מפתח המאסטר למנעולי הנפש האנושית

קוסם לא מגלה את סודותיו, מנעולן את מפתחותיו מצפין.

הלכתי לשכפל מפתח לקליניקה, והמנעולן ששכפל לי מפתח כזה בעבר אמר שלמפתח משוכלל כזה צריך כרטיס קוד מבעלת הבית, למרות שפעם קודמת הוא ניחש לפי הבליטות במפתח מה הקוד.

חשבתי איזה זיפת, כמו במקרה של אגודת הקוסמים, גם המנעולנים שומרים על אשליית הביטחון באמצעות סודיות מקצועית - לא באמצעות טכנולוגיה, אלא באמצעות הנאמנות לגילדה. כנראה פלדלת עשו סבב הפחדות שמי שיפרוץ את המפתח הכאילו-פחות-פריץ שלהם לא יקבל הזמנה לכנס מנעולנים באילת או לא יקבל תעודה ומכשיר חינם.

ואז זה הכה בי, כל אותן הפעמים שמטופלים אמרו לי כן כן מבינים שצריך תהליך, הרבה זמן, כסף, ורק אז אני אבין מתוך עצמי מי ולמה ולאן אני, אבל אולי, רק אולי, קריצה קריצה אני לא אגלה לפסיכולוגים האחרים, תחסוך לי טרחה ותגיד לי דוגרי מה לא בסדר איתי ומה לעשות אחרת? הם חשבו שזה אחד העיוותים האלה שמקורם באיגוד מקצועי חזק ולא בתנאי המציאות.

לפעמים המשאלה הזו מוסווית בבקשה הרציונלית לקבל כלים. כלומר, אני מפרש, משהו שיגביר את האפקטיביות שלי בהשתלטות על החיים מבלי שאצטרך לשנות דבר בעצמי, או אפילו להבין מדוע אינני בשליטה בחיי. ותכלס פסיכולוג שנותן כלים אף פעם לא נותן פתרונות קסם. אלו תמיד כלים שתחילתם במתכון וסופם בלא מודע, הבלתי ניתן לידיעה. אפילו חשיפה, הטריק הכי ישן בספר הקסמים הפסיכולוגי, דורש מהאדם לעשות צעדים מודעים לעבר הגורם המאיים, כדי לתת ללא מודע להתחולל ולהשתולל עד תום.

דווקא יוצא לי הרבה פעמים, בתור קואצ'ר שמבסס קואצ'יותו על פסיכולוגיה קלינית, לתמצת תהליכים ארוכים לאמירות קצרות, מפות נפש רב מימדיות ותמציתיות לכדי מפת קואורדינטות כמו מפת הטיוב בלונדון, שעוזרות לקצר ולמקד את העבודה. אבל ברור לי כמו שברור למי שאני עובד איתו ככה, שאנחנו רק מסמנים שטחים שראויים לעיבוד ולהכרה עמוקה.

לא פעם קרה לי שלאחר ששוב ושוב סימנו קואורדינטות של שטחים כאלו, שמסובך לעבוד איתם אבל הם בבסיס הבעיה, עם הזמן, עלה הביטחון והרצון לגשת אליהם כשהזמן התאים.

אני מרשה לעצמי חופש רב עם השיטה הפסיכולוגית, לעשות ממנה משהו שלי, לקפל ולכווץ אותה כדי להתאים לגודל ביס, או להרחיב ולהעמיק אותה כדי לשאול שאלות שהיא בקושי מכילה. ובכל זאת, אני שמח שיש שיטה, מחקר, אפילו איגוד מקצועי עם ועדת אתיקה, ונורמות. ככה אני יכול להפנות אנשים לפסיכולוגים קליניים אחרים ולא לחשוש יותר מדי על מה בעצם מדובר. זאת כמובן בניגוד למצב עם קואצ'ינג. בעוד שאני נהנה מחופש הפעולה הטכני שהכותרת הזו מקנה לי, למשל ללוות אדם בפעילויות יומיומיות, או לדבר על תחומים מקצועיים, או להמציא שיטת ליווי חדשה תפורה אישית לאותו אדם; אני לא יודע איך קואצ'רים אחרים עובדים ואין לי יכולת להמליץ על מישהו כזה שלא עבדתי איתו אישית. קואצ'ינג זה אגדה אורבנית מבחינתי שכל אחד מוסיף לה שטות ומייחס לה שטות שלא הייתה.

