הערות על "לראות ולהיראות" לג'ון סטיינר (2011)

בפוסט הזה אסכם את המבוא שכותב סטיינר לספרו "לראות ולהיראות", שתורגם לאחרונה לעברית, וסיכום של הרצאות שנישאו בכנס השקת התרגום. זה יהיה די ארוך וגדוש כל טוב. כתבתי במילותיי וניסיתי להבהיר היכן אני מבאר את סטיינר ומתי אני מביא אותו כפי שהוא.

שם הספר בלע"ז הוא:  Seeing and Being Seen - Emerging from a Psychic Retreat, והוא אסופת מאמרים שנערכו יחדיו ויצא באנגלית בשנת 2011. ספר קודם של סטיינר בנושא זה יצא ב1993. לפי התמונה שלו באתר הקרן של מלאני קליין, סטיינר נראה די מוזרון, או לפחות לא כל כך פוטוגני. אבל הוא אחד הנאו קלייניאנים הלונדונים הנחשבים שעבר אנליזה אצל סגל והדרכה אצל ג'וזף ורוזנפלד. בעברית שמו שטיינר אגב.

סטיינר מתאר כי בעבודתו עם מטופלים לעיתים הם מרגישים תקועים ולא מסוגלים להתפתח, והאנליזה נתקעת. סטיינר מתאר כי מטרת האנליזה לעזור למטופל להבין את ההגנות שהוא מפעיל כדי להתגונן מפני חרדה וכאב בחייו, וכי הוא מניח שבאמצעות הבנה של פעולת ההגנות, יוכל המטופל להכיר ולזהות אפשרויות ויכולות חדשות להתמודד עם החרדה והכאב שבחייו. איפשהו במהלך התהליך, נוצר מצב ביניים בו המטופל כבר אינו תלוי לגמרי בהגנותיו, אך עדיין חש חוסר ודאות לגבי דרכים חלופיות להתמודדות עם חרדה ועם כאב. ההגנות הן מבנים מאורגנים ומתואמים, המהווים חלק חולה באישיות. מבנים הגנתיים אלו יוצרים מקומות מסתור בתוך הנפש, וההרפייה מההגנות כרוכה ביציאה ממסתור, ובחרדה המתעוררת עקב כך.

בספרו, סטיינר מתמקד במטופלים בעלי ארגון הגנות נרקיסיסטי. כאשר מטופלים אלו מוותרים על ההגנות שלהם הם יוצאים מתוך המסתור הנפשי שההגנות יוצרות. אז, על המטופלים הנרקיסיסטים להתמודד עם תחושות של מבוכה, בושה והשפלה. מטופלים נרקיסיסטיים חווים היררכיה של השפלה, כאשר מי שלמעלה יכול להשפיל את מי שלמטה. כאשר המטופל מוותר על הגנותיו מתעורר אצלו הפחד להיראות נחות. כאשר דרכי ההתמודדות המוכרות עם מצבי ההשפלה מתערערות, נוצר מאבק כוח בין המטפל והמטופל. סטיינר טוען שהטיפול במצב זה דורש תהליך של אבל, וויתור על פנטזיה כל יכולה. סטיינר מדגיש כי אבל הוא המאפשר את השינוי.

סטיינר מתחיל ומתאר את הנפש כמרחב כמו-גיאוגרפי, בו יש חלקים שונים ומרחבים שונים המאפשרים פרספקטיבות מסויימות זה אל זה. המסתור הנפשי הוא מקום בנפש בו יכול המטופל הנרקיסיסט להסתתר ממבטו של האחר. מאותו מקום המטופל הנרקיסיסט גם לא רואה בבירור את האחר. המטאפורה המרחבית של סטיינר מתארת כך גם את האופן בו המטופל הנרקיסיסטי מונע גישה לתכנים פגיעים אצלו (בדומה לג'וזף) וגם את האופן בו הוא אינו רואה את האחר בשלמותו (בדומה לרוזנפלד). סטיינר מתאר כי בחומר הקליני העולה באסוציאציות וחלומות, למסתור הנפשי משוייכים דימויים חזותיים של בתים, טירות, או מצודות, או שייכות לקבוצה של אנשים או חסות של אדם רב עוצמה.

במהלך טיפול המטפל חושף שוב ושוב את המטופל באמצעות פירושים של עולמו הפנימי. המטופל הסתתר בפני חרדות וסבל והיציאה מהמסתור גורמת לחרדות ולסבל לשוב. המטופל הנרקיסיסט המגיח ממסתור נפשי חש חשוף ונצפה, ומתעוררות בו תחושות של מבוכה, בושה והשפלה. סטיינר מתאר חוויה דומה לזו של בגדי המלך החדשים, או הגירוש מגן עדן. סטיינר מתאר כי הקלייניאנים מתעלמים מבושה. המטופל מרגיש תלוי בהגנות המסתירות אותו, ואבדן ההסתרה גורם לתחושה של קריסה או של התמוטטות. מטופלים שנחשפים ממחבואם עלולים לחוש שדוחקים בהם לצאת טרם זמם. הם עלולים לחוש את מבטו של המטפל כמלא בגינוי, מוקיע, ומעורר אימה. ישנו טווח חומרה של אי הנחת הנגרמת, בין מבוכה להשפלה. למטופלים נרקיסיסטיים מילים רבות לחוויות אלו, יותר משלאסקימואים יש מילים לשלג: נבוך, פגיע, חשוף, רגיש, מבוייש, מסמיק, נכלם, נעלב, מוקטן, נלעג, מבוזה, נזוף, מונמך, מזולזל, חסר עורף, מבוטל, מגונה, מושמץ, מחולל, עוטה קלון, מוכפש ומושפל. סטיינר מעיר כי תחושות אלו, בלי קשר לרמת החומרה שלהן, הן בלתי נסבלות ודורשות הקלה מיידית של אי הנוחות שהן מסבות.

סטיינר מסביר שלפי התפיסה הקלייניאנית נרקיסיזם הוא הגנה מפני חוויה של נפרדות מהאובייקט. השאלה בטיפול קלייניאני היא עד כמה אני רואה את האובייקט ועד כמה אני משליך עליו תפיסות מעולמי הפנימי. סטיינר טוען שכשאין נפרדות קשה לראות את האובייקט. כלומר, סטיינר עושה שימוש במטאפורה מרחבית ויזואלית כדי להסביר את התופעה הנפשית של חוסר הנפרדות המאפיינת נרקיסיזם כהסתתרות וכעצימת עיניים. זו בחירה מעניינת בעיניי, שמוצדקת על ידי חוויות נרקיסיסטיות של להרגיש שלא רואים אותך, או הדגש על יופי וחיצוניות. זה מזכיר גם את המיתוס של נרקיס, שעסוק בהתבוננות בהשתקפותו, ושאינו רואה את אקו.  עוד רובד לבחירה במטאפורה מרחבית ויזואלית הוא ההתייחסות של סוזן אייזקס להבשלת חוש הראייה כמה שהכי מעורר את חוויית הנפרדות של הסובייקט מהאובייקט. הסובייקט, כמשהו נפרד מהאובייקט, מסומן על ידי העין יותר מכל.

סטוק פוטו של נרקיסיסט מצר מבטו על האובייקט מעבר למסתור נפשי:


בתיאוריה הקלייניאנית יש שתי עמדות מרכזיות של יחס לאובייקט - העמדה הסכיזופרנואידית שבה אין חוויה של נפרדות, ואז יש השלכה של תכנים נפשיים על האובייקט והפנמה של תכנים נפשיים מהאובייקט; והעמדה הדפרסיבית, שה יש חוויה של נפרדות, ואז יש התמודדות פנימית עם אשמה על הרסנות כלפי האובייקט ועצב על אבדן של החוויה המחוברת לאובייקט. סטיינר מסביר שבתיאוריה הקלייניאנית אין דגש על להיראות על ידי האובייקט, וההסתתרות הרחק מהאובייקט מיוחסת בדרך כלל לצרות העין או לאשמה על צרות העין מצד הסובייקט. הארגון הנרקיסיסטי מגן על המטופל מחוויה של נפרדות. כשהאובייקט אינו נפרד, קשה לראות אותו כהלכה. חלקים בו מפוצלים ומוכחשים, או עוברים עיוות על ידי השלכות של המטופל. כשהמטופל יוצא מהמסתור הנפשי, הוא רואה טוב יותר את הנפרדות מהאובייקט, והוא רואה חלקים לא רצויים באובייקט, שמהם הוא התחבא בעבר. חלקים טובים באובייקט שבהם המטופל קינא נגלים, חלקים רעים באובייקט שנתפס כטוב הופכים אותו למעורבב ומורכב ולא מאפשרים לראותו כמושלם כפי שהיה. על המטופל להתמודד עם תחושות קשות כלפי האובייקט שמהן הוא נמנע באמצעות המסתור הנפשי. תחושות כאלו הן צרות עין, קנאה, תסכול, זעם, אשמה וחרטה.

כאשר המטופל חווה נפרדות זה כאילו שהוא מרחיק את האובייקט שהיה בטווח אפס מהעין שלו, ואז ממרחק הוא יכול לראותו בשלמותו, ולא לראות רק חלקים ממנו באופן סלקטיבי כפי שהתאפשר מטווח אפס. (בעיניי, זה כאילו שהדרמה של המפגש עם העולם נחווית כמתרחשת בתוך העין, ואין הפרדה בין מה שנתפס בעין לבין מה שמתרחש בעולם, ויש תחושה כאילו העין שולטת במה שמתרחש בעולם). כשניתן לצפות בו ממרחק מה, האובייקט שנצפה בכללותו הוא גם טוב וגם רע, וקשה לסווג אותו, והתחושות כלפיו מעורבות. קשה יותר לשאת תחושות מעורבות, כי יש חשש שההרסנות של המטופל תהרוס את הטוב שבאובייקט. תכונות טובות של האובייקט מעוררות אהבה והכרת תודה, אבל גם מעוררות שנאה וצרות עין (צרות עין מתבטאת במחשבות מרירות, ובדרך כלל לא מודעות, כמו "למה אני תלוי בטוב שאינו בי", "למה אני מקבל רק חלק מהטוב של האחר"). התקפות על האובייקט טוב הן בלתי נמנעות, והן מעוררות חרדה ואשמה במטופל. נראה שבהיפוך סיבתיות מסויים, המטופל שלומד להכיר בפגמים שבאובייקט הטוב מתחיל לשנוא אותו על כך שהפך להיות אובייקט שלם (מורכב ומרובה צדדים) ולא מושלם (בעל היבטים טובים בלבד), וחש אשמה וחרדה על כך שהוא זה שפגם באובייקט הטוב באמצעות מבטו צר העין.

אני אנסה לתאר את המשפט האחרון בפסקה הקודמת מחדש. האובייקט היה מרובה היבטים, שחלקם טובים ורעים בעיני הסובייקט; ובהתחלה הסובייקט הנרקיסיסטי תפס את האובייקט שלו מטווח אפס, בלי יכולת לראות כמה היבטים בבת אחת; זה יצר מיקוד בהיבט מסויים מאוד של האובייקט, טוב בלבד או רע בלבד; וזה גם יצר חוסר יכולת לחוות את הרוע או הטוב כהיבט סובייקטיבי כי נתפס רק היבט אחד של האובייקט; ואז יש תחושה קשה של אומניפוטנטיות הרסנית כלפי האובייקט הטוב שנצבע בצרות העין. כלומר משהו נתפס כבעל איכות חיובית, אך בלי הנפרדות להבין שהאיכות הזו היא סובייקטיבית, ואז האיכות שלו הופכת לשלילית כשמתפתחת צרות עין כלפיו (שכנראה בכל זאת דורשת הבנה שהטוב אינו אני) ואז יש קושי רב לשאת בקיומם של אובייקטים טובים וחוויה שאני הורס. ואז ברגע שהסובייקט הנרקיסיסטי מרפה מעט מההגנות שלו - אולי כי תפס היבטים נוספים של האובייקט וקלט שהאובייקט לא נהרס על ידי צרות העין שלו - הוא מתחיל לחוש שהאובייקט הטוב פגום, כי הוא מורכב מהיבטים טובים ורעים בבת אחת. ואז הסובייקט הנרקיסיסטי שמתחיל לתפוס נפרדות חש שהוא זה שהרס את האובייקט הטוב בצרות העין שלו, ובבת אחת הוא כועס על האובייקט הטוב שאינו מושלם כפי שנתפס קודם לכן.

