1) חוסר אמפתיה בניהול: יש לי כמה ציטוטים בראש של בוסים שמבינים בעיקר את האופן בו הם חושבים, עסוקים במאמצי שליטה, מנסים לצמצם את הגורם האנושי שתחתם, ומתקשים להתייחס למוטיבציות לא רציונאליות אצל עובדים: עצמאות, ביטחון, הכרה אישית, קשר, ביטוי וכו'.
- אני שונא שמשקרים לי
- אם מישהו מתחצף, לא עושה מה שמבקשים ממנו, אני נותן לו משהו חשוב לעשות כדי לחבר אותו למשימה
- פחות מסתדר עם אנשים שמקטינים ראש, שמורחים, שלא נותנים יד
- לא באתי להיות גננת
- אתה מסביר לבנאדם משהו פעם אחת פעם שנייה פעם שלישית, די
- אני מחכה שיירגע ומסביר לו את הטיעונים שלי
- אני מראה אמפתיה לרגע, ומסביר את האפשרויות
- ברור לי שעובדים לא רוצים דיקטטורה, רוצים סבלנות, שיקשיבו להם, אבל...
2) מו"מ: זה מזכיר לי את הניסיון של ברק לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן רציונאלי בקמפ דיויד ואת הפיצוץ שבא בעקבותיו. אני לא פרשן מדיני אבל אתאר את האופן בו הבנתי אז את משמעות הדברים. ברק נכנס למצב בו יש מתווה מסויים לעבר הסכם, והחליט לקדם עניינים, הוא שם בצד את כל ההנחות המוקדמות והאידיאולוגיה, סימן את הקווים האדומים, וניגש לצד השני עם הצעה. ההצעה הנדיבה נדחתה, הפיצוץ נתפס על ידו בעלבון, "אין פרטנר". אחר כך כשנחשפו מסמכים מהלשכה של ערפאת בהם עלה שהפעיל מערך טרור בזמן שדיבר על שלום, נמצאה ההוכחה שמלכחילה לא היה עם מי לדבר. וכך הבנתי את הדברים במשך כמה שנים. אלא שיש איזה ציטוט של ערפאת שאני לא יודע מה מקורו המדוייק, שגרם לי לחשוב שנית על הראייה הזו של הדברים: "עצמאות לוקחים, לא מקבלים". כלומר, משהו בתהליכיות של הסכמי השלום היה חשוב, ולא ניתן היה לדלג מעליו. המאבק היה אמצעי הכרחי להסכמה. מסקנה אחרת הייתה "הפרטנר אינו ראציונאלי", אבל נראה שעבור ברק לא רציונאלי לא נחשב.
3) משחקים: זה מזכיר לי את הביטוי הקלישאתי "לשחק משחקים" בעולם הדייטינג. כפי שהבנתי אותו פעם משמעותו היא לא להתקשר ביום למחרת כדי לגרום לצד השני להתפתל ואז להתקשר מעמדת כוח. כלומר, לא להגיד מה אתה רוצה ולפעול באופן מניפולטיבי כדי להשיגו בהפוך על הפוך. ואז מגיעה הקלישאה הבאה: "לא לשחק משחקים". שמשמעותה, נגיד, להגיד בישירות את רצונך - סקס כן/לא, חתונה כן/לא. הבעיה בזה, כפי שמנסחות אותה פמיניסיטיות, הוא שהסכמה אפריורית לכיוון כלשהו היא הכפפת עצמי לחפצון. כמו שמנסחת זאת ויקי או כריסטינה: "אבוא לחדרך אבל תצטרך עדיין לפתות אותי". כלומר, כשהיא אומרת כן, היא לא ויתרה על זכותה להתהפך בדעתה. היא לא ויתרה על הסובייקטיביות שלה. המשחקים במקרה זה אינם מניפולציות כדי לנפח את ערכה בפני המאהב הלטיני, אלא תהליך אינטראקציוני שהיא מוכנה להתחיל בו.
לסיכום:
שלוש הדוגמאות הן היררכיות. לגבי הדוגמא בהקשר הרומנטי ניתן לשאול מי כפוף למי, כי הבחורה מודעת לכפיפותה ובוחרת בה רגעית. השאלה המשותפת נוגעת ליכולתו של הצד השולט להכיר בצד הנשלט. השליטה גוררת התנגדות אם אינה מכירה בהכפפתו של הנשלט.