אני חושב שבעתיד תפקיד הפסיכולוגיה הקלינית יהיה להכשיר גישות והתערבויות מסוגים שונים, לתת להן כלים להבין את השפעתן, להתאים אותן למצבים, לעזור להן לנסח את הדאגות האתיות שלהן. וכל זה כי אני חושב שפסיכולוגיה קלינית ממוקמת בקו תפר ייחודי בין אקדמיה מחקרית לתפיסת אדם הוליסטית, ובין הממסד לשדה.

אקיצר איזו פואנטה אתם רוצים? רוצים מפתח מאסטר? לכולם יש בעיה עם קרבה. כשקרבה מוגדרת גם היכולת להתקרב לעצמך, ועומדת במתח דיאלקטי עם היכולת לשמור על נפרדות ולהתאין את הקרבה לעצמך. לכו תפתחו עם זה את כל החסימות. סתם זה לא פועל ככה כי המנעול הוא כאב רגשי ולא מספיק רק מפתח, אלא גם הביטחון לגשת.

במקום זה, אני מציע אסוציאציה לגבי מנעולים. עם השנים מנעול האופניים שלי החליד. בעודי נאבק לפתוח אותו התנחמתי במחשבה שאם לי קשה לפתוח את המנעול אז הרי שגם לגנבים קשה יותר. איזה טמבל, מייד ביקרתי את עצמי, הגנבים מנסרים את צד המנעול והחלודה רק עוזרת ולא מעכבת את עבודתם. והנמשל, כי רחוק אני הולך עם אסוציאציות: כך כשאני מנסה להסתיר דבר מהסובבים אני מסתיר אותו קודם מעצמי, ונהנה מהחסימה שלו בפניי, כאילו לא רואים אותו עליי בקלות.

בתמונה: הקדמה לפוסט קרוב על דיאטה. אבל אל תדאגו, ללא הגבלת מזונות, רק ההגבלה של זמני אכילה!

העצמי כסימולאקרה

חזרה לשחייה עם נגן mp 3.

הפעם "הקדמה לפסיכואנליזה" של פרויד. המקריא המתנדב של Livrivox במבטא הודי כבד.

פרויד אומר שאנשים מגיעים אלינו, אליו ואל שכמותו, כדי להתמודד עם קונפליקטים ניורוטיים המייסרים אותם. ובניגוד לדילמות מודעות, כמו בשאלות כגון המשך או סיום קשר זוגי, אותן קשה אך אפשרי להכריע; הרי שבקונפליקט הנוירוטי, חצי מהמוטיבציות שקועות בלא מודע. וכך "כמו המלחמה בין דב הקוטב ללווייתן" האדם אינו מסוגל להכריע, משך שנים ארוכות בין צידי בקונפליקט. אני מדמיין שפרויד לא סתם שיבץ לווייתן בצד של העומק הלא מודע- על סמליותו המיתולוגית וגודלו. הלווייתן הוא העיקר.

פרויד ממשיך, במבטא הודי, ומסביר שתפקידנו להחליף חלק קטן בלא מודע בחלק מודע. לא נדרש הרבה, הוא מדגיש, משום שמעט זה אפקטיבי ביותר. בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, היינו, פרויד ועמיתיו, ממפים עבור המטופל את החלק הלא מודע הגורם למטופל ייסורים בתקווה שכך יתיר את הכוח הכבול לתכנים לא מודעים וחשוב לשליטה בהם. אולם הסתבר שנעשה זה רק מייצר עותק מודע לתוכן הלא מודע, הנח לצידו. ואני מדמיין שכל המפות של ניו זילנד לא ייגרעו מניו זילנד אם ניפטר מהן - כמשאלת מטופלים להיפטר מהנגזרת המודעת של המוטיבציה הלא מודעת.

ואז המופע ההודי של פרויד מתחיל להסביר את חשיבות העבודה עם ההתנגדות וההעברה כדי להשפיע באמת על הלא מודע. אבל אז גברת התחילה לשאול אותי למה אני נושם רק מצד אחד, ובזמן ששוחחנו התמלא המסלול, ויצאתי.

**

לאחרונה אני עסוק בשני נושאים, שחיקה ובוחן מציאות. אני חושב שהם קשורים.