היציאה ממסתור נפשי מאפשרת אינטגרציה מכאיבה של היבטים טובים ורעים באובייקט, ושל יחס חיובי ושלילי של המטופל כלפי האובייקט. זוהי העמדה הדיכאונית, המכירה בנפרדות האובייקט ובמורכבותו, ועל המטופל לשאת בסבל רב כדי להמשיך להתפתח מעבר לכך. סטיינר מתאר כי קליין הדגישה את האמביוולנטיות (שנאה+אהבה) כלפי האובייקט כהיבט מרכזי בעמדה הדפרסיבית. לפיה, אהבה בהכרח כרוכה בצער, אשמה וחרדה. אמביוולנטיות זו גורמת לקונפליקט פנימי, שמניע אותנו לנסות לעשות תיקון. פגמים באובייקט הטוב מעוררים אשמה. בנרקיסיזם התכונות הטובות של האובייקט מנוכסות לעצמי, והרעות מוכחשות. הגנות אלו משבשות את חוויית הנפרדות בין העצמי לאובייקט ומונעות את התפיסה ואת היחס לאובייקט כשלם.

נרקיסיזם כרוך באידאליזציה עצמית, ובכך שהטיפול חושף היבטים מורכבים של המטופל ושל האובייקטים שלו, חלקים לא מוצלחים ולא אהודים במטופל נחשפים אט אט. המטופל נחשף, והדימוי העצמי המואדר שלו קורס. הגאווה הנרקסיסטית מוחלפת ברגשות של מבוכה, בושה והשפלה שעתה עליו להתמודד עימם. המטופל עלול לחוש שהוא נרדף ומותקף, וכך להתגונן באמצעות פיצול פרנואידי בפני חשיפת החלקים המוסווים שלו, אלו שניסה להסתיר כי אינם נהדרים. לחלופין הוא עלול להסיג את המטופל לעמדה הסכיזופרנואידית. סטיינר לא לגמרי ברור לגבי הנקודה הזו, אך נראה כי האידאליזציה הנרקיסיסטית היא הביטוי של העמדה הסכיזופרנואידית באישיות הנרקיסיסטית. כך או כך אין התקדמות ועיבוד של העמדה הדיכאונית.

המבט האנליטי נחווה כמשפיל, או לפחות מכפיף את המטופל הנרקיסיסטי. ההשפלה נחווית כהקדמה לפגיעות נוספות שבסופן השמדת המטופל. זה מזכיר את "תגובה טיפולית שלילית" של ריביר, המתארת את האופן בו מטופל נרקיסיסט מצפה לעונש קטסטרופלי ובלתי נסבל על האופן בו התייחס לאובייקטים שלו. סטיינר מדגים מיומנו של שרבר, שהיה מטופל של פרויד, המתאר כי החשיפה המשפילה שהוא חווה מול מטפלו גורמת לו להרגיש חסר אונים ושבוי בידי פרויד, הוא חש כאילו גופו הוא כמו גוף נשי שניתן לנצלו ולזנוח אותו להירקב, הוא חש שהחשיפה מבזה, ממיתה ומזנה אותו.

אציין כי למיטב הבנתי בושה היא רגש שיכול להיחוות בשניים או בשלושה. אם ישנה נפרדות, ויש התבוננות על עצמי ועל האחר, אז החוויה היא משולשת, והבושה היא חלק מתחושה של להיראות וקבל הכרה על ידי האחר. כלומר, כמו במיתוס עץ הדעת, בושה היא למעשה יכולת להכרה סובייקטיבית של העצמי, לראות את עצמי בעיני האחר. אבל אם אין נפרדות אז הבושה היא מתקפה, והמבט של האחר צורב בך והאמת לגבי האחר מסנוורת. זו כבר לא חוויה בה אני רואה את עצמי בעיני האחר, אלא חוויה בה יש רק אני ואחר, והאחר פוגע בי במבטו. כלומר לא ניתן להפיק משמעויות סמליות ולהבין את הסובייקטיביות של הסיטואציה, אלא רק לחוות אותו בצורה בלתי מתווכת. כיצד העין יכולה לחוות דברים כאובייקטיביים ולא כסובייקטיביים? זה כמו שהעין יכולה לראות תמונה בעלת משמעות הדורשת פירוש והמשך חקירה, או שהיא יכולה להסתנוור ולכאוב משמש ישירה מדי. באופן דומה גם הנפש יכולה להיחשף ליותר מדי מהאובייקט ולכאוב מבלי להיות מסוגלת להפיק משמעויות לגבי זה.


השפלה היא חוויה פרנואידית. זוהי בושה שמצורפת לה כוונת זדון מצד האובייקט. סטיינר מתאר כי במקרים אלו יש ציפייה לדמות המעוניינת להעניש את המטופל. בושה פרנואידית שכזו מיוחסת לכוונה של האחר לבייש. סטיינר מציין שהכאב של ההשפלה אינו מתעורר במקרה, אלא מוטל כעונש על ידי אחר שרואה אותי, וכי לדבר יש משמעת כואבת יותר. יש בו כוונה של אדם אחר להכאיב לי. ניתן לחשוב שהמבט הזה שהיה יכול לתת הכרה וביטחון, משמש לרדיפה והענשה. בושה פרנואידית היא כזו שמקורה בכוונה המפורשת של האחר לבייש. מטופלים חשים תכופות שמשפילים אותם ומתנשאים עליהם - לדוגמא בשכיבה על הספה בפסיכואנליזה, או בקביעת תאריכי חופשה לפי העדפת המטפל, או בגביית תשלום. כל אלו יכולים להיחוות כהפעלת כוח לא הגנת מצד המטפל. מטרתן של ההגנות הנרקיסיסטיות בהעברה להפוך את יחסי הכוחות שנוצרים, אך הן קורסות תמיד.

הנה וידאו שממחיש כמה הורים מתנשאים מעל ילדיהם, ועל ההשפלה הכרוכה בלהיות תלוי במישהו שיודע יותר טוב ממך:




דרך ההכרה במבוכה ובבושה שהמטופל חווה כשהמטפל צופה בו, ניתן לראות את החשיבות של המבט. זה מזכיר את הgaze של וויניקוט. סטיינר מציין שבריטון מפריד בין אובייקט ראשוני, האם, לבין אובייקט הצופה בהעברה מול האובייקט הראשוני - האב. הילד היה מעדיף ליצור קשר נפרד עם האב ועם האם. אך כל דיאדה כזו מדירה הורה שאינו נכלל בדיאדה, והתחרות היא בלתי נמנעת. האב המודר יכול לפרגן או לנקום. האב הוא כמו הסופר אגו המביט בהעברה בין הילד לאמו. סטיינר מציין שאין בושה בשלבי ההתפתחות המוקדמים, וילדים עושים צרכים בפומבי בחופשיות, אך עם האיסורים וההבנה לגבי המורכבות של הסיטואציה החברתית ילדים מפתחים בושה. ואם העכבה החברתית חמורה מדי הילד יכול לפתח רגישות יתר לבושה. ניתן לחשוב על הבושה כרגע חיצוני, שמושתל באדם על ידי החברה, ושזה מה שמתאר מיתוס היציאה מגן עדן. הבושה אינה הכרחית כמו שהסתרת המבושים אינה הכרחית, עד שנכנסים לחברה. סטיינר מציע שיש להיות קשובים מאוד לרגשות הבושה כדי להיות מסוגלים להגיע לחשיפה של רגשות עמוקים יותר. כלומר הוא מקנה לבושה מעמד משני מבחינת עומק, אך קריטי מבחינת ההגעה לעומק. כמו אייזקס, סטיינר מציין כי הנפרדות מבוססת על חוש הראייה. מעניין לחשוב על חושים שונים שמחוברים למצבי נפש שונים, כיצד צמרמורת בגב מבטאת חשיבה לא קונספטואלית, כיצד חשיבה מרחבית מבטאת אמפטיה וכו'. לפי סטיינר השלכה והפנמה מתווכות על ידי העיניים, כמו במצב בו המבט בעל יכולת לחדור ואפשר להשתמש בו כדי להיכנס לאובייקט להזדהות איתו.

סטיינר מתייחס לדינאמיקות של שליטה המבוססות על מבט. כמו מטופל שמסיט מבטו אל הרצפה, או מטופל שמדבר על נושא רגיש לו אך מביט ישירות למטפל בהכחשת כל בושה. מי מפנה את המבט בעת מלחמת מבטים. סטיינר מציין כי יחסי כוח מתקיימים בכל פעם שקיימים הבדלים, ולכן לא נרצה לטשטש אותם כי הם הבסיס לנפרדות מהאובייקט. סטיינר מציין כי לרוב ניתן לשאת הבדלים ללא תחושת קיפוח גדולה. אולם כאשר מתעוררת הרגשה שהכח אינו הגון או שנתפס ללא רשות, או שהוא מופעל בדרך אכזרית, הילד עלול לחוש השפחה המעוררת הזדהויות נרקיסיסטיות בניסיון להפו את כיוון ההשפלה. בעיניי, ההבדלים נתפסים כלא הוגנים כשאין תפיסת נפרדות. אם אני לא תופס את ההבדל ביני לבין אבא, אני אערער על כוחו. אז מה אם אני בונה אוטו מכריות ושמיכות בסלון ולו יש אוטו אמיתי, אם אני לא תופס את ההבדל המהותי בין שני כלי הרכב. האב יכול לפתור את המתח האדיפאלי בכוח, כשהוא מעמיד את הילד במקומו, מסרס אותו, מראה לו את יכולתו האמיתית המעטה. זהו פתרון פרנואידי נרקיסיסטי לדרמה האדיפלית. בעיניי, הסירוס יכול להיות מיטיב, במובן שהוא מזכיר לילד את המקום ממנו עליו להתחיל לצמוח, אם הילד בוטח שהאב אינו מתעמר בו בכוונת זדון אלא מלמד אותו כיצד לגדול. הסירוס הוא גם דרך פרנואידית לארגן את החוויה הראשונית של הפגימות - אני לא פגום, אלא אבא סירס אותי ויום אחד אסרס את בני. ובעיניי, אולי זה עדיף על לחוות את העצב בפגימות הפנימית.

לפי סטיינר נרקיסיסטים חווים שהיתרון של אחרים עליהם אינו הוגן. הם לא מקבלים את ההבדלים אלא מושפלים מהם. היכולת לשאת הבדל חיונית להתפתחות וליצירתיות, אבל הבדל יכול גם לעורר צרות עין. לעיתים כאשר הבדל נקשר לאי צדק, ההרסנות הולכת ומתעצמת. בעיניי, יש תופעה שכיחה בנרקיסיזם של עין תחת עין וטובה תחת טובה - לדוגמא, אדם שעוזר לאחרים כי הוא חושב שיעזרו לו בחזרה. זהו משחק סכום אפס, בו הנתינה תמיד באה עם תחושת היגזלות מעצמי. ניתן להבין תופעה זו באי הכרה בהבדלים, כך שהנתינה אינה נתפסת כחלוקה של שפע זה עם זה, אלא כתחרות של אחד על חשבון השני. במצב שבו לא תופסים הבדלים, אם אני מקשיב למישהו זה רק כי אני חושב שהוא יוכל להקשיב לי אחר כך, ואני לא חושב על האפשרות שיש מי שאוהב להקשיב ומי שאוהב לדבר. זו גם הסיבה שילד יתפוס תפקידים הוריים, כדי להקל על ההורה, מתוך אי הבנה שיש הבדל מהותי ביכולות ובתפקידים בין הילד וההורה.

ישנם שני פתרונות לתסביך האדיפאלי - המצב הפרנואידי אורב בתוך המסתור, ואך מפנה מקומו כאשר ישנו מגע דיכאוני עם המציאות שהמטופל צריך להתמודד איתה כשהוא יוא מהמסתור. השאלה המהותית לפי סטיינר, היא התמודדותו של האדם עם טינה. פעמים רבות אדם מסתתר משום שהוא מתקשה לבטא טינה בתור שנאה ומשאלות נקם. בעיה זו מחריפה מול אם שאינה מסוגלת לשאת בהשלכות האלימות של הילד, וחשה מותקפת ולכן אינה מסוגלת לספק לו ביטחון. הדבר עלול להעצים את תחושת חוסר האונים של הילד ולעודד אותו לפנות למנגנוני הגנה נרקיסיסטיים לצורך פיצוי. תינוק רגיל יכול לגרום גם לאם נמנעת להיענות לצרכיו באמצעות חיוך ובכי. אבל אם יכולת ההשלכה שלו לקויה או שהאם לא זמינה לו מבחינה, הוא לא יכול להשליך רגשות לתוך האם, ואז הוא פונה לפתרונות אומניפותנטיים. חיוך ובכי יכולים להפוך אז לאמצעים פתייניים ושתלטניים של הפעלת כוח במשפחה, ולהוביל את כל הארגון המשפחתי לארגון יחסים נרקיסיסטי.

