום.

או פוליטית. אתה נשאר בבית והמדינה משתנה סביבך ואתה הופך לפליט.

פוליטיקה ימנית גורמת למיעוטים להרגיש הומלסים. מי ששחום לא נכלל באנחנו של טראמפ.

יש מי שחי דורות במדינה ולא מרגיש בבית כמו יהודים במדינות אחרות.

נוסטלגיה היא כאב מתוק של געגוע לאבדן. המתיקות קשורה לאידאליזציה של האבוד. מי שמקבל חזרה את האובייקט האבוד מתבלבל ולא מוצא לו שימוש. מה נעשה בגרמופון המכוער של סבתא? אבל הוא נצחי ויפהפה ורב משמעות של אהבה בזיכרון. החיפוש אינו האובייקט האבוד, גם לא האובייקט האידאלי, אלא אחר תחושת העצמי התמים. ככל שאני מתבגר אני מאבד את הקשר עם העבר. פצע החזרה כרוך באכזבה מהדבר ששבנו אליו. בחזרה ל אכטר להודו ביקור במסעדת קבב מתגלה כמעוות וקולוניאליסטי, ומעורר בושה וגועל.

ישנה משאלה לעזוב וגם להישאר. אגורופוביה היא הגנה מפנטזיית זנות לפי פרויד. בעדכון לימנו נאמר שבמרחק מהבית אנחנו צריכים תדלוק אהבה. יחסי האגו סופר אגו משתנים ודחפים ליבידינאליים עלולים להשתחרר. זהו הגעגוע הביתה. צורך במוגנות כמו ליטל צ'יינה. זוהי תחנת תדלוק למהגרים.

אפשר להתקע בקהילות אתניות סגורות.

הקליניקה היא סוג של בית. פרויד פגש מטופלים בבית. זה נהוג באירופה. בארה"ב זה גם במשרד רחוק. בקליניקה הביתית יש אנונימיות מול מטופלים. אבל זה מזמין מציצנות כלפי המטופל. תוכל לראות חלק מביתי ולא הכל. תעבור מצד הבית ולא מהחזית. תראה את הכלב שלי ואולי את הילדים שלי. זה דורש מהאנליסט הפרדה עמוקה יותר, ולכן מתאים למטפל ותיק עם גבולות מיושבים (וילדים שיצאו מהבית).

במשרד יש מים, קלינקס נגיש בזווית העין. לא מקושט מדי ולא פחות מדי. אנליסט אחד חשש שהמטופל יקרא ספרים שראה ויהרוס את ההעברה ולכן לא קישט כלל. הקליניקה כמו זרוע האם המערסלת. תמונות המשפחה של המטפל לא מתאימות, אבל סימנים תרבותיים הם חיוניים. לא ניתן לדמיין את הקליניקה של אכטר בלי פריטים מהודו ושירה באורדו.

יש להתבונן בשימוש המטופל במרחב הטיפול. מהגרים, יתומים משתמשים אחרת. ידם משתהה על ידי הדלת. הם ממששים את הקיר ליד הכורסא. הם משחקים הכרית או הידית. הם מקיימים קשר פיזי. הם נכנסים יותר פנימה. תולים את המעיל עמוק יותר. הם זקוקים לחדירה עמוקה יותר. אם נםרש זה יעלם ואז יחזור ללא אפשרות פירוש. אחרי הרבה זמו אולי יעלה חומר כזה כמו עמוק של קשר רצוי. ואז אפשר להגיד שהמקום של המעיל הוא ביטוי.

הקליניקה כמו זרוע האם שמחזיקה את התינוק לפני שההתקשרות יכולה להיווצר. כך צריך לשמור על הפונקציה המחזיקה. למשל המטפל של אכטר קפ לסגור את התריסים כשהוא מסונוור, ואומר אני רואה שאתה מכסה את העיניים, ותהיתי למה לא ביקשת שאסגור או קמת בעצמך או ביקשת. כך אפשר להמשיך לפירוש סאדומזוכיסטי וכו'.