כשאתה תופס את המציאות אחרת מאנשים בסביבתך, ואין לך כוח או רצון לכפות את תפיסתך על הזולת - זה מבלבל, ושוחק. למשל כמו במקרה של אדם הסובל מאפלייה, הטרדות, או אפילו סתם אדם שמודע למשהו מוכחש.

זה יכול להיות גם תהליך פנימי. לאחרונה אני שואל את עצמי שאלות בסיסיות לגבי כלי חשיבה ותפיסות שעבדתי איתן במרץ בשנים האחרונות. מאיפה אתה כל כך בטוח, ומה תחשוב הלאה, אני שואל את עצמי. אני מנסה לקחת את עצמי פחות ברצינות. כאילו תקופה ממושכת חסרה תנועה בהתפתחות החשיבה שלי, שעתה חייבת להתקיים. ובלבול עדיף עבורי על מכאניזציה תפעולית של החשיבה.

וכשאני מסתכל על אנשים סביבי, כמו חבר לא קרוב שמתחיל שיחה, בה הוא שואל אותי שאלה, כשאני יודע מראש מה התשובה שיגיע אליה כאילו בעזרתי וכנראה בניגוד לעצתי; אולי אני סתם חסר סבלנות? אבל אני תוהה אם משהו ביננו נגע בשיחה הזו בכלל, האם שימשתי פלסבו שאפשר לתהליך פנימי לקרות, ולמה קיבלתי מראש את תפקיד העזר כנגדו, שיוכל להתנגד לעצתי.

אלו רגעים בהם אני מרגיש שרעיונות משמשים כמפות שאנשים לכודים בהן, במקום לגעת במציאות.

** 

משהתייבשתי, אני עובר לקרוא את הפרק של כריסטופר בולאס "ארוטיזציה של ההיעדר" מתוך ספרו "היסטריה". אני מציג אותו בקבוצת הקריאה שאני מארח השבוע. אם אסכם אותו בצורה פשטנית בשפה בה כתבתי על מפות קונספטואליות לעומת המציאות: כמה מפתה זה להישאר במרדף אחר נקודות במפה.

בולאס, בעקבות מורו מסוד חאן; מתאר את המטופל ההיסטרי ככזה שמפתה למגע מיני, אך בהשיגו את המגע הזה, מתאכזב וחווה דחייה, משום שרצה בכלל הבנה עמוקה, אהבה אימהית. אצל מטופל זה, טוען בולאס, הפיתוי, והדרמה, משמשים כדי להסתיר חוויה של היעדר. ואני מוסיף, תחושה שהאדם הוא מפה ללא ארץ, סימולקרה.

**

בהליכה הביתה לאורך החוף אני מקשיב לספרו של דאגלס הופשטטר "אני לולאה מוזרה" באודיבל. המקריא הוא חנון חמוד שמאפשר לקחת את כל הכתוב לא ברצינות מוגזמת. הספר עוסק בתודעה, ובלולאה של התייחסות עצמית. בפרק משמים (ויוצא דופן בהיותו כזה) על תיאוריית המספרים, כמבוא לדיבור על גדל, הופשטטר מונה מספרים מעניינים. כמו מספרים ראשוניים שהם סכום של שני מספרים מרובעים. או משהו כזה. בעודו עושה כן, הוא תוהה כל הזמן איך הסדרות שהוא מונה יימשכו לעבר האינסוף. מחשבי על, בדוגמאות שהוא בחר, לא שינו את הבנתנו לגבי דפוסים מעניינים שכאלה. אני חושב עכשיו שאני גם מרגיש ככה, כאילו אני מציין רצף של מספרים מעניינים, בלי לדעת מה ההיגיון, הסיבה; ואם משהו בהבנתי ישתנה אם אוכל למפות את עצמי לגמרי, או לתפוס את המציאות במלוא מורכבותה.

הופשטטר מתענג בכתיבתו על אנלוגיות שאיבדו את המושא שלהן. במשך חצי פרק הוא בונה סאטירה על מחזה בנושא האכזבה של וויטהד וראסל מכך שגדל השתמש בפרינסיפיה מתמטיקה כנגד עצמה; הופשטטר ממציא דמויות, תתי עלילות, מופעים שונים בהם המחזה מוצג, ודוגמאות למחזות אחרים שפעלו כנגד עצמם. הוא מדגיש שהמיפויים שאנחנו נהנים ללכת לאיבוד בתוכם בלי קשר למושא המקורי שלהם, צריכים להתייחס לעצמם. כלומר, צריכה להיות בהם תחושה (מפתה) של עוד.

