בשבוע שעבר השתתפתי בכנס EFPP 2018, על ריבוי טראומות חברתיות ואישיות, של הארגון האירופי לטיפול פסיכואנליטי.
היו הרבה הרצאות על היבטים שונים של הפגיעה הטראומטית. למשל כיצד האדישות של הקהילה כלפי הנפגע היא הגנה מפני אבל וקבלת השינוי המתחייב.
או על תחושת פליטות רגשית בבית וכיצד היא מתקשרת לצורך בביתיות בטיפול.
או על רלבנטיות הרקע האישי של מי שחוקר טראומה.
ואפילו הרצאה שלנו על חלימה חברתית כמקום קהילתי לעיבוד טראומה חברתית.
היו גם קבוצות חלימה חברתית, קבוצות דינאמיות גדולות, וקבוצות דיון. בקבוצות הללו עלו מתחים בין הסרבים שדרשו הכרה בכאב שלהם למרות היותם מושמצים על פשעי המלחמה שבוצעו ידי מדינתם. הגרמנים שמדיניותם לקחת אחריות על פשעי המלחמה של האומה הגרמנית אמרו אינם יכולים להפריד עצמם. הקשבתי וחשתי שטראומה היא רישיון חברתי לכאב, ושככזו היא עניין פוליטי מאוד. לכן היא מעוררת פילוג פוליטי בארגון שבו אנשים מנסים להתמקם מקצועית באופן שיזכה להערכה ואישור וליצור מגע אוהד. הקונפליקט הוא על האופן בו מותר לתאר כאב ולקבל אהדה והערכה. אני עצמי חשתי פרחח קטן שמרשה לעצמו לדבר יותר מדי, ושהגדולים לא מחבבים אותי עקב כך.
הנבחרת הישראלית סרה הצידה ונתנה לסרבים טיפים של מקצוענים מהצד. הייצוא הגדול של טיפול בטראומה שם אותנו בעמדה בטוחה בה אנחנו לא צריכים לנצח בכל תחרות. במקום בו הסרבים והבוסנים זעקו על גזילת מקום בדיון, חשתי סיפוק מכך שאנחנו משוכללים הרבה יותר באופן בו אנחנו מתמקמים פוליטית מבחינת הצדקה וכוח. כל ישראלי שקם לייעץ ציין ביעילות וירטואוזית שברקע אנחנו קורבנות השואה ובהווה אנחנו תוקפים את הפלסטינים ולכן זה מורכב, ובכל זאת חשוב לחשוב ולדבר על זה באופן הזה והזה.
**
כשחשבתי שהמשחק ברור, חטפתי זפטה לפנים. פרופסור סירי אריקה גולסטד הנורבגית הרצתה על הטבח ההמוני בנורבגיה לפני כעשור שבוצע על ידי אנדרס ברביק, פנאט ימני. זה השלב שהפוסט הזה נעשה קשה עבורי, ואני מציע לשקול אם להמשיך לקרוא או לא.
**
היא סיפרה שהוא פוצץ פצצה ליד בניין ציבור גדול ואז הפליג לאי בו היה מחנה קיץ של ילדים. הוא לבש מדי שוטר וירה בעשרות וצחק בקול תוך כדי. כשהם התחבאו מפניו הוא הזמין אותם לצאת ואמר שהוא שוטר שבא לעזור. כשהוא נתפס השאלה הראשונה ששאל את עורך דינו הייתה כמה הצליח להרוג. בחקירה עלה שהוא תכנן גם לערוף את ראשה של ראשת הממשלה. סליחה אם לא דייקתי בפרטים. לפני הטבח הוא שלח מניפסט בן 1500 עמודים בו הוא ביקר את מדיניות ההגירה הפלורליסטית של אירופה שמובילה למפלתה. הוא כתב שהמוסלמים לוקחים את העבודות והנשים של הלבנים האירופים. הוא ביקר את הפמיניזציה של הגבר האירופי וקרא לכינונה מחדש של תרבות פטריארכלית. ברביק רצה לזעזע כדי להביא לשינוי, להעיר את אירופה מתרדמתה. בשלב הזה כבר הרגשתי שקשה לי לשמוע את מה שהוא ביקש שהעולם ישמע. החליא אותי לחשוב שהוא רצח כדי שאני אשמע את דעותיו ושהנה אני שומע את דעותיו. הייתי יוצא מהאולם בשלב הזה, אם הייתי קצת פחות מנומס. אבל נשארתי.