יש מטופלים שנושלו מהאם. הם צריכים הודעה מראש על כל מדף שייתלה. או לתלות איתם את המדף. מטופלת שחוסכת מעצמה דברים מתיישבת במשרד חדש. היא מבקשת להסיר ציור ששינה זווית במעבר. אכטר מודה לה על שיתוף ומציע להסיר את הציור רק בפגישות שלה והיא הסכימה. בלי לפרש. אחרי ששה שבועות הציעה שיפסיק להסתיר כבר, שהיא מוכנה.

מטופלת עם אבחנה של מחלה קשה מרימה חפץ מהשולחן ומשחקת איתו. היא אולי מביעה רצון למגע וחיבוק. לפרש זה לרצות סופר אגו טיפולי. אפשר פשוט לתת לו.

אפשר לתת למטופל להפקיד משהו מהתרבות שלו. מציגים אותה על המדף. זה העוגן שלו.

אפשר לזהות העברה לא אנושית.

מטופלת רוצה להחזיק את הראש של אכטר ולהתבונן בעיניו החומות. אין לו עיניים חומות.

יש הפנמה של תרבות, שפה, מקומות. זה מאפשר יכולת אדירה להכלה. זה נותן תחושת זכות ובעלות במרחב כזה.

פרופסור שחור מאבד מפתחות לבית. הוא בא לפרוץ לדלת האחורית. שוטר עוצר אותו בדרך. השוטר עצר שחור שנכנס לבית. הפרופסור ניסה להיכנס הביתה.

אובמה הפך את הבית הלבן לבית כשהציע בירה וביגלה לעובדים.

**

אני חושב על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה. כמה קל להיעקר מהחיים וממה שנותן להם משמעות - להיות בחוץ.

סיכמתי את ההרצאה כי חשבתי שהיא נוגעת למחשבות שלי על מקום שנודדות תמיד למקומות בהם גדלתי.

סיכום הרצאתו של ג'וליאן לוסדה על שאננות כהגנה מטראומה עתידית

ג'וליאן לוסדה הוא אנליטיקאי ויועץ ארגוני. לשעבר מנהל מרפאת טביסטוק. הרצאה על שאננות כהגנה מטראומה בעתיד ניתנה במסגרת כנס EFPP 2018, בנושא ריבוי טראומות, של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. 

לוסדה:

טראומה נתפסת בדרך כלל סיפור של משהו שכבר קרה.

אדישות, שאננות ושביעות רצון עצמית היא הגנה מפני שינוי טראומטי עתידי, במטרה לשמר את המצב הקיים.

לוסדה מצטט את שמואל ארליך שמתאר כי הפרט שעבר טראומה צריך לעבור מהדם לדמעות לרגשות ולמילים. טראומה משנה התייחסות פנימית וחיצונית. הזהות השתנתה בטרטומה. הבריאות הנפשית תלויה ביכולת להתאבל על מי שהייתי, ולבנות עתיד חדש. הסביבה לא תמיד מאפשרת זאת.

קשה לתאר את ההיבט החברתי בטראומה. אבל טראומה חברתית היא מהלומה לרקמה החברתית המחברת. אולי עיבוד של אסונות ומלחמות קשה יותר לחברה. בדרך כלל מעבדים את הסבל הנוכחי ומשאירים את ההתארגנות הפוליטית חברתית לאחר כך. הדם מעובד. אבל לא שמים לב לאגו החברתי. להגנות שנוצרות. הרצון המיידי לשבח את הכבאים לאחר פיגטע במנצ'סטר הוא אינסטינקט בריחה להבראה. יש ניסיון לשחזר את העבר הבלתי אפשרי. אין אבל. אין מעבר מדמעות למילים. זה דורש מיינד חברתי.