**

בחזרה לבולאס. הוא מתאר שאצל ההיסטרי נוצר פיצול בין העצמי הממשי המעוניין בטיפול אמהי, לבין העצמי המדומיין המעוניין ההרפתקה מינית. בולאס מתאר מקרים בהם האם התייחסה לילד כמו אל בובה שלה, או גבר קטן, ולאופן בו האדם הבוגר למד למלא תפקיד כזה עבור הזולת כדי לקבל אהבה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי , ובין המפגשים המיניים שלו. כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".

אם נסיר לרגע את המילה המפתלגת היסטרי, 

ונחליפה באינסטגרמי, כדי לציין שאנחנו חיים בעידן בו כולנו מפעילי בובות העושים מאמצים רבים לפתות לתת לנו תשומת לב כדי בעצם לקבל בהיחבא תחושה שאכפת לה, לאם האינטרנטית, מאיתנו; אז אולי נוכל להבין טוב יותר את המתח המגולם בחיים האינסטגרמיים בני ימנו.

הנה סיכום מלא של הפרק של בולאס.

אקיצר תנו לייק.

תפקיד הצנזור בעבודת החלום

הבוקר בים, בעודי חותר במרץ למעמקים, נטולי פיסות הפלסטיק ובועות הסבון; האזנתי להרצאת מבוא של פרויד על תפקיד הצנזור בעבודת החלום, כלומר בייצור הצופן שממנו מורכב החלום.

**

דמיינתי שני סוגים של צנזורים. האחד שפיר, חביב ויצירתי, כמו חברי מהתואר הראשון, שהיה ידען גדול, וכל דבר בשיחה הזכיר לו יצירת ספרות, שהייתה קסומה ונידחת במידה שווה, ושאני לא הכרתי כמובן. בחייאת תן קצת פרפרזות, ביקשתי, והוא נענה. בקשה זאת הפכה את השיחות בינינו ממתסכלות מאוד, למעשירות ביותר. פתאום בלי לקרוא לקרוא את פרוסט ידעתי מה פרוסט קשור פתאום לעניין. רק כמה שורות הסבר והשיחה הפכה הדדית שוב.

צנזור שני שעלה בדעתי, הוא מעין ארכיטיפ טוני סופרנו, שמדבר יפה על אלימות וסחיטה. הוא הצנזור הממאיר. איזה מקום יפה יש לך פה חבל שתהיה לך שריפה, כדאי לך לשמור על הנכס, אני אדאג לך. מול בריונות של צנזור זה ניתן רק להוריד את הראש או לתקוף בחזרה. להיות פגיע מולו זה לא לעניין.

**

וכעת אני חושב על צנזור נוסף, מיטיב לכאורה; אבל עם כל הבעיות של כוונות טובות המכחישות את מורכבותם של הדברים בעומק הנפש. את הצנזור הזה אני מדמיין כמטפל מעצים, תומך, ומפרגן, שמטפח אצל האדם תחושה שהוא טוב יותר מהדחפים והחרדות שלו. אתה מסוגל, אתה יכול, אתה טוב, הוא אומר לאדם. אבל אחרי הסתבכות אחת, שתיים, וחוזר חלילה, הקול של צנזור זה מתחיל להיות קצר. נו. הרצון להיות טוב יותר שנכשל מספר פעמים, בגלל הכחשה של מוטיבציות לא מודעות, אינו רחוק מביקורת עצמית, מחלישה ומתחפרת בתוך עצמה. צנזור זה מסתיר את השאלה האם אתה בכלל רוצה להיות טוב.

בשלב מסויים נבהלתי מהעומק וחזרתי אל החוף כדי למצוא טוטם שציירו תיירים.

צ'רנוביל שבלב

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות- אומללות כל אחת בדרכה"

אני מהרהר לפעמים במשפט הזה בזמן השעה הטיפולית. 

כשקראתי אותו לראשונה, לבוק ריפורט בכיתה ו', חשבתי על משפחה של חבר שלי מהילדות במושב. לא בגלל שהם היו משפחה מאושרת במיוחד, אז לא הייתי מודע בדיוק לשאלה האם המשפחה שלי מאושרת, אלא בגלל שתיאור הבית המשפחתי של האובלונסקים דרש גרם מדרגות, ולמשפחה שלו היה בית דו קומתי.