הדוח הפסיכיאטרי הראשוני שנערך לפני המשפט, קבע שהרוצח פסיכוטי ושהמניפסט שלו זה ביטוי של סכיזופרניה פרנואידית, כך שהוא אינו כשיר לעמוד לדין. היא חשה שהיא חייבת לעשות עבודת חשיבה והסברה רצינית מעמדה פסיכואנליטית שמסוגלת להסביר רצחנות, ולא אותה כלא רציונלית ולכן מטורפת. גולסטד הסבירה שעשתה עבודה מקיפה להסביר את המניע הנפשי של ברביק לטבח. היא הסבירה את האתיות של ניתוח אישיותי של אדם שאינו מטופל שלה כחובה חברתית, וסייגה רק שלא הזדמן לה לתקף את השערותיה מול האדם עצמו.
היא קראה וניתחה את המניפסט, ספרים עם ראיונות של הקורבנות, ראיונות עם משפחתו של ברביק, ואפילו תיק פסיכיאטרי של ברביק ואמו מילדותו, שנכתב כשהאם פנתה לעזרה בגלל קשיים בהורות, ודלף לעיתונות.
גולסטד מצאה במניפסט תימות שוביניסטיות שמתארות את הפלורליזם של החברה האירופית כדקדנטית, ומכניסה לתוכה גברים מוסלמים שמשתלטים על הנשים והעבודות של הגבר הלבן האירופי. גולסטד מדגישה שרוב המניפסט הוא למעשה אנטי פמיניסטי ופחות אנטי איסלמיסטי. ברביק שונא נשים, ורואה את מקומן במטבח ובמיטה. הוא מתאר את השוויון בחזקת ההורות כהרסנית כלפי הגבריות של ילדים, ורואה צורך בחקיקה שובניסטית שתשיב את הגבריות המסורתית למרכז ותחזק את אירופה.
גולסטד תיארה לפי התיק הפסיכיאטרי כי הוריו של ברביק התגרשו כשהיה ילד. אביו לא היה איתו בקשר. אמו והוא היו בקשר דביק מאוד, שהעיק על האם, תוך כדי שהיא חיזקה את חוסר הנפרדות באיומים. האם מצוטטת כאומרת שהייתה רוצה לקלף אותו ממנה כבר, שהיא מתחרטת על שלא הפילה אותו, ושחשה שהוא מרושע עוד מהרחם. את זה היא אומרת כשהוא בן חמש, לא אחרי הרצח. הפסיכולוגית ההתפחותית הגדירה את האם כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, את ברביק כחסר כישורים לוויסות רגשי, ואת הקשר בינהם כלא בריא. גולסטד סקרה גם ראיונות עם אמו שנערכו לאחר הרצח, ובינהן התמקדה בכך שברביק נתן לאמו ויברטור במתנה, ופירשה זאת כאקט של בוז כלפיה ואומניפוטנטיות מצידו. במשפט ברביק דרש שאמו לא תנכח, משום שהיא היחידה שיכולה לגרום לו לאבד את קור הרוח שלו.
לאחר מכן גולסטד סקרה ראיונות עם חבריו של ברביק, ותיארה כיצד תמיד ניסה לרצות קבוצות ולהשתייך, אך תמיד היה מוזר, תמיד השקיע המון מאמצים בהידמות לאחרים ולבסוף נדחה מהם באכזבה ובכעס. אחד המקומות בהם היה שייף היה בקהילות משחקי מחשב, שם טיפח כמה פרסונות גרנדיוזיות. בינהן דמות של אביר צדק, שהיא זו שבעיניו תבצע את הרצח ההמוני. גולסטד מצאה עדויות לכך שברביק העריץ חבר פקיסטני שלו, שאותו הוא החשיב גבר אמיתי. החבר הפקיסטני היה מגן על ברביק מהצקות. ברביק גם נראה כמה פעמים בברים של הומוסקסואלים על ידי חבריו, אך הכחיש זאת כששאלו אותו לגבי הנושא. גולסטד מצאה גם חיבורים של ברביק למפלגות ימין קיצוניות, מהן הוא שאב את האידיאולוגיה של שנאת הזרים והשובניזם, אך מעולם לא השתייך לגמרי לשורותיהן. גולסטד סיכמה, שאם אחד הגורמים לזעזוע בחברה הנורבגית הוא שזה "אחד משלנו", הרי שהוא מעולם לא הרגיש שייך בשומקום.
גולסטד עשתה אינטגרציה שהסבירה כיצד הילד שגדל עם אמא חודרנית ומזניחה למד לשנוא נשים, כיצד גדל זר בחברה ודחוי, כיצד הפרסונות האלימות והגרנדיוזיות שניסה לאמץ באו לפצות על שנאה עצמית, וכיצד החיקוי של החברה המוסלמית גרמה לו לקנאה בגבריות השובניסטית שראה שם, וכיצד התחבר לאידיאולוגיית השנאה דרך סיפור חייו האישי. היא פירשה את הרצון לרצוח את בני עמו כשנאה עצמית, ואת הרצון לרצוח את ראשת הממשלה כמשאלה רצחנית כלפי האם.