האם ההגנות הן תגובה לאירוע שעבר או הכנה לקראת אירוע צפוי. לוסדה הנחה קבוצה למטפלים בפליטים. הוא פגש אישה שנפלה בשבי ושעברה התגלגלות של זוועות בדרכה הביתה. בעלה דחה אותה בחזרתה. אולי היה קל יותר לקבל את מותה מאותה. הבעל קינא בגבר שאפשר לה לישון אצלו באחד הלילות. כל מכריה התנכרו אליה, ולשינוי שעברה. האדם שעבר טראומה השתנה לתמיד. יש להתאבל על מה שאבד לפני שניתן לקבל את העתיד. הטראומה שאישה זו עברה נחטפה על ידי הבעל והשכנים. מרוב אשמה על שאפשרו לה להיחטף. הם חוו עצמם כקרבנות עד שחזרה, והפכו לשותפים לפשע. במקום להאשים את אלו שחטפו אותה, האשימו אותה שפיתתה את החיילים והגבר האחר כדי לשרוד. הזוג והקהילה זוהמו באלימות. השכנים ידעו מספיק כדי לא לרצות לדעת. גם השכנים השתנו מהמצב, כל הקהילה הושפעה. הם סירבו לאבד את המוסריות שלהם ואת האמונה שאנשים טובים שורדים ושהקהילה יכולה להגן על חבריה. האחר מסמן את המשלים הנגדי לזהות שלי, וכך שינוי באחר משנה את הסביבה. הסדר הפנימי צריך להתארגן מחדש, והקשרים בין המציאות הפנימית והחיצונית נדרשים להתעדכן. זוהי מתקפה על האגו של המשפחה. עיבוד הסבל מהחטיפה היה קשה. אך לצידו הייתה מידה של שמחה לאיד מצד הסביבה, עם מעין חיוך אדיש.

אדישות היא הגנה בפני לדעת. הארגונים האנליטיים בבריטניה עסוקים בעיבוי הזהות שלהם ומתעלמים משינויים חברתיים ופוליטיים. השוק משתנה וישנה תחרות חדשה. אחרי מלחמת העולם הפסיכואנליזה התברכה בגאונים. ויכלה לבחור לא להצטרף NHS. זה קשה נרקיסיסטית לרדת מעמדת חוד החנית של החדשנות לשוליים. אדישות מסוה עצמה בתחפושת של התנשאות ותפקידים מוכרים מדי.

לוסדה מתאר שעבד עם מטופל והיה מאוד מרוצה מעבודתו. הוא חש שזו דוגמת עבודה טובה בפני עמיתיו. הוא הופתע שהמשוב שקיבל שהעבודה נותרה שטחית, כאילו שכרת ברית עם המטופל שלא יגלו שומדבר חדש מדי. שניהם נותרו ביחסי ריצוי אדיש. שאננות כזו היא התנשאות, עונג של ביטחון, אי מודעות לסכנה. אדישות מרחיקה מהאובייקט ומפחיתה מאנושיותו, בעוד ששאננות כרוכה בעונג, שנובע מהתרחקות מהתשוקה שהאובייקט המאיים מעורר, ותחושה שהתשוקה הרצויה להומיאוסטיזיס היא אפשרית. השאננות מגנה על עליונות, מגנה על סטנדרטים ערכיים, קשה לבקר את היהירות הכרוכה בה.

בריטון כותב שבמצב השאנן יש חזות כאילו העיבוד הדיכאוני נערך, אך לא כך.

לוסדה ייעץ לארגון אנליטי שעמד לפשוט את הרגל. הם הציגו את הישגיהם וחגגו אותם בפניו והרחיקו את האפשרות לדבר על בעייתם הכלכלית. שאננות שכזו יכולה להיות מכונה קונפליקט עם חיוך.

שטיינר מכנה זאת להפנות מבט עיוור. Turning a blind eye. ישנו חוזה לא מודע בין חברי הקבוצה. מחייב נאמנות ונאכף לםי נאמנות, על חשבון חשיבה על המציאות. יש אפקט של צמצום גודל הבעיה. משאירים את הבעיה בטווח ראייה. בארגון שלוסדה ייעץ לו היה עיסוק באיום מצד חברים מרדנים ופחות עיסוק בשינוי מצב השוק שגרם לפשיטת רגל של הארגון. הייתה תקווה שפתרונות שטחיים יעזרו. הם חמדו תמימות. היתממו בערמומיות.