כשחשבתי על המשפחות האומללות בכל זאת חזרה המחשבה שלי לבית שבו גדלתי, וכשהמשפט נגמר בייחודיות של האומללויות דימיוני הוויזואלי נח והתמקד על בור שהיה בחצר האחורית מאחורי הלולים. 

בבור הזה סבתי הייתה זורקת נבלות מזדמנות- עופות, נחשים, כלבים, חתולים. בעת הצורך היא הייתה מרימה מכסה ביוב שכיסה את הבור, וריח מתוק חריף של רקב רב שנים היה מציף את האוויר במרחק רב. ככל שפירשתי את הגיאוגרפיה של הנפש שלי, הבור ההוא מסמן דברים שלא הובאו לקבורה כהלכה, ושממשיכים להירקב לנצח. 

אגב, בעיניי, כך גם הסדרה צ'רנוביל אינה רק מעניינת היסטורית, אלא מחזיקה מטאפורה עמוקה לגבי הנפש האנושית המבקשת לכסות את חטאיה וכשלונותיה. 

אצל סבתא שלי אולי זו הייתה השואה שנקברה שם בבור, אולי שאיפות לחיים אחרים. קל להמציא פירושים למתים, מפחיד יותר להתעסק בחיים. כי לפעמים הם רק חצי חיים, עם התחלה ברורה וחיונית, והתמשכות ארוכה ואמביוולנטית לעבר המוות. 

סבתי ביקשה למות בשנותיה האחרונות, תוך כדי שעבדה במרץ בלול, ותוך כדי שצחקה בלבביות כשנכדים פיזזו סביבה. ומאז שנפטרה, בעשרים השנים האחרונות, האזכרות של סבתי הן האהובות עליי ביותר, ומשמרות משהו מאופיה, שטרם הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב. האזכרות נופלות על פורים, וכולנו מגיעים מחופשים עם משלוחי מנות לבית הקברות. כשאני מגיע לאזכרות אחרות ומביא עימי עליצות ניו אורלינסית כזו לגבי המוות, אני חש לא במקום ומצטער על כך.

כשאני מארח מטופלים בתוך הנפש שלי, הסיפורים שלהם על חייהם דורשים ממני להמציא תפאורות שונות לנרטיבים שהם מגוללים. לרוב התפאורות שעולות בדמיוני באופן ספונטני מרצדות, זו אף פעם לא תפאורה אחת, אלא כמה וכמה תפאורות שמשתנות ויוצרות תערובת אווירות ומצבי רוח שונים. לפעמים אני מרצד בין בית האובלונסקים לבין בור הנבלות. לקח לי זמן להבין מדוע סיפורים שאינם דווקא שמחים לגבי משפחות שאינן דווקא מאושרות מעלים אצלי את בית האובלונסקים, שהוא בעצם הבית של אותו חבר. עם הזמן למדתי לפרש שמדובר בהלבשה של סצינה על גבי סצינה. כשאני מתייחס להלבשת סצינה על סצינה אני חושב על הלבשת תצלום על תצלום בשקיפות חלקית של שני התצלומים. חצי חי חצי מת. אנשים מסבירים לעצמם שהם מאושרים ככל האחרים וממשיכים בחייהם, בעוד שמשהו קבור בעצם הבחירה שלהם בחיים.

אנטי גיבור כזה הוא צ'יבורשקה. כמו סחורה בשוק השחור שאיש אינו יודע את מוצאה, כי היא גנובה, צ'יבורשקה הוא חיקוי מיקי מאוס, שמתעורר פתאום למודעות ואינו יודע מי ומה הוא. הוא מקבל די מהר את האמנזיה ואת היעדר ההגדרה הזואולוגית שלו, ויוצא בחיפוש אחר חברים, דווקא. הוא מוצא את גנדי. גנדי הוא תנין, שעובד כתנין בגן החיות, אך סובל גם הוא מבדידות קיומית בזמנו הפנוי. ביחד הם מנסים להצטרף לתנועת הנוער הסובייטית ולהיות חלוצים כמו הילדים האחרים, שמשדרים שכדאי להיות כמוהם. אך אויה, בתקנון החלוצים אין אזכור של תנין, ובטח לא של חיה לא מוגדרת. וכך צ'יבורשקה וחברו התנין גנה מקימים להם בית חברים משל עצמם, ובסופו הם שמחים בקבלת השונה, הדחוי, והממורמר. גם אם אתה לא עומד באידאל, נרמז, הרי שאתה יכול לשרת את האידאולוגיה בדרכך. או במילים אחרות, כולנו מחפשים את עצמנו, ומוצאים את דרכנו אל הטוב. האידאולוגיה רומנטית או קומית, בעוד שטבע האדם טראגי, אירוני.