תפקיד המשולש להגן על הורה והילד שבדיאדה מרודנות של אחד ההורים או של הילד. המשולש ממתן את היחסים הכוחניים הללו ומאפשר להסמיל אותם. כדי להגיע לפתרון אדיפאלי דיכאוני, על האדם להיות מסוגל קודם כל לחוות את ההשפלה הפרנואידית - את הסירוס על ידי הגבול שמציב השלישי לדיאדה. לעיתים זה עולה גם בהעברה, כשהמטופל חש שהאנליטיקאי כופה עליו מבנה פרנואידי בכך שהוא מציב גבולות ומציע הבנה סמלית של הדברים. המטופל יוכל לפגוש את העמדה הדיכאונית רק לאחר שיסיים לעבד את ההיבטים שפרנואידיים של סיטואציה זו, לשאת את הזלזול וההשפלה שכרוכים בקבלת עזרה. קבלת עזרה משמעה להבין שההאדרה העצמית הנרקיסיסטית מסווה חוסר אונים מאחוריה. אם הדבר מתאפשר, המטופל יכול לעבד את ההרסנות של מתקפותיו על האובייקטים, שנעשו כנקמה על הביזוי שגרמו לו, ולהתמודד עם הצער והאשמה שיתעוררו בהמשך כשיבין שלא הייתה זו סיטואציה פרנואידית כלל ושהוא לא ראה את האהבה שהופנתה לעברו.

סטיינר טוען כי הפתרון הפרנואידי והפתרון הדיכאוני לתסביך אדיפוס הם הבחירה הבסיסית שאיתה מתמודד היחיד מול הקונפליקטים בחייו. אלא שלעיתים רחוקות האדם חש שהוא ניצב בפני בחירה מודעת, שכן לחצים לא מודעים מטים אותו לכיוון זה או אחר. ובעיניי, רק כאשר האדם בשל להתמודד עם המציאות הרגשית של העמדה הפרנואידית הוא חווה בחירה מודעת. לוואלד מנסח זאת כדילמה בין סירוס לרצח אב. אם יש בחירה בסירוס, ישנו אבל, ותחושה של חוסר אונים שדורשים עיבוד איטי. לאחריהם ניתן להגיע לפיוס וסליחה. הנתיב הפרנואידי שמנסה למנוע את הסירוס ואת חוסר האונים, אינו מאפשר את האבל, וכך הוא חוסם אפשרות לפיוס וסליחה אלו. הבחירה היא בין רדיפה לאשמה. ההגנה הפרנואידית מוקמת כנגד אשמה. לעיתים כשמגיעים לפתרון פרנואידי או דיכאוני, אין זה המצב הסופי, ובטיפול יש למוטט אינטגרציות אלו כדי לאפשר המשך צמיחה. בעיניי, כמו במקרה בו ילד הורי מגיע לעמדה הדיכאונית מבלי שפתר באמת את התוקפנות שלו בעמדה הפרנואידית, ורק פירוק של האינטגרציה לכאורה, מאפשר אינטגרציה שלמה יותר של האשמה עם התוקפנות שהביאה לה מתלכתחילה.

אם כן, נדמה שישנה בחירה בין הפתרון הפרנואידי והפתרון הדיכאוני, בין לנוע או לסגת, אך בפועל חרדה מקשה על היכולת לבחור, ולוחצת להתגונן. למעשה תמיד יש תנועה בין העמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדיכאונית, ובין מסתור לבין מגע עם המציאות. אפילו התנגדות אינה סטאטית כפי שהיא נראית, כי יש בה הגחה מהמסתור ונסיגה מהירה חזרה אליו. כדי להתפתח על האדם לשאת בכאב שבאבדן - להתאבל. בכל שינוי יש אבדן, כי המציאות דורשת לוותר על מה שנתפס כטוב לפני כן. הבחירה אם כן היא בין להתמודד עם האבדן, לבין לנסות להכחישו ולהתגונן בפניו. מלנכוליה היא סוג של אי קבלת אובדן האובייקט הטוב ואובדן האומניפוטנציה המגנה מפני אובדן האובייקט הטוב.

עיבוד אבל, לעומת זאת, דורש הזדהות עם האובייקט - עם כל מה שהיה טוב בו וכל הציפייה למימוש מול האובייקט - ואז היפוך של ההכחשה של אבדן האובייקט הטוב. כלומר, צריך לחוות את הגעגועים, ציפייה, להפנים את הטוב שהיה, ואז לחבר להם אכזבה מכך שהטוב היה בעבר. באבל, מושבות ההשלכות שנתלו באובייקט. האובדן הוא תום השליטה באובייקט באמצעות השליטה של פנטסיה אומניפוטנטית. כעת תפקיד המטפל משתנה. ממי שהמיט את הסבל וההשפלה על המטופל וחשף את חוסר האונים שלו, כעת המטפל הופך להיות מי שהמטופל זקוק לו, באהבה ובשנאה. המטופל קולט כמה תקף את המטפל והרס את האהבה בינהם. הוא קולט שהמטפל אינו מושלם כפי שהיה רוצה שיהיה. על המטופל לעבד את אובדן המטפל המושלם, ואת התחושה שאולי הרס את אפשרות היתכנותו. המטפל נדרש להכיל את החרדות שמופנות אליו בשלב זה. הוא מתפקד כצופה מודר. פתאום הנפרדות של המטפל שהייתה מתעמרת ומשפילה, הופכת אותו להיות משהו שבכל זאת שרד וראה את ההרס מהצד. המטפל יכול ללמד את המטופל כיצד לשאת את הרגשות העזים כלפי האובייקט הראשוני (המטפל המושלם שהמטופל הזה). הוא יכול גם לסייע למטופל למתן את התחושה הרודפנית של להיות נתון למבט, משום שכעת המטפל נתון למבט.

ההבנה של חרדות המטופל ותגובות המטפל היא הההכלה. על המטפל לקבל השלכות מהמטופל, ולהימנע מתגובות קיצוניות אליהן. כאשר ההשלכות של המטופל מובנות על ידי המטפל, הן מתמתנות ונעשות נסבלות יותר. סטיינר מציין שזה האפקט המרגיע של הכלה, אך לא האפקט האמיתי שגורם לשינוי. השינוי נובע מתחושת נפרדות אמיתית. ההשלכות אינן מוסגות במלואן בטרם עובד השלב השני של האבל. בשלב הראשון המטופל מפנים אובייקט שחלקים של העצמי הושלכו עליו. בשלב זה אובדן האובייקט במהלך ההיפרדות הממשית מוכחש באמצעות פנטסיה של בעלות אומניפוטנטית. ההקלה בחרדה נובעת מהתחושה של להיות מובן על ידי המטפל, והיא נשענת על הסמכות של המטפל. עם זאת, ההבנה צריכה לצמוח מבפנים אצל המטופל.היא תלויה ביכולתו של המטופל לחשוב ולשפוט בעצמו, וכדי להשיג זאת הוא חייב לוותר על התלות שלו בדעות ובשיפוטים של דמויות סמכות, כולל המטפל. הוויתור על תלות זו היא השלב השני של האבל. יש בו תנועה לעבר עצמאות ולעבר מפגש עם הכאב שבאבל. בשלב זה כדי לעבד את האבל, יש להכיר תחילה במציאות של התלות באובייקט, ואז להתמודד עם המציאות של אובדן האובייקט. שתי הפעולות נתקלות תכופות בהתנגדות עזה.

סטיינר מתאר את כוח ההתנגדות לשינוי לפי פרויד. ב"אנליזה סופית ואינסופית" פרויד מתייחס למטופלים הנאחזים בכל כוחם בהגנות. כשהמטפל נחווה כמי שמנסה לעזור למטופל, יש עונג רב יותר מלהדוף אותו מאשר שיש בשינוי. פרויד מסביר זאת בדחף המוות, השאיפה לחזור לצורת התפתחות קדומה יותר. או בעיניי, גם הרצון להעדיף סיפוק מיידי על פני צמיחה. אבל סטיינר מציין שפרויד מתאר גם היבט נוסף של ההתנגדות, שפרויד מכנה "הסירוב לנשיות". לטענתו של פרויד נשים וגברים מתנגדים לעמדה הנשית ורוצים להיות בעלי תכונות גבריות. סטיינר מסביר שהסירוב לנשיות הוא הסירוב להיות בעמדה של תלות פסיבית רצפטיבית, שמקבלת לתוכה אובייקטים טובים. זוהי תלות רצפטיבית באובייקטים טובים. כך למשל, התקפות על חיבורים הוא סירוב לרצפטיביות. קבלה רצפטיבית ותלות כוללות אהבה והוקרה של האובייקט. הדבר מעורר צרות עין והרס כלפי שד ופין שנחווים כמזינים ויצירתיים. המטופל מסרב לקבל דברים טובים לתוכו, אך הוא גם חש שככל שהוא מתפתח וגדל, מופנית אליו צרות עין גם מהסביבה (כפי שהוא היה צר עין כלפי מי שמעליו). שני כוחות אלו - צרות העין כלפי האובייקט הטוב, והחרדה מפני צרות עין על ההתפתחות וההפנמה של האובייקט הטוב - מעכבים התפתחות.


סטיינר מסכם את המבוא כך: החידוש המרכזי כאן הוא שהגחה ממסתור נפשי מובילה לתחושה של חשיפה למבט צופה. תחושה זו מעוררת בושה והשפלה, במיוחד אם הגנות נרקיסיסטיות יצרו תחושה או הזיה של עליונות. המודעות של המטפל לחרדות המתעוררות ביחס לאובייקט הצופה (האב/המטפל) חשובה לא פחות מהחרדות הקשורות באובייקט הראשוני (האם). עם זאת, פעמים רבות בושה והשפלה הן החוויות המיידיות יותר שחווה המטופל ועליו לשאת קודם כל אותן בדרכו להתמודדות עם העמדה הדיכאונית.



סיכום כנס ההשקה של ספרו של ג'ון סטיינר, לראות ולהיראות

הקדמה / ד"ר ענת פלגי הקר

יום שישי בבוקר. נס קפה של כנסים. החלטתי לשבת קרוב. לראות את מבע הפנים של הדוברים. ד"ר ענת פלגי-הקר מנחה. היא מציגה את סטיינר. נולד בפראג ב1934 והיום בן 81. הוא ניורולוג שלמד פסיכולוגיה. הוא למד אצל אנרי ריי פסיכיאטריה. הוא היה באנליזה אצל חנה סגל, ומודרך אצל רוזנפלד וג'וזף. הוא מוקיר תודה להשראה שקיבל מקליין, ביון, ג'וזף, ריי ומאני קירל. מורו ריי לא ידוע כי לא כתב הרבה. סטיינר עוסק בקליניקה ובתיאוריה, ומביא דוגמאות רבות ממטופלים ומאנליזה עצמית. בהזדמנות בה לא מצא דוגמא קלינית טובה הוא נתן דוגמא ספרותית. הוא טבע מספר מושגים, ובמרכזם את "המסתור הנפשי", על מטופלים המסתתרים בתוך נפשם. ריי תיאר את הקונפליקט הקלאוסטרו-אגורו-פובי: מטופלים שלא יכולים להיעלם בתוך עצמם ולא יכולים להיבלע בתוך אחרים. מסתור נפשי הוא מקום נפשי המשמש מפלט מהחרדות של העמדה הסכיזופרנואידית והדיכאונית. במסתור יש תחושה כל יכולה, והוא אינו חדירה לאנליזה. מבנה זה הוא מטאפורי אך יש דימויים כמו טירה או מבצר המשוייכים אליו. המתרגמת יעל חנין מתארת השפעה של תגובה טיפולית שלילית, נרקיסיזם פתולוגי והשפעתו של רוזנפלד על עבודתו של סטיינר.

האנליזה היא כמו ספר הרפתקאות בו המטפל והמטופל מתמודדים עם אתגרים גוברים ככל שהם לומדים על מה שעומד בפניהם. בעת ההגחה מהמסתור הנפשי, ניתן לראות באופן מציאותי יותר את העולם ואת העצמי אבל גם ניתן להיראות ולהיחשף. העיסוק בכאב מלהיראות, הוא חידוש. בטיפול קלייניאני עסוקים בפגיעות נרקיסיסטית, וביכולת לראות את העולם. אך תוך כדי עבודה זו, המטופל מכיר בכך שהוא גם נראה. פלגי-הקר מדיגשה את ההבדל בין גישות שונות לגבי העין הצופה בנו. "עין הרע" שסטיינר מתאר דומה לgaze של וויניקוט וההתייחסותיים, שזו עין טובה שמביטה. אך סטיינר מדבר על עין פנימית רודפנית. סטיינר מתאר את החוויה הקשה של קבלת פירוש לנרקיסיזם אומניפוטנטי, שמובילה לבושה והשפלה, ולעיתים לשנאה ונקמנות. התחושה הבלתי נסבלת של הסרת ההגנות האומניפוטנטיות מושלכת על המטפל כמי שמביא את הכאב. תנועת הלראות ולהיראות מתקיימת גם בתוך הנפש. המטופל נעשה חשוף לעצמו, באופן שהעדיף שלא לראות. מבנים הגנתיים אלו לא מוגבלים רק למטופלים קשים מאוד, והם נוכחים בכולנו.