אסון נחל באפלו נחקר על ידי קאל אריקסון. סכר מכרה פחם נפרץ והציף עיירה קטנה ורבים נהרגו ונפצעו. הייתה תחושה שהרשויות בגדו בקהילה בבניית הסכר באופן מסוכן ובאופן הטיפול בנפגעי האסון. הטראומה הקולקטיבית מזדחלת לתודעה. היא לא מיידית כמו ההכרה האינדיבידואלית. יש הכרה איטית בכך שאיננו קיימים עוד כחלק מרקמה חברתית גדולה יותר.

שאננות ואדישות מופעלות לא רק כתגובה למה שקרה. אלא הימנעות מפני השיניי הטראומטי שנדרש לקרות עתה.

**

הערה קטנה שלי. אנחנו חיים בחברה בה חזות הנורמליות קוברת הרבה מתים.

סיכום הרצאתו של מוריס ניטסון על הרקע האישי של מחקר בנושא טראומה

להלן סיכום הרצאה של ניטסון שניתנה במסגרת כנס בנושא ריבוי טראומות של הארגון האירופי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

ניטסון:

הרבה חוקרים טראומה אך לא מתייחסים לטראומה שאצלם בעצמם, שאולי משכה אותם לתחום.

ההשפעה ההרסנית של טראומה מוכרת. אך יש לה גם השפעה יצירתית. היא מעוררת רצון לתקן, להבריא, לטפל. צמיחה פוסטראומטית החלה להיחקר. אנחנו מחפשים דרך להתעלות מעבר לנסיבות החיים השרירותיות שהובילו לטראומה, וזהו מקור ליצירתיות.

בית חולים נורת'פילד טיפל בהלומי קרב בשנות הארבעים. ביון ופוקס יזמו שם תוכניות טיפול. גישתם הייתה שונה. פוקס הסתדר יותר עם המערכת הצבאית. שניהם עודדו תרבות דמוקרטית ואחריות הדדית. היו פעילויות דיבור ויצירה. תחת פוקס המרכז הפך למרכז יצירתי מאוד. זה המקום ממנו נבעו שיטות טיפול קבוצתי.

הניסויים של פוקס בביון בטיפול קבוצתי היו תוצאה של מלחמת העולם השנייה, ועליית הצורך בטיפול המוני. גם הגאונות של ביון ופוקס הייתה מקור ליצירתיות הזו.

פוקס היגר מגרמניה לבריטניה ב1933 וחי עד 1976. הוא גיבש גישה אופטימית לגבי התהליך הטיםולי בקבוצה. יש כוח בסיסי באנשים שמדברים בפתיחות. מצב רגיל זה מוביל לתוצאה לא רגילה. פוקס הזניח את החשדנות והעוינות שלאנשים יש כלפי השתייכות לקבוצה. לתחושתו של ניטסון פוקס עושה אידאליזציה.

פוקס איבד בני משפחה ונאלץ להסתגל לסביבה חדש לגמרי. הוא כתב מעט על חוויותיו במלחמה. ניטסון מפרש שההזנחה של עיבוד החוויות הטראומטיות, הן פערים בחוויה. כיצד ייתכן שבזמן שהמלחמה הכי נוראית מתרחשת, ופוקס טעם ממנה בעצמו, הוא כותב כזה תיאור אופטימי של קבוצות. אולי זוהי הכחשה, ואולי זוהי צורת תיקון עולם.

פוקס שינה שמו מהשם היהודי פוכס, לפולקס. בכל פעם אולי שינה ועיבד את עברו במאמץ להיטמע.

פרויד גם איבד חצי ממשםחתו בשואה. הוא היגר לבריטניה תחת איום לחייו. כבר ב1919 כתב על דחף המוות בתגובה לWWI. הוא כתב את החיבור הכי קודר שלו. טיפול סופי ואינסופי הביעו ספקות לגבי הציפיה לריפוי. לא כדי להספיד את מפעל חייו אלא כדי להדגיש את חשיבותו של המבויים הסתומים.