מרקס תיאר את פעולתה של האידאולוגיה בהיפוך תמונת המציאות. כך אני מדמיין את הפועל עובד במרץ כאילו כדי להתקדם, אך למעשה הוא רק מעמיק את כריית הבור שבו הוא לכוד, בכך שהוא מעשיר את בעל ההון, ומכלה את כוחותיו להתנגד למבנה השיטה. במקום זאת, אני הייתי מתאר שהאידיאולוגיה היא התמונה הרצויה, המולבשת על המימדים הקשים יותר של חיינו, ציפוי סוכר לגלולה מרה. החומר הפעיל, הדלק שמניע אותנו, הוא מה שמכוסה בשכבה דקה של ניכור, נימוסין, שגרה, ברירות מחדל, חוסר הכרעה, חוסר אמון, בחירות מדומות, ודימויים של עצמנו כאחרים שניתן להתפעל מהדשא שלהם מבחוץ ולא לברר מה גועש מתחתיו. אנחנו רוצים להיות השכן, לחיות בביתו המאושר, להתנהל בעולם שכולו ואהבת לרעך בלי כמוך, לקנא בדשא של עצמנו, ולהסתיר את החלק בנו שלא יהיה מרוצה בכזה עולם.

כשאני מהרהר במשפט של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות במהלך השעה הטיפולית, אם כן, אני חושב התחושה הבו זמנית שאנחנו גם וגם, גם המשפחה המאושרת וגם האומללה. זה הטריק במשפט, שלא זה ולא זה מגדיר אותנו. לא השאלות הקיומיות העמוקות והמייסרות ולא הבחירות בחיים והאופן בו הן מתקבלות ומשפיעות עלינו בחזרה. אלא גם וגם.

לסיכום, אני תוהה איזה החלק החי ואיזה החלק המת? השאלה מי אני ומאיפה באתי יכולה לנוון ולא לתת שום תשובה מספקת, כאילו איננו מסוגלים לעכל את התשובה, כי היא רעילה מדי, ואנחנו בורחים ממנה לעולם העשייה והתפקוד, העיקר לחיות, כמו ניצולי שואה שעזוז יתר בעקביהם, מניס אותם לעבר העתיד. אבל גם השאלה לאן אני הולך מכאן יכולה לדכא, להישאר תפקודית, רובוטית, מלאכותית. באופן דומה, מה שמדכא אותי בסרטי זומבים הוא שאין לזומבים מה לעשות בהיעדר בני אדם בסביבה. אין להם תחביבים, או קהילות, אין להם תשוקה לאכול ולהיות מוזנים, אלא רק לטרוף ולשכפל עוד עותקים של המוות הנפשי. הם מתים שמתנגדים למוות. 

ומצד שני, כי לסיים במשהו אופטימי, לפעמים השאלות הללו גם משלימות זו את זו, ומפרות זו את זו כדי לקדם חיים, משמעות, התפתחות נפשית. העבודה שלי, זו היומיומית שאני מתפרנס ממנה, וזו מלאכת החיים שאני בוחר בה, היא אופטימית. היא כרוכה בהתבוננות לתוך הבור, שהייה בתוכו עד שאני מרגיש שעומק רב מייצר מימד נוסף בו ניגודים מתחברים, מתחלפים ומשלימים, ומתוך הקושי צומחת עוד משמעות, עוד תמונה, של חיבור ושל ניתוק, כי בלי ניתוק אין יכולת להפריד בין מסמנים ולהעביר משמעות, זו גזירת חיינו. כל משמעות נוספת מאפשרת לי לצעוד לפנים, לאחור, למעלה, למטה, להיות בכמה מקומות בבת אחת, להיות אני והשכן, להרגיש כלול ומודר, שחור ולבן, אובמה וטראמפ, ודי, צריך לקום.