פלגי-הקר מתארת את הבושה כנוגעת לתופעה אוניברסאלית. תינוק צריך שייראו אותו. תבנית הבושה הטבועה בנו, מאתגרת את הצמד מטפל-מטופל בתהליך ההתפתחות. פלגי-הקר מקשרת זאת גם לשיימינג בפייסבוק, שמאפשר להוקיע את כל מי שפוגע בנו. היא טוענת שנבנת חרדת-בושה חדשה, בה כולנו חשופים תמיד לביוש חברתי עתידי. היא מבקשת גם להתייחס לטרור שבמחוזותינו. בהקדמה לתרגום לעברית, סטיינר מציע כיצד להיחלץ ממבוי סתום אלים ונקמני. פלגי-הקר מצטטת: "המאבק על שליטה עשוי להוביל למסתור נפשי המבוסס על טינה ומרמור. כשאין ביטוי של הדחף לאלימות, נבנית טינה, ונוצר מבוי סתום שקשה לצאת ממנו בטיפול. אם המטפל מסוגל לשאת התקפות קשות ולפרשן כהלכה ולא לגנותן, המטופל יכול להגיע לחרטה ולהתחיל מהלך של תיקון. המטפל יכול להגן על עצמו, אבל אם הוא מפרש ולא מגנה, הוא מאפשר למטופל לרדת מהעץ, ולאפשר לאווירה סלחנית להיווצר". בטינה בין קבוצות, המחסומים הם כעס וגאווה. פלגי-הקר טוענת כי ללא מהלך אלים ואבדני לא ניתן להגיח ממסתור זה. אך לאחריו על היריב להושיט יד, במציאות ולא בפנטסיה - לשלום. פלגי-הקר מדגישה את הקדמתו של סטיינר לתרגום: "ייתכן כי מחקר של מסתורים נפשיים והקושי בהגחה מהם, יוכל לעזור לנו כיצד אנחנו לכודים בנקודות מבט מבוצרות, שמתוכן אנחנו מאדירים את עצמנו ורואים את אוייבנו כדמונים".


מסתורי המסתורים הנפשיים / רובי שונברגר
שונברגר  מצטט שיר: "ילדיהם של החירשים בוכים בלי קול". הוא מסביר כי מסתור נפשי הוא חלל פנימי מוגן לכאורה, בו הנפש חשה שבויה, הרחק מעולם אטום ולא נגיש. החוויה המיידית היא מוגנות ומרגוע המאפשרים רמה מסויימת של תפקוד נפשי, אולם זה עולם בו אין אפשרות לגדילה וצמיחה נפשית. זה דומה למצב סכיזואידי, אך המצב הסכיזואידי סטאטי וסטגנטי, בעוד שהמסתור הנפשי הוא מקום אליו אדם נסוג כאשר יש איום נפשי. עולה תפיסה של מרחב תלת מימדי. אבל מסתור נפשי אינו מסייע בעיבוד נפשי כמו המיכל הביוניאני, גם לא מחניק כמו הקלאוסטרום של מלצר, ולא מאפשר כמו מרחב מעברי של וויניקוט. זה מקום מסתור, המאפשר הגנה, ויש בו גם טיפה יצר חיים. הנפש שומרת על עצמה לשעת כושר בה תוכל אולי להתמודד. מול האיומים נסוגים למקום בו יש תחושה חלקית ואשלייתית של מוגנות. הקושי בטיפול הוא ביצירת יחסי העברה.

המטופל מתגונן בפני קשיים שקשורים לחרדה, תסכול, וכאבי אבל על אובדן שהוא חייב לחוות בפרידה מאובייטים פנימיים. המבנה הזה הוא ארגון פתולוגי, שלא מאפשר לשאת כאב נפשי בעמדות הסכיזופרנואידית והדכאונית. לעיתים הטיפול עצמו הופך לארגון פתולוגי בו יש הימנעות מכאבי גדילה. נדרשת מכווננות רבה, וקשר בטוח כדי לאפשר הגחה משם. השהות עם מטופלים כאלה, מעוררת פנטזיה לא מודעת, שמשפיעה עלינו מאוד, ודורש מאיתנו שיח אמיתי וכואב עם עצמנו. עלינו להבין את ההעברה הנגדית ולא להיות מופעלים על ידיה, ואז לעשות בה שימוש טיפולי מועיל.

סיכום ראיון מוקלט עם ג'ון סטיינר
סטיינר מתאר שהעיסוק שלו במסתורים נפשיים החל בהתבוננות במטופלים שהתקדמו מעט באנליזה ואז נתקעו. הוא חשב שזה מצב משותף של מטפל ומטופל, בו המטופל נסוג למסתור נפשי. המטופל משתמש בהגנות סיסטמטיות, לא ספורדיות. יחסי האובייקט מאורגנים גם הם בצורה שיטתית. סטיינר אומר שהושפע מהתיאור של רוזנפלד לגבי ארגון נרקיסיסטי. מטופלים חושבים על המקומות הללו כמקומות, כמו asylum. אלו מקומות מאוד חשובים ונחוצים, אך ההיתקעות בהם לא מאפשרת התקדמות. הספר הראשון עסק במסתור. הספר השני עסק ביציאה מהמסתור, והתמודדות מחודשת עם המציאות, והכאב והחרדה המלווים את ההתמודדות הללו.

סטיינר אומר שפרויד היה נחרץ בדעתו כי על האנליזה להוביל לאמת ולהתמודדות עם המציאות, ולוויתור על אשליות ולמגע מוגבר עם המציאות. אך פרויד גם קיבל את הצורך באשליות והגנות. אנחנו לא חיים במציאות כל הזמן. הבנה זו הופכת אותנו ליותר סבלניים לגבי קושי המטופלים לשאת במציאות הקשה. הפעלת לחץ על המטופל מנוגדת לגישה האנליטית, אסור להפעיל לחץ על המטופל. גם לנו יש צורך באשליות. (שלא לדבר על זה שגם אנחנו מטופלים בהווה או בעבר).

סטיינר אומר שניתן לספוג מתקפות די הרסניות כלפי עצמך, אבל לא כלפי האובייקט הטוב שלך, כמו מתקפות שהמטופל משגר כנגד פרויד או קליין כשהוא דוחה פירוש טיפוסי מדי. סטיינר אומר שהאובייקטים הטובים שלו הם מהמשפחה שלו והסביבה הקרובה שלו. אבל מקצועית, פרויד וקליין הם כאלה. בעיניו קליין הייתה פרוידיאנית, ופיתחה את חשיבתו של פרויד. קליין קידמה בעיקר את הטכניקה הטיפולית, והדגישה עמדה אנליטית בה אנחנו לומדים את המטופל ואיך המיינד שלו פועל. לאחר מכן חנה סגל השפיעה עליו. וגם רוזנפלד וג'וזף חשובים לו. כעת הוא גם נסמך מאוד על הקולגות שלו בריטון ופלדמן. הם מקיימים ביחד את כנסי ווסט לודג' בלונדון, שפתוחים רק לאנליטיקאים זרים ובהם ישראלים. יחד עם פרסילה רות', הם מאוד תלויים זה בזה בעבודתם. גם אשתו אנליטיקאית וקוראת את כל עבודתו, וחשובה לו מאוד בעבודתו.

יחד עם בריטון, סטיינר החזיר את התסביך האדיפלי לשיח הקליינאני. הם מדברים על פתרון פרנואידי או דיכאוני לתסביך. סטיינר אומר שעבור פרויד תסביך אדיפוס היה התסביך העיקרי של הנוירוזה. סטיינר חושב שהמיינד בנוי סביב קונפיגורציה זו. זה מצב משולש בין הילד ושני הוריו. וזה מתרחב למצבים נוספים מול אחים וסבים ודודים ודודות ואז לחברים ומורים וכו'. הקשר שלנו עם העולם בנוי לפי קשר ראשון מול שני ההורים. פרויד התייחס לprimal scene מתוך המקרה של איש הזאבים. האופן בו הילד חווה את הקשר של ההורים וקרבתם, גורמת לו לחוש "בחוץ". האופן בו הוא מתמודד עם הההדרה שלו, הוא תסביך אדיפוס. פתרון אחד הוא אומניפוטנטי, בו הילד מזדהה עם אחד ההורים ומדיר את ההורה הזה בכך שהוא מנסה להחליפו, לדוגמא יוצר ברית עם האם וחווה את האב כדמות עויינת שמנסה לחדור לקשר של ההורה והילד. אחת האשליות החזקות שיש לנו, היא שפעם היו לנו יחסים נהדרים והרמוניים בדיאדה עם האם. מטופלים רבים לא מנסים להבין זאת אלא לשחזר זאת, ומנסים להגיע לקשר מושלם כזה עם המטפל. אך על המטופל להבין שאינו הילד היחידי וכי יש מטופלים נוספים וכו'. הפתרון הפרנואידי הוא שהילד חושב שהוא יכול להרוג את האב, ואז האב הוא דמות מודרת, נקמנית, שעלולה להרוס את האשלייה הזו. הפתרון השני, הוא דיכאוני, כאשר הילד חושב שהרג את שני ההורים. כמו במחזה של סופוקלס - כאשר אדיפוס מוביל גם למות אביו וגם להתאבדות אמו. זוהי התוצאה הדיכאונית, כשאנחנו חשים שהתרחשה טרגדיה שלא יכולנו למנוע. ואנחנו נעים בין הפתרון הפרנואידי והדיכאוני של התסבוכת. יש לנו פרנויה - פחד נורא, ודיכאון  - כאב נורא. עלינו לשרוד טרגדי זו ולהתקדם דרכה.

סטיינר אינו מטפל בילדים, אך קליין למדה ופיתחה את הטיפול בילדים. סטיינר מצר על כך שאינו עובד עם ילדים, כי במשחק עם ילדים ניתן לראות בבירור דברים שקשה לראות עם מבוגרים. קליין הפסיקה לטפל בילדים בשלב מסויים כי זה מאמץ רב, ויישמה חלק מרעיונותיה על מבוגרים.

סטיינר מתאר כי בהעברה הנגדית המטפל מוצא את עצמו נוטל חלק במבנה ההגנתי של המטופל. סטיינר אומר שכך זה תמיד ביחסים, אך בקשר הטיפולי זה מועצם. אנחנו מגיבים באופן אישי להתנהגות ולדברי המטופל. ככל שנבין יותר את תגובתנו האישיות, לא ננהג לפיהן. אם נחוש דיכאון או חוסר תקווה, או ריגוש או עצבנות וכו' - ונוכל לזהות תגובות אלו - נוכל לשים לב למטופל ולהבין מה במטופל יצר תחושות אלו בנו. למידת ההעברה הנגדית המורכבת מתחושות אלו, כמו שעבודתם של ביון ופאולה היימן לימדה - מאפשרת להבין את המטופל לפי תגובותיו האישיות. קליין התנגדה לכך, היא חשבה שהעברה נגדית מלמדת על המטפל ולא על המטופל. סטיינר חושב שרגשות אלו מאפשרים לשים לב למטופל, ולשאול מדוע המטופל גורם לי לחוש כל כך כועס או עצוב. לעיתים כשהמטפל מרוצה, הוא לא רוצה לשאול שאלות אלו, אלא שבע רצון מההתקדמות. והוא מסכם: העברה נגדית יכולה להיות משרת טוב, אך אדון גרוע.

קליין מבחינה בין השלכה לתוך האובייקט והשלכה על האובייקט, כשהראשונה יותר קשורה להזדהות השלכתית. סטיינר אומר שכל השלכה היא לתוך האובייקט, ותמיד יש הזדהות השלכתית ואנאקטמנט. סטיינר אומר שהזדהות השלכתית היא חשובה אך קשה להבנה. זו קבוצה של מכניזמים - השלכה מחד והזדהות מאידך - הולכים ביחד. אך לעיתים הזדהות היא הפנמתית ולא השלכתית. צריך לבחון במצב קליני ספציפי. לומר שיש הזדהות השלכתית זה לא עוזר הרבה. צריך להגיד מה מושלך ולמה. לפעמים משליכים לאדם האחר רעיונות, רגשות, שאנחנו רוצים להיפטר מהם. אנחנו משתמשים בהזדהות השלכתית כדי להתקרב (כמו שביון מתאר זאת). המטפל משליך עצמו לתוך המטופל כדי לגרום לעצמנו להרגיש איך זה להיות המטופל. אבל אם זה נובע מתוך רצון להימנע לחוש משהו בתוך עצמנו, אז צריך להבין זאת. (לדוגמא מטפל שמזדהה עם הקורבנות של המטופל כדי לא לחוש את כוחו בסיטואציה). הרבה תלוי בשאלה האם זו פעילות גמישה, של השלכה שאחר כך נקבל חזרה ונפנים, או שזו השלכה נוקשה שנתקעת אצל האחר. גם המטפל וגם המטופל משתמשים בטכניקה זו, וזה נעשה מורכב מאוד.