בהשוואה לפוקס הצעיר והבריא שחייו לפניו, פרויד הגיע חולה וזקן לאיר סיום מפעל חייו. האם זו הסיבה להבדל בינהם? האם עמדתם בחיים השפיעה על האופן בו הושפעו מהחברתי.

פוקס תיאר פגישה עם פרויד בוינה לפני המלחמה. פרויד שאל את פוקס לגילו. פוקס ענה 38, וםרויד אמר אילו דברים נוראים עוד לפניך.

ניטסון מתאר שגדל בדרום אפריקה, בן לניצולי שואה. בעצמו לא חווה מלחמה. הוא היגר לבריטניה מבחירה. אבל גדל על רקע מציאות האפרטהייד, ועל רקע השואה. בפרובינציה בה גדל שם לב לאלימות הסודית שבאמצעותה נאכפה מדיניות האפרטהייד. היה פחד וחרדה שמא הקבוצה השנואה הבאה תהיה היהודים אחרי השחורים.

משפחתו עברה תלאות רבות ואבדנים בשואה. ניטסון נחשף לשואה בספר, וחש שהוריו מתביישים בנושא ולכן מסתירים אותו. כששאל את אביו יום אחד חש את אביו מתכווץ. המשפחה של האב הפסיקה לכתוב יום אחד. האב לא ידע מה קרה למשפחתו. אולי לא רצה לדעת. הסודיות נטמעה כמאפיין סודיות.

ניטסון חש שהנושא הזה הניע אותו לחפש את הנטייה של קבוצות לאלימות, ושגודל הקבוצה מגביר את האלימות.

רעיון האנטי גרופ של ניטסון מנסה לגשר על הפערים וההכחשה בסיפור המשפחה. משפחתו תפסה אותו כחסר נאמנות, מנפח היבט באופן לא פרופורציונלי.

לאביו היה קושי לא מדובר לאורך כל חייו. האב היה אדם קשה ביחסים. הוא לא דיבר על כך. ילדיו נשאו בכך בלי סימנים. אך הנכדים דווקא כן סבלו ממצבים נפשיים קשים. ניטסון חש שהרגישות של הנכדים קשורה לשואה. טראומת הנכדים כביטוי הטראומה המוכחשת של הסב.

זו הייתה מוטיבציה לחקור היבטים מוכחשים של התיאוריה שהוא למד, וקיבל ממנה יצירתיות, אך היה תמיד תחת צל הדיסוציאציה.

פרום המשיג לראשונה את הלא מודע החברתי. פוקס פיתח אותו. אולי דווקא בגלל הקושי שלו להתייחס לחוויות שלו. אולי הוא שאב מהחוויות הלא מוכרות שלו. כולנו תולדה של שטחים מתים.

תיאוריה יכולה להיוולד מטראומה. מהחיפוש אחר דרך לשרוד.

**

מחשבותיי: בישראל הדור השני, לשואה להגירה לתקומה, ניסה להיות בסדר. בסדר כמו מעקה באפלה. לא משנה אילו עיוותים רגשיים נדרשו כדי להיות בסדר להסתדר. הדור השלישי שגדל על שפע וביטחון על סף השאננות, פיתח רגישות וציפייה למודעות עצמית כדבר אפשרי. לא רק להיות בסדר אלא גם לדעת מי אני ומאיפה באתי. אלא שבבוא הדור השלישי לפתוח את שאלות הזהות שלהם, הם מוצאים צו להיות בסדר ולתפקד, ואשמה על העיסוק העצמי. הדיכאון, החרדה, והקונפליקט בין תפקוד וזהות, או בין לדעת ולא לדעת, נישא על ידי הדור השלישי עבור הדור השני. הקושי בטיפול הוא להכיר בקושי של הדור הקודם להכיר , ובבת אחת בכך שלדור הזה אין אפשרות להכחיש עוד.

דע את עצמך

בסוף יום עבודה אני בוהה בחלל במשך שעה לפני שאני קם והולך הביתה.

אפילו לא מהרהר. פשוט נותן לרגשות לשקוע.