**
אולי לא תיארתי את ההרצאה מספיק טוב. היא הייתה מאורגנת היטב. צלולה. רגישה. צנועה. חכמה. היא עשתה עבודה מדהימה של חשיבה על הרוע של רוצח.
אני זוכר שביקרתי באוסלו כמה חודשים לאחר הרצח ההמוני, ושחבר סיפר לי על הבלבול החברתי סביב הגדרתו של הרוצח לא שפוי לעמוד לדין. אתוודה שהייתה לי סוג של שמחה לאיד על הדילמות החברתיות שהאירופים הנאיבים הנאורים צריכים להתמודד איתן סופסוף, על איך שהם משוסעים כמונו על ידי האלימות. גאווה פרוורטית כזו. לכו תחשבו קצת ותחזרו אלינו. אני זוכר גם את הבוז של החדשות בישראל שהתנשאו על שירותי הביטחון הנורבגים שלא הצליחו לעצור את הרצח במשך זמן כה רב. והנה ההרצאה הזו כמו תשובה איתנה - חשבנו על זה. גולסטד עשתה עבודה שאנחנו בישראל צינים ושחוקים ואשמים מדי מכדי לעשות - להבין את הרוע ולא רק להתחבא מאחורי הצדקות. הניתוח שעשתה מסביר את הבחירה של ברביק בדרכו, באידיאולוגיה שלו, ובמעשיו. הוא תכנן את הרצח במשך שנים. זה לא היה טירוף ולא ניתן להרחיק את זה בתווית כזו גורפת.
**
ההרצאה הזו הותירה אותי עם תחושה שכל ההרצאות הקודמות בכנס, וכל הדינאמיקות הקבוצתיות היו ניסיונות להתחבא מאחורי הצדקות לכאב. ההרצאה על גולסטד קראה למתחבאים לצאת ולהתמודד עם הרוע.
חשבתי על כך שככל שאנחנו מנסים להבין את הכאב, ואת הפגיעות, ואת הקרבנות, אנחנו מתחבאים מפני הרוע והאלימות של התוקפן. אחרי שנגעלתי מהרוע, וניסיתי להתרחק מההרצאה, בדיונים שנערכו בקבוצות אחר כך נזכרתי פתאום במחשבות הרצחניות שלעיתים עולות בראשי. לפעמים בפקק תנועה כשאני רוצה להעלים את המכוניות לפניי, לפעמים כשאני רואה סכין ותמונה אלימה קופצת לראשי. המחשבות הללו מעוררות בי חרדה מיידית שאפגע בחזרה, שיהיו השלכות למעשיי, שאני אתחרט על כך. ואז אני בולע את התוקפנות הזו בתוכי, ומתרכז בפגיעות שלי. זה לא משנה אם המחשבות הללו מגיעות מהחדשות, מנטפליקס, או מהדחפים החודרניים שלי. החרדה מתחילה בתוקפנות. הפגיעות מסתירה פוגענות. התוקפנות שנבלעה יוצאת בכל מיני דרכים עקיפות, במשחקי כוח עדינים. המחשבה הזו שחררה אצלי כאב שהייתי מנותק ממנו. וחשבתי שוב על חוויות טראומטיות שהועברו אלי, שנותרו מנותקות בתוכי, ויכולתי להרגיש אותן.
חשבתי על הזדהות עם התוקפן לפי פרנצי. אקט של אלימות מבטל/מטשטש את הנפרדות בין אנשים. הקרבן חווה גם את הפגיעה שעבר, אך גם את הפוגענות. חלק מהחוויה של הכאב לכוד בתוך חווית התוקפנות. אם לא ניתן להרגיש את התוקף ולחשוב אותו, לא ניתן לחשוב גם את הנפגע. משום שבהיעדר הנפרדות, יש ערבוב בין הצד הפוגע והנפגע. יש להבין את התוקף, לא כדי לחמול עליו, אלא כדי להבין את הפגיעה ולחמול על הנפגע לא כקרבן. אלא גם כמי שמכיל חלק מהתוקפן.
**
בתמונה אני שואל שאלה שתעזור לי להתחבר לסיפור הנורא. שאלתי את גולסטד כיצד עשתה את העבודה הזאת. מה נדרש ממנה. היא חזרה ותיארה את חובתה המקצועית והאתית לעסוק בכך. היא הסבירה כמה זה חשוב להבין את הרוע ולא לבטלו כטירוף. לבסוף אמרה פשוט שהיא קראה ובכתה המון.