סטיינר מדגיש את החשיבות של הבנת בושה והשפלה, וטוען שהגישה הקלייניאנית לא מתייחסת לכך, וכי זה מקשה על הגחה ממסתור נפשי. סטיינר אומר שלא כל הקולגות שלו מסכימים איתו. לדידו הגחה ממסתור מאפשר לראות את האוביקטים טוב יותר, ואז מבינים את המצב של האובייקטים - מצבם הבריא או הפגום או נטירת הטינה על המתקפות שספגו מאיתנו. זה הדגש הקלייניאני, שאנחנו מבינים שאנחנו אוהבים ושונאים את האובייקטים שלנו, וזה מתגלה כשאנחנו רואים היטב את האובייקטים. הדגש הקלייניאני הוא על רגשות אשמה, על כך שאנחנו גם אוהבים וגם שונאים אובייקטים. אנחנו שונאים אובייקט טוב ואז חשים אשמה, דאגה לשלומו, חרטה ותיקון. אבל סטיינר חש שבהגחה ממסתור נפשי, שכשרואים את האובייקט, גם נחשפים בבת אחת. החוויה הראשונה של חשיפה היא תחושה שמתבוננים עליך, כמו בבגדי המלך החדשים. המלך הנרקיסיסטי סבל מאשלייה של גדלות וחש נהדר, אך כשנחשף במערומיו חש בושה אדירה. סטיינר חושב שהתחושה המיידית היא של בושה והשפלה. רק לאחר תחושה זו, וההישרדות בה, ניתן לראות את האובייקט, ולחוש את האשמה. מטופלים אומרים: הלוואי שיכולתי להיעלם, הלוואי שיכולתי להיבלע באדמה, הלוואי ויכולתי להתקפל לכדור להתחבא בין השיחים. והמראיינת מעלה את הפתגם: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך את דמו". סטיינר אומר שאכן יש מילים רבות לבושה, אך כולן כאחת, גם הקלות מבינהן, בלתי נסבלות בכלל ומעוררות דחף לחזור למסתור. המסתור נוצר בגלל תחושת מבוכה.


הנה שיחת הסקייפ של חנין וסטיינר שהוקרנה לקהל:

סטיינר חושב שעדיין יש חוסר ודאות לגבי התפקיד של בושה. אנשים רבים שמו לבושה מקום חשוב יותר מלאשמה (קוהוט?). אך לדידו של סטיינר, זה לא כך. בושה היא החוויה המיידית, ורק אם עוזרים למטופל לשאת בה, אז ניתן לחוש את התחושה העמוקה יותר של אשמה. הבושה מונעת את התחושה של חווית האשמה. זו לא תחושה ראשונית. זה קשור לappearances. כולנו רוצים להיראות טוב, אבל מה שיותר חשוב זה מה שאנחנו ולא איך שאנחנו נראים. סטיינר טוען שבושה היא חלק מהעמדה הסכיזואידית פרנואידית. רדיפות רבות מתחילות בהשפלה, ורק אחרי שבירת ההגנה של הקורבן הרדיפה מובילה להשמדתו. השפלה היא הניסיון הראשון להשמדת האדם (אולי ברפרנס לשואה). בסוף זה מוביל להתקפות קטלניות. אם כך לפרנויה יש שלב ראשון של בושה והשפלה ולאחר מכן התקפה אלימה ממשית. קשה להפריד בינהן.

סטיינר אינו מבין את ההשלכות החברתיות הרחבות של הפסיכולוגיה של הפרט. הוא לא רוצה לדבר על סוציולוגיה כי אינו מבין בכך. אך הוא יכול לומר שהרעיון של דעות קדומות הוא אוניברסאלי. כולנו מנסים ליצור איזה אידיאל חיובי שממנו דברים רעים מודרים. אנחנו מפצלים דברים לא רצויים החוצה מהקבוצה שלנו. כך האידיאלוגיה הנאצית ניסתה לרדוף ולהוציא מעצמה קבוצת מיעוט כדי לטהר את עצמה. זה אוניברסאלי. כך גם הקלייניאנים חושבים שקליין נהדרת ומשליכים על הלא-קלייניאנים את כל מה שלא רצוי ולא טוב, ואם נדע זאת ונכיר בכך אולי לא נפעל לפי תחושות אלו. כשאנחנו מרגישים נרדפים אנחנו מנסים להגן על עצמנו באידאליזציה ומשליכים דברים רעים על אחרים. ההבדל בין הקבוצה הטובה והרעה הם בדרך כלל די קטנים. כך במדינות הבלקאן, ומלחמות האזרחים, בהן שכנים גרו בשלום זה ליד זה, והבדלים דתיים קטנים גרמו לפיצול בין טובים ורעים. זו נטייה אוניברסאלית. פרויד כינה זאת הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים. זהו שימוש בהבדלים קטנים כדי ליצור הבחנה בין אנחנו הטובים והם הרעים. סטיינר אומר שהבסיס לכל דעה קדומה הוא הדעה ש"אנחנו לא בעלי דעה קדומה, זה הם שבעלי דעה קדומה". צריך לזכור שזה אוניברסאלי, וכולנו בעלי דעות קדומות. ככל שנבין את היותנו מפצלים ומשליכים, נוכל לפעול פחות לפי זה.

הנסיגה למסתורים פסיכוטיים ואוטיסטיים / שוקי דורבן
דורבן מבקש להחיל את המושג מסתור נפשי לגבי האוטיזם. סטיינר השפיע הרבה על דורבן, ודורבן שם לב בכל זאת שהמושג של סטיינר לא מקושר למסתור נפשי אוטיסטי. בעיני דורבן, אוטיזם הוא ארגון הגנתי ברור ונוקשה של אדם פגוע הנמצא תמיד על סף קריסה. הוא נבנה כמסתור נפשי פסיכו-פיזי-קונקרטי, הבא להגן מפני חרדות הוויה ראשוניות נוכח מבנה רודפני, אותו דורבן מכנה "גוף האם". המסתור הנפשי מגן מחרדות רדיפה מצד אובייקט ומגן גם מפני כאב נפשי בלתי נמנע נוכח הבנת המציאות הדיכאונית -התלות באובייקט, הנפרדות, החלקיות והסיטואציה האדיפאלית. מבנה זה גורם למתקפה על יחסים ומציאות, והכחשת היחסים. סטיינר מקשר את המסתור לכשל ראשוני ביצירת מנגנון הפיצול או בקריסתו למצב בלבולי. ללא אנליזה מבנה זה מתקשח ולא מאפשר תנועה בין עמדה סכיזופרנואידית ודיכאונית. סטיינר הוא נוירולוג, המתאר רשתות תקשורת בו זמניות במוח, וכשל בתקשורת בין רשתות אלו הגורם לבלבול והזייה.

יעל חנין כותבת שהמסתור הנפשי הוא מטאפורה ולא קונקרטי, אך עולה כדימוי של טירה, או תחושה של מקום בו ניתן להסתתר בו מפגיעה לנפש. אך המסתור הנפשי האוטיסטי אינו מטאפורי, אלא קנקרטי, בגלל כשל ביצירת סמלים ומשוואות סמליות. זו התכסות (mantling) כהגנה מפני פירוק (dismantling). האימה היא מפני זליגה, התפרקות לגורמים, נפילה לאינסוף, אבדן מעטפת ואורייניציה. הילד מתכסה בחפצים והודף קשר ותקשורת. הארגון האוטיסטי לא מתגונן בפני המעבר בין חרדות סכיזופרנואידית לחרדות דיכאוניות, אלא בין חרדות מוקדמות יותר לבין חרדות סכיזופרנואידיות. דורבן לא ברור לגבי זה, אך נראה שהוא מתכוון לחרדות קיומיות בסיסיות, במתח בין להיות ללהתפרק.

במופעים הראשוניים נוצרת הפתולוגיה כהתכמסות בשנתים הראשונות בחיים. הילד כושל בפיצול דיכוטומי בין טוב ורע. אז קורסים הנרקיסיזם הליבידינאלי, הדחפים מופנים כלפי האני הזקוק להיקשרות לאובייקט. גוף הילד עצמו מזוהה עם גוף האם והשלייה, ומותקף תדיר. זה כמו מחלה אוטואימונית נפשית, אי הבחנה בין מוכר וזר, חיים ומוות.

התכסות היא וראיציה על עצמי כוזב אוטיסטי. גם להם יש את הפתולוגיה של לראות ולהיראות אך היא נראית קצת אחרת במצב האוטיסטי. הילד כמו חילזון מנסה לצאת מהשריון האוטיסטי שלו אך נסוג חזרה פנימה במהרה. תהליך הפירוק מופיע באנליזה רק אחרי שנים של עבודה, ומאיים בקטסטרופה. ניתן לראות זאת כאשר הילד מגיח מהבועה האוטיסטית, מתחיל לשחק, ומתחיל לתקשר, אך לאחר התקדמות זו הילד מתמוטט למצבים אוטיסטיים מוקדמים יותר, המשחזרים מצבים אוטיסטים מוקדמים. יש תהליך של יצירת עור משני (כמו אצל ביק). הילד מייצר עור משני, ומתכסה בו, ויש רק תכונות חיצוניות של המטפל והמטפלים שהוא מלקט לעצמו. המצרף הזה של מחוות מאומצות, בנוי מהזדהות. מה שנראה כמו התקדמות תפקודית ורגשית הוא רק חקיינות של התנהגות נורמלית. מאחוריה מסתתרים בוז ופחד, התענגות סדיסטית ופרברטית. תהליך ההתכסות משמש כשלב הגנתי, אך גם שלב בדרך להתפתחות. התכסות היא הגנה הקיימת בכל אדם. דורבן מבחין כי יש מסתור לנפש ומסתור בפני הנפש.

ההתפתחות כולה היא חיפוש אחר מיכלים ועטיפות נפשיות. ילד אחד יכול לחפש בגוף שלו ובמשחקים מסתור נפשי וכך הוא מסוגל לשאת כאב נפשי. ילד אחר, שסובל מאוטיזם, אינו יכול לשאת כאב נפשי ומסתתר מפני הנפש, בכך שהוא מפצל החוצה את החלקים הרגשיים ומתעטף באובייקטים. כך יש פחד מפני התפרקות אבל גם פחד מפני אינטגרציה. האנליזה חושפת את ההיפר רגישות של המטופל האוטיסטי. קושי זה יכול להוביל מצד אחד להתקשות של ההגנות, או מצד שני להיות שלב מעברי ללראות ולהיראות.

המסתור הראשוני מסתיר מפני אימה ללא שם והתפרקות קטסטרופלית. אלו חרדות הוויה ותנועה לעבר חרדות סכיזופרנואידיות. המסתור הנפשי מגן מפני הכאב הנפשי בחרדות הסכיזפרנואידיות ומפני המעבר לעבר חרדות דפרסיביות. כלומר, יש אבל נרקיסיסטי הקיים במעבר מהמסתור הראשון לשני. יש כאב רב באובדן הבועה האוטיסטית, ואבדן הנוחם שסיפקו החפצים האוטיסטיים והחויות התחושתיות האוטיסטיות. יש חרדת התפרקות נוכח התלות, הסופיות והנפרדות. דבר זה יכול להוביל אף לפסיכוזה. ישנה פגיעות דיכאונית על אובדן המסתור האוטיסטי. אז יש הכרה בכך שאני פגום, ושהטיפול חשף זאת.

ההתכסות האוטיסטית אינה ההגנה היחידה של הילד האוטיסטי היוצא מהמסתור. בצורה קיצונית מטופלים אלו מגיעים לכדי תגובה טיפולית שלילית אוטיסטית. התכסות פסיכוטית היא הפעלה מאסיבית של פיצול, הזדהות השלכתית, ומנגנונים אובססיביים ומאניים. או נסיגה לתוך קלאסוטרום או פתח גופני כמו לתוך חלל פי הטבעת או הפה או הפות או תעלת הגוף. נסיגה גופנית זו הפוכת במהרה לרודפנית. היא יכולה לעורר חרדה מהתחושה הפנימית של הפה, או פוביה משיניים. צורה נוספת של פסיכוזה היא העיסוק יתר האובססיבי לעשות תיקון בלתי אפשרי, כמו לחזור אחורה בזמן, או להדביק עלים חזרה לעץ. ניתן גם לחזור לעולם דמדומים בלבולי בו אפילו פסיכוזה אינה אפשרית. מצב זה בניגוד לפסיכוזה עלול שלא לאפשר התפתחות. עם התפתחות האנליזה צפויות תנודות בין התכסות, פסיכוזה ובלבול, באופן דומה במידה רבה לכך שישנן תנודות בין העמדה הפרנואידית סכיזואידית והדפרסיבית במהלך ההתפתחות הנורמלית.