אם יש לי הפסקה אני לא מסוגל לעשות בה עבודה אחרת או לקרוא מאמרים.

גם אם אני עובד שעה אחת באותו היום אני דרוך לפני וצריך זמן לפרוק את המתח אחרי.

לאט לאט למדתי שהכי טוב לי לעבוד ברצף. להיות על גל של ריכוז ואז לרדת ממנו. להיות בזון ואז לצאת ממנו. בלי הרבה זגזוגים פנימה והחוצה. כי אז אני דרוך סתם יום שלם וזה שוחק.

אני מאושר כשאני מרגיש אפקטיבי. כשאני בטורבו כשצריך,ומפסיק להיות בטורבו כשכבר לא צריך, ויכול להיסחף למקומות אחרים.

אם אני נכנס ויוצא מריכוז בזמנים קצרים, אז עד סוף היום אני צריך להרגיע את עצמי מול טלביזיה או פייסבוק וזה לא באמת מרגיע.

זה באמת בכללי, אני לא נכנס לכל האינטראקציות עם תזונה (כמו נפילות סוכר וקרייב לקפאין)....

***

בספר Technologies of the Self, פוקו מתאר כיצד היוונים והרומאים כעתיקים פירשו את הצו האפוליני "דע את עצמך" ביחס לעצמי הקונקרטי ולא ביחס לעצמיות סובייקטיבית. הוא מביא דוגמא של יומנים עתיקים בהם אנשים תיעדו מה אכלו, את היציאות שלהם, כיצד ישנו. במובן מסויים היכולת בת זמננו למדוד נתוני איכות חיים אישיים, באמצעות חיישני דופק, בדיקות גנטיות, וכל מה שמכונה quantified self, עונה להגדרות העתיקות יותר של ידיעה עצמית.

**

הנה למשל עשיתי לאחרונה בדיקה גנטית דרך 23andme, וניתחתי אותה דרך אפליקציה של הנטורופת ד"ר בן לינץ', ובמקביל אני מאזין לספר שלו בשם Dirty Genes, על השפעת סגנון חיים על ביטוי אפיגנטי. בניתוח הבדיקה מצאתי שיש לי גרסה כפולה של גן COMT שמצביעה על פירוק איטי של דופמין ונוירואפינפרין. בספר שלו למדתי שמי שנושא גרסה זו של הגן עשוי להתקשות להוריד את הרגל מהדוושה אחרי מצב של התרגשות או עוררות.

זה מעניין אותי לחשוב על מאפיין נפשי כזה במונחים קונקרטיים. הרי יש בי צד תפעולי שמנסה להיות יעיל ולהשיג מטרות באופן ממוקד. אלא שעד כה הייתי מבקר את עצמי על חוסר היעילות שלי. את שגרת העבודה הנוחה שלי היום בניתי רק כשהיה לי הרבה חופש לעבוד כעצמאי. כעת אני יכול לשאול איך לווסת את כפתור כטורבו שלי כך שאהיה בזון רק כשאני צריך, ואיך לפרוק מתח כדי לחזור לבייסליין ברגיעה, למשל בספורט. זה עוזר לי לחשוב על המנגנון ועל דרכים פרקטיות ולא רגשיות לווסת אותו.

**

בהקשר של קבלה עצמית של מאפייני ריכוז וקשב, הפחתת הביקורת העצמית והאשמה, והגברת האפקטיביות של הניהול העצמי, אני ממליץ על הספר 168 שעות של הפרעת קשב של טל קפלינסקי וירון וילנסקי. בספר הם עוסקים הרבה בלגיטמציה, בהכרת מאפייני ההתארגנות של אנשים המאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז, ובהצעת דרכים פרקטיות לקבלה ןלהתמודדות עם המצב.