כך ילדים אוטיסטיים שעסוקים בהתכסות יכולים להתעסק בחפצים, להטיח עצמם בהם, למרוח עצמם ברוק. באופן זה הם נעים בין גירוי עצמה בכאוס מאורגן של חפצים וצורות תחושתיות אוטיסטיות, לבין תחושות נסיגה ופירוק. בשלב מאוחר יותר נוצרת הזדהות דביקה המבטאת שאיפה להתאחד עם המטפל. בשלב הבא ניתן לעשות הסמלה כי ניתן להיות "בתוך" המטפל ולא רק להתאחד איתו, וזוהי השתכללות. בשלב הבא המסתור הנפשי נעשה מתוחכם יותר, כשבמשחק יש יותר הסמלה. בהמשך יכולים המטופלים לאמץ מחוות של המטפל וההורים. כשזה כושל ניתן לחפש מסתור פסכוטי בחללי הגוף. גם טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי יכול לשמש כמסתור, ולעיתים כזה יכול להיות בלתי מאפשר התפתחות. דורבן מתאר כי כך באמצעות מושג תיאורטי של מסתור נפשי אפשר גם לקבל השראה לפירושים ותובנות חדשות, וגם לתת לילד צלם אנוש במקום בו הוא לכאורה נעדר.

הקהל מבקש שדורבן יסביר עוד על אם-גוף: body as a mother. הילד חש שהגוף שלו משמש כרחם או גוף אימהי בטוח, ואז הוא פנוי לבסס ולהתחיל את הדיאלקטיקה עם הגוף של אמו. יש עדויות שילדים שסובלים מלקויות התפתחויות מוקדמות כמו הספקטרום האוטיסטי, סובלים מכשל בזיהוי של הגוף. זה מוביל למתקפות על הגוף. מה שבולט בטיפולים הוא שהמבנה הוא רודפני ולכן צריך למצוא מסתור מפניו. פלגי-הקר מחדדת כי המבנה הוא סטאטי, לעומת הצורך להיות בתנועה מתמדת.

המשולש האדיפאלי ביסוד החשיבה והעבודה האנליטית של קליין וממשיכיה / פרופ' רחל בלס
הקר-פלגי מציגה כי בלס מתמקדת באופן בו האנליזה הקלייניאנית נובעת מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית, כי היא פרסמה כ70 מאמרים, והודרכה בלונדון על ידי סגל, ג'וזף וסטיינר.

בלס אומרת שטוענים שהפסיכואנליזה הקלייניאנית התרחקה מהמשולש האדיפאלי והתשוקה כלפי האם והתחרות עם האב, ושבמקום זאת האנליזה הקלייניאנית עוסקת בדיאדה עם האם, וברגשות אשמה ואבל. הפוזיציות הסכיזופרנואידית והדיכאונית מבנות תחושות אלו. בלס אינה מסכימה עם ביקורת זו. היא חושבת שהמודל האדיפאלי עומד במרכז החשיבה. קליין היא ממשיכה של פרויד. המרכזית בעיני בלס. מתוך הכאב האדיפאלי מנסים להעלים את המשלוש האדיפאלי מהטיפול. אומרים שקליין התרחקה מהמשולש האדיפאלי ועוסקת יותר בדיאדה עם האם, ביחסים קדם אדיאפליים. בלס תסביר כיצד פרויד הציב את התסביך האדיפאלי בבסיס ההתפתחות הנפשית וכיצד קליין מאמצת תפיסה זו ומפתחת אותה. בלס שהודרכה על ידי סטיינר רואה אצלו דגש על התסביך האדיפאלי. ביסוד כל צעדים אלו עומד משולש קשה ויפה של קשרי אהבה.

פרויד כותב בשוליים של התיאוריה של המיניות, כי תסביך אדיפוס הוא תסביך הגרעין של הנוירוזות, ובכל יצור אנושי מוצבת המשימה להתגבר על תסביך אדיפוס. מי שלא מצליח בכך נופל קורבן לנוירוזה. העבודה האנליטית מציינת את חשיבותו. ההכרה בו היא אבן בוחן בין חסידי הפסיכואנליזה לבין מתנגדיה. זו הסוגיה המאפיינת את הפסיכואנליזה, ומי שמקבל אותו הוא פסיכואנליטיקאי. מדוע הוא מיחס לתסביך האדיפאלי כזו חשובות? הוא רואה בו הבנה מסויימת של יסודות האהבה. זה לא רק הרצון של הילד לשכב עם האמא והאבא המתחרה המאיים בסירוס. התסביך האדיפאלי עוסק בקונפליקטואליות האינהרנטית באהבה. אנחנו רוצים את אהבת האם, אך לא רוצים להתחלק בה. האב, השלישי, היא בעיה עבורנו. הנפש שלנו יודעת שהוא מהוה מכשול למימוש האהבה עם האם. הוא תובע את אהבת האם וזוכה לה. הוא אוייב שיש לחסל כדי לקבל את אהבת האם. הבעייתיות אינה בכך שהוא גדול ושיכול לסרס אותנו. לו זה היה הסיפור, המצב האנושי היה עגום אך לא מסובך. אך המצב האנושי מסובך כי אנחנו אוהבים גם את האב. לפי פרויד, האב הוא אובייקט האהבה הראשון. אהבתנו טבועה בו מראשית, יחד עם אשמה על הרצון לרצוח אותו, כמו בסיפור טוטם וטאבו. הקונפליקט האדיפאלי הוא ביחס לאב, כי אנחנו אוהבים את האב, כי הוא עומד בפני האהבה השלמה של האם. לא נוכל לחסל את האב גם אם הוא לא גדול מאיתנו, כי המעצור הוא פנימי. יסודות נפש האדם טמונים בפנטזיה מכוננת זו. ללא קשר להורים הממשיים, הקונפליקטואליות והמשולשות של האהבה חרותות בנו. ההתמודדות עם התסביך הזה היא המשימה המרכזית המוצבת בפני כל אדם.

השאלה היא איך נתמודד ונחייה עם המצב האדיפאלי. פרויד מציע הכרה במציאות בכמה דרכים. אמת נפשית קשה של מוגבלות האהבה. אדיפוס של סופוקלס הרג את אביו ושכב עם אמו משום שלא ידע מי הם. הוא עקר את עיניו כשגילה את האמת. לעומת זאת, אנחנו נדרשים לדעת, ולהסתפק באהבה שישנה, שאפשרית. עלינו לוותר על אהבה אפשרית. עלינו להפנים את האובייקט הטוב לתוכנו, לפנות לעולם ולמצוא בו אובייקטים אחרים. החלק הנרקיסיסטי בנו שונא את המציאות ולא מוכן לוותר.

קליין כותבת במאמר "העקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת" שילדים נעשים מודעים למציאות כמקפחת. השאלה עד כמה יוכלו להתאים למציאות ולשאת בחסכים שנובעים מהמצב האדיפאלי. זה לא רק שהשד אינו יכול לספק בתיאום מופלא את צרכי התיאום המשתנים. אלא גם בגלל האחר האהוב, בגלל השלישי העומד בפני המשאלה למימוש שלם של האהבה.

קליין לא רק אימצה את רעיון התסביך האדיפאלי, אלא גם פיתחה את הרעיון של הפנטסיה. הגורם המבחין בין פרויד וקליין, אינו העיסוק ביחסי אובייקט, וגם לא בעיסוק בסוגי חרדות מסויימת, או בהקדמת התפתחות הדינאמיקות. חשיבתה של קליין על הפנטסיה היא הפיתוח המשמעותי. מושג זה מבוסס על חשיבתו של פרויד. הרעיונות מעוגנים בפרויד. פנטסיות הן אבני הבניין של התודעה, המיינד. פנטסיות לגבי אובייקטים והיחסים בינהם אינן רק מחשבות או דימיונות שעוברים לנו בתודעה, אלא שהם-הם החומר שממנו עשויה התודעה. תודעתי מורכבת מאובייקטים של עצמי ושל אחרים והיחסים בינהם וכל אלו יחד הם התודעה שלי עצמה. מכאן ששינויים בפנטסיות מתבטאים בשינויים במצב התודעתי. התקפת אובייקט אימהי בפנטסיה מתקיפה גם אותי כי האובייקט בתוכי, וכך גם יכולתי לחשוב נפגמת. לא רק שאחשוש שדמות אם אחרת תנקום בי, אלא משום שאני מורכבת מאובייקט האם, כשאני מתקיפה אותה כבר נפגעתי בעצמי וגם החשיבה שלי נפגעה. כמו שאייזקס מסבירה בדיוני המחלוקת - כשהילד מרגיש שפגע באמה, חייו המנטליים נפגעים, הוא חש חרדה, הוא מבולבל, הוא לא יכול לשלוט במה שהוא עושה. זה לא שאדם בדיאינטגרציה חווה את אמו מפורקת, אלא משום שפירק את אמו בפנטסיה הוא בדיסאינטגרציה.

קליין אומרת שהמתקפה על האם היא בפנטסיה, אך המציאות שלה היא שתהליכי חשיבה ממשיים מנותקים זה מזה, וכך יש השפעה מציאותית של הפנטסיה על המיינד. סגל מתארת מטופל שמעיר על כך שאין שומר בכניסה לקליניקה. לאחר מספר אסוציאציות וחלום, סגל מגיעה לפירוש שבהיעדר האב השומר, הפאלוס, אין מה שיעצור את מימוש הפנטסיות האומניפוטנטוית של הילד האדיפאלי. חנה סגל מתמקדת בפנטסיה ביחסי מין בין המיינד של האנליטיקאי והמיינד של המטופל. בלי מישהו אחר אין מי שימנע הזדהות השלכתית טוטאלית בחדר הטיפולית. בתפיסת המטופל הוא שם את המיינד שלו בתוך המטפלת והוא משתלט עליה. מה שאמור להיות מודעות למחשבותיו נחווה כעובדה חיצונית, משהו שקורה בגוף של אמא. זו חשיבה אומניפוטנטית. הפטסיה של העברות בין המיינדז וההשפעות שלהן על החשיבה, הן במוקד הפירוש האדיפאלי של חנה סגל. אם כן, לפנטסיה השפעה מיידית על תהליך החשיבה. הפגיעה שלי באם היא פגיעה בהליך החשיבה שלי. הכניסה לאם היא כניסה לראש המטפלת, וזה מימוש אדיפאלי באמצעות הזדהות השלכתית. הוא יכול לשים את עצמו בראש של המטפלת תוך כדי פגיעה ביכולת ההסמלה שלו.

הנקודה החשובה השניה לגבי פנטסיה כרוכה בתפיסת המציאות. אנחנו תמיד חיים דרך פנטסיה. אנליזה אינה גורמת להפגת הפנטסיות אלא להלימה טובה יותר שלהן למציאות. אם אני אוכל ארוחה טובה, היא תחווה כטובה דרך השד הטוב המופנם בי. אך אם אפנטס על השד הטוב מול ארוחה גרועה מתוך פחד מפני צרות עיני, אני אהיה בבעיה. אייזקס מתארת כיצד אנחנו מבססים את ראיית המציאות על פנטסיות - טורפים בעינינו, קולטים באוזנינו. גם בראיית המציאות הפנטסיה נכנסת לפעולה. הסיטואציה האדיפאלית היא לא רק מציאות שיש להכיר בה, על אף הכאב הכרוך בכך, מעבר לרגשות הקשים שהיא מעלה, לנוכח המשאלות האדיפאליות שבפנטסיה, שמומשו או לא מומשו, כפי שטוען פרויד. כמו כן, הפנטסיה האדיפאלית היא לא רק עוד מקור אפשרי לעיוות שלהמציאות. במקום זאת, עצם היכולת לראות את המציאות היא ביטוי של הכרה בסיטואציה האדיפאלית. (כלומר, הפנטסיה הכרוכה בסיטואציה האדיפאלית מאפשרת לנו לראות את המורכבות של המציאות).

קליין מדגישה את הנפרדות הבסיסית בקשר המשולש הכואב הזה. אין מיזוג דיאדי. יש אחר צופה, התובע גם כן אהבה. המשולשות עומדת בפני המיזוג ומחריפה את הכרתנו בפני היותנו תלויים. השלישי האדיפאלי אינו עוד ילד. האב אינו סתם מתחרה, אלא מי שזכה באם. הילד שבאופן בסיסי מחובר למציאות, יודע זאת מרגע היוולדו. חוסר האונים והקנאה והתוקפנות ההרסנית כלפי האחר והעצמי - כולם נחווים. משליכים על האב את התסכול בקשר הדיאדי. אך האב אינו ילד מתחרה, אלא בחיר ליבה של האם ואחד מהורינו, ולכן לא ניתן להפריד בין התסביך האדיפאלי והprimal scene. פרויד מתייחס אל סצינה זו בהקשר אחר. קליין אומרת שסצינה זו, בה ההורים נמצאים בקשר מיני שהילד מודע לו ומודר ממנו, מסמנת נפרדות. הילד מחוץ לקשר ההורי, שהביא להיוולדו. הילד יודע שההורים מסוגלים ליצירתית מופלאה, שמעוררת צרות עין והכרת תודה. הנפרדות, האחרות המינית המגדרית של שני ההורים היא שאפשרה את אקט היצירה של ששני ההורים. קליין מדגישה את ההיבטים הללו בסיטואציה האדיפאלית. הסיטואציה האדיפאלית מעורבת בכל רגע של הכרת המציאות וחווית היצירה. כמו שמול ארוחה טובה אנחנו חווים את השד הטוב, כך כל חוויה של קבלת המציאות כרוכה בחוויה האדיפאלית. בחוויה האדיפאלית יש את הנפרדות.

ביון, סגל, בריטון, סטיינר ואחרים דיברו על הנקודה הזו. כולם דיברו על האדיפאליות הכרוכה בחשיבה. לחשוב זה זיווג בין שניים נפרדים שמתאחדים לכדי יצירת הבנה. to conceive זה להתעבר. האם האופן בו מתקיימת הסיטואציה האדיפאלית באדם וההתמודדות איתה אינו דוחה את היכולת לחשוב אלא מאפשר חשיבה .אם השנאה כלפי הזוג ההורי המדיר היא דומיננטית והזוגיות של ההורים נחווית כבלתי נסלחת, ייתכן שתשלוט בתודעה שאין משולש - יש רק דיאדה אם תינוק. או פנטסיה שאנחנו יכולים למנוע מהזוג ההורים להיפגש. או פנטסיה שאין הדרה ואנחנו נמצאים עם הזוג ההורי בחדר המיטות. וכיוון שהפנטסיה אינה מחשבה אלא היא החשיבה, הרי שנוכחות קונקרטית של פנטסיות המכוונות כנגד המשולשות, פוגעות בחשיבה, ביצירתיות שלה, בעומק ההבנה.

לפי הגישה הפרוידיאנית-קלייניאנית, התהליך הטיפולי הוא תהליך הבנה. בתהליך זה לא מרחיבים לאדם ידע על עצמו, אלא מחברים את האדם לעצמו. זוהי הבנה חיה שמשנה ממש את הלא מודע, את האובייקטים של הפנטסיה. לכן הקשבה לאיך המטופל חושב, איך הוא רוצה שהמטפל יחשוב, מה הוא מנסה לעשות לחשיבה של עצמו ושל המטפל, כל אלו עומדים במרכז העניין הטיפולי. כך המטופל של סגל הכחיש את קיום האב כגבול, והשליך חשיבתו לתוך האם. ההתכחשות לאב יכולה להתבטא גם בשינאה כלפי המטפל. לא רק בגלל תוכן ההבנה שאנחנו לא רוצים לדעת, אלא בגלל עצם החשיבה שהביאה לחשיבת התוכן. ההבנה כפי שהיא מתבטאת בפירוש, יכולה להיחוות כתוצר של חשיבה משותפת בין המטפל לבין שלישי - המדריך או ספר או פרויד עצמו. המטופל מבקש נוכחות מיידית יותר, איזו התכווננות אימהית כלפיו. אך זהו הניסיון של המטופל להרוס את הנפרדות של חשיבתו של המטפל. מטופל שבא לסגל התלונן כך על זה שלא קיבל פירושים על השד למרות שהיא מפורסמת בכך, והנה היא נותנת פירושים על אב.

המטופל יכול גם להרגיש את החשיבה שלו עצמו כאקט זיווג אסור וכך להפסיק לחשוב. או לפחות להפסיק לחשוב באופן יצירתי או לאבד את היכולת לדמיין מתוך רצון לבטל את קיומם של מקומות שאינם נגישים לו מיידית, מקומות מהם הוא מודר.

הרצון להרוס את המשולשות האדיפאלית, היא רק בגלל שהאדם הוא חלק מהתמונה המסובכת הזו. יצר החיים באדם דוחף אותו להבנה אמיתית, והבנה אמיתית מושתתת על כניסה לנעלי האחר, וגם על עמידה נפרדת מחוץ לאחר. היא מושתתת על רגש ואינטלקט. האדם רוצה לאהוב ולהיאהב על ידי האם, לצד האב ולא למרות האב.

סטיינר עוסק בתחושות עוול, אי צדק, ונקמה שמופיעים כחלק מהמציאות האדיפאלית. רגשות אלו נחווים על ידי הילד כתוצאה של התאכזרות מיוחדת של האב וההורים בלבד, שבמזיד לא התחלקו איתו שווה בשווה בכוחות. הם אלו שגזלו ממנו את האשלייה הנרקיסיסטית של יחסים בלעדיים עם האם. הם כפו עליו הכרה בקטנותו ונפרדותו. לא משנה כמה כוונות טובות היו להורים. תחושה של חוסר הוגנות היא בלתי נמנעת בעמדה הסכיזופרנואידית. הפתרונות הפרנואידים הם כוחניים - היכנעות לאחר או הכנעה לאחר. סטיינר מצמצם את חשיבתו האדיפאלית של פרויד לזו בלבד, אך בלס מציינת שפרויד מדבר על האהבה במרכז הדינאמיקה האדיפאלית. פתרון זה מוביל לנסיגה למסתור נפשי. אם המטופל נסוג למסתור נפשי ומייחל להגיח, הוא צריך להכיר במציאות הדיכאונית ממנה הוא התחמק - בפנטסיה הוא תקף והשמיד את האובייקטים הטובים שלו, בפעולות נקם שהותירו אותו ואת האובייקטים שלו הרוסים. רק אחרי שיכיר בכך יוכל להתמודד עם המשימה של בנייה מחדש של עולמו ולהתחיל במאמץ הכואב והממושך לעשות תיקון. אם ההשפלה היא קיצונית, ישוב המטופל למסתור ולהגנה שמעניק לו הארגון האומניפוטנטי.

חשוב לראות איך סטיינר עצמו עובד. אדיפוס חשוב לכל הקלייניאנים הלונדונים. אבל סטיינר עובד באופן מסויים בחדר הטיפולים. סטיינר מתאר סטודנט שהיה עסוק בתחושות חוסר אונים ובהרגשה שעליו להיכנע לדרישות הוריו ומוריו או שיישאר לבדו. סביב המפגש היו עבודות בנייה מחוץ לקליניקה. המטופל אהב להתבונן בהתקדמות העבודות. לפני פגישה של יום שני (בלס מעירה במאמרים קלייניאנים כל השעות הן ביום שני, אחרי הטראומה של סוף השבוע, או שאז יש למטפל כוחות לרשום את הפגישה) היה קשה לחזור לפני חופשת אמצע השנה. המטופל מעיר שהבנייה תקועה בבוץ ולא יכולים להמשיך עם היסודות, והמטופל אומר שתהה מה זה מסמל עבור האנליזה. סטיינר שם להערה הזו, ורגיש גם לכאב (mess) שבו שרוי המטופל, כמו חיתול מלוכלך בו שרה המטופל. אחרי סופ"ש ולפני חופשה המטופל חש במצוקה. סטיינר גילה הבנה לגבי התקיעות שלו, כי גם חש כך בעבודה. אבל סטיינר גם ער להתקפה על החשיבה האנליטית שהייתה חבויה בדברי המטופל. הוא חושב שהמטופל אומר כי תהה מה זה מסמל על האנליזה, לא כי הוא באמת תוהה, אלא כי המטופל שולח את סטיינר לתהות מה זה אומר על האנליזה. זה דומה לג'וזף ששואלת למה שולחים אותה למרדף אחר דימויים ומחשבות מסויימים. סטיינר נעשה ער לכך שסוגיית המשמעות הסימבולית של החומר של המטופל, ייצגה את היסוד המהותי ביותר בעבודה של סטיינר, ושיסוד זה הוטל בספק, ואף זכתה למבט מתנשא. המטופל נתן מטאפורות על התחפרות בבוץ, והעלה אותם באופן ריק ובבוז דק.

המטופל מתאר בגאווה כי לקח רכבת בכיוון ההפוך ואז לקח רכבת מהירה יותר והגיע בזמן, במקום לחכות לרכבת איטית ולאחר בעשר דקות. סטיינר אומר שהמטופל חש ניצחון. המטופל מגיב ברוגזנות. המטופל אומר שהוא עושה ככל יכולתו. סטיינר מפרש את תחושתו, הוא שם לב שבאמת היה מתנשא בתגובתו למטופל. בכך הוא עושה שימוש אנליטי טוב בשיחזור של יחסים אדיפאליים תוקפניים שיכול להזיק להתליך האנליטי. הוא לא עומד מרחוק ושואל האם אני נתפס כמתנשא, אלא שואל האם הוא באמת מתנשא. כך ניתן לראות כיצד סטיינר עסוק במה שקורה בחדר.

סטיינר מפרש שהוא רואה חוסר אונים ותקיעות, אלא אם הוא עושה משהו כדי להחזיר את השליטה לידיו. האופן בו הוא תימרן את סטיינר כפי שהוא תמרן את הרכבות. סטיינר אינו משתף את המטופל ברגשותיו ובהעברה הנגדית, אלא מבהיר את התגובות של המטופל למציאות הרגשית נוצרה, ואת הסיבות לתגובות. המטופל הוא תוקפני משום ששטיינר מפגיש אותו עם רגשותיו הדיכאוניים ועם משמעות הבוץ בו תקועה העבודה האנליטית. עצם נתינת המשמעות והחשיבה הבונה של סטיינר היא כוחנית עבור המטופל.

כמה חודשים מאוחר יותר סטיינר פוגש את המטופל שאיחר כי לקח רכבת איטית יותר, כדי להיזהר מהקרח על הכביש. לאחר מכן המטופל מספר שבמסיבה שערכו הוריו הוא התבקש להיות זה שמזמין להרים כוסית. הוא חש שלא היה לו תפקיד חשוב. הוא חש שאמו הובכה כי אביו שם יד על כתפה. המפגש היה איטי יותר. המטופל חווה באופן מציאותי יותר היבטים לגבי המתח המשפחתי. סטיינר מקשר בין האיטיות של הפגישה, לקשר המחבק של המטפל עם הפסיכואנליזה. המטופל מוכן להכיר בקשר הזה ולקבל את מקומו בקשר האדיפאלי. המטופל יכול לקבל כי להוריו יש מערכת יחסים ולא משנה כמה הוא מושלם או לא.  המבוכה של אמו הייתה קשורה למבוכה שלו, כאשר נעשה ער יותר לכך שיש לו רגשות כלפי האנליזה שלו עצמו.

ברגעים הקטנים במפגש האנליטי, בקשב הלא מודע, למשא ומתן האפקטיבי, ובפנטסיות המעצבות את הדיווחים הקצרים של המטופל על אירועי היום יום כמו תנועת הרכבות, אפשר לשמוע את הדרמה הכואבת של אדיפוס. זוהי הכרה באמת האדיפאלית של נפרדות ושל מוגבלות האהבה, שיכולה להיות מעיקה ופוגעת אך גם מקור לחשיבה ולחיים פוריים.

שאלה מהקהל: מה המקום של התסביך האדיפאלי בתרבות הנוכחית שבה משפחות אינן משולשות - אמא אבא וילד. בלס אומרת שיש מדור מחלוקות שהיא עורכת. השאלה עד כמה הפסיכואנליזה מושפעת משיקולים תרבותיים, או עד כמה התפיסה הפסיכואנליטית עומדת בפני עצמה כתובנה על מהות הנפש, ואז המהות הזו המתבטאת בתקופות שונות באופנים שונים. זו השאלה בעיני בלס. בלס מציעה שיש משהו טבוע בנו, ואת זה גם פרויד היה אומר, כשהוא מנתח את המצב המשפחתי של ליאונרדו דה וינצ'י. לא משנה אם יש משולש בחוץ, המשולש הוא בפנים, יש הרבה אבות. גם במצבים לא משולשים הדברים טבועים בנו.

שאלה מהקהל: לפנטסיה ביטוי ממשי במחשבות - האם הפנטסיה שהאם מותקפת והמצב שבו החשיבה מתפרקת הם שני צדדים של אותה תופעה, או שיש דבר שגורם לדבר - כי הפנטסיה הזו מפחידה ולכן משתקת את יכולת החשיבה. בלס עונה שבעיניה העולם הפנטסיוני הוא לא דבר שגורם לדבר, אלא הוא החלק הפנימי של מה שאנחנו רואים בחוץ. באכילת הארוחה הטובה אני באמת חשה את השד הטוב. דבר זה מאוד משפיע על אופן הטיפול. רוי שייפר, שהיה בגישת האגו ובסוף ימיו נישא לקלייניאנית וחזר בתשובה לקליין, חשב שהגישה הקלייניאנית היא בעצם פסיכולוגית אגו כי כל הזמן עסוקים בחשיבה. לא מחפשים איזורים מנוטרלים כי אין איזורים מנוטלים.