זרם תודעה על התודעה

בסיור במקום שעושים בו חומץ בלסמי במודנה (יקב? מבשלה? מה זה?) היה כזה הסבר על איך שכל תהליך התחלת חומץ מתחיל ביין מבושל שמעורבב עם חומץ ישן, ושמשהו בחומץ הישן עושה משהו ליין החדש שהופך גם אותו לחומץ. הם קראו לחומץ הישן mother. מאיפה מגיע החומץ הישן שאלתי. המדריכה ביקב/מבשלה חייכה כאילו אני לא הראשון, וענתה לי משהו שנראה לי כמו מריחה שתיירים אוהבים. היא אמרה שבטח איזה רומאי עתיק השאיר חבית יין בחוץ. עכשיו אני לא זוכר כלום על מה האמא של החומץ עושה בשביל החומץ התינוק. אבל אני מבין שבטח יש איזו תגובה כימית שכבר קרתה אצל האמא חומץ, וקשה לזקק אותה כל פעם מחדש, ויותר קל לשים קצת מאמא שלו. אולי זה סתם שדרוג של החומץ החדש. כמו שבחמוצים ראיתי מתכון שמציע לשים את המים עם כל החיידקים מהנגלה הקודמת בנגלה הבאה, שיהיה להם יתרון במה שקורה שם בתחרות עם החיידקים השקרניקים.

בכל מקרה אני מקשיב להרצאה של ריי קורצווייל כרגע, על רשתות נוירונים שבנויות זו על גבי זו בהיררכיה, ויוצרות רמות גבוהות יותר ויותר של מורכבות וקיבולת עיבוד וזיהוי של שפה או פרצופים. קורצווייל רוצה עוד מודולות ועוד רמות כדי להגיע לנפש עם אינטליגנציה כללית שחולשת על כל המודולות האלה. במקביל אני קורא ספר של סיר פיטר פנרוז שמדבר על זה שלא יעזור כל המאמץ, ריי, התודעה האנושית אינה כוח חישוב, אלא משהו מעבר. או משהו שקורה בין לבין, בתהליך הדה קורהנטיזציה הקוואנטית. מה שבפסיכואנליזה קוראים סירוס - הקרקוע מעולם הפנטזיה בו אין שלילה בין ניגודים לעולם המודע בו עלינו לבחור ולשלם מחיר. מה שבניו אייג' קוראים התהוות - המפגש בין פנטזיה ומציאות שלא לגמרי נובע מאף אחד מהם.

בפסיכואנליזה, ביון עוסק בהתפתחות החשיבה, ושולל את האפשרות שטכנולוגיה תוכל למלא תפקיד של מטפל, הוא קורא לכל המכונות הללו סייסמוגרפים. לא משנה כמה המיפוי האובייקטיבי של הנפש יתפתח, המחשב לא רואה התהוות לנגד עיניו. ההתהוות היא מפגש בין שניים שיוצר אפשרות חדשה בלתי צפויה מראש.

ואז חוזרים לחומץ הבלסמי ההוא. אם ביון היה חי היום הוא היה אומר משהו שונה. כדי ליצור תודעה, אתה צריך לערבב יכולת עם אי יכולת. והקסם הוא הפיכת אי יכולת ליכולת. היכולת החדשה נולדת מתוך הבנת החסר. ההבנה היא היכולת היות לא מסוגל להבין. לופ. כלומר כדי לייצר תודעה צריך לאמץ יחס מסויים אל הלא ידוע. אני אעצור כאן כי אני לא יודע איך מכונות לומדות. יש לי עוד כמה ספרים על המדף.

מה שמעניין הוא לחזור עם המחשבה הזו לחדר הטיפול, ולהסתכל על שני מנגנונים מאוד בסיסיים שאנשים מפעילים כדי לשרוד ולהתפתח - פיצול וחיבור. פיצול הוא חיתוך (parsing) רחב של המציאות שנותן לה קוהרנטיות. חיבור הוא קישור של חלקי המציאות שנותנת לה תוקף. אנשים נעים בין פיצול וחיבור כדי ליצור גם תוקף וגם קוהרנטיות. האיזון שנוצר הוא התשובה לשאלה מי אני. שאלה אינסופית שיש בה גם יכולת להתבונן בעצמי מהצד כאובייקט ובבת אחת יכולת להתחבר לתשובה הנובעת מבפנים.