שאלה ועוד שאלה מהקהל: הפרשנות הקלייניאנית ואדיפוס כיכולת להסמיל מזכירה את לאקאן - ומה דעתה של בלס על כך. בנוסף, סטיינר דיבר על האנליזה כצד במשולש - ואיך זה פועל כי אז צורת החשיבה שלו הופכת להיות צד במשולש. בלס עונה כי תנסה להתחמק משאלת לאקאן. בדוגמאות הללו יש ניסיונות להבין את האופן האישי והספציפי בו המטופל תופס את האובייקטים. לכן לא ברור אם הפסיכואנליזה זה לא האבא כאן, או אולי האמא, אבל יש שם עוד מישהו, והמאמץ יהיה להבין מי הוא האדם הנוסף. האם זו אם שחיזקה את יכולת החשיבה שלו, אולי זה הזוג ההורי. גם כשחושבים באופן הזה צריך להבין בצורה ספציפית איך זה בא לידי ביטוי בתוך החשיבה של המטופל בתוך החדר. הדבר הזה הוא בלב העבודה הקלינית הקלייניאנית. הקשב לחשיבה, לאיך מנסים להיכנס אלי, מאיפה בא הפירוש שלי וכו'.

מסתור נפשי / יעל חנין
מהי הפנטסיה הלא מודעת המסתתרת מאחורי רגש הבושה המודע? המטופל שמסרב לספר משהו בטיפול, מאפשר למטופל פיצול בין לדעת ולא לדעת משהו בבת אחת. מה שיכול להיראות כבושה מול המטופל, מסתיר פנטסיית העברה, בה המטפל שלא יודע מייצג את החלק בתוך המטופל שלא צריך לדעת, ולא צריך לעשות אינטגרציה של חלקיו השונים ואת הכאב הכרוך בה. כל עוד רק המטופל יודע על החלקים המביכים, הוא לא צריך להתמודד איתם, הוא לא צריך לדעת על הפנטסיות המפחידות שלו.

סטיינר מתאר כיצד מטופלים מתכחשים למציאות פנימית או חיצונית, על מנת שיוכלו לחיות עם עצמם בשלום, ומבלי שיצטרכו לקחת אחריות על הפגיעות שלהם בעצמם, ומבלי שיכולתם לאהוב את עצמם תהיה בסכנה. ההבדלים בין אשמה ובושה הם לא תמיד ברורים ואחד יכלול תמיד רכיב מהשני. סטיינר רואה את הבושה כקשורה יותר במגנונים פרנואידיים, בעוד שהאשמה לא תורגש כשהיא בולטת יותר. האבל לא יתרחש והחרטה לא תתרחש, והפשע של המטופל לא יוכר, והתיקון לא יוכל לקרות. רק כשהמציאות הפנימית של הפנטסיה האדיפאלית תורגש כמציאות, הצורך בתיקון יוכל להיות מורגש. אלו מטופלים שבוחרים כמו האדמירל נלסון שתום העין, להסתכל בטלסקופ דרך העין העיוורת. כמו התפקיד של יוקסטה וקריאון וזקני העיר בהתעלמות של אדיפוס מהעובדות שהיו בפניו לפני המגיפה והחקירה שהחל לערוך. גם המטפל יכול לשתף פעולה עם הכיסוי וההתחמקויות. אדיפוס והמטופל שמתאר סטיינר מסתירים מציאות מפני עצמם כדי שיוכלו להחזיק את האמת מפני עצמם, כדי שיוכלו לחיות בנוחות יתר. חנין טוענת שההסתרה מהמטפל משרתת את אותה פונקציה, כדי להסתיר מפני עצמי את מה שאני לא יכול לדעת. העמדה הדיכאונית היא יכולת אינטגרציה גוברת של ייצוגי עצמי ואובייקט בתוך הנפש - תפיסת המציאות באופן מורכב, ואת עצמנו כפי שאנחנו עם החלקים הטובים והרעים והכאובים שלנו. הדבר כרוך באובדן ובאבל על אבדן החלקים הטובים שלנו.

חנין מספרת שהסופרת נורית גרץ ראיינה את הסופר עמוס קינן על מעורבותו במאורעות כפר דיר יאסין. בראיון זה קינן סיפר שהשתתף בהתקפה על דיר יאסין ונפצע מריקושט כשירה על אישה בביתה, למרות שטען בעקביות כי נפצע לפני הקרב, וכך אמר גם בעדווית שונות. קינן אומר שלא דייק. גרץ מבררת, וקינן מתקשה לספר. בדיאלוג בינהם, קינן מספר שנפצע מריקושט מירי על הקיר. גרץ שואלת מדוע ירה בקיר. הוא אומר שכנראה שירה כי היה שם מישהו, מישהו מהכפר. היא שואלת מי זה היה. קינן אומר שזו הייתה כנראה אישה. היא שואלת אם הרג אותה. קינן אומר שאינו יודע - "זה היה קרב ואני נפלתי, תסגרי את הטייפ או שאני הולך". ואז הוא אומר, "אני לא זכרתי שיריתי באישה, אבל כנראה שזה היה". הוא טען שוב ושוב שלא היה בקרב. בספריו תיאר אירועים ביוגרפיה המעוררים אשמה כבדה. כנראה שבאירוע זה התווספה לאשמה גם בושה שלא אפשרה לספר על המקרה כפי שקרה גם לעצמו. כך התאפשרה לו ידיעה ואי ידיעה בו זמנית. קינן נדרש לעבוד את המסתור הנפשי ולדעת פחות על עצמו, על האובייקטים שלו ועל המציאות. כשאנחנו מתחפרים בתוך בונקר ומציצים על העולם מתוך חרכי ירייה, המציאות נעשית מוסתרת. גרץ מתארת כיצד קינן נישא על כתפי חברו ניצל מהיריות והמאמץ, והאישה שירה בה. ככל שהמחסה של המטופל מאויים הוא מעבה את קירותיו, ומוצא פתרונות התמכרותיים, פרברטיים, קשים יותר, פסיכוטיים. וכך קינן מתאר שהוא בתוך בור, ולא יודע אם יוכל לטפס החוצה. (בעודי כותב את הסיכום שמתי לב שגרץ היא בכלל אשתו של קינן).

לעיתים מסתורים אלו יתגלו עם היחלשות ההגנות, אך לעיתים יישארו בלתי ידועים. סטיינר מתאר את ההתכחשות של המטופל לפשע האדיפאלי שהתרחש במציאות הפנימית של חייו. זו אותה התכחשות לפיסת מציאות פנימית או חיצונית שלא ניתן לפגוש וגורמת להעצמת ההתחפרות במסתור נפשי ולעיבויו. כשהמטופל חושף את מה שהוסתר, זה עבירה במציאות, שהותרה ונצבעה בפנטסיות שלא ניתן לכפר עליהן. היו עבירות במציאות, אך עוצמת החמורה נחוותה בגלל פנסטיות שצבעו את המעשים בצבעים חמורים מאוד. רגש הבושה מצדיק את ההסתרה, וההסתרה לא מאפשרת למטופל לספר לעצמו את מה שאינו מסוגל לספר למטפל. הבושה כאני עליון ארכאי שאינו מאפשר להתפתחות אני עליו בוגר יותר. (בעיניי, זו הסיבה שהבושה אינה נסבלת על כל מידות חומרתה, בעוד שהאשמה היא מידתית, משום שהבושה אינה יודעת מה גודל העוולות והאשמה שהיא מסתירה).

בושה מתעוררת בהגחה מהמסתור הנפשי. אך הבושה משמשת כעוד חומר בניין לעיבוי המסתור הנפשי. חנין טוענת שההבדל נוגע להקשבה למתרחש במטריצת ההעברה. ניתן לחוש את התנועה של המטופל בין הכמיהה של המטופל לחוש את המציאות הפנימית, לבין הרצון להתעטף מחדש במסתור. על המטופל להעז, לגשש דרכו החוצה ולראות האם יוכל לפגוש את המציאות. תפקיד המטפל להכיר בכך שאצל המטופל ישנו קונפליקט פנימי תמידי. גם אצל המטופלים שאצלם הבושה מעבה את המסתור הנפשי, יש חלק חפץ חיים. הם צריכים אורך זמן, ופירושים שיצביעו על החלק בהם שרוצה לפגוש את הכאב הכרוך בלראות ולהיראות, ולהכיר גם במהירות בה יכול הכאב לחלוף. עלינו לראות את המטופלים בחולשותיהם, אך גם את חולשותינו, ושיתוף פעולה שלנו עם המסתור הנפשי.

הערותיי: 
בואנה זה היה פוסט ארוך. המטאפורה המרחבית-ויזואלית מאוד חשובה בעיניי. ככה אני חושב וזה נותן לי כלים להבין את החשיבה שלי. בכל זאת אוסיף משהו מדימיוני המרחבי ויזואלי, כרגע טנטטיבי מאוד, אבל נראה לי חשוב:

נראה לי שהמסתור הנפשי הוא שלב הגנתי בפני הזדקקות בלתי נסבלת (יעני נרקיסיזם), בו אין אמון בתהליך, ואין אמון במטפל. המשאלה שמאחורי השלב הזה היא להיחלץ ממנו, מבלי לסמוך ומבלי להיעזר. עזרה נחווית כמשפילה, כאילו אחד על חשבון השני ואין אפשרות להזדקק זה לזה. סטיינר קורא לזה מחבוא, אבל עיניי הוא יותר בור בוץ, חול טובעני, גלגל אוגרים, או סטפר בחדר כושר. כשהמשאלה היא לצאת ממנו, לפתור את הבעיה האדיפאלית, לנצח את הספינקס, מבלי לעבור תהליך אבל על האובייקט הטוב. לכן אני חושב שסטיינר קצת שוגה בפירוש המחבוא כמשהו שצריך להגיח ממנו כדי לראות מציאות של נזקקות רגשית ושל נפרדות. בעיניי, אפשר להסכים היטב שצריך לצאת מהבור הזה, הרי זו הסיבה שהמטופל פנה. ואם הוא לא פנה בגלל זה, אחרי שבועיים שלושה הוא מבין שיש שם משהו שהוא צריך לפתור תיק תק. אז לחבור למקום הזה עם המטופל יכול לעכב את המטופל שם, כמו התחפרות של מכונית בחול כשמנסים לצאת בכוח. במקום זאת, מה שאני חושב שסטיינר עושה הוא מעבד את התוקפנות של המטופל בשלב הזה, ומפיח בו אמון וביטחון כי המטפל אינו עומד ליהנות מעליונותו. מה שנרכש כאן הוא ביטחון. נראה לי שזה קצת קוהוטיאני להגיד את זה, ואולי לא סתם הספר הזה מהווה גשר בין קוהוט וקליין. סטיינר עצמו קורא לזה הכלה במובן הביוניאני, וטוען שהדבר שקורה מעבר להרגעה הזו הוא עיבוד האבל, ואולי באמת לא הבנתי מספיק טוב ומספיק עמוק את עיבוד האבל במקום הזה.

הדבר העיקרי שאני חושב שבאמת קורה ממה שסטיינר עושה זה שהמטפל משקף למטופל את הצד שרוצה להיחלץ ולהיות בקשר, ולא להרוס ולחמוס,  ודרך כך המטופל חש שהמטפל לא ינקום בו. המטפל בעצם מתמקם במקום לא שיפוטי. במקום להוקיע את הנרקיסיזם הנצלני וההרסני של המטופל, המטפל מחפש את החוויה המיידית של המטופל - הבושה הנרקיסיסטית- ומביע אמפתיה כלפיה.

אבל מעבר למקום זה יש בעיניי מקום עמוק יותר, בו תחושת הפגימות הבסיסית נוצרה. מקום בו הדחיה המכוננת קרתה. לפני שהיה ניסיון בכלל לארגן אותה אדיפאלית, או לפצות עליה ברגישות נרקיסיסטית, או להבין אותה כסירוס. ישנה מועקה, תחושה של קיום לא מותאם לחברה, תחושה של בדידות קיומית - משהו בכיוון של מה שדורבן דיבר עליו. ההתמודדות הראשונה עם הדבר הזה היא הגנה - במודעות עצמית יתרה, בחיפוש אחר הסברים בקשרים בינאישיים, בהפנמות, בהשלכות, וכו' וכו'. אבל מאחורי כל תגובות אלו נמצאת ליבה של עצמיות בלתי מוגדרת. כמו הרך של הסרטן. מגודרת בהגנות, אך לא מוסברת ולא מוכרת, לא ממופה, פשוט בשר סרטן. זה מקום לא מילולי, בו החוויה הראשונית היא של פגימות. לא בגלל שיש משהו לא בסדר, אלא בגלל שזו החוויה הקיומית - חלקית, לא מוסברת על ידי אחרים, חסרת אונים. ונראה לי ששם יש עצב על חוסר התאמה, ובושה על בדידות, ולא להיפך.