אני מדמיין את זה כמו ערבוב של טחינה. כשיש ספק אם שמת יותר מדי מים, ואז אתה צריך ליצור תגובה ראשונית של התערבבות הטחינה הגולמית עם המים. אתה מערבב במקום בו התגובה כבר מתחילה ומנסה לייבא אותה הלאה למקומות בהם היא רחוקה מלהתגבש. יש מי שיגידו שטחינה זה רק עניין של כמות מים וטחינה גולמית. אבל כשאני מערבב אני מרגיש שתהליך ההתגבשות הוא קריטי. אולי זו מטאפורה מוגבלת, אולי אתם צריכים לטעום את הטחינה שלי כדי להחליט. בעיניי הטחינה אינה רק חיבור בין מים וטחינה גולמית. יש לה חיים. יש לי בחירה והשפעה על המסלול בו תתגבש. אולי הנמשל הוא הזהות כחיבור פשוט של נסיבות טבע וסביבה שמשפיעים עלינו. מול אלו יש לנו תגובה בסיסית מאוד שמכריעה את האופן בו אנחנו מתגבשים, את הקצב שבו זה קורה, ואפילו את התשובה לשאלה הקריטית - האם זה יקרה לי בגלגול הזה. האם אמשיך לשחזר טראומות, או שאתחיל לדייק את עצמי.

אסיים במשהו שהצחיק אותי בפורום של מתקשרים שאני חבר בו. אני חבר בו כי מתקשרים מאוד טובים בשיווק עצמי, ואני חושב שגם את האמת צריך לדעת לומר בשכנוע, אז אני רוצה ללמוד מהם. למרות שאם האמת היא רפלקציה של נפש מפוצלת בתוך עצמה, אז היא קצת מנוגדת לשכנוע עצמי עיוור. אבל נחזור למה שהצחיק אותי. מישהו שאל אם כל הגישות הניו אייג'יות האלה שמבטיחות תיקון כל הטראומות דרך הטלפון בזמן שהמטפל ישן ואתה שומע ביפ במזכירה שלו, הן לא קצת פשוטות מדי, מהירות מדי, מפספסות איזה תהליך שצריך לקרות. וואו התיישבה לידי מישהי נורא מסריחה בבית הקפה, אולי אני אצטרך לחתוך את הפוסט הזה עכשיו. טוב עוד שורה. אז אחת התשובות הייתה שדווקא הרבה מתקשרים מקבלים מסרים דומים, לפיהם בעידן הנוכחי השתחררונו מכבלי התהליכים הארוכים של עידני העבדים לפנינו, ושזה מעודד אותנו להאמין שניתן להשיג דברים במהירות שלא הייתה אפשרית במסורת הטיפולית. טוב לא, זה לא אמיתי הריח הזה. בקיצור אני לא זוכר למה התחלתי לספר את האנקדוטה הזו.

אבל הנה הפניות:

אחת לטקסט של ביון על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה. אולי כדאי שתדלגו על זה, כי זה נוראאאא מופשט ופסיכואנליטי.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/01/second-thought-bion-1967.html

ואחת לאיזשהו מיפוי שלי לגבי הפערים היום בפני בינה מלאכותית שתרצה להיות אמא שלנו. הפואנטה, כמו הביקורת על קורצווייל, היא שלא חסרות לנו מודולות של סנסורים, דאטה בייסים, מחשבונים פשוטים, ואפילו התערבויות טכנולוגיות. מה שחסר זו לוגיקה, אלוהים אני נחנק, אבל אין מקום פנוי בבית הקפה, אז נישאר כאן.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/05/psychoanalytics.html

אה והנה עוד הסבר של ביון על למה סייסמוגרפים לא יעזרו לטפל:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/02/bion-hate-love-knowldege-matrix-psychoanalytics.html




סליחה על הגולמיות, בעיקר הייתי צריך לירוק את זה החוצה כדי לשבת על משהו אחר. אבל היי עוד רגע נגמר לי הזמן. אני רק מקווה שהריח לא יידבק אלי.